1911–1970

בבוקר, יום לפני שאיבדה את הכרתה ושקעה בתרדמה שממנה לא הקיצה עוד, פקחה לאה גולדברג זוג עיניים מבוהלות ושאלה בקול רפה: אבל אמא! מה יהיה על אמא? “לא יכולתי לומר לה שאנחנו נשמור על אמה. זה היה כמו להודות שהיא הולכת למות”, משחזרת מזכירתה וידידתה, יהודית פרייס. “כאשר הורתה לנו האחות לסיים את הביקור, הקפדתי להניח את ידי על כתף האם, ויחד יצאנו מהחדר. קיוויתי שלאה רואה אותנו ומאמינה, שאמה לא נשארת לבדה בעולם”.

עוד 12 שנים חיה צילה גולדברג אחרי ה־15 בינואר 1970, היום שבו נפטרה בתה. כאשר הלכה לעולמה, והיא בת למעלה מ־90, נקברה לידה מתחת לעצי האורן, ב“חלקת האוניברסיטה” שבהר המנוחות בירושלים. לבקשתה, נחקקה עלמצבתה הכתובת, “אמה של המשוררת לאה גולדברג”.

זה היה הקשר האחד, היציב והמשמעותי ביותר בחיי שתיהן. צילה גולדברג, אשר נפרדה מבעל חולה נפש, ובתה היחידה לאה, אשר לא נישאה מעולם. כל חייהן התגוררו השתיים בדירה אחת. יחסים עמוקים, סימביוטיים, קרובים מאוד. אפשר רק לתהות אם לא היה בנוכחותה המתמדת של האם בחדר הסמוך, גם כשמלאו לבת 30, 40 ו־50, מחסום בפני חיי נישואין ואימהות.

* * *

לאה גולדברג נולדה במאי 1911, בעיר קניגסברג, וגדלה בקובנה שבליטא. ימים סוערים, ימי מלחמת־העולם הראשונה, עקרו את המשפחה ממקומה.

“אחרי מות לאה, היתה צילה גולדברג מרבה לספר לנו, חברותיה של לאה, על ילדותה”, נזכרת יהודית פרייס. "פעם, כאשר שטו בספינה על הוולגה, שמעה את לאה הפעוטה מדקלמת שורות שהמציאה, ברוסית רהוטה, ‘ציפורים ציפורים, אנה אתן עפות?’ האם נבהלה, חשה שזו שירה.

“זה מעיד על לאה, שהיתה ילדת פלא, אבל גם משהו על צילה גולדברג. כאשר באנו לנחמה באבלה על בתה, מצאנו אותה יושבת לבדה, קוראת את הרקוויאם של אנה אחמטובה, לאור מנורה. דמות קטנה בתוך החדר החשוך. האם המקוננת בדרך לא שגרתית על בתה המיוחדת”.

מינה לנדאו, חברת ילדות של לאה גולדברג: “עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה גלתה המשפחה אל מעמקי רוסיה, שם נולד אחיה, עמנואל. טרם מלאו לו שנה, חלה בדלקת קרום המוח ונפטר. ‘הם חוזרים מלוויה. צעדי היגון מתונים, הדלת תחרוק מיד. על עיני הילדה שראו את המוות פנים אל פנים, האהילה היד’, כךתיעדה לאה גולדברג את התמונה שנטבעה בה”.

האח המת הוסיף ללוותה כל חייה, והיה שב ומופיע בצורות שונות. “עמנואל”, כך כינתה את אהוב לבה שהכזיב, בספר “מכתבים מנסיעה מדומה”.

כאשר שבו ברכבת מרוסיה, בתום המלחמה, אירעה הטרגדיה הגדולה של חייה. האב, שהיה מומחה כלכלי והקים את מערכת הביטוח הלאומי של ליטא, נעצר בגבול. בזיכרונותיה רשמה לאה גולדברג: “לרגליו היו נעליים צהבהבות אדמדמות. חיל הספר הליטאי הודיע, כי נעליים כאלה סימן מובהק הן להשתייכות למפלגה הקומוניסטית. אסרוהו. אמא הלכה להתחנן בפני הקצינים. אני נשארתי לשמור על המזוודות, לבדי בשדה. היה קר מאוד. ידי קפאו. איש לא היה בסביבה. שדות קירחים. עברו כמה שעות והיום החל להחשיך. קפאו גם הרגליים. פחד איום הגיח מן השדות, ולא בכיתי. לא פחדתי מחיות רעות. כבר מלאו לי שמונה שנים, וידעתי כי הרעה באה מן האדם”.

עשרה ימים רצופים היו החיילים מוציאים אותו מתא הכלא, קושרים את עיניו ומעמידים אותו אל הקיר, מול כיתת יורים. במאמצים גדולים הביאה צילה גולדברג לשחרורו של בעלה. הם שבו לבית שעזבו בקובנה. ואולם החוויה ערערה את עצביו והביאה להתפרצותה של מחלת רוח תורשתית. האב, אדם אוהב ומשכיל, שכיוון את צעדי בתו, הפך לאיש אחר. פרוע, משתולל, מאמין שהוא אלוהים או המשיח, עם תקופות ביניים של צלילות דעת.

“בהתחלה החזיקו אותו בבית”, נזכרת מינה לנדאו. “אחר־כך, נעשתה התנהגותו מסוכנת מדי, והוא עבר להתגורר בבית גדול על ההר הירוק של קובנה. לאה ואני היינו הולכות לבקר אצלו. כאשר היה רגוע, היה משוחח ומטייל איתנו”.

תמונת ילדות, המופיעה ברומן האוטוביוגרפי “והוא האור”: לאה, המכונה בספר “נורה”, על שם גיבורתו של איבסן, בכיתה ג'. בהפסקה מביא לה אביה את ארוחת העשר, ששכחה בבית.

בגיל ההתבגרות גילתה לאה במקרה, כי גם אחי האב היה חולה נפש, וכי המשפחה נגועה. הדבר החריד אותה. ביומנה רשמה הילדה בת ה־15:

“יראה אני מאוד, כי אבי מסר לי את מחלתו. אם ככה זה, אין צורך לרמות את עצמי. לחולי עצבים אסור לחשוב על אושר פרטי. אסור להם להתחתן, כי ממררים הם את חיי האשה או הבעל. אסור להם להוליד ילדים, כי מוסרים הם להם את מחלתם ועושים אותם לאומלללים”.

האם היה זה מקרה, שבסופו של דבר, לא נישאה ולא הביאה ילדים לעולם, או אולי רצון סמוי למנוע מאחרים את גורלה שלה וגורל אמה?

המשורר טוביה ריבנר, ידיד טוב במשך עשרות שנים, ועורך כתביה לאחר מותה: “זיכרון האב ופחד האב ליוו אותה גם כאשה מבוגרת. אני משער, שמשהו מן הפנייה שלה אל הצורות השיריות המחמירות דווקא, כמו סונטה, עם 14 שורות, חריזה קפדנית ומשקל קצוב, נובע מתוך צורך חזק לשלוט בעצמה. היא נשמרה מפני משקלים חופשיים מדי, ודבקה תמיד במסורת. בכל שיר שלה יש יסוד רציונאלי, ששומר על השיר ושומר עליה”.

בית־הספר של קובנה התנהל בשפה העברית. מינה לנדאו: “שתינו למדנו באותה כיתה. ללאה, אשר עד אז שהתה ברוסיה, זה היה סיוט. היא קראה רוסית, חלמה רוסית ודיברה רוסית. לא ידעה אות עברית, ואף לא מלה אחת ביידיש. הילדים התנכלו לה והיכו אותה, בטענה שהיא מסרבת לדבר יידיש מתוך התנשאות. כיוון שהיתה ילדה בכיינית, שלא ידעה לרוץ ולקפוץ, היתה טרף קל. כעבור זמן, למדה את השפה והדביקה את הפער, אבל מעולם לא התערתה בחברת הילדים”.

מגיל 10, ניהלה יומן נעורים. “ואם למשל פתאום היו מתקיימים כל חלומותי, הייתי מאושרת?” שאלה את יומנה. “מובן שלא, הייתי מוצאת לי צרות אחרות, ואילו לא היו צרות ריאליות, הייתי בודה מהנפש. אצלי כבר טבע כזה, לא להיות שבעת רצון. מאושר יכול להיות רק מי שנושא בתוך עצמו את האושר, וכל אדם שמחפש אותו מבחוץ, לא ימצאו לעולם. ואני שייכת לסוג האחרון”.

מחלת האב הורידה את המשפחה מנכסיה. צילה גולדברג התגרשה מבעלה, ועבדה בבנק. לאה עבדה כמטפלת ולימדה שיעורים פרטיים. בגיל 15 רשמה ביומנה: “אני רוצה להיות סופרת, בזה אני תולה את עתידי ואת חיי. זו מטרתי היחידה, ואם אני לא אגיע אליה, אז אחת היא לי מה שהחיים יעשו ממני”.

מינה לנדאו: “היינו קוראות את ניטשה, צ’כוב ודוסטויבסקי ומנהלות דיונים ספרותיים. ללאה היתה דעה עצמאית מאוד. באותה תקופה היתה סופרת אחת, צ’רסקאיה, אלילת הנערות. יום אחד,עמדה לאה מול הספרייה בביתי, העבירה אצבע על ספריה של צ’רסקאיה ואמרה: ‘כולה זיוף. נוציא אותה מהספרייה ולא נקרא אותה יותר’. דרוש היה הרבה אומץ לעשות זאת”.

את לימודיה באוניברסיטה מימנה בכוחות עצמה. היא הרחיקה מבית אמה לגרמניה, ושם, באוניברסיטה של ברלין, סיימה בהצטיינות לימודי בלשנות. אחר־כך נסעה לבון ובגיל 22 קיבלה תואר דוקטור. נושא עבודתה – “התרגום השומרוני: בדיקת המקורות הקיימים”.

פרופ' נתן רוטנשטרייך, לשעבר דיקן האוניברסיטה העברית, היה מיודד עם לאה גולדברג: “שנים אחר־כך, כאשר לאה כבר היתה משוררת ועיתונאית בארץ ישראל, ניסה המנחה שלה, פרופ' קאהלה, למשוך אותה חזרה לתחום הבלשנות, אשר בו, כך האמין, כישרונה האמיתי. אבל היא החליטה מכבר, שעיסוקה יהיה בספרות”.

את כישרונה לשפות ניצלה כעבור שנים, כשלמדה נורווגית, כדי לתרגם את “פר גינט”, ואיטלקית כדי לתרגם את הסונטות של פטררקה.

גולדברג נמנתה עם החבורה הספרותית “פתח”, ומאז 1932, התפרסמו שיריה בעיתונים עבריים. בעזרת סרטיפיקט ששלח לה שלונסקי, עלתה לארץ ישראל באביב 1935, עם בן־זוגה הפיקטיבי, הסופר שמעון גנס, לימים שמעון גן. דרכיהם נפרדו מיד עם עלותם ארצה, אך כאשר פתחו החברות את תעודת־הזהות של לאה אחרי מותה, ראו להפתעתן שבסעיף “מצב משפחתי” רשומה המלה “גרושה”. בעיניהן, זו הוכחה ליושר לבה של גולדברג: אף שהיו הנישואים מדומים, לא רצתה לשקר ולהצהיר שלא נישאה מעולם. ואולי, הן אומרות, הייתה בכך משאלת לב כמוסה להיות אשת איש.

כמתנת עלייה, הכין שלונסקי קובץ משירי גולדברג. לשם כך פנה אל אחד מעשירי תל־אביב, איש נבער בענייני רוח, וקיבל ממנו את ההון הדרוש להוצאת ספר. “הבאתי לפניה את הספר (‘טבעות עשן’) ואורו פניה, פשוטו כמשמעו. יצאתי למקום שיצאתי וכשאני חוזר, אני שומע התייפחות גדולה. לאה גולדברג בוכה. על מה הבכי? הספר מלא שגיאות דפוס”, סיפר שלונסקי.

היא חיה את חיי הבוהמה. בתי־קפה תל־אביביים, שירים במוספים הספרותיים. עם חבורת “יחדיו” – אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, יעקב הורוביץ, ישראל זמורה – חיברה סיסמאות פרסומת, כדי לממן את הוצאת השירים הרציניים. בספטמבר 1938, כתבה הפרסומאית גולדברג את הג’ינגל הבא: “עקרת הבית איננה דואגת:/ מה קל הבישול אם בבית יש מגד!/ הבעל יטעם ויתמה על הטיב:/ זה שמן של’שמן', מיד הכרתיו!”

היא לימדה בשני בתי־ספר, וגרה ברחוב ארנון, בדירה אחת עם אמה, שעלתה שנה אחריה. “אלא שלפני תום שנת הלימודים הראשונה, חליתי בדלקת ריאות ונפלתי למשכב”, סיפרה, “ובשל חוצפתי לחלות יותר מהמותר, זרקו אותי מהעבודה”.

אחר־כך התפרנסה מכתיבה עיתונאית ב“דבר” וב“משמר”, והיתה עורכת ספרי הילדים ב“ספריית הפועלים”. תרגמה ספרים ממיטב הקלאסיקה העולמית, וכתבה ביקורת ספרים ותיאטרון. כאשר הרגישה כעבור שנים אחדות, שביקורת התיאטרון הקטלנית עולה לה באובדן חברים, חדלה לכתוב ביקורת.

יחד עם יצחק יציב ערכה את “דבר לילדים”, וחיברה חרוזים לציוריו של הצייר אריה נבון, ידידה הקרוב. בילדותה, גילתה כישרון אמנותי ניכר, אך בחרה בקאריירה ספרותית. כאשר שבה לציור ולקולאג’ים בשנות ה־60, היה נבון אחד ממדריכיה העיקריים. “הציור נחוץ לי כדי לברוח מהספרות אל עולם אחר, ממשי יותר”, אמרה. “התמונה מוחשית יותר מהמלה”.

המשורר ט. כרמי: “בתקופות של יובש בשירתה, פנתה לציור. לעתים קרובות היתה רושמת את הדמויות הספרותיות, שריהטו את חייה, כפי שהצטיירו בדמיונה”.

* * *

נערות רבות גדלו על אהבתה הכאובה. והיא, שוב ושוב חוותה קשרי אהבה אומללים, בלתי־אפשריים, חד־צדדיים, עם גברים שגילם כגיל אביה.

בגיל 14 וחצי התאהבה במשה פראנק, בן 35, המורה שלה להיסטוריה עברית, ובגיל 16 התייסרה שלוש שנים באהבתה למורה לספרות. ביומנה כתבה: “אינני מסוגלת לאהוב איש שיאהב גם אותי”.

כך פתחה את “שיר אהבה מספר עתיק”, שנכתב בתקופת אהבתה למשורר אברהם בן יצחק, ד"ר אברהם סונה, בשמו המלא.

היו לה אהבות נוספות, ואולם שמות הגברים האחרים נשמרים בסוד. “לא שאלנו והיא מעולם לא סיפרה”, אומרים ידידיה, והודפים כל מה שנראה להם כרכילות. כל ימיה שמרה לאה בקנאות על פרטיותה, הם אומרים, והעובדה שזה שנים היא שוכנת עפר, אינה מתירה את נדר השתיקה.

אהבתה לסונה נמשכה 11 שנים בהפסקות, עד מותו, ב־1950. הוא היה מבוגר ממנה ב־28 שנים. “הרעל של ס. בעצמותי”, כתבה ביומנה ב־4 בינואר 1941. “אני יודעת, כי בעצם אין האינטלקט שלי מגיע לתבונתו של ס., אבל נחוץ לי אדם כזה לצדי. אדם שמפחדים מפניו במקצת ומכבדים (מלה גימנזיסטית – מעריצים) אותו”.

המלחינה רבקה גווילי־ברוידא, ידידתה של לאה גולדברג: “יום אחד, ב־1941, אמרה לי לאה, ‘אכיר לך את סונה’. ידעתי שזה האיש שהיא מעריצה, אבל הודיתי שלא שמעתי עליו. ‘הוא משורר גדול’, אמרה, וקנתה לי ספר של שיריו. נדברנו בבית־קפה בתל־אביב. לאה ואני הופענו. הוא כבר ישב ליד שולחן בפינה, והמתין לה. אדם סגור, רציני, מסוגף, מרתק”.

ד"ר אברהם בן־יצחק סונה היה פקיד בכיר בסוכנות, איש אנין־דעת, אשר פרסם בימי חייו 11 שירים בלבד, הנחשבים למעולים. השפעתו הרוחנית עליה היתה רבה מאוד. לא היתה בחייו אשה אחרת, ובכל־זאת, הקשר ביניהם לא התממש. הסיבות לכך לא ידועות.

“מה שאינני יכולה לסלוח לו הוא זה, שנטל ממני את כל הטעם לפגישות עם בני־אדם אחרים, כי כולם נראים טיפשים לעומתו. ומה שמוזר ביותר, לא חסרי מוח בלבד, אלא גם חסרי לב”, כתבה לאה גולדברג ביומנה. “הזכות הזאת, להכיר אדם זה, היתה גם לאסון… נכונה אני להיות על־ידו קטנה מאוד, לא רק משום שאני מתייחסת אליו אחרת, לא רק משום שאני אשה ויש כאן משהו להתאהבות. אבל פשוט משום שאני יודעת תמיד, כי יש גדולים הרבה ממני ונכונה להרכין ראש בפניהם…”

אחרי הפסקה ארוכה ביחסים, והוא כבר חולה מאוד, שבו ונפגשו מספר פעמים בשנה האחרונה לחייו. הוא בן 67, והיא בת 39.

“ביום הולדתי, מת סונה. מאז, בעצם, אין חשיבות לכל דבר זולת העובדה הזאת. המועקה, הפחד מפני החיים, אפס אונים וריקנות פנימית, זהו המצב שאני שרויה בו רוב הזמן עתה. אחרי מותו קשה לי למצוא עניין באנשים, בכול חסר משהו שאין להשלימו עוד. אינני כותבת, כמעט כל השנה הזאת לא כתבתי דבר. אני עייפה מאוד”.

כעבור שנתיים, מצאה בנפשה כוח לתעד את הקשר ביניהם בספר “פגישה עם משורר”, אך לא חשפה את הסיבות לכישלון יחסיהם. לאחר מותו, הוסיף סונה לפקוד אותה בחלומותיה:

* * *

כל חייה ניהלה לאה גולדברג יומן, והיא ציוותה את יומניה ל“מכון גנזים”, יחד עם כתבי־היד שלה ומכתבים שקיבלה. רק מעטים מהמסמכים האישיים פורסמו, וגם זאת, אחרי צנזורה פוריטנית ונזירית. רוב היומנים גנוזים, ותוכנם ידוע רק לעורכי עיזבונה. טוביה ריבנר: "היום האופנה היא, שאם למישהו יש כאב בטן, הוא הולך לדיזנגוף וצועק – כואבת לי הבטן. לאה גולדברג גדלה בתרבות של איפוק, שלא מגלים את הכול. אין ספק שהיו לה אהבות ואכזבות. הרי כידוע, לא רוח השירה כותבת שירים, אלא בני־אדם. ובכל־זאת, אין אני קורא את שירתה של לאה גולדברג כיומן אישי.

"לכאורה, מה גלוי יותר מאשר מחזור שיריה, ‘אהבתה של תרזה די מון’. אשת אצולה מהמאה ה־16, שהתאהבה במורה של ילדיה, וכאשר עזב את ביתה, שרפה את השירים שכתבה לו ופרשה למנזר.

"לאה גולדברג כתבה:

“זה נשמע כמו וידוי, נכון, אבל השיר בנוי תוך 14 שורות של סונטה, ובכל שורה 10 או 11 הברות. המלט אמר, שאינו יכול לקצוב את אנקותיו. האם אדם שמתוודה, מתוודה בצורה כזו?”

* * *

ב־1952, עלתה לאה גולדברג לירושלים, להורות ספרות כללית באוניברסיטה העברית. ירושלים, עטורת זיכרונות העבר, דיברה ללבה יותר מ“קופסאות הקרטון הלבנות”, כהגדרתה, של תל־אביב.

“היתה לה השכלה רחבה ביותר, והיא, יותר מכל אדם אחר, עיצבה את החוג לספרות כללית”, אומר פרופ' נתן רוטנשטרייך. “רעייתי ואני נהגנו להיפגש איתה פעמים אחדות בשבוע. לצד הפעילות הספרותית שלה, נכנסה לעולם האקדמי והגיעה עד לפרופסור חבר, ואף לראשות החוג לספרות השוואתית. עם זאת, היתה במידה מסוימת נטע זר”.

במכתב מ־19.4.56, כתבה לאה גולדברג: “התחילו אצלי שוב צרות די רציניות עם האוניברסיטה. יש איזו אינטריגה נגדי בפאקולטה, בצורה שאין כלל לשער. דברים, שמוח נורמאלי לא היה ממציא אותם. אינני יכולה להתרכז בעבודה”.

אסתר תשבי, תלמידה וחברה: “לא פעם אמרה לי, ששותים את דמה באוניברסיטה. חשה רדופה. היתה אמנית ומשוררת אשה, והגברים מסביבה החליטו שהיא לא ממש איש מדע”.

טוביה ריבנר: “היא לא דיברה בסלנג האקדמי והיו לה דעות נחרצות לגבי אנשים מסוימים. אין פלא, שהיה לה מאבק קשה לקבל פרופסורה, כי ‘הפרופסורים הגמורים’, בלשונו של עגנון, לא ראו בה פרופסור גמור. גם בשירתה הוטחה ביקורת שכוּונה, למעשה, נגד הדור הקודם, שלונסקי ואלתרמן. היא אמרה לי, ‘מה רוצים ממני, הרי אף פעם לא עמדתי במרכז הבמה. למה מתנפלים דווקא עלי?’ מי שלא העז להתנפל על שלונסקי ואלתרמן, מצא בה מטרה נוחה יותר”.

ובכל זאת, המשׂרה האקדמית הקנתה לה ביטחון כלכלי ושקט נפשי, שחסרו לה בעבודת הכתיבה. היתה מרצה סוחפת, שאהבה לעמוד על הבמה ולקרוא שירה בקולה העמוק והמחוספס.

“להרצאות שלה נהרו המונים. היא נחשבה ליחידת סגולה בידע הרחב שלה בספרות אירופה, החל מדאנטה ופטרארקה, דרך דוסטויבסקי וטולסטוי, ועד לספרות העברית החדשה”, אומרת אסתר תשבי. “היא קיימה בביתה סמינריונים לתלמידים נבחרים, כל יום שלישי מ־8 עד 10 בערב. ישבנו בחדר הספרייה היפהפה שלה, עם תקרת עץ ותאורה מיוחדת ורהיטים עתיקים. היתה שם אווירה של סלון ספרותי אירופי. היינו קוראים יצירות בשפת המקור ודנים בהן. תמיד נתנה לטקסט לדבר בעד עצמו, וסלדה ממלים גדולות, מדעיות כביכול, של מה שמכונה מדע הספרות. החדר היה אפוף עשן מהסיגריות של לאה. כל חייה היתה מעשנת כבדה, ושילמה על כך, בסופו של דבר, בחייה. אמה היתה תמיד במטבח, מביאה כיבוד ונעלמת. אשה אצילית ויפה מאוד, אשר כל עוד לאה חיה, לא הרגשנו בגדולתה”.

הידידים מדגישים את הדיסקרטיות, וההצטנעות של האם, כדי להוכיח שהיא לא התערבה בחיי בתה. הם עומדים על המשמר והודפים כל מה שנדמה להם כביקורת על היחסים ההדוקים בין השתיים.

טוביה ריבנר: “בתחילה אני מניח ששתיהן גרו יחד בגלל אילוצים כלכליים. לאה לא הרוויחה הרבה, והדירות היו יקרות. במשך השנים, הדבר הפך להרגל. אמה היתה נקודת המשען של חייה. היא היתה הכוח המעשי, השכל הישר. לאה העריכה מאוד את טעמה הספרותי, ואם אמה אמרה, השורה הזו לא מוצאת חן בעיני, היא היתה מוכנה לשנות שורה בשיר”.

ביום הלוויתה של לאה גולדברג, נדהמו החברות לשמוע את אמה אומרת: “מזל שהיא הלכה לפני. אם אני הייתי הולכת קודם, לאה לא היתה מחזיקה אף יום אחד מעמד”.

אסתר תשבי: “אמה באמת שחררה אותה מכל הטרדות המעשיות, כדי שתוכל לכתוב ולעבוד. יוצר הוא אדם אגוצנטרי, וגב' גולדברג ויתרה על עצמה מרצונה ועמדה לשירות הבת, אשר היתה מרכז עולמה. אינני יודעת אם היתה מצליחה לקרוא, ללמוד ולכתוב, אם היתה צריכה גם לנהל בית”.

היו לה קשרים יוצאי דופן עם ילדים. “היו לה חתנים בני 6 או 7 וכשגדלו מעט, היתה מחליפה אותם”, מחייך המשורר ט. כרמי. בנו, גד, היה אחד ה’חתנים' האלה. על ספר שירים שלה רשמה לאה גולדברג: “לשושנה וכרמי, החותנים שלי, בידידות, לאה”.

“אני זוכר את הריח של הדירה שלה, ואת פניה וצליל קולה, מגובה עיניו של ילד בן חמש”, משחזר הבן, גד צ’רני, מעצב תעשייתי, מורה במדרשה בחולון, ואב לשני ילדים. “פעם גידפתי אותה, ‘חמורה’, ואחר־כך הסברתי שזה לא הייתי אני אלא ילד אחר שנמצא שם בפנים. בעקבות התקרית הזאת כתבה את השיר ‘הילד הרע’. יום אחד הגיע אלי דודן, וכשראה את ספר שיריה אמר, ‘שמעתי על המשוררת הזאת, היא בטח מתה מזמן’. אמרתי לו, ‘לא נכון, היא היתה אצלנו בשבת’. והוא אמר שאני שקרן. כדי להוכיח לו, לקחתי אותו אליה. דפקנו בדלת, כי לא הגענו לפעמון. כאשר פתחה, אמרתי לו, ‘אתה רואה? היא לא מתה’. לאה כיבדה אותנו בתה ובעוגיות. היא ידעה להקשיב והרגשתי תמיד רצוי אצלה”.

בספר “ניסים ונפלאות”, קראה לאה גולדברג לעצמה “הדודה של שומאיש”. אלפי מכתבי ילדים קיבלה בחייה, את כולם שמרה ועל כולם השיבה. "ילד אחד כתב לה, ‘אם את דודה של שומאיש, אני מציע לך להיות הדודה שלי’, " מספרת יהודית פרייס, מזכירתה ב־10 השנים האחרונות לחייה.

מנסיעותיה באירופה תמיד היתה מביאה נייר מכתבים צבעוני ומעוטר, שלא היה בנמצא בארץ, לשמח את הילדים. יהודית פרייס: "יום אחד, קיבלה לאה צרור מכתבים מילדים בקיבוץ. ילדה אחת לא כתבה דבר, רק שלחה תמונת גואש של קשת בענן, חתומה ‘מרים’. לאה ענתה לכל הילדים, ובסוף כתבה: ‘והתמונה של מרים כל־כך מצאה חן בעיני עד שתליתי אותה על הקיר’. כעבור שבוע התקבל מכתב מהילדה מרים: ‘לא סיפרתי לך שבהיותי בת שש, מתה אמא שלי’. ובמכתב אחר שאלה ילדה: ‘איך את יכולה לכתוב לילדים, ואת אינך ילדה?’ ולאה נאנחה – ‘באמת איך?’ "

“יכול להיות שאילו חיה בתקופה שלנו”, פולטת בכל־זאת אחת מחברותיה, “אולי היתה יולדת ילד גם מבלי להינשא”. ומיד היא נבהלת מדבריה ומבקשת לחזור בה.

מינה לנדאו: “ביקרתי אצלה ב־29 במאי 1969, יום הולדתה, ואז אמרה לי שהיא מרגישה משהו. דרשתי ממנה שתלך להיבדק. אמרה, לא, אמא צריכה לעבור ניתוח עיניים, ודחתה את הבדיקה עד לאחר הניתוח של אמה. כאשר נבדקה לבסוף, נתגלה אצלה גידול ממאיר בשד. בשלב כזה שכבר לא היה טעם לנתח. לאה לא רצתה להיות מודעת לחומרת המצב. היא הגיבה בשמחה, ואמרה שעכשיו תוכל להמשיך לצייר בלי הפרעה. אבל המצב היה קשה. הסיגריות שעישנה כל חייה, התנקמו בה. עד מהרה, נתגלה אצלה סרטן גם בריאות”.

רבקה גווילי: “חודשיים לפני מותה, ציירה כלי פריטה שבור, ושלושה אנשים עומדים סביבו כמו ליד קבר פתוח. היא שלחה לי את הציור וכתבה מאחור איחולים לשנה החדשה, והוסיפה, שהיא מקווה להוציא את השנה הזאת עד תומה”.

חרף הקאריירה האקדמית שלה ומעמדה בעולם הספרות, נזקקה למחיאות הכפיים של הקהל. שלוש פעמים שלחו היא ורבקה גווילי, שהלחינה את “פזמון ליקינטון”, שירים לפסטיבל הזמר, ובכל פעם נדחה השיר. הדבר כאב לה מאוד. “יום לפני מותה”, נזכרת גווילי, “אמרה לי לאה פתאום: ‘את יודעת, רבקה, סוף סוף זכינו בפרס הראשון’. היא טעתה, כנראה מתוך הזיות מחלתה, אבל לא העמדתי אותה על טעותה. אמרתי לה, אני שמחה מאוד, לאה. בבוקר צלצלו שהיא איננה”.

ליד מיטתה בבית־החולים נמצאו שני שיריה האחרונים.