1896–1981
כאשר ראתה עליזה בפעם הראשונה את האיש, שעתיד היה להפוך למרכז עולמה, לא יכלה שלא להבחין באדמומיות עיניו הירוקות. נדמה היה כאילו הוא נתון בהפוגה שבין בכי לבכי. זה היה ב־1949, ברחוב יהודה הלוי 131 בתל־אביב, בבית משפחת יהושע ייבין, ידיד קרוב של אצ“ג וחבר לאידיאולוגיה. עליזה, צעירה ירושלמית, חברת לח”י, נשואה טרייה, הגיעה אל המשורר הנערץ עליה יחד עם חברותיה, גאולה כהן ורחל ענבר. “קראתי את ‘ספר הקטרוג והאמונה’, והרגשתי שזוהי אמת צרופה. היה לי רצון להתוודע לנפש הגדולה הזאת, לכן ביקשתי שוב ושוב שיקחו אותי אליו. כאשר זה התאפשר, וראיתי אותו בראשונה, התרשמתי שהוא נראה מרוכז באופן בלתי־רגיל, אדם שעיניו מופנות אל תוכו”.
שנים רבות עמד אצ"ג ברווקותו, בסגפנותו, ולא התפנה לאהבת אשה. הוא חי בתוך עולמו הפנימי המסויט, הסדור בתוך השורות הארוכות שלו, בנות עשר ו־15 מלים כל אחת. “למה נתן אדונַי דעת בי. שיער זהוב עלי ראש, ועיניים חותרות עדי תהום ועד עומק אסון”, תיאר את עצמו באחת משורותיו בקובץ “אימה גדולה וירח”. מאז עזב את בית הוריו בפולין ועלה לארץ ישראל ב־1923, חש שאסון מרחף מעל האנשים שהותיר: אב, אם ושש אחיות.
“ואיכה לא ארעד מפחד המוות בלילות. אזכרה אדמה בעובייה השחור ואת הרמשים עלי מת./ וגוויה זו בערוותה ובחמימותה, עוד יקרה לי. עכשיו – מיטה מוצעת. ריח אישות בחדר.”
ערב מלחמת־העולם השנייה היה כבר בן 43. אולי היה מוכן, לפי קצב ההבשלה הפנימי שלו, לשאת אשה. אבל המלחמה ורגש האשם על שלא הצליח להציל את היקרים לו, שיתקו אותו. במשך שש שנות המלחמה, היה בהלם כזה, שלא פרסם אף שיר אחד.
“איך הוטלו לבורות בלי תפילת אשכבה/ פרומים זבי דם מפנים ומגב,/ רק בסתימת־מעדר־ובחתימת־מגף/ בגולל־עפרם – נגמר אובדנם/ ואינם בעולם… וכה שקט עכשיו!… ובין אלה טמונים גם הורַי השחוטים/ אחיותי, בעליהן והנכדים הפעוטים – / גפני הכרותים!”
כך כתב ב“כתר קינה לכל בית ישראל”, אחד השירים הראשונים שפרסם אחרי המלחמה. השנים הבאות והקמת המדינה היו עבורו בבחינת סף הגאולה. עליזה נכנסה לחייו ברגע, שהיה מבחינתו השעה ה־12 לבניית משפחה ולהקמת בית.
* * *
“כשנפגשנו, אמר לי בחיוך, את מסוכנת”, נזכרת עליזה. “ולא הבנתי במה אני מסוכנת. במשך השנים קלטתי, שגם כשאני אומרת דברים סתם, אני קולעת אל לב העניין באופן אינטואיטיבי”. כשיצאה מחדרו, אמר למארחיו, זוהי האשה! והוסיף שלא פגש מעולם באדם פגיע ובלתי־מוגן יותר ממנה. היא היתה צעירה ממנו ב־30 שנה בדיוק. ב־1959, כאשר מלאו לעליזה 24 ולאורי־צבי 54 שנים, נישאו, לאחר שהתגרשה מבעלה. לא יותר ממניין אנשים היו בחתונתם.
עליזה טור־מלכא גרינברג מדברת בקול רך. 65 שנותיה לא הצליחו למחוק את שאריות היופי הענוג, אבל היא ברזל יצוק, שלא מתכופף. גם אם נמשך אורי־צבי לפגיעות שלה, היא מוסווית היטב בקשיות של פלדה. כזו היתה כל חייו, נושאת בעול של החיים במחיצת אדם יוצר, איש קשה ובלתי מתפשר, ובנֵטל הנידוי וההחרמה, שהיו מנת חלקם בשל השקפותיו הלאומיות.
בערב יום העצמאות 1981, נותרה לבדה, עם אלפי ורבבות הדפים שמילא. בקשיות־הברזל של אופיה, ובעריכתו של פרופ' דן מירון, היא מביאה לידי גמר את הדפסת כל כתביו, מפעל שלא התפנה לו בחייו. שני הכרכים הראשונים, מתוך כעשרים שצפויים בעשר השנים הבאות, יצאו לאור בהוצאת “מוסד ביאליק”.
* * *
– מדוע המתין לגיל מאוחר כל־כך עד שנשא אשה?
עליזה גרינברג: "בשנות ה־30 הסתובב אורי הלוך ושוב בין ארץ ישראל לפולין, רעב ללחם, בלי מעיל, והתריע, ‘יהודים, הצילו את עצמכם’. ולא הועיל לו. הוריו, אחיותיו, בעליהן וילדיהן התחננו לבוא לארץ, אבל הוא לא היה יכול לקבל על עצמו התחייבות פרטית. באופיו היה אדם, שלא היה יכול להתמסר לשום דבר שאינו הוא עצמו או נמצא במרכז עולמו הרוחני. באחת הפעמים בא אחד מחבריו למלון בוורשה, ראה תריסים מוגפים, הסדין רטוב, ואורי שוכב. שאל, מה קרה? אמר, בכיתי כל הלילה. אני יודע, שכולם יושמדו.
"היו בו כוחות נבואה חזקים. הואנמלט מוורשה בספטמבר 1939, ממש בימיה הראשונים של המלחמה, בעזרת תעודת עיתונאי ב’דער מאמענט', עיתון התנועה הרוויזיוניסטית בפולין, שבו כתב וערך. אחר־כך התייסר על שאהוביו נהרגו בלי שעשה דבר להצלתם.
‘הוא מציל את גופו ומדלג על מתיו, והוא חי/ יתום קדושים־ומעונים, שהשאיר שם בגיא’,
כתב. כאשר שאלתי אותו, למה אינך מקדיש את ספרך ‘רחובות הנהר’ לאבא ולאמא, תמה עלי: ‘איך אני יכול להקדיש ספר לאבא ולאמא, כאשר לא רק הם, אלא העם היהודי כולו הושמד?!’ אחרי שכולם נספו, החליט להתחתן. חש חובה לחדש את המשפחה שנטבחה".
ואכן, בזה אחר זה, תוך שש שנים וחצי נולדו להם חמישה ילדים. לכל אחד העניק אצ“ג שני שמות, מקפיד שלא לפסוח על אף חלל מבני משפחתו. לבנו הבכור קרא חיים־אליעזר: חיים, כשם אביו, אליעזר כשם סבו. לבת השנייה קרא בת־שבע שלומציון, כשם אמו וכשם אחותו. הבת השלישית נושאת את השם רבקה־חבצלת לב־ציון, כשם שתי אחיות נוספות. הרביעית, יוכבד־רחל בת ציון: כשם שתי אחיות אחרות. והבן הצעיר, דוד־יהונתן, כשם אביה של עליזה. את השם דוד העניקה לבנה גם רות, אחותה הבכורה של עליזה, לימים אשת שמואל תמיר, שר המשפטים. הבן, סגן דוד תמיר ז”ל, נפל עם מסוקו בסיני ב־1971.
עליזה נולדה ב־1926 בירושלים בשכונת תלפיות. בזיכרונות הילדות שלה, כאשר פונתה מהשכונה המבודדת עם אמה ואחותה רות, מהדהדות צרחות בערבית: “עליהום!” “אטבח אל־יהוד!” למדה בגימנסיה רחביה ובבית־הספר לאמנות “בצלאל”. חברותיה קראו לה בכינוי הגנאי ‘פורשת’, אם כי לארגון הלח“י הצטרפה בפועל רק לאחר פטירת אביה, ד”ר דוד גורביץ', מנהל המחלקה לסטטיסטיקה בסוכנות היהודית, שהתנגד למחתרת.
“בנות כיתתי הסתייגו ממני, אם כי לא עשיתי רע לאף אחת מהן. תמיד הזדהיתי עם הנרדפים, לא עם הרודפים”, היא אומרת. וחייה עם אורי־צבי גרינברג נתנו לה שפע הזדמנויות להימנות עם הנרדפים.
כאשר עלה אצ"ג לארץ ישראל, העפיל לירושלים לטור־מלכא שבפסגת הר־הזיתים. “זה המקום שלפי האגדות, מזיתיו אספו את השמן למשוח את המלך”, אומרת עליזה גרינברג. את שם המקום הזה, הצופה אל העיר והמדבר, אימץ לו כשמו העברי, ועל מחזור שירים אחד חתם אורי־צבי טור־מלכא.
מגיל צעיר כתבה שירים. "חתמתי על שירַי בכינוי ‘בת־עין’.גם בגלל הען הפנימית, גם משום שאני אוהבת מים, ו’עין' הוא מעיין. אבל אורי אמר לי, למה בת־עין?קחי את השם ‘טור־מלכא’. אמרתי לו, 'אם אתה נותן שם כזה במתנה, אני מקבלת אותו בשמחה. והתחלתי לחתום על שירי ‘עין טור־מלכא’.יום אחד, כעס עלי מאוד, ואיים: ‘אני אקח לךאת השם בחזרה!’ "
“מילדות, נפש עזובה לי קניתי./ כאשת־איש, משוועת ללא־קול הייתי./ ידיד לי, לא היית;/ ואני לך ידידת חשקך./ נכאב היה לי בין השמשות…” (עין טור־מלכא, “אשמורה השלישית”, 1989).
– איך כתבת, לצד משורר ענק כמוהו?
“כתבתי לנפשי, לא לידו. היו זמנים, שהראיתי לו את שירי, אבל התביישתי מאוד, חרדה לפסק־הדין שלו. הוא היה מבקר קפדן. הוא אמר לי, ‘אילו אמי היתה כותבת שירים לא טובים, הייתי אומר לה’. וזה נכון. כשהיה מרוצה משירי, אהב מאוד להדפיס יחד איתי באותו גיליון. כשהיה מפרסם שירים שלו, היה מבקש שיפרסמו גם משלי. הוא אמר על עצמו, ‘אני סנדלר’. היה רגיש מאוד לזיופים, לגרפומניות. הרבה משוררים אומרים היום, שהוא שיבח אותם. זהו שקר וכזב, פרט למעטים שהכיר בניצוץ שבהם, כמו מירון איזקסון. הוא קרא שירה ישראלית מודרנית, אבל חשב שהיא לא עמוקה דייה. חשב שיוצר עברי בדור הזה חייב לגייס את כתיבתו לעם היהודי”.
החיים איתו לא היו קלים. חיים של בדידות, של עמידה על עקרונות. "מהרגע הראשון ידעתי, שלא אעשה לו את העוול הגדול, לאלץ אותו שידפיס נגד רצונו, בשביל פרנסה. לכן חיינו בצנעה רבה. לא בכל מקום הסכים לפרסם. רק אם עורך הקפיד על ההגהות ולא שינה מקוצו של יוד, אורי הוסיף לשלוח לו שירים. אם הדפיס בעיתון, ואחר־כך התפרסם באותו עיתון מאמר נגד מדינת ישראל, זה חרה לו מאוד, ויותר לא היה מפרסם שם.
“אי־אפשר היה לקנות אותו בעד שום הון. פעם מישהו רצה לתת לו מענק, ואורי כתב מכתב מעליב, איך בכלל העזו לחשוב על זה. היה הולך ברגל מתל־אביב לירושלים עם סוליות פעורות, קשורות בחבל. פעם עצר אוטו של ההנהלה הציונית, ובן־גוריון בתוכו. אמר לו בן־גוריון: ‘אורי־צבי, עלה’. הוא סירב. שאל אותו בן־גוריון: ‘כמה אתה רוצה?’ ענה: ‘אין לכם כל־כך הרבה כסף כדי לקנות אותי’. אמר לו בן־גוריון: ‘אנחנו הפסדנו אותך, אבל גם אתה הפסדת אותנו’. וזלמן ארן, כשהיה שר החינוך, רצה לתמך בו, אבל פחד אפילו להציע לו. אורי העדיף לחיות בעוני מאשר לשעבד את עצמו”.
בארכיון אצ“ג בבית־הספרים הלאומי מצוי שֶק מחשבונו הפרטי של בן־גוריון. אצ”ג לא פדה אותו מעולם.
אף שאהב את ירושלים בכל לבו, לא התגורר בה. "הוא היה נוסע לירושלים, ושוב חוזר. לא היה מסוגל לראות את הר־הבית בחורבנו. שעות ארוכות היו הוא ועגנון מטיילים בירושלים, כמו שני סהרורים, מתוך משיכה שאין מושלהּ לעיר. הוא כתב, ‘העמק – תפילין של יד, וירושלים – תפילין של ראש’.
“אחרי הכיבוש של 1967, אורי תיכף הלך להתפלל בהר־הבית. עמד שם קאדי ערבי, נפנף בידיו, וקצין מילואים אמר לי, ‘תגידי לו שזה מקום קדוש’. ואני שתקתי. ניגש הקצין לאורי ואמר לו, ‘דע לך שזה מקום קדוש לאסלאם’. אורי נדהם. אחר נפנה אלי ואמר, ‘עליזה, בזאת נפרדתי מהר־הבית’. והוא התכופף, לקח קומץ אדמה ואסף אותו במטפחת, וירד לכותל לסיים את התפילה”.
אורי־צבי גרינברג בנה את ביתו ברמת־גן, בית קטן וצנוע, בו גרה אלמנתו עד היום. רהיטים שלא הוחלפו עשרות שנים. דיוקן שלו על הקיר. כמה רישומים. אין טלוויזיה.
היא זוכרת לפרטי־פרטים כל מי שהיטיב אי־פעם עם בעלה. “הגדולים באמת, כמו ברנר, ביאליק, גרשון שופמן, פרופ' מגנס, נתן אלתרמן – העריכו אותו למרות חילוקי הדעות הפוליטיים. רק הסופרים הקטנוניים, שרצו להידחף, היו השונאים הגדולים שלו”, היא אומרת. היא מונה במדוקדק את העוולות שעוללו לו. “הוא היה רגיל שרודפים אותו, שמחרימים אותו. כשכל מיני נבָלות נעשו, איש לא נלחם את מלחמתו. הוא לא רדף כבוד ולא רדף עמדה, מעולם לא הגיב כשפגעו בו אישית, אלא אם פגעו בכבוד ירושלים”. במשך שנים זעם עלשחותמת הדואר באנגלית נושאת את השם “ג’רוזלם”. היא לא הרפתה ממאבקו גם לאחר מותו, והצליחה להביא לכך שחותמת הדואר הרשמית בשפה האנגלית, נושאת את השם “ירושלים”, בהגייתה העברית, כפי שביקש.
היא מצטטת בדייקנות ביקורות קטלניות שנים אחרי שנכתבו, נוקמת ונוטרת על כל מלה רעה,לעולם לא תסלח לאדם שקרא לבעלה “רוצח”. היא כועסת, שאין חובה ללמוד את אצ"ג בתיכון. “זו עדות לעוצמה שלו, חוששים שהוא ישפיע, ההחרמה וההשתקה עוד נמשכים. אבל אין דבר, האמת שלשירתו הולכת ומנצחת, ותצא לאור”, היא אומרת.
* * *
עליזה, אז מטופלת בחמישה ילדים רכים,לא יכלה לעבוד, “אבל זה לא בגלל הילדים, אלא בגללו. הוא היה קשה לי יותר מחמישים ילד”, היא כמעט לוחשת. מפאת כבודו היא מסרבת לפרט כמה הִקשה עליה, "אבל תקראי את הביוגרפיה של טולסטוי, ותביני מה זה. אם אגיד לך שלא היה קל, זו מלה קלה. אני נמחצתי בין הפטיש והסדן. לשמור שהילדים לא ירעישו, לא יפריעו. הרי אדם כזה היה מרוכז סביב כתיבתו באופן חמור וקיצוני, וכל הפרעה היתה בשבילו אסון.
“לא כדאי לדבר על מה שהיה קורה, כשילד בא והפריע. הוא היה איש חרון, בכתיבתו כבחייו. שיריו לא נבדלו מהגורל שלו. זה התבטא במתח גדול ובעצבנות. הוא לא ידע להקדיש לילדים. רק בשעת סכנה גדולה היה מזנק כמו נמר. כשבתנו הקטנה רבקה בלעה גולה, הפך אותה במהירות הבזק והציל את חייה. לפעמים היה מבקש ממני, שאשיר להם שירי ערש, שאביו היה שר לו, פיוטים מהתפילה”.
– האם ידע להיות מאושר? למשל כשנולדו הילדים, בשמחות החיים הקטנות?
הוא לא ידע לשמוח. ודאי ששמח כשנולדו הילדים, אבל הכול היה ספוג בכאב גדול. כי איך יוכל לשמוח, אם הושמדה משפחתו וכל בית ישראל? הוא מיעט מאוד לצחוק. היה זמן שבכה הרבה.
“הוא אדם, שראה כל־כך הרבה אסונות, שחייו מלאים במתים, שהשקיע את כל כוחותיו בהצלה, ולא הצליח. הוא ניצב אל הקיר עם משפחתו בפוגרום בלבוב, וניצל איתם בנס ברגע האחרון. בפרעות תרפ”ט הסתנן לשער יפו וראה את הערבים מרקדים עם שברייה. לא יכול היה לשכוח את מראה גופתה הדקורה של אמו של מרדכי מקלף, במוצא. זה לא היה ספרותי, החיים אצלו עמדו לפני הספרות. הוא ראה בדמיונו את כל המיתות הנוראות, שבהן מתו אחיותיו. היה שוכב בלילה ועיניו פקוחות. שאלתי אותו, למה בעיניים פקוחות? אתה רוצה לראות את האימים בחושך, בלילה?"
לא היססת, אשה צעירה ויפה, להינשא לאדם מבוגר ממך ב־30 שנה, איש שספוג בכל־כך הרבה כאב?
“החיים לצדו היו גמול עמוק מאוד. מבחינה רוחנית ונפשית, זה היה גמול גדול. חייתי לצד לב ענק”.
ביום הראיון, בשעת ערביים, הגיעו לביקור שניים מילדיהם של אורי־צבי ועליזה גרינברג. הבת רבקה, אם לשלושה, חברת קיבוץ חמדיה, לומדת השנה באוניברסיטת בר־אילן ובאה ללון בבית אמה. שערה ארוך עד מותניה. היא מגישה לנו את הקפה בשתיקה, אוספת את הכוסות ויוצאת בדממה מהסלון. דוד, הצעיר, עורך־דין במקצועו, בא לדרוש בשלום אמו. הוא ואחותו וגם שלושת האחרים, מסרבים לדבר על אביהם מטוב ועד רע. איש מהם אינו עוסק בכתיבה. נדמה שמוראם של אביהם ואמם, עדיין עליהם.
עליזה גרינברג: “מעולם לא דחפתי אותם לקרוא את אורי. האמנתי, שזה צריך לבוא באופן טבעי. זה חומר עצום ורב ומדכא, גם לי כואב לראות את משא הסבל שלו. כשהתבגרו, ורציתי שהילדים יכירו את שירתו, הצעתי להם לעשות עבודה במקום בחינת בגרות. חיים, היום קופירייטר, כתב על ‘ספר הקטרוג והאמונה’. בת־שבע כתבה על ‘אב ואם בשירתו’. כשהתחלנו בשנים האחרונות לערוך את כל כתביו, רציתי שאחד הילדים ייכנס בעובי הקורה. בת־שבע, חברת קיבוץ בערבה, היתה המתאימה ביותר, כי היא שקדנית, חרוצה, יסודית, וגם למדה ספרות באוניברסיטה. היא עשתה עבודת עריכה עצומה”.
אורי־צבי גרינברג היה חבר הכנסת הראשונה וזכה למקום המכובד, מספר 2 ברשימת “חירות” אחרי מנחם בגין, מנהיג אצ“ל. עיון ב”דברי הכנסת" מראה, שהיה פרלמנטר פעיל: לוחם על מעמד ירושלים, מתנגד חריף לשילומים וליחסים עם גרמניה (“אין אנו מסוגלים, כיהודים, להקים כאן בשביל הגרמנים תאי־גז של אושוויץ ומיידאנק, אבל אנו רוצים שייעלמו מעינינו בארץ הזאת!”). אחרי קדנציה אחת פרש, נביא זעם, עטור פרסים ספרותיים, שדמותו הציבורית שנויה במחלוקת.
עליזה גרינברג: “כשהיה ח”כ, היה מרבה להיכנס אל ראש הממשלה בן־גוריון, וזה היה מקשיב לו בהערכה גדולה. לפני שנים אמר לו בן־גוריון, ‘אתה אוהב את ארץ־ישראל אהבת בשרים’, וזה מצא חן בעיני אורי. אנשים רצו לשמוע מה הוא אומר, כי היתה לו השגה שכלית חזקה. הוא כתב: ‘אם תיסוגו מסואץ מטר אחד, יאדים הדם בחרמון’. נהג לשוחח עם גנרלים. עם דיין, אריק שרון. דיין אמר לו פעם, בשביל מה לנו המטרד הזה שלסיני, של שארם א־שייח'.ואורי אמר: ‘אם תוותר על סיני, תצטרך לדון על ירושלים’. אלוף יוסף גבע נתן לו פעם תצלום אוויר של ירושלים השלמה, והוא שמח עליו מאוד. זלמן ארן בא אלינו הביתה, שאל איך לחנך את הנוער לתודעה יהודית. אורי לקח אותו אל החלון ואמר, מכאן אפשר להיכנס? לא. אתם אנשי מפא“י, ניסיתם להיכנס מהחלון, אבל צריך לחנך את העם להיכנס מהדלת: המקורות, המסורת, כל מה שנותקנו ממנו”.
אורי־צבי גרינברג, חתן פרס ביאליק, חתן פרס ישראל ועוד עשרות פרסים, לא רצה מעולם להיות מועמד לפרס נובל. “הוא סירב לשאת חן בעיני הגויים”. שמחתו על עליית הליכוד לשלטון הפכה עד מהרה לאכזבה, כאשר הוברר לו, שמנחם בגין מוכן לוותר על שטחים למען שלום עם מצרים. אלוף (מיל.) יוסף גבע סיפר בראיון ל“מוניטין” שלאחר חתימת הסכמי קמפ דיוויד טייל עם אצ“ג ברובע היהודי בירושלים, וזה אמר לו “צריכים אנשים מעטים, שיסדירו את העניין ויצילו אותנו מן האסון הזה שנקרא בגין. ואז הוא ביקש ממני, שארצח את בגין”, מספר גבע. " ‘למה אני?’ שאלתי אותו, ‘כי בך לא יחשדו’, הוא אמר”.
עליזה גרינברג: “שטויות. לא כדאי אפילו לחזור על זה. אם אמר, זו היתה רק דרך ביטוי בעלמא”.
בצעירותו עישן שישים סיגריות ביום, אחר־כך עישן מקטרת. שעות ארוכות היה כותב, לפעמים הולך לטייל. “הוא אהב מאוד לראות אנשים, להביט בעורבים על חוטי החשמל, להתבונן בירקון. הוא שמר על עצמו מכל משמר מכל מיני סכנות, כי ידע שאדם אחר לא יוכל למלא את תפקידו, לחפש את באר הנבואה”. על אף ענוותו אהב מאוד להצטלם. בכל פעם שהגיע צלם לבית, היה נעמד מולו. היה לו עמוד קבוע במקומון של רמת־גן, והוא התייחס לבמה הזאת בשיא הרצינות, “כי שם יכול היה להביע את דעתו הפוליטית, אמונתו במלכות ישראל, בלי הסתייגות. אחר־כך היה תולש את הדף ושולח אותו לאנשי השלטון, שיקראו אותו”.
כשעבד, היו הפתקאות מפוזרות בכל הבית. הוא שִרבט שירים על פיסות נייר, על מעטפות משומשות, על כריכות ספרים. אסור היה לגעת בשום דבר. אם הזיזה אשתו את ספריו ממקומם, היה מתפרץ. “מעולם לא הצצתי בשיר על שולחנו, אלא רק כשהתפרסם בעיתון. זה לא אדם, ששואל מה דעתך. תמיד הלך לפי מצב־רוחו, לאיש לא היתה שליטה עליו. לעתים קרובות דרש, שאפסיק מיד את כל עיסוקי ואקשיב לקריאתו. כשרצה משהו, לא היה יכול להתאפק. הוא עבד הרבה על שיר, המון טיוטות. אמר לי, שהוא מלטש עד אין קץ, ולוּ רק למען קורא אלמוני אחד, חד־עין”.
בניגוד לכתיבה, שבאה לו במאמץ, צייר, בקלות, רישומים הומוריסטיים, קלילים, שלא נראו כאילו בקעו מאותו מוח מסויט. שלושת ספרי שיריה של אשתו מעוטרים ברישומיו. “כדי לכתוב את המלים היה צריך לחוש אותן לעומקן. פעם לקח חתיכת פלסטלינה של הילדים ופיסל בה את היטלר. זה היה משהו מפחיד. הוא היה מוסיקלימאוד, הוא כתב את ‘אימה גדולה וירח’, ולא ידע שיש לזה מקצב שירי, ואמר שלכתוב חרוז לבן קשה פי כמה. אהב את באך, אמר שזה מזכיר לו ניגון של בית־המקדש. אהב מוסיקה עתיקה של הכנסייה היוונית. אמר על ישו, ‘הוא חיכיהודי ומת כיהודי, הוא יהודי, מה אתם רוצים’. כל בוקר היה מתפלל ישר לאלוהים. בליל שבת ובימי חג ומועד היה עושה קידוש כהלכתו”.
אצ"ג חדל לכתוב ב־1978. שנותיו האחרונות היו שנות ערפול. “כשהיה כבר במוסד של ‘משען’ והיה מפוזר ותכוף־שכחה”, אומרת אלמנתו, “קראתי לו שיר שפרסמתי, והוא אמר: ‘זה יפה, היית בנשמת הנוף’. זה הפתיע אותי עד כמה השיר נטוע בו, אף ששכח כבר רבות מחייו”.
הוא נפטר בן 84, ערב יום העצמאות, 1981. היו שאמרו שיש סמל בזה שמת, כאשר סביבו מתנופפים דגלי תכלת־לבן.
* * *
כאשר עליזה גרינברג רוצה להבין את נשמת בעלה המת, היא קוראת פילוסופיה, “כי כל הנשמות הגדולות דומות הן”. העיסוק המתמיד בהוצאת כתביו, אשר לא התפרסמו בחייו, נדמה לה לפעמים כעול, “כי מי משאיר משימה כבדה כזאת על כתף של אשה. הוא אמר, שהוצאת ספר צריכה להיות חג, ומכיוון שהחרימו אותו, לא רצה להדפיס. הוא לא הרשה להוציא אפילו את הספרים, שכבר נדפסו ואזלו מהשוק. במידה מסוימת, אני המריתי את פיו. הוא רצה שאשרוף כתבים לא גמורים, כי זה נראה לו לא הוגן, אבל החלטתי שהדברים חייבים להתפרסם. זו הפעם היחידה שאני לא עושה את רצונו. במקומות שהשאיר כמה גרסאות, נביא את כולן”.
– מותו פתח אצלך איזה ברז, או אולי סגר?
“כל השנים ניסיתי להבין את נפשי, להבין את חיי, וזה לא פשוט. אדם שלאמקבל עצמו בפשטות, חייב ללמוד את עצמו כל הזמן. השירים שלי הם דרך להבין את עצמי. אני מבקשת את צד האמת”.
– האם, כמו שקרה לסופרת יהודית הנדל אחרי מות בעלה, גם כתיבתך השתחררה?
“אנשים אומרים לי, שהגעתי לשחרור גדול יותר מאשר כשאורי היה חי. אבל זה הרי תהליך. זה לא בגלל שהוא מת. פשוט, הגעתי לזיכוך פנימי. אבל לפני הכול יש לי חובה. אני צריכה להוציא את הדברים של האיש הזה, זו חובת חיי”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.