רקע
משה אליהו ז'רננסקי
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: "ספרים" (ראובן מס); ת"ש

 

א

אין ויכוח פחות משנים, מלמד ששניהם זקוקים זה לזה, זה כדי להכניס את אמיתו בלב חברו וזה כדי להוציאה מלבו. המכניס — יקרה לו האמת שלו והוא מבקש לזכות בה אחרים, לא מאהבתו אותם אלא מאהבתו אותה, כדי להרבות כבודה ולהגדיל כוחה; והמוציא — הרואה “אמת” זו כדעה נפסדת, שקר שנתעטף בטלית של אמת, חס על חברו זה ומבקש להצילו מפח הטעות. ופעמים שניהם שקולים וכל אחד הוא מכניס ומוציא כאחד. הוצאה צורך הכנסה.

בימים של תסיסות חברתיות ושנוי ערכין, כשהחדש נלחם בישן, אין הויכוחים מצטמצמים בין אדם לחברו בלבד, אלא הם לובשים צורת ויכוח פומבי, והמתווכחים יותר משנתונה דעתם לויכוח עצמו, הרי הם מתכוונים לתפוס בדבריהם את לב הקהל הסובב אותם, זה הקהל המנענע בראשו פעם לזה ופעם לזה, הכל לפי כוח הדיבור של כל אחד מן הצדדים המתנצחים. ואילו בימים כתיקונם, עלולה שיחה סתם להסתיים בויכוח. יש שחילוקי הדעות מחדדים את הויכוח, ויש שעצם הויכוח מביא לידי חילוקי הדעות. לא שהדעות מתנגדות ביסודן זו לזו ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת, אלא כיון שדעה זו שלו היא וזו של חברו, הרי בדין הוא שזו תהא נדחית מפני זו. ולא מאהבת הנצחון בלבד, אלא כדי להרגילו שיבטל דעתו מפני דעתו ולעשותו צוות להשפעתו. אם היום יתבטל מפניו קמעא ומחר יתבטל מפני קמעא, סופו להשכים לפתחו ולשאול בעצתו בכל דבר. וכיון שיהא למוד לבוא אצלו על מנת ליטול עצה מפיו, חזקה עליו על היועץ שיפשפש בספרי חכמה וירבה חקר כדי להבחין בין עצה הוגנת לשאינה הוגנת, הוגנת לזה ולא הוגנת לאחר, הוגנת היום ולא הוגנת למחר, שמתוך כך יזדקק לו חברו זה בכל יום ויזדקקו אחרים עמו. איזוהי עצה טובה החביבה על בעליה? כל שהיא מועילה ואינה מחכימה, מועילה לאלתר ואינה מחכימה לעתיד לבוא, עצה מחוכמת היפה לעשייה אחת ונפסלת אחר שימושה.

המתווכחים פותחים בנחת, זה אומר כך ומביא טעם לדבריו וזה אומר לא כי ומביא טעם לדבריו. מתחילה הדבר עיקר והטעם טפל, שהרי ק"ן טעמים משמשים לדבר אחד ואין שני דברים מצטרפים לטעם אחד, אבל בשטף הויכוח דרכם של ווכחנים שהם מניחים את העיקר ואינם עוסקים אלא בטפל. כיון שניתנה רשות להתנגד זה לזה, שוב אין הנגוד תכסיס של מלחמה אלא נהפך לגוף המלחמה. ועדיין מערים כל צד על עצמו, שאם יצליח לבטל את טעמו של חברו מיד מסתתמות טענותיו של זה והרי הנצחון על צדו. ואלא מה, שמא לא יעלה בידו לערער נמוק זה כולו, שוב אין הצרה גדולה כל כך, שהרי עדיין לא נסתיים הויכוח ועוד העיקר לפניו, ויש לו שהות לבקש את צד התורפה שבו ולהכות את מתנגדו מכה ניצחת.

לפי שעה עומדים הם בפרשת הטעמים, וכל אחד ואחד עם שהוא טורח להרבות בשבח טעמו הריהו משתדל להטיל פגם בטעמו של חברו. ויותר משהוא מהפך בזה הוא מגלגל בזה. טעמו שהוא נאה ומתוקן וערב לחכו ביותר, חזקה עליו שיערב גם לחכו של חברו ויתקבל על לבו ברצון, ומתוך כך שוב אינו רואה צורך לנפשו להטעימו לזה שכנגדו על כל טעמיו ודקדוקיו. ואילו טעמו של חברו שהוא תפל כולו והלה אינו מרגיש בתיפלותו, הרי מחובתו לפקוח את עיניו ולהראות לו שפגול הוא ולא ירצה בשעת ויכוח.

וכיון שנאחזים הם בסתירה לא במהרה הם נפטרים ממנה, שסתירה גוררת סתירה וסתירה לסתירה וחוזר חלילה, עד שנשכח מלבם גוף הענין שפתחו בו, והרי הם מתנצחים זה עם זה לשם ניצוח בלבד. אתה אומר כך ומביא ראיה מן השכל, כלום נעלם ממך שאין השכל מכריע והעולם אינו נוהג על פיו. אמת, לאחר המעשה אנו מבקשים להסביר לעצמנו את גוף הדבר שאינו ידוע לנו לפרטי פרטיו, והרי אנו סותמים את החללים הריקים בסברות מן השכל. הסיבה והמסובב — כיון שלא המסובב עיקר לנו אלא אנו מבקשים לידע את הסיבה, מיד אנו מטפסים בסולם ההשתלשלות וכל חוליה החסרה באמצע אין אנו מדלגים עליה אלא מתקינים מיד בחלל הריק חוליה חדשה ההולמת אותו לפי דעתנו. וכשם שחוליה זו אינה נעוצה בזו שלפניה כך אינה צמודה לזו שלאחריה. וכנגד זה קשורות כל החוליות החדשות זו בזו, שכולן יצאו מלב אחד, עד שהן מאפילות על החוליות הקיימות בפועל, והמטפס אינו מרגיש שפסח על המציאות ונאחז בקורי הדמיון. וכל כך למה, כדי לקרב את הדבר אל השכל ולראות את המציאות בעיני רוח. אנו מבקשים טעמו של מעשה פלוני, לא שכך היינו נוהגים אילו בא מעשה זה לידינו, שהרי אתמול ושלשום נהגנו אחרת בכעין זה, אלא הואיל ובעל המעשה נהג כך וכך שמע מינה ששכלו חייבו לכך, כשם ששכלנו חייב אותנו לנהוג אחרת. תאמר, אם שכלי שונה כל כך משכלו עד שהוא מביא לידי מעשים הפוכים, כיצד יכול אני לתפוס בשכלי את שכלו? זו אינה פירכה, שמלחמת הדעות אין תכליתה הבהרת השכל אלא האפלתו. הרי על צד האמת לא השכל מחייב את המעשה, אלא המעשה מחייב את השכל להסבירו לפי דרכו, פעם בכה ופעם בכה, פעם לפי ה“הוה אמינא” והשכל המופשט, ופעם לפי גורמי המסבות וצירופי המעשים, שהשכל משתעבד להם על כרחו בתוקף החיים. ושוב: לא הרי ראיה זו כהרי ראיה זו. אתה מביא ראיה מן השכל הקטן ואני מביא לך ראיה מן השכל הגדול, מפלוני החכם שחי בדור דעה והיה ראש לחכמי דורו, והוא פסק הלכה כמותי בענין דומה לזה. ועד שזה מבקש להשמיע את פסק ההלכה של חכם מפורסם זה, מיד מפסיקו בעל דברו ואומר: חכם זה, אתה אומר, חי בדור דעה והיה ראש לחכמי דורו, אבל דור דעה זה כבר נשכח בימינו ולא מפיו אנו חיים. ופלוני החכם שאמרת, מי דורש כיום הזה לספריו ומי קורא בהם במקורם. הטוב שבו נקלט בספרי דורנו, ומה שלא נקלט סימן הוא שאין בו ברכה. ואל תשיבני בטענת “דור ירוד”, שאם כן איך הצלחת אתה, בן הדור הזה, להנצל מן ה“ירידה”. ולאמיתו של דבר, מי פוסק עכשיו הלכה על פי ספרים, ומכל שכן על פי ספרים נשכחים.

וסופו של הויכוח שהוא מסתיים, כדרך הטבע, בלא כלום. שוב אין כאן לא דעה אמיתית ולא ביטולה, לא רכישת נפשות ולא עקירת דעה כוזבת, אלא יש כאן דברים הרבה, מעוטם דברים של טעם ורובם דברי הבל. ואף על פי שנסתיים הויכוח בלא כלום כתמול שלשום עתיד הוא להתחדש גם מחר וגם מחרתים, שמלבד חדוד המוח וציחצוח חרבות הלשון יש בו תפקיד אחד, הנעלם מעיני בעליו, לפתוח את דלתות אוצר הזכרון, לעורר את הדעות הרדומות בו, ולהפעיל את הכוח הרוחני הגנוז בתוכו. המחשבה החשאית בינו לבין עצמו עושה דרכה לאט לאט. עתים מתרכז בעל המחשבה בנקודה אחת ופורש לקרן זוית, ועתים מטרידים אותו המראות והקולות הבאים מן החוץ והוא קופץ מענין לענין ומשתבש בדרכים המסובכות. ואילו הויכוח מכניסו למסלול מסוים, ושני אוצרות הזכרון המתנגשים זה בזה, מחליפים מטבעותיהם ופורעים שטרותיהם שלא ניתנו לגוביינא מטרדות הזמן. העשתות שביד זה נעשו פרוטרוט ביד זה, והפרוטות שביד זה נצטרפו לדינרים ביד זה. כל זה הוא שלא מדעת, ואילו מדעת רואים בו שני הצדדים מלחמת דעות לשמה.


 

ב

זיקה זו שנזקקים הבריות לויכוח, פעמים יש בה משום זיקת פנים ופעמים משום זיקת חוץ. אם כדי לחזק את הרעיון שצמח בלבו זה עתה ועדיין הוא רופף בידו והריהו טעון חזוק על ידי הודאת זולתו, שטובים השנים מן האחד, ואם כדי להרחיב את גבול רעיונו שמעבר לתחום נפשו.

זיקת פנים מבקשת לה בן זוג דוקא במי שנמוך ופחות ממנו, שגלוי וידוע לפניו מלכתחילה שלא יהא בו כוח לערער אפילו את הדעה הרפויה מתוכה ומגבה, ועל כרחו יודה לו שהדין עמו. ואל יהא הדבר תמוה בעיניך שהרפה מבקש לו משען לא בחזק אלא דוקא ברפה, ולא עוד אלא בזה שרפה עוד ממנו, שכך טבעו של החלש שהוא מתיירא מן החזק שמא יקרבו להנאתו וסופו שישעבדהו בכוח תקיפותו, ולפיכך הוא בוחר לו לילך אצל החלש שבחלשים לא כדי לסמוך עליו אלא בשביל לשמש לו לזה סמוכות. כיון שזה נשען עליו שמע מינה שחזק הוא, ואם אחרים סומכים עליו למה לא יסמוך גם הוא על עצמו. כל סומך הריהו בחזקת בן סמך, ונמצא הסומך נסמך והנסמך סומך. הסמיכה כוחה יפה מכל מקום, ואף סמיכת הדיוט קרויה סמיכה. הרי אף הגדול נוטל פעמים עצה מן הקטן, ולמה לא יהא כמותו. אדרבא עניוות זו היא סימן יפה לו, שהאמת היא נר לרגליו ואינו מפריז על מדת כוחו מתוך אהבת עצמו.

מה שאין כן זיקת חוץ, כיון שנתבררה לו אמיתות רעיונו שוב אינו טעון חזוק מצד הקטן ממנו, ואף אינו מתיירא מן הגדול שמא יבטל את רעיונו בהבל פיו. וכיון שרעיונו זה ממלא את כל נפשו עד שנעשה צר לו המקום בתחומו המצומצם, על כרחו הוא מתפרץ החוצה ומבקש לו אחיזה יפה ודוקא אצל הגדול שבגדולים. מחזר הוא אחריו להשמיע בפניו את חדושו, לא כדי שיתן לו הסכמה שראוי הוא להשמע ויחתום עליו לראיה בגושפנקא שלו, אלא הוא טורח כל אותה טרחה כדי שיקבלו ממנו ויכניסו לאוצר דעותיו. שאם יזכה לנצח את זה, וברי לו שינצחו לפי שאין האמת מנוצחת לעולם, הרי נמצאים שאר כל הלבבות פתוחים לפניו מאליהם, ושוב אינו זקוק מכאן ולהבא לדפוק על פתחו של כל אחד ואחד, להתווכח עמו ארוכות וקצרות עד שיקבל את דעתו. אף על פי שהוא מכיר בכוחו של רעיונו, מרגיש הוא שהרבה מן הקהל לא האמור מכריע אצלם את הכף אלא האומר. לא שהתנגדותם או הסכמתם היא חיצונית בלבד מתוך דעה קדומה בטיב האומר וסמיות עינים פשוטה בתכלית, אלא שיקול דעתם בטיב האמור נסמך על הנחה ראשונה שאין השכל בוחנה כלל, והנחה ראשונה זו היא — האומר. אם מפורסם הוא ובן סמך שמע מינה שגרעינו היסודי אמיתי הוא בלא שום ספק, ואין לבדוק אלא את הדברים המסתעפים ממנו, והם הם עיקרי הויכוח. ואם האומר אינו מן המפורסמים, כלום כוחו יפה מכוח השומע להשמיע חדושים שאין להרהר אחריהם. ואם ניתנה רשות להרהר אחריהם כבר הורעה חזקתם, ואם הורעה חזקתם מצוה לערער אותם, שלא יהיו דעות רעועות מצויות בעולם ומכשילות את הבריות. אמור מעתה: אדם שאינו מקובל על הבריות ומשמיע דעה חדשה ברי הוא שגרעינה היסודי לקוי כולו ואי אתה חייב כלל לבדוק אותו. אלא מה, שכמה מן הראיות שהוא מביא כדי לחזק את דבריו יש בהן טעם וראויות להשמע. הרי הי הנותנת, דוקא בשביל כך מן הראוי להטפל לו, שמא תזוח דעתו עליו גם בעיקר אם יעברו עליו בשתיקה, והלכך מחובתו להוכיח לו שאין הנידון דומה לראיה, ועל זה סובב הויכוח כולו. ואילו הגדול אינו משגיח באומר, אינו נושא פנים למפורסם ואינו מקיל ראשו במי שאינו מפורסם, אלא הוא בודק את האמור כולו מתוכו ומברו, ואם מצא שהוא טבוע בחותם האמת הריהו נושא חן בעיניו והוא מדבר בשבחו, ומיד קולטים אותו שאר הבריות כדבר שאין להרהר אחריו. וטעמם עמם: אלמלי השמיע זה דברים מלבו, היה מקום לחשוש שמא אהבת עצמו העבירתו על דעתו. עכשיו שקבל את הדברים מפי אחר והוא אומרם בשמו, אילו לא מצא בהם דבר הראוי לברכה לא היה מקבלם ומכל שכן שלא היה מפרסמם ברבים ומרבה בשבח אומרם.

המתווכחים שנים הם וזיקת פנים מצד זה נהפכת לזיקת חוץ מצד זה, שבשעה שהוא נטפל אל הקטן ממנו, הרי מזדווג ממילא הקטן עם הגדול. וכן זיקת חוץ מצד זה היא זיקת פנים מצד זה, שמכיון שהוא הולך אצל הגדול ממנו, נמצא הגדול מצטרף אל הקטן. אמת, זיקה הפוכה זו אינה לכאורה אלא למראית עין, שזה בא ליתן משלו וזה נוטל משל אחרים. אבל כיון שהויכוח פותח את שני הפיות ומגלה מה שיש בשני הלבבות, שוב אין הפרש בדבר מי הולך אצל מי ומי היה הפותח בויכוח, שהרי לא תמיד הפותח הוא החותם, ומי שבא ליתן יש והוא נוטל מלוא חפניו. ודאי, הויכוח מסתיים בלא כלום, ובעצם הענין מחזיק על הרוב כל אחד בשלו, אבל בענינים אחרים כיון שאין המחלוקת עליהם מקבל זה מזה וזה מזה ואינו מרגיש כל עיקר. ופעמים מבקש המנצח, — והרי בויכוח רואה עצמו כל צד כמנצח, — לפצות את המנוצח, ולחליק לו לשון במקצת. מתוך כך הרי ידיעות ודעות, חדשות וישנות, נקלטות כלאחר יד, וכשהם נפטרים זה מזה כל אחד מהם הוא מלא וגדוש, שיותר ממה שפלט קלט. ולא עוד אלא שבשעה שהם מזדמנים שנית לויכוח אחר, יש שזה או זה מפליט מפיו בויכוח שני דבר מן הדברים שקלטה אזנו מפיו של חברו בויכוח ראשון, ולא זה וזה מרגישים בדבר. ואף מכאן יש להסביר מקצת מכוח המושך שיש בויכוח: פליטה לשם קליטה, הוצאה צורך הכנסה לא לגבי זולתו בלבד אלא גם לגבי עצמו. זה הכלל: יש בטלה שמביאה לידי ויכוח, ואין ויכוח יוצא לבטלה.


 

ג

במה דברים אמורים בויכוח שבעל פה, מה שאין כן הויכוח שבכתב, הויכוח הספרותי, שהוא כולו יצירת יחיד, ויכוח של שנים שהם אחד. לכאורה אין הויכוח הספרותי אלא צורה של בקורת הסובבת כולה על ציר אחד, על דברי המבוקר. הווכחן הספרותי בודק ובוחן דבריו של פלוני לאור האמת ומוכיח שיש בהם פגמים הרבה, וכל הפגמים הללו מצטרפים למום אחד גדול. ובזה נבדל הויכוח הספרותי מן הבקורת. המבקר רואה את היצירה עיקר ואת בקרתו טפלה, והווכחן ויכוחו הוא העיקר בעיניו והיצירה טפלה. הבקורת פעמים היא שלילית ופעמים חיובית, ויש שהחיוב מבצבץ גם מתוך השלילה, ואילו הויכוח הספרותי הוא כולו שלילי, שהווכחן טבעו בכך, להתעורר על סלוף האמת או על הנראה לו כסלוף. אבל בשעה שהוא מוצא דברים כתיקונם שוב אינם ניתנים לויכוח, כלומר להתנגדות ולסתירה, ולכל היותר אפשר לו להללם במאמר של בקורת, לפרשם ולגלות את המאור שבהם. אף כי בדרך אגב יוכל להעיר לשם האמת, שאף זה אינו כולו זכאי, וגם בו יש כמה פגמים. אבל פגמים מעטים בצדן של מעלות רבות מה להם ולויכוח אמיתי, ויכוח ספרותי, שאין שם גבור אחד אלא שנים, הוא ופלוני, ולא עוד אלא שפלוני העיקר והוא הטפל.

לא הרי הויכוח שבכתב כהרי הויכוח שבעל פה, שאין המתווכחים עומדים זה בצד זה, אלא בזה אחר זה. ולא עוד אלא שכוחו של האחרון יפה מן הראשון, שזה נכנס לתוך דבריו של זה, מסדרם כרצונו, מקדים את המאוחר ומאחר את המוקדם, מפרש את דבריו פירוש הנראה לו ומתאים לתכליתו, וכין שהפירוש יש בו מן הגיחוך ממילא פג טעמו של המפורש ואין הוא יכול לעמוד בפני הבקורת. וכל אותה שעה אין מדבר אלא הוא בלבד, ואפילו בשעה שהוא חוזר על דברי חברו, אם כדי לפרשם או כדי לסתרם, הריהו שומע את קול עצמו. ואילו הצד השני שותק אף כשהוא מדבר מתוך גרונו של חברו, שלא לבד שאין קולו נשמע אלא שגם עצם הדברים יש בהם טעם לפגם, שכבר נצטרף להם גוון של נגינה מוטעמת שכולו שלילי. וכיון שהוא שותק, שמע מינה ששתיקה כהודאה. ואף על פי שהקורא את הויכוח הספרותי יודע שיש בידו של זה להשיב לו אחר כך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ולא עוד אלא שאף הוא יהיה ווכחן יחיד באותה שעה וגם הוא יוכל לעשות שמות במתנגדו, אף על פי כן לא יהיה חפשי כל כך כמו ווכחן זה שאומנותו בכך. שזה אין לפניו אלא ציר אחד, דברי המבוקר בלבד, ואם תפס בשלילה יוכל להחזיק בה מתחילה ועד סוף, ואילו המבוקר מתנועע בהכרח בין שני צירים, ועליו לטפל בדברי עצמו ובדברי המבקר, על אלו יש לו להגן ואת אלו הוא חייב לסתור. והדעת נותנת שאין שמש ההצלחה מאירה פנים לאדם גם במזרח וגם במערב בעת ובעונה אחת, שהרי הוא גופו מטיל צילו לכאן או לכאן. אם הוא דורש יפה בחיוב אינו דורש יפה בשלילה, וכיון שדבריו נתערערו קצתם הורעה חזקתו אף במה שיפה כוחו. חוץ מזה הרי הווכחן המבקר נראה כאדם מן הצד הנלחם על קפוח האמת, ואילו הווכחן המבוקר הריהו נוגע בדבר ויש לחוש שמא הוא בא לקנא קנאת כבודו, והקנאה מקלקלת את השורה.

אף זו. המחבר משתוקק לבקורת על ספרו, וממילא חייב הוא לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה. ואילו המבקר הוא בחזקת פוסק אחרון, שמלכתחילה הוא סומך על הכלל הגדול: אין משיבין על בקורת. והרי הווכחן לכשירצה הוא רואה את עצמו כמבקר לכל דבר. וכי בשביל שהחליף את הקולמוס בלשון הפסיד? הרי חכמים הראשונים לא היה כוחם אלא בפה והכל מודים שהם אבות הבקורת.


 

ד

אין ויכוח פחות משנים, פרט לויכוח החשאי הסמוי מן העין ונטול מן האוזן, ויכוח האדם עם נפשו, פולמוס היצרים שבקרבו. הדעות החלוקות שטיפחן בלבו בזמנים שונים והנטיות המתנגדות זו לזו, שכרוכה בהן הנאה גופנית או רוחנית, הרי הן לובשות צורת ויכוח המציק לאדם הרבה יותר מן הויכוח המלולי, מפני שהוא טוען ונטען כאחד. שני ההפכים יש להם שורש בנפשו, ושניהם הם עצמו ובשרו. השלילה הורע כוחה לפי שיש בה משלילת עצמו, והחיוב אינו חיוב אלא למחצה, לפלג גופו או לפלג נפשו. ויכוח חריף זה אינו מפיג חריפותו ביפי הלשון ואינו נשרף בלהב הדבור בשצף קצף וברתיחת הדם, אלא הוא תוסס בחשאי ומשמר כוחו בתוכו. ומעלה לו לויכוח זה שאינו מצטמצם בתחום העיוני בלבד אלא יש בו על הרוב גם מחומרת ההלכה למעשה. ולא עוד אלא שאין הוא פוסק עם הנצחון, כדין כל ויכוח, אלא הוא נמשך והולך גם אחר כך, אותו ויכוח מריר המכונה “מוסר כליות”. יתוש זה אינו שובת לא ביום ולא בלילה ועקבותיו ניכרות בחלום. והדעת נותנת שהלילה חוזר על היום אלא בדרך הפוכה, שכל נצחון של צד אחד ביום גורר אחריו נצחון שכנגד של הצד השני בלילה. ושמא בשכר פצוי זה שהאדם מפצה את עצמו בחלום, זוכה הוא להגיע לידי נצחון בהקיץ. הצד החלש לפי שעה, הרואה את הנולד, נמנע מלאזור את כל כחותיו למלחמת הגנה, אלא הוא משייר אותם למלחמת התקפה באישון לילה, בשעה שאויבו שכור הנצחון ישקע בתרדמה. צד זה שנתברך אף הוא בחוש ריאלי, אינו משלים עם גורלו ואינו מסתפק בנצחונו המדומה שאין בו ממש, אלא הוא ממשיך מלחמתו גם בהקיץ ומצליף את שוטו בצורת תוכחה מאהבה. ומה היא תוכחה אם לא ויכוח, ויכוח שלאחר מעשה, טענות קטיגור וסניגור באזני האיש הממלא כמה תפקידים: הוא התובע והוא הנתבע, הוא העד והוא הדיין.

והואיל וכל אדם מתנסה בנסיון זה כל הימים, הרי ניכרת פעולת הויכוח החשאי גם על הויכוח שבפה. פעמים משתמש הווכחן בתכסיסים הללו גם בויכוחו עם חברו, ויש שהוא נהפך ממתווכח למוכיח, וכיון שהוא נעשה קטיגור, על כרחו נעשה חברו לסניגור, סניגור המהפך בזכות עצמו. ובידוע שסניגור וקטיגור — יד הקטיגור על העליונה, שמידת הדין כוחה יפה ממידת הרחמים. ואם פיקח הוא הנתקף, הריהו מודד לו כמידתו ונהפך מסניגור לקטיגור. וחוזר חלילה.


המלצות קוראים
תגיות