א    🔗

המוכיח את חברו בשעת קלקלתו בידוע שהוא מבקש תיקון גם לנפשו, ועם שהוא טורח להחזירו למוטב הריהו כובש בלבו הרהור רע המנמנם שם לפני ולפנים נים ולא נים. אתמול או שלשום ראה אוון ושתק, ואילו על משכבו בלילה היה לבו נוקפו, שראה את עצמו כשותף לדבר עבירה. עכשיו שהוא מייסרו בשבט פיו כבר הפקיע עצמו משותפות זו. ואין הוא נותן אל לבו שמא דוקא שתיקתו מעידה שלבו נקי ואין צל של שיתוף ביניהם, ואילו תוכחתו מוכיחה על קורבתם, שזה הוא חוטא בפועל וזה חוטא בכוח, וכיון שראה את החטא בנוולותו מיד הוא עוקרו מן השורש כאילו לא היה. ולאחר שציחצח נפשו מכל רבב קל יש בידו לשקוד על תקנת חברו, והריהו מוכיחו וחוזר ומוכיחו, פעם רכות ופעם קשות, לתועלתו של זה ולהנאת עצמו. ולא הנאה סתם גורמת לו תוכחתו, אלא הוא נהנה הנאה כפולה ומכופלת, אחת שאין הוא בעל העבירה ואחת שהוא המוכיח על העבירה. זה נופל והוא מקימו, ולא להיפך חס ושלום. נמצא: קלקלתו של זה היא תקנתו של זה. לא די שהוא חוזר בתשובה בצנעא אלא הוא מחזיר בתשובה בפרהסיא.

סתם תוכחה יש בה פנים לכאן ופנים לכאן, שהיא מכוונת כלפי השומע וכלפי המדבר כאחד, אם כפשוטה ואם בדרך הרמז. וכיון שהתוכחה יפה אף למוכיחה רואה בה כל אחד מהרהורי לבו. אם תמים הוא המוכיח משמשת לו תוכחת פיו כמין אזהרה לנפשו שלא יכשל אף הוא חלילה בעבירה כגון זו. וכל שהוא מרבה לגנותה כדי להשניאה על בעליה מתגברת בלבו מידת זהירותו, ומתוך הדרישה בשבח הפרישה הוא עושה סייג לעצמו ומרחיקה מתחומו. ולא עוד אלא פעמים נעשה הטפל עיקר והזהירות עדיפה לו מן הפרישות, שכן היא קרובה להתקיים הימנה. הלה ספק שומע ספק אינו שומע, ואילו הוא ודאי שיהא נזהר מכאן ולהבא, שהרי הוא אדון לעצמו ונשמע לרצונו, ומכל שכן לאחר שדרש בגנותה. הפה שאסר על אחרים כלום יורה היתר לעצמו? על כל פנים מניחה התוכחה את דעתו, שבין כך ובין כך הרי את נפשו הציל מכאן ומכאן. כאן ראה אוון ולא נתעלם ממנו אלא קיים מצות “הוכח תוכיח” ולא נשא פנים אפילו למי שתקיף ממנו, וכאן כבר חקוק מוסר השכל זה בלבו ומשמרו מן החטא. אבל אם אין המוכיח תמים כל כך אלא אדרבא נמנה הוא על המשכילים והדעתנים, הרי עיניו בראשו ואינו זקוק ללמוד מידת זהירות מאחרים ובעקיפין. תאמר, אם כן תוכחתו היא מן הנפש ולחוץ ולו לעצמו אין צורך בה, שמחובת המשכיל לתקן את הבריות ולפשוט את העקמומית שבלבם. ולא היא, שכשם שאין אדם חוטא ולא לו, כך אין אדם מכלה חטאים ולא לו. ואם ראית פלוני מתעורר על עוול, הוי יודע, שיש בו פגם נסתר והוא מבקש להצניעו יפה מעיני הבריות או למצוא לו תיקון בבן מינו. מי שמבקש להתגאות על הבריות ואין לו במה, שלא חונן במעלות יתירות אף לא זכה לקנינים המדומים המנחילים כבוד לבעליהם, מה הוא עושה, על כרחו הוא בורר לו נפשות עלובות ונעשה להן לראש. כיוצא בזה המשכיל, שאין דרכו לפשפש ביצרו ואינו מדיר הנאה מדבר האסור, אלא בשעה שנפשו קניטה עליו מן המומין שבסתר, הריהו נטפל לחוטא בשוק ומוכיחו בפרהסיא, והכל רואים שזה תחתון והוא עליון. כלום מצאת מוכיח שאינו מעולה מן המוכח? זה שנכשל באותו עוון, מן הסתם מלוכלך הוא בכמה עוונות אחרים, שהרי עבירה גוררת עבירה, ואם היום נתגלתה עבירה אחת ודאי שמחר עתידה להתגלות שניה ואחריה שלישית, ואילו מי שמוכיחו הריהו שלם בתכלית השלמות, שאלמלא כך לא היה מעיז לקום ולהוכיח בפומבי, שמא יאמרו לו: “טול קורה מבין עיניך”, ומיד מסתתמת תוכחתו ושוב אין לו פתחון פה. ואל תתמה על כך, מאחר שכל אדם הוא בחזקת כשרות, מפני מה אין הכל נעשים מוכיחים? משום שחוששים הם שמא תזוח דעתם עליהם, לכשיצא הקול שנעשו משגיחים על עוברי עבירה, ובידוע שאין משמשים בתגא זו אלא צדיקים גמורים. והרי אף הגאוה מדה מגונה היא שראוי להתרחק ממנה, ומכל שכן מי שמתכבד בקלון חברו.

תאמר, אם כן למה אין המוכיח האמיתי בורח מן התוכחה, כלום עקר את יצר הגאוה מלבו ושוב אין לו שליטה עליו. לא כי, אלא גאוה זו רפואתה בצדה. מתוך שהוא מדלג על המרחק שביניהם ומתקרב אליו ברוב חבה כדי לרפאותו ולהעלותו אליו להכניסו למחיצתו, אתה עומד על מידת ענותנותו. אמת, עד עכשיו הוא עליון וזה תחתון, אבל כיון שיעשה תשובה מיד הוא מתרומם כמה דרגות ומתעלה אף עליו, שגדולה עקירת החטא ממניעתו וב“מקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים עומדין”. אלא מה, שמא לא יציית לו ויבעט בתוכחתו וישתרש בחטאו, ונמצא הוא מתגאה עליו שלא מדעת גם להבא, אין בכך כלום, לפי שיודע הוא שסופה של גאוה זו אינה אלא השפלה יתירה. המוכיח הראוי לשמו חזקה עליו שאינו מבקש לצאת ידי חובתו בלבד, אלא הוא רוצה באמת להחזירו למוטב, וממילא לא ירפה ממנו עם סירובו הראשון ויחזור על תוכחתו פעמיים ושלש, ואפילו זה עומד כנגדו ומזלזל בכבודו בכמה מיני זלזולים. אמור מעתה: פיקח זה נשכר כפלים, שהוא נהנה מדעת מענותנותו, ואילו שלא מדעת יש לו קורת רוח מיהירותו. אמת, הליצנים באים ומסרסים את הדברים: ענותנותו היא היא גאוותו. אבל האדם השלם אינו חושש מפני המלעיגין ואינו מתווכח עם הליצנים, שאם יבוא להשיב על דבריהם על כרחו יהא מחזיק בתכסיסם, ונמצא הוא ליצן כמותם. ודאי, מוקצה מחמת צביעות היא הגאוה המתחפשת בלבוש העניוות, אבל גרועה הימנה היא הגאוה החצופה ההולכת בראש הומיות. כאן הוא גונב דעת הבריות ואינו גונב דעת עצמו, וכאן הוא גונב דעת עצמו וגונב דעת הבריות, שכל מתגאה אינו מתגאה אלא במה שאין בו. הרי כל יש ניכר בישותו, ואין צורך להכריז עליו, לפי שהוא מכריז על עצמו. ומה היא הגאוה אם לא קריאה אוילית: תנו כבוד למכובד המכבד את עצמו ומבזה את זולתו. וכשם שהבוז שהוא מבזה אחרים ריק הוא ואין בו ממש, שהרי המבוזה אין בידו לכבד, כך הכבוד שהוא מכבד את עצמו ריק הוא, שאילו כיבד את עצמו לא היה משפיל את כבודו ומכתימו בגאוה נקלה.

המוכיח שקשה עליו החטא קלה לו התוכחה, ואילו השומע תוכחתו קשה עליו התוכחה מן החטא, שזה דיו בהרהור תשובה וזו טעונה הודאה בפיו. כאן הוא דן בינו לבין קונו ולעולם לא יעלה על לבו להשתוות אליו, אלא משחטא עיניו תלויות למרום והוא מתחטא לפניו כבן המתרפק על אביו או הוא מפיל תחינתו לפניו כעבד המתרצה אל אדונו. מה שאין כן כאן שהוא דן עם איש כערכו, ולא די לו שהוא מודה בשפלותו אלא הוא מסייע לו להפריז על מידת יהירותו. ואף לאחר שהרהר חרטה בלבו עדיין הוא מסרב לספק את רוחו של המוכיח השנוא עליו ואינו זקוק לו כל עיקר. כלום לתוכחתו הוא צריך וסליחתו הוא מבקש? וכיון שכבר עשה תשובה בסתר ונמחה חטאו, רשאי הוא לומר לו: כלך לך, אי אפשי בתוכחתך, ולא עוד אלא שאני צדיק ואתה רשע, ומוטב לך לפשפש במעשיך לפי שאתה חושד בכשרים. ואם יטען הטוען: העבירה מה יהא עליה? אף אתה אמור לו, שראה ולא ידע מה ראה, שהרי יש מצוה הבאה בעבירה. אם תמים הוא המוכיח הריהו מאמין לו ומתחיל לפקפק במעשה החטא, וסופו שאינו זז משם עד שהוא מפייסו בבקשת סליחה ומחילה. כלום יעלה על הדעת, ובפרט על דעתו של התמים, שיש כוח ביד אדם לעבור עבירה תחילה ולהתחצף אחר כך כנגד מבקש טובתו ולהוכיח את מוכיחו. אבל אם פיקח הוא המוכיח, הריהו מעמיד פנים כמאמין לדבריו, ואף הוא אינו זז ממנו עד שהוא מפייסו בדברים. וכך הוא אומר בלבו: הואיל והחוטא בוש במעשהו והוא מעלים על פשעו, שמע מינה שלא יחזור עליו שנית, ומה לי עוד. אדרבא מוטב שיהא צדיק בעיני הבריות משיהא בעל תשובה, שכאן הוא מתרחק מן העבירה כדי שלא לפגום בצדקתו, וכאן יש לחוש שמא יתקוטט עמו חברו ויאמר לו זכור מעשיך הראשונים, ומיד הוא בועט בתשובתו וחוזר לסורו.

ב    🔗

המוכיח שאומנותו בכך אינו פונה אל היחיד אלא מוכיח את הציבור. לא שהוא חס על זמנו ומבקש להחזיר למוטב הרבה חוטאים בבת אחת, אלא מן הנסיון למד שהתוכחה האישית פוגעת בנפש והיא מעלה מרירות, וסופה סירוב ובעיטה. ואילו התוכחה הסתמית שאינה מתכוונת לפלוני ופלוני הרי דוקא בשביל כך עשויה היא לשפר את המדות וליישר את הלבבות. כיון שכל אחד אומר לא לי הוא מכוון, מיד נכנסים דבריו לאזנו, שהוא נעשה שותף לו בתוכחה. הרי יודע הוא שכמה משכניו נכשלו פעם ושתים בכמו אלה, אלא שנמנע עד כאן מלהוכיחם, שמא יקפידו על כך ויהיו לו לאויבים. עכשיו שבא דרשן זה ממרחקים ואינו מתיירא מפניהם, שהרי מחר עתיד הוא לילך מכאן, ממילא הוא רואה אותו כשלוחו, ומפיו הוציא מילין. והואיל ושלוחו של אדם כמותו, יש שהוא מתחלף בו בדמיונו. ומתוך כך נעשים דבריו שגורים על פיו, ומכאן ואילך הם פועלים פעולתם בחשאי.

אמת, אתה מוצא דת נפוצה בעולם שאינה מסתפקת בדרשה שבציבור, ואינה מוותרת על היחיד. מקפידה היא דוקא על הוידוי בפה ופירוט החטאים, ואינה חוששת כלל שמא יאמר אדם אחטא ואשוב, שאפילו הוא חוזר כמה פעמים על חטא אחד, תשובתו מכפרת עליו לעולם. היא אינה חוששת, אבל מתנגדיה מקטרגים עליה, שמנהג הוידוי וסליחת הכהנים מרבים חוטאים וחטאים בעולם. והדין עמהם, שכן הם רואים את כהניה של דת זו כבני תמותה פשוטים, והסליחה היא בעיניהם מעשה תרמית. אלא שהם מסיחים דעתם שלא הרי ראייתם כראיית המאמינים בדת זו, הכרוכים אחר הכהנים. שכן נטעה דת זו אמונה בלב מאמיניה, שכהנים אלו הם שליחי אלהים, ולפיכך דן המתוודה לפניהם את וידוי פיו כדין חרטה לפני המקום. והרי גם לפני אלהים הוא שופך שיחו בדבר שפתיים כדרך שהוא למוד בתפילתו מעודו. וכשם שהוא יודע שאלהים יסלח לו ולא יגלה עוונותיו לבריות כך מובטח לו שאף שליחו עלי אדמות לא יגלה לעולם את סודו לאיש. ומעלה לו לשליח זה בעיני הבריות, שהוא כאן וקרוב לו בפה ובאוזן, וכיון שגמר וידויו מיד פותח הכהן פיו ומשמיע באזנו: סלחתי, ואילו יושב מרום אין שיחתו מגיעה לאוזן שום בריה. תדע לך שכן, שהרי אף בעלי דת היחוד מבקשים לטעם טעם אמירה זו מפי הגבורה, והרי הם חוזרים בסליחותיהם על מקרא שכתוב: “ויאמר ה' סלחתי כדבריך”. בעלי דת הוידוי אינם טעונים שום תוכחה ודברי מוסר, שכן המתוודה מוכיח את עצמו והיא היא תשובתו, ודברי הכהן: מחול לך, הרי הם כעין חזרה על קול האמונה שבלב בעל החרטה, או קולו החיצוני של הכהן מוליד בלב המאמין את הקול הפנימי של האמונה. חוץ מזה אין הכהן בעיני המאמין איש כערכו, וממילא אין כאן לא שפלות מצד זה ולא יהירות מצד זה.

המקטרגים על דת זו קובלים עליה שהיא מקילה הרבה במעשה התשובה ואינה חוששת לרמאים ממין אחר. הרי אף בעיני המאמינים, אין הכהן ממלא מקומו של אלהים אלא שליחו בלבד, כלומר הוא יודע את רצון אלהים, אבל אין בכוחו לבחון כליות ולב ואינו יודע להבחין בין שקר לאמת, ולמה לא יערימו עליו בשעת הצורך. מי שעבר עבירה חמורה ביותר ואינו מעיז לבוא לפני הכהן להתוודות לפניו במו פיו, מה הוא עושה? הריהו הולך אצל שכנו שיש בידו עבירה קלה והם עושים קנוניה ביניהם, זה מתוודה על העבירה הקלה שאינה בידו וזה מתוודה על העבירה החמורה שאינה בידו. מה נפשך: אם הכהן מכפר על העבירה עצמה, מה לו אם זה עבר על אותה עבירה או אדם אחר עבר עליה, ואם הוא מכפר על הנפש החוטאת, מה לו אם זו עברה עבירה קלה או חמורה. והואיל ואין כאן וידוי שבלב אלא הגדת דברים בלבד נמצאה כפרתו כפרת שוא. מתוך קטרוג זה שיש לו על מה לסמוך הרי הם מעדיפים את התשובה של סיגופים ומירוק עוונות על ידי יסורים. כיון שהחוטא טעון תשובת המשקל לא יבוא לידי חטא אלא יכבוש את יצרו מלכתחילה. ומכל שכן שלא יבואו הבריות לידי קנוניה של חליפין, מאחר שגודל הסיגוף הוא לפי חומר העוון. אמת, החוטא סבור שהוא מסלק בסיגופיו את עוונו לשעבר, ואילו הללו שגוזרים עליו תשובה זו יודעים שהנעשה אין להשיב וכל עצמם של הסיגופים אינם אלא כמין תריס לעתיד לבוא. אף על פי כן הם מניחים את החוטא בטעותו, ולא מפני שהם יראים שמא ימנעו מלבוא, אלא לפי שנוסף על הגוף הנשבר מביאה אמונה זו לידי לב נשבר וחרטה גמורה, והפרישה מן החטא שוב אינה מיראה אלא מאהבה.

הדת בטבעה שואפת לתקן את נשמת היחיד, ובפרט משעה שתש כוחה הציבורי וניטל ממנה השלטון המדיני. מה שאין כן בתי הדין החילוניים השוקדים על תקנת הציבור אין בידם אלא מידת הנזק המגיעה ממעשי הפשע לאחרים, ומי שהוא מועד להזיק מבקשים הדיינים תחבולות לגדור בפניו גם לעתיד לבוא. יש נזק שדיו בממון ובקנס ויש נזק הטעון עונש הגוף. ולפי שאף החוטא הוא אחד מן הציבור אין להחמיר בדינו יתר על המידה, שאם הזיק ובא על ענשו כדי רשעתו כבר מחה את עוונו ושוב אין הדיין רשאי להוסיף על ענשו בכדי. די לו למזיק להיות ניזק על ידי עצמו, שכל מה שעשה לאחרים מגלגלין עליו, ואפילו הקנס שקונסין אותו יתר על הנזק אינו אלא בסיבת מעשה ידיו, שנהג דין הפקר בקניני אחרים ומתוך כך התיר לנהוג במקצת דין הפקר בממונו. אבל אינו דין שיהא ניזק על ידי אחרים, ואפילו אם אחר זה הוא הדיין בכבודו ובעצמו. הדיין הוא שליחו של הציבור וממילא הוא גם שליחו של החוטא, ואם הוא פוגע במשלחו ופוגם בזכותו הרי הוא מועל בשליחותו. לפיכך התקינו השלטונות בתי דינין עליונים הבודקים את מעשי הדיין, שמא טעה בשיקול הדעת ואפשר הפריז על המידה שלא לצורך ושלא כדין. ואף על פי שאין לדיין עסק בדברים שבלב וחרטה אינה מועילה הרבה במקום שיש דררא דממונא, מכל מקום הוא מקיל פעמים בענשו של הנידון כשהוא מודה על עוונו. לכאורה יש אף כאן משום תקנת הציבור, כדי שבעלי הדין יהיו למודים לגלות את האמת. אבל לאחר העיון אי אתה רואה בהקלה זו מעין פרס וויתור על חומר הדין, אלא מתוך שהנידון הודה על חטאו כבר העניש את עצמו בהודאת פיו וממילא יש לנכות חלק זה מן העונש שמטיל עליו החוק. וידוי זה בפני בית דין הוא ככל וידוי אמיתי צורך הנפש המכירה בחטאה ומגנה אותו ברבים. גינוי זה הוא בת קולה של החרטה שבלב, ואם חרטה כאן שוב אין לפנינו חוטא אלא חטא בלבד, כלומר, יש כאן נזק בנכסי הפרט או הכלל, שתקנתו בממון כדי מידת ההיזק. תדע שהוידוי כוחו גדול, שהרי פעמים בא אדם שפשע במסתרים ומוסר עצמו למלכות מרצונו, לא הוא מבקש להקל בענשו, שהרי יכול הוא להימלט מן העונש כולו, אלא שהוא רואה הכרח לעצמו לפרסם בקולי קולות מה שעשה בצנעא — וזהו ענשו העיקרי. ואם תאמר, הרי רוב הפושעים כופרים במעשיהם בפני בית דין. ויש לומר, לא אימת הדין מעכבת אלא הבושה מפני הבריות, שהללו זכרנים הם לכשירצו ואין העונש מוחה מלבם אלא את גוף החטא, שהרי עוונו נתכפר על ידי בית דין מטעם החוק, ואילו החוטא חי וקיים, ואניני הדעת מקפידים שלא ליסב עמהם בסעודה. אף הללו הכופרים בעוונם בפני הדיינים ובמעמד הקהל מגלים על הרוב את פשעם בפני חבריהם האסירים, שאין הבושה נוהגת אצלם, לא שאין פגם בחטאים אלא שאין פגם בחוטאים. הואיל וכל דרי בית הכלא פגומים הם, ממילא אין פגמם ניכר.

הוידוי אף הוא יש בו משום תוכחה, אלא שהמוכיח והמוכח מתגלגלים באיש אחד, העומד ומוכיח את עצמו בפני הכהן, הנחשב כשליחו של אלהים. כיוצא בזה הוא גם הוידוי בציבור אצל בעלי דת היחוד, אלא שכאן אין מתווך באמצע והקהל מתוודה על עוונותיו באזני אלהים. לכאורה אין ציבור זה אלא המון יחידים, וכל אחד מתכוון לנפשו, אבל כיון שהם פורטים חטאיהם לא מלבם אלא מתוך הספר, לא די שאין היחיד מקבל על עצמו את עוונותיהם של אחרים אלא יש שהוא מגלגל את חטאיו על ראש אחרים. והואיל ואחרים אלו אינם שכניו העומדים על ידו אלא גוש ציבורי, שוב אינו רואה את עצמו כקטיגור ומוכיח. נוסח הודוי הקבוע הוא מעין דברי פיוסין הנאמרים לפני סליחה, בשעת סליחה ולאחר סליחה. ולפי שהסליחה מובטחת מראש, יש שהם מקדימים את המאוחר, והוידוי יש בו מטעם הודיה. הודאת עוון כגון זו אינה אלא שלמי תודה.

ג    🔗

מסתבר, גבול גבלו חכמים לתוכחה: מפה לאוזן, ואפילו בקולי קולות, ולא מיד ללחי, ואפילו בקצה ציפורן. המייסר את העבריין בשוט לשונו הרי זה משובח, ואילו כל הנוגע בו באצבע קטנה עתיד ליתן את הדין. לא שפגיעת הגוף קשה ממכת הנפש, שהרי פעמים חביבה הנפש מן הגוף, אלא כאן הוא פוקח את עיניו על מעשהו ומלמדהו בינה וכאן הוא סותמן באגרוף רשע ומוסיף פשע על פשעו. מאימתי נעשה כל אדם דיין להעניש את הבריות על חטאיהם. הרי משעה שפשטה תורת הסבלנות נכבלו ידי הקנאים, ושוב אין פגיעתם רעה, שאם חבלו באחרים אפילו לשם שמים נפרעין מהם מיד בכל חומר הדין. ושוב, כאן יכול המוכיח לומר למוכיחו: אי אפשי בתוכחתך, ונמצאים דבריו בטלים. וכאן הרי כבר נעשה מעשה ואין מי שיבטלו.

אמת, יש מערערים גם על זכות התוכחה אף במקום שאין כוחה אלא בפה. ונימוקם עמם: אם פגעתי בחברי יקום ויתבעני לדין, ואם אין ביד בית הדין לחייבני שמע מינה שאין זו עבירה. עוולות שאדם דש אותן בעקבו נחשבות לקלות, ובפרט אלו התלויות בלשון, וכבר הסכימו הבריות שלא לדון בבית דין של מטה אלא על דבר שיש בו משום חסרון כיס או על חבלה שבגוף.

חברך שבעל עסקים הוא הריהו שואל בעצתך אם כדאי לו למנות איש פלוני ללבלר בלשכתו, וכיון שחכמתו של זה מפוקפקת אצלך, אתה משיב תשובה שלילית. כאן מלאת את חובתך ביושר לב, וברי לך שכוונתך לטובה ולא לרעה, לטובתו של זה ולא לרעתו של זה. הלה הרי עדיין לא זכה במשרה ואין זה אלא דבר שלא בא לעולם. ואילו לאחר שמינה אותו כדת וכדין על פי המלצותיהם של בעלי טובות מצא בו נימא ואין דעתו נוחה הימנו, או שנזדמן לו אחר מעולה ממנו, ובא ליטול ממך עצה כיצד להפטר ממנו, מאחר שיש בידו חוזה כתוב וחתום. אם עיינת גוף החוזה ומצאת לו פתח חרטה, שוב אי אתה יכול לטעון: לטובתו של זה נתכוונתי ולא לרעתו של זה. אמת, בית הדין אינו יכול להענישך כדין יורד לחיי חברו ומקפח פרנסתו, שגורם בנזקין פטור. ואילו דרשן העיר או סתם אדם בעל לב רשאי לתבוע קיפוחו מידך. אם מקח טעות היה, הרי הכשלון אף הוא בגדר עסק, עסק רע שעל הרוב מתמלא חסרונו ממקום אחר, והפסדו יוצא בשכרו. ואילו הלבלר העלוב מי ימלא חסרונו. ומכל שכן אם בעליו נתן עיניו באחר, ודאי שעוול זה אין לו כפרה. ברי, הקולר הזה תלוי בצואר היועץ, ואין לו פתחון פה לומר: הרי הרבה יועצים בעיר, מהם שמלאכתם בכך ומקבלים שכר, ומהם שמבקשים לקנות שם בחכמתם ומשמיעים עצותיהם בחנם, ואלולא נטפל הוא אליו ודאי שהיה נטפל לו אחר. טענה זו אין בה ממש, שכבר שנו חכמים: אין שליח לדבר עבירה.