רקע
אילת נגב
רחל: הכינרתית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995
רחל המשוררת1.png

1890—1931


שירת־רחל לא הרשימה מעולם את חוקרי הספרות המחפשים יוצרים יותר מתוחכמים, ובאוניברסיטאות כמעט ואין מלמדים אותה.

רוב שנותיה עברו עליה בין קירות בטון של חדרים חשוכים בירושלים ובתל־אביב. ליד חופי הכינרת האהובה עליה חייתה רק ארבע שנים, אך כמשאלתה האחרונה, שם היא נחה מנוחת עולמים.

רחל למשפחת בלובשטיין נולדה ברוסיה ב־1890. אביה היה סוחר עשיר בפרוות ויהלומים, אמה אשה משכילה ומיוחדת, בת הרב הראשי של ריגה.

משפחתה נעה בין גאוניות לטירוף, ואחדים מבניה אושפזו לפרקי־זמן קצרים או ארוכים בבתי־חולים לחולי־נפש. סבתה התאבדה לאחר שבנה, אביה של רחל, נחטף לשירות צבאי.

בתיה, אחותה של רחל, היתה אשה מוכה ומעורערת בנפשה: “בגיל צעיר”, אומר ד"ר אורי מילשטיין, נכדה, “חלתה בדלקת קרום־המוח, וכשריה השכליים נפגמו, אף שכלפי חוץ זה לא ניכר, והיא נראתה טוב והפליאה לנגן בפסנתר. תמורת נדוניה הגונה הצליח אביה להשיאה לסוחר קלמן מלרוביץ, ונולדו להם ארבעה ילדים. היא נענתה לכל גבר שביקש את חסדיה, ובעלה ובנה נאלצו להכותה באכזריות, כדי שלא תשרך את דרכיה, אך ללא הועיל”.

בארבעת ילדיה של בתיה טיפלה אחותה ליזה. “סוד גלוי במשפחה היה, שליזה היא פילגשו של הגיס, קלמן, והקשרים הרומנטיים ביניהם נמשכו גם לאחר שליזה נישאה לסטודנט לרפואה”, אומר מילשטיין. “רחל לא הזדעזעה מהרומן, שמתנהל בין אחותה לבעל של אחותה האחרת, ולא דנה את קלמן לכף חובה על כך שהוא מכה את אשתו”.

בת־דודתה של רחל, רוזה מנדלשטם, נאנסה בידי איכר רוסי והרתה לו. בשל האונס הגיעה שנאת הדודנית למשטר הצארי לדרגת טירוף, והיא השתתפה ברצח הצאר אלכסנדר השני ב־1881, אותו רצח אשר הוליד את פרעות “סופות שבנגב”, שהתחוללו ברוסיה. את התינוק, פרי האונס, הפקידה אצל משפחת איכרים. נכדו בוריס קארפוב, עלה לישראל אחרי מלחמת ששת הימים. רחל העריצה את דודניתה הטרוריסטית, שדרשה וקיימה חיי שוויון עם גברים, ולא השלימה עם גורל של יצור משני וכנוע.

מילשטיין מספר שסופיה, אמה של רחל, ניחנה בכוחות מאגיים ובראיית העתיד. כשהלכה פעם ברחוב, קרא אחריה פועל בניין רוסי מעל הפיגום “יהודייה מלוכלכת”. סופיה פרצה בבכי. כשנשאלה מדוע היא בוכה, השיבה שהיא מבכה את הפועל, כיוון שידוע לה שכעבור שעתיים ייפול מו הפיגום וימות. כעבור שעתיים אכן צנח ונהרג. האם נפטרה משחפת, כשרחל היתה בת 16, והלם היתמות המוקדמת לא מש ממנה.

לימים כתבה בשיר “חיץ”:

“זכורתני, עודני תינוקת/ ליווני עצב נסתר;/ בבגד אבלי הייתי/ שונה ונבדלת משאר.// עברו ימים ואינני/ תינוקת בין תינוקות/ אבל לא נגוז העצב/ וטרם הוסר האות.// עדיין חוצץ החיץ/ ביני לשאר. אך עתה,/ עתה שונה ונבדלת/ נפשי בשחור יתמותה”.

כישרונותיה של רחל נטו בצעירותה לא לכתיבה אלא דווקא לאמנות הפלסטית. כמו לשאר אחיה, אשר למדו באוניברסיטאות המעולות של אירופה, הסכים אביה לממן גם לה לימודי־ציור באיטליה. ב־1909 הפליגה עם אחותה שושנה לארץ־ישראל, היה בדעתן לבקר בארץ ומשם להמשיך לאיטליה ללימודים, אך הן נכבשו בקסמי הארץ והחליטו להישאר. שכרו בית ברחובות ואביהן שלח להן כסף לקנות פסנתר.

הן ביקשו מהגננת חיה וייסמן רשות לשבת בגן וללמוד עברית מפי הילדים. “לבנת־פנים, גבוהה, שותקת וזועפת, מפליטה הערות־ביטול קצרות”, כך זכרה אותה וייסמן. אורי מילשטיין: “זה היה הדור הראשון של הצברים, ואז עוצבה העברית הבסיסית שאנו מדברים עד היום. אני לא שמעתי על מקרה כזה, שאדם הגיע לארץ חדשה בגיל 20 ולמד את שפתה כמו שלומדים שפת־אם, יחד עם ילדים קטנים שבקושי יודעים לדבר. לכן, בניגוד למשוררים אחרים בני זמנה שלמדו עברית ב’חדר', השפה של רחל היא עברית מודרנית”.

מקץ אותה שנה עלתה רחל לגליל, לחוות הפועלות של חנה מייזל בכינרת. רחל שהגיעה לארץ במקרה, בדרך לקריירה אמנותית, חשה שדווקא על האדמה הזאת מצאה את מקומה. כאשר הציעה לה מורתה לנסוע לטולוז שבצרפת וללמוד שם אגרונומיה, סירבה. היא לא רצתה להינתק מן הארץ ומבני העלייה השנייה ששבו את לבה. רק בלחץ חבריה, שטענו כי הארץ זקוקה לאנשים בעלי ידע, ושעליה לתרום את תרומתה לחיים החדשים הנרקמים כאן, הסכימה. על קיר חדרה בטולוז תלתה תמונה של הכינרת. על ציור שציירה את ביאליק חתמה: “רחל הכינרתית”. אחרי שנתיים, והיא כבר אגרונומית, התעורר בה החלום הישן. היא כתבה לאחיה שהתגורר באיטליה וביקשה לבוא אליו וללמוד פיסול. מלחמת־העולם הראשונה קטעה את תוכניותיה. כנתינה רוסית לא יכלה להישאר באירופה וגם קשר האוניות לארץ־ישראל נותק. לפיכך החליטה לנסוע אל משפחתה ברוסיה ולשהות שם עד יעבור זעם. היא נתקעה לחמש וחצי שנים, עד תום המלחמה. רק ב־1919 הצליחה סוף־סוף לעלות לאונייה “רוסלאן”, הראשונה שהפליגה מאודסה לארץ־ישראל אחרי המלחמה, ושבה אל הכינרת ואל קבוצת דגניה.

ילדים היו אהבתה הגדולה של רחל, וגם אסונה. באותן שנים ברוסיה טיפלה בילדים פליטים ומהם נדבקה בשחפת, המחלה שממנה מתה אמה. כאשר שבה ארצה בגיל 29, כבר היתה חולה. בדגניה עבדה תחילה בחקלאות, אבל כוחותיה עזבו אותה. היא הועברה לעבודה קלה יותר, גננת בגן. אחד הילדים היה משה, בנם של דבורה ושמואל דיין. אבל המחלה החלה לתת את אותותיה. במכתב לאחותה שושנה, כתבה: “מצב בריאותי הולך ורע משום־מה. הרופא אמר שאם הנני אדם אינטליגנטי, כי אז עלי לאכול בכלים לחוד, כי רבה האחריות. אבל הלא תביני, שושנה’לה, שזה בלתי־אפשרי בקבוצה”.

מצבה החמיר. עתה גם ירקה דם. רופא הוזמן מטבריה וקבע כי יש לה שחפת פתוחה. כששמע שהיא מטפלת בילדים נחרד. החברים החליטו שעליה לעזוב את הקבוצה. אחת הטענות היתה שהיא מלטפת ומגפפת את הילדים שבטיפולה. לימים הודתה דבורה דיין בגילוי־לב שחברי דגניה חטאו בכך שגירשו את רחל. את תפקיד המבשר, הטילו על דוד שמטרלינק, שהיה מקורב לה. את הלילה הנורא ההוא בשנת 1921 לא שכחה כל ימי חייה. “ענן כבד ושחור ירד עלי, חנק אותי”, כתבה רחל. “רציתי לצעוק ולא יכולתי”. מבחינתה זה היה השלב הראשון בדרך למוות.

ד"ר אורי מילשטיין: “הכינרת סימלה בעיני רחל את האהבה הראשונה לארץ ואת חלומותיה להקים חברה חדשה. זה היה חלום שנכזב, כי היא לארץ המובטחת לא הגיעה. הגורל ומחלת השחפת הכניעו אותה, ובמקום להשתתף בבניין הארץ עם חבריה החלוצים ולהביא יחד איתם את הגאולה, נאלצה לחיות ערירית בעיר. הכינרת נשארה בעיניה תמיד טהורה ושלמה, סמל לאידיאל שלא הושג, לחלומות שסוכלו ביד גורל אכזר”.

"אם צו הגורל / להיות רחוקה מגבולייך/

תתניני כינרת / לנוח בין קברותייך".

הגירוש מדגניה היה ראשיתן של עשר שנות נדודים, מחדר שכור אחד למשנהו. איסר בלובשטיין, אביה הישיש של רחל, עלה אז מרוסיה עם אשתו השלישית. את רוב הונו איבד במהפכה, אבל גם את העזרה שהיה יכול להושיט לבתו, מנעה האם החורגת. רחל נסעה לירושלים. חודש ימים גרה בגן־ילדים שנתרוקן מילדיו. אחר־כך בבית דוד ילין, שדייריו עזבוהו בזמן שנעשה בו שיפוץ. “השבוע האחרון עבר עלי בנדודי־דירה נוראים”, כתבה לאחותה שושנה. “מבית ילין עברתי ליחנוביץ, משם שנית לראובני, אך מחר או מחרתיים אהיה סוף־סוף לבעלת חדר, בפעם הראשונה אחרי כמה חודשי־שבתי בירושלים. זהו מחסן של עצים ופחמים. אבל אני מתכוונת להופכו לחדר יפה ונוח”. היא התפרנסה בדוחק משיעורים פרטיים ומתרגומים. מאוחר יותר החלה לפרסם את שיריה בעיתון. חלקם כתבה רוסית ותרגמה לעברית.

ממכתב אחר: “אלוהים ראה בעוניי וישלח לי עבודה: שלוש שעות עבודת תרגום ביום, ובשׂכרהּ חדר ואוכל”. כך עברו עליה ארבע שנים. אחר־כך בשנת 1925, שהתה כמה חודשים בבית־החולים לחולי־ריאות בצפת ומשם עברה לגור בתל־אביב. פרשת הנדודים מחדר לחדר חזרה על עצמה, וגם מצבה הבריאותי הידרדר. עתה לא יכלה להוסיף לעבוד. ד"ר אורי מילשטיין: “אין ספק שרחל חטאה בחטא הגאווה. ידידיה היו בעלי התפקידים ביישוב. הם שלטו בבנק־הפועלים ובקופת־חולים. ודאי יכלו לעזור לה אילו רצו. אבל רחל אסרה על מישהו מבני משפחתה לפנות אליהם בבקשה כלשהי. ברור שאילו היתה מבקשת במפורש: תנו לי כסף, תשכרו לי דירה, שילחו אותי לסנאטוריום בשווייץ, היו עוזרים לה. אבל היא לא הרשתה לבוא איתם בדברים, והם לא ניסו למצוא דרך עקיפה לעזור לה, כמו לתת לה משׂרה קבועה בעיתון או לשלם לה יותר בעבור שיריה. היא קיבלה שכר סופרים כמו כולם, 20 גרוש לשורה, והשירים היו קצרים והתשלום מועט. היא גם לא הרשתה לשאול אותה לשלומה ובוודאי שלא לדבר על מחלתה. בכל יום היתה מסדרת את מיטתה, ושוכבת עליה, לבושה בשמלתה היחידה, וסירבה להיראות חולה”.

ממכתביה מצטיירת רחל כבעלת הומור אנין, שכלתנית, בעלת ביקורת עצמית חריפה. כשיצא לאור ספרה “מנגד” (1930) כתבה לאחייניתה: “פתאום נראים לי השירים אפסיים בהחלט. חשק עז בא לי לגנוז אותם ולשכוח על קיומם”.

צל של התנשאות יחד עם ריחוק אינטלקטואלי, ייתכן שעשו אותה קשה ולא־נעימה במגעיה עם בני־אדם, והרחיקו ממנה ידידים דווקא כשנזקקה להם:

"זה צד1 הגאווה: במו ידי…/ נתק החוט, שרוף הגשר/ במו ידי./ בלב שמחה — תינוקת/ נעוץ סכין… זה צו הגאווה".

מילשטיין: “נכון, רחל היתה סנובית. ‘מיכל אחות רחוקה, אני עצובה כמוך, כמוך נדונותי לבוז לאשר אוהב’, כך כתבה בשיר על מיכל בת־שאול. השיר הזה מוקדש לאורי, כך כונה ברל כצנלסון. רחל השוותה אותו לדוד המלך, הרוקד עם ההמון לפני הארון. היא ידעה שימיה קצרים ולא רצתה לבזבז אותם על ריקים ופוחזים. היא הסכימה שיבואו אליה רק אנשים ששווה להיות בחברתם, וכאשר זלזלה במישהו, היא זלזלה בו עד הסוף”.

מתוך מכתב של רחל לאחייניתה שרה מילשטיין (1929):

“מצב הבריאות — לא רע, מצב ה’קופה' — מחריד, ויום מחר לוטה בערפל. משלושת ידידי (הערת העורך: ברל, רובשוב ובילינסון) אני (כמו תמיד, לשם שיווי המשקל) בשלום עם שניים וברוגז עם אחד. נחשי עם מי?” ואולם אהבתה הגדולה היתה נתונה אף לא לאחד מן השלושה.


בין 1913 ל־1915, כאשר למדה רחל אגרונומיה בטולוז, הכירה שם את מיכאל ברנשטיין, אלא שעם עלייתה לארץ נותק הקשר ביניהם. שני שירים שפרסמה נשאו את ההקדשה “למ.ב.”. רחל עצמה לא דיברה על כך מעולם, ורק לפני שנים אחדות התגלה קובץ מכתבים שברנשטיין שלח לרחל. “כשביקש ממני הנשיא שזר להוציא את כתבי רחל”, מספר אורי מילשטיין, “הוא לא נתן לי את מכתביו של ברנשטיין. החומר היה מונח אצלו במשך עשרות שנים מבלי שאיש ידע על כך. אופייני לשזר ולדור ההוא להעלים דברים, להכחיש דברים. אחרי מותו של שזר הועבר העיזבון ל’גנזים' של אגודת הסופרים ואז התגלו המכתבים, ובנימין חכלילי, איש נען, תרגם אותם מרוסית ופרסם אותם. שזר החביא את ברנשטיין במשך 50 שנה. הוא לא יכול לסבול שמישהו יתחרה על לבה של רחל”.

“וטוב לי. טוב בכך. אני שומרת סוד/ של אושר מדומה נגלה לי ונכחד./ ובנשיקת תודה נוגעות שפתיי ביד/ אשר פצעה אותי ותפצעני עוד./ אך יש בשעת שלום, רגעי דכדוך ודווי/ אך יש רגעי טירוף, רגעי זדון אכזר:/ לקרע שלוותך כקרוע קול שופר/ שמי יום הדין… ולו במחיר חיי…”

את זלמן רובשוב (שזר) פגשה רחל לראשונה בהיותה בת 22, בחוות כינרת, כאשר הגיע לשם כעסקן המפלגה. הם יצאו לטייל בהרי הגולן, קראו בקול, ונשמע הד. על הפגישה ההיא כתבה רחל: “ברית ההד הכרותה בינינו, לא יכלו לה צבאות הימים”. אורי מילשטיין: “הוא נראה לה כאידיאל. גם אינטלקטואל, גם איש תנועת העבודה, גם חלוץ, אבל הרבה פגישות לא היו להם אז. היא נסעה לצרפת ללמוד אגרונומיה והוא נסע לגרמניה. אני מניח שציפתה שהקשר יימשך כאשר ישובו ארצה, אבל כאשר חזר כבר היה נשוי. זו היתה האכזבה הראשונה בקשר ביניהם. העובדה שהוא לא חיכה לה”.

אבל הקשר נמשך, קשר אסור ומיוסר. רחל תיעדה אותו בשיר “אשתו”, וכשנולדה לשזר בת, כתבה את השיר “בתו”. מתוך צנעת הקשר ביניהם שמרה את השיר לעצמה והוא פורסם רק אחרי מותה:

“כעיניו — אפורות עיניה/ ועמוק־נוגה מבטן:/ ובזהב שפעת תלתליה/ גם אצלה מהול ארגמן./ כאביה תזיל מרגוע/ תנחם ותרווה עדנה/ וכמוהו תכה, פצוע/ עד זוב דם, היד הקטנה”.

בערוב ימיו, כאשר שזר היה משוחח על רחל, היה מזיל דמעות. אבל אשתו, רחל שזר, לא סלחה לה מעולם. בנוכחותה נאסר להזכיר את שמה של המשוררת המתה.

ד"ר אורי מילשטיין: “מאז מות אמה ליוותה אותה תחושה של אסון מתקרב, אשר דחפה אותה לנסות ולשתות את האושר הזמני לרוויה, כי מחר תמות. לכן התאהבה לא באחד, כי אם בכולם, אהבה אינטלקטואלית, נפשית ומינית. היא היתה חלק מהחבורה האוונגרדית של מתקני־עולם, אשר חיו בחוות כינרת ובדגניה: א”ד גורדון, ברל כצנלסון, בן־ציון ישראלי.

“היא היתה המצפון של תנועת העבודה. מתוך שיריה שאבו סיסמאות: ‘לגוֹל את האבן מפי הבאר’. ‘זו הדרך אחרת איננה, בה ללכת, ללכת עד תום’. בשבילה הדברים הללו היו אמת, אבל הם הפכו אותם לסיסמאות. היו מבקרים אצלה כדי לשמוע את דעתה ולהשתמש ברעיונותיה כאילו הם הגו אותם. רחל, בשׂכלה החריף, היתה יועצת־הסתרים שלהם”.

רחל קנתה את עולמה במחלתה. בשש השנים האחרונות לחייה, בהיותה רתוקה למיטתה, נכתבו שיריה היפים ביותר.

ד"ר אורי מילשטיין: “סרן קירקגור כתב כי זעקותיו המיוסרות של המשורר נשמעות לנו כמוסיקה ערבה. כאשר השלימה רחל עם הסבל ועם המוות, נולדה מחדש בכתיבה, והשנים הללו היו אינטנסיביות מאוד. בת־השיר איחרה לבוא, כי רחל רצתה לצייר במגרפה ולכתוב במעדר. כשהתברר לה שלא תוכל לעשות זאת, החלה לכתוב”.

באביב 1931 החמיר מאד מצבה ומשה בילינסון שלח אותה לסנאטוריום לחולי ריאות בגדרה. משם שלחה לידידתה ברכה חבס פתקים נואשים: “אני נכנעת להחלטה להיות פה עוד כשבועיים אבל אין לי כוח לזה. אנא, ברכה, קחיני מפה, הצילי את נשמתי!”

רחל מתה ב־16 באפריל 1931. רק כעת שבה לכנרת שסימלה בעיניה את האהבה הראשונה לארץ, האידאל שלא הושג, החלומות שסוכלו ביד גורל אכזר.

הלוויתה היתה ניגוד משווע לבדידות חייה, ואלפים הלכו אחר ארונה. זלמן שזר, שאִרגן את ההלווייה, ישב ליד הארון ודקלם:

"ככה, באורח־חייו עובר האדם גלמוד,

ככה, בבוא־יומו הוא מוטל ערירי, ערירי".


  1. “זה צד הגאוה” – כך במקור. הערת פרויקט בן־יהודה  ↩

המלצות קוראים
תגיות