רקע
אילת נגב
גרשון שופמן: שלכת
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995
גרשון שופמן1.png

1880—1972


כאשר ראה גרשון שופמן בן ה־36 את אנני פלאנק, נערה בכובע־קש אדום ורחב־שוליים, נעתקה נשימתו מפיו. מי שכבר אז נודע כ“אירוטיקן של הספרות העברית”, אהב אותן תמיד צעירות ככל האפשר, ועשרים השנים שהפרידו בינו לבינה, האדירו את קסמה. מוקד משיכה נוסף היתה העובדה שהיא נוצרייה, בתו של נפח אוסטרי. “בנות גזע מעולה, שיופיין היהיר, הזר, הבלתי־נתפס… בוקע וחולף כברק את טלטול ופיזור הנפש”, כתב שופמן.

וינה 1916. מלחמת־העולם הראשונה בעיצומה. אנני בת ה־16 עבדה כפקידה במכבסה שבעליה יהודים. שופמן, נמוך־קומה, גנדרן ומכוער, היה עוקב אחריה, אורב לה ליד מקום עבודתה, “וכשהִקישה באצבעותיה על מכונת־הכתיבה, שיכרה את האוזן הרבה יותר מנערה אחרת בנגנה בפסנתר”. פעם אחת רץ אחריה ונגע בה בחטף. הוא לא ידע עליה דבר, ובמחשבותיו, חשש מפני אביה, שעלול לחבל בחיזוריו. ודאי יש לה “אב חזק, אב ברזל! על זה העידו גופה החסון ועיני הפלדה שלה”. לבסוף העז לטלפן אליה לעבודתה. “והיא קמה והולכת אל הטלפון. מכשיר זה, הנועד כאן בעיקרו, לשיחות חולין של עסקי מסחר, מוליך עכשיו מאחד בתי הקפה את הקול הרועד של חולה האהבה”.

“מבחינה נפשית, הוא היה פדופיל”, אומר הסופר חיים באר, אשר ליקט את “שלכת”, קובץ סיפורי שופמן (הוצאת “עם עובד”), וכתב אחרית דבר. “הוא נמשך לבוסר, ליכולת שלו לשלוט בילדות ובנערות, שלטון ללא מצרים. באחד הסיפורים בקובץ, מתוארת התאהבותו בילדה בת 11. זה מאוד מזכיר את פטר אלטנברג, סופר אוסטרי נערץ עליו, מהדמויות הבולטות של הדקאדנס, השקיעה. אווירה של בתי־קפה, ניאופים, זונות־ילדות מול גברים קשוחים ואדנותיים. שופמן נמשך לזה, הוא שיחק את זה, הוא רצה להיות מאצ’ו. הרעיון לקחת בחורה נוכרייה קסם לו”.

אנני הקטנה נענתה לחיזוריו, ואולם את מפגשיהם הלוהטים הסתירו מפני אביה השתלטן והקנאי, שהודיע שיכֶּה את שניהם אם יתפוס אותם יחד. “הקשר ביניהם הלך והתהדק, מדלג מעל הבדלי הגיל, התרבות, הדת והלאום”, אומר חיים באר. “המלחמה מסייעת לזוג הצעיר, האב נשלח לשדה הקרב, ובינתיים הם יכולים לעשות כחפצם: ריקודים, ראינוע, החלקה על הקרח. כאשר חוזר האב, קטוע רגל, שבור ומוכה מכדי שיעמוד בהתנגדותו, הוא מתיר לבתו להינשא לסופר היהודי”.

היא רצתה להינשא בכנסייה. שופמן סירב, ודרש נישואים אזרחיים. המחלוקת איימה להפריד בין השניים. “הנה עכשיו הכול נגמר בינינו”, כתב לה ב־2.2.20. ואחרי שלושה ימים שב וכתב, “יש עכשיו רק הצלה אחת, לשכוח אותך כליל, כאילו לא הכרתי אותך מעולם”.

לימים סיפר בנם משה, מדוע לא הצליח אביו להינתק ממנה: בגלל תצלום שראה, אנני כילדה קטנה בת חודשים אחדים, היושבת על כיסא גבוה וכלבלב לצִדה. “נגע ביותר אל לבו אותו תום ילדותי שלה, שהתבטא בעיקר בכיפוף אחת מאצבעות רגליה היחפות כלפי מטה”. באפריל 1920, נישאו בנישואים אזרחיים. בשל מחסור בדיור ואמצעים כספיים, נאלצו לעקור לכפר, לגור בחדר צר אצל דודתה של אנני. שופמן, מנותק מסביבתו, מתפרנס מכתיבת סיפורים בעברית. אנני עבדה בחווה, וכשנתיים אחר־כך, ילדה את בנם הבכור. “נער יפה מאוד. מאִשה יהודית אי־אפשר בשום אופן שיהא נער כזה!”, התגאה שופמן בפני ידידיו.

“חווית היסוד של שופמן היתה הפחד”, אומרת פרופ' נורית גוברין, מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב. “הוא נולד ב־1880 ברוסיה, בבית עני, בן של אם חולנית, ואב שלא מצא עבודה כמלמד בעיירתו, ונאלץ לנדוד ואף ללמד בנות, מה שנחשב אז לפחיתות כבוד. שופמן עבר לבית סבו וסבתו האוהבים. לרגע נדמה שמצא חסות והגנה מפני רפיפות הקיום והמחסור באב, אבל כשהיה בן תשע, מת הסב לפתע משחפת, והוא הוצא מן הבית, נשלח ללמוד ב’חדר' ואף הושכר כשוליה לעושה חבלים. כתוצאה מחוסר הביטחון של ילדותו, נמשך כל חייו לאנשים חזקים. גם בכתיבה שלו, הוא מזדהה עם החזק, מתאווה להיות במחיצתו, לגעת בו, לחוש אותו, אולי משהו ידבק בו. לדעתי, משיכתו לנשים נוכריות נובעת מאותו מקור: בנישואין לנוצרייה, הוא מקבל כוח, אשר יהדותו אינה מקנה לו. הפחד ימשיך להיות גורם מרכזי אצלו: הוא דחה את עלייתו לארץ עד כמעט הרגע האחרון, כי פחד מהערבים. זה היה אבסורד, כי הוא ישב באוסטריה, ערש הנאציזם, המקום המסוכן ביותר ליהודים”.

תשעים ושתיים שנים חי גרשון שופמן, סופר פורה מאוד, ורוב שנותיו כתב. הוא נחשב לאמן הסיפור הקצר. “מופסאן העברי”, קרא לו אורי צבי גרינברג. שופמן עצמו העדיף להידמות לצ’כוב. בכמה משפטים, ידע לשרטט מצבים וטיפוסים מחיי היומיום. “כל סיפוריו הם אוטוביוגרפיים”, אומרת פרופ' גוברין. “כולם מבוססים על חייו וחיי ידידים שלו, כמו הסופרים ברנר ודוד פוגל. שופמן מתאר מה קורה לבני־אדם במצב של רעב, אימה, חוסר ביטחון, איך כל טיפוס בגלריה האנושית, מגיב על המצוקה החיצונית, ועד כמה יש לו חוט־שדרה לשמור על צלם אנוש. שופמן לוקח סיטואציה חד־פעמית, והופך אותה לכלל־אנושית. גיבורי הסיפורים שלו נתונים במצב שבו היה שופמן הסופר בכל תקופה מחייו: כשהוא מתגייס, הוא כותב על הטמטום והחוקים והמשטר, והחוויה של להיות יהודי בצבא זר ואנטישמי. כשהוא מתאהב, הוא כותב על אהבה. כשהוא נמצא במשולש רומנטי, וגונב את ארוסתו של חברו י.ח. ברנר, הוא כותב על כך. כשהוא הופך לאב, הוא כותב על אבהות. הוא מתאר את וינה של ימי המלחמה: הנשים שהופכות לזונות, נכי המלחמה, נפגעי הלם הקרב, המשוגעים. הוא מתעד את התפכחותו מנישואיו, כאשר האשה שהצליח להשיג, אינה מסעירה אותו עוד, והוא מחפש נשים אחרות. והוא כותב זאת כמצב פסיכולוגי המשותף לרבים. כל שלב בחייו הוא שלב בביוגרפיה הטיפוסית של הדור. זהו מעין יומן אישי וקולקטיבי, ומפני ששופמן האריך ימים, סיפוריו הם מגילת דורות, ומשקפים את מה שעבר היחיד ועם ישראל ב־70 השנים שבין 1902, כאשר הופיע ספרו הראשון “סיפורים וציורים”, ועד מותו ב־1972. הוא היה ציניקן גדול, חסר כל אשליות, לא ניסה לרכך שום דבר. מכאן הכוח והחיוניות של היצירה שלו. ומכיוון שהעברית שהוא כתב בה היתה ‘רזה’, לא מליצית, סיפוריו עמדו במבחן הזמן”.

שופמן היה הסופר העברי הראשון בתקופתנו, שהעז לכתוב על החוויה ההומוסקסואלית. בסיפוריו הראשונים, הוא מתאר את הימשכותו לגברים.

"בקראו עם חבריו לפני רבו בפעם הראשונה על דבר אהבה1 דוד ויהונתן, היה הוא היחידי, שהבין בינו לבין עצמו את כל אותו העניין, ובהגיעו למקרא ‘ויתפשט יהונתן את המעיל’, הרגיש בקרבתו כעין נפנוף מעיל הבד האדום של שכנא אהובו, ואת הריח המיוחד הנודף ממנו… בבית הרחצה, אחרי שַפשפוֹ את בשרו בספל חמין, היה יושב הוזה, נשען אל הכותל הקר ועיניו נעוצות בנער נוצרי, שצד פתאום את לבבו; ותמימותו של אותו נער ואי־הבנתו לרחשי לבו, כישפוהו כליל". יונה בן ה־22, אשר לא במקרה העניק לו הסופר שם דו־מיני, מאונן, הוזה, מתאהב, מחפש סיפוק בכל דבר. "כשהיה מרגיש בשעת התספורת את היד החמה של הגלב הצעיר על לחיו, על מפרקתו, מיד היו עיניו דומעות והיה חס אותו רגע על כל הימים והלילות הארוכים, שחמקו־עברו ללא קרבת נפש. (“יונה”, כל כתבי שופמן, כרך א').

“שופמן נמשך לחומרים אסורים”, אומר חיים באר. “הוא מרד בחברה היהודית. הוא אדם שבועט, שאין לו מחויבות. בגלל הסיפורים ההומוסקסואליים והאירוטיים שלו, הורים אסרו על בניהם לקרוא אותו. הוא תיאר את הסטייה בקור של חוקר. פירק את תנועות הגוף, את הריח. הוא אדם בעל יצרים אירוטיים מאוד חזקים. בתקופת הנעורים, כאשר היה בחברה גברית, כמו בישיבה או בצבא הרוסי, זה התבטא במשיכה הומוסקסואלית, אבל הוא לא נמשך לבנים דווקא, אלא לכל דבר שמתנועע. כדי לספק את הצרכים שלו, נזקק לגירוי בלתי־פוסק. בהתחלה אלה גברים, ואחר־כך נשים. לפעמים, הוא לא נותן להן שם, אלא קורא להן הבלונדינית, האדמונית וכו'. גישה שוביניסטית, מצ’ואיסטית. הוא השתמש בנשים כדי להיות מאוהב בהן, וכשהפסיק להיות מאוהב בהן, העיף אותן. המלה מצפון היתה זרה לו לחלוטין. ברנר ידידו חש מחויבות וחובה ואשמה עוד לפני שעשה משהו. שופמן, גם אחרי שעשה, לא חש דבר”.

“לפי השקפתו, העולם נשלט על־ידי האכזריות והכוחניות, וכל דאלים גבר, גם ביחסים בין גבר ואשה”, אומרת פרופ' נורית גוברין. “אצלו, אחרי הכיבוש, תמיד יש אכזבה. המין והאירוטיקה הם חלק מתופעות החיים, ושופמן, שהיה ריאליסט לא עצם את עיניו, והסתכל גם על הזוהמה והכיעור. לאדם יש יצרים, והוא משתוקק לאשה, ואם אינו יכול למצוא אהובה, הוא ימצא ניחומים אצל זונות. הוא כתב זאת לא כדי לגרות, אלא כדי לתאר את האדם ללא כחל ושׂרק. זו השקפת־עולם מפוכחת, חסרת אשליות, אכזרית, שמסתכלת ישר אל לב הדברים. הוא הלך לבתי־זונות לא רק כדי לבוא על סיפוקו, אלא גם כתחקיר, כדי להתנסות. הוא לא האמין שסופר יכול לכתוב על דבר שלא קרה לו”.

באביב 1904, לאחר שערק מן הצבא הרוסי, התיישב שופמן בלבוב. הוא כתב סיפורים בעברית, ופרסם אותם בכתבי־עת. ב־1908 הגיע לשם ידידו ברנר, ויחד ערכו קובץ ספרותי. באותה תקופה, שופמן היה המפורסם ביניהם.

פרופ' נורית גוברין: “בכמה מסיפוריו של שופמן, ישנו משולש רומנטי. שני גברים המתחרים על אהבת אשה אחת, ובעיקר זוג הנשוי באושר, עד אשר מופיע חברו של הבעל, ולוקח את לב האשה. יש בכך הד לפרשה שהיתה בין ברנר ושופמן. השניים היו הפכים שנמשכו זה לזה. שופמן היה חביב הנשים, קליל, עובר מפרח לפרח, ואילו ברנר איש כבד, לוקח כל דבר ברצינות תהומית. בסיפוריו, תיאר שופמן את ברנר כצעיר המתייסר ביחסים עם נשים, מתלבט ומיואש, אך גם שופע אהבה וחום. ברנר היה מאורס לנערה ששמה אסתר למפרט. שופמן ניסה לשכנע את ברנר, שהנערה אינה ראויה להיות לו לכלה. 'זוהי סמל הכיעור, נערה־מפלצת, אמר עליה”.

חוות־הדעת השלילית הזאת לא מנעה משופמן לצאת איתה, ואחר־כך להשליכה מעל פניו. אחרי הבגידה, לא רצה עוד ברנר בארוסתו. מאוכזב, עלה בגפו לארץ ישראל ב־1909. ואולם, היחסים בינו לבין שופמן נמשכו, בידידות מתוחה. את הפרשייה הזו תיאר שופמן, בשמות בדויים, בכמה מסיפוריו. שופמן עצמו הפך לדמות בסיפוריהם של כמה מידידיו. כעבור שנים אחדות, ינציח חברו דוד פוגל קווים מאישיותו של שופמן, בדמות גיבור הרומן שלו, “חיי נישואים”.

פרופ' נורית גוברין: “אפשר להניח שאכזבתו של ברנר מארץ ישראל, נגרמה גם בגלל מצבו הנפשי, כאוהב נכזב ונעזב. כשנרצח ברנר ביפו בידי פורעים ערבים, ב־1921, הזדעזע שופמן עד עומקי נשמתו. הוא לא הרגיש אשם במות חברו, אשר עלה ארצה בגלל מריבתם, אבל האירוע חיזק את חששותיו מפני הערבים, ועודד אותו להישאר באוסטריה”.

ב־1911 התפרסמה ב“הפועל הצעיר” מודעה המכריזה על אירוסיהם של גרשון שופמן בן ה־31, ושפרה פליגלמן. “זוהי בלונדינקה קטנה כבת שש־עשרה שהכרתי לא מכבר”, כתב שופמן לברנר. וברנר, אשר רק שלוש שנים קודם איבד את ארוסתו בגלל שופמן, החזיר לו בציניות מכתב: “אם תצטלם איתה, שלח לי את התמונה. רוצה הייתי שאוהב אותה גם אני”.

שפרה היתה בתו של אופה מלבוב. חיים באר: “במכתבים נוספים, הודה שופמן לידידיו שההכרזה על אירוסיו נעשתה בלחץ אביה של הנערה. שזו היתה ‘לחיצה אל הקיר ולא יותר’. כעבור זמן קצר, ביטל את האירוסין ונפרד ממנה, לשמחתו”.

כעבור זמן לא רב, פגשה הכלה המאוכזבת יוצר עברי גדול אחר: אורי צבי גרינברג. “אולם אמו של צבי, מטעמים של ייחוס, קטעה את האהבה הזאת, ואילצה את בנה להיפרד מהנערה”, כתבה עליזה גרינברג, אלמנת המשורר הנודע, ברשימה ב“הארץ”. האם לא רצתה שבנה יינשא גם לארוסתו הדחויה של שופמן, נערה שכבודה הועם. “לא רצה אלוהים, לא רצתה גם אמי / שאֶל שם הנערה יחובר פעם שמי / כגוף חם לגוף חם בחותם אלוהי”, כך כתב אורי צבי גרינברג הכועס והנעלב. שנים ספורות אחר־כך, עמדה שפרה להינשא לאדם שלישי. גם הפעם לא יצאו הנישואים אל הפועל. בעצם יום כלולותיה, מתה מדלקת ריאות. אורי צבי גרינברג לא שכח מעולם את אהובתו המתה. רק בגיל 50, נשא אשה. לאחר פטירתו, מצאה אשתו בין ניירותיו את תצלומה של שפרה.

* * *

כאשר התחתן אפוא גרשון שופמן ב־1920 עם אנני פלאנק הקטנה, כבר היה הגבר בן ה־40 שׂבע אהבות, והיה מוכן אולי לנוח מעט. הוריה קיבלו אותו עתה בעין יפה, והתגאו שסופר כה ידוע הוא חתנם. הזוג הטרי עקר לווצלסדורף, כפר הולדתה של אנני, ליד העיר גראץ. בנם ובתם נולדו בזה אחר זה. הם היו המשפחה היהודייה בכפר. “יום יום טיילתי שם עם אבא. פה ושם ניהל שיחה עם אחד האיכרים, אולם בדרך־כלל היה בודד”, סיפרה בתו אסתר. “מדי פעם באו סופרים עבריים מחוץ לארץ או מווינה לבקר אצלנו”. מהארץ, היו שולחים לו בקביעות את עיתון “דבר”.

שופמן חי מכתיבה. “הוא היה מלא הכרת ערך עצמו, וחשב שהעם צריך לפרנס את סופריו, ולכן לא רק שלא התבייש לקבל מלגות ומענקים, אלא גם דרש אותם”, מספרת נורית גוברין. “הוא לא עשה פשרות, ולא הסכים להיות מורה או עורך. הוא חי על עטו. הוא השתתף בקביעות בכתב־העת ‘התקופה’, וקיבל שכר גבוה: מאתיים דולר הגיליון”.

בקובץ “שלכת”, ליקט חיים באר 82 סיפורים קצרים של שופמן, מהתקופה הפורייה ביותר של חייו. כאשר קוראים אותם ברצף, מתקבל סיפור אוטוביוגרפי אחד: חייו כיהודי בווינה עם חבריו הסופרים, החיזור אחרי אנני, נישואיהם, התפכחותו, וחייו איתה ועם ילדיהם בכפר. יותר ויותר, מופיעים בסיפוריו צלבי־קרס, מעשי אלימות, וכו'. “האזור שבו גר, שטיירמארק, היה ערש הנאציזם”, מספר באר. “שופמן ראה את הכתובת על הקיר, אבל הוא, עם עיניו הפקוחות ומבטו הציני, בכל־זאת לא קלט מה הוא רואה. של אותה תקופה, מ־1920 ועד 1938, חבריו בארץ ישראל ובארה”ב כותבים לו ומתחננים שיברח. ב־1935 אפילו השיגו לו סרטיפיקט לעלייה, אבל הוא התמהמה, ובסוף, מישהו אחר עלה בסרטיפיקט שלו".

“את רוב הסופרים והכתבנים התל־אביביים איני סובל מרחוק, ואיך אוכל לחיות בתחומם?” כתב לסופר יעקב פיכמן. ובנו משה כתב בזכרונותיו שאביו נהג לומר, “בהיותי רחוק יבחינו יותר בייחודי כסופר; אך אילו ישבתי יחד עמם — כי אז הייתי כאחד הסופרים”.

פרופ' נורית גוברין: “הוא חיפש בנרות כל גילוי שלילי מארץ ישראל, כדי להצדיק את הישארותו באוסטריה. הוא הזדעזע מכך שהנשים בא”י שותפות לגברים בכל עבודה קשה: סלילת כבישים, שמירה, חקלאות, הוא חשב שהן עדינות מדי. מאז עליית היטלר לשלטון ב־1933, במשך חמש שנים, צריך היה לדבר על לבו, עד שניאות סוף סוף לעלות. חבריו אף הסכימו לפרוע את חובותיו ולשלם לו את הוצאות הנסיעה".

“אני מוכרח להודות שגם אליכם אני הולך בלב ולב”, כתב להם. “הארץ ארץ תחלואים ידועים, ואני ירא מאוד לילדיי. סיוט הערבים, ושוב: הילדים. חוץ מכל אלה: יוקר הדירות אצלכם”.

בקיץ 1938, כמעט ברגע האחרון, עלתה משפחת שופמן לארץ, באונייה “גליליה”. שופמן התקבל בכבוד־מלכים. 16 שנים גר בתל־אביב, ואחר־כך עוד 18 שנים בחיפה, בדירה שנתן לו אבא חושי. עם אשתו, שלא למדה עברית מעולם, ולא יכלה לקרוא את סיפוריו, דיבר גרמנית. בנה שמע אותה אומרת פעם, “צר לי שאיני מאותן נשות סופרים, שדִרבנו והִפרו את יצירותיהם”. “אולי הריחוק הזה התאים לו”, אומרת נורית גוברין.

“אבא היה תמיד מאוהב”, כתבה בתו אסתר בזיכרונותיה. “הקשבתי בסתר לשיחותיו הטלפוניות ומיד הבנתי: שוב פלירט. אהב נשים יפות ובכלל אנשים יפים. גם החברות שלי היו צריכות להיות יפות. מטבעו היה אדם לא קל, קנאי וחשדן”. כעבור שנים, אחרי נישואי הבת, באה פעם לשהות בבית הוריה. “כאשר הלך לישון ואני כיסיתי אותו היטב, אמר לי: ‘אני מקנא ביולק (זה בעלי), כמה טוב לו’. הוא היה מאושר כאשר הייתי על־ידו והיה אומלל כאשר יצאתי את הבית לכמה שעות”. אסתר נישאה, התגרשה ונישאה שוב ליהודי תושב מינכן. בעלה וילדיה חיים בגרמניה. היא מתה ב־1992.

באחד הסיפורים המופיעים ב“שלכת”, כתב שופמן כיצד הביט בעד החלון וראה את בנו הקטן מנסה לאסוף אגוזים שנשרו מהעץ, ובכל פעם, מקדים אותו נער אחר וחוטף את האגוז. “סימן רע הוא זה לו ולמלחמת קיומו בעתיד”, כתב האב על בנו. ואכן משה בן־גרשון, כך קרא לעצמו, גדל להיות תמהוני, איש ערירי שלא התחתן מעולם, התפרנס מעבודתו כפקיד ב“כרמלית”, הרכבת התחתית של חיפה, והעריץ את אביו הסופר. לפני שנים אחדות נפטר.

נורית גוברין היתה חוקרת ספרות צעירה, כאשר החלה לחקור, לפני כמעט 30 שנה, את יצירת שופמן. “הוא שמע עלי, והתעניין אם אני צעירה, יפה ורווקה. ואז קיבל את התשובות, בין השאר, שאני לא רווקה. כבר היו לי, מה לעשות, שלושה בנים קטנים. הוא רצה להיפגש איתי, אבל ביקש שקודם אשלח תמונה, שיידע אם כדאי לו. שלחתי, וכנראה עברתי את הביקורת. הוא הזמין אותי אליו. אמרתי, אני לא נוהגת, אני יכולה לבוא רק בשבת, עם בעלי והילדים. הוא אמר, אוי, בעל זה לא טוב. ואז חשב ואמר, את יודעת מה, אנחנו נתייחד לנו, ובעלך והילדים יילכו לטייל ויבואו אחר־כך לקחת אותך. וכך היה. הוא גם סילק את אשתו מן הבית. הוא היה בן 84, חתן פרס ישראל לספרות. ישב והביט בי, במבט חודר ומביך. אחר־כך, היה מדי פעם מטלפן אלי ואומר, ‘נורית’, ואני הייתי אומרת, ‘כן’, וזה היה סוף השיחה. היה חשוב לו שמאחורי קו הטלפון תהיה מישהי שעונה לו. הוא צריך היה להיות כל הזמן במצב של התאהבות, אחרת לא היה מסוגל לכתוב”. את תצלומה של נורית גוברין טמן בארנקו, והיה מסתובב אתו.

ד"ר הרצל רוזנבלום הציע לו לכתוב טור שבועי במדור הספרותי של “ידיעות אחרונות”. הטור הזה, “נצנוצים”, התקיים 12 שנים, עד שמלאו לשופמן 80 שנה.

“חלומותיו הרעים של שופמן התגשמו”, אומר חיים באר. “העלייה לארץ היתה מכת מוות ספרותית. הוא ידע מה האנשים רוצים, ונתן להם את זה, וכולם חיכו לקטע השבועי של שופמן: התבוננות על החיים דרך איזו טיפה. גברה אצלו תשוקה לא נעימה לכסף. שכבת שומן הולכת ועוטפת את הלב השופמני, בסקלרוזה רגשית. מבחינה ספרותית אולי עדיף היה לו להישאר באוסטריה, אבל אילו נשאר שם, אין ספק שהיה נספה”.

גם מותו של שופמן היה אופייני לו. כשרצה לתת את אחד מספריו, מתנה לשכנה הצעירה והיפה שגרה מתחתיו, ירד במדרגות, לראות בדיוק איך היא כותבת את שמה על הדלת, כדי לרשום הקדשה, נפל, ושבר את הירך. הוא אושפז במוסד בגדרה. גם שם, נשאר אשמאי זקן. רק לאחות יפה אחת הרשה לטפל בו. “שאל אם מותר לו לנשקה, והיא נתנה לו”, נזכרה בתו. ב־12.6.72 נפטר, בן 92. אשתו אנני־רות, אשר היתה נטע זר בארץ הזו, נפטרה חצי שנה אחריו.


  1. כך במקור. הערת פרויקט בן־יהודה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות