רקע
אילת נגב
אריה זקס: בחלומות שלי, אני עף
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

1932—1992


“אין לי שום חרטות. אני מברך על כל אשה ששכבתי איתה, על כל זוג שפתיים שנשקתי, על כל צדפה שפיצחתי ועל כל סרטן, שאת בשרו הנפלא נגסתי במסעדת פרי־הים האלוהית שלי בפאריז. אני מקדש ביחד ובנפרד כל בקבוק בירה, ששתיתי על שפת הים אצל רפי נלסון, כל בקבוק וודקה שרוקנתי, כל נרגילה שעישנתי. אתם שעדיין בריאים, תשמחו הרבה, תיהנו הרבה, תאהבו הרבה. אי־אפשר לדעת כמה זמן זה יימשך, חבל לעבור את החיים ללא הנאות”.

אריה זקס, פרופסור אריה זקס, לשעבר ראש החוג לתיאטרון באוניברסיטה העברית, מחזאי, משורר ומתרגם, הדוניסט מושבע, אנין־טעם ואיש שידע נשים רבות, מוטל משותק למחצה. כמו צב, שנער אכזר הפך אותו על גבו, ואינו יכול לנוע. כגיבורו של פרנץ קפקא, גרגור סמסא, שהקיץ בוקר אחד וגילה שהפך לתיקן, כבול בקליפתו. כשאני מציעה את הדימוי הקפקאי לאריה זקס, זה מוצא חן בעיניו. “באמת נכון”, הוא אומר, “גם אני כלוא על גבי, שרוי בתוך מצב של ג’וקיות, ומחפש דרכים להיחלץ מזה”.

אחת הדרכים שלו לברוח היא להתבונן בתמר, ילדתו בת הארבע, עורה שחום, דקה וגמישה כמו קפיץ, המתרוצצת בחדר עירומה כביום היוולדה, וניגשת בהיסוס אל מיטת אביה; לשמוע את בנו חנן בן התשע, משחק במחשב. “אם יקרה נס, אני עוד אחיה לראות אותו תלמיד שלי באוניברסיטה”, הוא לוחש. לקבל מרחל, אשתו הצעירה, היפה והמותשת, כוס קולה, שקוביות קרח נוקשות בתוכה. לעבוד על האנתולוגיה של שירה דתית, שהוא מכין. לתרגם דברי־הלל או כפירה, ולהטיחם באלוהים.

“אני לא מאמין בשכר ועונש. לא מאמין שנענשתי, כביכול, על חטאים שחטאתי. זה היה יותר מדי מוסרי מצדו של הריבונו של עולם, אם היה פועל בצורה כזו. אני כועס מאוד על אלוהים, שגורם לי כאב כל־כך מיותר. כאב שלא לימד אותי כלום, רק הוכיח לי שיש סבל שרירותי בעולם”.

באמצע פברואר 1990 עמד פרופ' זקס לצאת לטקס הפתיחה החגיגי של פסטיבל השירה הבינלאומי בירושלים. הוא ניסה ללבוש את הז’קט, התקשה להכניס את ידו השמאלית, ירד במדרגות ביתו, ונפל שלוש מדרגות. טלפן לרופא. “הוא אמר לי, אל תשים לב, זה שום דבר, אתה יכול לצאת. צלצלתי לרופא המשפחה שלנו שאמר: 'יש לנו שתי ידיים ושתי רגליים ושתי אוזניים, אבל מוח יש לנו רק אחד, אני אתן לך שם של נוירולוג מומחה”.

זקס יצא לנשף, קרא משיריו. למחרת שוב חש חולשה בכל צד שמאל. "הלכתי לפרופסור ב’הדסה', שהרופא שלי המליץ עליו. עשו לי בדיקת סי.טי, והתברר שעברתי סי.וי.איי קל — שבץ במוח, מה שקוראים אירוע מוחי. אני מעדיף את המלה שבץ. היא יותר בוטה, אבל יותר מדויקת. לא מייפה את המציאות המכוערת.

“הפרופסור שאל אם אני רוצה להתאשפז. אמרתי שלא. זו היתה טעות. עכשיו ברור לי, שהוא חייב היה לצוות עלי להתאשפז, ולא להשאיר את הדבר לבחירתי. מנוחה מוחלטת היתה עשויה למנוע את מה שאירע אחר־כך”.

זקס המשיך כמקודם בקצב חייו הנמרץ, אך הרגיש מתח מתמשך. כדרכו בשעת לחץ, החליט להימלט אל גן־העדן האבוד שלו, מחוז ילדותו — ביתם הגדול והנעול של הוריו שנפטרו, בגן־חיים שבשרון. אלף דונם של פרדסים מקיפים את הבית, בריכה פרטית בחצר לימות הקיץ, ואח מבוערת בחורף. הוא שהה בבית מספר ימים, אבל הטלפון התקלקל, והוא נסע למושב הסמוך, שדה־ורבורג, כדי להתקשר ל“בזק”.

במכולת, שם נכנס לקנות מצרכים לשבת, התמוטט. אנשים הזמינו אמבולנס, והוא הובהל לבית־החולים “מאיר” בכפר־סבא. בגלל ריח האלכוהול שנדף מפיו, חשבו בתחילה, גם הוא וגם הרופאים, שהוא שיכור. הבדיקה העלתה שלקה בשבץ באונה הימנית של המוח, והצד השמאלי של גופו שותק.

כך החלה דרך הייסורים הפרטית של אריה זקס, על תחנותיה השונות: בית־חולים “מאיר”, “הדסה” הר־הצופים, בית־זקנים סיעודי בקריית־מנחם בירושלים, וחמישה חודשי שיקום ב“בית לוינשטיין”. כאבי גוף ונפש, ומעמסה כלכלית כבדה. כיוון שלא היה חבר קופת־חולים, אלא מבוטח בחברת־ביטוח פרטית, התברר לו, לתדהמתו, שהביטוח הרפואי שלו מכסה רק חודש אחד של טיפול שיקומי. את מחיר הטיפול ב“בית לוינשטיין”, 14 אלף שקלים בחודש, מימן זקס בכספי קרן ההשתלמות שלו, שהאוניברסיטה העברית ניאותה להפשיר עבורו.

אחת לשבוע, היתה רחל זקס מעמיסה את ילדיה הקטנים אל תוך מכוניתה, ונוהגת את כל הדרך לרעננה. תמר וחנן היו מתגלגלים על הדשא, מחליקים על השיש שבמסדרונות הארוכים של בית החולים השיקומי, רוצים ולא רוצים לעלות אל הקומה החמישית לראות את אביהם, במצבו הקשה. את כל החגים בילו שם בחברתו.

במארס 1991, שנה אחרי שקריש־הדם הזעיר התמקם לראשונה במוחו ועשה בו שמות, שוחרר לביתו, ישוב בכיסא־גלגלים, ידו ורגלו השמאלית משותקות. במאמץ רב הועלה במדרגות התלולות, המוליכות אל הבית הפרטי הגדול בן שלוש הקומות, בשכונת אבו־טור, מול נופה המרהיב של ירושלים העתיקה.

מיטתו דומה למרכז הפיקוד של ספינת־חלל משונה. לצדו, טלפון, שהוא מרים בדריכות עם הישמע קצה הצלצול הראשון, רעב לקשר חיצוני. לידו מערכת סטריאופונית וערימת תקליטורים של הסונטות של מוצרט, שקיבל מחבר מסור, סיגריות “טיים” ומאפרה עמוקה.

הוא מעשן בשרשרת, ירד לשתי חפיסות, משש או שבע שעישן בעבר. אשתו רחל אילצה אותו להפחית כמויות, כשם שאילצה אותו לוותר על בקבוק המשקה היומי. “כמה אני מתגעגע לוויסקי ולוודקה, אבל רחל לא נותנת לי”, הוא מתלונן. “אם אתה כל־כך רוצה, תעלה למעלה ותיקח בעצמך”, הוא סונטת בו. “יש משקאות בבית, בקומה העליונה”? הוא משתומם. “לא בבית, במכולת שבמעלה הגבעה”, היא צוחקת צחוק מריר. אין לה ספק, שאת הנזק לבריאותו גולל על עצמו, בשתיינונו, בזלילותיו, באורח־חייו.

זקס שוכב באולם גדול ואפלולי. פעם זה היה הסלון, בבית שבו התהוללו ותיקי הבוהמה הירושלמית. “איזה חינגות הלכו כאן בשנות ה־60 וה־70, כשהייתי נשוי לגבי אלדור”. הוא נזכר בגעגועים. כיום בגלל גודלו, נקבע כאן חדר החולה. נבנו שיפועים שיוליכו את כיסא־הגלגלים מהמיטה אל השירותים הצמודים, המשקופים הורחבו. תריסי הברזל המאפילים על החלונות כמעט אינם נפתחים; האור מכאיב לעיניו.

מיום שובו הביתה, לפני ארבעה חודשים וחצי, לא ביקר בשום חדר אחר בבית. לא יצא, ולו גם פעם אחת, לגינה, שבימים טובים יותר לִבלבו בה שיחי יסמין וערוגת סחלבים. מדרגות האבן הגבוהות אינן מאפשרות לרדת. הבית הערבי, שקנה ב־1963, ועליו גאוותו, התאים יותר לאדם הצעיר והבריא שהיה.

רוב היום הוא במיטה. מיטת עץ גדולה, כפולה, שהיתה מיטת הוריו. ידית הותקנה מעל המיטה כדי שיוכל להכניס לתוכה את ידו הבריאה, ולהיתלות עליה, כאשר רודולפו דומינגו, המטפל הפיליפיני, מעביר אותו לכיסא־הגלגלים לקחתו לשירותים. חתלתולה ג’ינג’ית, המסתובבת בחדר, סוחטת ממנו חיוך. בגלל מחלתו הוא מזיע בלא הרף, זקוק למגבות בלי סוף. כשאני מציעה לו להפעיל מאוורר, הוא אומר, “כל משב אוויר קר, שאצל אדם רגיל מביא הקלה, גורם לי כאב חד”.

הוא כחש מאוד, השיל מעצמו עשרות קילוגרמים, את זקנו היפה גילח. את ארוחותיו הוא עושה בחברת בני־משפחתו, סביב שולחן האוכל הסמוך לחדר המשכב שלו. חדרי השינה של אשתו ושל ילדיו נמצאים בקומה גבוהה יותר, באגף אחר של הבית הגדול, בן 11 החדרים.

רחל יושבת בקצה מיטתו. חולצת טריקו לבנה על מכנסי טריקו צמודים. אשה דקיקה, שיער שחור קצר, עיניים חומות. בת 38, צעירה ממנו ב־20 שנה. אשתו השלישית. רק לפני כמה שנים כתב עליה:

“בשולי הדרך לאילת, כשהקאת/ ידי הקרה על עוויתות גבך/ נקשרה בעצבים חזקים ללבי/ נרצע, מכור לתמונת האמת/ של אשה אין אונים, יפהפיה/ וידעתי, לעולם לא יהיה ליופייך משל בעולם או עולם שיחביא/ פאר כזה, אשתי היפה./ כך גם במראה שפחה ועבד/ הפכנו נסיך ונסיכה הפוכים/ גופותינו רכים וקשים כאבן/ גופותינו קובץ פורנוגרפיה מעולה…”

במצב הנוכחי הזיכרון הזה מועך את הלב. אם גופו הכבד והמשותק של אריה זקס הוא עכשיו עבורו בית־כלא, זהו גם הכלא של רחל. לפני עשר שנים נישאה לגבר חלומותיה. כיום היא מטפלת בשני ילדיה הקטנים ובבעל, שהפך לפתע מבוגר ונכה. גם אם שׂכלו לא בגד בו.

כאשר נפגשו לראשונה ב־1975 היתה סטודנטית לצרפתית ותיאטרון, ולמדה אצלו. "אבל אז לא היה בינינו קשר. תמיד הקפדתי בכל שנות עבודתי באוניברסיטה, שלא להתעסק עם תלמידות שלי. ברגע שתלמידה גומרת ומקבלת בי.איי, רק אז היא מותרת לכל אדם, וגם לי. נפגשנו שוב אחרי סיום לימודיה, התאהבנו ונישאנו. סמואל ג’ונסון אמר על הנישואין, שזה מין מוסד כזה, שמי שבפנים, רוצה החוצה, ומי שבחוץ, רוצה פנימה. לגבי רחל, מעולם לא הרגשתי כך. מבחינתי זה היה מהרגע הראשון ‘וירא כי טוב’. רחל היא האשה הראשונה בחיי שהייתי נאמן לה, נאמן במובן המסורתי. עשר שנים תמימות, שלא היה לי שום רומן עם אף אשה אחרת. וזה אחרי שתי מערכות נישואין, שבהן תמיד היתה לי אחת קבועה מהצד, ועוד כמה מתחלפות.

"אני זוכר שנה אחת, כשעוד הייתי נשוי לגבי אלדור, שהיה לי רומן מטורף עם אשה נשואה אחת. אהבה גדולה ועמוקה. הקשר הזה גמר אותי, נקרעתי בין שתי הנשים. שכרנו לנו דירת חדר ברחוב המלך ג’ורג', יהודה עמיחי היה ערב לשכירות. אני חושב, שכל העיר ידעה עלינו, כולל גבי.

“נסעתי עם אהובתי לפאריז, לקחתי אותה לבית־המלון הקטן ברובע הלטיני, שאני תמיד שוהה בו. בבוקר, אחרי לילה נורא, שבו אומרים הכול ואחר־כך כבר לא רוצים יותר להיות יחד, הסתכלתי בה, ובלי לחשוב הרבה אמרתי לה, אני הולך לאכול ארוחת בוקר. ירדתי לקפה, הזמנתי קפה בחלב וקרואסון, שילמתי את החשבון במלון, והשארתי לה פתק: ‘אהובתי, אני נוסע, לא יודע לאן. אולי צפונה, אולי דרומה, אולי הביתה. אני משאיר את בקבוק הקלוודס בחדר, ואת כרטיס הטיסה’. והלכתי לי לז’רדן דה לוקסמבורג, וישבתי על ספסל בגן, וידעתי שזה נגמר”.

וכמו במחזה גרוטסקי, מתוך מיטת חוליו, עוצם אריה זקס את עיניו, ובקולו העמוק הוא מדקלם מזיכרונו המדויק, אשר קריש־הדם חמל עליו, את השיר שכתב, בתום פרשיית האהבה ההיא:

“בין שיני מסרק, קווצת שיער בלונדיני./ ככה זה סקס בחדר בית מלון/ חום אוגוסט פולש מבעד לווילון/ רחוק, בפריז, ברובע הלטיני./ גופך משוח ג’ונסון’ס בייבי לושן/ יהלומי זיעתי קישוט יחיד למערומיו…”

אריה זקס: “כשאני מנתח עכשיו את כל הבגידות שלי, בשושנה ובגבי, נראה לי, שזה נבע מחוסר ביטחון. הייתי צריך לאשר לעצמי, שאני המאהב הגדול של המאה. עכשיו, כשאני נזכר בכך, הכול נראה לי כל־כך רחוק. כי מפרידים ביני לבין זה, אשתי רחל ושנות חיינו המשותפות, וגם המצב המטופש הזה, שאני מוטל על הגב, מתייסר, דוחה, מזיע, חסר־אונים”.

— מה נותר מאריה זקס אוהב האירוטיקה, אוהב החיים? נשארת אותו אדם?

“אני מאוד מקווה שאני אותו אדם, אם כי זה זמן רב לא היתה לי הזדמנות לעסוק במין, וזה מצער אותי מאוד. רק היום אמרתי לרחל, כמה היה נחמד לקפוץ לבריכה. שמתי לב שלא אמרתי, כמה היה נחמד לקפוץ למיטה, ולא למיטת החולי”.

— לו התבקשת לצייר את עצמך, כמו שאתה מרגיש בתוכך, היית מצייר אדם פוסע על רגליו, או על כיסא־גלגלים?

“ודאי שעל הרגליים”.

— בחלומות שלך אתה הולך? יורד במדרגות?

“בחלומות אני עף. בצבא, הייתי צנחן. בלילות, אני נזכר בצניחה הראשונה שלי, כשמעליך הפטרייה הגדולה והנפלאה הזו, ואתה מרחף”.

— המחלה שינתה את יחסיך עם רחל?

“אני אדם מאוד עצמאי, ופתאום נעשיתי תלוי בה בכל דבר קטן. כואב לי להכביד עליה, וכואב לי שאני תלוי בה. היא מקבלת בסבלנות את מר־גורלה, אין ספק שזהו גורל מר. אני אסיר־תודה על כל מה שהיא עושה למעני. יחסי־המין חסרים לי, אבל בעצם, מה שבאמת הייתי רוצה לעשות כדי לשמח את לבה, זה לקום מהמיטה ולבשל לה ארוחה טובה, כמו שאהבתי לעשות. אני מבשל טוב מאוד. סטייקים, למשל, עם פלפל וברנדי. אני גם עושה ספגטי בולונייז חלומי, אפילו בבולוניה לא עושים ספגטי כזה. שנה וחצי לא בישלתי, וגם לא אכלתי אוכל בהתאם. משונה לי לחשוב, שנעשיתי אדם שאוהב בעיקר מרק עוף”.

— איך קידמו אותך ילדיך, כשחזרת הביתה?

“קשה להם. בבית החולים ראו אותי פעם בשבוע, וקל יותר היה להדחיק את המצוקה. אבא הוא דמות, שאמורה להקרין כוח, עוצמה, ביטחון. כשחוסר־האונים המוחלט הוא עניין יומיומי, זה הרבה יותר מוחשי. אבל תדברי איתם. תמר, את שמחה שאבא חזר הביתה?”

בת הארבע מטלטלת את ראשה מצד לצד. “לא, ואת רוצה שאני אגיד לך למה?” היא ממשיכה בנשימה אחת. “בגלל שהוא חולה. אני לא רוצה אבא חולה”.

— אבל גם בבית־החולים הוא היה חולה. כשהוא היה שם, היה לך יותר טוב?

תמר: “לא. הכי טוב היה שאבא היה לא־חולה. אהבתי לשחק איתו. אני רוצה שהוא יעשה לי את הביצות־עין, שאני הכי אוהבת לאכול”.

— אבל גם אמא עושה לך ביצת־עין.

“כן, אבל זה לא אותו דבר כמו שהוא עושה, עם לבן וצהוב, שנשפכים כמו חביתה”.

אריה זקס משתנק במיטתו. “ילדה יפה, ילדה חכמה, ילדה נהדרת”. הוא ממלמל מתוך דמעותיו אל בתו.

פרופ' אריה זקס: "כשחנן ותמר נולדו, וכבר הייתי בן 50 פלוס, התלוצצתי שלא סמכתי על הצעירים, שיעשו לי נכדים, ולכן עשיתי נכדים לעצמי. זה היה מין דיבור כזה. הרי יש לי בת בכורה, דינה, היום בת 21, מגרושתי גבי אלדור. אחר־כך, כשקרה לי האסון, ומצאתי את עצמי נכה ולקוי כמו סבא, ההלצה הפכה לבדיחה שחורה. אני רוצה להיות אבא שלהם, להתרוצץ איתם ולשחק איתם כמו קודם. לא רוצה להיות בשבילם סבא. כשאני נוסע אחורה על כיסא־הגלגלים, כבד כמו טנק, אני ממש מפחד, שאדרוס את הקטנה. אני נורא רוצה לתת כמה שאפשר ולחבק אותם ולשחק איתם, אבל זה קשה. אני מנסה לפצות אותם, לדבר איתם ולהיות להם אבא בצורה אחרת.

“אני גדלתי כילד בודד, ואני אדם בודד. העובדה שהייתי תמיד מוקף אנשים, היא טעות אופטית. אני גם אוהב אנשים בודדים, אנשים לעצמם. אני מאושר, שאני לא במוסד, כי יש לי משהו באישיות, שפשוט לא מסתדר עם מוסדות. לא אוניברסיטה ולא בית לוינשטיין, שום מוסד שהוא. לא בתור חבר ולא בתור פציינט ולא כלום. אני החלטתי, שאף אחד לא יוציא אותי מהבית הזה”.

על הקיר ליד מיטתו, תמונה של האפוקליפסה, יום־הדין האחרון, עם ישו והקדושים הנוצרים, תמונה ששבתה את לבו יום אחד, כשטייל בעיר העתיקה. לזקס, אשר שוטט תמיד בספרות אירופה, שהדוקטורט שלו עוסק בייאוש הנוצרי, והוא בקי בדתות המזרח והמערב, התמונה הזאת מתאימה לגמרי. הוא קורא לעצמו אדם בעל רגש דתי, אבל לדת שלו אין הגדרה ממוסדת. אין אדם, ששונא יותר ממנו כפייה דתית מכל סוג. כמו שמעטים מתענגים כמוהו על מזונות אסורים.

לכן מפתיע אותי לגלות למראשותיו תמונה גדולה, שורות שורות של רבנים. רש"י, הבעל שם טוב, רבי יוסף קארו, ורבים אחרים. “התמונה היתה תלויה בחדר הקטן ביותר בבית”, אומר זקס, “שם אני מתפלל ‘נקבים נקבים, חלולים חלולים’. לבן־אדם יש קרביים, ואם הקרביים האלה דפוקים, זה רע מאוד. הפילוסופים הפרה־סוקרטיים ניסו למצוא את החומר שממנו בנוי העולם. אחד אמר שעולם עשוי אש, ואחד קבע שהעולם עשוי אוויר, ושלישי גילה שהעולם עשוי אדמה. אבל אם מישהו מהם היה יושב פעם בבית־שימוש עם שלשול כרוני או עצירות כרונית, היה מגלה שהעולם עשוי, בעצם, חרא. זהו”.

“אמרו לנו שזה מזל רע להחזיק שם תמונה כזאת, ושאולי לכן נחתה עלינו המכה”. מסבירה רחל, “לכן העברתי אותה לחדר של אריה. גם שמתי מזוזה על הדלת, דבר שלא היה בבית הזה אף פעם.”

אריה זקס: “זו עוד תכונה של האלוהים הזה, שלנו כביכול, שהוא רוצה מזוזות ותפילין. הפיזיותרפיסט שלי, אדם דתי, אמר לי שאם אעטוף את היד המשותקת בתפילין, זה עשוי לעזור. אבל חס וחלילה שאני אעשה כך. אין לך מושג כמה אנשים ניסו להחזיר אותי בתשובה עכשיו. אבל אני אקח צלב מהמטפל הפיליפיני שלי, אנופף אותו לפני כל מי שינסה להחזיר אותי בתשובה, ואגיד לו, ‘בשם האב, הבן ורוח־הקודש’.”

— בלילות הארוכים במוסד, בבית לוינשטיין, מצאת את עצמך עושה הסכמים עם אלוהים? נודר נדרים, כדי שיבריא אותך?

“איזה אלוהים? של מי? הוא צוחק עלי. וגם אם אדור נדר, אין לי במה לשלם לו, אני פושט־רגל”.

— אתה כועס עליו?

“אני לא מבין אותו. אני מרגיש זנוח, קצת כמו איוב. לא מבין מה יוצא לו מהסבל שלי”.

— איך אתה מפרש את מה שקרה לך? תוצאה של אורח־חיים הדוניסטי מדי?

"בכלל לא. אני עוד קורבן של האינתיפאדה. הבית שלנו שוכן ממש בתוך כפר ערבי. לפני 67', זה היה ממש בשטח ההפקר. אבנים בגודל של הראש של הילד שלי נזרקות מבית־הספר הסמוך, נוחתות ליד הראשים של הילדים, ואני כמו אידיוט מתקשר למשטרה, והם לא עושים כלום. רק אומרים לי, תבוא להגיש תלונה במגרש הרוסים. ובמקום למכור את הבית ולברוח משם כבר בהתחלה, המשכתי לשפץ ולבנות ולתקן את הזגוגיות השבורות. המתח המתמשך פגע בעצבי, וכך קיבלתי שבץ.

כשחזרתי מבית־החולים אפילו הגיעה לכאן משלחת מן הכפר, לבקר את השכן היהודי. בתוך כל מטר־האבנים הזה, זה ריגש אותי נורא. הרי מטבעי אני בעד דו־קיום. אבל גם אם מתאים לך לחיות בתוך שטח הפקר, אל תגור שם עם ילדים".

שעות ארוכות הוא שוכב ער. ממעט לקרוא עיתונים או לצפות בטלוויזיה. מאזיני קול ישראל כבר שמעו את קולו מאז חזר הביתה, קורא שירים שתרגם או כתב: כיוון שהוא מרותק למיטתו, הגיע אולפן ההקלטות אליו. הוא מתגעגע לשולחן, שישב אליו בקפה “טעמון”. אדון קופ ואשתו, בעלי “טעמון”, באו לביתו עם מבחר מעוגותיהם, כפי שבאו גם לבית־החולים.

עוד בהיותו ב“בית לוינשטיין”, החל לעבוד על עריכת אנתולוגיה של שירה דתית, אשר התחייב עליה עוד לפני מחלתו. בארבעת החודשים שהוא בבית עשה כבר שלושה רבעים מן הספר. שירה עברית, ומתורגמת משפות זרות. חלק, הוא מתרגם בעצמו. כיוון שאינו מסוגל לכתוב, הוא משנן, מלטש ומשמר במוחו בכל ימות השבוע את קטעי התרגום.

פעם בשבוע, ביום שישי, מתייצבת אצלו השחקנית עליזה רוזן, מעלה את השורות על הנייר, אוספת חומר, עוזרת לו בעריכה. “עליזה עוזרת לי בצורה נוגעת ללב, הרי לא יוצא לה מזה שום דבר. היא אומרת, שזה עוזר גם לה, שהיא לומדת מזה. שטויות כאלה, כדי שלא ארגיש שהיא עושה לי טובה. היא מוכשרת להפליא ונדיבה להפליא. יש לה הצגה חדשה על הראש בתיאטרון החאן, ובכל זאת היא מוצאת זמן בשבילי. אם יש משהו שממש מחזיק אותי, זו העבודה הזאת. היא הפכה אצלי לאובססיה”.

“אתה יצרתני, ויציר כפיך יירקב?/ תקנני עכשיו, כי כבר סופי קרב./ רץ אני למוות והמוות רץ אלי/ וכיום אתמול כל תפנוקי./ עמומות, לא אעז להסב עיני:/ יאוש מאחור ומוות מלפני/ כה יחרידוני, וגופי מנמק חטא/ שוקע לתופת, כבד, נוחת”.

(ג’ון דון, “סונטות קודש”. עברית: אריה זקס)

— יש לך תחושה כזו? ייאוש מאחור, מוות מלפנים?

“תלוי, זה משתנה. כשאני רואה את ילדַי, הלב מתחמם לי, ואני שמח לחיות. אבל כשכואב לי, אני באמת שואל את נפשי למות. אני נע בין תקווה, שאחזור להיות מה שהייתי, לבין קבלת הדין. בלבי אני מקווה, שעוד אחזור ללמד באוניברסיטה, שעוד אנהג במכונית, הרי אני לא הנכה הראשון במדינת ישראל. אני חייב לחזור ולשתות ולאהוב ולשבת בגן ולהשקות אותו ולנסוע לבית הורי בגן־חיים. אחרת אין לחיים טעם”.

ממיטתו תרגם זקס את שירו של דילן תומס, “ולמוות לא יהיה שום שלטון”:

“… גם אם אוהבים יאבדו — האהבה לא תאבד/ ולמוות לא יהיה שום שלטון./ ולמוות לא יהיה שום שלטון/ מתחת לפיתולי הים/ המחכים זמן רב לא ימותו לשווא”.

— המחלה העניקה לך תובנה לגבי החיים והמוות? נעשית חכם יותר?

“לא להיפך. נעשיתי טיפש יותר. אני מכיר עוד יותר באפסותי. הדבר היחיד שלמדתי בשנה האחרונה, זה שהגוף הרבה יותר חזק מהנשמה. הכאב הפיזי גדול יותר מהאדם. הרוח, ותהיה חזקה ככל שתהיה, כורעת תחת הכאב הפיזי”.

לפעמים בלילה, במיטתו, באוגוסט 1991, באבו־טור, יושב אריה זקס ושותה אפריטיף ב“קפה סלקט” בפאריז. אחר־כך הוא חוצה את הבולוואר, במו רגליו הבריאות, וצועד אל מסעדת פרי־הים של ה“דום”. “שם יש שולחן, שלידו ישבתי תמיד, בכל הביקורים שלי בפאריז, ומלצר שאחראי עלי ויודע מה אני אוהב. למנה ראשונה הוא מביא לי את הצדפות, ומנה שנייה לנגוסטין, הסרטנונים הקטנים האלה, ומנה שלישית טורטו, שזה סרטן ענק. ובכל מנה אני מחליף את היין, תמיד יינות לבנים עם דגים. ומה שבא לי אחרי פירות־ים זה פירות ממש. תותי־יער, למשל, ופטל, ואני מוצץ ונוגס כל פרי ופרי לחוד, ובלילה, בחושך, יש להם טעם גן־עדן”.

* * *

עוד שנה התייסר פרופ' אריה זקס, עד שנפטר ב־16.12.1992.

המלצות קוראים
תגיות