נו' 1941

רק כאשר הביטה בעגורים ארוכי־הרגליים, המסתתרים בין קני־הסוף, חשה לפתע תקווה, “כאילו החיים שהרפו ממנה, חוזרים ובאים אחריה לאחוז בה”.

עלמה, גרושה בשנות ה־40 לחייה, בסיפורה של נורית זרחי, “מיסיס רובינזון קרייזי”, עורכת את חשבון נפשה: כמו רובינזון קרוזו, גם עלמה חיה למעשה על אי בודד. לבדה באכסניה מול הכינרת, היא חושבת על ילדותה, על גירושיה, על בניה שגדלו בלי אב.

אותו לילה, כאשר מגיע “ששת”, גבר צעיר ש“חשף את שיניו הקצובות הלבנות כשל חיה צעירה, וחייך בכל האכזריות והחופש של הנעורים”, היא מתמסרת לו. מתוך בדידותה היא שוכחת “כמה עלינו להיזהר מלגעת זה בזה, כמה האנשים פגיעים בכל אחד ממשושיהם, החדים הרבה יותר מחידודי כוכב”. במהלך מעשה האהבה היא חושפת בפני הגבר המזדמן את חולשותיה, ובלי משים, מסגירה לו את סוד העגורים, המקננים על החוף. למחרת היא שומעת יריות: לאחר שעזב אותה – “והיא נתנה לעצמה להיעזב, כמי שמתאמן שוב בפזמון מוכר וישן, שמעורר געגוע לצער, יותר מהצער שבגעגועים” – הוא גם הורג את העגורים שלה.

צווארה של נורית זרחי ארוך כצוואר עגור, עיניה האפורות־ירוקות פעורות לרווחה. היא לובשת שמלה רפויה, תלתליה גולשים באי־סדר, כמו ילדת־פרחים, שלא עִדכנה את עצמה עם חלוף השנים. יותר משמץ של קווים ביוגרפיים מצטלבים לחייה שלה, זרועים בתוך קובץ הסיפורים “אמן המסיכות” (הוצאת “זמורה ביתן”). לא רק עובדות חיצוניות – כמו ילדותה בקיבוץ, יתמותה מאביה, גירושיה – אלא גם נימים דקים הרבה יותר של הלכי־נפש כלפי עצמה, כלפי האנשים שהיא אוהבת. זרחי פורשׂת את עצמה בין הדפים, רוצה ולא רוצה לחשוף את סודותיה. חרדה מן השיחה שלנו, היא מנסה לגונן על עצמה. אולי גם אני עלולה לירות, במזיד או בשוגג, בעגורים שלה.

“קראתי לספר ‘אמן המסיכות’ על שם אחד הסיפורים שבו”, היא אומרת, "כל ימי אני במאבק, בין לחשוף ובין להסתיר. הספר הזה מאוד גלוי למי שיידע לפענח אותו, כל־כך גלוי, עד שזה ממש מבהיל אותי. האמת היא, שהעזתי להיחשף גם משום שאמרתי, את מספיק מבוגרת, אם לא תעשי את זה עכשיו, כבר לא תעשי את זה לעולם – וגם משום שאני כותבת לא על הגרעין שלי, אלא על המסיכות שלי.

“איזאק דינסן, הסופרת הנערצת עלי, אמרה משפט שנראה לי נכון לגמרי: המסיכה היא הפנים האמיתיות שלנו, כי את הפנים קיבלנו מהטבע, אבל את המסיכות שלנו בחרנו בעצמנו, כדי שהן תהיינה לנו לפנים. יש לי הרגשה, שאלוהים הכניס לנו בנפש קופסאות סיניות, ותהליכי החיים שלנו זה לפרוץ אותן לרווחה ולחשוף את הסודות. לא צריך לפענח אותם, מספיק רק לפתוח את הקופסאות”.

נורית זרחי, סופרת ומשוררת, כותבת מאז שהיא זוכרת את עצמה. כ־45 ספרים פרי־עטה עומדים על המדף בארון הספרים בביתה שבתל־אביב. מגיל צעיר זכתה בהכרה, פונקה בפרסים רבים: “פרס יציב”, “פרס זאב”, פעמיים “פרס ראש הממשלה”, שלוש פעמים “עיטור אנדרסן הבינלאומי לספרות ילדים”. היא היתה מהראשונים בארץ, שכתבו ספרי ילדים על נושאים קשים כגירושין ויתמות, כמו “לא לגרש את נני”. לעתים קרובות הילדים בספריה מצילים את נפשם בעזרת דמיונם המפותח.

ספר סיפוריה למבוגרים, לוקח מוטיבים מוכרים מספרות העולם, מעניק להם פרשנות פסיכולוגית אישית, ומושך אותם לכיוונים של הזרם הפנטסטי בספרות, עם גלגולים מוזרים, דוגמת אשה ההופכת לציפור, או גבר שנעשה לאשה. בכולם הנושא הוא הזהות העצמית, האהבה, הכתיבה. “החיים, נפש האדם, הם ההמצאה הכי אינטנסיבית ופנטסטית שיכולה להיות”, אומרת זרחי, “אני לא מסכימה שהסיפורים שלי דמיוניים. הנפש היא השחרזדה הכי גדולה שמספרת לנו, מאז הילדות, את עצמנו”.

כך, בסיפור “מעבר לתהילים”, מתארת זרחי את אבישג השונמית, אשר הובאה מכפרה כדי לשכב בחיקו של דוד, המלך הבא בימים. גם בנורית זרחי, טבע המוות את אצבעו השחורה, כשאביה, הסופר ישראל זרחי, מת מסרטן בגיל 37. “לאבד הורה בגיל חמש, זו חוויה מאוד קריטית”, היא אומרת, “אני זוכרת מעט מאוד את הנוכחות שלו. אני יודעת עליו מאמא ומדברים שקראתי אחר־כך. הוא כתב 13 רומנים, תרגם לעברית את ג’וזף קונרד ואת סומרסט מוהם. ביתנו היה בית מוסיקלי, שמנגנים בו פסנתר, עם ספרייה גדולה של קלאסיקה מספרות העולם ושל כל הסופרים העבריים, החברים והמכרים של אבא, כמו ביאליק, עגנון, ש. בן־ציון, דבורה בארון. גרנו בירושלים, אבא, אמא, אחותי, שהיום היא מורה למוסיקה, ואני. החוויה החזקה ביותר שנותרה לי מאבא היא חוויית האובדן. היעדרותו השפיעה עלי יותר מנוכחותו. כאשר מגיל צעיר את חווה את הארעיות ואת הסכנה שבלאהוב, את כבר מפחדת להפקיד את נשמתך בידי מישהו אחר. הרבה שנים לא הבנתי את זה, חשבתי שזו האישיות שלי. כולנו מכירים את פחד החלוף. הפחד שהאהבה תיעלם הוא ממילא כל־כך גדול, אבל אצלי קיבל הפחד הזה ממדים עוד יותר גדולים”.

וזרחי ניגשת לשולחן הכתיבה, מביאה משם שיר שכתבה לאחרונה, וקוראת שורה:

– שילמת בחייך למען האהבה?

“לפעמים אני מרגישה כך. לפעמים, כשאתה עושה משהו למען האהבה ולמען עצמך, שנתפס כאילו הוא נגד החברה, אתה עלול לשלם מחיר כבד. לא קל לעמוד בזה”.

מות האב השאיר את אמה של נורית על סף פת־לחם. האם שמעה שבקיבוץ גבע מחפשים מורה, לקחה את שתי בנותיה הקטנות ועקרה לשם. “זה היה קונטרסט, לעבור מבית עירוני ומשכיל לעולם של קיבוץ, לערכים לגמרי אחרים. הייתי צריכה להפוך את עורי. מילדה אינדיווידואליסטית נדרשתי להפוך ל’ילדת יחד', ואני ממש סבלתי. נוסף לכך, ילדות צריכות אבות. לא שאינן זקוקות לאמהות, אבל כל ילד זקוק גם לגבר וגם לאשה שיאהבו אותו, כדי לבנות את זהותו. והנה כל זה נמנע ממני”.

זמן לא רב אחרי מות האב, נישאה האם בשנית, ומנישואים אלה נולד בן, שהיום כותב דוקטורט על נחשים. המשפחה לא נקלטה היטב בקיבוץ, וכשמלאו לנורית 11, עברו לפתח־תקווה. “חיינו בעוני רב. בעלה של אמי לקה בשבץ מוחי והוסיף להתייסר שנים עד מותו, כאשר אמא מטפלת בשלושת הילדים ומפרנסת משפחה. גרנו בדירה קטנה ומתפרקת, עם חובות כבדים. הרגשתי שהיה אי־צדק בכך שנפלנו כך. לאנשים נקיים, אינטליגנטיים, צווארון לבן, שעובדים קשה, לא קורים דברים כאלה. אחותי ואני היינו תלמידות מצטיינות, מרכזיות בחברה, כאלה שמוקפצות כיתה, אז איך זה שלילדות כאלה אין כסף להשתתף בטיול שנתי? זה היה מאוד מבזה, ואני הפניתי זאת כלפי עצמי. כשאַת ילדה, את חושבת שהסבל שלך הוא, כנראה, עונש על משהו, שמשהו אצלך פגום, שמגיע לך לסבול”.

האם, לפי עדות בתה, מאותו גזע נשים חזקות, שהצילו את ילדיהן בציפורניים מן הדלות וההשפלה, לא יכלה לעמוד בכך עוד, ומקץ שנתיים של התמודדות כלכלית קשה, חזרה המשפחה לקיבוץ. כשנורית, הבכורה, התגייסה לצה"ל, עזבו שוב, והפעם לצמיתות. “שוחררתי מהצבא באמצע השירות, כדי שאוכל לעבוד בהוראה, ולעזור לפרנסת הבית. מאז התקופה ההיא מלווה אותי הפחד מהעוני, וההרגשה שהמציאות יכולה ללעוג לך פתאום ולשים לאל את כל מאמציך”.

בגיל 20, נישאה לפזמונאי יורם טהר־לב. “הייתי נערה שלא ערה לכוחות האדירים של נעוריה. גופך הוא כפרח ברגע פריחתו, אבל השנאה העצמית וחוסר־הביטחון הופכים אותך לכתם אחד גדול”. תוך זמן קצר היתה לאם והאמינה, שכאן מצאה את אושרה. יש לה שתי בנות. רוני ורדי, 28, ציירת ואם לשניים. אראלה בן־שחר, 26, עושה מאסטר בפילוסופיה. הקשרים בין שלושתן הדוקים מאוד.

נורית זרחי: "נורא אהבתי שהיו קטנות. מבחינתי, הן היו ילדות מושלמות. הנס הכי גדול בחיי הוא הקיום שלהן. הדבר הנפלא באמהות, שאת יולדת ילדים, והם ממשיכים בעצמם, כדבר שהוא גדול ומוצלח יותר ממך. בנותי היו אנשי־הקשר שלי לחיים, וכל הזמן גם כתבתי, אבל תוך רגשי־אשמה. היה לי ברור, שיותר חשוב לטפל בבנות, לנקות, לבשל, ולא לעשות מעשה אגוצנטרי ונרקיסיסטי כמו לכתוב. בערמומיות שלי, כדי לשרוד, אמרתי לעצמי שאני רעה בדברים אחרים, ואולי אם אמשיך לכתוב אציל את כבודי, מתוך סיכוי שמישהו יגיד עלי מלה טובה. למשל, שאני יותר טובה בכתיבה מאשר בכל דבר אחר. אנשים שאתה אוהב, לא בדיוק מעוניינים שאתה תשקיע את מירב מאמציך כדי להתבטא. הם מעדיפים שתאהב אותם. המשוררת סילביה פלאת השתתפה בתחרויות בישול, סריגה ואפייה, רק כדי להוכיח לעצמה ולאחרים, שהיא בסדר בתור אשה.

“תמיד היה לי רגש־נחיתות מול אנשי־מעשה. אם כי לפעמים אני אומרת לעצמי, ‘תארי לעצמך, נורית, שכולם היו רק רופאים ופועלים, ונוהגים לפי הצו המוסרי שלך, בלי ספרים, בלי שירה, הרי החיים היו נוראים!’ אבל כשאת מביאה תועלת, את הרבה יותר מוגנת מאשר כשאת מבקשת אהבה. מי יוותר על אדם שמביא תועלת? וכל אחד יסכים לוותר על זה שמבקש אהבה. לקח לי הרבה שנים להבין, שהצורך שלי לכתוב אינו בהכרח נגד הנשיות שלי, ונגד היכולת שלי לאהוב”.

אחרי 12 שנים התגרשה, נישאה בשנית והתגרשה שוב. כיום היא לבדה. “להיות אמן זה לבקש אהבה, מעשה האמנות הוא חיזור אחרי אבא או אמא, אחרי אלוהים או העולם, הרי את מחפשת מישהו שיקשיב לך וינהל איתך דיאלוג. אפילו כדי לחיות, סתם לחיות, אדם זקוק לאהבה, ואדם שכותב זקוק עוד יותר שיתמכו בו, שיגידו לו שהוא בסדר. כשאת כותבת, יש לך תחושה שאת עוד יותר ריקה מאחרים, אז בטח שאת צריכה מישהו שיגיד לך: זה טוב, תמשיכי כך”.

דיוקנה המצויר של סאפפו מלסבוס שעל גבי העטיפה, מתוך ציור־קיר שנתגלה בפומפיי, הדומה מאוד לזרחי עצמה, מדגים את האופי החלומי ואת הזהות המינית המעורפלת, שיש לחלק מהדמויות. הזכרים אינם לגמרי זכרים, הנקבות אינן לגמרי נקבות. “הנושא האנדרוגני מסקרן אותי”, אומרת נורית זרחי. "הרי אדם אינו חש את עצמו כזכר או נקבה, אלא כהוא עצמו, ויש בו תכונות משל שני המינים. אני אשה קונבנציונלית לגמרי, לא נוהגת, לא יודעת מתמטיקה, לא יודעת שום דבר גברי. הלוואי והייתי יותר גברית בתפקודי היומיום, לא משום שאני מעריכה גבר יותר מאשה, אלא משום שאת יותר חזקה, כאשר את כוללת בתוכך יותר מאשר זהות אחת בלבד. קראתי על סופר אנגלי, ג’יימס מוריס, שהיה נשוי ואב לילדים, ועבר ניתוח לשינוי מין, וכיום הוא סופרת, ששמה ג’אן מוריס. הספר שכתב על עצמו ריתק אותי.

"אני חיה בארץ סטריאוטיפית, סגורה, ושייכת לתנועה אידיאולוגית שהולכת בתלם ודורשת התיישרות לפי הקו, ואני דווקא אוהבת להיות איפה שאנשים נחשפים ומעיזים לגעת ברבגוניות שלהם. אני מרגישה את הכפילות שלי כל הזמן. בני־אדם הם לא רק כפולים, אלא משולשים ומרובעים. כביכול, אנחנו מובטחים מתוקף היותנו אנחנו, שכל אחד יוכל לממש את אישיותו ולהיות הוא עצמו. אבל מה עושה כל אחד עם הייחודיות שלו? הוא מקפל אותה פנימה כדי לשרוד. רק כאשר אתה מעז לפרוש את כולך, יש סיכוי לפגישה אמיתית עם מישהו, אבל אז אתה גם עלול להיפגע.

“כאשר קראתי את פרשת יוסף התנ”כי, היה ברור לי, שיוסף היה בעצם נערה, שהולבשה בכתונת־פסים בידי אמה רחל, כדי שלא לאכזב את יעקב, אשר רצה בן. זה נרמז בסיפור התנ“כי עצמו: בנרקיסיזם של יוסף, בחלומות שלו. כדי לשרוד קיפל יוסף את הנשיות שלו, את החלומות שלו, את האמן שבו. היתה לו אפשרות אחרת, אבל החיים לקחו אותו למקום אחר. זו הנקודה שבה אני מתחברת עם יוסף, בנושא האגוצנטריות של האמן. יוסף גויסה לתפקיד גברי, ציבורי, של משנה למלך מצרים. אני כתבתי על הרוח הנוספת, הנשית, החולמנית, האמנותית, שהחיים לא נתנו לה ביטוי”.

– הסיפורים כתובים מזווית־ראייה פמיניסטית?

“אני אוהבת משפחה, ולא מעלה בדעתי, שאשה יכולה לוותר על ילדים או על אהבה. אני גם לא רואה את עצמי כשווה לגברים, או זהה לגברים. הרי מדובר ביצורים אחרים לגמרי. אבל כשהתחילו התנועות הפמיניסטיות, הן דיברו אלי לא במישור המעשי, כמו במישור האישי. עד אז הרגשתי נחותה, ולא ידעתי אם מה שנחות בי הוא האשה שבתוכי, או האדם שבתוכי, או העובדה שאני עוסקת בעבודה שאין בה פרנסה. הפמיניזם נתן לי חיזוק, שמותר לי להיות מה שאני, בלי נקיפות־מצפון, והעניק לי שמחת חיים. אני אוהבת את המורכבות האנושית, את הרב־פנים. המורכבות שנמצאת בתוכנו היא הסיכוי שלנו להתפתח, להשתנות. כי אם דבר אחד יאכזב, יהיה לאן ללכת. מה שלא יכולת לעשות בנעורייך, כשהיית חסרת־ביטחון, ואולי עסוקה בדברים אחרים, תוכלי לממש בתקופה אחרת של החיים”.

– כמעט בכל סיפורי הקובץ לקחת מוטיב ספרותי ידוע, והפכת אותו על פיו: יוסף, אבישג, רובינזון קרוזו, מאדאם בובארי, מגדל בבל. מדוע לא המצאת סיפורים משל עצמך?

נורית זרחי: "לא צריך סיפורים חדשים. העולם צפוף, מאוכלס בסיפורים יתר על המידה. אנחנו כבר עייפים, מעדיפים שיסבירו לנו את עצמנו, מאשר לשמוע סיפור חדש. אני רוצה סיפור, שיהיה הסבר לסיפורים שאני כבר מכירה.

“אני מנסה להסביר את החיים שלי לעצמי, כי אני גם הקורא וגם המספר. ואני מקווה, שההסברים שאני נותנת לחיי עונים על שאלותיהם של אנשים אחרים על חייהם. השתמשתי במוטיבים קיימים בדרך של פירוק והעצמה. אני מגדילה פרט מסוים בזכוכית מגדלת ומשחררת אותו מכבלי הסיפור המקורי. הכנסתי את הפרטיות של הראש שלי, של הראייה שלי. יש ציור של ואן אייק, ‘חתונת הזוג ארנולפיני’, והצייר חתם – ‘אני הייתי שם’. גם אני רוצה להגיד, ‘אני הייתי שם’. הסיפורים האלה הם וריאציות של עצמי: בדמות גבר, בדמות אשה, בסיטואציות שונות. רציתי שהחיים שחייתי, יילקחו על־ידי בחשבון”.

– רוב הגיבורים הראשיים שלך הם אנשים, אשר בסיפור המקורי עמדו בשוליים: אחותו של מוצרט, הצד הנשי של יוסף. מדוע?

“כי אני עצמי היא הדמות שבשוליים. אני אחותו של מוצרט, הנגנית הטובה, שלעולם לא תהיה בעלת הכשרון הגאוני ממש. למרות שאני מרגישה, שבסך־הכול החיים נטו לי חסד. כסופרת, אני בוחרת מישהו שקודם עמד בצד, כדי לתת לו הזדמנות נוספת ולהפוך אותו לדמות המרכזית בסיפור. מציקה לי הדמות המשנית, שמבחינתה החיים תמיד מתרחשים במקום אחר. כל הסיפורים שלי הם על תחושת הנחיתות והעליונות”.

– הסיפורים לא ממש מעוגנים במציאות ישראלית.

“כשהייתי קטנה, הייתי חותמת: נורית זרחי, קבוצת גבע, עמק יזרעאל, ארץ ישראל, אסיה, העולם. אני מנסה להאמין, שבאמת נורית זרחי מעמק יזרעאל, נמצאת בעולם. אני מנסה לגעת בנקודה, שבה הדברים שייכים לכולם, ביופי ובעומק שלהם, במקום שהמציאות בו רחבה יותר. אני מרגישה את הזמן עלי, כל הזמן, כמו עצים ברוח”.

היא כותבת בבתי־קפה, הרגל שנותר בה מאז שהיתה אם לילדות קטנות, ונאלצה להימלט אל השקט. “אני צריכה את הבדידות המאוכלסת, הבדידות בבית קשה לי”. היא מלמדת שירה וספרות ילדים בסמינר לוינסקי, סדנאות כתיבה ב“בית אריאלה”. “הכתיבה היא בשבילי המקל, שמאפשר לי ללכת על החבל הדק של החיים”, היא אומרת, "זו מתנה מאוד קשה, הכתיבה. זה כמו לגדל אריה בבית. את נמצאת במשמעת פנימית חמורה, כל הזמן בתהליך של חיפוש מתמיד, ואת תלויה במישהו שנותן לך את זה, אַת רק צינור. אני מרגישה כמו כלי למשהו שעובר בי. למי יש כוח להיות אינסטלציה כל הזמן?

“את יודעת”, מהרהרת נורית זרחי, “בספר ‘זיכרונות מאפריקה’ של איזאק דינסן, יש צבוע, שהוא כידוע חיה בעלת איברי־מין של זכר ונקבה גם יחד. ושומר גן־החיות, שהוא הפילוסוף של הסיפור, אומר: ‘יש כאלה שחושבים, כמה טוב לו לצבוע, שהצד הזכרי שבו משׂביע את הצד הנקבי. אבל תארו לעצמכם שיש לו געגועים כפולים!’ גם אצלי, אני מרגישה את שני הצדדים: גבר ואשה, איש המעשה ואיש החלום, קורא ומספר, אקטיבי ופסיבי, נאהב ומאוהב. ויש לי געגועים כפולים. אני הצבוע בעל הגעגועים הכפולים, לא זה שמשׂביע את עצמו. החלקים שלי מתגעגעים זה אל זה, ואין שלמות”.