נו' 1936

קיבוצניק מבוגר בבגדי בית־חולים כחולים, ישב במסדרון והתווכח עם אשתו. לפתע ניגש אליו גבר ממוצע קומה, בעל רעמת תלתלים אפורים ומבט נבוך.

“ראיתי את ניתוח הלב הפתוח שלך לפני שבוע, ורציתי לדעת איך אתה מרגיש עכשיו”, אמר לו. החולה פנה בהתרסה אל אשתו. “אמרתי לך שהסופר א.ב. יהושע השתתף בניתוח שלי ולא האמנת. חשבת שאני הוזה בגלל הנרקוזה”.

רבים ראו בשנתיים האחרונות בבית־החולים רמב“ם את עיניו, ניבטות בסקרנות מתוך המסיכה הסטרילית. אלה שזיהו אותו במעגל הכירורגים, לא העזו לשאול מה לסופר בחדר הניתוחים. “יש שני מקצועות שאני נמשך אליהם: עורך־דין ורופא. המקצועות שאמי יעדה לי, ולא הייתי, ועד היום היא לא משלימה עם זה”, אומר א.ב. יהושע. גיבור ספרו ה־14, שיצא ב־1994 ב”ספריה החדשה“, של הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה, הוא רופא. “השיבה מהודו” – פרפרזה על שם ספרו של א.מ. פורסטר, “מַעבר להודו” – מספר על ד”ר בנג’י רובין, 29, מתמחה במחלקה כירורגית בבית־חולים תל־אביבי, הנקרא ללוות להודו את לזר, המנהל האדמיניסטרטיבי של בית־החולים, ואת אשתו המושכת, כדי לטפל בעינת, בתם בת ה־24, החולה בצהבת קשה, ולהטיסה לארץ. כדי שעולמו המקצועי של בנג’י יהיה אמין, עשה יהושע תחקיר מקיף. “בכל רומן אני עושה זאת, אבל כאן היתה ממש עבודת שדה. הימים שבהם הפרופסורים הודיעו לי, מחר יש ניתוח, אתה יכול לבוא, היו בשבילי חגיגה. ללמוד איך מנסרים עצם, איך פותחים גולגולת, איך מנתקים את הלב ומחברים את המנותח למכונת לב ריאה. הזהירו אותי שאתעלף כשאראה מוח פתוח של אדם, או לב של פג בשעת ניתוח, אבל בגלל העניין המקצועי, גיליתי אומץ פונקציונלי ועמדתי במבחן. לא שאשמח כל־כך לטפל בך אם תיפצעי כאן פתאום, אבל בהחלט לא אתמוטט למראה דם ועצמות מנוסרות. אם כי אין לי מה שנדרש מרופא: היכולת להכאיב לאחר, כדי לרפא אותו. תקופה ארוכה הייתי מתייצב ברמב”ם, מקיש את הקוד לפתיחת דלתות אגף הניתוחים, לובש חלוק סטרילי, מסיכה, כיסוי נעליים. סוללה שלמה של רופאים התנדבה להדריך אותי. עמדתי שם עם פנקס ורשמתי. בשלב מסוים כל־כך השתכללתי, שהייתי בא רק לקטעים מסוימים של הניתוח, כי את האחרים, כמו ההרדמה, כבר ידעתי על־פה. אני מלא הערצה לצוותי חדר הניתוח. הגוף פעור לגמרי, והם נכנסים ויוצאים ושומעים מוסיקה, בלי חרדת־קודש, אבל באחריות עליונה. התערובת הזו של נונשלנטיות עם אכפתיות וקשב עליון, מרתקת. הם עושים עבודה נפלאה, אבל אנונימית, כחיילים אלמונים, והם כל־כך שמחו על העיניים הנוספות שמסתכלות, ועל הצורך להסביר לי את עבודתם לפרטי פרטים".

הרופא הצעיר והרווק מהסס לנסוע. הוא חושש, ובצדק, שבתקן הנכסף במחלקה יזכה, בעת היעדרו, המתמחה השני – אבל נכנע למנהל. אמו השתלטנית והקרירה (יהושע מודה באי־נוחות שהיא דומה לאמו שלו, המתגוררת בבית־אבות בחיפה) ודורי, אמה של עינת, מקוות בסתר לִבן ששני הצעירים יתאהבו ויהיה ‘שידוך’. אלא שבנג’י מוצא עצמו מתאהב אהבה חסרת סיכוי, באם ולא בבת.

המפגש עם התופעות הקשות של הודו – הקבצנים המתגלגלים ברחובות, שריפת המתים, העוני המחפיר – מקומֵם את בנג’י. אבל המסתורין של הודו, והתפיסות המיסטיות שלה, כמו האמונה בגלגול נשמות, חודרים לתוך עצמותיו. גם לאחר שזוג ההורים, הרופא והבת, שבים לארץ, הודו נשארת בתוכם, כמו נגיף שאינו מרפה. בנג’י מתחיל לנהל רומן עם דורי, שיכלה כמעט להיות אמו.

הספר מוקדש לגדעון, בנו של יהושע, שיצא להודו בתום שירותו בסיירת צנחנים. “באותה עת כבר התחלתי את הספר, וביקשתי ממנו שיברר לי פרטים, שיבקר בבוד־גאיה, שם מתרחש החלק ההודי של הרומן, ושיביא משם תצלומים. במוחי ניקר מותה של המשוררת רינה שני בהודו, ומחלת הצהבת הקשה של בן של חברים שהיה שם. לבי נכמר לפעמים על הצעירים שלנו. אבי נולד בארץ, אבל אמי באה ממרוקו בשנות ה־30, והורים מהגרים הם חלשים יותר, כי הם חסרים שפה וקודים תרבותיים. הבתים של הורינו היו יחסית דלים ועצובים, ולכן היה לנו קל להינתק מהם. לעומת זאת, הבתים שלנו שופעים ועליזים ושמחים, אנחנו הורים חזקים, בעלי אמצעים, עם מכוניות ומחשבים ודעות פוליטיות זהות לשל הבנים שלנו. אנחנו אפילו שומעים את המוסיקה שלהם, כך שלא נשארים להם שוליים למרוד. עינת אינה מצליחה לחוות גם את ההרפתקה ההודית שלה, בלי שהוריה הדאוגים יקחו אותה הביתה. יש אצל הצעירים עצבות מסוימת, הם נמשכים אל החום והחוזק והמעורבות שלנו, והילדוּת שלהם נמשכת עד גיל 30. כדי להיחלץ מהקונכייה של הבית הם צריכים פתחי מילוט, ומסע להודו הוא פתח מילוט כזה”.

בני משפחתו של יהושע התרגלו למצוא שביבי סיפורים שקרו להם, בתוך ספריו. “לפעמים אתה חושש מה יגידו כשיקראו פרט זה או אחר, ויראו שהסגרת סודות משפחתיים, או שדמות של חבר שלהם, או שיחה שהיתה בבית, נכנסה לספר. אני לא מקנא בהם. אני מרגיש לפעמים שאני צריך לפצות אותם, לא רק בגלל הפרסום, שהוא צרה כשלעצמה, אבל גם משום שהם נאלצים לקרוא יצירות שלי, שחושפות פנטזיות ותכנים קשים, כמו גילוי עריות, או התיאור של אסי השוכב עם זונה ב’גירושים מאוחרים‘, או כמה תיאורים ארוטיים ב’השיבה מהודו’, המראים פעילויות מיניות שאולי לא נוח להם לחשוב שאביהם מכיר. יש ילדים שלא קוראים את היצירות של ההורים שלהם. את ילדַי, הכריחו בבית־הספר, בגיל ההתבגרות, ללמוד כמה מהסיפורים שלי. כשבאו ושאלו אותי, תגיד, למה התכוונת במלה הזו, הייתי עונה, לא יודע, תשאלו את המורה שלכם. היום, הגענו לשלב שהם מבינים שיש כאן עבודת דמיון, והספרות היא תרכובת כימית, ולא תערובת. אתה משנה את מבנה המולקולה של החומר, כאשר אתה מפקיע אותו מהחיים ומכניס אותו ליצירה”.

יהושע, איש רעים, מעורב בפעילות פוליטית של השמאל, נושא את קולו כמצפון הלאומי, האוראקל מהר הכרמל. “אנחנו היינו טפטפת השמן שעזרה לכך שתהליך השלום יהיה רך יותר ויעורר פחות התנגדות”, הוא אומר, מתכוון לעמוס עוז, ולקבוצת אנשי־רוח. “גם כשרוב הציבור התנגד לדעותינו, גם כש־90% לא רצו לשמוע את המלה 'אש”ף', הרגשתי שמקשיבים לי. מעולם לא הרגשתי נרדף או שנוא“. הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטת חיפה, בחוג לספרות עברית וכללית. חמישה סרטי קולנוע נעשו לפי ספריו, בהם “המאהב” ו”שלושה ימים וילד". הוא כתב מחזות, סיפורים, מאמרים, תורגם ל־13 שפות, נמכר במאות אלפי עותקים.

הוא חרוץ מאוד, בעל משמעת עבודה תובענית. בכל בוקר ב־7:30 מתיישב ליד המחשב, ומתחיל לעבד את הקטע שכתב ביום הקודם. “אני לש אותו שוב, לנקות אותו, להגמיש אותו”. אשתו, ד"ר רבקה יהושע, היא הפסיכולוגית הראשית של בית־חולים “כרמל”, ועובדת בקליניקה שבביתה כפסיכואנליטיקנית. “יותר מדי סופרים מודרניים משתמשים בכלים פסיכולוגיים ויוצרים מניעים ופרשנויות פשטניות: למשל, אם אמו של הגיבור היתה קרה, הוא נמשך לנשים חמות. אבל לדעתי, גם אם נדע הכול על עברו של הגיבור, לעולם לא נוכל להסביר את כל עולמו באמצעות נבכי הנפש. אנשי מדעי הטבע, לעומת זאת, מאמינים שהכול חומר: אפילו אהבה נגרמת לדעתם מתהליכים חשמליים במוח. וכמובן, גם זו לא כל האמת. בספר הזה אני מנסה להראות שמעבר לגוף ולנפש, יש גורם שלישי, אני קורא לו ‘מסתורין’, ורק המיזוג של שלושתם הוא הפתרון לתעלומת הקיום”.

בנג’י, הגיבור שלו, נפלט מהכירורגיה והופך לרופא מרדים: “תחשוב על עצמך כאילו אתה טייס של הנשמה, שצריך לדאוג לה שתרחף בלי כאב בחלל השינה, ותשייט בלי זעזוע, בלי נפילה ובלי מכה. אבל גם להרגיש שלא תמריא גבוה מדי ותתחמק לה בטעות אל העולם הבא”. הוא נשאר ליד שולחן הניתוחים, אך עובר מהגוף אל הנפש. “זו אחת משאלות הספר: מה אנחנו, חומר או רוח? זו שאלת היסוד של החיים”, אומר יהושע. “אני לא מתיימר לפתור אותה, אבל הסיפור זורק עוד אלומת אור על הנושא הבלתי־ממוצה הזה”.

בסיום כל פרק, הוא נותן אותו לקריאה לאשתו, ולכמה אנשים קרובים, בראשם עמוס עוז. “עמוס הוא קורא חד עין באופן נדיר, גם יהושע קנז נעזר בו. ואני קורא את כתבי־היד של עמוס”.

– ואתה מוכן לקבל הערות ותיקונים? אתה לא חושש מהשפעה על סגנונך?

“רומן זו עבודה של שלוש שנים. אתה חייב לקבל פידבק בתחנות בדרך, אחרת אתה עלול לעשות טעויות רציניות. חייבים לומר לך איפה החולשות של הטקסט שלך, ואיפה זה עובד טוב. נעשו תיקונים ברמה של פסקה, אבל לא שינויים עלילתיים”.

אברהם יהושע נולד בירושלים ב־1936, דור חמישי בארץ למשפחה ספרדית מצד אביו, שהיה מזרחן, מנהל המחלקה לדרוזים ומוסלמים במשרד הדתות. “כשהיה צריך לדפוק מסמרים, אני הייתי מצטרף לאמא בתור עוזר, והוא היה יושב בצד, לא מועמד אפילו להחזיק את הפטיש או המברג”. “בולי”, זה כינויו בפי כול, ואחותו הגדולה צילה, היום מזכירת כפר הנוער בן־שמן, גדלו להיות ישראלים־חדשים, משכילים וחילוניים: תנועת נוער, תיכון יוקרתי, נח“ל מוצנח. מאז ספרו הראשון ב־1962 (“מות הזקן” – סיפורים), תיאר יהושע את ההוויה הישראלית החדשה, “האשכנזית”, המדושנת, שהוא חלק ממנה: “חתונתה של גליה”, “מול היערות”, “שתיקתו ההולכת ונמשכת של משורר”. אותה שעה, כתב אביו, יעקב יהושע, על הווי החיים הספרדיים בירושלים הישנה, ופרסם 13 ספרים. רק אחרי מות האב, ב־1982, החל הבן לכתוב על העבר הספרדי שלו: הרומנים “מולכו” (1987) ו”מר מאני" (1990). “כל עוד אבי היה חי, זו היתה הטריטוריה שלו”, אומר א.ב. יהושע. “הוא אמר לי, 'את הדברים היותר חשובים שלך, תכתוב אחרי מותי. אני לא הבנתי זאת אז, אבל הוא הבין שמותו פותח לי כמה קופסאות. היה לו יחס מאוד חם אלי, וזה לא קל, כשהבן עובר אותך, ונעשה מפורסם. אתה גם גאה, אבל יש תחרות אדיפלית, גם בכיוון ההפוך. התחרות האדיפלית הזו היתה סטימולציה יצירתית, גם לו וגם לי. הדיאלוג בינינו התעשר אחרי מותו. דרך יחסיו של בנג’י, הגיבור הראשי שלי, עם אמו, קלטתי דברים מסוימים על אמי: התקיפות שבה היתה מחזיקה אותי, העמדה הקרה, המוסרית שלה, דברים שניטשטשו לגמרי בשנים האחרונות, בגלל זקנתה”.

הנושא המרכזי של “השיבה מהודו” הוא המסתורין של האהבה והזוגיות. מה מושך בני־אדם זה לזה, ומה מחזיק אותם. הקשרים הבלתי־מתקבלים על הדעת קונים לעתים את אחיזתם, בשעה שהצפויים וההגיוניים, אינם מתממשים. “הזוגיות היא הנושא המרתק אותי בכל כתיבתי”, אומר יהושע. “אלה היחסים האינטימיים ביותר, ומצד שני, גם החופשיים ביותר. ביחס שלך אל בנך או אל הוריך, אין חופש: זה בנך, ואתה חייב בו. בעוד שביחסי זוגיות, כל הזמן צריך לבחור בהם ולקיים אותם, הרי אפשר לשבור אותם בכל רגע. אני מכיר זוגות שהביאו לעולם שלושה ילדים מבלי להינשא, כי רצו לשמור את האופציה של החופש, והם יותר דבוקים זה לזו מהרבה זוגות נשואים שאני מכיר. בספר הזה, תיארתי כמה דפוסי זוגיות. הוריו של בנג’י, שמיטותיהם מסודרות בצורת ‘ריש’, יחסים קורקטיים, של ידידות, אבל ריחוק. ‘מעולם לא ראיתי אותם מתנשקים או מתחבקים בנוכחותי או בנוכחות אחרים, עד שלפעמים הייתי תוהה איך הולידו אותי בכלל’, הוא אומר. לעומת זאת, זוג ההורים האחר, לזר ודורי, חיים בצמידות גדולה כל־כך, עד שדורי פשוט אינה מסוגלת להישאר לבד. יחסים סימביוטיים, קרובים, חמים, השואבים את בנג’י לתוכם. הוא שוכב עם דורי, גם כדי להשלים את מה שחסר לו אצל הוריו. הוא מאוהב לא רק בה, אלא גם בבעלה, מנהל בית־החולים, ונכנס למיטתם כי הוא משתוקק להיות חלק מהזוגיות החמה שלהם”.

– לאיזה דפוס מבין השניים דמו ההורים שלך?

יהושע מחייך במבוכה. “נעזוב את הורי. זה סיפור אחר. כל מה שקורה בספר הוא חיתוך והדבקה של כל־כך הרבה מודלים של זוגיות שאני מכיר, שלא קשורים רק להורים שלי או להורי אשתי, או לנישואים שלי”.

– בין שני הדפוסים, המרוחק והצמוד, מה מושך אותך יותר?

“ודאי שהצמוד. יש בו קסם גדול, בחמימות, בסימביוזה. אם כבר ללכת לנישואים, אז ללכת עד הסוף. אם המודל הזה עובד, אז הוא הנשאף ביותר”.

– והוא אפשרי?

“ודאי שהוא אפשרי. בהחלט”.

הם נשואים 33 שנים, והשפעתה, והעולם שבו היא עוסקת, ניכרים ביצירותיו. (“שבועיים אחרי שנפגשנו, החלטתי שאתחתן איתה. כעבור חצי שנה, היינו נשואים”). בתם סיוון, 27, לומדת לתואר שני בפסיכולוגיה, ריפוי באמנות. גדעון, 23, שנה שנייה פסיכולוגיה בחיפה. נחום, 19, צנחן בלבנון. “אני יותר דאגן מכל אמא”, אומר א.ב. יהושע. “ביום שישי בלילה, בני הצעיר מודיע שיחזור ב־4. ב־3 אני כבר מתעורר ומתחיל לחכות. והוא מתלונן, אני מסתובב בלבנון, ואתה דואג לי כשאני בא מהפאב? ואני אומר לו, מה לעשות, הדמיון המפותח שלי מפרנס אותך ונותן לך כסף, אז אתה צריך להשלים עם כך שבגללו, אני יושב בין 3 ל־4 לפנות בוקר, ומפנטז כל מיני דברים נוראים”.

הוא איש בית. “אני אסיר תודה לתנועה הפמיניסטית. בזכותה, אנחנו, הגברים, זכינו למגע עם החומר, במטבח, בחיתולים, בטיפול בילדים. כל מיני דברים שבהתחלה הכריחו אותנו לעשותם, ופתאום גילינו שיש בהם הרבה תענוגות”.

במפגש עם הודו, הגיבורים נעוֹרים לתופעות רוחניות. בקנאתו ובמשיכתו לקשר הזוגי של לזר ודורי, הולך בנג’י ומאמץ קווים מזהותם. “המזרח קורא לזה גלגול נשמות, אבל הפסיכולוגיה מכירה בתופעות כאלה, ורק קוראת להם ‘העברה’, ‘הזדהות’, וכו'. כולנו מאמצים תכונות של אנשים שאהבנו, חיים או מתים. אתה יכול לראות לפי אופן הדיבור של קציני צה”ל, מי הרמטכ“ל הנוכחי. את הסגנון וחיתוך הדיבור של בגין מחקים לא רק בנו, אלא אפילו ח”כים צעירים כמו עוזי לנדאו. ובגין עצמו הלך ונעשה דומה לז’בוטינסקי. רציתי להראות בספר, איך דברים שחשבת שאין לך שום קשר אליהם, נטבעים בתוכך. בחדר של הלא מודע, נפתח קיר אל העולם, ולעולם לא נוכל לפרק את כל ההשפעות האינסופיות, שבונות את אישיותנו. תמיד יישאר מסתורין".

מקץ 35 שנות כתיבה, החרדות הולכות וגוברות. “כל מה שעשית בעבר, לא מגן עליך. אתה תמיד מתחיל מנקודת האפס. יצירות של סופרים לא משביחות עם הזמן. הסופר היחיד שהשתכלל מספר לספר היה דוסטויבסקי, אבל פוקנר הנערץ עלי, וטולסטוי, וג’ויס וגם עגנון, אצל כולם חלה ירידה. עגנון כתב את מיטב יצירותיו בגיל 50, ואת אלה שבאו אחר־כך הוא עצמו כבר לא רצה לפרסם, וטמן במגירה, וכשהן מתפרסמות היום, רואים שהוא צדק כשגנז אותן. המיומנות והניסיון לא שומרים לך אפילו על הרמה שהגעת אליה. אני מפחד מזה, ולכן צריך להיות כל הזמן ער, ולהחזיק את כל נורות האזהרה דלוקות. משום כך אני מראה את עבודותי לאחרים, ומוטב היה אילו הרחבתי עוד את מעגל הביקורת”.

ובכל־זאת, הגיע אל מנוחה מסוימת. “עשו עלי חגיגה של סמלים ופירושים ודימויים, 12 עבודות דוקטורט נכתבו על היצירות שלי. ניתחו מטפורות, סמלים, העולם שמאחורי הסיפור הפשוט. בחלק אני אשם, כי הסמלים אכן היו בטקסט, אבל הרומן הזה, יותר מכל מה שכתבתי, עומד על רגליו מבלי לבקש את צידוקו במשמעויות אחרות. זה לא משל על עם ישראל וארץ ישראל. די, אני בן 57, כמה נשאר לי לחיות, עשר? חמש־עשרה שנה? יש בעולם גם אנשים ומוסיקה ויחסי אנוש, אני לא יכול להיות עסוק כל הזמן בשאלות הלאומיות. אני את חובתי מילאתי, איש לא יאשים אותי בהשתמטות. כמו צופה מסור, הייתי נכון לדגל, חזק ואמץ. הסכמתי לכתוב את המאמר הזה, וללכת להפגנה הזו, ואף פעם לא הפניתי עורף כשאמרו, איך אתה יכול לעזוב אותנו עכשיו, כשהעם היהודי במצוקה והבעיה הפלסטינית בוערת. לא שאני מתנתק מזה לגמרי, אבל אולי השלום יבוא מתוך מאיסה בבעיות הגדולות. אנחנו לא יכולים לחיות תמיד, כאשר הכול מונח בין השואה לבין התקומה. זה הספר של תקופת השלום, והוא מתרחש בתל־אביב עכשיו”.