רקע
אילת נגב
שולמית לפיד: מי רצח את ג'ודי ביסמוט
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

נו' 1934


“אחרי שהילד שלהם נהרג, לא עניין אותה כלום. היא הפכה את עצמה למצבה חיה. הפסיקה לשיר, הפסיקה לצאת מהבית”.

כך מספרת שולמית לפיד במותחן “התכשיט”, (הוצאת “כתר”, 1992) על מגדה, אשתו של ד"ר שוורץ, בעל הפנסיון היוקרתי “גזונדהייט” בבאר־שבע. הדוקטור היה גבר עדין, ממוצא הונגרי: “כבן חמישים וחמש, בעל לחיים ורודות ושיער שטני דליל, מסוג הרופאים, שבאבהותם ובסמכותם מעוררים אמון נרצע בחוליהם. מלבד הפנסיון הזה, היתה לו תאווה אחת ויחידה: הויולה שלו. הוא היה חבר בשלישייה וברביעייה, וניגן כמעט כל ערב. אשתו היתה זמרת בצעירותה, והרכילות ב’גזונדהייט' סיפרה, שאחרי שבנם יחידם נהרג בגיל תשע־עשרה בתאונה בצבא, הפסיקה לשיר. כל אחד מהם חי בעולמו שלו. היא בתוך כאב אילם, והוא בתוך המוסיקה והרפואה.”


מות הבן שיבש את תוכניותיו של הרופא: לפני כן חשב להיפרד מאשתו ולשאת את ג’ודי ביסמוט, אחות סקסית ותאבת־חיים מבית־חולים “סורוקה”, שטיפלה בו לאחר שלקה באוטם שריר הלב בעת בילוי עם זונה. אחרי שהחלים, ניהלו רומן ממושך, וג’ודי, הרווקה הסוערת, הרתה וילדה בת, אולי לד"ר שוורץ, ואולי לגבר אחר.

“אבל אז הבן שלו ושל מגדה נהרג, והוא כבר לא היה יכול לעזוב אותה. כמו משפט שלמה זה היה. הוא היה צריך לבחור בין האמא של הילד החי לאמא של הילד המת. בסוף הוא הרים את החרב ובמקום לחתוך את הילד לשניים, הוא חתך את עצמו לשניים. הגוף שלו נשאר עם האמא של הילד המת, והלב שלו נשאר עם האמא של הילד החי”.

הספר נפתח ברציחתה של ג’ודי: למי היה אינטרס לסלקה מהדרך?

* * *

כשסיימה שולמית לפיד את כתיבת המותחן, השלישי בסדרת הרפתקאותיה של העיתונאית ליזי בדיחי, כוכבת “מקומון” (1989) ו“פתיון” (1991), וקראה אותו על צג המחשב מתחילתו ועד סופו, נדהמה. בלי שהתכוונה לכך, נוכחה לדעת, שמתחת לקווי המִתאר של הסיפור הבלשי, מסתתר נושא התמודדותם של הורים עם מות ילדיהם. המניע הסמוי, הדוחף את הדמויות במותחן הזה, הוא האובדן, החל בד“ר שוורץ ובאשתו מגדה, הורים שכולים של חלל צה”ל, וכלה במיליונר בנימין בלומס בן ה־90, מיוצאי ארגון ניל“י, אשר היגר לאוסטרליה והתעשר בעסקאות מפוקפקות, ושב לבאר־שבע כדי לתרום ל”סורוקה" מיליון דולר לרכישת טומוגראף על שם בנו הטייס, שנעלם עם מטוסו מעל לים, במלחמת־העולם השנייה. סביב הרצון להנציח את הבן האבוד מתרחשת שרשרת של מעשי פשע, שהם עלילת “התכשיט”.

“כשקראתי את כתב־היד, מאוד נבהלתי”, אומרת שולמית לפיד. “כשכתבתי את הסיפור, התמסרתי לעלילה הבלשית, לתיאור הדמויות, להומור המיוחד, לרקע ההיסטורי של פרשת ניל”י, ולא שמתי לב שזרועים בתוכו עורקים תת־קרקעיים, אישיים. בכל ששת חודשי הכתיבה, לא ידעתי שזה מה שאני כותבת. אילו הייתי מודעת לכך, לא הייתי עושה זאת בשום פנים ואופן".

שולמית לפיד היא אשה מאופקת, דמעותיה נעצרות על סף העיניים. השם המפורש אינו נזכר בשיחה אפילו פעם אחת, ואף על פי כן, הוא קיים כל העת. ביתם של בני־הזוג לפיד, מדיף חיים. על ארון העץ העתיק והמגולף שבסלון יש רק תמונות עכשוויות, אופטימיות: טומי, בחתונת בתו מירב ובעלה איתי. יאיר ואשתו (השנייה) ליהיא, בחתונתם. אבל הבכורה האבודה מרחפת בחלל החדר, גם אם תצלומיה מוסתרים במקום אחר, הרחק מעין זרים.

אני מנסה ללקט רמזים של מה שאינו נאמר מפורשות. על הקיר, מול ספות העור החומות בהירות, תלוי ציור גדול של אשה הרה, בטן ענקית ושתי ידיים ריקות, פרושות לצדדים, מבקשות את הילד שאיננו. נפתלי בזם צייר את הציור. ב־4 ביולי 1975, ביום שישי בצהריים, ניגש בנו בכורו יצחק לקנות מכשיר בחנות לחומרי־בניין בכיכר ציון בירושלים, כדי לעזור לו להרכיב פסל. ליד החנות ניצב מקרר ישן, מלא חומר־נפץ, שאיש לא שם לב אליו. עוד 14 בני־אדם, בנוסף על יצחק בזם, נהרגו בפיצוץ.

“טומי ואני ראינו את הציור של בזם בתערוכה, לפני כשבע שנים”, אומרת שולמית לפיד. “משהו בו דיבר אל לבנו, וקנינו אותו”.

כשנה קודם־לכן, ב־15 בנובמבר 1984, בתשע וחצי בערב, נהגה מיכל דורבן־לפיד, 24, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה, בפז’ו 304 שלה, ממועדון לחולי־נפש בחולון, שם עבדה, דרך רחוב המסגר. במכוניתה היו ארבעה חברים, מדריכים באותו מועדון. באותה שעה, דוּוח למשטרה על שוד במלטשת יהלומים, ליד רחוב המסגר. ניידות משטרה יצאו למקום. מהמסלול הנגדי, הגיע טנדר מסוג פז’ו 404, אשר בו נהג יוסף מזרחי מבת־ים. לפתע, אולי למראה אורות המשטרה המהבהבים שהבהילו אותו, סטה מזרחי ממסלולו, עלה על אי־ההפרדה, והטנדר התהפך על מכוניתה של מיכל. היא נפצעה אנושות. בבית־החולים נקבע מותה.

– ואחרי ששמת לב שהנושא הסמוי של “התכשיט” הוא בעצם, מות ילדים, שינית משהו בספר? טִשטשת את הרמזים? ניסית למתן אמירות כמו “גברים מתגברים על דברים כאלה. נשים לא”?

“לא. כל מה שפרץ מתוכי אל הספר, נשאר שם. לא שיניתי דבר. אגב, את המשפט ‘גברים מתגברים על דברים כאלה. נשים לא’, אומרת אחת הדמויות, שמתאים לה לחשוב בדפוסים כאלה. כתבתי זאת, אך זו אינה דעתי שלי. לפי ניסיוני האישי, ההבדל בתגובה נקבע לפי האופי, ולא המין. אנשים שקרה להם אסון כזה בגיל מבוגר, כשכבר הם מעוצבים, נשארים בדיוק כפי שהיו לפני־כן. הרשע ימשיך להיות רשע, הנדיב ימשיך להיות נדיב, הטוב ימשיך להיות טוב. רק שבתוך הדבר השלם, יש סדק גדול, אולי עצבים קטועים. אין כללים, וגם לא צריכים להיות כללים. כל אחד נוהג לפי איך שהוא מסוגל”.


משפחת לפיד, משפחה סגורה ומלוכדת, לא דיברה בפומבי על האסון. שולמית היתה אז אחרי שנים מאומצות, שבהן הסתגרה בחדר, מנותקת מהחיים, שקועה בכתיבת “גיא אוני” (1982) ואחריו “כחרס הנשבר” (1984). לא היה לה כוח להסתגרות נוספת. היא קיבלה עליה את תפקיד יו"ר אגודת הסופרים, תפקיד שמילאה עד אפריל 1987. היציאה מהבית, העיסוק באנשים, בספרים, בכספים, היטיב איתה. ליזי בדיחי, העיתונאית־בלשית, עדיין לא נולדה אז.

– עד שאירע האסון, לא כתבת מעולם ספרי מתח. האם יש קשר בין הדברים? המקריות הנוראה של התאונה, שלא היתה קשורה בכלל בנהיגתה הזהירה של בתך, ערערה לך את תחושת הביטחון והסדר בחיים?

שולמית לפיד: “לא חשבתי על כך מעולם בצורה כזו עד לרגע זה, אבל זה נכון. אנחנו חיים בעולם כאוטי, מפחיד, שבו אין לנו שליטה על האירועים. יש משהו מאוד מרגיע בספרות הבלשית. אנחנו מלכתחילה יודעים שיש פתרון, ושאם הבלש, או הבלשית, יעשו את מלאכתם נאמנה, התעלומה תיפתר. זה נראה אבסורדי, כי המותחן עוסק בפשע ובמוות, ובכל־זאת הוא מחזק את הצד השפוי והמאורגן של החיים. הרי הבלש מתקן משהו שבור, ומשיב את הסדר החברתי על כנו. מוזר. כתבתי שלושה בלשים, ועד לרגע זה חשבתי שאני עושה זאת, רק משום שזה משעשע ונחמד, ויש בו בריחה מסוימת”.

מאז ומתמיד אהבה לקרוא ספרות בלשית: רוס מקדונלד, אד מקביין, פ"ד ג’יימס, רות רנדל, אגתה כריסטי, שכיום כבר משעממת אותה. “מלבד התעלומה הבלשית עצמה, יש בז’אנר הזה הרבה קסם. דווקא משום שזו כביכול ספרות ‘לא רצינית’, לא הרת־גורל, היא משקפת את דופק החיים”, אומרת שולמית לפיד. "בספרם של זוהר ויעקב שביט, ‘הבלש העברי חוזר’, יש אוסף של סיפורי בלש משנות ה־30 בארץ. חלקם, סיפורים גרועים, שחבל על מאמץ הקריאה בהם, אבל גם מהם לומדים על מציאות החיים בארץ באותה תקופה: מה לבשו, אילו בתי־קפה היו אז, איזה אוטובוס נסע אל הירקון. היומיום בא לידי ביטוי בספרות הבלשית, בצורה יותר מיידית מאשר בספרות התקנית, וזה מצא חן בעיני.

"אני נהנית לתאר, בשרטוטים סאטיריים קטנים, את ישראל של היום: המוסיקה, האמנות, התקשורת. לפי מסורת הז’אנר הבלשי, הבלשיות החובבות הן מהמעמד הבינוני, עם שפע של פנאי, שעוסקות בחקירת פשעים ‘נקיים’ כמו סחיטה וזיוף. בעיצוב דמותה של ליזי בדיחי הלכתי נגד הז’אנר. בחרתי גיבורה מרקע פועלי: אביה של ליזי נפטר, ואמה, בת־שבע בדיחי, היא פועלת פשוטה בבית־חרושת לסריגים בבאר־שבע. שתי אחיותיה, חבצלת וז’ורז’ט, נשואות לאנשי משטרה ועובדות כאחיות ב’סורוקה'.

"בחרתי במקום כמו באר־שבע, כי מבחינת העלילה הייתי זקוקה לעיר, שיש בה שני מקומונים לפחות, והיא די גדולה כדי ללכת בה לאיבוד. במכוון הוצאתי את הגיבורה שלי החוצה, שלא תהיה עסוקה לא בבישול ולא בכביסה ולא בשום תפקיד נשי אחר. הלכתי בדרכן של סו גרפטן ומרשיה מילר, סופרות מתח, שהגיבורות שלהן הן בלשיות, נשים פוסט־משוחררות, אחרי עידן ההגשמה העצמית והחיפוש העצמי. כמו ליזי, אלה נשים שמקבלות את שחרורן כדבר טבעי ומובן מאליו.

“ליזי, רווקה בת 30 פלוס, היא מאוד חרוצה, עובדת, מתפרנסת, ממש סוס־עבודה, ולא נראה לה בכלל שיכול או צריך להיות אחרת. היא נושאת את כל המקומון על כתפיה. בעיני, היא הישראלי החדש, ומלבד השם ‘בדיחי’, אין לה שום אפיונים עדתיים”.

* * *

פרופ' דן מירון השתלח בדמותה של ליזי בדיחי בספר המסות “נוגע בדבר” (הוצאת “זמורה־ביתן”, 1991): “‘מקומון’ – על פני השטח סיפור בידורי קל – הוא, למעשה, כתב פלסתר של שנאת העילית האשכנזית המסורתית של ישראל; שנאה פשטנית אך עזה, גסה אך חזקה, המביאה את שולמית לפיד עד אל סף ההסתה האנטישמית ואף אל מעבר לו… אצל שולמית לפיד ניצבת בת ‘ישראל השנייה’ כגילום אלטרנטיווי של חפות. ליזי בדיחי תתקן את החברה הישראלית בעמלנותה ובצניעותה; תתוה דרך לתרבות בשׂכלה הישר, באי נכונותה לסבול זיבולי שכל… כך תחזיר עטרה ליושנה ותרפא את החברה מחולייה… החומרים המסוכנים, הזרויים על פני השטח של הסיפור, הוארו כבר דיים: פופוליזם גס וחנפני, מלווה בהסתה כמעט אנטישמית, אנטי אינטלקטואליזם ארסי, שנאת זרים…”

שולמית לפיד: “דן מירון מדבר מהרהורי לבו. הנושא העדתי בכלל לא עלה בדעתי, ולהאשים אותי שאני מטיפה לשנאת אשכנזים ואינטלקטואלים, זה פשוט מגוחך. אבל הוויכוח לא מתחיל עם דן מירון, אלא בכלל: אם ספרות צריכה לשרת מטרות לאומיות, או שמותר לכתוב, כפי שעשיתי, ספרות פופולרית ומבדרת. אי־אפשר להלביש אידיאולוגיה לאומית או לאומנית על ספרות בלשית. עצם הבחירה לכתוב בלש היתה הכרזה: אני מחוץ למשחק, אני לא רוצה לבוא בקהלכם, אני לא מחפשת מסרים חברתיים־פוליטיים, אלא הולכת אל השוליים. והשוליים הם הספרות הבלשית, שבה יש עלילה ודמויות, והיא גם גורמת הנאה. מרכיב ההנאה, לדעתי, הוא חלק בלתי־נפרד מהספרות, אבל היא הפכה כמעט ללא־לגיטימית. כשהחלטתי לכתוב סיפור בלשי, רציתי במכוון להתרחק מהעריצות של הביקורת”.

– בספרים ה’תקניים' שלך – “גיא אוני” ו“כחרס הנשבר”, הביקורת דווקא פינקה אותך.

“נכון, אבל אני רוצה להמשיך ולעשות ניסיונות, ואולי להיכשל. אני רוצה חופש, ושלא ינשפו בעורפי. הדרך שלי אל החופש היתה לצאת מחוץ לגדר ולהגיד, ‘אותי לא תמצאו’. אז לדאבוני הרב, דן מירון מצא אותי גם מחוץ לגדר. מה אני יכולה לעשות? ברור לי שזה שירת אצלו מטרה כלשהי. הוא הלביש עלי תיאוריה שהוא רצה למכור, זו היתה מקפצה בשבילו, כדי להעביר רעיונות שהיו לו, מתוך שתלטנות תרבותית”.

הקוראים אהבו את ליזי בדיחי, האנטי־גיבורה, ואת ההומור המטורף של לפיד. “מקומון” נמכר ב־22 אלף עותקים, “פתיון” ב־15 אלף, אם כי ליזי עודנה מפגרת, מבחינת הפופולריות שלה, אחרי מיכאל אוחיון, קצין המשטרה השרמאנטי של הסופרת בתיה גור. “אני נהנית מאוד מספריה של גור”, אומרת לפיד, “אוחיון יותר מודע לעצמו ויותר משכיל מליזי שלי, אבל אני מאוד מעריכה את ליזי, המשתרכת כבר לאורך שלושה ספרים במכונית ה’ג’סטי' החבוטה שלה וסובלת מעריצותו של אריאלי, העורך הראשי שלה, שיושב בתל־אביב. אני מאוד מקווה, שהיא תקבל איזה בונוס מהעיתון, ותוכל להחליף את האוטו”.

ליזי בדיחי, בעלת עגילי הפלסטיק הענקיים והרגליים הגדולות, ‘אנדרדוג’ נצחי, היא בחזקת חשודה, כיוון שגם היא נמצאת בפנסיון “גזונדהייט” בשעת הרצח, כשבאה לבקר את אמה, ששוהה שם.

– בת־שבע בדיחי, אמה של ליזי, מחלימה ב“גזונדהייט”, לאחר ששברה שלוש צלעות כשהתכופפה להוציא קרפיון מהאמבטיה בביתה. למה בחרת פציעה כל־כך מגוחכת ובלתי־אפשרית?

שולמית לפיד צוחקת. “כי זה נראה לי משהו אנכרוניסטי. הנשים העובדות מהסוג של אמה של ליזי, עושות המון דברים מיותרים. לא די לה שהיא עובדת משרה מלאה, היא גם מארחת כל הזמן את בנותיה וחתניה, והיא גם תקנה קרפיון חי, תחזיק אותו באמבטיה ותהרוג אותו בעצמה. אף פעם לא הייתי חרוצה כל־כך. אם כי הנשים הצעירות כיום מאוד ראויות להערכה. כלתי ליהיא, אשתו של יאיר, צלמת עיתונות, היא בשבילי סמל של האשה המודרנית. אומרים לה, סעי לעזה ותצלמי – והיא נכנסת לאוטו בלי מלה, ונוסעת לעזה או לעכו או לאן ששולחים אותה, מצלמת ולא עושה מזה עניין. גם יאיר וגם מירב מאוד חרוצים, למרות שאני לא חינכתי אותם לעבודה קשה. כשהיו ילדים, והתחשק להם להישאר בבית, תמיד הרשיתי להם. כל כאב בטן התקבל אצלי בברכה. אם לא רוצים ללכת לבית־הספר, לא נורא. העיקר לאכול טוב ולישון טוב”.

בחדר העבודה של יוסף לפיד, עיתונאי ויו“ר התאחדות הטלוויזיה בכבלים, ולשעבר מנכ”ל רשות השידור, ממוסגרות על הקיר תעודות הבי.איי. של מיכל ומירב. שתיהן סיימו בהצטיינות את לימודיהן בפסיכולוגיה ובמדעי־הרוח, באוניברסיטת תל־אביב. מירב, נשואה, לומדת למוסמך בפסיכולוגיה קלינית, ועובדת במרפאה לבריאות הנפש ברמת־חן. יאיר, סופר (המותחן “הראש הכפול”), עיתונאי, עורך וכוכב טלוויזיה, נשוי לליהיא. מנישואיו הראשונים יש לו ילד, יואב, גר עם אמו, ונע, כמקובל בגירושין, בין שני הבתים.

שוקי דורבן, שהתאלמן ממיכל אחרי תשעה חודשי נישואין, הוא בן־בית במשפחת לפיד. שולמית קוראת לו “חתני־לשעבר”, ומספרת שהוא התחתן שוב, ויש לו ילד. “הוא פסיכולוג, וגם אשתו פסיכולוגית. אם אזדקק פעם לטיפול לא תהיה לי בעיה, אני מוקפת באנשי מקצוע מכל הכיוונים”, היא מחייכת בעצב.

את עולם העיתונות מכירה שולמית לפיד מהבית. אביה, דוד גלעדי, עיתונאי ותיק. את בעלה פגשה כשעבדה כילדה בחופשת הקיץ, בארכיון של “מעריב”. “נישאתי לטומי בגיל 24, כשהורי כבר היו לאחר ייאוש”, היא צוחקת. “הוא גאל אותי מגורל מר ממוות של רווקה זקנה. כולם אמרו, הנישואין לא יחזיקו מעמד אפילו שנה, כי אנחנו כל־כך שונים בטמפרמנט: אני שקטה ומופנמת, הוא פתוח ומוחצן. טומי צוחק עלי, שלקח לי עשר שנים לפתוח את הפה. והנה אנחנו, אחרי 34 שנות נישואין, כשאחרים כבר התגרשו פעם ופעמיים. כשחיפשתי גיבורה שאכיר אותה, היה לי ברור שהיא תהיה עיתונאית: אבי עיתונאי, אביו של טומי היה עורך עיתון ועו”ד, כמו טומי, יאיר עיתונאי, אשתו צלמת עיתונות".

שולמית לפיד, צרכנית תקשורת כפייתית, קוראת ארבעה עיתונים ביום. “כמה שאני מלגלגת לעתים על הנעשה במקומון הבאר־שבעי של ליזי, אני מכורה לסם הזה”. היא צופה בקנאות ב“פופוליטיקה” בטלוויזיה הכללית, שם מופיע מדי שבוע בעלה, ובתכנית האירוח בכיכובו של בנה. אם יש לה מלה של ביקורת, היא לא תגיד אותה כאן. “אני אוהבת את יאיר, אז מה יש לי לומר על התכנית? אני מסתכלת אם הוא לבוש בסדר, אם הוא יפה, אם הוא טוב אל המרואיינים שלו. אני לא שמעתי ביקורות לא טובות, ובכל מקרה, הסקרים מראים שהצפייה בתכנית גוברת”.

* * *

ליזי בדיחי, כתבת המקומון, מגיעה לפנסיון לסעוד את אמה ונתקלת בפרשת הרצח של ג’ודי ביסמוט. עד מהרה מתברר לה, שהמניעים לרצח נובעים ממשהו שאירע בעבר, ומתקשרים לארגון ניל“י, אשר בנימין בלומס, המיליונר הישיש, שתרם מיליון דולר ל”סורוקה" כדי להנציח את בנו, היה חבר בו.

“כבר 25 שנה אני עוקבת אחר פרשת ניל”י, וחיפשתי דרך לכתוב עליה בצורה כלשהי“, אומרת לפיד. “בספרייתי יש כל הספרים על ניל”י, אבל לא ידעתי איך לגשת לנושא, שהוא כל־כך רומנטי ודרמטי, ועולה על כל יצירה ספרותית שיכולה להיכתב עליו. תמיד קורה לי שמשפט שולי לגמרי בסיפור המרכזי, קופץ לי מול העיניים כאפשרות לגשת לסיפור הגדול. הפעם המשפט הזה היה, ‘כשיוסף לישנסקי ברח ממטולה, הוא הגיע לפתח־תקוה ומצא שם מקלט אצל משפחת פסקל, אמא, סבתא ושלוש בנות’. ואז התחבר לי הסיפור של ניל”י, עם הנטייה שלי לעסוק בנשים, שלוקחות על עצמן אחריות והולכות נגד הזרם. הרי לישנסקי נרדף על־ידי היישוב כולו, והנה, אשה בודדה אוספת אותו אל ביתה. התחלתי לחפש במדריכי טלפון ישנים, טלפנתי לכל ה’פסקלים', והתברר שבבית־אבות בפתח־תקוה גרה אשה זקנה, בטי פסקל, אשר היתה בת 15 כאשר יוסף לישנסקי מצא מקלט בביתם, ב־1917".

ושולמית לפיד מביאה מחדר העבודה שלה שעל הגג מחברת שחורה, ובה הראיון שערכה ב־1987 עם בטי פסקל. “התיאור שנתתי ב’התכשיט', של השיחה שמקיימת ליזי בדיחי עם בטי פסקל, מדויק לגמרי”, אומרת לפיד. “בטי, בשמה האמיתי והמלא, הפכה לדמות מרכזית בספר שלי. מסתבר, שאחותה הבכורה, לורט, התאהבה בלישנסקי, והוא פיתה אותה. כעבור שנים, התאבדה. מכיוון שגרעין העלילה נמצא בניל”י, ואת בטי פגשתי בבית־זקנים, זה הכתיב לי את מסגרת המותחן. שנתיים אחר־כך, ראיתי מודעה בעיתון. בטי לוי־פסקל, מוותיקות היישוב, איננה".

רק לאחר שהיא מסיימת כל ספר, היא נוסעת לבאר־שבע, לבדוק אם התיאורים הסביבתיים מדויקים. לכתיבת “התכשיט”, קיבלה ייעוץ בחנות נשק על אקדחים עתיקים מימי הטורקים, שעוד מסוגלים לירות, וגם ניגשה לרוקח השכונתי, כדי לברר אילו כדורים יכולים לגרום מוות בלי סימנים. “הרשיתי לעצמי להשתעשע בהיסטוריה. ברגע שליזי שמה אצבע על העובדות ההיסטוריות, התעלומה נפתרת. פשר החידה נמצא בעבר. בלי ללכת אל העבר, לא תבין את ההווה”.

– למה אין הפעם כמעט שום סקס?

“כשהבאתי את כתב־היד ל’כתר', אחד העורכים קרא ואמר, למה שלא תארגני לליזי רומן עם העיתונאי הצעיר מתל־אביב? חבל עליה, את לא יכולה לעשות משהו? אז קראתי שוב וחשבתי, איך לקרב אותם? היא כל־כך מסכנה לבד, והוא כל־כך נחמד, אז למה שלא יהיה לה חבר? אבל זה לא הלך. אולי בגלל שגיל כוכבי הספר הוא 80 או 90, זה שינה לי את זווית הראייה. בכלל, קשה לי לתאר תשמישי־מיטה. בספר הראשון, כשליזי איבדה את בתוליה, עליתי שבע קומות בבחירת הלשון, והגעתי לתיאורים בנוסח שיר השירים. אולי לסופרים הצעירים זה קל יותר”.

– מה יקרה בספר הבא? ליזי תתחתן פעם?

“בלש לא יכול להיות אלא בודד. אם היא תתחתן, היא גם תתגרש. אבל מה אני אגיד לך, נקווה בשבילה שהיא תמצא מישהו. למה שלא יהיה לה מישהו שיאהב אותה, והיא תאהב אותו? באמת מגיע לה. היא בחורה כלבבי, ליזי בדיחי”.

המלצות קוראים
תגיות