נו' 1929
"לא היה אדם בתל־אביב אשר לא הכיר את דמותו הגבוהה, הדקה, המטורזנת של זכריה יולין. על עלילותיו פרחו שמועות מפליגות. הכול נהנו לדוש בקשריו האינטימיים עם נשים שונות ביישוב, ובעיקר עם הגברת הראשונה של הבמה העברית, בעלת הקול מרעיד הלבבות, אבל גם עם מזכירת מועצת הפועלות חמורת־הסבר, שאת חסדיה לא דחה. אף שרימה את כולן, אף אחת מידידותיו הרבות לא התלוננה עליו במשטרה, וגם הבעלים שהצמיח להם קרניים, העדיפו למלא פיהם מים. והנה, זה כחצי שנה, נעדרה דמותו מרחובות העיר, ואין איש יודע האם ברח יולין, או שמא נשחט בסכינו של בעל קנאי, והוטמן אי־שם.
מה רבה היתה הפתעתו של החוקר הפרטי אבנר בן־חורין, כאשר דווקא נ', שליח מפא"י, עסקן צעיר ושאפתן, הוא שהציע לו תשלום מפולפל כדי לאתר את הנואף התל־אביבי שנעלם מהנוף. נעץ בו הבלש עין בוחנת ותוהה.
‘אילו באת אליי עם הבקשה הזו בעודי במשטרה, הייתי חוקר אותך מדוע אתה מחפש את יולין… מה לך ולו’.
– אולי זהו אחד הטעמים, שהביאני לפנות אליך ולא למשטרה.
‘ובכל זאת, רצוי כי תאמר לי דברים אחדים, בכדי שלא אגשש באפלה גמורה, וכך ייקל עלי למצוא את הנעלם בזמן יותר קצר. ודרך אגב, גם בספרים, מי שבא אל בלש ומבקשו, כי ימצא עבורו אדם שנעלם, מוסר לו את כל האינפורמציה הידועה לו’.
נ' חייך חיוך משונה, ולאחר היסוס־מה אמר: ‘הלא איננו גיבורים ספרותיים, אלא דמויות מן החיים. כל מה שאוכל לומר לך אלה השערות, אשר אין להן על מה שיסמכו… ואני חושש פן אטע בך דעה קדומה, אשר תטה אותך מן הדרך הנכונה. חשוב לנו מאוד, כי אתה תמצא את הנעדר בעצמך ולבדך’".
(“אדוניס”, הוצאת “עם עובד”, 1992).
* * *
אל סנ“צ מיכאל אוחיון של בתיה גור ואל ליזי בדיחי של שולמית לפיד, מצרף אריה סיון אל המדף את החוקר הפרטי אבנר בן־חורין. וכפי שמעידה ההתייחסות לבלש בחיים ולבלש בספרות, זה אינו ספר מתח רגיל. נקודת המוצא קונבנציונלית: בן־חורין נאלץ להתפטר מתפקידו כקצין במשטרת המנדט הבריטית, לאחר שיצא להדוף כנופיית ערבים מאבו־כביר, שביקשו לפרוע פרעות ביהודי העיר, בקיץ 1929, ונטש את התחנה בניגוד להוראות. כמו המפקח דלגליש של הסופרת פ”ד ג’יימס, ולפי מיטב הקלסיקה הבלשית, גם בן־חורין הוא גבר נאה וערירי, שאשת־חיקו הצעירה והאהובה מתה בלידתה, עם התינוק. כעמיתיו הספרותיים, גם הוא רודף ונרדף על־ידי נשים, אדם בעל יומרות אינטלקטואליות, הנהנה להתחכך באמנים וכמשוררים סביב שולחנות בתי־הקפה.
אלא שיוצרו של בן־חורין גובר עליו ושובר את מוסכמות הז’אנר הבלשי: בספר, אשר נושאו אמת והטעיה וכל כולו הטעיה, ספר משעשע, גדוש אירוניה, שוזר סיון התבוננויות על החיים והמוות, ספרות ומציאות, אהבה, נישואין ומין. “אדוניס” הוא ספר פרוזה ראשון של משורר חשוב, שחיבר שמונה ספרי שירה. אבנר, כך קרא סיון לבלש שלו, כשם אחיו הקטן, שמת ממחלת הטיפוס.
סיון: "על חטאַי אני מודה, תמיד אהבתי ספרי בלש. כשהייתי ילד, התלהבתי מהחוברות הדקות של ‘סדרת הבלש העברי’. המורים אסרו עלינו לקרוא ספרות קלוקלת כזו. אני זוכר אחד מהם, ‘פרשת העטלף המסתורי’. עד היום אני קורא ספרי מתח בכל פעם שאני מחפש הפוגה מהספרים המדכדכים. את ידיעת האנגלית שלי אני חב לאגתה כריסטי. כל השנים בקושי קיבלתי ‘מספיק’, עד שבסוף התיכון התאהבתי במפקח פוארו. בעזרת מילון אנגלי־עברי פענחתי את המלים, וכך עליתי לציון 8. זו, לדעתי, הדרך ללמוד שפה, כך למדתי גם צרפתית.
“הז’אנר החביב עלי הוא הבלש הקליפורני, מה שקרוי ‘העין הפרטית’, של הסופרים דשיאל האמט, רוס מקדונלד, ריימונד צ’נדלר. הבלש נשכר למלא משימה מסוימת, אך במהלכה הוא צולל בסודות משפחה אפלים ובענייני ממון ומין, שלא אותם התבקש לגלות. תיבות פנדורה נפתחות, ושלדים בוקעים מהארון. פתרון התעלומה משני לעומת הרבדים הפסיכולוגיים והחברתיים שנחשפים. הבלש שלי, אבנר בן־חורין, יונק מהז’אנר הזה”.
שנים בטרם חשב לכתוב רומן בלשי כבר הנציח סיון את הבלש במעיל־הגשם בשירו “אמריקה אמריקה”.
“ידיו ריקות, יוצא העין הפרטית, אל הדרכים./ מסעדות מקדונלד, בורגר קינג / סרט נע של מלצרים מגיש, ואיש / אין דעתו ופיו פנויים לשאלותיו;/ לעומת זאת, בפתחי מוטֶלים מוכנים פקידי הקבלה / למסור, תמורת מזומנים, סודות מחדרים / מי שוכב עם מי בדרך סדום ומי בדרך עמורה./ המתרחש בתוך נפשן של הנפשות הנשגלות / אין בו, כמובן, עניין לחקירה”.
(“ליטופים”, הוצאת “עם עובד”, 1986).
במגבעת ובמעיל נוסח המפרי בוגרט משוטט בן־חורין ברחובות ובמיטות של תל־אביב הקטנה. “בז’אנר הקליפורני יש הרבה מאוד מתח אירוטי לא מסופק”, אומר אריה סיון, "הנשים הנחקרות מנסות לשחד בגופן את הבלש ולהסיט אותו מהחקירה. הוא מסרב לכולן, ובזכות נזירותו פותר את התעלומה. הגיבור שלי, לעומת זאת, הרבה יותר להוט, ים־תיכוני, חם־מזג. הוא נגרר בשמחה אל בין הסדינים. וראה זה פלא, הוא מתקדם בפתרון התעלומה הודות לדברים, שנלחשים באוזניו ממשגל אחד למשנהו.
“לדעתי, האירוטיקה מחזיקה את שיווי־המשקל השפוי של החיים, היא יסוד החיים עצמם. אין התייחסות אמיתית של אדם אל אדם, שאין בה אלמנט אירוטי, אני מתכוון לחום ומשמעות ותחושת נגיעה, ולא רק בין גברים לנשים, אלא בכלל. בלי הנגיעה הזאת, החיים כל־כך דלים וריקים וקרים, שספק אם יש טעם לחיות אותם. כמורה ותיק אני מעיד, שאם אין יחס אירוטי בין מורה ותלמידיו, לא יתרחש בכיתה תהליך של למידה אמיתית”.
שם הרומן, “אדוניס”, מרמז למיתוס יווני קדום. שתי אלות התאהבו באדוניס היפהפה: אפרודיטה, אלת האהבה, ופרספונה, אלת ארץ המתים. בלית־ברירה נאלצו לחלוק בו: שליש מכל שנה היה אצל אפרודיטה, שליש אצל פרספונה, ובשליש הנותר החליף כוח, כדי לספק את שתי אהובותיו התובעניות. המיתוס הזה, תחרות בין צמד נשים קנאיות, סקס, מוות והתחדשות, הוא אחד המפתחות לפתרון תעלומת היעלמו והופעתו מחדש של הנוכל המקסים זכריה יולין, איש המפלגה הקומוניסטית פ.ק.פ., בראשית שנת 1930.
* * *
באמצע מלחמת המפרץ, ביום חורף אביבי של פברואר 1991, תלה אריה סיון את ערכת־המגן שלו על כתפו, נכנס למכוניתו ונסע מהקוטג' ברמת־השרון אל מחוזות ילדותו בתל־אביב. ניגש לגן־הילדים שהיה פעם שלו, נזכר איך ליד בית בן־גוריון, “ניצבה פולה בן־גוריון בחלון ביתה, וברגע שעברתי לפניו קראה לי לבוא אליה, הושיטה לי מטבע של שני גרוש ותבעה, שאגש אל החנות הסמוכה למכשירי כתיבה ואביא לה משם מחברת עבה”.
העיר הריקה, שתושביה נטשוּה מאימת הסקאדים, עוררה בו מחשבות על גורל ערים בתהפוכות ההיסטוריה. “ב־1917, כשהגלו התורכים את יושבי תל־אביב, הכול חשבו שהעיר תגווע. והנה התמלאה שוב, וקמה לתחייה. ב־1940 שוב ריחף איום מעל העיר, כשטייסת איטלקית הגיחה מן הים וזרעה מוות והרס לאורך ציר הרחובות מנדלי ובוגרשוב. ידעתי, שגם הסקאדים זו תקופה חולפת. ערים יכולות למות, כמו עוף החול, ולחיות מחדש”.
משהו התעורר בו. הוא מיהר לביתו, ובין “שרב כבד” ל“נחש צפע”, החל לכתוב רומן בלשי, אשר תל־אביב ואנשיה בשנות ה־30, הם גיבוריו.
"פעם שוחחתי עם בנימין תמוז על שירה ופרוזה, ואמרתי לו, אין שום בעיה לכתוב פרוזה; אני אמנם משורר, אבל עובדה שבשנות ה־50 כתבתי כמה סיפורים. תמוז אמר לי, רומן זה משהו אחר. אם לא מדגדג לך באצבעות, אין טעם שתתחיל בכלל. וכך לא כתבתי פרוזה שנים רבות. ופתאום חשתי את הדגדוג באצבעות.
“למרות שכביכול זה ספר בלשי, כתבתי אותו כמו שאני כותב שיר, בלי שום תכנון. בראשיתו של כל פרק, לא ידעתי איך יסתיים. ודאי שלא ידעתי, אם יאתר בן־חורין את יולין בסופו של דבר. אין לי שום עניין לתכנן לפרטי־פרטים את שלד העלילה, כמו שסופרים אחרים אולי עושים, וכאשר הכול ידוע ומחוּור להם, לשבת ולמלא את התמונה מהסוף להתחלה. אני חייב לסקרן את עצמי. הייתי מתעורר לפנות בוקר, חסר מנוחה, בתחושת דגדוג באצבעות, ובשמחה גדולה נדבק אל המחשב עד הצהריים. סיפרתי לעצמי את הסיפור ונהניתי מההסתעפויות ומהאפשרויות. תוך שלושה חודשים הספר כתב את עצמו. זו היתה חוויה הרבה יותר מסעירה מכתיבת שירה, כי כל שיר הוא כמה שורות, עוצמה אורגזמית קצרה ומרוכזת. פה זה היה עינוג מתמשך”.
אריה סיון מכיר היטב את הבית ברחוב טרומפלדור פינת רחוב הירקון, אשר בו מיקם את משרד החקירות של גיבורו הספרותי. הבית אינו רחוק מהמקום שבו נולד סיון עצמו, אז בומשטיין, במאורעות תרפ"ט, 1929, התקופה שבה מתחיל גיבורו בקריירה הפרטית שלו. "אבא היה חלוץ, איש גדוד העבודה, שעלה עם שני אחים ושלוש אחיות בקיץ 1920. כל המשפחה עבדה בכביש טבריה־צפת. כשבגרתי, נודע לי שלאחות הצעירה והיפה בכולן היה ארוס קומוניסט, אשר גורש מהארץ ונעלם. היא נשארה נאמנה לו, ולא נעתרה לאיש, מאמינה שישוב. כאשר חזר לפתע, ב־1945, כבר לא היתה מסוגלת ללדת.
“סודות המשפחה שלנו הם חלק מהעלילה. מעט לפני הכתיבה התפוצצה ‘פרשת לוקאצ’ר’: החלוץ איש המפלגה הקומוניסטית, שנטש את הארץ ב־1931, חזר לבריה”מ ונפל בקרב סטאלינגרד, ושב כביכול מהמתים בגל העלייה האחרון. סיפורו מצוי בספר, בצורה מוסווה. כתחקיר, נסעתי לטבעון לראיין את ריבה, אלמנתו של לוקאצ’ר. היא הכירה את אחיות אבי, שהיו איתה בגדוד העבודה, ובין השאר סיפרה לי, שלדודתי מרים, שעד היום חשבתי שהיתה בתולה זקנה, היה אהוב, כנר, אשר צעד עם כינורו אל תוך הכינרת והתאבד".
ילדותו של סיון עברה עליו כבצמר־גפן, לאחר מות אחיו אבנר. אריה היה ילד חולמני, רגיש, לא חברותי במיוחד. אביו היה מנהל חשבונות, אשר רוב הזמן היה מובטל. “קרוב של אמא, איש רב־השפעה שעלה מפולין, סידר לאבא עבודה בקרן־היסוד. באמצעות הפרוטקציה הזאת השתפר מצבנו. אבא עלה לגדולה, פתאום נוכחו בערכו. כך נתקלתי לראשונה ב’שיטת הפתקים', שהיתה נהוגה במפא”י. הם חשו כ’אדוני הארץ‘, ‘אני ואפסי עוד’; ולדעתי, זה מה שהמיט עליהם את אובדן השלטון ב־1977. העולם היה מחולק ל’לנו’ ו’לצרינו', ואם לא הזדהית עם המפלגה, מותר היה להפעיל נגדך כל סנקציה. התככים המפלגתיים, הפרוטקציה, ההעדפות, הקידומים, כל התופעות שראיתי ותיעבתי, הם נושא מרכזי בספר".
תמיד היה רחוק משירה, עד שבסוף התיכון למד את שירי וורדסוורת' ושֶלי. “פתאום הרגשתי את עוצמת החוויה שמפעימה אותך, שגורמת כלות־נפש, תחושה של יופי שאין כמוהו. עדיין חייתי בבערות מוחלטת לגבי הצורך שלי לכתוב שירים. כתיבת שירה נחשבה למשהו שיאֶה לבנות. אחר־כך שירתי בפלמ”ח. רק באוניברסיטה בירושלים, ב־1950, שם למדתי לשון וספרות עברית, נתקלתי לראשונה במשוררים, אנשים שהכינו עצמם מגיל 15 לעסוק בשירה".
יחד עם נתן זך, משה דור ובנימין הרושובסקי יצר את קבוצת “לקראת”, שיהודה עמיחי הסתפח אליה אחר־כך. “היינו הגרעין, שממנו התפתחה שירה עברית חדשה. בדיעבד, התברר שחוללנו מהפכה בשירה העברית, לכיוון האנגלוסקסי, של כתיבה בלשון מדוברת, רזה, הבורחת ממליצות. זו היתה התקופה היחידה בחיי, שהשתייכתי לחבורה ספרותית כלשהי”.
מאוד מתאים לסיון, זאב בודד מטבעו, איש שמתרחק מעסקנות ספרותית, ללגלג בספרו על קליקות ולרמוז גם לנעשה בימינו. הוא עצמו נפגע פעם משתלטנותו האידיאולוגית של שלונסקי: “ב־1952 שלחתי שיר ל’על המשמר‘, כששלונסקי ערך את מדור הספרות. בשיר שלי אמרה אשה צעירה, ‘עייפתי למחר’. שלונסקי הזדעזע. מי שמע שבחורה צעירה תתייאש מהמחר, מהעתיד, כשברור שהעתיד הוא סטאלין, והוא לא יכזיב? והוא שינה לי את המשפט ל’עייפתי בדרך’. זה היה חלק מהז’דנוביזם שלו. יותר לא שלחתי לו שירים”.
באמצעות גיבורו הבלש, הנודד בין שולחנות המשוררים ועסקני מפלגות השמאל בבתי־הקפה של תל־אביב, משגר סיון חִצים ציניים קטנים, כמו “גם סופרים ומשוררים, למדתי לדעת במשך השנים, אינם נביאי אלוה זכים, ולא פעם ישקרו או ירמו”. או: “אולי באמת המשוררים הם המבינים האמיתיים, אם לא בשיריהם, הרי בשירי חבריהם, כדרך שהחייטים מבינים במעשי־ידיהם של חייטים אחרים יותר מסתם בני תמותה”. סיון מציג את היוצרים בעליבותם ובניאופיהם, ומי שמכיר את עלילות שלונסקי, יזהה מי היה הסופר האומלל, אשר “פורש לבית־קפה בכל פעם שאשתו מבקשת להתייחד עם מאהבה, משורר עברי ידוע”.
סיון טוען, שזה אינו רומן־מפתח במובן המקובל, אלא משחק של בָּבוּאות. חלק מהאנשים, כמו שלונסקי, ביאליק או בן־גוריון, מוזכרים בשמם. א"פ, משורר ומאהב יפה כאליל, שהיה מתאגרף ברוסיה, הוא, כמובן, אלכסנדר פן. לגבי אחרים יש רמיזות: למשל, גולדה מאיר. סיון: “הסיפורים הרומנטיים עליה, כמזכירת מועצת הפועלות, היו ידועים. סיפרו שפעם יצא מחדרה דוד רמז ונתקל בגבר, שעמד להיכנס אחריו. מכאן נולדה אימרת הכנף, שגולדה אינה מסתפקת ברמז. אני לא מכחיש שיש כאן משחק של כיסוי וגילוי. בכוונה דייקתי דיוק מופרז בחלק מהפרטים, ובאחרים לא. השתמשתי בעיתונים של התקופה, במודעות פרסומת של מופעים והצגות, ציטטתי מתוך כתבים פוליטיים. קראתי את עלילות דוד תדהר, הבלש העברי הראשון, ושוחחתי עם בנו. הקפדתי על התאמה ללשון התקופה, בדקתי במילון ולא השתמשתי בשום מלה שנוצרה אחרי 1935”.
סיון, משורר מצוין, ידוע פחות מאחרים בני־דורו. "פעם, בשנות ה־50, כשהייתי ב’לקראת‘, ניגשנו אל אבות ישורון ב’כסית’. אמרנו, אנחנו ‘קבוצת לקראת’. שאל, מי זה? אמרתי, אני אריה סיון. אמר, את שמך אני מכיר. על משה דור שמע מעט, ועל נתן זך בכלל לא. מאז התהפך הגלגל, ואני נדחקתי הצידה. אמנם כתבתי משנות ה־50, אך לא כינסתי אז את שירי בספר, כי לא הרגשתי שזה הקול האותנטי שלי. רק ב־1963 פרסמתי ספר ראשון, ועד אז כבר נתמקדה תשומת לבם של קוראי השירה בנציגים אחרים של ‘לקראת’, כמו יהודה עמיחי, נתן זך, דוד אבידן, משה דור. וכאשר יצא סוף־סוף ‘שירי שריון’ לאור לא ידעו איפה ואיך לשבץ אותי.
“אולי נכון היה יותר להסתפח אל חבורות ולהתנהג ‘התנהגות משוררית’, אולי עשיתי טעות, אבל לא יכולתי אחרת. לא הפרסום בער בעצמותי, אלא הכתיבה עצמה. עד לשנה האחרונה, כשיצאתי לפנסיה מוקדמת, הייתי מורה לספרות, לשון ותנ”ך בכיתות הגבוהות של התיכון, ואהבתי זאת מאוד. העיסוק בהוראה היה כל־כך כובש וטוטאלי, וייתכן שגזל חלק מהאנרגיות שהכתיבה קשורה בהן".
הרמז לתעלומת היעלמו של יולין מצוי בשיר, שאותו מנסה הבלש לפענח, כמו כתב־חידה. הוא פונה למשוררים ולמבקרים, שיעזרו לו לפענח את הנסתר, אבל הרמז מתגלה לו באמצעות מלה שמצויה בשיר, צעקת פורקן שפלטה אהובתו של יולין, בשעה שהתנחמה במיטת גבר אחר.
אריה סיון: “אבנר מנסה לפתור תעלומה קונקרטית, באמצעות השירה, והוא נכשל כי אינו יודע למתוח קו בין החיים ובין האמנות. מתי האמנות הופכת למכשיר שניתן להסתייע בו כדי להבין את המציאות? רק כאשר היא מכילה מלה, שהיא לא בדויה מהלב, אלא צעקה אמיתית, קיומית, הלקוחה מהחיים עצמם”.
בקרוב ייצא לאור “אדוניס” בגרמנית, וגם התרגום לאנגלית בדרך. “הספר הוא משחק, תחפושת”, אומר סיון. “זה בהחלט לא ספר בלש רגיל, כי לא פתרון התעלומה הוא העיקר, אלא הדרך האישית שנעשית כדי להגיע לשם. למעשה, בניגוד לז’אנר הבלשי הרגיל, התעלומה לא ממש נפתרת. יש פתרון, אבל לא ברור אם הוא ההסבר הנכון. הבלש הציץ אל תוך קרביהן המסואבים של הפוליטיקה והעסקנות הספרותית, ומרגיש שמישהו ניצל אותו לצרכיו, כדי להחשיד אדם אחר. הספר הוא תהליך של התפכחות”.
בסוף הספר מתמסר הבלש המתוסכל לציירת פרידה, התאוותנית והמשוחררת, ונעתר לה שתצייר אותו, אחרי המשגל, בדמות סיזיפוס. “מי שחומל על סיזיפוס, שנגזר עליו לעשות עבודה שאין לה קץ ותִכלה, טעות בידו, סיזיפוס למד להפיק הנאה מעצם העשייה”, מנחם הבלש את עצמו. אריה סיון: “אני בהחלט רואה את עצמי כסיזיפוס. כמו במין, גם בספרות ובחיים העיקר היא הדרך ולא המטרה. אם אתה מתרכז במה שאתה עושה, ולא חושב כל הזמן, אוי, אני לא מספיק ואני לא משיג, אז המיתוס של סיזיפוס הוא בכלל לא טראגי. כאדם שהמעשה העיקרי שלו הוא כתיבה, סיזיפוס זה אני”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.