רקע
אילת נגב
חנה בת שחר: חייה הכפולים של אשת הרב
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

היה ברור לי, שלא נוכל להיפגש בביתה, להציץ אל חייה, לקרוא את שמה האמיתי על הדלת. כשאנחנו מגששות בטלפון אחרי מקום מפגש אפשרי, אני מחניקה את פליאתי, כשהיא נוקבת בשמם של שני בתי־קפה ירושלמיים אופנתיים, המקובלים על חוגי הבוהמה, ושואלת אותי באיזה אני בוחרת. לא קבענו סימני־זיהוי. ידעתי שהיא תבלוט שם בזרותה. היא ישבה על גדר האבן, ממתינה בחוץ. חצאית ארוכה, סוודר עם כריות בכתפיים. אשה עדינה, נאה מאוד, בשנות ה־40 לחייה.

אחרי כמה שעות של שיחה, כאשר ירד הערב, וצינה קלה חדרה דרך חלון האבן המקומר של בית־הקפה הנשקף אל מול האורות המהבהבים מהר־ציון, נגעה חנה בת־שחר בפאה הנוכרית, הזיזה את קווצת השערות הבהירות שעל המצח, ואמרה: “אני מרגישה כמו מסכה מהלכת. הפאה הזו היא מסכה, הבגדים הבורגניים האלה הם תחפושת, ואני מסתתרת מאחורי שם בדוי. אפילו אני לא תמיד יודעת מי אני. חיים ממוסגרים ובורגניים מכסים על רגשות, על תשוקות ועל כמיהות. בעולם החרדי אני מוכרת כאשתו של אדם בעל מעמד, נערץ ומכובד מאוד. מקבלים אותי כאדם טוב, אני מנסה לעזור לאנשים, למרות שיש בי גם פן הרסני. העזרה לזולת היא מסכה חיצונית. מסביב, איש אינו יודע שאני סופרת. אפילו החברות שלי לא שמעו מעודן את השם ‘בת־שחר’, לא קראו סיפור שלי. אילו היו הדברים מתגלים, החברה שבה אני חיה היתה מנדה ומחרימה את ילדי, בנותי היו מתקשות למצוא שידוך טוב, כי איך הן יכולות להיות הגונות, אם אמא כזאת חינכה אותן. אנשים היו מצביעים על בעלי באצבע, ומלחשים מאחורי גבו, מסכן, יש לו אשה משוגעת”.

מאז החלה להיות מוכרת בחוגים החילוניים, לפני כחמש שנים, אינה מחמיצה שום הרצאה או מפגש ספרותי עם יוצר או עם מבקר שמעניין אותה. מכאן בקיאותה במקומות הבילוי. לא, היא לא חוששת שיגלו אותה כאן. אנשים שמכירים אותה מהרחוב החרדי, אינם מגיעים למעוזי האינטליגנציה הירושלמית. ואולי, כמו הגיבורות שלה, גם היא נמשכת אל הסכנה.


חנה בת־שחר החלה לכתוב בסדנה לכתיבה יוצרת ב“בית־הסופר”, באותה קבוצה שבה למד גם דן בניה־סרי. ב־1985 קיבלה את “פרס ניומן” לספר־ ביכורים, אבל פרסומה בא לה ב־1989, כאשר יצא “לקרוא לעטלפים”, שישה סיפורים, שבמרכזם כמיהה עזה לאהבה, הנגועה בחותם של טאבו. הביקורת יצאה מגדרה. אשה חרדית עלומת־שם, אשת רב ואם לילדים, הכותבת על אהבות־נעורים, המונחות כאבן בתוך הזיכרון, על ערגות שעל סף גילוי־עריות. נושאים אסורים בעולם שממנו באה.

למרות היותה חרדית אינה מייחדת לגיבוריה רקע דתי דווקא: כמעט אין אצלה תיאורים בהם הגיבור חובש כיפה, או הגיבורה מדליקה נרות שבת. אך רוב השמות הם מסורתיים – לאה, ריבה, מניה. “אלה השמות שאני מכירה ומקיפים אותי”, היא אומרת.

מוקד ההתרחשות של כל הסיפורים הוא המשפחה. “בניגוד לסופרים ישראליים אחרים, אני מתעלמת ממלחמות ומפוליטיקה. האלגוריה של היחיד מול העם לא קיימת אצלי. הפלונטר המשפחתי וההזדקקות של אשה לאשה, אשה לגבר וכל ההצטלבויות האלה הם הנושא שלי”. בת־שחר מחילה את תפיסת השכר והעונש גם על חטאים, שאינם באים לידי ביטוי במישור המעשי.

ספרה “ריקוד הפרפר” (הוצאת “כתר”, 1993) הוא אוסף של ארבע נובלות, ואותם קווים חוזרים בהן: אהבה מוקדמת שלא התממשה ומוסיפה לתת את אותותיה בחייהם של גיבורי הסיפור. נישואים אומללים, אמהות שאינן אוהבות את בנותיהן, אנשים נכים, חולים ופגומים.

בסיפור הראשון “איל נזיר”, הגיבורה אהבה בילדותה את אחיה החורג, וגם הוא הודה באהבתו אליה. היא שמרה בלבה את הבטחת האהבה, גם כשנישאה לאיש מבוגר ממנה בשנים, וילדה לו בת. החיים מרחיקים אותם, הוא עוזב את הארץ, מתחתן ומתאלמן בגיל צעיר. כאשר הוא מצלצל ומבקש שתארח בביתה את בנו, היא מפנטזת שזה ניסיון לחדש את הקשר הרומנטי שלא הושלם. המפגש עם הבן, שיכול היה להיות שלה, מוכיח לה, בלי כחל וסרק, את כישלון חייה המוחמצים.

כאשר כתבה את הסיפור, חיה בת־שחר מחדש את זיכרון אהבתה לבן־דודה, שנהגה לפגוש בחופשות הקיץ, כאשר גרו שני בני־העשרה בבית סבתם. “הלכנו יחד לים, ואני הייתי מסוחררת ממנו. הוא לא יודע עד היום שהייתי מאוהבת בו, וּודאי שלא היה ראוי לאפס־קצותיהן של רגשותי, אבל הרי את מתאהבת ביציר שהדמיון שלך בונה, ולא באדם עצמו. למרות שלא נעשה כלום, זה היה קשר שעל סף גילוי־עריות. הרהורי עבירה גרועים מהעבירה. כל חיי נצרתי את אהבת נעורי שלא נענתה, ונשארו געגועים. הם תמיד נשארים. כל הגיבורות שלי מוּנעות על־ידי חֶסר ורצון בפיצוי. הפיצוי שלי הוא הכתיבה. הייתי צריכה אולי לומר, הפיצוי שלי הוא בעלי, אבל לכל אחד מאיתנו, לי ולבעלי, חיים משלו”.

ניכר בה שהיא מכבדת ואוהבת את בעלה, אבל נפשה מרחפת בעולמות אחרים. היא נישאה לו בשידוך, כשהיתה בת 20. “אמרתי לו כמה פעמים, מגיעה לך אשה יותר טובה ממני. היית צריך אשה חרדית פשוטה, חמה, לא פרובלמטית, שיודעת לתת אהבה, לא אשה אנוכיית כמוני, ששקועה בתוך עצמה. כתיבה היא דבר מאוד נרקיסיסטי. הרי אני, כסופרת, מביטה בבבואה של עצמי כל הזמן. מסכן בעלי. אמרתי לו פעם, שחבל שאנחנו לא חיים בימי אברהם אבינו, כשלכל גבר היו שתיים־שלוש נשים. הן היו מטפלות בו ומשמשות לו כמו שבת־זוג אמיתית צריכה להיות, ואני הייתי יכולה להיות רגועה, ולהתמסר בלי רגשות־אשמה לדבר היחיד שמעניין אותי באמת, לכתיבה”.

גם גיצי, גיבורת הסיפור “מסע חורפי”, היתה מאוהבת בנעוריה במאיר, בן־דודתה. “מעולם לא דיברו על אהבת ילדותם. על ההבטחות על הספה בבית סבתא. דודנים, צאצאיהם פגומים. אמו לא היתה מרשה. אולי לכן, ממושמע תמיד, נזהר ביחסיהם”. שניהם נישאו לאחרים, וגיצי נצרה את אהבתה לו. גם הסיפור הזה מפגיש את האוהבים כעבור שנים: הוא רופא שירד לארה"ב, נשוי ואב לבת. גיצי היא אלמנה, שמותו של בעלה רובץ על מצפונה: בשעה שהיו בנופש בכינרת, התפתח ביניהם ריב, הוא חשד שהיא בוגדת, ויצא, אחוז־כעס, בסירה אל האגם, התהפך וטבע. גיצי מחדשת את הקשר עם דודנה, ונוסעת לבית־החולים, שבו הוא מנתח את בתה הבוגרת, הנכה. בבית־החולים נחשפים רגשותיה הקרים של האם, המשבשת כל סיכוי שהיה אי־פעם לבת, להקים משפחה ולמצוא אושר. “אהבה ראשונה לרוב לא מתממשת, שכחי אותו”, היא משננת באוזניה דברים, שאמרה לה אמה בילדותה.

אמהות חסרות רגש הן מוטיב חוזר בכתיבתה של בת־שחר. סבה של חנה היה אישיות ידועה בעולם החרדי. אמה היתה ילדת־תפנוקים של הורים עשירים, שהורגלה לבגדים יפים, למשחקי קלפים, לקריאה בשבועוני נשים. “עד היום היא מאוד חלשה וילדותית, והיא תישאר ילדה עד סוף ימיה: אשה תלותית המבטלת את זמנה על הבלים, ואין לה יחס לכסף”, אומרת בת־שחר. "כשאני מתארת בספרַי אמהות קרות, שאינן יודעות להעניק אהבה, זה שאוב מהילדות שלי. מעולם לא היתה לי אמא, וכאשר אני מתארת בסיפורים שלי נשים שאִמן מתה או איננה מתפקדת, אני מדברת על עצמי. אני מרגישה חשׂוכת־אם, למרות שאמי חיה וקיימת. כשילדי באים אלי בטענות, שאני אנוכיית וביקורתית, אשה שלא מסוגלת לחבק ולהעניק חמימות אני אומרת להם, אתם צודקים, אבל ברגע שלאדם אין דוגמה של אמהוּת, הוא יהיה פגום. אשה שלא היתה לה אם של ממש, לא יכולה להיות אמא בעצמה.

“אני בהחלט חושבת, שאני חסרת ידע באהבה, וזה ניכר מאוד בסיפורים. לפני שבועיים שמעתי חברה שלי אומרת, ‘כל מה שילדים זקוקים לו הוא אהבה, זה הדבר היחיד שצריך לתת להם, הם גדלים על זה’. הרגשתי קנאה עזה, איך אצלה זה נובע בקלות כזאת, ואצלי הכל מאולץ וקשה כל־כך. תמיד הרגשתי עקרות רגשית. גם המגע הגופני קשה לי. ילדי היו רוצים אמא, שאפשר לבכות על צווארה, ואני לא כזאת. כשהמצפון מציק לי, אני שולחת לבתי הנשואה ‘גפילטע פיש’ שהכנתי, לפצות אותה על כך שאיני יכולה לתת לה את התמיכה שהיא מבקשת, או לשמור על ילדיה הקטנים. יש לי עיסוקים משלי: לימודים, קריאה, כתיבה, והם חשובים לי יותר. אני ביקורתית כלפי ילדַי, כי קשה לי לקבל גילויים של חולשה, ובעיקר אצל בת. אני פמיניסטית, ואני חושבת שאשה חייבת להיות מאוד חזקה”.

בת־שחר מעריצה את אביה. איש חכם, סמכותי. באחדים מסיפוריה מתייצבת דמות האב, בעלת גוון אירוטי בולט, ומונעת מן הבת להתאהב בגבר אחר. משהו אוסר על גיבורותיה לחיות חיים מלאים, לשמוח, לפרוץ את המעגל הפסיבי שבו נעים חייהן. “הסיפורים שלי שאובים מחלומות בהקיץ”, היא אומרת. “פרויד היה יכול לכתוב עלי מחקרים שלמים. אני חולמת חלומות רומנטיים: הרפתקאות, נסיעות, אהבות. הצטערתי שנולדתי בת, כי הרגשתי שאילו הייתי בן, אבי היה מרוצה ממני יותר. בת לא רשאית לעלות לתורה, ואינה יכולה לקבל את מה שהעולם החרדי מעניק לבנים. כל־כך רציתי להידמות לבן, ששברתי מפתחות בדפיקת אגרוף, כדי להראות שיש לי כוח. אבי הוא האיש, שהכי הבין אותי בחיים, אבל אני לא יודעת אם הייתי מעיזה לפרסם ספר, אילו היה חי”.

כל ימיה ישבה בבית, כתבה לעצמה וגידלה את ילדיה, אבל לפני כמה שנים, מוּנעת בצורך לא ברור, מצאה לה עבודה כמטפלת בבית־אבות. במשך שנתיים טיפלה האשה המעודנת הזאת בזקנים, האכילה אותם, רחצה אותם, החליפה את בגדיהם הצואים, רוקנה סירי־לילה. “רק אחר־כך הבנתי, שחיפשתי קשר עם זקנים, כי חיפשתי אב ואם. בכך שהעבדתי את עצמי בפרך אצל אנשים זרים, רציתי לפצות את הורי על האהבה שלא נתתי להם, ואת עצמי על האהבה שלא קיבלתי מהם. ברור שזה לא הצליח”. מתוך התנסותה שם כתבה את הסיפור “ריקוד הפרפר”, אשר הקובץ נושא את שמו.

היא מפתיעה אותי, כשהיא שואלת פתאום: “ראית את הסרט ‘המדבר האדום’ של אנטוניוני? הגיבורה שם רצה עם ילד בזרועותיה, ורואה פועל אוכל משהו, איזו פיתה. היא שואלת אותו, איפה קנית? והוא מצביע לכיוון המזנון. תמכור לי את הפיתה שלך, היא מתחננת ונותנת לו כסף, למרות שהפיתה נגוסה. והיא רצה למקום מסתור ובולעת את האוכל באובססיה. ברור שלא הרעב ללחם מניע אותה, אלא החסך, החסר העמוק עד כאב: הבעל שלא אוהב אותה, והמאהב שלא נותן לה מספיק רגש, וחוסר המשמעות של חייה. כשראיתי את זה, ידעתי שגם אם צורת החיים שלי שונה, בכל־זאת זו אני. גם אני מונעת על־ידי חֶסר”.

– את רואה סרטים?!

“הציבור שלי לא הולך לקולנוע, ובביתי אין טלוויזיה, אבל לקחתי קורס באוניברסיטה על ספרות וקולנוע, ושם אני רואה סרטי־מופת: קורסאווה, פליני. לפעמים אני הולכת לסינמטק, לבד. אין שום סיכוי, שאפגוש שם מישהו מהאנשים שאני מכירה”.

את “לקרוא לעטלפים”, ספרה הקודם, כתבה בת־שחר עדיין לגמרי במחתרת. בעלה, אשר ראה אותה ממלאת דפים על־גבי דפים, פטר את עצמו בתירוץ, שאשתו משרבטת לעצמה. גם ילדיה לא ידעו במה עוסקת אמם כל אותן שעות רבות. כשמישהו היה מתקרב, היתה מכסה בתנועה אינסטינקטיבית את הדף. רק חברה קרובה אחת היתה שותפה לסוד. “כשהתלבטתי איך לחתום על הספר, החברה שלי, שיש לה חוש פונטי, הציעה, בת־שחר. היום, הייתי מעדיפה להיקרא רק חנה, כמו שעשתה המשוררת זלדה. ל’בת־שחר' יש צלצול כנעני, שלא מתאים לי. העולם שאני מתארת, הרבה יותר אידישיסטי”.

כשיצא הספר לאור, יצאה מעט מההסגר הכפוי. “נאלצתי לגלות למשפחה, שפרסמתי ספר, בגלל סיבה פרוזאית מאוד”, היא אומרת. “הרי קיבלתי תמלוגים מ’כתר', ומכיוון שלא הייתי אשה עובדת, הייתי חייבת לתת הסבר להכנסות המסתוריות האלה. אבל עדיין זה נשאר סוד כמוס בפני הסביבה. חלילה שאנשים בקהילה, או המחותנים של ילדי הנשואים, יידעו על כך, כי זה יהיה פגם חמור שיוטל בכולנו. משפחתה של זלדה סבלה קשות, כשכתיבתה התפרסמה בציבור החילוני. שיר שלה, מלא אמונה דתית, שהתפרסם בקובץ של סמינר בית־יעקב, הוצא משם. לי אין סיכוי. שום דבר שכתבתי לא היה נכנס לעולם למקראה דתית”.

עותקים של ספריה נמצאים בבית, מוסתרים עמוק בתוך ארון־הספרים, ואיש אינו יכול לגלותם. בעלה לא קרא אותם, ולא יקרא את ספרה החדש. גם לא את הראיון הזה, כי עיתון חילוני אינו נכנס אל ביתם. “רק משום שאני יודעת, שהוא לא יקרא אף שורה שלי, אני יכולה להיות גלוית־לב בכתיבה. אני לא רוצה לפגוע בו. הוא אדם נהדר, טוב־לב. לוּ קרא את סיפורי, היו מתגלים לו דברים מאוד לא נעימים על אשתו: הגיבורות שלי חולמות על גבר אחר, מאוכזבות מחיי הנישואין שלהן, ואני חוששת שהוא היה מוצא אותי בכל אחת מהן. מזלי שהוא לא מתעניין בספרות ולא דורש לראות את הדברים. מצד שני, אילו קרא אותי והכיר את עולמי הפנימי, יכולנו להיות קרובים יותר אבל אז, אם שנינו היינו כמוני, אולי היה לנו קשה להישאר במסגרת חרדית, וזה מאוד חשוב לי. אני אדם מאמין, ומקיימת בדקדקנות את כל המצוות. אין לי שום הרהורי כפירה. אני מאמינה בכל לבי, שיש עין רואה ואוזן שומעת, וכל מעשיך בספר נכתבים. לא הייתי מסוגלת לחיות בעולם חסר משמעות. אלמלא כתבתי, ואלמלא האמנתי באלוהים, הייתי מתאבדת”.

תמיד היתה חריגה, לא חברותית, בעלת כשרונות ותחומי עניין מיוחדים. מגיל 13 השקיעה את כיסופיה בכתיבת רומנים רומנטיים, שבהם נישאות הנערות לאהוב־לבן. "הייתי טובה בחיבור, אבל הרגשתי שהמורה מסתייגת מהדעות העצמאיות שלי. אבי לא הגביל אותי בקריאה: בגיל 14 קראתי את ‘מלחמה ושלום’, בגיל 16 את ‘החטא ועונשו’, בגיל 18 את ‘מאדאם בובארי’. החלפתי ספרים בספריית ‘בני־ברית’ וב’בית־העם‘. אילו נחשפה זהותי, היו אומרים בחוגים שלנו, שבכל אשמים הורי. שלא מנעו ממני לקרוא ספרות אסורה. אמרתי לבעלי, שאם הייתי נהנית לקרוא את ה’חזון־איש’, הייתי אדם מושלם, אבל דוסטויבסקי וקפקא הרבה יותר מעניינים אותי.

"אני מחזיקה את ספרי הקריאה שלי בקמטר קטן בחדר־השינה, שאיש לא נוגע בו. אני חולת־ספרות. אדם שאוהב ספרים הוא בעיני משהו מיוחד. למזלי, יש לי בן, שלמרות היותו תלמיד ישיבה, הוא אוהב אותם ספרים כמוני, ואיתו יש לי שפה משותפת. הוא ושתיים מבנותי אפילו קראו את סיפורַי וניחמו אותי, שהדוב אינו נורא כל־כך.

“אני מאוד מקווה, שלא ידונו אותי להיצלות בגיהנום כעונש על מעשַי. אני כותבת על דברים, שכל העולם החרדי יודע שהם קיימים, אבל שומר אותם בסוד. אבל אני חטאתי, כשהוצאתי אותם החוצה. שמעתי על בחורה, שבעלה התעלל בה, והיא עלתה על מגדל וקפצה. הוא, כמובן, התחתן שוב, אבל היא, המסכנה, קיפחה את חייה. אני חצויה ביחס לנושאים האלה. גם לי יש דעות קדומות נגד אשה נשואה, שמצאה אהבה אצל גבר אחר. אבל מה המוצא? עדיף לחיות עם אדם שלא אוהבים? וילד שלא רואה אהבה בבית, איזה חיי משפחה יהיו לו בבגרותו?”

– את מצטערת שנולדת היכן שנולדת? שאינך חילונית?

בת־שחר: “לא. הייתי צריכה להיוולד היכן שנולדתי ולחיות את כל הלבטים שלי. לא טוב שהכול פשוט בחיים. אני לא יכולה למחוק את העולם החרדי מהתודעה שלי, כי אני מאמינה בו, וגם לא יכולה למחוק את הספרות ואת מה שהעניקה לי. אני חייבת לחיות את כל הקונפליקט שיש בשניהם. זו אני. גם מי שחי חיים חופשיים, לא קל לו. אני בטוחה שהייתי נופלת לאיזו תסבוכת אחרת. המאבק הוא דבר מאוד חיובי. אני לא כותבת אוטוביוגרפיה, אלא ממחיזה את עצמי על הדמויות. זה מין תיאטרון פנימי, שאני מביימת, ונותנת לדמויות להתחכך ולשחק ביניהן. החיכוך הוא שיוצר את הסיפור. אחרי ששלד העלילה מונח על הדף, אני מתחילה לפתח אותו ולחשוב מה הדמויות יעשו”.

נשים עומדות תמיד במרכז סיפוריה, רדופות רגשי־אשם, נאבקות עם יצריהן, אשר פורצים לבסוף. “ניסיתי פעם לכתוב מעיניו של גבר, ויצא לי גבר מאוד נשי”, היא אומרת. היא כותבת בבולמוס, לפחות שבע טיוטות לכל סיפור. “הרעיונות הכי טובים באים לי בזמן הספונג’ה והבישול. לכן אני לא רוצה עוזרת, כדי שהיא לא תפריע לי, כשאני חייבת לכתוב. כשהשורות באות אלי, אני יכולה לעזוב את הבצל המיטגן על האש ולרוץ אל הנייר. הכי גרוע זה בשבתות, כשצצים במוחי משפטים, שאסור לי לשכוח, אך אסור לי לכתוב. אני משננת אותם בעל־פה וסופרת את המלים, כדי שאוכל לשחזר אחר־כך את המשפט כולו. אני מחכה שהכוכבים ייצאו במוצאי־שבת, כדי להעלות את הכול על הכתב”.

– רוב הגיבורות שלך גרושות או אלמנות, וגם אלה הנשואות אינן חיות באושר.

“אני לא מאמינה, שיש הרמוניה בחיי נישואין. היו נישואין שחשבתי שהם מאושרים, והתברר לי שלא. יותר ויותר אני רואה קשרים לא מוצלחים, ושבירוּת. בציבור שלי זה הרבה יותר חסוי, אבל לי יש קרני מישוש להרגיש את זה. אני תמיד מחפשת את הדבר השבור, התת־קרקעי, ואני מגלה אותו, לצערי, כך שהמסכות מתחילות לזוע על הפנים ולהתמסמס מהר”.

לעתים קרובות נרמזת בסיפוריה משיכה בין נשים. “אני לא חושבת, שאירוטיקה זה דבר שאני חזקה בו. אהבה אצלי מתחילה בראש, ולא למטה. אני לא לסבית, למרות ששנים חשבתי שאולי כן. היתה לי משיכה אל נשים יותר מאשר אל גברים. גם משום שאשה מאיימת פחות, וגם בגלל רוך מסוים שאשה יכולה להעניק, קרבה בלי בקשת תמורה. בידידות בין אשה לאשה אין איסור דתי. לגבי, גבר זר מהווה איום הרבה יותר גדול, של התפוררות הקן המשפחתי. זה טאבו שאני צריכה לשמור עליו, וזה לא קל. לגמרי לא קל”.

– בכל סיפורייך יש מצבור של דמויות חולניות, נכות ומעוותות. המחלה היא כמעט המצב הטבעי. מדוע?

“בנות לאמהות כמו שאני מתארת, חייבות להיות נכות. כשאין הרמוניה, וזה המצב הבסיסי, אז יש חֶסר, וחיפוש מתמיד אחר משהו שימלא אותו. חוסר הרמוניה מצמיח דמויות חולניות. מעבר לזה, אני מרגישה שהכתיבה שלי היא משהו נכה, מעוות, חסר שלמות, ואני מתפללת, שהספר הזה הוא התקדמות, ואפילו של רבע צעד. כי אם זו נסיגה או דריכה במקום, אז רע מאוד. אני שואפת לכך, שהיא תהיה טבעית ובריאה, אבל עם השאיפה שלי לשלמות, אני יודעת שהדבר לא יתגשם. הייתי צריכה להיות אשה רגילה, שלווה, שמסתפקת בחיי המשפחה. אבל אם אהיה ישרה עם עצמי אודה ואומר – שום דבר, כולל הילדים ובעלי, לא גורמים לי אושר כמו הכתיבה. אני ממשיכה לכתוב, כי איני יכולה אחרת. הצידוק היחיד שלי הוא, שאלמלא כתבתי, הייתי פשוט מתה. זה הסיפוק היחיד שלי בחיים. אני לא יכולה להפסיק לכתוב, כמו שאני לא יכולה לקצוץ לעצמי יד או לנקר לעצמי עין, ולהמשיך לחיות עם האיבר החסר. מוטב לכרות ישר את הראש כולו, וגמרנו”.


המלצות קוראים
תגיות