רקע
אילת נגב
עירית לינור: החיים עם ציפוי כרומו
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

נו' 1961


למודי־ניסיון מ־26 אלף עותקי “שירת הסירנה”, שהגיחו בזה אחר זה מתחת מכבש הדפוס ונחטפו כלחמניות חמות, החליטו בהוצאת “זמורה ביתן” ללוות את הרומן השני של עירית לינור, “שתי שלגיות”, הצלחה בטוחה לדעתם, בפוסטר ענק עם תמונת המחברת. שלא כדרכה, הטילה לינור וטו. לא שנעשתה, חלילה, ביישנית או משהו, אלא שהחרידה אותה המחשבה, שהפוסטר הזה יחמם את לילותיהם של המוני גברים מזילי־ריר, אשר מזהים את לינור עם גיבורתה טלילה, הפרסומאית הפמיניסטית גיבורת “שירת הסירנה”, שמשכיבה כל גבר שהיא חושקת בו בלי לדפוק חשבון לאף אחד, ויהפכו גם אותה למושא־חלומותיהם הרטובים.

“נכון, אני נרקיסיסטית ומגאלומנית, וברור לי שכל הערצה שאקבל, היא אפס־קצה של מה שמגיע לי”, היא אומרת בלי שמץ של מבוכה, או אפילו ניסיון להעמיד פנים של הצנוע־הידוע. "סופר זה לא אדם שנחבא אל הכלים. אני לא מאמינה, שמישהו יישב 8 שעות ביום ויקרקש על המחשב ויגיד, לא אכפת לי בכמה עותקים זה יימכר, העיקר ששלושת חברי הטובים יאהבו אותו.

“עוד לפני שכתבתי מלה אחת, חיכיתי שהעולם יכיר בגדולתי. אני קמה בבוקר וחושבת, אני עירית לינור, בראשית בראתי את השמיים ואת הארץ. אבל לא רציתי פוסטר, כי חשבתי שאז הדברים יעברו את הגבול. נהניתי ליצור גיבורה, שעושה מה שהיא רוצה ולא משלמת מחיר על זה שהיא מופקרת. מאוד חסרות בספרות העברית גיבורות מופקרות. אבל המחשבה, שמישהו קורא על הזיונים של הגיבורות שלי וחושב שמדובר בניסיוני המיני, גורמת לי חלחלה. תארי לעצמך, שמישהו דוחה במיוחד מספר לך שהשתתפת אצלו בחלום אירוטי. פיכס, זה מגעיל. אז נכון, מצד אחד, אני רוצה לבדר אתכם וגם לגרום לכם ריגוש מיני, אבל הרעיון, שאם אתם חושבים שדרך הספר אתם נוגעים בי, מקומם אותי. אז אני רוצה להגיד לכם: אתם לא מכירים אותי, אתם לא נוגעים בי, אתם לא מתקרבים אלי דרך הספר ולא רק שאתם לא תשכבו איתי, אפילו לא תיפגשו איתי”.

לינור קוראת בעיני, שהפראנויה שלה נראית לי קצת מוגזמת, שלא לדבר על שיגעון־הגדלות. וכדי להעיד שאמת דיברה, היא מביאה מהחדר הסמוך שקית של מכתבים, ושופכת אותה על השולחן. “תשמעי מה כותב לי הטיפוס הזה”, היא אומרת, ומתחילה לקרוא, מעוותת את קולה בבוז. “…לא ברור מה מביא אדם להניח את הקישקעס שלו על השולחן הלאומי, בלי להתחשב מה יאמרו השכנים של אמא. איך זה שילדה מוכשרת כזו עוד לא מצאה חתן… תחליטי אם את מחפשת איזה משה־חיים רוזנבלום, ממשפחת חסרי־החוליות, או משהו ממשפחת החולייתנים, שתוכלי להישען עליו”.

– והמעריץ שלך הציע את עצמו כמשענת?

“משהו כזה. כתבתי לו, ‘תודה על העצות, אתה מת להיפגש איתי, נכון? רואים. אבל אני לא מעוניינת’. המוני גברים פונים אלי. כל העולם הגברי נותן לי תחושה, שהוא בעקבותי”.

– מה רוצים ממך? שתדרכי עליהם קצת?

“לא, הם רוצים לדרוך עלי. אולי נדמה להם, שמאחורי החזות שלי מסתתרת נפש רכה ופיוטית. אבל האמת”, (והיא מנמיכה את קולה, ולוחשת כממתיקה סוד), “האמת היא שאני בכלל לא רכה ופיוטית”.

– לרגע לא חשדתי בך שאת כזאת.

“כי את אשה, ואת יכולה לראות את זה. הם לא. הם רוצים לתת לי סטירת־לחי. הם חושבים, שברגע שיוכיחו לי, שהם יותר חכמים ממני, אז אני אפול לרגליהם. יום אחד בא מישהו למערכת והשאיר לי מפית ממסעדה, ועליה כתוב, ‘עירית, הייתי פה בין השעה הזאת והזאת, ולא הופעת’. לא הבנתי מה זה. כמה ימים אחר־כך, הגיע מכתב ממישהו שקבע איתי פגישה במסעדת ‘הספריה’, ביום ובשעה מסוימים, שכבר חלפו. זה היה הגבר שהגיע למערכת. תארי לעצמך, הוא החליט בשבילי שאני אצא איתו, וגם קבע לי איפה ומתי. הוא בטח חשב, או־קיי, זו בחורה חזקה וקשה, היא צריכה גבר חזק וקשה עוד יותר. היה לו ברור, שאם מדברים אלי מספיק בתקיפות, אז אני אקפוץ לדום”.

– ומה אחר־כך? תתחתני איתו, תשבי בבית, תבשלי לו ותגדלי לו את הילדים?

“זה מה שהם מקווים, זו הפנטזיה של הרבה אנשים. אבל אין שום סיכוי. עוד לא נולד הגבר, שאבשל עבורו. נקודה. באשר לילדים, כשאני רואה ילדים אצל אנשים אחרים, לפעמים אני מתאפקת שלא להקיא עליהם, כי זה לא מנומס, בעיקר לא יפה לעשות את זה ליד האמא. כמעט כל חברותי התרבו לנגד עיני, והילדים שלהן גזלו אותן ממני. אבל לא נורא, עוד עשר־עשרים שנה הילדים יגדלו, וחברותי תחזורנה אלי. אנשים מתעצבנים מזה שיותר מדי טוב לי. יודעים שאני לא מתה על ילדים, אז אומרים לי, חכי חכי, את עוד יהיו לך ארבעה ילדים. ויש להם בעיניים ברק של שמחה לאיד. כמו שאמרתי, שבחיים לא אתעסק עם גבר נשוי, אז החברות התגרו ב’חכי חכי, יהיה לך שלוש שנים רומן עם גבר נשוי”'.

– נו, והיה לך?

“מה פתאום!”

– את מפסידה אוכלוסייה מאוד מעניינת.

“גם לעשות רולר־סקייטינג על שדה של מסמרים זו חוויה מעניינת, אבל לא בשבילי. את באמת חושבת שאסתפק בלהיות מספר שתיים ולהתחבא בארון? וגם אם הוא יתגרש בגללי, אין לי כוח לכל הסידורים עם הילדים שיבואו בשבת, והוא עוד ישלם להם מזונות”.

* * *

“שתי שלגיות” הוא ניסיון להפוך את ז’אנר הרומן הרומנטי על פניו. “יש לי תכנית, לעשות סדרת רומנים לפי אגדות ילדים”, היא אומרת. “הסיפור של שלגייה מגרה אותי כבר הרבה זמן. ‘שירת הסירנה’ היה פרפרזה על ‘היפהפייה הנרדמת’, ובעתיד, אעשה גם את סינדרלה. הסיפורים כל־כך פשוטים, ויש בהם משהו כל־כך בסיסי ונכון, שנורא בא לך להתעלל בהם קצת. אני נהנית לבלבל את היוצרות ולכתוב על גברים כעל אובייקט מיני. הם הופכים את הנשים לאובייקט מיני, אז אני עושה להם אותו דבר. שירגישו”.

“שתי שלגיות” מתרחש בסביבה הגיאוגרפית של לינור: נאות־אפקה, הרצליה־פיתוח, תל־אביב – ומאפשר לה לחסל חשבונות עם המצליחנים למיניהם, העשירים והיפים. כמי שקינאה בהם תמיד, נעים לה לחשוב, שזוהרם מכסה על סודות אפלים. סביב אחת ה“שלגיות” – הפקידה הפלוגתית היפהפייה, אהובתו של המ“פ – התאספה חבורה של גברים, “שבעת הגמדים”, ששירתו איתה בבסיס ומוסיפים ליהנות מחסדיה גם לאחר השירות הצבאי. “מי שמזיין את נערת המ”פ, כאילו זיין את המ”פ", אומרת לינור, “אני בטוחה שגברים עסוקים במחשבות כאלה”.

נסיך החלומות, שצריך להעיר את שלגייה, מתגלה כגבר אשר מיניותו מפוקפקת. שום דבר, כמובן, לא ברצינות רבה מדי, גם כשהיא משחררת בספר את דעותיה על הנישואין, על אחוות הגברים הצה"לית הדביקה, על רווקותה המתמשכת, על חברות, שנישאות לתוך כלוב של זהב ושיממון וכו'.

עלילת הספר פשוטה: אוסנת שטיבל, צלמת רווקה בת 32, שהיתה תמיד נערה מכוערת, כחושה ושטוחת־חזה, מוזמנת לצלם משפחת תעשיינים, המתגוררת באפקה, לשער של מוסף העיתון. בניגוד להרגלה, היא נכנסת למיטה עם אחד הבנים. אחרי מגע מיני מאכזב היא נדהמת לגלות, שיש לו תחביב: צילום קלטות־סקס בווידאו, בלי ידיעת הקורבן. נזעמת, היא חוטפת את הקלטת, שבה היא מככבת, וקלטות אחרות שמצאה בחדרו. זמן קצר אחר־כך, יירצח אחד האנשים הנוגעים לקלטות הלוהטות, ואוסנת תגלה, שבידיה חומר מסוכן. כך מתחיל סיפור קריא מאוד ומלא שנינות על סקס, שקרים וּוידיאוטייפ, שיסתיים 300 עמודים אחר־כך בסוף טוב, על סף חתונה. העונג הבלתי־מעורער שבקריאה נפסק ברגע שהִנחת את הספר. כל שנותר במוח, הוא זיכרון של צמר־גפן מוקצף ומתוק.


לינור כותבת במהירות: שני שלישים של הספר סיימה בשלושה חודשים, ואת השליש האחרון בשבוע אחד (“אם לא היה מחשב, לא הייתי כותבת שורה. כל־כך קל לכתוב ספר על מחשב”). במקביל, היא כותבת תסריט לסרט קולנוע, שיפיק יונתן ארוך (“שורו”), ויביים איתן פוקס (“אפטר”), לפי “שירת הסירנה”. בימים אלה היא מחברת פזמונים עבור ריטה. “שירים על אהבה, אלא על מה אכתוב, על מכוניות?”

– בשני הספרים שלך יש גברים, שהגיבורה בוחרת בהם בסופו של דבר. ב“שירת הסירנה” קראת לו נוח, וב“שתי שלגיות”, נועם. זה בעינייך הגבר האידיאלי? שיהיה נעים ונוח?

“לא הייתי מודעת לזה. כנראה, הצלחת ללכוד קטע מהתת־מודע שלי. אחרי שיצא ‘שירת הסירנה’, המון בחורות כתבו לי וביקשו להכיר את נוח. היה לי קצת לא נעים לאכזב אותן ולומר שאינו קיים. אני רוצה לומר לכן, בנות, במקום שתדאגו איך לגרום לגבר שלא יעזוב אתכן, תנו לו לרוץ אחריכן. שזו תהיה הבעיה שלו, לדאוג שיהיה לכן טוב. כבר שנים אני לא מטרידה את עצמי בשאלה, איך להחזיק גבר. להיפך, אני יוצאת מנקודת מוצא, שאני בחורה נפלאה ונהדרת, ואם מישהו רוצה שאשאר, הוא צריך לעבוד קשה כדי שלא אתעצבן. אחרת, אראה לו את הדלת”.

סביבהּ יש קבוצת חברות טובות, נשים משכילות ועצמאיות בגילה. מבחינתה, אלה הקשרים העמידים ביותר, בניגוד ליחסים המתסכלים עם גברים. בצער רב היא מלווה אותן לחופה, אך כטיפוס רומנטי, שבעצם אוהב חתונות, היא טורחת להכין נאום רומנטי ושטוף־דמעות, שאותו היא נושאת קבל עם ועדה.

– היית קרובה פעם לנישואין?

“חס וחלילה. ב’שתי שלגיות', החברה של הגיבורה בורחת כמעט מתחת לחופה. זו הסיטואציה הכי חביבה עלי, המצב הכי רומנטי, כשכלה בורחת מחופתה. באופן שבו אני חיה, אני שומרת על מרחק בטוח מהחופה”.

– את חושבת שתישארי רווקה זקנה?

“בחיי יש נושאים יותר סוחפים מאשר השאלה, אם אתחתן או לא. הכתיבה חשובה לי הרבה יותר, ולא אתן לשום גבר לפגוע בה. לא אכניס מישהו הביתה רק משום שהוא יודע לתקוע מסמרים. בניגוד למה שסבורים, גברים דווקא כן רוצים להתחתן, כי גבר, ברגע שיש לו חברה, רמת־החיים שלו עולה. המקרר מלא, הבית מסודר, מישהו מכבס את הסדינים שלו. לעומת זאת, אצל נשים רמת־החיים יורדת, כי עליהן לטפל בבלאגן של מישהו אחר. הן מדחיקות את זה, כי חוששות שהוא יעזוב, ולא רוצות להיכנס לעימותים”.

לינור, שאוהבת מאוד להיות עם עצמה, מעידה שהיא נהנית לבזבז זמן, לבהות בקיר במשך שעות במבט זגוגי. “אני לא מאלה שכשמשעמם להם, ינקו את הבית. בחיים שלי עוד לא הייתי כל־כך מיואשת, שאעשה ספונג’ה. אפילו כשהייתי מלצרית ענייה, החזקתי עוזרת, כי אני שונאת לנקות”.

שעות רבות היא מדברת בטלפון עם חברותיה. היא יוצאת מעט מאוד, קצת למסעדות, כיוון שאינה מבשלת (“אני דווקא יודעת לעשות שניצלים וכאלה”). ביום שישי היא יושבת בקונדיטוריה השכונתית. לנוכח חייה חסרי האירועים המיוחדים, אפשר להבין, מדוע היא מעדיפה את עולם הפנטזיה שהיא יוצרת.

“אני אוהבת אנשים, שחיים עם ציפוי כרומו”, היא אומרת. "עם עוד קצת כסף, שאקבל מהספרים שלי, אצליח לצפות את החיים שלי בשכבת לכּה. החיים יכולים להיות די מזיעים ומרושלים, וזה לא בדיוק מוצא חן בעיני. אני אוהבת אנשים, שגדולים מהחיים בסנטימטר. זה גם סוג הספרים שאני כותבת: סיפורים על אנשים שגדולים מהחיים.

"בעצם, אני אדם מאוד רומנטי. יש לי תיאוריה, שהחיים הם לא כל־כך מה שקורה לך, אלא איזה סיפור שאתה מספר לעצמך עליהם. אנחנו חיים בתקופה עלובה. הספר הנפוץ הוא ה’מניואל', ספר ההדרכה. אתה לא מדבר על אהבה, אלא על קשר, ואתה לא מדבר על רומנטיקה, אלא על ‘לעבוד על הקשר’.

"אני לא חיה בספר הזה. בספר שלי, אתה לא עובד על קשר אלא מתאהב, וכשאת קוראת בעיתונים, שאחרי שנתיים צריך לצפות לכך שהלהט המיני יירד, אז אני אומרת, אני נורא מצטערת, אבל אם את חיה עם מישהו ומגלה, שרק פעם בשלוש שנים את רוצה לגעת בו, אז את צריכה ללכת. אני בעד TRUE LOVE.

“רק בגלל שזה עידן עלוב כזה, אנשים רואים נישואים כתרופה לפחד הנוראי להיות לבד. כשאני מסתכלת על זוגות מסביב, אז לא מתחשק לי להסתפח אל קהלם. זה כמו החוזרים בתשובה. את רואה אותם מחייכים ומאושרים כאלה, אבל אומרת, תודה רבה, תשמרו את האושר שלכם לעצמכם”.

– ומה כן יתאים לך?

“פנוי, אם הוא גרוש אז שלא יהיו לו ילדים, אמביציוזי, מבוסס, שלא משאיר גרביים בסלון. גרביים בסלון זו בעיני עילה מוצדקת לגירושין”.


יש לה חתולה, “ושתי”. “יצור מגעיל. שבע שנים היא אצלי, ועדיין לא מרשה שאלטף אותה. אני שונאת אותה. גם את תשנאי אותה, כשתקומי מהכורסה ותראי את השערות שלה על השמלה שלך”. היא שונאת תמונות, והקירות הלבנים בדירתה ריקים לגמרי. מובַּיילים אחדים מתנועעים ברוח, ועל הטלוויזיה עומדים בשורה דינוזאורים פעוטים מפלסטיק, שקנתה לעצמה בחנות צעצועים. “אני דלוקה עליהם”, היא אומרת. "אחד הספרים שקראתי בזמן האחרון היה ‘אטלס הדינוזאורים’ ". באמבטיה עומדים במסדר עוד דינוזאורים קטנים, ועשרות בקבוקי שמפו מכל הסוגים. “ברוך בואך למוזיאון השמפו על־שם עירית לינור”, היא עונה בתגובה על תמיהתי.

במהלך הדו־קרב המילולי, שמתעופף בינינו בארבע שעות הראיון, היא מתנועעת על הציר שבין שתי הדמויות: ילדה תמהונית שמשחקת בדינוזאורים מפלסטיק ומסרבת להתבגר, והרווקה למודת־הגברים, שכבר ראתה הכול והחליטה שמה שהיא רואה, אינו בדיוק לטעמה, והיא מעדיפה להישאר בינתיים לבדה, תודה רבה.

לינור גדלה בתל־אביב. אמה יועצת חינוכית, אביה איש־מחשבים, אחיה הוא אייל לינור מלהקת “טרנזיסטור”, ולשעבר “ויסקוזה” ו“פופלקס”.

בתיכון על־שם ליידי דייויס היתה ברווזון שטוח־חזה, רזה, על גבול האנורקסיה. “זה שחשבו שאני בת 11, מילא. אבל חשבו שאני ילד בן 11, כי לא היו לי ציצים בכלל”. אותן תכונות היא מצמידה גם לאוסנת שטיבל, גיבורת ספרה, מאותן בנות גבוהות־קומה, ששיחקו כדורסל עם הבנים, ולא רק שלא נחשבו מעולם למלכת הכיתה, אפילו לא היו סגנית עשירית שלה.

“היה לי רושם שנועדתי לדברים גדולים, ולא נראה לי בסדר, שהעולם עוד לא גילה אותי”, אומרת לינור. “הייתי עושה סיבובים בדיזנגוף, משוכנעת במאה אחוזים שיבוא מישהו ויגלה אותי”.

– בתור מה?

“מה זה חשוב? מדענית חלל, שחקנית קולנוע, דוגמנית־צמרת. מגיל שש גלגלתי סיפורים בראש, אבל לא עלה על דעתי שכדי להיות סופרת מפורסמת, אני צריכה להתברג לכיסא ולכתוב משהו. בגיל 17 חלמתי להיות זמרת, ולמדתי פיתוח קול עם ריטה, הייתי סטטיסטית בסרטים”.

בצבא שירתה בבסיס בשבטה כקצינה בתותחנים. “כל שבועיים התאהבתי – תמיד בקצינים – וכתבתי שירים קורעי־לב”. היא למדה באוניברסיטה פילוסופיה ופסיכולוגיה. לעיתונות הגיעה בגיל 25: חברתה הצלמת רלי אברהמי, גייסה אותה ליום צילומים, כאשר לינור מדגמנת, לבושה חליפת־רכיבה מצמר, פוסעת ליד סוס. “ואז הסוס הרים את הרגל ודרך עלי. פתחתי עליו כזאת ג’ורה וקיללתי אותו, שאבנר, החבר של רלי, שעבד ב’כותרת ראשית', אמר לי, ‘אם את כותבת כמו שאת מדברת, מקומך בעיתונות מובטח’.”

ב“כותרת ראשית” גיבשה את הסגנון הנשכני האופייני לה, ופרחה ככשרון צעיר ומבטיח. כשנסגר העיתון כעבור שנתיים, הופתעה למצוא את עצמה מחזרת ריקם על פתחי העיתונים. ספרה “שירת הסירנה” שיפר את מעמדה והכניס אותה למוסף השבועי של “חדשות”, עם טור אישי המתפרס על־פני עמוד שלם, ועם מדור ביקורת סרטים וטלוויזיה.

“אולי אין זיון ששווה מיליון דולר, אבל מצד שני, גם אין הרבה נישואין ששווים את זה, בעיקר אם את אשה”, כך חתמה בטור שלה את סוגיית הסרט “הצעה מגונה”. שבוע אחר, חילקה עצות איך לסלק גבר טרדן. “את הולכת איתו למיטה, אומרת לו שאת לא משתמשת בכלום, והיום יום הביוץ שלך”. או, “בשביל זה נותרנו ברווקותנו, כדי להימנע מהצורך לקיים חיי־מין סדירים”.

לינור: "אנשים בטוחים שאני כותבת על חיי, אבל למעשה, זו הקצנה של חמישה אחוז מהאישיות שלי. אני הרבה יותר מרובעת מהדמות שאני מציגה. אם אתה בעל טור, אתה חייב לשקר הרבה, אחרת תישאר בלי נושאים. השתגעתי לכתוב בעיתון את החיים שלי, בתפוצה של 10,000 עותקים? גם כך אני מגנט לפסיכים, שמשוכנעים שאני אושיט יד לחבק אותם אל חיי. וזה בניגוד מפורש לנבואותיה של אמי, שאחרי שקראה את הטור שלי אמרה, שבחיים אף אחד לא ירצה יותר לצאת איתי, כי אני אגרסיבית ומושחתת, ואיזה פה גדול יש לי.

“לא אכפת לי. אני לא חיה את חיי לפי מה שיגידו הגברים. מאמא שלי קצת לא נעים לי, בעיקר בתיאורי המין שבספרים שלי. היא חשבה שלפרסם ספר כזה, זו פאדיחה אמיתית. אני לא מרגישה נוח בתיאורי מין בגוף ראשון, כי היא בטח חושבת, שזה מה שהבת שלה עושה. אבל למה לא נותנים לסופר קרדיט, שיש לו דמיון, ומותר לו להמציא דברים?”


נשים כותבות לה, שהיא נתנה ביטוי לרחשי לִבן. “מסתבר שנשים מאוד שמחות, שמישהו יורד עבורן על הבעל או החבר שלהן. כשאַת רואה את הגברים, את נכנסת לדיכאון מבחינת הסיכוי למצוא גבר, שבאמת אפשר ליצור איתו קשר. אמונתי הדתית העמוקה היא, שגברים ונשים הם לא שני סוגים של בני־אדם, אלא אחד זה כלב, והשני לטאה. הגברים הם הלטאות, כמובן. לטאות זה יותר מגעיל, לא?”

יש לה טונות של אירוניה עצמית. נדמה שהיא מעדיפה להקדים וללגלג על עצמה, ובלבד שלא יצחקו עליה. "זה מנגנון הגנה מאוד מחוכם. אני מאוד פגיעה, ושומרת על עצמי.

“אחרי ‘שירת הסירנה’ היה לי נורא חשוב לכתוב מהר עוד ספר, שלא יחשבו שאני סופרת של ספר אחד, או שאני בעצם טלילה כץ, וכתבתי את הספר כתראפיה, כי לחץ לי משהו על הבטן. רציתי להיות סופרת, סופרת מקצועית, ואמרתי לעצמי, עד שלא אוציא ספר שני, לא יאמינו לי. עכשיו עם הספר השני, אין לכם ברירה. ויהיה גם ספר חמישי ושישי, אני מבטיחה”.

– בחורה מוכשרת כמוך לא יכלה להתאמץ ולכתוב משהו, שיש לו קצת יותר עומק ספרותי?

לינור נעלבת. “כתבתי ספר מהסוג שאני אוהבת לקרוא. אני מאוד אוהבת רומנים רומנטיים”.

– אני לא מאמינה, שבאמת יש לך ספרים כאלה בבית.

לינור נכנסת לחדר־השינה ומביאה שלושה ספרונים מהוהים באנגלית.

– את קוראת גם ספרים רציניים?

“בטח. קראתי את כל ספרי ג’יין אוסטין, ואת רוב הרומנים של צ’רלס דיקנס. ואת ‘משפחת פאליסר’. קראתי מלא ספרים. אלפי ספרים”.

– עם כל הכבוד, זו לא בדיוק ספרות גדולה. גם ג’יין אוסטין זה סוג של רומן רומנטי. שלא לדבר על צ’רלס דיקנס.

עכשיו היא מתעצבנת באמת. “רגע. כאן אנחנו הולכות להסתכסך. ג’יין אוסטין היא גדולת הסופרים מאז ומעולם. היא שווה לשייקספיר בכשרונה. אף אחד לא יישב אצלי בבית ויגיד, שג’יין אוסטין זה לא ספרות נעלה. הרומן הוא יצירת הספרות הנעלה ביותר, הנצחית ביותר, זו שאף פעם לא תיעלם”.

היא גאה בלגיטימציה שנתנה לחומר קליל ונדיף, שאין בו אפילו ניסיון לספרותיות. כן, היא היתה שמחה מאוד, אילו פרופ' דן מירון או פרופ' גרשון שקד היו טורחים לכתוב עליה ביקורת. “אני רוצה קאנוניזציה, אני רוצה שזה יהיה ספר־חובה. אני חושבת על עשרות אלפי הסטודנטים, שיחויבו לקנות את הספרים שלי. גם לא אכפת לי לקבל פרס נובל לספרות. זה הרבה כסף, שלא לדבר על הכבוד. אנחנו המגאלומנים, כמה שיותר אישורים, ככה אנחנו יותר מאושרים”.

– בואי נודה, זה לא ספר שכתבת בדם לבך.

“כתבתי ספר שהיה לי כיף וקל לכתוב אותו. כל אחד עושה מה שקל לו. אני לא מאמינה לסופרים הדיכאוניים, שמסתגרים שנתיים בחדר. אם הם כתבו בדם לבם, אז גם אני כתבתי בדם לבי. יש משהו נורא הירואי בזה, שאתה מסתגר עם הספר שלך כמה שנים ואחר־כך יוצא ומוחה את אגלי־הזיעה מעל מצחך ואומר, קשה להיות סופר, כואב להיות סופר. אולי זה מישהו שרצה להיות לבד, וזו היתה הדרך שלו להשיג פרטיות ולהוריד את הילדים שלו מהראש? אני אשמה שאני בחורה קלילה, עם ביטחון עצמי, שטוב לי עם עצמי, והחיים שלי מאוד מאושרים? אם הייתי כותבת משהו טראגי וכבד, זו היתה פוזה. את יודעת מה” – והיא אומרת את זה בעליזות גדולה – “אז אולי אני אתחתן ואלד ילדים, ואז יהיה לי מספיק רע, כדי שאכתוב משהו דיכאוני באמת”.

המלצות קוראים
תגיות