רקע
אילת נגב
איריס לעאל: ידעתי שאם לא אכתוב את הספר הזה, אמות
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

נו' 1960


כשסיימה איריס לעאל את ספרה “חוות־מרפא”, חשה שחייה מתפוררים. שש שנים, בוקר־בוקר, היתה מתיישבת בחדר־עבודתה במרומי הבית הלונדוני הגדול והיפה, שבו גרה עם בעלה ובתה, ורוקמת את ייסוריהם ותשוקותיהם ועליבותם וגאוותם ואהבתם ושנאתם של גיבוריה שנבראו בצלמה. דרי חוות־המרפא, הסובלים בגופם ובנפשם ממחלות החיים: איה, אשר נישאה מסיבות טפלות של מעמד חברתי לבעל, אשר לא ממש היה אהוב עליה, וגילתה, לאחר הולדת בתם ובשוך ההתלהבות הראשונית, שבעלה הפך ללא־כלום בעיניה. או יוסי, “המלט” מודרני, אשר מרגע לידתו מייחל למותו, נרתע ממנו ועורג אליו. והשלישית, כרמל, בעלת השם האנדרוגני, נרקיסיסטית ויפה כשטן, נשואה והרה, אשר איבדה את התשוקה לבעלה, וכאשר היא מתאהבת התאהבות הרסנית באדריכל צרפתי המגיע לחוות־המרפא, היא מפסיקה את הריונה, כדי שדבר לא יחצוץ ביניהם.

“… ואז מכופף ז’אן קלוד את ברכיו ובתנועה מדויקת, בטוחה ביעדה ויפה להפליא, הוא טומן את האבן הטובה שלו עמוק בתוך הכספת המרופדת של גופי ומרים אותי בידיו למעלה, ואני קלה כמו תינוקת וכמותה אני מגרגרת באושר ומחבקת את מותניו ברגלי ומניחה את לחיי על כתפו ודוחקת את פני אל תוך צווארו כדי שלא לראות; תנקר את עיני, אני מתפללת, זה אבי, אני תינוקת, תנקר את עיני, אדיפוס אנדרוגינוס שלי; אבל ז’אן קלוד לוקח אותי אל המיטה, עיני בארובותיהן, משכיב אותי על גבי כמו כדי לחתל אותי, ומלטף את פני ברכות, ברכות, ואני פוקחת את עיני ורואה את המראה הנורא והאסור הזה הנדחק אל תוכי וקובע את עצמו כברזל מלובן בתוך לבי, אני רואה חמלה בעיניו, אני רואה רוך וחמלה ונדיבות, ואני הודפת בכל כוחי, כוח התינוקת הדל שבי, בכי עצום התקוע עמוק בגרוני, ובוחנת בעיני את פניו, ואני יודעת, כפי שיודע כל אדם על אסון גדול העומד לפתחו, שאיבדתי אותו לתמיד”. (“חוות מרפא”, הוצאת כתר, 1993).

שש שנים סובבה, שבויה עם גיבוריה, בתוך האווירה הסהרורית והחושנית שיצרה. “היו דברים שלא ידעתי שנמצאים בי וגיליתי רק כשכתבתי אותם, כמו היכולת כמעט לגווע מתוך צער או להרגיש כיצד את נשרפת בבעירה הפנימית של חייך”, היא אומרת. "הרי זה טירוף לכתוב ספר, שאינו ‘מלחמה ושלום’, במשך כל־כך הרבה שנים. כל הזמן הזה התנהלו חיי רק בין הדפים: קראתי בקדחתנות את כתביהם של הפילוסופים הנוצריים, קירקגור, אוגוסטינוס הקדוש, את ניטשה ורילקה ותומאס מאן, ובמקביל כתבתי את הספר שלי. החיים בחוץ הכאיבו לי. המגע עם האנשים, כשנאלצתי לעשות פעולות יומיומיות פשוטות כמו לצאת למכולת, היה כמו ליטוף של נייר־זכוכית מחוספס על עורי. אפילו קרני־האור, שחדרו בעד החלון, עינו אותי. חיי היו רק רקע לעולם הדמיוני שבניתי. אי־אפשר לחיות באינטנסיביות בו־זמנית בשני מישורים. ובכל מה שקשור לחיים הממשיים, הייתי מתה־חיה. צריך הרבה אומץ לוותר על החיים, כאשר בכל התקופה הזו את נראית לאחרים כמו תמהונית, טפילה, עוסקת בדבר שאיש, וגם לא את עצמך, אינו יודע אם יש לו ערך.

“מעולם לא כתבתי ספר, ולא ידעתי אם ייצא משהו מכל הדפים האלה, המשורבטים בכתב־יד. לפעמים הייתי אומרת לעצמי, למה שלא תלכי לטייל ברחוב, או תבקרי במוזיאון, תחיי, תיהני קצת. ובכל־זאת, בעמלנות מטומטמת, הייתי מתיישבת וכותבת, יושבת ומוחקת, מגלגלת בכל יום את האבן הכבדה אל ראש ההר, כמו סיזיפוס. הרגשתי כאילו בא מישהו ולוקח את נשמתי, ואני מאיידת את עצמי כדי לאפשר לו גישה ולכתוב מתוכי. הייתי קוראת כמה עמודים, שכתבתי מתוך טראנס, ולפעמים חושבת – מי האידיוט שכתב אותם, או להיפך, מי כתב את הדבר הנפלא הזה. חששתי שאני מטפסת על אילנות גבוהים מדי, אבל בתוכי ידעתי, שאם לא אכתוב את הספר הזה, אמות”.


כאשר תם הספר, פקעו הרצועות, שהידקו את נישואיה. היא התגרשה, עזבה את לונדון ושבה עם בתה לתל־אביב. האשה הצעירה שפותחת לי את הדלת, עיניה פלדה כחולה, עורה בוהק, שערותיה האדמוניות ארוכות ומסולסלות. מראה עדין, כמו בציוריהם של דנטה, גבריאל רוזטי או ג’ון מיליי, הקרובים ללבה. פעם עמדה בגלריה “טייט”, ליד תמונתה של אופליה הטבועה, ארוכת־התלתלים, וטבעת אנשים סגרה עליה, נושאים עיניהם מהתמונה אליה, נדהמים מהדמיון.

במהלך שש השעות, שבהן אשב בסלון הלבן של דירתה, ייסדק המראה השברירי, והאשה שתגיח מתוך הקלסתר החיוור, היפהפה, תהיה לפעמים קרה, מלותיה אכזריות כסכין החותכת בקרח, התבטאויותיה אלימות, לפעמים תהיה ילדותית, רכה או מתחנחנת. מסתתרת מאחורי שבעה צעיפים, ואינך יודע לבודד את הפנים האמיתיות מהפרסונה שהיא עוטה באותו רגע על עצמה.

איריס אומרת, שאנשים פוחדים מפניה. לי נדמה, שהיא רואה את הקיום כמלחמה מתמדת, שבה יש רק חירות או מוות, ולכן היא מעדיפה לרדוף, ובלבד שלא תהיה הנרדפת. היא חשה את החיים בעוצמה גדולה, בלי שום גוֹני אפור, רק שחור ולבן. את פניה המכופלות ואת פרטי חייה, אזהה, לפעמים בניגוד לרצונה, בתוך אישיותם וקורותיהם של גיבורי “חוות־מרפא”.


איריס פרומרמן נולדה באשדות־יעקב ב־1960. “אבי פולני, אמי מקזבלנקה. גדלתי בין חרדים, וגם בקיבוץ של ‘השומר הצעיר’. זה עושה אותי ישראלית לעילא”, היא צוחקת. ספרה, אף שהוא יונק ממסורת אירופית רבת־שנים, שבו בית־המרפא הוא משל לעולם, כמו “הר הקסמים” של תומס מאן, זרוע סממני קיבוץ: בית־ילדים וחדר־אוכל, פרדסים ובריכת מים.

“בשום אופן אין זה ספר על קיבוץ”, היא אומרת, "הקיבוץ הוא חברה הרבה יותר חולה מהחברה שאני יצרתי. כמו בחוות־מרפא לפגועי־נפש, החברה הקיבוצית צריכה לחטוף שוק חשמלי קולקטיבי, ואז או שזה יהרוג אותה, או שתשרוד ותהיה בריאה יותר. בכל חברה יש זכות קיום לכל מיני טיפוסים: איש החזון ואיש המעשה, והאמן, הצרצר שחי על חשבונם, אבל מנעים להם. לא בקיבוץ. שם, היצרים חבויים בתוך מין תת־הכרה קולקטיבי כזה, שמדי פעם מתחוללת בו התפרצות פסיכוטית. כביכול, הם מאוד מודעים לעצמם ומשקיעים בתחנות־ייעוץ ובטיפול נפשי, אך למעשה, הכול נועד כדי ליישר את כולם לכלל אב־טיפוס מסוים אחד. אם לילד יש דמיון, או שהוא חס וחלילה אינטליגנטי מדי, רצים איתו לייעוץ, כדי ליישר אותו, שיוכל לעבוד במטעים וברפת או אם ירצה השם, להפוך למזכיר קיבוץ.

“חוות־המרפא שלי הרבה יותר מודעת לחוליִים שלה. יש בה יחס של כבוד לחיים, לחולי, יש בה תקווה, אמונה, חתירה לקראת מוות באופן קבוע. יש בה אופקים לנפש. אנשים נאבקים ומפסידים, ומוסיפים להיאבק”.

כשהיתה בת שנתיים, התגרשו הוריה, והיא נשארה בחזקת אביה. “אמי היתה בת 17 כשנולדתי, ואני מבינה בהחלט שכנערה כה צעירה, חסרת מקצוע ואמצעי־קיום, לא יכלה לגדל אותי”. כיום חיה אמה בתל־אביב, נשואה שוב ואם לשלושה ילדים נוספים. הקשר רופף. איריס קרובה הרבה יותר לאחיה ולאחותה, מצד אביה.

לאחר הגירושין יצא האב לעבוד בחו"ל, והיא גודלה בבני־ברק אצל סבה וסבתה. “אם יש לי איזושהי מיתולוגיה, היא נבנתה בטקסים של בית סבתא. שעות הייתי מתבוננת כמהופנטת בידיה, הבוררות אפונים או אורז. השאלות התיאולוגיות שלי נולדו שם. פירוש השם ‘פרומרמן’ הוא ‘איש מאמין’. גם השם ‘לעאל’, שנותר לי מנישואי הראשונים, פירושו בלאדינו ‘נאמן לאל’. כך קראו לעצמם האנוסים. שני השמות הולמים אותי במדויק. איך שלא התגלגלתי, אני אדם מאמין, עם בעירה פנימית הנושאת אותי מעל לדברים”.


ב“חוות־מרפא” משוקעים זיכרונות ילדות ונעורים: טיול לחנות ספרים ישנים, שבה מצאה הילדה הערמומית את הספר “101 תנוחות אהבה”, ושכנעה את סבתה, שלא קראה עברית, לקנות לה. קריאה לילית בספר האסור והסתרתו מתחת למזרן, עד שנתגלה החטא, והספר נקרע לקרעים קטנים. זמן קצר אחר־כך רואה הילדה את סבה וסבתה, עירומים בחדר־השינה, ואחר־כך, נבוכים ומכחישים. “בחופשה הזאת הוסר נטל כבד מעל לבי. ראיתי אנשים מבוגרים בקלקלתם, ועוד יותר מכך, ראיתי אותם חוטאים לעצמם בחסות אלוהים. ואחרי כל זה, לא ניתן היה למצוא בתוכי שארית של כבוד אל מה שהיה קרוי ערכים. מאז בטחתי רק במצפון שלי”.

כשמלאו לה 7, התחתן אביה שנית, איריס נלקחה מבית סבתה והמשפחה עברה לקיבוץ כפר־מנחם. "הייתי ילדה איומה וחצופה, אימת כל המטפלות בקיבוץ. חייתי חיים כפולים: לחופשות בבית סבתא לבשתי מדים של ילדה דתייה, אבל מלמלתי את התפילות מהשפה אל החוץ; ובכפר־מנחם, שהוא קיבוץ של ‘השומר הצעיר’, הייתי נוטלת ידיים, להכעיס, כאשר כל הילדים משתרכים אחרי בתור לאוכל, ולוטשים בי עיניים. בשנות הנעורים, בחופשות הקיץ, הייתי מסתובבת בבני־ברק בחולצה קצרה, בלי חזייה, וכל אלה שנהגו ללטף אותי על ראשי, כשגרתי שם כשהייתי קטנה, היו עתה יורקים.

"עזר לי מאוד שהייתי טיפוס בעטני, כי מראש לא היו ציפיות ממני. ילדים אחרים שגדלו איתי בקיבוץ, ושיחקו על הגבול הבלתי־אפשרי שבין להתקבל ובין לשמור על העצמיות שלהם, שילמו מחיר אישי יקר. אני חיפשתי מלחמות, ולכן יכולתי להתפתח בלי הפרעה. כשעשינו בכיתה משפטים ציבוריים, חיכיתי כדי לראות את מי כולם מצדיקים, כדי להיות ההיפך באופן אוטומטי. לא מצאתי הנאה גדולה יותר מאשר להגן על מישהו, שאי־אפשר להגן עליו.

“הקו הזה נותר בי. עם כל היותי פמיניסטית, אני נהנית לשמוע גברים טוענים בצורה מבריקה נגד נשים. אני אוהבת את הפרובוקציה, אני זקוקה לה כדי להגדיר את עצמי על דרך השלילה. כדי לשמר את זהותי, לא היתה לי ברירה אלא להיות מרדנית. אולי אני, בעצם, אדם שזהותו חלשה, שחייב לשמור עליה בכל מחיר בצורה זו. סילביה פלאת כתבה, ‘כל אשה מעריצה פאשיסט/ המגף בפרצוף’. אני מזדהה עם זה. כאשר מוטח בך מגף בפרצוף, את חייבת להתנגד, וכך את מעצבת את זהותך. אני זקוקה לשנאה, היא כוח יוצר חזק יותר מן האהבה. שנאה היא כוח שמפלס דרך, מאפשר לך להפנות עורף לעבר, להתדיין איתו, ואז לזנק קדימה”.

את כוחה המהפנט של המלה גילתה במלחמת ששת הימים, כאשר ילדי כיתה ב' בכפר־מנחם כתבו מכתבים לחיילים. "נוכחתי באלכימיה של היצירה, ביכולת שלי לעשות מניפולציה של מלים ולבטא כל דבר שרציתי. הייתי כמו אשה, החווה את האורגזמה הראשונה שלה: את לא מאמינה שגופך מסוגל לתחושות כאלה. המורה אספה את המכתבים, ואני חיכיתי לראות אם יכירו בי. היא עיינה, התרגשה, ושלחה אותו ל’ידיעות אחרונות'. המכתב הזה, לפני 26 שנים, היה פרסומי הראשון.

“מאז שגיליתי את העונג הזה לא פסקתי לכתוב, תמיד על עצמי. אבי מאוד טיפח את הכתיבה שלי. התכתבתי עם סופרים, והיה אפילו מישהו שעשה דוקטורט על כתיבתם של ילדים, וחלק גדול מהחומר היו סיפורים ושירים שלי, שאבי שלח לו”. את אביה, שנפטר בגיל צעיר, לפני 12 שנים, אחרי פציעה אנושה וממושכת בתאונת דרכים, היא מבכה עד היום.

“לעאל בוחנת שאלות קיומיות כמו מהו הגיהנום, ואם יש אהבה בעולם, והאם האהבה משמעותית לקיום”, אומר העורך, ד"ר יגאל שוורץ. “מבחינה פילוסופית, היא נעה על הציר שבין קירקגור לסארטר וקאמי. אולי יש בה התרסה לעבר סופרים ישראליים צעירים אחרים, אשר כותבים על מה שמתרחש לא הרחק ממרכז העיר, או שתי אצבעות מרחוב שיינקין, או שני צעדים מאצבעם השמאלית של קסטל־בלום או גדי טאוב, שאני אגב מחבב מאוד. אבל יש בה התרסה, ‘אני לא מכאן, אני לא שייכת אליכם’. אין בספרה זכר לסכסוך היהודי־ערבי או לכל דבר שמתרחש דווקא בארץ”.

עושרה התרבותי מדהים, בעיקר אם יודעים שהפסיקה ללמוד, מרצונה, בכיתה ט', ואין לה תעודת בגרות. כאוטודידקטית אמיתית, למדה הכול בעצמה. כשחברותיה התגייסו לצה“ל, היא נישאה “לאחד מבחורינו המצוינים, בן הקיבוץ, לוחם בסיירת מטכ”ל. אולי זו היתה הפנמה של המסר שקיבלתי, שאנשים כמוני הם מהחולים והמעורערים והמוזרים, יבלת על אפה של החברה הקיבוצית, וביקשתי לתקן זאת דרך נישואים למיטב הנוער”, היא אומרת בלעג.

הנישואים לא החזיקו מעמד, ובגיל 20 עזבה את הקיבוץ עם בתה התינוקת. אחר־כך נישאה שוב, לאיש־עסקים ישראלי. שבע שנים חיה איתו בלונדון, למדה פילוסופיה עם מורה פרטי שלוש פעמים בשבוע וכתבה את ספרה. לפני שנתיים התגרשה ושבה לארץ עם בתה, ילדה יפה ומוכשרת בת 13.

“כסופרת, מעסיקים אותי יחסים של אשה אינטלקטואלית עם גבר שאיננו כזה”, היא אומרת. "זה מצב שהרבה נשים חיות בו: הגבר שלצִדן הוא הקרקע המוצקה, הדבר הקבוע והלא משתנה, בשעה שאת הרפתקאותיהן הרוחניות הן מוצאות מחוץ לבית. לא במקרה לא הענקתי שמות לבעלים של איה וכרמל, אלא קראתי להם ‘הבעל’. לא מגיע להם שם, לבעלים אנמיים כאלה. מעניין אותי מה מאפשר לזוגות להמשיך בנישואיהם בלי תשוקה, בלי התאמה: זו הדרמה האמיתית.

“שתי הגיבורות שלי נשואות נישואים לא מספקים, אלא שכרמל מחליטה להפנות את גבה לטעות שעשתה ולחיות באופן טוטאלי עם המאהב ונגדו. ואילו איה, אחרי שמצאה אהבה אחרת, מחליטה שלא לקחת את ההזדמנות, שניתנת לה להציל את חייה, ומקריבה את אהבתה למען הנישואים. ואז היא מגלה, שבכך איבדה את טעם החיים ואת החיים עצמם”.

על קיר הסלון בדירתה השכורה, ציורו של ון אייק, “חתונת הזוג ארנולפיני”. הכלה, בשמלה ירוקה, הריונה ניכר בה, באה בברית הנישואין עם בחיר־לבה. לאיריס לעאל יש בטן קטנה, חודש חמישי להריון, וגם לאחר שייוולד ילדם, לא בטוח שתינשא לגבר שאיתו היא חולקת את חייה זה שנים אחדות.

“חיים בחטא?” היא חוזרת על שאלתי וצוחקת. “לחיות בחטא אלה הנישואים הרגילים. מה שאיה וכרמל עושות עם בעליהן, אלה חיי חטא: נישואים בורגניים, משעממים, מעיקים, בגיהנום משותף. מי שחי כך נענש על־ידי החיים עצמם. את ואני לא חיות בחטא. זוג שמקדש את אהבתו יום־יום, האם אפשר לומר עליו שהוא חי בחטא?”


הם קוראים זה לזה שירה, חיים יחד בצמידות גדולה. זו הפעם הראשונה, היא אומרת, שעומד מולה אדם בעל אישיות חזקה, שמסרב להתקפל. הראשון בין הגברים שהיו לה, שאינו מפחד ממנה. "אני מעדיפה להילחם על נפשי מאשר לשקוע בתוך שלווה. אני ניטחת מסלע אל סלע, עד תהום. גברים פחדו ממני, כי יש בי כוח, ששועט קדימה ומסמן שהוא לא יודע גבולות. בעצם, חיכיתי לאחד שיעז לעמוד מולי. רציתי קרבה טוטאלית לבן־הזוג, אבל עד היום הצלחתי להשיג את זה רק בדרך אחת, כשהם נטמעו בזהות שלי.

“האתגר הוא להיות עם אדם בעל זהות משלו, שנאבק בי ולא נכנע לי. אני לא שוכחת את התמונה ב’מרד הנעורים', שבו הם נוסעים במכוניות זה מול זה, ולא ידוע מי ייבהל ויעצור ראשון. בעומקי לבי רציתי מישהו, שיעצור רגע אחרי”.

מוסיקת ג’ז ממלאת את חלל הדירה, וג’ז הוא גם שמה של הכלבה האדמונית הקטנה. איריס מתלבשת בסגנון אקסטרווגאנטי, צבעוני, מחשופים עמוקים, נראית כמו צמח־נוי אקזוטי. “במקום לספור כבשים, כשאיני יכולה להירדם, אני מתכננת לעצמי בגדים. זה נותר בי מבני־ברק, כשנהגתי לבחור בד וללכת לתופרת עם סבתא”.

היא שואפת לשלמות. “זו מכה נוראית, רודנות פנימית שמכריחה אותי לשכתב שוב ושוב, ואותו דיבוק חל עלי בכל תחומי החיים. כל ערב אני מבשלת בהקפדה רבה ארוחה, שאנשים אחרים מבשלים רק פעם בשנה, וגם אז גומרים בהתמוטטות עצבים קלה”. היא אדם פוליטי, בעלת מעורבות חברתית ודעות נחרצות.

אין לה מקצוע, מלבד הכתיבה, ובביטחון רב היא קוראת לעצמה סופרת, אף שספרה הראשון מתפרסם רק עכשיו. היא כותבת שלד עלילה, תיאור דמויות, היחסים בין הדמויות, ואז מתחילה לבנות את הסיפור, בטראנס קר־מזג.

“שואלים אותי, למה הבית שלי כל־כך נקי. התשובה היא חוסר השראה. אני מטאטאת את הבית לפעמים ארבע פעמים, עד שהמשפט הנכון בא אלי. הסופרת קולט היתה שולה פשפשים מהחתול שלה במשך שעות רצופות. אני מסוגלת להבריק חלונות, לטאטא שוב ושוב, כשאני נתקעת. אני כותבת ביד, על נייר, שכבה על־גבי שכבה. אני מבינה למה קפקא ביקש, שישרפו את הדברים שלו: גם אני לא הייתי רוצה שהגרסאות הלא־מושלמות שלי תיפולנה לידיים זרות”.

כתיבתה חגה סביב האהבה והמוות. “המוות הוא הקיר, שאני מטיחה את ראשי כנגדו. הדמיון שלי זקוק גם לערכים הנגזרים מהמוות, כמו סופי ומוגבל ומרקיב ומתפורר, כדי שערכים אחרים, הגזורים מהחיים, יתקיימו בי. לא המוות מפחיד אותי, אלא ייסורי הגוף. משמע, אני מפחדת מהחיים. הרי אנשים מפחדים מהייסורים, מהגסיסה, מהכאבים, ולא מהאין שהוא המוות”.

בכתב־העת הספרותי “אפס שתיים”, משכה איריס לעאל תשומת־לב, כשפרסמה מאמר מבריק ושיר מבריק לא פחות, תחת הכותרת “מוות – עשי זאת בעצמך”, על שירתן של אן סקסטון וסילביה פלאת, אשר כמהו אל המוות, עד שבחרו לרוץ אל זרועותיו ופירקו את זהותן הנשית “לכלל שברים חסרי צורה מינית, שמתוכם מזנקת זהות מרהיבה, שנבחרה מרצון, בעלת איכות מיתולוגית”. ב“חוות־מרפא” היא מדלגת בין תודעתן של הדמויות הגבריות והנשיות, לפעמים אפילו באמצע משפט המתחלף מנקבה לזכר, כיוון שלדעתה, הנפש אינה מבחינה בחלוקות סטנדרטיות של זהות מינית. "לוקחים אותי, את אורלי קסטל־בלום, את יואל הופמן, דוד שיץ, הופכים אותנו על הגב, פותחים לנו את הרגלים וממיינים, זכר־נקבה, זכר־נקבה. זה בכלל לא רלוונטי. נפש האמן היא תמיד אנדרוגנית.

“אלווארז כתב בספרו ‘האל הפראי’, שרוב הסופרים כותבים כדי לגרש שדים. ואני, כמו אידיוטית, נפלתי לתוך המלכודת הזו. הייתי משוכנעת, שהכתיבה של הספר הזה תגרש ממני את השדים. כשסיימתי, גיליתי שהשדים שהיו איתי תמיד, חיים איתי לנצח. אבל כתיבה ספרותית היא לא רק תראפיה, כפי שאינה רק אמירה אינטלקטואלית וסידור עולם ובנייה אסתטית. כתיבה ספרותית היא כל הדברים האלה, בתוספת משהו נוסף, שעושה את זה לעולם שלם”.

בסופו של “חוות־מרפא”, כל מי שלא מת, חוזר אל הגיהנום הפרטי שלו. האהבה לא הצילה שם איש. “מסקנת הספר היא, שעדיף שאהבה תהיה כל־כך טראגית, עד שהיא תביא למותך, מאשר שהיא לא תהיה בכלל. אבל כשסיימתי את הספר, במסקנה די פסימית, משהו בי השתחרר. הזהויות שחשבתי שלא יכולות לחיות יחד, כמו האשה היוצרת, האם, המאהבת, הרכה, האכזרית, וכל הדברים שהם אני – פתאום קלטתי שאני יכולה לממש את כולם יחד. הפחד מלידת ילד נוסף נעלם. הספר היה זירת מאבק בין חיים ומוות, בריאות וחולי, נשיות ואמהות ומיניות. אני לא יודעת אם הכתיבה היא שגירשה ממני את השדים, אבל החיים הם שפתרו את עצמם. רק לאחרונה אני חשה, שהתחלתי לחיות במין חיוּת חריפה כזו, בחדות של רגש”.

המלצות קוראים
תגיות