נו' 1935

דן בניה סרי שוטט כהרגלו באתר גבעת התחמושת הסמוך לביתו, ופתאום ניקר בו המשפט הזה. “אמרתי לעצמי, לעזאזל, מי זה מישאל, ולמה הוא צריך לחזור דווקא מקבורת אשתו? איזו נפש מעוותת יש לך, שאתה מחפש טרגדיות? למה לא תיקח אותו לעשות משהו עליז יותר, למשל לשׂוּחַ עם אשתו בין עצי החורש? אבל בית־הקברות הוא המקום הטבעי שלי. כשאני הולך לבקר את קבר אבא או את קבר אמא בסנהדריה, אני עובר כמעט את מחצית הקברים וקורא את כל המצבות, מחפש שמות מתאימים לדמויות שלי, כשם שאני שואב שמות מתוך מודעות האבל בשכונת הבוכרים. כל השמות בספרי החדש הם שמות של מתים. כמו מכונית שלא מצליחה לנוע בימי השלג, ומדרדרים אותה במורד, כדי שתתניע את עצמה, כך אני פשוט מוכרח כל כמה עמודים איזה שניים־שלושה מתים או גוססים, כדי שהסיפור יימשך. כמות המתים אצלי בטיוטה ראשונה מבהילה ממש, וככל שהטיוטות מתקדמות, אני מתחיל להיפטר מהם”.

וכך, משני משפטים קצרים, החל להתגלגל סיפורו של מישאל בביוף, אלמן בן חמישים, חשוך־ילדים, אשר הולכי־הרכיל בשכונתו ריננו, שבגלל אשכיו המרוקנים לא הרתה אשתו. “בשלב ההוא התפיחה בבטנו יכלה להיות גם הרעלת קיבה, כיב בתריסריון או התחלה של סרטן, ואז היה הספר אחר לגמרי”, אומר סרי. “אמרתי, נמשיך ונראה מה קורה. כתבתי עוד כמה עשרות עמודים, לקחתי את מישאל לרופא, ופתאום נעץ הרופא את שתי אצבעותיו בפי־הטבעת של מישאל, וגילה מה שגילה. נראה שהשדים שבתוכי הכתיבו חוקיות, שדרכה קיבל הסיפור את הממדים הגרוטסקיים והפנטסטיים שלו. אני לא סופר, שמתכנן מראש את העלילה, אלא נסחף איתה. בכלל לא ידעתי, שאני כותב על גבר שנכנס להריון, וכשקראתי את הטקסט שלי, הופתעתי מאבחנת הרופא לא פחות משהופתע מישאל. השורות נכתבות לא מרצוני. לא אני מוליך את ידי הכותבת, אלא עריץ שיושב מעלי הוא שמכוון אותה”.

מישאל שמח ונבוך בעדנה הפתאומית שהיתה לו, ואינו מודע לקנאתם ולמשטמתם של אנשי שכונתו, לנוכח כרסו התופחת ושדיו המבשילים. המעשה מתפתח, דרך הרבה מצבים קומיים, מפגשים עם נשים וניסיונות למצוא שידוך, עד לסוף הטרגי.

“מישאל” (הוצאת “כתר”, 1992) הוא רומן ראשון של דן בניה סרי, אחרי שני קובצי סיפורים: “עוגיות המלח של סבתא סולטנה” (1981) ו“ציפורי צל” (1988). זהו משל על אדם, המבקש לממש את עצמו, ונדרש לשלם את מלוא המחיר. הריונו אינו אסונו שלו, אלא אסונה של חברה, שאינה מסוגלת להתעלות ולראות אדם באושרו המצומצם, כי אושרו מושג בדרך שקוראת תיגר על חוקי הביולוגיה ועל חוקי החברה.

“הריונו של מישאל הוא סימפטום, שמדגיש את תחושת החריגות שלי”, אומר דן בניה סרי. “אם כתיבת אמת היא ניסיון שלנו לשרטט באיור גס את הפרופיל הנפשי של עצמנו, אז נדמה לי, שהעובדה שהייתי ילד בודד העומד מרחוק ומציץ בשמחת הקהל, רוצה להתמזג ולא מצליח, והציבור נראה לו כמפלצת טורפת בעלת הרבה זרועות, אשר אם אגיע אי־פעם לבקש את קרבתה, אצא כולי חבול מציפורניה – התחושה הזו היא שהולידה את הריונו החריג של מישאל”.

– דימית את עצמך אי־פעם בהריון?

"אני מודה, שאם היו משתנים חוקי הטבע והייתי מוצא את עצמי מקיא, ולאחר־מכן מגלה שאני תופח, ולא משום האוכל, הייתי בהחלט מברך, ‘ברוך שעשני אשה’. בשנותיה האחרונות היתה אמי רוטנת כלפיי וכלפי ששת אחי, מדוע הסתפקנו כל אחד בשניים־שלושה ילדים ולא יותר. ‘לולא מת אביכם בצעירותו’, אמרה, ‘הייתי יולדת עשרים ילדים, ולא שבעה’. שאלתי אותה, מה החן שיש בילדים רבים? הרי זו טרחה עצומה. אמרה לי, ‘קודם כול, ההריון. אביך, שלא נהג לפנק אותי כל ימות השנה, היה משנה מנוהגו, ומביא לי מיני פירות ודגנים, בצנעה, בערב, אחרי שהלכתם לישון, שלא תשמעו איך אני גורסת את המעדנים היקרים בשיני. אתה יודע מה זה לצאת מהמצוקה למשך תשעה חודשים ולהידמות כאחת המטרוניתות האשכנזיות? והלידה אמנם כואבת, אבל הרופאים והאחיות יושבים כמלצרים סביב מיטתי במשך שלושה־ארבעה ימים ומלטפים את מצחי, ועל כל פעייה קטנה שלי מכנסים קונסיליום רפואי. איפה אני זוכה לזה מכם?’ "

הריון ולידה יחזרו כמה וכמה פעמים בשיחה שלנו, גם בהקשרים פחות צפויים. כשסרי מבשל לי קפה שחור בפינג’אן קטן (הוא עצמו שותה רק מים רתוחים, בגלל דלקת הפרקים הכרונית שלו), הוא מצביע על מסננת גדולה על השיש במטבח, שבתוכה הוא מגדל נבטי אלפאלפה. "אין לי למי לתת את האהבה. אשתי בעבודה, בני הסטודנט נועם, שגר איתנו בבית, גדול מכדי שאוכל לנשק אותו, וכשאני מלטף את ראש בתי יוספה, מיד בא בעלה ואומר, אתה לא חושב, שאתה עובר את הגבול? אז מה נשאר לי? לגדל בעלי־חיים, שאני סולד מהם, או נבטים. למי שכבר עבר את גיל הלידה, גידול נבטים מעניק תחושת אבהות שאין כמותה. פה יוצאת זרוע ראשונה, וכאן גרעין מתקלף מהקליפה, ופתאום הירקרקות של כתר הנבט. וכשאני גורס אותו בשיניים, לעתים יש לי תחושה, שאני שומע פעייה רחוק של תינוק: ‘אוי, כואב!’ "

הבית זרוע בתצלומי צבע גדולים של נכדו בן השנה ורבע, בנה של יוספה, שתקבל בקרוב תואר אקדמי של גננת במכללה ע"ש דוד ילין, “ואני, שלא למדתי מעולם באוניברסיטה, אוכל להניח את ראשי מתחת לידיה של בתי ולהגיד, זכיתי בשמה בכתר”. שמו של הנכד, לירן, נבחר למורת־רוחו של סבו. “אם היו שואלים אותי, הייתי קורא לו מתניה או אחזיה, שם בעל עבר ומטען תרבותי. עם שם כמו לירן, דרושים שלושה מוהלים כדי לשכנע אותי, שהוא בכלל יהודי. אבל מה אלין ומה אתלונן, אצילות של חום הילד הזה מפגין כלפי. יש בי כמיהה לתינוקות. תמיד אהבתי לחבק תינוקות קטנים, כי הם היחידים שהיו חסרי־אונים להתנגד לי, ולא סלדו ממראי החיצוני. עד גיל ארבע הייתי מפונק בצורה מחרידה, וכשאמי הניחה אותי מזרועותיה, כשנולד אחי הקטן, לא נתנה לי כלים חלופיים להתמודד עם אובדן האהבה. שכנעתי את עצמי, שהיא דחתה אותי בגלל כיעורי. ואם אמא דוחה אותי, מדוע אקבל חמימות אצל זרים, שבוודאי לא חייבים לי?”

מאז יצא לפנסיה מוקדמת מטעמי בריאות בגיל 48, דן בניה סרי הוא עקרת־בית במשרה מלאה, ולפי התוצאות, עקרת־בית קפדנית ומיומנת. בכל יום הוא נהנה לטאטא את חדרי הדירה, לנגב אבק עד לגרגיר האחרון ולשטוף את רצפת המטבח. יום חמישי מוקדש אצלו לניקיון יסודי, כולל צחצוח החלונות והדלתות, “כדי שאשתי לבנה, כשתחזור מעבודתה כמזכירה ראשית בבית־ספר תיכון ‘דנמרק’, תמצא בית מסודר שאפשר להיכנס אליו, ותאמר, עכשיו אתה רשאי לקבל ממני נשיקה. לאשה הזאת אני חייב הרבה, חולשתה היא מעלתה. את כל כוחה היא מקדישה לאחרים, אבל כשמגיעה שעתה לעשות לעצמה, אין בה כוח אפילו להרים יד וללטף את מצחה”.

מהימים שהיה פקיד במשרד החקלאות, התרגל לכתוב בין 4 ל־6 לפנות בוקר, “בשעות האלוהים שבהן נדמה לי שהמלאכים מקפלים את הכנפיים, ואפשר לראות אותם מלטפים פניו של זקן אומלל שזקוק לרחמים, או להאזין לנשיקה האחרונה, שהם נותנים לתינוק בעריסה, ואז, בנינוחות הזו, גם השורות הפשוטות ביותר שלי נדמות בעיני כשירת מלאכים. בשעה שש אני קוטע ברשעות את השורה או המשפט שכתבתי, ופונה לעיסוקַי כאב וכבעל, סוחט כוסות מיץ, מכין כריכים. לא רציתי ליצור מצב, שמישהו ירגיש שהוא עֶבד לעבודת הכוהנים של אביו בכתיבה”.

– הכתיבה לא די חשובה לך, כדי שתפנה לעצמך שעות ותדרוש שקט והתחשבות מבני־ביתך?

“הייתי מתבייש בפני עצמי, לו ילדי היו צריכים לדפוק על הדלת לפני שנכנסים. אני כותב בדלת פתוחה, ותמיד, גם כשהיו קטנים, היו רשאים לבוא ולהפריע בכל שאלה, מבלי שיעלו על הדעת, שהם טורדים אותי באותו רגע מהשראה של בניין־קסם של משפט שעמד ממש מולי, ולא יחזור לעולם. מהו קסם המשפט הזה, מול ההרגשה שבני יכול להיכנס אלי בכל עת ולמצוא פרטנר לשיחה? אם אדם לא נזהר במהלך כתיבתו, הוא עלול לגלות, שאיבד במהלך השנים את אשתו, את ילדיו, את ידידיו”.

“מישאל” הוא ביוגרפיה רוחנית של דן בניה סרי. הוא מיקם את ההתרחשויות בשכונת הבוכרים ובשכונות הסמוכות לה, והגיבורים, כמו מישאל בביוף עצמו, הם ברובם בוכרים. “לו עשיתי אותם תימנים, כמוני, זה היה קרוב מדי אלי”, אומר סרי.

הוא נולד ב־1935 בשכונת “בית ישראל החדשה”, אך המכולת של אביו יוסף עמדה בשכונת הבוכרים. ילד אמצעי מתוך שבעה. “בשכונת שמואל הנביא הסמוכה גרו כמה משפחות אשכנזיות אמידות, ואני הייתי נושא עבורם את הסלים מחנות המכולת של אבי. קיבלתי את החלוקה הזו בין עשיר ועני כחוק טבע, אך אז גם למדתי את הקנאה. כשלבשנו פעם בגד יפה, נדמה היה לנו, שאנו מערימים על אותם חוקי טבע, ובאותו רגע אין עוד לאשכנזים שום יתרון עלינו. כשהייתי לאב, ובני נועם ביקש נעלי ‘אדידס’, הבנתי מה הוא רוצה: לא זוג נעליים, אלא לכווץ את המרחק בינו לבין הילדים האחרים. כאב לי, שכפקיד ממשלתי לא יכולתי להעניק לבני את מה שהוא זכאי לו מבחינת הצדק הטבעי”.

תמיד חש כברווזון מכוער. “אני לא מוצר אסתטי. כנער, היופי החיצוני היה בעיני עיקר, ומתוך שלא התברכתי ביופי הזה, הרגשתי כבעל־מום, עד שלא מצאתי שום הבדל ביני לבין הגיבן מנוטרדאם. כמי שמאס בעצמו, הייתי צריך לחפש חיזוק לעיוות המומי הזה שהענקתי לי, והשתכנעתי שהסביבה כולה חושבת עלי, את שאני חושב על עצמי. ניסיתי למצוא את מקומי ולהתחבב על בנות כיתתי בבית־ספר ‘סוקולוב’, באמצעות הלשון הגבוהה וההומור שלי. פנייתי לספרות, בגיל 40, היתה ניסיון לחפור אל תוכי ולנסות לפענח את הקודים המורסתיים, שיצרו את תדמיתי השלילית בעיני עצמי”.

קטעים מתוך ילדותו ריקע לתוך “מישאל”. אביו של מישאל בביוף הוא מוכר גפרורים, “איש מתון היה, כמעט עני, שפעמים אפילו לחתיכה של גבינה לא הספיקו לו מעותיו”, החולם לפתוח חנות צעצועים מפוארת. את מעט רכושו הוא ממשכן, כדי לרכוש צעצועים לחנותו.

בדומה לגיבורו מישאל, גם דן בניה סרי התייתם בגיל 13. כדור של צלף ערבי השיג את אביו, כאשר יצא לפתוח את חנות המכולת הקטנה שלו. נדמה שסרי כותב על יתמותו שלו, כאשר הוא מתאר את אמו של מישאל:

דן בניה סרי: “לפני זמן־מה השתתפתי בערב ספרותי בפרדס־חנה, והמבקר אריאל הירשפלד הציג את סיפורַי והעיר על האבלות המזרחית המאופקת, ששורה עליהם. נדהמתי, שהוא קלט את זעקות־האמת, שהיו בתוכי בזמן הכתיבה, ולא ידעתי על קיומן. אבי נהרג ערב פסח תש”ח. ישבנו על אבא שעתיים בלבד אחרי הקבורה, ואז ציווה סבא לקום מה’שבעה', ללבוש בגדי לבן, ללכת לבית־הכנסת ולקיים סדר־פסח כהלכתו, בשירה ובזמרה, כאילו אבא נמצא בקרבּנו. סבא ישב בראש השולחן, ואנחנו, שבעת היתומים, חנקנו את הדמעות, שמא סבא יגער בנו, מול הגדול בחגי ישראל. אמא העמידה פנים שנתקפה בהרעלת קיבה, והלכה שוב ושוב להטיל את מימיה בשירותים, ובכל פעם חזרה ועיניה אדומות. שבעה ימים לא הורשינו לבכות על אבא.

“את מחנק הדמעות שלא בשלו בעיניים, אני מבטא בכתיבה. אני לא נותן לאיש להיגרר ולהיסחף, האבלים כולם מתאבלים אצלי באמירות מאופקות, ואיש לא מלווה את הדברים בבכי או בקינה. כמי שחווה את סבלות הוריו, ולא יסיים לעולם את הדיאלוג האבוד שלו איתם – המעמדים האלה, שבתמונות הילדות של מישאל עם אביו ואמו, הם אולי המדויקים ביותר, כי בהם נגעתי – קרוב מכל תמונה אחרת – בדמעותיו של אותו ילד, שלא בגד בי מעולם”.

לבתו יוספה קרא על שם אביו, לבנו נועם, על שם הסבתא נעמי. את אמו בתיה, אשר אחרי מות אביו היתה לפועלת מרודה, שבורת־גו, שניקתה משרדים במשרד ממשלתי, הנציח בשם הפרטי בֶּנְיָה, שהוסיף לעצמו אחרי פטירתה ב־1982.

* * *

אותה מיניות חוטאת, חשאית, השוררת בכל כתיבתו של סרי, נמצאת גם ברומן “מישאל”. מישאל נזכר בסבו:

– מדוע מישאל אינו יכול להסתפק בתינוק המתרקם בו, והוא מתעקש לחפש לו כלה, ולהתאכזב בכל פעם שהשידוך לא יוצא לפועל?

“בימינו אולי היה נשאר לבדו, אבל בחוקיות השכונתית של ימי ילדותי, שבה מתרחש הסיפור, המושג של ‘משפחה חד־הורית’ לא היה מקובל. מישאל רוצה לחיות לפי מוסכמות החברה, כדי שהבן שהוא נושא בבטנו, יזכה לחמימות משפחתית ממוסדת”.

אחת המועמדות היא יוכבד, בחורה מבוגרת החיה בבית הוריה ומטפלת באמה המרותקת לכיסא־גלגלים. מישאל, כחתן עתידי, מוזמן לארוחת ערב, אך צלחתו נשארת כמעט ריקה, בשעה שהבת עורמת הררי־ירקות ובשר על צלחתו של אביה. אחרי הארוחה מצווה האב על בתו להוציא את שמיכתו מחדר השינה המשותף לו ולאם, ומודיע, שהוא יישן הלילה על הספה בסלון. למשמע הדברים, הבת המבוהלת שומטת מידה את הצלחות. האב זורק את שברי החרס לאשתו ומהמהם בקול מאיים, “רק אתמול קניתי”, והאם, שותפה למערך היחסים הסוטה, מצווה על יוכבד לנקות את השברים, ומעיני מישאל “לא נעלם המבט האפל שנתנה בספה”. בלילה שומע מישאל מהחדר השני “קול צווחה נואשת, ואחריה קולות כבדים של רגליים יחפות”. בבוקר, “יוכבד ניצבה בגבה אליו, גופה שמוט משהו, וידיה קיפלו באימה את שמיכת הצמר שעל הספה. מששמעה את צעדיו, השליכה בבהלה את השמיכה מידה ובעטה בחפץ כלשהו אל מתחת לספה… היו אלה, כפי שחשש, תחתוניו המגואלים של אביה. הריח הדביק לא הותיר בלבו ספק”.

– המלים ‘גילוי־עריות’ אינן נזכרות, ובכל־זאת, נוצרת תחושה של חטא לגבי המתרחש בבית הזה. נדמה שזה עורק, שחוזר בכל סיפוריך: מיניות אפלה, נרמזת אך לא מפורשת.

דן בניה סרי: "נכון. האב שוכב עם בתו, וכדי לא לאבד אותה, יטרפד את השידוך. יוכבד, שרצתה להינשא למישאל ולהיחלץ מתהום הטומאה, שהיתה שרויה בה כל הימים תחת משא־הבשרים של אביה, תטביע את עצמה בים ברגע שנשבר בה חלום הנישואין, ומותה יעניק מניע רגשי לדודתה המיילדת, לפצוע בסכין, כנקמה, את תינוקו של מישאל בשעת הלידה.

"זו ההצדקה העלילתית. אבל יש לזה הסבר במישור הפנימי יותר. חיי־האישות והמין נדמו לי כמשאת־נפש שלא אוכל להגיע אליה. בחלומותי, אנסתי את אלה שאהבתי, הייתי הברוטאלי, הכופה את עצמו, כי לא שיערתי, שיהיו מסוגלות לאהוב מרצונן יצור מעוות שכמוני. אחרי מעשה האהבה איתי הן בוודאי לא צעקו ‘הללויה’. לא הכרתי את המימוש האמיתי והטבעי של מעשה אהבה נכון. גם בגלל החינוך הדתי שלי – והרי ‘מישאל’ אינו ביוגרפיה אישית שלי, אלא גם ביוגרפיה שכונתית – המיניות היתה אצלי בחזקת חטא. אשתי, שנשאתי בגיל 30, אחרי ארבע שנות חיזור, היא המימוש הראשון של חיזור לשמו, שיצאתי בו מהקליפה המגעילה, שבה כלאתי את עצמי.

“אני אדם, שחייו מוחמצים. לא יכולתי לחוות ילדות בצורה חופשית, להשתעשע עם חברים, לשוב הביתה עייף, לחבק את אמא ולומר: אמא, כמה נפלא היה היום. לא זכיתי לחזר אחרי בנות כדרך שהטבע מצווה עלינו ולזכות במעט צוף, לא זכיתי לבקש לעצמי מסלול לימודים ועבודה, שיתאים ליכולתי. העולם משתקף למולי תמיד בעד משקפיים שחורים, ואם לא די לי בזה, גם הם מפויחים. נישואי הם סוף־סוף גלגל אחד בעגלה המרוטשת הזו, שקוראים לה אני עצמי, שמתהלך כהלכה מלא אוויר, ולא חסר לו דבר”.

סרי אומר, שבלי היסוס היה מוותר על הכתיבה, תמורת היכולת לחיות את החיים הפשוטים: “ללכת עם ילדַי לגן משחקים, לאהוב את אשתי, ללכת לעבודה ולא להתיירא מאנשים ומגערות ולצחוק מכל בדיחה בקלילות רבה. לדאוג לכך, שמחזור הדם שלי יהיה מלא רק בחמצן ובמרכיבי מזון חיוניים, ולא בכל מיני הפסולת שאני מלא בה, בכמות שיכולה לקטול שלושה אנשים בריאים. אדם מאושר חווה את אושרו. רק מי שלא מסוגל לחוות אושר, כותב את הסיפור העצוב על האיש האומלל, שלא זכה מעולם להחזיק באושר”.

– אתה רואה את עצמך כותב ספר, שמתרחש בשנות ה־90?

“כשאגיע לכתוב על 1990, סימן שנגמלתי מהפצעים שלי, ואז הייתי בועט בספרות, בועט בכל רמז של כתיבה. כדי לחיות את המציאות, אני לא צריך לכתוב עליה”.

הביקורות הנלהבות על ספריו, העובדה ש“אלף נשותיו של נפתלי סימן טוב” ו“עוגיות המלח של סבתא סולטנה” נלמדים בתיכון, התארים “עגנון התימני” או “מארקֶס הישראלי” שהוצמדו לו, הרווחה הכלכלית, שהוא זוכה לה בעקבות כתיבתו, לא הצליחו לרפאו מרגש הנחיתות הבסיסי שלו. "נס הכתיבה ונס ההכרה בכתיבתי קרו לי בגיל, שצלקות הילדות היו כל־כך קשות ויבשות, ששום נס לא יכול למוחקן. אפשר שההכרה הספרותית, שאני מקבל בשנים האחרונות מהקוראים, יכולה להוות מעין מייק־אפ, שבעזרתו אשה מחפה על צלקות ועל חטטים, שמכערים את דמותה. אבל לחזור לפנים חלקות, הכתיבה שוב לא תחזיר אותי. ואולי זאת הסיבה, שמישאל לא זוכה להחזיק בתינוק.

“היום אני יודע, שהכתיבה אינה בדיוק התהליך התראפי המוחלט. הריונו של מישאל היה מנחת־תודה לחברה, שאמורה היתה לאמץ אותו בזכות הנס שהוא חולל. אלא מתברר שהנס, המנחה, הקטורת, הם בעצם המוט המשחית שהיכה על ראשו. כי החברה מתנקמת נקמה נוראה בכל מי שמנסה להפר את חוקיה. אני מרגיש, שיש פער גדול בין ההתכוונות הפנימית שלי – בין נהמות־הפרא ששמעתי בתַת־ההכרה, מתוך העולם האפל שממנו נובעים חומרי־הגלם שלי – לבין התוצאה הסופית. מסעו של מישאל הוא מסע הכישלון שלי אל החברה, ושובי ממנה בבושת־פנים”.