רקע
אילת נגב
אורלי קסטל־בלום: בין אמהוּת לטירוף
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: משכל; 1995

נו' 1960


“הלכתי לנגר זקן וביקשתי ממנו, שידביק את הילד לגבי. קודם כל, לא אראה אותו, שכבת הדבק תחצוץ בינינו, כך שגם לא ממש אגע בו. שנית, הוא יגדל על גבי, לאט־לאט ייהפך לחלק ממני, ואני לחלק ממנו. ואז, כאשר הגבולות בינו לביני יפרצו לחלוטין, אוכל לבלוע את קיומו ולשכוח אותו, ושוב לא אצטרך לדאוג כל־כך. ובאשר לגבנון הלא במיוחד אסתטי – זה לא הזיז לי. ידעתי שמי שרוצה אותי – יקח אותי איך שאני, ושאם הגבנון שלי יפריע לו – אז שיילך לדפוק אשה אחרת”.

זה הפתרון המקורי לבעיית האחריות האמהית, המעיקה לעתים יותר מכל שק הרובץ על הגב, שמצאה לעצמה דולי, גיבורת ספרה של אורלי קסטל־בלום “דולי סיטי” (“זמורה ביתן”). וזה, אחרי שהתקינה סורגים לא רק על חלונות דירתה שבקומה ה־37, אלא אפילו על פתחי הכיורים והאמבטיה, כדי שהילד לא יישטף, חלילה, לתוך הביוב. ועוד אלף תכסיסים אחרים להתחכם לגזר־דין המוות, המרחף מעל ראש כל ילד מרגע היוולדו.

אל החרדה האמהית התוודעה אורלי קסטל־בלום לראשונה באופן אישי, כשילדה את בתה. "אחרי שלושה ימים בבית־החולים נותנים לך את התינוק ביד, שתיקחי הביתה, ומצפים שתיכף תדעי מה לעשות איתו. יש כאלה שפותחות את החזייה, ותיק־תק – הכול בא להן בטבעיות. אבל מאיפה אני צריכה לדעת לטפל בתינוק, תסבירי לי? זה כל הקטע. ובסך־הכול הייתי אמא רגילה, קצת לחוצה, צעירה, בת 25, אולי צעירה מדי.

"אני זוכרת, שאסנת היתה בת שלושה חודשים: היא שכבה על הספה לצדי, כך שאת לא יכולה להגיד שהיה כאן מקרה של הזנחה, והיא פלטה דייסה, ונשמה אותה פנימה. גם כשהתחילה להעלות קצף, לא קלטתי. לקחתי אותה על הידיים ואמרתי לעצמי, מעניין מה קורה לה. עוברות דקות, והמוח לא קולט. בחורה דפוקה בראש. הסתובבתי איתה בבית, והיא ממשיכה להעלות קצף, עד שאמרתי, זה לא עסק. דפקתי אצל השכנה, והיא אומרת לי, את נורמלית? הילדה תמות! רצתי לרחוב עם התינוקת בידיים, פרצתי למישהו לתוך המכונית, ודרשתי שייקח אותי לבית־חולים. תוך שנייה הכניסו לה שם צינורית לגרון, הכול פרץ החוצה, הילדה בוכה, והכול בסדר. זה היה נגמר נורא לא טוב, אלמלא דפקתי אצל השכנה ושאלתי את עצמי שאלות קיומיות, כמו למה הילדה מעלה קצף.

“אחר־כך חשבתי שלא הייתי מספיק אחראית, אז אימנתי את עצמי. על כל שיעול הייתי בודקת אותה. מדמיינת לי מחלות ומומים. סבלתי מדאגת־יתר. בפסיכולוגיה אומרים, שזה סוג של תוקפנות מודחקת, שאני מפחדת מהאלימות שלי. אמא אחת מכניסה לילד שלה מכות רצח, והאחרת חושבת שהוא הולך להיחנק. אבל מה את יכולה לעשות? שיגידו לנו מה זו דאגה נורמלית? אם הכול עניין של כמות, אז שימדדו ויגידו לנו, מאה סמ”ק זו דאגה נכונה; מעל זה – צריך ללכת לטיפול, עוד מעל זה, להרחיק את הילד מהבית, מתחת לזה, להוציא אותו למשפחה אומנת".

לגיבורת ספרה קראה אמנם “דולי”, ולא אורלי, אך הדמיון בצליל הוא רק אחד הרמזים לכך, שקסטל־בלום לא טרחה לפרוש צעיפים עבים מדי שיחצצו בינה לבין המציאות, ושב“דולי סיטי”, הכתוב בגוף ראשון, היא מדברת במידה רבה על עצמה. את הספר הקדישה לבתה אסנת.

“ידעתי שלעולם לא אוכל להדביק את הגורל, אבל בכל זאת החלטתי להילחם בו. אמרתי לעצמי שהעולם מלא מהמורות, מלא בורות ללא תחתית, תהומות מאחורי עץ השסק, אבל אני, כאם, חייבת להילחם בכל הצרות… הכרזתי מלחמת חורמה: דולי כנגד שאר העולם. זה היה כאילו שאמרתי לאלוהים, שאם אני אחראית על הילד הזה – אז אני אחראית עליו. אני לא רוצה טובות מאף אחד, כולל לא מהוד קדושתו, אני לא רוצה שאף אחד יעשה לי את העבודה. ביני לביני החלטתי, שבתור התחלה אני מחסנת את הילד הזה מכמה שיותר מחלות. רצתי החוצה לקנות חיסונים נגד טטנוס, שעלת, דיפטריה, שיתוק ילדים, חזרת, חצבת, אדמת, אבעבועות שחורות, שפעת ועוד מחלות, ודחפתי לו את כולם בבת אחת – למרות שידעתי שאסור לעשות את זה. לא יכולתי לעצור בעד עצמי, לא יכולתי להשתלט על הדחף האמהי”.

* * *

לעתים נדירות זוכה יוצר צעיר למבול הסופרלטיבים, שהונחתו על אורלי קסטל־בלום, מרגע שהחלה לפרסם. “בסיפוריה שוררת אינטגרליות אמנותית מושלמת, כשם ששליט בהם יושר אמנותי חסר־פשרות”, הכריז פרופ' דן מירון על שני ספריה הראשונים, “לא רחוק ממרכז העיר” ו“סביבה עוינת”. “יש כאן שלמות של ייאוש”, התמוגג ס. יזהר מספרה השלישי, “היכן אני נמצאת”. ד“ר יגאל שוורץ השווה את קטע הפתיחה של ספר זה לפתיחה הנפלאה של “ארץ הישימון” של ט”ס אליוט, ופרופ' גרשון שקד קבע, כי קסטל־בלום שינתה את פני הספרות העברית המודרנית, ו“הצליחה לעצב את הייאוש הנורא של האדם המטרופוליטני, שכל מגע שלו עם העולם הוא מדומה”. מעטים לא אהבו את כתיבתה המיוחדת, המערערת את שלוות־הנפש. “תמהוניות סתומה”, פסקה המבקרת הדה בושס ב“הארץ”. ספריה של קסטל־בלום תורגמו לאנגלית, לצרפתית ולהולנדית. היא רואיינה למוסף הספרותי של ה“טיימס”, כנציגה מסקרנת של הספרות העברית החדשה.

אורלי קסטל־בלום: "כל הזמן התייחסתי לעצמי בספקנות. אמרתי לעצמי, את אמא, אבל את לא כותבת בכלל על אמהוּת. בשום ספר שלך לא נגעת בנושא. ב’היכן אני נמצאת' הגיבורה גרושה פעמיים, בלי ילדים, אפשר לחשוב שאת רווקה. את רחוקה מעצמך, ואת לא מצליחה להגיע למשהו שחשוב לך. וזה מאוד הטריד אותי. כאשר סוף־סוף הרגשתי, שאני יכולה לגעת בזה, אמרתי לעצמי, גברת, הפעם את מוציאה את החרא עד הסוף. את כל החרדות האפלות, את כל הסטיות. את האחריות הארורה הזאת, שיכולה להוציא מהדעת.

"את הספר הזה כתבתי בבקרים, כשלא היה אף אחד בבית. הייתי פותחת את המחברות שלי, כותבת ורועדת מרוב העוצמה. כתיבה מרוכזת, של שעה־שעתיים ביום לכל היותר. יותר מזה אי־אפשר. כשאת קוראת ספר כמו ‘דולי סיטי’ את אומרת, טוב לבן־אדם שלא מחזיק ספר כזה בתוכו, טוב שהספר יצא החוצה, כי אלה חומרים מסוכנים, מרעילים, אסור להחזיק אותם בפנים.

"כתבתי ביד, בעט על נייר, כי אחרי שחצי ספר קודם שלי נמחק לי במחשב, לא לקחתי סיכון שאאבד גם את הספר הזה. לפני שיצאתי מהבית, הייתי בודקת שוב ושוב, שבאמת כיביתי את הגז, פחדתי שתפרוץ בבית שריפה ותאכל את הדפים. הרגשתי, שהפעם אני בתוך הקרביים, שאני שוחטת פרות קדושות.

“זהו רומן, הספר הראשון הקוהרנטי שאני כותבת, והפעם, מדובר בדם. דיו, דיו אדומה, אבל זה דם. בהחלט דם. זה ספר יותר כסאחיסטי מהספרים הקודמים שלי, יותר חריף. החוויות נעשו יותר אימתניות. המציאות הקשה השתלטה עלי כמו איזה סקס־מניאק, שחדר לתוכי ועשה בי שמות. סוג של אונס”.


אורלי קסטל נולדה בתל־אביב ב־1960. הוריה עלו ממצרים ב־1949, ובבית דיברו צרפתית. “אמא עבדה בבנק, אשה קשת־יום, שכל החיים שלה עבדה קשה. אני ואחותי, הצעירה ממני בשלוש שנים, כיום עובדת סוציאלית, היינו ילדות־מפתח”. אביה עבד ב“אל־על”, כראש מדור משכורות. ב־1986 מת מסרטן ריאות נדיר וקטלני. את כל הפרטים האוטוביוגרפיים האלה – כולל מצרים, אל־על, סרטן ריאות, אחות עובדת סוציאלית – הצמידה אורלי קסטל־בלום גם לגיבורה הספרותית שלה, דולי. “לא בכדי בחרנו לעצמנו – אחותי ואני – מקצועות שהעבודה בהם דורשת הקרבה והתמסרות טוטאלית. אצלה זה היה מתוך אלטרואיזם, אצלי – מתוך שיגעון”, כותבת קסטל־בלום, מפיה של דולי.

דולי היא רופאה, שלמדה לטענתה שמונה שנים באוניברסיטה של קטמנדו, וגרה בדולי סיטי, עיר מטורפת, בלי עבר ובלי תשתית, המזכירה מאוד את תל־אביב. “היא רופאה כמו שאני סופרת”, צוחקת קסטל־בלום. “אני משחקת עם הביוגרפיה שלי, כשאני כותבת. אני נהנית להראות את עצמי לרגע, כמו שאני, ואז אני משנה כמה פרטים והופכת לבן־אדם אחר, ואז זה כבר לא אני”.

כיוון שאינה רשאית לעבוד כרופאה בישראל בלי השתלמות ממושכת ב“שיבא”, פורקת דולי את דחפיה היצירתיים על חיפוש תרופה לסרטן, אשר היא בטוחה שהחברה כולה חולה בו, ועל בנה, שאת אביו אינה מכירה, ואף באִמהותה עליו אינה בטוחה. חרדתה לו מעבירה אותה על דעתה. על כל שריטה היא מכניסה אותו לאמבטיות של יוד, ובכל שני וחמישי פותחת אותו באזמל של מנתחים, לוודא שכל איבריו תקינים. כשנדמה לה שחסרה לו כליה, היא טסה איתו לגרמניה.

“לא הזיז לי את קצה הפופיק לקחת תינוק גרמני מבית יתומים מדיסלדורף, ולהוציא לו כליה ולהשתילה אצל בני. נהפוך הוא. אפילו התמלאתי תחושה של יעוד… כל הלילה עבדתי. ניסיתי את כל הכליות של כל ארבעים התינוקות שבמעון עד גיל שישה חודשים. חלק מתו לי בידיים, אבל אני לא התייחסתי לזה… כולם היו עם הקישקע בחוץ, ואני עשיתי לי הפסקת קפה. בחמש בבוקר שתלתי לילד כליה, תפרתיו ובחוט שנשאר לי עשיתי כמה פרפרים לתינוקות האחרים. אבל הפרפרים, תחת שיסתמו את זירמת הדם, רק התעופפו מיד החוצה, והילדים התפגרו בזה אחר זה”.

כשאנחנו נפגשות, זיכרון האם מכרמיאל, שהטביעה רק יומיים קודם־לכן, את שתי ילדותיה הקטנות, מרחף בחלל. העיתונים באותו שבוע סיפרו גם על אם אחת בהודו, שערפה בסכין את ראשי ילדיה. זוג בצרפת קשר והידק את איבר־המין של בנם בן השלוש, שלא ירטיב במכנסיים, עד שהילד מת. גבר אמריקני בן 50 הדביק במזיד מאות נערים באיידס. בברזיל פועלת כנופיה של חוטפי ילדים, כדי לספק איברים להשתלה. נדמה שאורלי יונקת את הזוועות, שהיא זורעת בספריה, לא מדמיונה הקודח, אלא מהמציאות.

אורלי קסטל־בלום: "הביטוי הזה, ‘איך היא יכלה לעשות את זה, הרי היא אמא’, מצחיק אותי. כאילו שהאמהוּת הקדושה מגינה מפני משהו. היה לי גם עניין פילוסופי – מה זה שמטילים הכול על האמא בחברה שלנו. אני בודקת את גבולות הרוע האנושי, ועד לאן מסוגל הרוע האמהי להגיע. זהו סיפור התפתחות של שיגעון, הליכה על הגבול בין שפיות לטירוף. מרוב אחריות, שעלתה לה לראש, דולי מתעללת בילד שלה.

“הרגשתי רע מאוד כששמעתי על האמא מכרמיאל, כי גם אצלי בספר יש סצינת הטבעה באמבטיה, אם כי זה נגמר אחרת. למזלי, אין שום סיכוי, שהאשה ההיא קראה את הספר, הוא עוד לא התפרסם אז, אחרת זה היה על מצפוני. אני גם מבינה, שהיא היתה ממש חולה, תכננה את כל העניין והשאירה את הבנות בבית בבוקר. אני מנסה להיות בסדר ולנקות את המצפון שלי מכמה שיותר דברים, כי אני לא מסוגלת לסבול רגשות־אשם”.

אורלי שירתה בצבא כמש“קית תנאי־שירות בסיני, למדה שנה קולנוע באוניברסיטת ת”א, ועוד שנה ב“בית צבי”. “סיפרו לי שאחד המנהלים אמר, כשהוחלט לזרוק אותי מ”בית צבי" בגלל אי־התאמה: ‘השמש לא זורחת מהתחת של אורלי קסטל’. המשפט הזה כל־כך שעשע אותי, שהכנסתי אותו לספר ‘היכן אני נמצאת’, כשמסלקים את הגיבורה מבית־הספר לתיאטרון. אני בהחלט לא מרכז העולם. אוי ואבוי היה אם השמש היתה זורחת ממני, איזו צורה היתה לעולם".

ב“בית צבי” הכירה את גדי בלום, עיתונאי ב“העיר”, ונישאה לו. “שנינו קורצנו מאותו חומר, חיים באותם עולמות. לא יכול להיות דבר טוב יותר בעולם ממה שיש לי איתו”, היא אומרת. קירות דירתם ריקים מתמונות, שניהם עובדים בסלון, אורלי כותבת בתוך כוך קטן.

“מבחינה נפשית, עוד לא הגעתי לשלב, שאני אלך לחנות, אבחר תמונה ואתלה אותה. כשבן־אדם הולך וקונה תמונה, זה מעיד על כך שהוא אדם רציני, מבוסס, עם שקט פנימי. אני עוד לא הגעתי לכזאת שלווה בחיים”. היא כמעט לא יוצאת מהבית. “אני לא ממש מתלוננת, כי אני מנסה להישמר, לא למהול את עצמי, כדי להישאר עם רגישויות לכתיבה. אבל לפעמים אני מוכרחה לצאת לראות את המפלים”.

– לראות מה?

“לראות את המפלים. טבע, חיים, אני מתכוונת. לצאת החוצה, לחתוך את היום”.

מלים מאוד חשובות לה, יש להן קיום משל עצמן, והיא מייחסת להן כוח כמעט מאגי. “הפסקתי לעשן, כי חשבתי שאני מרעילה את הסביבה. נדרתי נדר, תארי לך. דבר מאוד מסוכן ולא מומלץ. אל תשאלי מה, הבטחתי דבר בלתי־הפיך. נורא מתחשק לי לעשן, ושמעתי שיש אפשרות של התרת נדרים בכותל, ביום כיפור, וכבר שלוש־ארבע שנים שלקראת יום כיפור אני אומרת, אולי הפעם אסע לירושלים ואתיר את הנדר, אבל אני לא עושה את זה. אני לא מאמינה בהתרת נדרים”.

– את מפחדת מהנדר? לא מעיזה לעשן?

“בטח. שמתי לעצמי נדר כסחני ביותר, שלא תדעי. בחיים אני לא אדליק עוד סיגרייה. טוב, לא נורא”.


היא רזה, שקופה, חמשת חודשי ההריון השני שלה ניכרים בה אך בקושי. “ודאי שהיו לי היסוסים להביא ילד נוסף לעולם כזה. בהתחלה חשבתי, שאסנת תישאר בת יחידה, שאני לא אוכל להתמודד שוב עם האי־ודאות שבחיים. אז אני מנסה לשלוט במקסימום. עשיתי את כל בדיקות ההריון האפשריות. הבעיה שלי היא מה שאני קוראת בספר ‘מחלת האפשרויות האינסופיות’. המוח שלי עובד ובודק אפשרויות כל הזמן. מבחינה מטאפורית, די לי באפשרות שהבית בוער, כדי שאזמין מכבי־אש. אולי יש מציאות אחת, אבל יש עוד הרבה מציאויות מקבילות, שכל אחת מהן אפשרית בעת ובעונה אחת, והאי־ודאות הזאת מטרידה מאוד”.

אנחנו יושבות בבית־קפה של מלון תל־אביבי מפואר, הנשקף אל הים. פתאום אורלי מביטה דרך החלון האפרפר, המסנן את קרני השמש, ואומרת, “תגידי לי, הספינה הזאת, שם על קו האופק, הולכת לטבוע?”

– מה פתאום?!

“תסתכלי על הזווית, החרטום נוטה לתוך המים, אני מאוד מקווה, שזו רק אשליה אופטית, ושהיא לא טובעת. בדיוק חשבתי על המלחים המצריים, שטבעו כאן מול חוף תל־אביב לפני איזה זמן. את מבינה? אפשר לחשוב שהספינה שטה, ואפשר לחשוב גם שהיא טובעת, ויש עוד מאה אפשרויות”.

הכתיבה שלה דומה לפעמים לווידיאו־קליפ: תמונה מתחלפת בתמונה, בקצב אימתני, תזזיתי. אלף האפשרויות ממומשות בעת ובעונה אחת. הפנטסיה חוגגת, הילד המנותח נפתח ונסגר כמו ריצ’־רץ'. אנשים זורקים את עצמם דרך החלון או מושלכים החוצה, אבל לא תמיד מתים. כמו בסרטים מצוירים, כאשר מכבש עולה על הדמות המצוירת ומועך אותה, אבל ברגע שאחרי, היא מתנפחת וחוזרת לחיים. מוות הוא לא מוות, וחיים הם לא חיים. הרבה מעשים ומחשבות, ומעט הבעת רגש.

קסטל־בלום מפתיעה אותי כשהיא מגלה שחומר הקריאה האהוב עליה הוא ספרי היסטוריה. דווקא היא, עם הכתיבה ההיפר־אקטיבית, אשר המבקרים אמרו עליה שמאפיינת יותר מכול את הניכור של החברה המודרנית. “אני אוהבת לקרוא על העולם הקדום, על ארץ ישראל בתקופות קדומות יותר מיוון ורומי. אני קוראת היסטוריה, כי שם לפחות אני יודעת איך זה נגמר, זה המקום היחיד שבו יש ודאות, סיפור עם התחלה ואמצע וסוף. אולי ההיסטוריה תכניס לי לראש את תחושת הוודאות, שההווה לא מעניק לי”.

* * *

דמות מרכזית בספר הוא אביה המת של דולי, שעבד בחברת התעופה הלאומית “בי־עף”, שמשרדיה הראשיים שוכנים ברחוב בן־יהודה בדולי סיטי. בנוסף לנושאי האמהוּת, הטירוף, החולי, הספר הוא חיפוש אחר האב. אורלי כותבת בכאב רב ובזעם עצור על אביה, סלבו קסטל, ששנים רבות מחייו עברו עליו בחברת “אל־על”, עד שחלה בסרטן.

“במשך שלושה חודשים, כל יום שלישי או רביעי, התייצב המנוח במרפאת הכאב, ושבוע אחרי שבוע, הוציא אחד הרופאונים במרפאה מזרק ענק ותקע לו אותו בגב, מכסח שם איזה עצב… ובכל פעם היה האיש הזה, האיש הפרייר הזה, יושב ושותק, והטיפול שלהם לא שינה במאום את כאבי התופת שלו… והאוטובוס העלה אל קרבּו את צואת השכונה הצפון תל אביבית”.

אורלי קסטל־בלום: "כשכתבתי את השורה האחרונה הזאת אמרתי לעצמי, תראי איך את מתייסרת, אבל מדי פעם יש מלה או משפט, שהם תמורה אדירה על המאמץ, שבגללם שווה כל הסבל. עם כל מלה אני ממצה את הדין עד הסוף, ובמשפט הזה הרגשתי שפגעתי באמת.

“בכתיבה על אבי, ניסיתי לבדוק את משמעות חייו ומותו. אני מרגישה שהיתה לי החמצה, למרות שאני דומה לו, שום מסר לא עבר מצד לצד, הוא לא הכיר אותי מספיק, ואני לא הכרתי אותו. אבי החמיץ את חייו. אני חבה לו חוב, שלעולם לא אוכל לפרוע, ואני מקווה שהצלחתי, בכתיבה, להעלות על נס את עצם קיומו. אבא לא ראה אותי כותבת, התחלתי לכתוב רק אחרי שמת. אילו היה חי, לא הייתי מעיזה לעשות שום דבר. היה בו משהו ויקטוריאני. לידו לא הייתי מעיזה להגיד את המלה ‘תחת’, והרי בכתיבה אני משתמשת במלים גרועות יותר”.

– ומאמך אין לך מעצורים?

“אמי לא קראה את הספרים שלי”.

–??

“היא לא קוראת עברית כל־כך טוב. וחוץ מזה, היא די מסויגת ממה שאני עושה. היא היתה רוצה שאכתוב את ‘הציפורים מתות בסתר’, את זה היתה קוראת. כל הקטע הזה של הכתיבה שלי לא אומר לה הרבה. היא אומרת לי, תשמעי, זה לא כסף, זה סתם חלומות, תפסיקי לחלום ותתחילי לעבוד. היא אשה קשת־יום, 38 שנה עבדה בבנק, והיא חושבת שאני מתפנקת. היא אומרת לי, כל מצבי־הרוח האלה שיש לך, זה רק בגלל שאת משועממת, שאת חושבת יותר מדי. תיכנסי לאיזו עבודה, תהיי עסוקה כל היום, ולא תחשבי על כלום. קצת כואב לי, שהיא לא מכירה בי, אבל אולי זה מה שמחזיק אותי, כי אני יכולה להיות חופשייה. אחותי קוראת את הספרים שלי, אבל אין הערצה אצלנו במשפחה. זורקים מלה פה, מלה שם. אנחנו אנשים נורא סטרייטים”.

– גם את מרגישה, שאת לא עושה שום דבר חשוב?

"אני דואלית בעניין הזה. מצד אחד, אני מרגישה שכל מה שאני עושה מוכפל באפס. אף פעם לא עבדתי במקום מסודר, מלבד שלושה חודשים, ב־1988, כששִכתבתי מאמרים ב’הארץ'. יש לי רגשות־אשם, שבעלי מפרנס אותי. רק באחרונה התחלתי לקבל איזו הכנסה חודשית קטנה מהכתיבה, וקצת התחלתי להרים את הראש. אני מניחה את הספרים שלי על המדף, שאראה אותם, ולא אגיד לעצמי, שאני לא עושה כלום.

"כשאני לא כותבת, אני מרגישה נודניקית, קצרת־רוח, לא שלמה. אז אולי זה פינוק לשבת ולכתוב, אבל דבר אחד אי־אפשר להגיד על הכתיבה שלי, וזה שהיא פחדנית. צריך כוח ליפול לתהומות שאני נופלת, ולצאת מהם בחיים, ועוד עם ספר ביד. זה לא פשוט. גם הכתיבה היא ניסיון לחפש תרופה לסרטן, כמו שדולי עושה.

“יש לי עוד ספר בראש, אבל אני לא ממהרת לכתוב אותו, כי אני נזהרת, בגלל שאני בהריון. כדי לשמור על המתח שלי, אני לא קוראת לעצמי סופרת. אני מנסה לחשוב עצמי כעל אשה, שמדי פעם כותבת איזה ספר, ואולי הוא האחרון. זה נראה לי די חלומי. מה יכול אדם לרצות יותר מאשר לכתוב מדי פעם איזה ספר לא עבה, שהוא שלם איתו לפחות לפרק־זמן מסוים, והספר הזה מסכם את הרגשות שלו והדעות שלו ואת עולמו הפנימי, עד שהוא משתנה לגמרי, וצריך לכתוב ספר חדש?”

המלצות קוראים
תגיות