רקע
אילת נגב
ארנסט המינגווי: הסוד של המינגווי
המינגווי.png

ארנסט המינגווי, 1899–1961


“הים היה בעיניו תמיד LA MAR בלשון נקבה, שכך קוראים לה הספרדים כשהם אוהבים אותה. יש שמי שאוהבים אותה גם מדברים בה רעות, אך הדברים נאמרים תמיד כאילו מדובר באשה… בעיני הזקן היתה תמיד נקבה ודבר המעניק או מונע חסדים גדולים, ואם עשתה מעשים פראיים או מרושעים, עשתה אותם כבעל־כורחה. הירח פועל עליה כמו שהוא פועל על אשה, אמר בלבו”. (ארנסט המינגוויי: “הזקן והים”, תרגם: אברהם יבין, הוצאת עם עובד, 1994).


אין סופר במאה העשרים המייצג את הקשיחות הגברית כמו המינגוויי. הוא היה מתאגרף, צייד, דייג, לוחם, כתב צבאי ומומחה למלחמות שוורים, בעל לארבע רעיות חוקיות ומאהבן של נשים אינספור. עוד בטרם מלאו לו 30, כבר היה הסופר האמריקני המפורסם ביותר.

“המבקרים וגם הקוראים אהבו אותו, כי הוא הבין את הדור החדש, הדור האבוד”, אומרת מרים מנדל, מרצה לספרות אנגלית באוניברסיטת תל־אביב. “באישיותו, הפך לגיבור תרבות, סלבריטי, שכל צעד שלו אוזכר בעיתונים, כמו היה כוכב קולנוע”.

בספטמבר 1952, שבוע לפני שיצא לאור “הזקן והים”, הדפיס השבועון “לייף” את הספר כולו בגיליון שלם. ההצלחה היתה חסרת תקדים. 5,300,000 הגיליונות נחטפו תוך יום אחד. הדבר לא פגע במכירות הספר עצמו, שהגיעו למיליוני עותקים נוספים. ב־1954 זכה בפרס נובל לספרות (ואמר, “הייתי צריך לקבל אותו מזמן”).

גם בישראל היה “הזקן והים” לרב־מכר: הוא תורגם מיד בידי הסופר יצחק שנהר, ושומר על קצב מכירות גבוה, 137 אלף עותקים עד היום, בין היתר בזכות משרד החינוך, שהפך אותו לספר־חובה. 40 שנה אחרי התרגום הראשון, שנסתרבל והתיישן, יצא לאור תרגום חדש ומעודכן של אברהם יבין.


* * *

המינגוויי, אשר רובה־הציד היה בן־לווייתו המתמיד, וממנו ירא כל חייו, מאז שאביו תקע לעצמו כדור בראש – נפרד מן הרובה רק ביומו האחרון. אף שאשתו החביאה את כל הרובים במרתף, המפתח נשאר במקום בולט על אדן החלון. היא עדיין ישנה בשעה 7 בבוקר ביום א', ה־2 ביולי 1961, כשפתח את המחסן, בחר רובה־ציד אנגלי, הכניס שני קליעים, התיישב על המדרגות, הכניס את הקנה הכפול לתוך פיו ולחץ על ההדק. שומרי הגחלת של גבריותו אמרו, שההחלטה להתאבד היתה מעשה של אומץ, כשנוכח לדעת שמעיין יצירתו יבש. למבקריו זו היתה הוכחה, שגבריותו היתה תמיד התחזות, מסווה לחוסר ביטחון קיצוני.

הגבר המזוקן, אשר צעירים כה רבים התאמצו לחקות את חספוס חייו ואת סגנון כתיבתו, החל את חייו כתינוקת לבושת שׂמלות־תחרה. אמו, גרייס הול, היתה זמרת אופרה, שוויתרה על קריירה כדי להינשא לד"ר קלרנס המינגוויי, שהתגורר בשכנותה באוק־פארק, פרבר אמיד של שיקאגו. אשה מרשימה וקשוחה, שמלתחתה גדושה כובעים, שמלות־פאר ו־35 זוגות כפפות.

ראשונה נולדה בת, אשר אמה קראה לה מרסלין, כשם דמות באופרה “נישואי פיגארו” של מוצרט. מקץ שנה וחצי, ב־21 ביולי 1899, נולד הבן ארנסט. “האם גידלה אותם כאילו היו זוג תאומות”, מסביר פרופ' קנת לין, מחבר הביוגרפיה המרתקת על המינגוויי (הוצאת “סיימון ושוסטר”, 1987). “לבעלה זה היה העלבון הראשון והעמוק ביותר שסבל במהלך נישואיהם. האם נהגה לקנות לשני הפעוֹטוֹת שמלות מלמלה בדוגמה זהה, ועד גיל שש, התהלך ארנסט בתספורת של בנות. חרף ההבדל בגיל, סידרה האם שהילדים ילמדו באותה כיתה. רק בכיתה ג' התעקשו המורים והקפיצו את הבת הבכורה לכיתה המתאימה, אבל בגיל 12, כשקיבלה את המחזור החודשי, החזיקה אותה האם בבית במשך שנה, כך שבתיכון, שוב למדו השניים בכיתה אחת”.

נולדו עוד שלוש בנות ובן, אבל האם הוסיפה להתייחס אל שני הגדולים כאל תאומים. שלחה אותם יחד לאופרה, ועד גיל העשׂרֵה, הורשו לשחות יחד בעירום באגם, במעון הקיץ של המשפחה. האם טיפחה את כשרונם המוסיקלי של ילדיה וקיוותה, שהבת תגשים את הקריירה האופראית שהוחמצה, והבן יהיה צ’לן. המינגוויי גדל לשנוא את אמו (אך כשהתעשר, תמך בה כלכלית), וגם יחסיו עם אחותו הבכורה היו רחוקים מלהיות לבביים. היא נקמה בו בכך ששנה אחרי מותו, פרסמה ספר, ובו חשפה את סוד גידולם המוזר.

“כל חייו ניהל מאבק מתמיד על זהותו”, מסביר קנת לין. “אביו ניסה לחזק את זהותו הגברית, ועוד לפני גיל שלוש לקח אותו לציד ולדיג. הבילויים בחיק הטבע היו עבורם מפלט מעולם הנשלט בידי נשים. תורות הציד והדיג שלמד המינגוויי, הפכו עבורו לכמעט פולחן דתי שהעביר לבניו שלו”.

בספרו “מאבקו של המינגוויי באנדרוגניות”, מנסה החוקר מרק ספילקה ללמד סניגוריה על האם. "היא גדלה בסיסמה, ‘שום אשה אינה צריכה להיכנס למטבח, אם היא יכולה למנוע זאת’. היא היתה פמיניסטית מוצהרת, ובשיתוף פעולה עם בעלה, הקימה משק־בית שוויוני, אנדרוגני, שמחק את ההבדלים בין המינים. הבעל הרופא, שמרפאתו היתה בבית, אהב לקנות ולבשל, והיה אחראי למשק הבית. הם נתנו לבניהם ולבנותיהם גם בובות וגם רובים, ועודדו את כשרונותיהם המוסיקליים והספורטיביים.

“שניהם דגלו במשמעת מחמירה לילדיהם, והמיזוג של פינוק אוהב ומשמעת שרירותית בלבלו את ארנסט הצעיר, והוא נעשה חשדן כלפי רגש האהבה. האנדרוגניות העניקה לו אושר רב בילדותו, אך הוא החליט לדכא את הנטיות הדו־מיניות בעזרת התעניינות בהרואיזם גברי, במלחמות שוורים, בדיג בים העמוק, בציד אריות. ‘הזקן והים’ הוא אגדה לגברים ולנערים עדיני־נפש. אין בו ברוטאליות, וגם אין נשים שיסבכו את הדרך הנכונה, שבה גבר צריך לחיות”.


* * *

האב סבל ממאניה־דפרסיה, וגם המינגוויי ידע תקופות של מרה שחורה. במשפחה המורחבת היו כמה התאבדויות, שהפחידו ומשכו אותו כאחד. אחרי שהתאבד אביו ב־1928, לא סלח לו על כך, כי הרגיש שבכך חרץ גם את דינו. מצד שני, ביקש מהאם לשלוח לו את כלי־הנשק, וכך עשתה. 20 שנה אחרי המינגוויי התאבד גם אחיו לסטר, לאחר שהרופאים הודיעו שיצטרכו לכרות את רגליו בגלל מחלת הסוכרת.

קנת לין: “ככל שגדל המינגוויי, ונוכח בכניעותו של האב לאם, איבד את הערכתו אליו. לימים סיפר לחבר, שבגיל 18 היה יושב עם רובה טעון בתוך צריף בחצר, מביט באביו שעובד ומזיע בסופי־שבוע בחלקת העגבניות שלו, ומכוון מרחוק את הרובה אל מצחו של האב. אולי זה נבע מרצון להשמיד את הגבר אשר הוא חשש שיהפוך”.

כשהבינה האם שארנסט, ולא אחותו, הוא שיממש את שאיפות הגדלוּת שלה, לא ידעה התמוגגותה ממנו גבול. המינגוויי, שחש מבוכה, היה קורא לה “גב' המינגשטיין”, מרמז שאימצה לעצמה גינוני אם יהודייה. “הוא החזיק בדעות אנטישמיות, ושם בפי כמה מגיבוריו התבטאויות בכיוון זה. לגבי הומוסקסואלים היה עוד פחות סובלני”, אומרת מרים מנדל.

ב־1917 עזב את הבית ונסע לקנזס־סיטי, כשהוא מנצל את כשרון הכתיבה שלו כדי להפוך לכתב העיתון “סטאר”. למרות שסירבו לגייס אותו בגלל בעיות באחת מעיניו, הצליח להשתחל למלחמת־העולם הראשונה, כנהג אמבולנס בצלב האדום באיטליה. כשנפצע אחרי שנה, היה מאוהב בפצעיו וכמעט הצטער שלא נהרג. “כשאם מביאה בן לעולם”, כתב לאמו, “עליה לדעת שביום מן הימים ימות. אמו של גבר שנפל למען מולדתו, צריכה להיות האשה הגאה והמאושרת בעולם. כמה טוב למות בנעוריך, בטרם התפכחת מאשליותיך, לצאת מן העולם בהבזק־אור, מאשר לגווע כשגופך זקן, בלה ומאוכזב”.

הוא קיבל עיטור על אומץ־לבו, ואושפז בבית־חולים במילנו. שם התאהב באחות יפהפייה וידועת גברים, אגנס פון קורובסקי בת ה־26, שהיתה מבוגרת ממנו בשבע שנים. הוא רצה להתחתן איתה. כשעזבה אותו כדי להינשא לקצין איטלקי בעל תואר אצולה, זעם ורתח. אחר־כך הפך אותה לגיבורת הרומן שלו, “הקץ לנשק”.

“המינגוויי, שנמשך למלחמות, גם ידע לשקף את האכזבה העמוקה מהמלחמה”, אומרת פרופ' לאונה טוקר, מהחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. “ל’דור האבוד' שהוא מייצג, אופיינית האכזבה מכל ערכי הכבוד של המאה הקודמת, כאשר המלחמה נחשבה למבחן של גבריות. הוא היטיב לתאר את מעשי הזוועה שנעשו בשמה ואת האבסורד שבהרג. עם התמוטטות הערכים החברתיים, אומר המינגוויי, הדבר היחיד שנותר לאדם הוא לפתח צופן אישי, כללי התנהגות נאותה, גם במקצוע שאתה עוסק בו וגם במגעיך עם הזולת. זה מאוד אִפיין אותו גם כסופר, תמיד שאף לכתוב את המשפט האמיתי, הנכון. הוא היה אינדיווידואליסט מוחלט”.


* * *

משנות ה־20 שלו נהג לקרוא לעצמו “פאפא המינגוויי”, בדומה לסבו הנערץ, שהוסיף את המלה העברית “אבא” לשמו: “אבא ארנסט הול”. המינגוויי נהג לשבץ לתוך יצירותיו את קורות חייו, עם דמויות אהובותיו, יריביו וידידיו, לא פעם בשמותיהם האמיתיים. אמרו עליו שבכל פעם שהתחיל לכתוב ספר, החליף אשה. ארבע חוקיות, ועוד כמה וכמה ביניהן.

הראשונה היתה האדלי, אשה נבונה ומוסיקלית, גם היא מבוגרת ממנו בשמונה שנים, שילדה לו בן אחד. אלא שהאבהות לא הפכה את המינגוויי לאיש משפחה, והאדלי פיצתה את עצמה על ניאופיו הכרוניים באכילה מופרזת. מתחת לאפה ניהל רומן עם פאולין פייפר, יורשת עשירה, מבוגרת ממנו רק בארבע שנים, שהיתה לאשתו השנייה. פאולין ילדה לו עוד שני בנים. הכסף שלה עִצבן אותו, הוא הרגיש לכוד, מתברגן. “משהו קורה לסופרים טובים בגיל מסוים”, כתב בספרו האוטוביוגרפי “הגבעות הירוקות של אפריקה”. “אנחנו הורסים אותם: ראשית, כלכלית. אחרי שעשו כסף, הם מעלים את רמת חייהם ונלכדים. הם חייבים להמשיך ולכתוב כדי להחזיק את נשיהם, והם כותבים זבל. לא מתוך כוונה, אלא משום שהם כותבים בחיפזון, גם כשאין להם מה לומר”.

כשפרצה מלחמת האזרחים בספרד, הרגיש שהוא חייב להיות שם, ודיווחיו ככתב צבאי, התפרסמו בעיתונים רבים. כשחזר, כתב את הרומן הגדול שלו, “למי צלצלו הפעמונים”. “הוא נמשך לסכנות, גם כדי לקבל חומר חדש לכתיבה”, מסביר פרופ' קנת לין, “וגם להפחית את רגש־האשם שלו על שבתקופה של שפל כלכלי עולמי, הוא חי בעושר, כפית זהב בפה, בבית מפואר עם בריכת שחייה פרטית. זה היה גם תירוץ מושלם להתרחק מאשתו פאולין”.

כך, ב־1936, פגש את מרתה גלהורן, עיתונאית וסופרת יפה ומבריקה. הפעם, בניגוד לקודמותיה, היתה צעירה ממנו בתשע שנים. הוא הוקסם, אך חשש משאפתנותה. את לבטיו הנציח במחזה “גיס חמישי”, על אהבה שאינה עולה יפה בין עיתונאי לצעירה אמריקנית. מרתה קראה את המחזה והיתה צריכה להבין, שקלושים סיכוייה למצוא אושר עם המינגוויי, אך העדיפה להשתכנע, שהמחזה הוא אך בדיה. ב־1940 נישאו.

מרים מנדל מאוניברסיטת תל־אביב מסיימת כתיבת ספר בן 600 עמודים על חייו ויצירתו של המינגוויי. “אשתו הראשונה קראה את ספריו והעירה הערות נבונות. את הערותיה של השנייה העריך עוד יותר, וגם אחרי שהתגרשו, היה שולח לה את כתבי־היד שלו. השלישית, מרתה, שהיתה החכמה מכולן, לא רצתה לקרוא אותו, כי חששה שהסגנון שלו ישפיע עליה. היא היתה עיתונאית מצוינת, סיקרה את מלחמת סין־יפן, אבל הוא ניסה ללחוץ עליה להפסיק לעבוד. היא התנגדה, כי היתה פמיניסטית מוצהרת, מעולם לא החליפה את שמה לשמו, והרגיז אותה לשמוע שאנשים מספרים לה כמה כתיבתה מושפעת מסגנון בעלה. היא היחידה שעזבה אותו. רק היא, מכל הנשים, עדיין חיה. היא עשתה קריירה נהדרת, כתבה הרבה מחזות וספרים. היא התעניינה מאוד בישראל וביקרה כאן, וכתבה ספר: ‘סופשבוע בישראל’, שיחות עם ישראלים וערבים. ב־1946 פגש עוד עיתונאית, מרי וולש, שהפסיקה לכתוב, ונהפכה בלב שלם לגב' המינגוויי”.

* * *

המינגוויי היה הסופר החי המפורסם ביותר, לא רק בזכות ספריו, שנחטפו והיו לרבי־מכר, אלא גם בגלל אורח־חייו. כמו פיקאסו, אשר נודע בנשיו ובמזגו הסוער לא פחות מאשר בציוריו, כך גם המינגוויי. אנשים ונשים לא יכלו לעמוד בפניו, והוא ניצל זאת היטב. ספריו הפכו אותו לאדם עשיר, והוא החזיק כמה בתים ויאכטה. “הספר נמכר כמו קוקטייל צונן בגיהנום”, כתב לאשתו האדלי על “למי צלצלו הפעמונים” (1940): כמיליון עותקים בשנתיים, רב־המכר שהיה עד אז הגדול ביותר מאז “חלף עם הרוח”.

היתה לו משמעת כתיבה חזקה. היה קם לפנות בוקר, כותב עד הצהריים ומתחיל לחיות. “הוא לא היה סופר שהסתגר”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. “חיי משפחה, נשים, חברויות, מסעות ציד ממושכים באפריקה – אלה היו חומרי הכתיבה והחיים שלו. רבים ניסו לחקות את הסגנון הטלגרפי, המאצ’ואיסטי שלו”.

הוא נסע עם אשתו מרי לקובה. הם בנו בית וגרו שם עד שעלה קאסטרו לשלטון. “לא מסיבות פוליטיות נסע לקובה, אלא משום שביקש לגור הרחק מהתקשורת החטטנית. הוא אהב ושנא את הפרסום העצום שלו”, אומרת מרים מנדל.

שהותו בקובה החשידה אותו פוליטית. “כל ימיו הרגיש שרודפים אותו ומרגלים אחריו, וכולם אמרו, המינגוויי מטורף”, אומרת מרים מנדל. “רק בשנים האחרונות, כשהתיקים נפתחו, התברר שהוא לא היה פראנואיד. במרתפי האף.בי.איי היה לו תיק ענק בגלל קשריו עם הקומוניסטים בספרד וחייו בקובה”.

הגבריות, שהיתה נושא מרכזי בספריו, פינתה את מקומה לנושאים כמו לסביות, דו־מיניות, אנדרוגניות, אשר היו טבועים בו מילדותו, והוא ניסה לברוח מהם. סיפורים על אשה שעזבה את בעלה בעבור אשה אחרת, או ספרו “גן־עדן” על סופר ואשתו, זוג צעירים שהתגברו על שיממונם המיני בירח־הדבש על־ידי החלפת זהויות מיניות. היא מתחזה לגבר, והוא – לאשה. אושרם מופר, כשמופיעה אשה ששניהם חושקים בה.

הוא היה אכזר ביחסי־אנוש, ובעיקר לא יכול היה לסלוח לאדם שעשה לו טובה. הוא עבר תאונות דרכים ואסונות אוויר, ופעמיים, כשכמעט מת, היתה לו ההזדמנות לקרוא על עצמו את ההספד שהכינו לו. הוא התמכר לטיפה המרה, ופתח בפני בניו הצעירים את בר המשקאות. הם חיו עם אמותיהם, וכשבאו בחופשותיהם לבקרו בביתו בקובה, אפשר היה לראות את גרגורי בן העשר מסתובב עם כוס ויסקי וסודה ביד. כשהתלונן הילד בפני אביו שיש לו הֶנגאוֹבֶר, אמר לו המינגוויי, תיכף אערבב לך “בלאדי מרי” והכול יעבור.

בדומה לאביו, הדביק את בניו בחיידק הציד והדיג. הוא היה אבא טוב רק בתקופות משבר: פעם, כשהיה חשש שגרגורי לקה בשיתוק־ילדים, לא זז ממיטתו ומדד את חומו כל ארבע שעות. פעם אחרת, כשגרגורי כמעט טבע בים שורץ כרישים, קפץ המינגוויי למים ונשא אותו על כתפו. קנת לין: “המינגוויי היה אדם סגור שלא ידע לבטא אהבה. עבור בנו זה היה אחד הימים המאושרים בחייו, כי רק אז הבין כמה הוא אהוב”.

ג’ון, הבכור, הוא אביהן של צמד הדוגמניות והשחקניות, מיוריאל ומרגו המינגוויי. “50 שנה הייתי בן של אב מפורסם, ועכשיו אני מבלה את 50 השנים הבאות, כאב לבנות מפורסמות”, הוא נאנח. פטריק, בנו האמצעי של המינגוויי, בילה 26 שנים בציד באפריקה, אחרי שסיים את לימודיו בהרווארד. הצעיר, גרגורי, הוא המוכשר והמתוסבך בכולם. רופא במקצועו, התגרש שלוש פעמים והביא לעולם שמונה ילדים. הוא טרנסוורסטיט, הנהנה להתאפר וללבוש בגדי נשים, ובדומה לסבו, סובל ממאניה־דפרסיה. מאחוריו 98 טיפולים בהלם חשמלי ושבע התמוטטויות עצבים.

“כל ילד מגיע לגיל מסוים שבו הוא רוצה להרוס את אביו ולכבוש את אמו, אבל זה היה בלתי־אפשרי, אם היית הבן של ארנסט המינגוויי”, סיפר לפול הנדריקסון מ“וושינגטון פוסט”. כשפרסם אביו את “הזקן והים” עטור השבחים, הודיע לו גרגורי, כי זהו “דלי חולני של רפש סנטימנטלי מן הגרועים ביותר, שנספגו מעולם מרִצפתו המלוכלכת של בר”.

רוב ספריו של המינגוויי הוסרטו, וכל כוכבי התקופה שיחקו בהם. המפרי בוגארט ולורן בקאל; גארי קופר כיכב ב“הקץ לנשק”, וכשרכן מעל אינגריד ברגמן בסרט “למי צלצלו הפעמונים”, האדמה רעדה תחתיהם. ספנסר טרייסי היה הדייג הזקן ב“הזקן והים”. המינגוויי נשכר כיועץ מיוחד לסצנות הדיג תמורת 25 אלף דולר.

" ‘הזקן והים’ זכה לפופולריות העצומה שלו בזכות סגנונו התנ“כי ובזכות העובדה, שיש לסיפור כמה פירושים, המדברים אל כל אדם”, אומרת מרים מנדל. “יש שם סמלים מיניים ונוצריים, ואפשר גם סתם לקרוא אותו כסיפור על בדידות ומלחמה באיתני הטבע. הוא נכתב לאחר ספר קודם, שנקטל על־ידי הביקורת, מכיוון שהיה מסובך מדי. דומה היה שהמינגוויי אומר, לא הבנתם אותי כשהייתי מתוחכם, אז עכשיו אכתוב לכם ספר שתבינו. הדייג הזקן, אשר 84 יום לא דג שום דבר, והוא סובל בדידות ועוני, אינו נשבר. הוא רודף אחר דג גדול. אחרי מאבק־איתנים מצליח לדוג אותו, אבל שללו אובד לו, כשכרישים מתנפלים וטורפים אותו. ואף־על־פי־כן רוחו נשארת איתנה. היה בזה משהו סמלי כלפי המינגוויי, שלא נכנע גם לנוכח הכישלון”.

אלא שאחרי ההצלחה המסחררת שוב שקע המינגוויי במרה שחורה, והוא עבר כמה טיפולים בהלם חשמלי בבית־חולים לחולי־נפש. “היום חושבים שהיתה לו אלרגיה לברזל ביין האדום שאהב כל־כך לשתות, וזה שגרם לתופעות גופניות ונפשיות קשות”, אומרת מרים מנדל.

בשנים האחרונות לחייו הוסיף לכתוב, אבל כמעט לא פרסם. הדיכאון שלו העמיק. הוא נוכח לדעת שהגיע למבוי סתום בכתיבתו. כך נטל, בקיץ 1961, בפעם האחרונה את רובהו. רגע לפני שסחט את ההדק, אולי חלם על אריות, כמו גיבורו, הדייג הזקן. כשנפתחה צוואתו, התברר שהוריש הכל לאשתו מרי, ונישל את שלושת בניו. הם ערערו וזכו. כל אחד מהם מקבל היום מהעיזבון 120 אלף דולר בשנה.

“המינגוויי חיפש תמיד את המוות”, אומרת פרופ' לאונה טוקר. “המלחמה לא הצליחה להמית אותו, הציד לא הרג אותו, אז לא היתה לו ברירה אלא לעשות זאת בעצמו. הוא האמין שהדרך שבה אדם מת היא התגלמות חייו. התאבדותו היא אחד הפירושים לחייו: ההרסנות העצמית שבה חיזר אחרי המוות”.



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

אבל אנו משלמים עבור שרתים ועבור פעילות פיתוח, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 35588 יצירות מאת 1814 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־28 שפות. העלינו גם 12120 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!