א    🔗

אחרי פחות משתי עשרות שנים כבר נושא דיון על ספרות מלחמת העצמאות אופי של דיון מסכם. קביעה זו יונקת משנה־תוקף מן העובדה, שמיטבה של אותה ספרות נכתב במשך העשור הראשון שלאחר מלחמת השחרור. באותו פרק זמן נקבע הכיוון הרעיוני, גמלה ההערכה כלפי מלחמת תש“ח, עוצבה דמותו של הגיבור המרכזי שלה ונרמז על סופו האפשרי של הנושא בסיפורת העברית החדשה. כיום ניתן לציין, כי “ימי צקלג” לס. יזהר, אשר נתפרסם בשנת 1958, מציין את נקודת השיא של הספרות על נושא מלחמת השחרור, והוא מסיים את עשר שנות חייו של הנושא בספרותנו. כל מה שנכתב על הנושא לאחר מכן, מציין את גסיסתו של הנושא. הסימן הבולט ביותר לגסיסה הוא זה, שבעשר השנים האחרונות פסקה מלחמת השחרור לשמש כחוויה מפרה לספרותנו. היא פסקה לעורר שאלות מוסריות (ועל ידי כך פסקה לשמש כחוויה אישית), ופסקה גם לעורר בעיות חברתיות (ועל ידי כך הוכר מותה כחוויה ציבורית). במקום זאת החלה לשמש כתפאורת־רקע בלתי־מחויבת בתוך מירקמן של היצירות שבהן הופיעה. כל אימת שסופר נזקק ל”תנאים של מלחמה“, נמצאו לו אלו בתקופת מלחמת העצמאות. טול את מלחמת תש”ח מתוך הסיפור, ומצאת שהסיפור מתקיים יפה בלעדיה. ואם תקבענו בכל מלחמה אחרת ימשיך הסיפור להתקיים, ואפשר יהיה עוד נשכר מכך. ואשתמש כדוגמה אחרונה לתופעה זו, ברומאן של יורם קניוק “חימו מלך ירושלים” (עם עובד, 1962). פרשת האהבה בין האחות חמוטל ובין חימו נטול הגפיים, הנושם את נשימותיו האחרונות, אפשרית רק בתנאים יוצאי דופן של מלחמה ומצור. אלו נמצאו לקניוק בירושלים של תש“ח, אך לא ירושלים הנצורה ואף לא מלחמת תש”ח קובעים במשהו את סיפור האהבה הזאת, כי אם תנאי המלחמה והמצור לבדם. אם ננכה את עשר שנות הגסיסה מסכום שנות חייו של הנושא בספרותנו תיוותר לנו הפליאה הגדולה: מדוע היו חייו של נושא מלחמת השחרור, כה קצרים בספרותנו?

ב    🔗

גם תוכנה של ספרות קצרת־ימים זו מעורר תמיהה גדולה. כל עם מפאר, מרומם ומשבח את נצחונותיו במלחמה. כל־כמה שסכנתה של מלחמה היתה מרובה יותר, כן ממושכת ורמה יותר שאגת הנצחון שבאה בעקבותיה. ההיסטוריונים רשאים לנבור באריוניהם ולקפח בכתביהם שאגת־שווא זו כל כמה שירצו, הסופרים מציירים כך את הנצחון בשביל המוני העם, ובאופן כזה גם תצטייר המלחמה בעיני הדורות הבאים. כמה זמן ובאיזו רוח־גאווה התפרנסה הספרות הרוסית ממפלת נפוליאון בתחומי מולדתה? כמה זמן עתידים עוד הצרפתים לפרנס את גאוותם הלאומית ממלחמת המחתרת שלהם בכובש הנאצי (ומי תמים לחשוב שהסרט “האם פריז בוערת?” הוא האחרון להם?).

הספרות שנתחברה אצלנו על נושא מלחמת השחרור, מיטבה רחוק מלהיות שירת־גאווה לנצחוננו. תמונת המלחמה המצטיירת בספרות תש“ח רחוקה מלעורר בקורא גאוות־נצחון. היא היפוכה של כל ספרות על נצחונו של עם במלחמה. וודאי שתמונה זו רחוקה מלהיות תואמת את גודלו וחשיבותו של המאורע בתולדות העם היהודי. ההיסטוריה יודעת לספר על ייסורי־שיעבוד וחלומות־גאווה שיש בכוחם להצדיק התפארות מוגזמת ככל־שתהיה מנצחון; דורות ספורים קודם למלחמת תש”ח, שחינכונו להתרפק על גבורת־דור־כובשי־כנען־בסופה ומורדי בית שני, שהפכו לנו את תל־חי ואת יוסף טרומפלדור לדוגמה חינוכית, היו אף הם מצדיקים גאווה, אפילו מופרזת, מצדנו, מנצחון תש“ח; נוראות מלחמת העולם השנייה, אשר מוטטו את שארית הגאווה העצמית שנותרה בנו מן הגלות הממושכת, היו אף רקע מתאים וקרקע פורה ביותר לספרות משולהבת בגאוות־מנצחים ממאורע תש”ח; במקרה דנן אפילו ההיסטוריונים ילאו מלמנות עובדות ממלחמת העצמאות, שתהיינה מספיקות בשביל להצדיק אף יותר מגאוות־נצחון סתמית, כשל כל הגויים – אך למרות כל זאת, מה שארע כדבר מובן וטבעי אצל כל העמים, לא אירע אצלנו: מלחמת העצמאות לא הולידה אצלנו אפוס לאומי, גם לא ספרות שיש בה קורטוב של שמחת נצחון. כל העמים זוכרים לנו את נצחון תש"ח ומתפעלים מאתנו בשל כך; עמים־בכוח משתמשים בנו כבדוגמת אב לשאיפות השחרור של עצמם, ורק אנו (וספרותנו היא רק אחת מן התופעות של תרבותנו בעניין זה) חסרים את הגאווה ואת השמחה על הנצחון של מלחמת העצמאות.

ג    🔗

כיצד מצטיירת המלחמה בספרותנו? כיצד, למשל, יוכל נער בעוד כמה שנים לצייר לעצמו, מתוך ספרותנו, את המאורע הגדול ביותר בתולדות עמנו בעת החדשה?

מיטבה של הספרות על נושא מלחמת־השחרור מתאר מלחמה זו כמאבק בין צולפי חמורים (יזהר – “חרבת חזעה”) ופוגעי גמלים (דן בן אמוץ: “הגמל והנצחון”) לבין רועים תמימים (יזהר – “השבוי”) ואיכרים שלווים (יזהר – “חרבת חזעה”). זו נראית כמלחמה בין שבויים, שנלקחו מאחורי הצאן ומחיק הנוף השלו, ובין ילדים יהירים, שלבשו לצורך העניין סבר־פנים קשוח ויצאו ידי חובתם, לתפארת הגבורה, בבעיטה ובצעקת פאתוס מוזרה להם עצמם. כל תכליתה של המלחמה היתה לנשל ערבים רודפי שלום מכפריהם (יזהר – “חרבת חזעה”) או לבוז את הרכוש שצברו בעמל דורות (מרדכי אבי־שאול: “בריכת הזהב”).

מהי דמותו של הגיבור בספרות שנתחברה על נושא מלחמת השחרור? על אף השוני שבין יצירה אחת לחברתה ושבין יוצר אחד לרעהו מתאפיין הגיבור של סיפורת תש“ח במרכיבי דמות דומים אצל יצירות שונות ואצל סופרים שונים. הגיבור של ספרות תש”ח הוא בראש וראשונה אנטי־גיבור מובהק. אין הוא מנהיג בחבורתו. הוא אינו מתבלט בכוח ארגון יוצא דופן, גם לא באומץ לב של לוחמים ואף לא בנאמנות לאידיאולוגיה מלחמתית צבאית כל שהיא. לעומת זאת הוא מצטיין במוסר אנטי מלחמתי ובמצפון אנושי. הוא אינו נלהב להלחם. המלחמה נכפתה עליו והוא משתתף בה כמי שכפאו שד. כאשר שואלים את גרשון, בסיפרו של יהושע בר יוסף, “הפציפיסט” (בקובץ “בני המג”ד“, טברסקי תש”י), על סיבת התגייסותו, הוא מסמיק ומשיב בגמגום: “מה יכולתי לעשות? גייסו אותי. נוסף לכך, הערבים רוצים להרוג אותי, ואני אינני יכול לסבול שאחרים יגנו אלי ואני אשב בבית…”.

הגיבור של ספרות תש"ח הוא אינדיווידואליסט קיצוני. תמיד הוא פורש מן הכלל. גיבורי יזהר הם יחידים נבדלים, שהחבורה משמשת להם נושא לביקורתם החריפה. מרצונו של גיבור “חרבת חזעה” אתה שומע על תכונתו זו: “אני, נוח לי עם הכל, ושונא להתחיל להרגיש אחרת, ואיני רוצה להיות נפלה בכלום מכולם – – – לקחתי עצמי ושתקתי חזק”.

תכונה נוספת של הגיבור הספרותי של סיפורת תש“ח היא רגישותו המופרזת. זוהי דמות סגופה ומעונה, לוקה ברוחניות ובפיוטיות. כל לחיצה על ההדק עולה לה בלילות טרופי־שינה ובהתייסרות מרובה. רפי מ”ימי צקלג" של יזהר כותב שירים (“לא ידעתי שהוא שירים”). כל גיבורי סיפוריו הקצרים על נושא זה אף הם רוחניים עד מאד, מעין אחים לכל אוהבי הפרחים, מעריצי־הכלבים, כותבי־השירים וקוראי־התנ“ך שספרות תש”ח מלאה בהם. ראו כמה מתייסר גיבורו של יזהר בסיפור “חרבת חזעה” כאשר המקלען נפנה לצלוף בערבים, שהוא הבחין בהם לראשונה: “בעוד ידי נטויה בהתלהבות שכרון לעבר הבורחים שגיליתי, הרגשתי שמישהו צועק אחרת, כצפור פצועה”.

ספרות תש“ח פיתחה מאד את אלמוניותו של גיבורה המרכזי. קשריו אל הורים, או שייכותו אל דורות קודמים מעורפלים ביותר. אופייני מאד האופן בו פוטר עצמו בר־יוסף בהצגת עברו של גרשון בסיפורו “הפציפיסט”: “איש לא ידע כיצד התגלגל בחור זה לכאן ומה תולדות חייו. מתוך הדברים המעטים שהצליחו להוציא מפיו ידעו שלמד פעם באוניברסיטה העברית בירושלים ושהוא מעולי גרמניה, שגילו בערך שלושים ושהוא רווק ואין לו מקום מגורים קבוע בארץ”. אלמוניותו של גיבור ספרות תש”ח מתבלטת על רקע הדגשת שורשיותם של הערבים. סיורם של כובשי “חרבת חזעה” בכפר מאפשר ליזהר להרחיב מאד בתאור נקודה זו: “היינו מקיפים את הכפר לדרומו, ועולים בגבעה כשפתאום נתגלתה מימיננו הבקעה טובלת בראשית אונו של אור היום החורפי, הבהיר לבסוף, הכחול והמזהיב, שוטף כרוח פרצים, כים עולה על גדותיו, ומגרישה עליה ירקות ושחמומיות וצוהב, כתמי חדוה ורוחב לב, פספס שדות, שבילים ומהלכם – שטיח בינת־איכרים, ארג דורות. הלכנו הלאה”.

סיפורו של בנימין תמוז “תחרות שחיה” (בקובץ “סיפור אנטון הארמני”, מחברות לספרות, 1964) מעלה אף הוא תמונה של משפחה ערבית שורשית מאד: “מן הקירות נשקפו פרצופים של חובשי תרבוש וענדי־חרב, נתונים במסגרות של עץ מוזהב”. כזה הוא גם תאור המשפחה הערבית מעין כרם, שהוא נקלע אליה כדייר: “צמיחתם של עצי השזיף והתפוח היה בה מן הזר והמיוחד לגידולים שבבתי ערבים; ניכר היה שלא בבת אחת נוצרה החצר; כל דור ודור הוסיף משלו”.

ומעל לכל – ספרות תש“ח נטעה בלב גיבוריה חיבה מרובה למנוצחים. בנימין תמוז מסיים את המאבק הסמוי בין גיבורו היהודי ב”תחרות שחיה" לבין מתחרהו הערבי, בהצגת יחסיותם של מושגי הנצחון וההפסד במלחמת העצמאות: “דומה שהוא ראני כמה רגעים קודם לכן, בעיני רוחו, כשאני שוחה בבריכה. פניו לא היו פני אדם שהפסיד. כאן, בחצר, הייתי אנכי, היינו כולנו המנוצחים”.

עד היכן מגעת ההלקאה העצמית של הסיפורת העברית על נושא מלחמת העצמאות ניתן אולי ללמוד מעצם ההשוואה של מלחמת השחרור עם מעשיהם של הנאצים במלחמת העולם השנייה. הרהוריו של הגיבור־המספר של יזהר בסיפור “חרבת חזעה” מוליכים אותו אל השוואה כזאת: “מעולם לא הקנה השפנדאו זכות כלשהי. חה־חה, צעקו קרבי. מה לא סיפרו לנו על פליטים. הכל־הכל למען פליטים, שלנו. אלה שאנו מגרשים – זה שלומם והצלתם… כמובן, פליטים עניין אחר לגמרי. המתן: אלפים שנות גלות. מה לא. הורגים יהודים. אירופה. עתה אנו האדונים”. במה תולה מרדכי אבי־שאול את טירופה של אשת בוזז־טס־הנחושת, אשר “שעות שלמות היתה יושבת ומצחצחת. דימתה לראות טיפות דם על פני הטס. בעומק הבריכה ראתה חללי מלחמה, שהדגים טורפים את בשרם” בסיפורו “בריכת הזהב”? קל לנחש: “אז ראיתי את זרועה של האשה החיוורת: מספר כחול היה חרות בה, כתובת קעקע”.

אפילו מפעל ההנצחה הרשמי, “גוילי אש”, פרי עטם של הנופלים, (וחלילה לפרש את דברי כביקורת המפעל החשוב הזה), נאסף ונערך באופן כזה, שהוא מאשר כמעט את כל התכונות של גיבור ספרות מלחמת העצמאות שמניתי.

ד    🔗

מדוע לא נעשתה מלחמת העצמאות בספרותנו (ובתרבותנו בכלל) נושא של גאווה והתרוממות הרוח? כיצד נעשה הנצחון של תש"ח כתב אשמה מעיק של הדור כלפי עצמו?

אני חסיד גדול של ההשקפה, האומרת כי בחיי המעשה – שלא כבחיי הרוח והתרבות – קיימת שרירותיות רבה, מכוח תנאים ועובדות בצירופיהם (שאף אותם ניתן להסביר לאחר זמן בחוקיות כלשהיא). בתרבות אין מהפכות, אין השרירות שלטת בה. התרבות מתנהלת על פי חוקיות; לכל תוצאה קודמת סיבה ולכל התפתחות נמצאת קרקע־הצמיחה שהית הורתה. אף מלחמת העצמאות נקבעה כעובדה בחיי המעשה, מכוח צרופי תנאים ועובדות, שלא אני הוא המוסמך למצותם ועדיין מוקדם מדי לסכמם. אך מה שהושג בדרך המהפכה (וכל מלחמה היא הישג בדרך מהפכה) ונקבע בחיי המעשה כעובדה היסטורית, לא נעשה בהכרח גם למאורע בתרבות, הממשיכה להתנהל על פי חוקיותה המיוחדת.

דומני, שההסבר שאפשר לתת לתמיהות שהעלינו, על אופיה של ספרות מלחמת השחרור, קשור בסתירה זו שבין התהליכים שבחיי המעשה לאלו שבחיי הרוח. מלחמת העצמאות היא ללא ספק מהפכה בתולדותיו של העם, אבל יותר מזאת היא בבחינת הפתעה גמורה בחיי הרוח שלנו. למעשה, סותרת היא, מעצם היותה מלחמה (וסותר הנצחון שהביאה בעקבותיה) את תרבותו של העם. ואינני מתכוון לתפישה של “לא בחיל ולא בכוח”, כי השוואת הלכי רוח תרבותיים (ומי עוד כברדיצ’בסקי, בפולמוסיו עם אחד העם, הוכיח שאף אלו אינם כה מוחלטים) ממרחקי זמן, עם חיי המעשה בהווה, עלולים להעלות סתירות מדומות בלבד, אלא שיש בכוונתי לומר: העצמאות שהושגה בתש"ח באמצעות המלחמה – עצמאות זו עומדת בסתירה מוחלטת למשנות הלאומיות שרקמו וטיפחו בדורות האחרונים את התקווה להקמתה של המדינה.

תרבותו של הדור ידעה דרכים אחדות להשגת מולדת עצמאית, שמהשותף לכולן היה זה, שהשגת מדינה ועצמאות בדרך של מלחמת־כיבוש (משנתו של ז’בוטינסקי טיפחה מחשבה על הגנה בלבד) לא נלקחה בה כלל בחשבון. המשנות הלאומיות שלנו בעת החדשה הניחו מדינה בדרך הדת והמשיחיות, שאפו לה בדרך הדיפלומטיה והסכמת העמים, קיוו לה בדרך החינוך הלאומי ומוסר העבודה, ולאחרונה אף חלמו עליה באמצעות תקוות על דו־קיום עם הערבים – אך אף משנה אחת לא העלתה על דל שפתיה מלחמת כיבוש כדרך להקמת המדינה.

מלחמת העצמאות הביאה עמה נושא חדש ומלהיב לספרותנו, וזו חסרה היתה את ההכנה הנפשית והרעיונית לקליטתו. גיבורו של יזהר מתלונן בסיפור “חרבת חזעה” על סתירה זו שבין אופן השגת העצמאות והמדינה לבין המשנות הלאומיות שהולעט בהן. המשנות הלאומיות, שהדור חונך עליהן, דיברו על שלילת הגלות, על הכרחיות השגתה של המדינה, כדי להציל את העם מכליון פיזי או רוחני בגלות, אך מעולם לא הכינוהו לכך, שאפשר כי מדינה זו תצטרך להיות מושגת בדרך שתסתור את כל הערכים שבשמם הצדיקו בפניו שאיפה לאומית זו: “מעולם לא הייתי בגולה – דיברתי אל עצמי – מעולם לא ידעתי כיצד זה… אבל דיברו אלי, וסיפרו, ולימדו, וחזרו ושיננו באזני, בכל פינה, בספר ובעתון, ובכל מקום. גלות. על כל מיתרי ניגנו. תגר עמנו על העולם: גלות! וזה היה בי, כנראה, עוד עם חלב אמי. מה בעצם, עוללנו כאן היום?”. ומכאן גם הווידוי הנוקב של אותו גיבור, שנעשה פה לתחושותיו של הדור כולו: ”היתה בי מפולת מהממת. היתה בי ידיעה אחת, כמסמר תקוע, שאי אפשר להשלים עם כלום, כל עוד מנצנצות דמעות ילד בוכה ההולך עם אמו המאופקת בזעם של דמעות אין קול, ויוצא לגולה, נושא עמו שאגת עוול, וצוחה כזאת שלא יתכן שאין בעולם מי שיאספנה לעת מצוא".

ה    🔗

סתירה זו, יש בה כדי לבאר את אופייה של הספרות על מלחמת תש"ח את ההערכה המצויה בה, כלפי המלחמה ואת כיוונה הרעיוני, הנוגד כל שמחת נצחון; אבל אין בה עדיין כדי להסביר את מותה המהיר. המשכו של התהליך, שהתפתח מסתירה זו, יש בו כדי להסביר גם תופעה זו.

הספרות העברית זכתה באופן בלתי צפוי לנושא חדש ומלהיב – נושא המלחמה. כדי לנצל הזדמנות זו, חייבת היתה ספרותנו לפנות עורף למכלול הנושאים והחוויות שהמחשבה הלאומית הערימה קודם לכן על ספרותנו. כלומר, בפני חוויית הרגע, שכלל לא היו מוכנים לעכל אותה כראוי, צריכים היו סופרי תש“ח לוותר בבת אחת על שפע של חוויות מושרשות עמוק במחשבה ובתרבות, שעל ברכיהן חונכו, עם כל שאלות היסוד הבלתי פתורות (ושפתרונן נדחה בדרך הטבע לזמן שתקום מדינת היהורים ותכריע סופית בין הזרמים המתנגחים במחשבה הלאומית בשאלות דת, מוסר חברתי, יחיד וציבור, ישראל והעמים וכדומה). ספרות תש”ח, בשעה שפנתה עורף למחשבה הלאומית, ונגררה אחרי חיי המעשה, החלה, למעשה, בתהליך תרבותי, שעוד הרבה ידובר בו בעתיד, והוא תהליך הבריחה מן הפגישה עם הזהות העצמית הלאומית (ומכאן גם האישית), שהמחשבה הלאומית הטילה על המדינה, שתקום, לקבוע אותה סופית. דהיינו: ספרות מלחמת השחרור מציינת את תקופת הבריחה מפני עצמנו. שתי עשרות השנים של חייה הם למעשה תקופת קפאון ודריכה במקום מבחינת המעשה הלאומי בתחום התרבות. חיים קצרים נכונו לה מעצם טיבה כספרות דלה ועקרה מחינה רעיונית, שהרי מלבד חוויית הסתירה, שיכלה להבליט (וזהו ההישג הוודאי היחיד שלה), בין העובדה שנקבעה על־ידי מלחמת העצמאות בחיי המעשה ובין המחשבה הלאומית שקדמה לה, לא היה לה שום מצע רעיוני חיובי. בכוח החוויה היחידה הזאת נכתבה ספרות מרדנית, בעלת כוח ביטוי רב, אך כמה זמן יכולה ספרות להתפרנס מכוח חוויה אחת? מה פלא אם עד מהרה חזרו ודשו סופרים זה בעקיבו של זה?

נושא המלחמה היה מקלט־ארעי לבורחים מפני ההתמודדות פנים אל פנים עם השאלות הלאומיות היסודיות, שהדור היה חייב להתמודד עמן, כאשר זכה שהמדינה תקום בימיו. בריחה איננה יכולה להיות ממושכת; וזה הכתיב עוד בהתחלה את מותה המהיר של הספרות על מלחמת השחרור. אם נחזור עתה ונעיין בטבה של ספרות זו, נבחין בקלות יתרה באופייה של הבריחה ובסימני הכשלון שהיו נעוצים בה מתחילתה. ראינו שבגיבור ספרות זו מובלטת מאד האלמוניות וחוסר קשריו עם דורות קודמים. מצויה בו התפעלות בפני ההמשכיות ההיסטורית של חיי הערבים, ומתוך כך הוא כאילו מכריז: ואני הנני ראשית של עצמי; מנותק אני משייכותי אל הדורות הקודמים, אל ענייניהם ואל שאיפותיהם.

יחד עם זאת נשארו בו בבריחתו, גם בלא שירצה, מתכונות־האופי־הלאומיות ומהשפעת החינוך הלאומי שקיבל: הרוחניות הלאומית המהוללת שלנו, ההתייסרות העצמית בשאלות מוסריות־אנושיות והלהיטות להשליט צדק ולתקן עוול במקום שההיסטוריה נקבעה כפי שנקבעה. הספרות על נושא מלחמת השחרור נעדרת היתה שורשים תרבותיים, חסרה היתה מצע רעיוני; גידול פרא תרבותי היתה, שצמח מנושא שלא ציפתה לו, שהתבסס על חוויה שלילית מעיקרה, שנעשתה לו חוויית־מרכז – על כן חייבת היתה לגווע במוקדם, ופלא בעיני שהצליחה לחיות עשר שנים מלאות ולהמשיך בגסיסה ארוכה של עשר שנים נוספות.

ו    🔗

בתום הבריחה צפויה השיבה. ובאמת עומד מיטבה של הספרות, הנכתבת בשנתיים האחרונות, בסימן השיבה אל ההתמודדות הרוחנית עם השאלות הלאומיות היסודיות, שהדור, אשר זכה שהמדינה תקום בימיו, נתחייב בה על־ידי המחשבה הלאומית. הסימן המובהק לשיבה זו הוא בהחזרת העבר לדמותו של גיבור ספרותנו. הגיבור של הסיפורת העברית בת השנתיים האחרונות תוהה על עברו ושייכותו אל הדורות הקודמים. הרומאן הבולט הראשון, שכל עיקרו מוקדש לעניין זה, הוא “החי על המת” לאהרון מגד (עם עובד 1965), בו מנסה יונס לקבוע לעצמו קשר אל העבר הקרוב, נועז מספרו של מגד הוא הרומאן של בנימין תמוז “בסוף מערב” (עם עובד, 1966). גיבורו של תמוז, אליקום, נתקיימו בו כל התכונות של גיבור הספרות על נושא תש"ח. הוא אינדיווידואליסט קיצוני, רגיש ביותר, לוקה ברוחניות ובסלידה מן המלחמה (“כשהייתי חייל, לאחר שנים, במלחמת השחרור שלנו לא יריתי אף יריה אחת לעברו של אדם”) ועברו מעורפל ביותר. אליקום זה עושה יום אחד את הבלתי־נמנע ומשלים את בריחתו (שהיא בריחת־הדור כולו), הוא נמלט נם נורה, בת־עם־ניכר, מעמו ומעברו, רחוק ככל האפשר מארץ ישראל (אל “סוף מערב”). במרחקים הוא סבור שייקל עליו לברוא לעצמו זהות עצמית חדשה, במקום זו שאבדה לו כאן, בשנות המחתרת ומלחמת העצמאות. הוא חולם על זהות גויית, ניטשיאנית. הוא מנסה לברוא לעצמו עבר חדש, שיהיה תואם את שאיפות בריחתו. אך סופו מתפכח. בסימטאות הספרדיות, המשמרות נתח חי מן העבר היהודי הלאומי שלנו, נתגלה לו כמה איוולת מתגלה במאמציו, שהוא משקע בתכלית חסרת כל טעם ובלתי אפשרית כאחת: “הפעם, בספרד, נתגלו לפני עניינים שלא היו בי גופי, אלא בישויות אחרות שלי, ישויותיהם של אבות אבותי מלפני כמה מאות שנים” (170).

חשיבותו הרעיונית של “בסוף מערב” היא בזאת, שלראשונה הכריזה יצירה ספרותית, שגאולת הגוף, שניתנה לנו על־ידי הקמת המדינה בתש"ח, היתה לקויה מעיקרה, משום שלא נתלוותה לה גאולת הרוח. המדינה קמה ואנחנו היינו שקועים עדיין עד צווארנו בבריחה מהתמודדות עם שאלות הרוח, שדווקא המדינה הטילה על דורנו לפתרם. בנימין תמוז עושה בספרו זה מסע, שחדות תפניתו תובלט על־ידי השוואת תחנות המוצא והסיום שלו, מן הכנעניות המפורסמת (שבפרספקטיבה היסטורית קצרה ניתן להגדירה כנסיון בריחה בכורח הזמן, המקום והתלהבות הנעורים, מן ההתמודדות עם שאלות הנצח הלאומיות שלנו) אל הפגישה הבלתי נמנעת עם היהדות המסורתית שלנו.

ספרותנו עושה באיחור, של כמעט עשרים שנה, תיקון של עיוות שנעשה בה על־ידי נושא מלחמת השחרור. היא מגלה נטייה ברורה, וחיובית מעיקרה, לעסוק בהעמקה רעיונית ניכרת בשאלות לאומיות־תרבותיות. ספרותנו כיום אינה נסה עוד אל נושאי ארעי מפני שאלות־הנצח של תרבותנו. את מקום ספרות התעיות הרוחניות, שנתפתחה בעקבות נושא מלחמת השחרור, תופסת עתה ספרות היודעת את דרכה ואת אחריותה החברתית והתרבותית. ניתן, כמדומני, להכריז על נטייה חדשה בספרותנו, שמתבלטת בדרגות־הבשלה שונות אצל יוצרים שונים, של שיבה אל היהדות ואל הזהות העצמית ההיסטורית. בשיבה זו כרוכה כל הפרובלמטיקה, המתלווה בדורות האחרונים – ובדורנו במיוחד – למאבק היהדות המסורתית על קיומה. אני רואה בכך מגמה חיובית מעיקרה, לא מבחינה לאומית־היסטורית בלבד, כי אם מבחינה ספרותית טהורה; כי פרובלמטיקה זו אוצרת בחובה מטען חווייתי ורעיוני, שיש בכוחו להפרות את הספרות העברית בת ימינו, אשר במשך שתי עשרות שנים, לערך, סבלה מתעיות רוחניות, מבריחות מכוונות, משאלות היסוד של קיומנו, ושהכזיבה תקוות להכרעה שתלתה בה המחשבה הלאומית של הדורות האחרונים.

(הארץ, 1967)