א    🔗

מכל היצירות שנכללו בתכנית־הלימודים החדשה בספרות לחטיבה העליונה מצטיירת בעיני כבחירה הנועזת ביותר שילובה של יצירה נוספת מסיפוריו הארוכים יותר של ברנר, אשר לא היתה כלולה בתוכנית־הלימודים הקודמת. כוונתי לסיפור “בין מים למים”, שנתפרסם בתר"ע, כשנה לאחר שברנר עלה ארצה (ב־1909). הדפסת סיפור זה, יחד עם שלושת הסיפורים האחרים, שמוצעים בתכנית־הלימודים החדשה, במהדורה עממית, בבריכה קלה,¹ עשויה לקדם את בחירת יצירותיו של ברנר להוראה. ולוואי שיימצאו מורים לספרות בעלי עוז, שיהיו נכונים להתמודד עם יצירה, שהמסר הרעיוני שלה נועז כיום, כשם שהיה כזה בעת פרסומה הראשון.

“בין מים למים” מטעים אותנו את טעם התבוסה. כל גיבוריו של הסיפור מובסים בזה אחר זה. מהלך החיים של כל דמות נע מתקווה לכשלון, מחיים לשכול, מפריחה קצרת־ימים לקמילה איטית ורבת־ייסורים. הרגשת־החיים המשותפת לכל הדמויות היא הרגשת הספק, ביחס לאושר האישי וביחס לסיכויי ההצלחה של המיפעל הלאומי. גם העלילה נפרשת בסיפור כמהלך “נופל”, כאשר הכל – ידידות, אהבה, תשוקת החיים, אידיאות ואידיאלים, יוזמות ומיפעלים – שואף אל כשלונו.

מהלכי התבוסה, החוזרים בסיפור במישורים שונים, האישי והלאומי, הארוטי והרעיוני, וכן מבע הספק של ברנר באמצעותם, הכרחי לראותם כנקיטת עמדה אקטואלית כלפי תנועת־התחייה הלאומית. ואם, למרבה הפלא, אותה נימת ספק של ברנר, מתחילת המאה העשרים, כה מתיישבת עם תחושות המבוכה והספקנות ביחס לאותם נושאים עצמם כעבור כשבעים שנה, בשלהי המאה העשרים – יובן מאליו מדוע מצטייר בעיני שילובו של סיפור כמו "בין מים למים, בתכנית ־הלימודים כבחירה נועזת ביותר, שמוצדק בהחלט להעמידה לברור.

 

ב    🔗

חריפותו של מבע הספק שבסיפור זה הוא בכך, שהספק מושם בפיו של אדם שאינו עוין את התחייה הלאומית ושאינו מתהדר בספקנות־לשמה. שאול גמזו הוא בעל־אמונה ואיש־מעשה, שהתפכחותו כלפי המציאות ממוטטת בו הן את האמונה והן את המעשה. כך שאין מדובר בדברן, העוטה על עצמו איצטלה של נביא־חורבן – וכאלה ליוו תמיד את תנועת־התחייה שלנו – אלא בחייל מן השורה בחזיתה של תנועה זו, אשר בכל ליבו הוא מתאווה לנצחון, אך הממשות מביסה אותו. ועם טעם התבוסה בפיו מתגמגמים מפיו גם משפטי־הכפירה המרוסקים בכדאיותם של החיים.

מסגרת הזמן של הסיפור היא קפדנית מאוד. הפרק הראשון מספר על אירועי יום ו’ אחר־הצהריים בחצר של “אחד הבתים בשכונת ’אוהל־יעקב’, אשר בחלקת ירושלים החדשה”. הפרק השני מוסיף לפתח את ההתרחשויות באותו מקום למחרת, בשבת לפנות־ערב. ורק הפרק השלישי מגלגל מאורעות שארכו חדשים אחדים, שתחילתם בירושלים ואחריתם במושבה הנטושה בשומרון. אלא שהעלילה אינה חופפת את מסגרת הזמן של הסיפור. הסיפור מתחיל מפרק הזמן שבמהלכה של העלילה ניתן להגדירו כתחילת ההידרדרות. חדשי הסיפור הם, למעשה, במהלכה של העלילה, אשר משתרעת על שנתיים לערך, חדשי המפולת, אשר קדמו להם ימי־התפוררות רבים.

כדאי לעמוד על אותם סימני ההתפוררות ממושכים, המסבירים את חדשי המפולת הספורים, אשר בהם מתמקד הסיפור עצמו. ההתפוררות מתחילה ממות האב, נחמיה גמזו, מקדחת צהובה “באחת המושבות הנידחות” בשומרון. האב היה “חובב־ציון אדוק”, אשר לא “התרפס לפני הפקידות”, התעקש לפנות רק בעברית “ואת מקומו לא עזב”. אך לאחר פטירתו ניטשת המושבה, ולאה גמזו עוברת עם ילדיה, אהודה ואהרון לירושלים. הבן, שאול גמזו, שוהה אותו זמן בווינה ומשלים את לימודי הפילוסופיה. רק לאחר שנה הוא מגיע ארצה יחד עם עוד עשרה צעירים, שכמוהו מגיעים חדורי תקווה ומלאי חלומות: “הכל חלמו… כל אחד על פי דרכו – כל אחד שגה בדמיונות – צייר לעצמו ארץ־פלאות ואנשים־פלאים… והנה שמונה מעשרת החברים ההמה – – – עזבו כבר את הארץ – לא התאקלמו – לא היו רגילים לעבודה.. לא יכלו להתחיל מחדש” (51).

שאול כמו חוזר על נסיון ההיאחזות של אביו. בארץ הוא מצטרף למושבה יזרעאל, ומשמש בה מורה לילדי האיכרים. כאשר חברו דוד יפה מגיע ארצה, הוא מפנה עבורו את משרתו במושבה ומצטרף למשפחה בירושלים. אמנם הוא מצדיק את המעשה בסיוע לידיד, בעובדת היותו “ערב־בעל־משפחה”, וגם בכך שהשכר המשולם לו כמורה בירושלים גבוה מזה שמשלמים למורה במושבה – אך אין הצדקות כאלה משנות את העובדה, שגם הוא נוטש את המושבה ומוצא מקלט בירושלים, שהיא, בשעת פתיחתו של הסיפור, עיר שבתי־הספר שבה מושבתים, בגלל מגיפה שזורעת מוות בקרב התושבים.

 

ג    🔗

סימני התפוררות אלה דרושים להבנת ההתרחשויות במסגרת הזמן של הסיפור. מאירועי אותה שבת, שבה פותח הסיפור, מתחילה התמודדותו של שאול גמזו ביאוש, שזרעיו כבר הוטמנו בו קודם־לכן. באותה שבת נפלה למשכב תלמידתו הדסה, יתומתו בת השבע של שכנם, יששכר בן־גרשון, שהיתה קרובה אל ליבו: “סמל של הדור הצעיר, של העתיד, היתה לו הקטנה הזאת” (78). וחברו המשורר דוד יפה מודיע לו על כוונתו לעזוב את הארץ, ואף תובע ממנו, שפיתה אותו לעלות לארץ, את כיסוי ההוצאות חזרה. ומאחר שעלייתו של דוד שימשה בעיניו עדות לתקווה גדולה – שיוכלו בארץ להתרקם חיי יצירה – ניתן לשמוע בתחינתו של שאול את עצמתה של המכה אשר נחתה עליו: “אבל דוד! אני אינני רוצה, שתעזוב את הארץ, שתיסע מכאן בהתייאשות. לא כך? שומע אתה, דוד? כאן עבירה גדולה היא להתייאש! עתה אסור להיות לבעל־יאוש!” (37).

אך הידיעה הקשה מכולן, שמזומנת לשאול גמזו באותה שבת, היא שפנינה אהובת־ליבו מעדיפה על פניו את חברו דוד יפה, והיא אף מתכוננת ללכת בעיקבותיו לאנגליה. גם מכה זו ניחתה עליו באותה שבת, כדי להשלים את קבורת כל חלומותיו. יאושו של שאול ניבט מתוך דבריו המרוסקים באוזני פנינה: "אנגליה – מה לך אנגליה – עוד פעם אל המים – שוב נסיעה – שוב לשון חדשה – עד מתי הנדודים? –עד מתי? – למה איננו יכולים לשבת על מקום אחד? – הנה הלא חשבנו: פה נתערה… – – – לפעמים – השמים נופלים על הארץ – אוי, כיצד לחיות הלאה? – איך אחיה גם ביום מחר? – כלום אין לי בעולם – ואת אינך צריכה לעזבני… את – מפלטי – " (49).

מסירותו של שאול גמזו לתלמידתו הדסה בעת חוליה היא אחת העדויות למאמצי התמודדותו עם היאוש המכרסם בקירבו. באמצעות מסירות זו להדסה מסווה שאול את אהבתו הגוועת לפנינה שהעדיפה אחר על פניו.

פנינה מתוארת כילדה: “פניה הפעוטים היו צעירים מכפי שנותיה” ושפתיה היו “מושפלות, תינוקיות” (31). ובשעה ששאול סועד את מיטתה של הדסה נכנסת פנינה לחדר ושואלת: "מה שלום הקטנה? – הוא ענה מיד בקול חנון וחובב: – הקטנה שואלת על הקטנה… " (47). ואת שמו היא מבטאת בהיגוי משובש שאופייני לילדים: “סאול” במקום “שאול” (83).

ישיבתו ליד מיטתה של הדסה מהווה חזרה על מעמד זהה, שבו נתהדק הקשר מצידו לפנינה, כאשר סעד במשך שבועיים את מיטתה של פנינה בעת חוליה בווינה. ואמנם “מחלת הילדה הזכירתהו מחלה אחרת, מחלת פנינה בווינה. הוא לא סר מעל מיטתה. ימים קשים היו, אך גם מענגים, מענגים” (47).

המעמד המקביל, המתרחש בירושלים, כמו מתקן את המעמד ההוא בווינה. שם מלמלה פנינה את שמו של דוד מתוך שנתה וחום־מחלתה, וחשפה כבר אז בדרך זו, את רחשי ־ליבה (72). ואילו בירושלים שוהים ליד מיטתה של הדסה האב, יששכר בן־גרשון, ושאול, והחולה מבכרת את שאול על האב. אשליית המעמד לגבי שאול תובן, אם נזכור ששאול מבוגר מחברו דוד יפה בשלוש שנים, והוא מבוגר מפנינה בשבע שנים. הוא לה כאב – ודוד הוא לה כאהוב. ומכאן כה אירוני הוא המעמד השני, שבו כמו מתחרה הוא באביה של הדסה כאשר בתחרות זו משמש הוא בתור האהוב. אשליית המעמד מריצה אותו מן החדר בתקווה מחודשת לחפש את פנינה, אך כאן נודע לשאול שבמציאות דבר לא נשתנה, ופנינה בחרה לצאת עם דוד. ושאול “חרש שב אל הדסה” (66)….

דומה שמאמציו של שאול להציל את תלמידתו הדסה ממוות ממצים את כל נסיונותיו לגבור על היאוש, שבו הוא שוקע כמו בתוך ביצה. כשם שאין הוא מציל את הדסה, כן אין הוא מחזיר אליו את פנינה. הוא אינו מצליח לשכנע את דוד יפה להישאר בארץ וליצור בה. ומפי שני המורים מובא אלינו המידע על התרוקנות כוח האמונה של שאול בשל כשלון זה: "שומע אתה, גמזו טוען, כי לאדם קולטורי אין במה לחיות פה. – – – החוג צר… נחנקים… כך הוא מתאונן… נטרפה דעתו של האיש… " (78).

 

ד    🔗

והקשר שבין שתי העלילות שבסיפור, העלילה האישית – עלילת האהבה, והעלילה הלאומית – עלילת התחייה הלאומית בארץ, חוזר ומודגש בסיפור “בין מים למים”. שאול איננו מצליח למנוע את הצטרפותה של פנינה לדוד. כשלונו האירוטי ובדידותו, לאחר שהשניים עוזבים באונייה את הארץ, מבליטים את פרפורי הגסיסה של מיפעל התחייה בעיניו של שאול. שאול ניצב מול התצלום של העשרה, אשר עלו יחד איתו ארצה לפני כשנה, ומחשבת המוות – מותה של אהבתו ומותו של הסיכוי הלאומי – ממלאה את מוחו: "היא!… הלכה!.. כולנו הלכנו מזה… כולנו מוכנים ללכת… כולנו… רק הדסה נשארה… הדסה תישאר פה… " (85). כאשר פנינה עוזבת את הארץ, מבין פתאום שאול, כי נותר הוא האחרון מכל העשרה. וגם בו כבר קיימת הנכונות הנפשית לוותר. וכשם שבמושבה הנטושה נוותר רק שדה־הקברים, וביניהם הקבר של אביו, כן ישאר מכל מיפעל התחייה רק קברה של הדסה הקטנה – עדות לעתיד לאומי שגווע מהיעדר כוח־חיים, ובעקיפין גם גל־עד לאהבתו שגוועה באיבה.

ובמעמד אלגי עגום זה, שבו ניצב שאול יחידי מול התצלום ובליבו מחשבות מוות, נשמעים דברים שאמר במעמד קודם, בנוכחות האחרים, כדברי־נבואה מבשרים רע: " – – – המשבר שלנו הוא משבר של אנשים מחוסרי כשרון להוציא לפועל זה שהם רוצים… של עם מחוסר כשרון… יש שמוכרחים להודות. אין כבר בעמנו, עם־היהודים, הכשרון לחיות כראוי… המשבר החלקי של המושבות שלנו ופועליהן אינו אלא מקצת, מעט מן המעט, מן המשבר הלאומי הכללי… גרגיר־אבן מן המפולת הגדולה… לא מפולת־היהדות… זה לא איכפת לי כלל… אפשר לנו לחיות בלי יהדות כמו שהחופשים משאר אומות העולם חיים בלי נצרות… אבל כאן חורבן־עם במובן היותר פשוט של המושג הזה… לא לבד חלום של אלפי שנים הולך לטמיון, אלא עם שלם הולך לאבדון בכל המובנים… – – – אמרו לי: הישוב החדש בפלשתינא… אבל מיד לבואי הלום הבנתי כי רק על הנוף של האחריות האומתית שלנו, שאנו עומדים עליה ותוהים, יכולים לגדול כל צמחי החיים המשונים אשר מסביבנו… " (59־58)

קטע זה מגלם את עולמו ההגותי של הסיפור, שבעיקרו הצטיין בתגובתו המיידית כלפי מצבו של היישוב החדש בא"י. הדגשת תאוות־החיים הפוחתת בדמות הגיבור המרכזי, שאול גמזו, והתבארותה כמשקפת את מצבו של העם היהודי בכללו – אמנם חופפות את תפישותיו הרעיוניות של ברנר. תוכיח זאת מובאה ממכתב פרטי, שהריץ אל ידידו גנסין: “אתה כותב פואמה היסטורית – ודבר זה אינני מבין. האומנם אנחנו יכולים להסיח דעתנו אף רגע מההווה? היודע אתה מצב צעירינו? היודע אתה, כי הננו המוהיקנים האחרונים? היודע אתה, כי העולם חולה? היודע אתה, כי היאוש מכלה נפשות? היש לך עיניים? אורי ניסן!!!” (המכתב מיום 12.1.1900).²

 

ה    🔗

אלא שיהא זה מוטעה לזהות את ברנר עם שאול חפץ. ב“בין מים למים” ביטא ברנר את השקפותיו בעזרת שלוש נפשות –בעזרת שלושת צעיריה של משפחת גמזו. הסיפור למעשה מתחיל בנקודת־זמן, שבה מופקד עתידו של מיפעל התחייה בא"י בידי הבנים. אולם רוחו של האב מרחפת על הפיקדון. בשיחת האחים, שאול ואהרון, מובלטת התייחסותם אל האב ואל מורשתו מפי שאול: “ברם, במי אנו עוסקים כאן? – בבני אדם בעלי הכרה שהשכל שולט בהם, שרגשם מזוקק ומואר באור השכל. הם, הוא ואהרון ירשו, כמדומה איזה דבר מאביהם – ירשו את צלילות דעתו ושכלו” (30). מורשת האב תודגש שנית במעמד הסיום של הסיפור. בהרהוריו של שאול נוכח המצבה שעל קבר אביו במושבה הנטושה: "עקומה וחדה, – – – דממה כל העת באופן מיוחד, ודומייתה המיוחדת כאילו התגרתה ואמרה: בעל־שכל ובעל־מוסר היה הנטמן פה, הכל היה אצלו על־פי השכל והמוסר, את בני ביתו הדריך בשכל ובמוסר, לאלוהים היה לבני ביתו, לאלוהים היה הנפטר, הכל דיכא אצלם בכוח השכל והמוסר, דיכא – ונפטר… והוא נקבר פה, שבק חיים… וחיים לא שבק, לא שבק חיים – – – " (093). והסיומת של המחשבה כמו מדגישה שהאב נפטר, אך רושמו על צאצאיו לא פסקה.

והנה, גם בכך מודגשת התבוסה בסיפור. הכרתו של האב אינה עוד הכרתם של הבנים. לאה גמזו מעידה על בעלה: “בעלה עליו השלום, היה אומר, כמו שכתוב במוסף: ’מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו’. כל זמן שלא נשוב אל חיק־האדמה – אין אנו קרויים יהודים כלל” (54). מסקנתו של האב לעניין התחייה הלאומית מתוך האמור בתפילת מוסף (לשלושה רגלים), מדברת על התחייה כעל מיפעל גאולה לאומי על־ידי מימוש “חלום של אלפי שנים”. ואילו שאול חושב כבר מחשבות אחרות על ישוב א“י: **”אני הנה אינדיבידואלי…** והתבין? התבין? בזעם ובקללה, יכולים לברוח מפה רק אלה אשר באו לכתחילה לטובת העם, נאמר לטובת הציונות – ומצאו פה אבנים שרופות, אשר לא יצלחו לבנין. – – – הגוף של הלאום כבר התפרד ליסודותיו… אבל נניח לשאלת היהודים, שאין לה פתרון… בשאלת חיינו אנו עוסקים… סתם… לא בשביל אחרים… בשבילנו בעצמנו… " (37).

 

ו    🔗

תורת הגאולה של היחיד, המוצגת בפי שאול כמנוגדת למחשבת

הגאולה של הציונות, אשר בה האמין האב – תורה זו זוכה להשלמה מפיו של אהרון.

בשיחה עם אהודה אחותו, מעיר אהרון על תכניתם של דוד יפה ופנינה לחזור לגלות

“הטרגדיה של שניהם היא – שהביאו אתם הלום את הגלות, את הנפש הגלותית הרצוצה. מה יוכלו הם לברוא כאן? – פה לא בונים בתכונות כאלה. פה צריך לשכוח את כל החכמות משם ולהתחיל הכל מחדש. פה הכל התחלה. – – – הכל התחלה. פה דרושים בונים, מתחילים” (22־21). דבריו אלה של אהרון גמזו על ההכרח שכל יחיד יתחיל כאן חיים חדשים, על־פי מושגים חדשים, חיים מן ההתחלה ומנותקים לחלוטין מירושת הגלות – מעידים על תפישת גאולה אחרת: לא הצלת עם, שבאמצעותה יגאלו היהודים שבעם, כבהשקפת הציונות, אלא הצלת היחידים, שבאמצעותה תושג גאולת העם. עמדתו זו של ברנר, שחזון לא ירפא את הנפש הגלותית, מובאת שנית באמצעות “המספר”, שבתארו את ירושלים, הוא מתארה כסניף נוסף של הגלות, כאומר: בעזרת החזון בלבד, ניתן לייבא לכאן, לא"י עצמה, את הגלות. וסופן של המושבות להפוך לאפיזודה חולפת בסיפור מותו של העם, אשר לא השכיל להציל את עצמו על־ידי הצלתם העצמית שלך בניו.

ובת המשפחה, אהודה גמזו, מדגימה את המרחק בין האב לצאצאיו בדרכה שלה. גם היא כאחיה מצפה ש“יחלו החיים החדשים” (15). יש בה תמימות רומאנטית, שמתגלה במידה שווה הן כלפי הארץ (53) והם כלפי הבריות. גם מקירבתו של דוד יפה “קיוותה לאיזה דבר – – – אולי יפתח לפניה עולם חדש” (87). היא אינה תופשת את יאושו של שאול, כי ליבה אינו פנוי למחשבות כשלו, וגם התלהבותו ורתחנותו של אהרון זרות לה, אך הצער מתגנב גם אליה. לא עוד אותו בטחון עיקש של האב. בדומה לאחיה – אך ללא מחשבות כשלו, וגם התלהבותו ורתחנותו של אהרון זרות לה, אך הצער מתגנב גם אליה. לא עוד אותו בטחון עיקש של האב. בדומה לאחיה – אך ללא מחשבות־היאוש שלהם – היא נכנעת לכוחה המדכא לעפר של המציאות. ואותה נערה מלבלבת, כפי שפגשנוה בתחילת הסיפור, “עלמה כבת כ”ב, שאדמומית ־לחייה היתה שזופה קצת ותנוכי אוזניה בלטו מתחת לשערותיה הדקות המסודרות" (5), שמראיה עורר בדוד יפה את יצר החיזור אחריה, מתגלה לעינינו כעלמה נובלת בסיומו: "בשרטוטי פניה הבלתי־עדינים ביותר, שלא הצטיינו גם בסימנים של טובת המזג, נבלה הרעננות הקודמת, מן ראשית האביב המוקדם, ואתה טהרת הנפש שלה, בת חוסר נסיון־החיים, נדלחה בעבודה מחשבתית פנימית… " (87).

 

ז    🔗

הצאצאים, הדור השני לתחייה, מתרחקים והולכים מהאב ומהכרתו הברורה ומבטחונו הצלול. לו היו כוחות להיאבק, ואצל הבנים, כמו במוטו לסיפור – מדבריו של שופמן – “הגוף, נדמה, התרוקן מדמו, והקרקע, כמו בתוך מי־נהר עמוקים, נשתמט מתחת כפות הרגלים”. הסיפור פותח בהציגו את הבנים כאשר מתפעמת בהם עדיין התקווה, אך במהלכו אנו מלווים את הידרדרותם. שינוי זה מובלט במיוחד באמצעות הבכור, שאול גמזו. בהיותו בווינה השתלם שאול בלימודי פילוסופיה: “גמזו היה מרבה להזכיר בעת ההיא את שמותיהם ופתגמיהם של אפלטון, סוקראטס, של קאנט, של פיכטה, ומבלי חשוד את עצמו בגאווה יתירה, בטח קצת, בתקיפות נמרצה, גם בתבונתו הטהורה של עצמו ובכוחה לגרש “אימפולסים בלתי־שיכליים… " (71). לכאורה עומד הוא להתגבש כהעתק גמור של אביו, ש”הכל היה אצלו על־פי השכל והמוסר”, אך המאורעות שבסיפור מבקיעים את חומות התבונה שלו. "נפשיות ארורה, מגוחכה, (95) כובשת את חלקות הבהירות של תבונתו, עד שהיא מכריעה אותו, במעמד הסיום של הסיפור, ומטריפה עליו את דעתו.

אולם לפני הטירוף מתרחש עוד נסיון־ההתאבדות של שאול, כעין התבהרות גדולה ואחרונה של נשמה מיוסרת ושל תבונה דועכת. וגם נוף ההתאבדות מסמן את ההשתנות לרעה, שהיא כה טיפוסית למיבנה עלילת הסיפור. שאול טורח עם הפועלים הערבים בחפירת הבאר בחצר הבית בירושלים. ובערב שבו הושלמה המלאכה מנסה שאול לטרוף את נפשו בבאר זו. במעמד זה מחשבות היאוש שמתרוצצות במוחו הן בלתי־מהוססות. הפעם הן מתנסחות באופן מפתיע ללא גמגום וריסוק: “חיים חדשים – על איזה יסוד? – – – הדסה! חיים חדשים – למה חיים חדשים? מה יביאו החיים החדשים? הדסה! מורך בחור זקן – ואת ילדה קטנה. זקנה ובחרות; ראשית ואחרית. אחרית באחד־עשר ירחים – כל ימי היותו פה; להמשיך אור? ואתא מיא וכבא לנורא! ’וזרקתי עליכם מים טהורים’? רק כתיב!” (90).

קטע זה מבליט באופנים אחדים את יאושו המוחלט של שאול. ראשית, מתגחך חזון “החיים החדשים” בשל השימוש הרטורי המופרז בצירוף זה במחשבתו של שאול. תוכנה של המחשבה מטעים, שהחיים החדשים לא רק שלא התגשמו, אלא שאין להם סיכוי להתגשם ואין גם צורך שיתגשמו. הצירופים “ראשית ואחרית” ו“זקנה ובחרות” מרמזים על מאמרים ידועים של המחשבה הלאומית. “ראשית ואחרית” מתכוון, ככל הנראה, למאמרו המפורסם של אחד־העם “עבר ועתיד”, ואילו “זקנה ובחרות” הוא שמו של מאמר פולמוס ידוע של ברדיצ’בסקי, עם מישנת אחה"ע. מאמרי התחייה הללו מוצגים כאן כליטרליזציה של החיים, שבממשותם הם גוועים, ורק בספרות הכתובה מובטחת תחייתם.

הקטע מסתיים בשתי מובאות. הראשונה מתוך “חד גדיא” שבהגדה של פסח – “ואתא מיא וכבא לנורא!” – המבליטה את תפלותם של החיים, שהם מהתלה חוזרת על מהלך קבוע, שבו מוכנע כוח על־ידי כוח חזק ממנו. ובמקרה שלנו, המים מכבים את האור (העתיד, התחייה), והמובאה האחרת היא מתוך נבואתו הידועה של יחזקאל (ל"ו, 25): “וזרקתי עליכם מים טהורים”. הנבואה מתארת באופן ציורי מצב של התחיות והתחדשות על־ידי פעולה ריטואלית של היטהרות. ההלעגה על הבטחת הנבואה והצגתה כפעולה ליטראלית – “רק כתיב!” – מעידה על עומק יאושו של שאול גמזו ומסבירה את נסיון התאבדותו בבאר החפורה.

 

ח    🔗

מי־הבאר אשר משמשים להתאבדות, המיא שבפירוט “חד גדיא” המכבים את האור והמים הטהורים שבנבואת יחזקאל שמוצגים כמלל עקר – כל מיני המים האלה מתקשרים אל הצגת המים בסיפור כמוטיב שעובר גילגול זהה ממש להישתנות שהבלטנו בעלילת הסיפור. תופעת “הנפילה” שקיימת בעלילת הסיפור, מתקווה ליאוש ומחלום מתוק למציאות מרה, מתקיימת גם במוטיב המים. המים הטהורים, המחיים, מתגלים כמים ממיתים ומזוהמים. לא במקרה מופנה הדיבור בקטע זה אל הילדה הדסה. בתחילת הסיפור, כאשר שאול גמזו היה עדיין בעל־אמונה, הציע לילדה ספר־ילדים בשם “מים טהורים” (27), שעל־פי מעמד מאוחר יותר בסיפור (עמ' 65 ) מתברר, שתיאר באופן מיופה חיים אידיליים במושבה של משפחת בעלי־כנף “אפרוחים קטנים – תרנגולות”. הפנייה אל הדסה, שתוכנה מגדיר כ“ספרות” אותה אידיליה מחיי המושבה, משקפת את השינוי בהרגשותיו של שאול, שהובלט הפעם על־ידי התמורה במוטיב המים. ואמנם בסיפור מובאת המציאות האכזרית במעמד הסיום כהיפוכו של סיפור־הילדים. המים הטהורים הפכו למי־ביצה, והחיים האידיליים של משפחת בעלי־הכנף הם במציאות תמונת מאבק אכזרי בין התרנגול־האב, אשר גוזל את המזון מפי אפרוחיו. מציאותו הכוזבת של החלום מודגשת באמירתו של שאול נוכח המראה: "אפילו לא מקצת סמל… אפילו לא סמל משהו – "

כוח־החיים הולך ומתמעט בשאול, ומעמד ההתאבדות בבאר מאיר את חולשתו באור גרוטסקי. המקרה ורשלנותו של שאול עצמו הכשילו את נסיון ההתאבדות. אולם נקודת־הצומת של הסיפור, שבה כל חוטי העלילה נפגשים ומתקשרים לפתע, היא במעמד הסיום, בתמונת טירוף־הדעת. במושבה הנטושה, שהביצה חזרה וכבשה אותה, נסגר סיפורו של הדור השני לתחייה. במושבה זו ניסה להיאחז האב, כאן נפטר וכאן נקבר. שיבתו של שאול אל המושבה כמו נועדה לסגור את מעגל הנדודים הלאומי – שבסיפור מסמל אותו מוטיב המים. בתחילת הסיפור מובדלת הגלות מא“י באמצעות מוטיב זה, ולכך מכוון תחילה גם שמו של הסיפור “בין מים למים”: “הלא כל נפש של הבא הלום יש בה הרכבה מרובה ועל כל אחד ואחד מיושבי הארץ עברו תקופות שונות וחיים שונים. העברה ממים למים ומארץ לארץ” (39). שאול, שהאמונה עודה מפעמת בקירבו, מבדיל לטובה את המים הטהורים והמחיים של א”י מהמים המטלטלים לנדודים בלתי־פוסקים של הגלות. אך המשך הסיפור מפרש את שמה של היצירה באופן חדש: “בין מים למים” מציין המרחק המבדיל בין אשליית תחייה וחיים חדשים (“מים טהורים”) לאכזבת כשלון ואובדן (המים הממיתים של הביצה “הגדולה והירוקה אשר במעלה המושבה” – 97). והסיפור לפיכך אינו סיפור התקומה הלאומית, אלא סיפור הספק בתקומה זו.

 

ט    🔗

שקיעתו של שאול במים המזוהמים והממיתים של הביצה מצטיירת

כמעמד של טירוף־הדעת בשל הדיבור המלווה את מעשיו: "ופסוק אחד משונה וקל

נטרף בתוך פיו: – אנעים זמירות לקרירות… ושירים אארוג – למים קרים". בפי

שאול משמשת הפתיחה לפיוט המכונה “שיר הכבוד”, שנאמר לאחר תפילת מוסף של שבת

“אנעים זמירות ושירים אארוג”. “שיר הכבוד” מוסב על רוממות אלוהים, וכלול בו מבע לרחשי הכבוד והקדושה שממלאים את האדם כלפי בוראו. הצורה הפארודית של פתיחה זו בפי שאול מושגת על־ידי שבירת הפתיחה של הפיוט והוספת מלה לכל שבר, המסיטה את הנאמר מביטוי זיקתו של האדם כלפי הבורא לניסוי התייחסותו כלפי נמענים ארציים, “נמוכים”, הקרירות והמים הקרים. ואם המים וקרירותם הממשית הם היפוכם של המים המטהרים והמחיים שבחזון הנבואי של יחזקאל, הרי לפנינו משפט אירוני מובהק, המגדיר את הסיפור כולו כהכרזה על הממשות הבלתי־חזונית שבה נתון מיפעל ההתיישבות בארץ־ישראל, מציאות של ביצה ממיתה, שצינתה מדגישה את חוסר־הישע של המתיישב, שהוא כאדם גווע שגוו מצטנן והולך בשל התמעטות תשוקתו לחיות.

סיום זה של “בין מים למים” מדגיש פעם נוספת את המרחק שבין האב לבנו. על פסוק מתפילת מוסף ביסס האב את מחשבת הגאולה שלו, ועל פסוק אחר מתפילת מוסף סומך הבן את חזות אובדנו.

בהפיכת “שיר הכבוד” נושא לפארודיה הלך ברנר בעיקבות המשורר יצחק קאמינר.³ השיר המפורסם ביותר של יצחק קאמינר, שהיה בעל השקפות סוציאליסטיות מובהקות, נתפרסם בעתון הסוציאליסטי של שאול ליברמן “האמת”. הבית הפותח של שיר זה – “שיר הייחוד למטבע” מהווה פארודיה על פתיחת “שיר הכבוד”: “אנעים זמירות למטבע / ושירים אארוג למרצע / למטבע – למרצע / את עמי לעבדים רוצע / ואשק את הפה – אדם בולע. / אשק – אולי איוושע, / אשק ואבך בהצנע”. ברנר, שעסק גם בכתיבה ביקורתית, לא הקדיש מעולם רשימת־הערכה לשירתו של קאמינר. אך ברשימתו על ספר השירים הראשון של אביגדור פאירשטיין, הוא אביגדור המאירי,⁴ משבח ברנר את שירת המאירי על שום שהיא “מזכירה את כל הסגולות הטובות שבפייטנותו של יצחק קאמינר”. ברנר לא ביקש רק להיעזר באחת הסגולות הטובות של שירת קאמינר – בחריפותו האירונית – אלא חתר לסיום בסיפורו שיכפה על הקורא להבין את מעמד הסיום כמעמד של טירוף־דעת, ויבליט את טירופו של שאול גמזו לא כטירופו של יחיד שהתמוטט, אלא גם כמפולת של חזון התחייה הלאומית.

 

י    🔗

“בין מים למים” הוא דוגמא מעולה ליצירה רלבאנטית, משום שהיא מגיבה לשאלות היסודיות ביותר של חיינו כאן, בא“י. ברנר צפה בה, בעיני רוחו, התפתחות הרת־אסון לעם היהודי, אם הנסיון הארץ־ישראלי ייכשל. הוא העז, באמצעות סיפור זה, להזהיר מפני ציונות של סיסמאות ומלל, שעלולה בתרועתה הגדולה להחמיץ את ההישג היחיד שהוא אפשרי בא”י – הצלת היחידים, שהם התקווה לגאולת העם. סיפורם של הבנים במשפחת גמזו מתאר החמצה כזו. היחיד אינו יכול להתקיים מסיסמאות. הוא זקוק לאהבה, לסיפוק, לתכלית ולתקווה – לכל אותם תנאים, שבלעדיהם לא יחזיקוהו בחיים שום רעיון ושום תוכנית קולקטיבית. הסיפור מנסח באמצעות עלילתו התראה מפני החמצת היחיד, ומבסס על כך את ספקנותו ביחס לעתידו של הנסיון־הארץ־ישראלי בצורתו הקיימת.

הסיפור נטל חומרי־הווי, אך כיוון שמשכם עד אותה קיצוניות, שהיתה יכולה לקרב אל דעת קוראיו שלפניהם זעקת התראה, אין לראותו כשיקוף מציאותי של הקיים, אלא כניבוי מציאות אפשרית. כך היה צריך לראותו אז וכך צריך לראותו גם כיום. חיזוי הסכנה, מהפתרון המקובל לעתידה של האומה, הוא בעל עוצמה פרובוקאטיבית. לכן מסוגלת יצירה כזו להסעיר את הרגש ולקומם את המחשבה. וליצירות כאלה בדיוק, שהן גם ראויות מהבחינה הספרותית אך גם רלבאנטיות בענייניהן, בהיותן קוראות למרד של הרגש והמחשבה, ציפתה תכנית־הלימודים בספרות בגימנסיות שלנו.

דברי אלה מכוונים במפורש נגד הרתיעה האפשרית מפני בחירת היצירה להוראה, בשל הבנה מסולפת של מגמתה. יצירתו של ברנר לא היתה אנטי־ציונית, אלא הצביעה על ציונות אחרת. אין היא זורעת מבוכה, אלא מולידה התלבטות. באמצעות סיפור כמו “בין מים למים” ניתן להשיג את מעורבותו של תלמיד התיכון בענייניו של עם־ישראל, בתחושת מצוקות־הקיום שלו בעת החדשה ובהבנת המשמעות הגורלית של שיבת עם־ישראל לארצו. חשוב, וגם הכרחי ביותר, שהלימוד יטריד ויעסיק את הגימנזיסטים שלנו –בשיעורי הספרות וגם בשאר המקצועות – בעניינים הרבה יותר עקרוניים והרבה יותר קובעים מאשר תוצאות משחקי הליגה בכדורגל והבילוי האפשרי בלילות־שבת.

בלתי־פתורה נותרה, לפי שעה, שאלה קובעת אחת: היימצאו מורים לספרות בעלי טעם, הבנה ואומץ אינטלקטואלי, שיבחרו יצירה זו ודומות לה לעיון המשותף עם תלמידיהם? ברנר – בכל אופן – נועד לגימנסיה.

(ידיעות אחרונות, 1980)