רקע
דוד בן־גוריון
ההסתדרות והמפלגה לאחר האיחוד
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: הועד הפועל ־ המרכז לתרבות ולחינוך ־ המחלקה להסברה; 1964

1

בתולדות ארגונה של תנועת הפועלים בארץ אפשר לציין חמש תקופות:

תקופה ראשונה – בראשית צמיחת התנועה, עם בוא העליה השניה (1904). תקופה זו ידעה רק ארגון מפלגתי. לא הארגון הכלכלי והמקצועי – ההסתדרות – כי אם הארגון האידיאולוגי – המפלגה – היה שליט אז בציבוריות הפועלית. המפלגה לא הצטמצמה אז בענינים פוליטיים וחינוכיים בלבד, אלא טיפלה גם בעניני עבודה ומשק. המפלגה סידרה מטבחים, דאגה להמצאת עבודה, אירגנה קבוצות והניחה את היסוד למפעלים ההתישבותיים הראשונים של הפועל בארץ.

ההגמוניה של המפלגות בחיי הציבור היתה טבועה באָפיו ובטיבו של הפועל הארצישראלי. הפועל בארץ לא בא מהעבודה לתנועה, כדרך הפולעים בכל הארצות, כי אם להיפך, מהתנועה לעבודה. בראשית היה הרעיון. והארגון הרעיוני קבע את צורת התנועה – ואת פילוגה. ראשוני העליה השניה, אשר הניחו את היסוד לשתי מפלגות־הפועלים בארץ, לא היו כל כך רחוקים זה מזה בדעותיהם ובשאיפותיהם, כאשר ניתן לחשוב על פי הקרע והניגוד המפלגתי שהחמיר במשך עשרים וחמש שנים. הניגודים אשר נתגלו בין שתי המפלגות במשך קיומן היו יותר פרי הקרע מאשר סיבתו. המניעים הנפשיים והרעיוניים אשר העלו את בני העליה השניה לארץ, העבודה והמעשה אשר להם התמסרו בארץ – היו משותפים לרוב הגדול של שתי המפלגות. אולם בתקופה ההיא די היה בהבדלי־נוסחאות וניוּאַנסים אידיאלוגיים דקים, או ויכוח־שמות, למען הָקים מחיצה מפלגתית בין חברים למפעל־חיים אחד.

בתוך המסגרות הנפרדות התבצרו מהר יחסי התחרות ואיבה בין שתי המפלגות, והקרע האורגניזציוני נהיה בעצמו לגורם בטיפוח ההבדלים הרעיוניים ובהעמקת התהום בין שתיהן. המשטר הדו־מפלגתי לא היה מסוגל לספק את צרכי הציבור. פועלים רבים עמדו מחוץ לשתי המפלגות. פעולות כלכליות שהיו חיוניות לכל הציבור, לא יכלו להסתדר כהוגן מתוך התחרות המפלגות ולאט לאט החלו להיוָצר תאי־ארגון מקצועיים, אשר שאפו להקיף את כל הפועלים המעונינים, על בסיס בלתי־מפלגתי. בקרב פועלי הגליל הוקמה ההסתדרות המקצועית הראשונה – “החורש” (תרס"ז), נוצר “השומר” (תרס"ח), נוסדו במושבות שונות ועדי פועלים (תרס"ט), ולבסוף התארגנו הסתדרוּיות פועלי המושבות ביהודה, בגליל ובשומרון (תרע"א) ונעשה נסיון להקים “ועד מאוחד של פועלי ארץ־ישראל” ׁׁ(תרע"ג). תקופה שניה זו מצטיינת בהתרוצצות המתמדת בין ההסתדרות ובין המפלגות. המפלגות ראו בעין רעה את הפעולה העצמית של ההסתדרוּיות, וההסתדרויות שנשענו על הציבור הבלתי־מפלגתי ומיעוט חברים מפלגתיים, שהיו נאמנים לרעיון הארגון המקיף של הפועלים, לא השלימו עם אפיטרופסות המפלגות בשטח הישובי והתרבותי. כל נסיון של ההסתדרות להרחיב את חוג פעולתה ברשות עצמה נתקל בהתנגדות נמרצה מצד המפלגות.

משטר זה של התחרות כפולה – בין שתי המפלגות לבין עצמן מצד אחד ובין המפלגות וההסתדרות מצד שני – היה אחד הגורמים לתנועת האיחוד אשר הביאה לידי הקמת “אחדות־העבודה” (תרע"ט).

כשנפגשו בגדודי המתנדבים היהודים בסוף המלחמה חברי שתי המפלגות והבלתי־מפלגתיים שבתוך ההסתדרויות החקלאיות עם חלוצי העליה השלישית – המתנדבים מאמריקה – גמל הרעיון על איחוד מלא של תנועת הפועלים בארץ בהסתדרות אחת, אשר תאחד בתוכה את כל הפועלים והעובדים וכמו כן בעלי אומנויות חפשיות החיים על יגיעם, מבלי קפח עבודת זולתם, לשם פעולה כלכלית, תרבותית ומדינית.

תנועת האיחוד שאפה אז לא רק לאיחוד המפלגות – אלא גם להריסת המחיצה שבין המפלגה ובין ההסתדרות. המטרה היתה הקמת ארגון כולל ומקיף של מעמד הפועלים, אשר ימלא בבת־אחת גם תפקיד של הסתדרות וגם תפקיד של מפלגה.

מטרה זו לא הושגה בשלמותה, כידוע. “הפועל הצעיר” לא נתן ידו לאיחוד. חסר האמון ההדדי, ומסורת הפירוד ניצחה. “אחדות העבודה” שהוקמה בפתח־תקוה (אדר תרע"טׁ) אמנם איחדה בתוכה גם את הפעולה המדינית וגם את הפעולה הכלכלית והתרבותית, אבל לא הקיפה את כל הפועלים המאורגנים. “הפועל הצעיר” נהפך אף הוא, בתוקף המצב החדש, שנוצר על־ידי הקמת “אחדות־העבודה”, למפלגה־הסתדרות, בניגוד לרצון המאַחדים הוקם משטר דו־מפלגתי־הסתדרותי. כל אחד משני הארגונים היה שלם בתוכו ומאחד את כל הפעולות – ועומד בהתחרות את השני לאורך כל החזית: המדינית, הכלכלית והתרבותית. הוקמו שתי לשכות־עבודה, שני מרכזי עליה, שתי קופות־חולים, שני מרכזים חקלאיים וכו'. ההתחרות פגעה קשה באופן מיוחד בעליה החדשה. רוב העולים לא נתנו ידם לא להסתדרות זו ולא לשניה, ושוב צפה שאלת האיחוד.

עם יסוּד ההסתדרות הכללית בחיפה (כסלו תרפ"א) מתחילה תקופה חדשה בתולדות התנוּעה. בפעם הראשונה בחיי הפועל היהודי, לא רק בארץ, כי אם בעולם כולו, הוקמה המסגרת הכללית המאחדת את כל מעמד הפועלים, בלי הבדל מקצוע ובלי הבדל מפלגה. המפלגות, אשר גדלו בינתיים, אמנם לא ויתרו על קיומן: סמכות ההסתדרות הוגבלה וצומצמה, ושחור על גבי לבן הוצבו בחוקה תחומין וסייגים לפעולת ההסתדרות. אוּלם בתוקף העובדה של כינוס כל ציבור הפועלים במסגרת אחת, נהרסו הגדרים המלאכותיות ונפרצו ההגבלות הקונסטיטוציוניות, וההסתדרות הרחיבה את חוג פעולתה וסמכותה ללא כל מעצור – והמפלגות נתקורנו מתכנן הממשי.

להלכה נוצרה הסתדרות כלכלית בלבד, והמפלגות נשארו קיימות כמקודם, מחוץ להסתדרות לשם תפקידים עצמיים מיוחדים. אולם למעשה ספגה ההסתדרות לתוכה את התוכן החי הממשי של תנועת הפועלים בכל ענפי העבודה, היצירה והמלחמה, המפלגות נהפכו לפרקציות הסתדרותיות. התפקיד הממשי והעיקרי של המפלגה לאחר היוָסד ההסתדרות הכללית היה מלחמה על השפעה והדרכה בתוך ההסתדרות.


*

עם איחוד המפלגות אנו עוברים למשטר חדש בתנועה, למשטר דו־אורגני: הסתדרות כללית ומפלגה מאוחדת. מה שעשתה ועידת חיפה לפני תשע שנים ביחס להסתדרות עשתה עכשיו, במידה רבה, ועידת תל־אביב ביחס למפלגה. לאחר עשרים וחמש שנים נתאַחה סוף סוף הקרע וכל הכוחות, אשר הניחו את היסוד לתנועת הפועלים בארץ, ערכיה המוסריים והרעיוניים, וכיבושיה המשקיים, התרבותיים והמדיניים ואשר נשאו במשך חצי יובל שנים בעול הפעולה, המלחמה והיצירה של הפועל העברי בישוב ובציונות, התאחדו במפלגה אחת. הוקמה המפלגה, מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

איחוד המפלגות אינו מלא עדיין כאיחוד ההסתדרות (גם זו אינה שלמה עדיין לגמרי – הסתדרות המורים, “הפועל המזרחי”, התאחדות התימנים עומדים מחוץ להסתדרות), קיבוצים אחדים בהסתדרות, פחות או יותר חשובים, עומדים נגד המפלגה המאוחדת – אולם כבר עכשיו מרכזת המפלגה סביבה את רוב מנינו ורוב בנינו של ציבור הפועלים בארץ, והמפלגה, כהסתדרות מופיעה כשליחת מעמד הפועלים כולו.

המפלגה המאוחדת, שמקפת למצער שמונים אחוזים מחברי ההסתדרות אינה יכולה ואינה צריכה לשמש רק פרקציה בהסתדרות, כאשר היו המפלגות בתקופת הפירוד.

מפלגת המונים, אידנטית כמעט בהֶרכבה את ההסתדרות, אינה יכולה לראות את זכות קיומה במלחמה עם איזה קומץ מפולג של “פועלי ציון” שמאל או עם אילו עשרות פרקציונרים וקומוניסטים. המפלגה המאוחדת אינה פרקציה בתוך ההסתדרות, אלא הארגון הפוליטי של מעמד הפועלים. בתקופת הפרקציות המפלגתיות בהסתדרות היה רוב הציבור בלתי־מפלגתי. לא מפני שדעותיהם היו שונות מדעות חברי המפלגה. ציבור זה היה בכל הבחירות מוסר את קולותיו לאחת המפלגות ולא לארגון “בלתי מפלגתי”; הציבור לא הצטרף למפלגה – מחוֹסר מפלגה אחת. עצם העוּבדה של קיום שתי מפלגות היה הגורם לבלתי־מפלגתיוּת. כשהציבור צריך לבחור בין שני ארגונים הוא בוחר לעמוד מחוץ לארגון. בשביל רוב הציבור אין שום ענין בהבדלים הדקים והניואַנסים השונים המפרידים בין המפלגות. הציבור ברובו מחשיב את היסודות העיקריים של התנועה ומתיחס באדישות לתגים ולניסוחים דקים, שאינם נתפסים אלא לחרטומי המפלגות. אילו היו קיימות בארץ שתי הסתדרוּיות היה חלק גדול של הציבור, ואוּלי רובו הגדול, נשאר עומד גם מחוץ להסתדרויות. הקמת הסתדרות אחת, כללית ומקפת, היה הגורם הראשי בארגון ההמוני של הפועלים בתוך המסגרת של ההסתדרות. הקמת מפלגה אחת, העומדת על העיקרים הרעיוניים היקרים לכל הציבור – רק היא מסוגלת לרכז את רוב הציבור במפלגה. זוהי החשיבות המעשית של האיחוד. המפלגה המאוחדת אינה יכולה להסתפק רק בחברי שתי המפלגות שנתאחדו. אם המפלגה לא תדע לגייס ולהפעיל בתוכה את הציבור הבלתי־מפלגתי – יחטיא האיחוד אחת ממטרותיו העיקריות. מבחינה זו יש לומר שועידת האיחוד ביצעה את איחוד שתי המפלגות, אבל לא הקימה עדיין את המפלגה המאוחדת. המפלגה לא תהיה שלמה ולא תהיה ראויה לַשֵׁם הנאה אשר נטלה לעצמה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל – אם לא תצליח לבטל במידה ניכרת את הופעת הבלתי־מפלגתיות. הפועל שאינו חבר בהסתדרות אינו בלתי־מפלגתי, אלא פועל בלתי־מאורגן. והוא הדין ביחס למפלגה. הפועל שאינו במפלגה הוא לא בלתי־מפלגתי – אלא בלתי מאורגן. כשם שההסתדרות נתבעת לאַרגן בתוכה את כל הפועלים והעובדים במאה אחוזים, כך נדרשת המפלגה לגייס בתוכה את כל חברי ההסתדרות במאות אחוזים.

*

ומתעוררת השאלה: כפילות זו למה? מהי השליחות המיוחדת של כל אחד משני הארגונים הללו? ומדוע אין אוֹרגן אחד יכול לעשות שתי שליחוּיות בבת אחת?

האַסוציאַציה שמעורר השם מפלגה עלולה להטעות אותנו. בארצות אחרות המפלגה היא מכשיר המלחמה הפוליטית, אחד מהגלגלים הראשיים במכונת השלטון. מפלגת הפועלים בכל הארצות זהו ארגון ההמונים העובדים לשם הגנה על עניניהם הפוליטיים במוסדות הנבחרים של הממלכה ואמצעי לכיבוש השלטון. מפלגה כזו לא היתה מעולם בארץ־ישראל ולא יכלה להיות. ארץ זו אינה מדינה אוטונומית ועניני האזרחים אינם נחתכים במוסדות נבחרים והמפלגה הארצישראלית לא שימשה מעולם מכשיר פוליטי לשם שלטון במדינה. במידה שיש ענינים פוליטיים מקומיים – בעיריות – אין שום מניעה שההסתדרות, המרכזת בתוכה מכסימום של פועלים מאורגנים, תמלא את השליחות הזאת. למעשה עשתה זאת ההסתדרות עד עכשיו, ואין כל סיבה שלא תוסיף לעשות זאת גם להבא.

העובדה של איחוד המפלגות אינה צריכה לשמש יסוד להפחתת חוג פעולתה או לצמצום סמכותה של ההסתדרות. בפעולה כלפי הממשלה כוחה של ההסתדרות ודאי יפה יותר מכוחה של המפלגה. ההסתדרות המנהלת את עניני העבודה והמשק מוסמכת יותר מאוֹרגון אחר להביא לפני הממשלה הצעות ודרישות בדבר עבודה, חוקי הגנה, התישבות, בריאות, חינוך, עליה וכו'. הוא הדין ביחס לממשלה בלונדון ובמקרים ידועים גם ביחס למפלגת־העבודה הבריטית, ולא כל שכן ביחס לקונגרס של הטרייד־יוניונים הבריטיים. אין דבר זה גורע מזכותה של המפלגה לעשות כמה פעולות פוליטיות בארץ ובחוץ־לארץ לפי ראות עיניה – אבל אין הפעולה הפוליטית במובן הישר והמקובל של המלה מסוגלת להוות את תכנה של המפלגה בארץ. מצב זה לא ישתנה עוד במשך הרבה שנים, במידה שהסטאטוס הממלכתי וכוחו של הישוב לא ישתנו שינוי עיקרי. כל השוואה לארץ אחרת מחטיאה את האמת. ארגון הפועלים באנגליה ובאוסטריה הוא הקרוב ביותר לצורת הארגון בארץ. גם שם הרכב המפלגה, הארגון הפוליטי, הוא כמעט אידנטי את ההרכב של ההסתדרות – הארגון המקצועי. אולם אם נרצה לקבוע לפי שתי דוגמות קלאסיות אלה את התפקידים של המפלגה וההסתדרות שלנו, נמצא שחסר לנו בארץ האובייקט הפוליטי בשביל פעולת המפלגה.

באנגליה ובאוסטריה, והוא הדין בארצות אחרות, המפלגה וההסתדרות הן שתיהן באות־הכוח המאורגנת של מעמד הפועלים הקיים להגנת אינטרסיו ותביעותיו: המפלגה – כלפי המכונה הממלכתית, ההסתדרות – כלפי המכונה המשקית. מכשירי הפעוּלה של המפלגה הם פוליטיים, מכשירי הפעולה של ההסתדרות – ארגונים־משקיים. גם המפלגה וגם ההסתדרות משמשות לא רק מכשירי הגנה, אלא מכשירי כיבוש. המפלגה – לכיבוש השלטון במדינה, ההסתדרות – לכיבוש ההנהלה במשק. האובייקט של שתיהן הוא – המדינה הקיימת והמשק הקיים, וכל אחת מהן שואפת בשטח מלחמתה להתאים את המכונה הקיימת לצרכי מעמד הפועלים ולשאיפותיו ההיסטוריות.

פני המפלגה בארץ לא היו ואינם יכולים להיות מופנים כלפי מכונה הממלכתית. האובייקט של המפלגה במלחמתה ובפעולתה הוא לא המשטר הפוליטי ומוסדות הממלכה, וכל נסיון לחלק את התפקידים בארץ בין שני האורגנים הראשיים של תנועת הפועלים על פי דוגמת הארצות האחרות יעלה בתוהו.

צורת הארגון שלנו, כמו דרכי פעוּלותינו, אינה ניתנת להיקבע על־פי שאבלונה שאוּלה מארצות אחרות. המציאות המיוחדת של הארץ, המהות העצמית של תנוּעתנוּ, שליחוּתה היחידה־במינה והתנאים ההיסטוריים המלווים אותה – אלה צריכים להתוות את דרכנו בקביעת התוכן והצורה של ארגוננוּ.


*

הפועל העברי בא לארץ כשליח. בתוקף שליחותו ובתוקף המציאות הוא נהפך לאינטרסנט והריהו מקבל בארץ שני פנים: פנים של תובע ופנים של נתבע. כשהוא מופיע בציבור, בהכרח יעודו וצרכיו, הוא מתארגן בהתאם למהותו הכפולה בשני ארגונים: בארגון של תובעים – ההסתדרות, בארגון של נתבעים – המפלגה.

התובעים והנתבעים אינם מהווים שני מחנות שונים. אין חלק אחד של הציבור רק תובעים, וחלק שני – רק נתבעים. כל אחד ואחד מהפועלים הוא גם תובע וגם נתבע. ארגון התובעים הוא אידנטי – או צריך להיות אידנטי – בהרכבו האישי עם ארגון הנתבעים. החלוקה בין ארגון תובעים ובין ארגון נתבעים בכלל אינה אבּסולוּטית. התחומים בין התובע ובין הנתבע, בין התביעה ובין ההיתָּבעוּת, יונקים זה מזה ואינם ניתנים להפרדה גמורה. אולם במוטיבים הנפשיים של שני הארגונים הללו, במניעי פעולתם ובשרשי זיקתם, יש הבדל עיקרי. זיקת החבר להסתדרות היא בעיקר זיקת־תועלת, זיקת־צרכים; זיקת החבר למפלגה היא בעיקר זיקת־רעיון, זיקה מוסרית. בתוך ההסתדרות מופיע החבר בעיקר כתובע. הוא דורש עבודה מהלשכה, עזרה רפוּאית – מקופת־חולים, הגנה על תנאי עבודתו – מהאגודה המקצועית, שיעורי ערב וחינוך – מועדת התרבות, ביטוח חייו – מ“הסנה”, קרדיט – מבנק הפועלים, התישבות – מהמרכז החקלאי וכו'. במפלגה אין החבר תובע אלא נתבע. לא סיפוק צרכיו, אלא קיום שליחוּתו ההיסטורית מזקיק אותו למפלגה.

כאן מונח הערך הפרינציפיוני של האיחוד. באיחוד מצאה המפלגה את תיקונה המוסרי. ההפסד של מלחמת המפלגות לא היה רק בזבוז הכוחות ובהוצאת מרץ לבטלה – אלא בסירוס עצם מהותה ושליחותה של המפלגה. גם לפני האיחוד ראו עצמן מפלגות הפועלים בארץ לא רק מכשירים פוליטיים, אלא בעיקר בנושאי השליחות ההיסטורית של הפועל בגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי בארצו. אולם נשיאת שליחות זו נפגמה וסולפה על־ידי ההתחרות שהיתה קיימת בין המפלגות. גורם ההתחרות היה אחד המניעים העיקריים בפעולת המפלגות.

אמנם יש דורשים את המניע הזה לשבח. הם חוששים שבלי התחרות לא תהיה המפלגה אַקטיבית. נבואות אלה נשמעו גם בימי יסוּד ההסתדרות הכללית. כל זמן שהיו קיימות שתי לשכות־עבודה, שתי קופות־חולים – טענו – היתה כל אחת מעונינת לעבור על חברתה באַקטיביוּת ובזריזות; כשתחדל ההתחרות בין המוסדות – תשותק או תתרופף פעולתם. נבואת־שקר זו נתבדתה, ועכשיו לא יעלה על דעתו של מישהו להתפלל לקיום שתי הסתדרויות מתחרות. האיחוד לא החליש אלא הגביר את פעולת ההסתדרות והִפרה את כשרון יצירתה.

ההתחרות שבין המפלגות הפסדה היה גדול עוד יותר מההתחרות שבין ההסתדרויות מקבילות. מכיון ששטח הפעולה המפלגתית הוא מוסרי ביסודו, היתה מלחמת המפלגות פוגעת בנפש התנועה. במקום החרדה והדאגה למילוי שליחותו של הפועל, נאלצה המפלגה להקדיש את כוחותיה להגדלת השפעתה ושלטונה במוסדות ההסתדרות. במקום המאמצים לביצור עמדותיה של תנועת הפועלים באו המאמצים לביצור עמדות המפלגה בתוך תנועת הפועלים.

האיחוד גאל את המפלגות מסכנת התנוונות וירידה מוסרית. המפלגה המאוחדת אינה צריכה לראות עצמה כפרקציה המתגוששת עם פרקציות אחרות בהסתדרות לשם הגדלת השפעתה על מעמד הפועלים, אלא כשליח של מעמד הפועלים האחראי גם למפעל הקיים וגם למפעל שיש להקים בארץ; ורק הכרת השליחות הזאת, ולא שום מוטיב אחר, תדריך את פעולתה בהסתדרות, בישוב, בציונות, בתנועת הפועלים היהודית והעולמית.


*


ועדיין השאלה העיקרית במקומה עומדת: כפילות זו למה? כלום אין ההסתדרות עצמה יכולה למלא את השליחות אשר נטלה על עצמה המפלגה?

ברור הדבר ששום מפלגה בארץ, ואפילו המפלגה המאוחדת, גם לאחר שתקלוט לתוכה את כל אלה שעמדו עד עכשיו מחוץ למפלגות בגלל הפירוד, לא תִדמה ולא תִשוה להסתדרות בכוח חיוניותה ועושר עניניה. האיחוד גופו עוד יגביר את כוחה של ההסתדרות ויגדיל את משקלה בחיי הפועלים והישוב. איחוד המפלגות מחשל קודם כל את אחדותה הפנימית ורצונה של ההסתדרות. התרוצצות המפלגות רופפה לא במעט את ההסתדרות בימים שעברו. הנהלה קוֹאַליציונית לא יכלה לתת להסתדרות מה שמסוגלה וצריכה לתת הנהלה מגובשת ויציבה.

בהתגבשות ההסתדרות בעבר מילאה תפקיד גדול וחיובי העובדה, שלמרות הפילוג וריבוי המפלגות התקיימה מפלגת־רוב אשר ראתה את עצמה אחראית להסתדרות. המפלגה המאוחדת ודאי שלא תעשה את המשגה הפאטאלי להתעשר כביכול על חשבון ההסתדרות. הסכנה של התרוקנות מכל תוכן ממשי וחיוּני, הצפויה כאילו למפלגה, אינה צריכה להעביד אותה על דעתה. חובתה הראשונה של המפלגה המאוחדת היא לשקוד על תיקון ההסתדרות ומוסדותיה, החיאת תאי ארגונה, הגברת כשרון עבודתה, אימוץ מפעליה. לא לדלדל את ההסתדרות, לא לצמצם את סמכותה וחוג פעולתה, אלא להיפך, להעשיר את תכנה ולהאדיר את כוחה – זוהי תעודת האיחוד. כל מוסד הסתדרותי, כל אגודה מקצועית, כל מקום עבודה, כל משק, כל תא ארגוני חייבים לפעול בכוחות עצמם, בהכרה עצמית ובאחריות עצמית. המפלגה תמלא את חובתה באמונה רק אז, אם תדע לנהל את פעולתה בהסתדרות באופן כזה, שההסתדרות תחיה את חייה העצמיים בשלמותם ובמלואם, כאילו לא היתה כלל על־ידה שום מפלגה המכַוונת אותה.

ובארץ זו, שנשמת התנועה היא לא הרעיון המופשט, לא התורה הערטילאית, כי אם המעשה החי, המפעל המגשים – כלום ההסתדרות, המאחדת בתוכה את כל ציבור הפועלים והמרכזת את כל מפעלי העבודה, כיבושיה וקניניה, אין כוחה יפה למלא ולקיים את היעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים – מהמפלגה, המנותקת ממפעל ההגשמה ומיִצְרי הפעולה והחיים המפעמים בכוח כה רב דווקא בתוך כתלי ההסתדרות? האין זהות התובעים והנתבעים מאַפשרת ומחייבת את ארגונם בהסתדרות אחת? האין צרכי הפועל בארץ משולבים בצרכי התנועה? האין תביעת העבודה, ההתישבות, החינוך וכו' – תביעות התנועה וצורך ההגשמה הציונית והסוציאלית לא פחות משהן תביעות מבקשי העבודה וההתישבות וצרכי העולים? לשם מה ההפרדה המלאכותית הזאת בין שתי רשויות, שאינן בעצם אלא רשות אחת?

יש חברים שנותנים לשאלה זו תשובה פשוטה: האיחוד אינו שלם עדיין. בתוך ההסתדרות קיימות קבוצות שדרכן האידיאולוגית שונה מדרך המפלגה המאוחדת. הענינים החיוניים של ציבור הפועלים מחייבים הסתדרות כללית, אחת ויחידה, וזו אפשרית רק כל זמן שאינה כופה על חבריה דעות והשקפות. ההסתדרות חייבת להיות פתוחה לכל עובד, בלי לבדוק בציציותיו וב״אני־מאמין״ שלו. כל נסיון להפוך את ההסתדרות גם ליחידה אידיאולוגית עלול להרוס את שלמותה ולחדש את המצב שנוצר מיד לאחר הקמת ״אחדות־העבודה״ בצורתה הראשונה. מעמד פתח־תקוה היה יחיד במינו. הציבור שנמצא אז בארץ היה מגובש ומאוחד. הניגודים הרעיוניים הקיימים עכשיו בתוך חלקים אחדים, אם כי קטנים, של ציבור הפועלים הם עמוקים יותר מהניגודים שהתקיימו בימים ההם בין ״אחדות־העבודה״ ו״הפועל הצעיר״. ואפילו אז לא הצליח האיחוד המלא. המפלגה המאוחדת מרכזת למעלה משמונים אחוזים של חברי ההסתדרות, אבל אין לזלזל גם בשאר עשרים האחוזים, ביחוּד במצב הבלתי־יציב של התנועה בארץ, אשר העליה משנה מדי פעם בפעם את אָפייה וצורתה. מחוסר איחוד רעיוני המקיף את כל הפועלים יש הכרח איפוא להפריד בין רשות המפלגה ובין רשות ההסתדרות.

תשובה זו נכונה היא כשהיא לעצמה, אבל אינה ממַצה את כל האמת, ומחטיאה את העיקר.

התפקיד אשר תנועתנו בארץ מטילה על המפלגה לא ניתן להתמלא על־ידי ההסתדרות, לא בגלל חילוקי־הדעות השוררים עדיין בין חוגי חבריה, אלא מפני שההסתדרות על־פי מהותה הפנימית אינה מסוגלת לכך.


*


תנועת הפועלים בארץ אינה ילידת־בית. מקורות התנועה הראשונים נבקעו לא פה, כי אם במרכזי היהדות בגולה. לא רק החומר האנושי – גם הרכוש הרעיוני העיקרי הוכנס על־פי־רוב מן החוץ. הוויה דווּיה ספוגת עוני וסבל של המוני העם היהודי, קיום נִקלה ועָקר, ללא תוחלת ושורש, ללא יצירה וכוח – מצד אחד; הספרות העברית, הרעיון הציוני, תנועת הפועלים הסוציאליסטית, המהפכה הרוסית, געגועי־מולדת וחזון אחרית הימים – מצד שני; אלה המעינות אשר ינקו מהם צעירי ישראל לפני היחָלצם לעלות לארץ לעבדה ולשמרה. הרכוש אשר נוסף וגדל בארץ – רכוש מוסרי, רעיוני, חברתי, משקי ופוליטי – הוא פרי ההגשמה העצמית.

בגולה רבצה תהום בין המחשבה ובין המעשה, בין השאיפה ובין החיים, בין החזון ובין המציאות. מַשתית התנועה עמדה על אידיאולוגיה מופשטת, ערטילאית ותלושה ממפעל ההגשמה. חייו הפרטיים וההווי של נושא הרעיון, דאגות קיומו, צרכיו הכלכליים והחברתיים, עניני משפחתו, חינוך ילדיו, עתידו וגודלו האישי היוו רשות בפני עצמה, רשות היחיד, שאין לה כמעט כל מגע ואחיזה ברשות התנועה, רשות הרבים. שתי הרשויות חילקו ביניהן את איש התנועה על יסוד של הפרדה גמורה. ההשקפות והמאוַיים שטפו באפיקם המשוּמר ולא נתקלו כלל בטרדות ופגעי־החיים שברשות הפרט. כאן היו שני מסלולים שונים ונבדלים בהחלט.

עם המעבר מהגולה לארץ מתערבבות שתי הרשויות, והמסלולים הנפרדים מתאחים. העולים עוברים מתנועה רעיונית, שאינה קובעת אלא דעות והשקפות, לתנועה מגשימה המקפלת בתוכה את כל צרכיהם ועניניהם החיוניים. השאיפה המופשטת מיתַּרגמת מיד לשפת החיים והפעולה; גורל היחיד, מצבו, קיומו, עתידו משתלב בגורל התנועה; שאלות הפרט נכרכות בשאלות הכלל; המציאות והחזון מתמזגים במפעל הגשמה.

חבלי הקליטה ותפקידי הכיבוש הקשים והמרובים מציגים תביעות קשות ורבות לעולה ולפועל, ומחייבים אותו למאמצים גופניים, שכליים ומוסריים למען הסתגל למקצוע, לנסיבות הארץ, לתנאים הטבעיים והחברתיים, למכשירי התרבות החדשים, ולמען הקנות לעצמו את הסגולות והכשרונות הדרושים לפעולתו הכיבושית.

הכל מתחיל פה מבראשית, ועל כל צעד נדרש חישוב ותיכּוּן מחדש, באין עזרת הנסיון הצָבור, פרי עמל דורות.

התנועה כולה נעשית פה עמוסה דאגות מרובות, אחריות כבדה ושאלות מסובכות. בפעם הראשונה בתולדות תנועת־הפועלים היהודית מתיצבות לפני מעמד־הפועלים בארץ תעודות ממלכתיות, נופלת עליו אחריות לאומית והוא נתבע לכיבוש ארץ, לבנין משק, ליצירת תרבות, להקמת חברה.

משתנים היחסים ההדדיים בין הפרט ובין הכלל, בין התנועה ובין נושאיה. מצד התנועה מוצגות ליחיד תביעות חמוּרות ומרוּבות המקיפות את כל שאלות חייו ונוקבות עד תהום קיומו: יחם חדש לעבודה, למשק, לתרבות, לחברה, לעזרת חברים, לאחריות משותפת, למשמעת חברתית, להווי מחודש. התביעה היא לא ל״אני מאמין״ אלא ל״אני מקיים״.

תביעות לא פחות קשות ומקיפות מוצגות מצד היחיד לתנועה; לא רק הדרכה רעיונית ופוליטית, אלא סיפוק מתמיד ונאמן של צרכים חיוּניים המַתנים את קיום האדם העובד: סידור בעבודה, לימוד מקצוע, דאגה לבריאות, לימוד השפה, עזרה לחינוך, אפשרות של התישבות, הגנה על זכויות, הרמת דרגת החיים, שיפור תנאיהם.

צרכים אלה אינם צרכי הפרט בלבד. העבודה וההתישבות הן עניני התנועה לא פחות משהן עניני היחיד. כל פועל מסודר בעבודה, כל נקודת התישבות, כל מוסד תרבות, כל מפעל של עזרה הדדית, כל כיבוש מקצועי וסוציאלי, כל קנין משקי – הם אבני־היסוד בבנין ההגשמה, תכלית התנועה כולה.


*


הערך הרב והכוח הגדול הנודע להסתדרות הוא פרי הקשר האורגני אשר הוקם, בארץ בין הצרכים החיוניים של ציבור העובדים ובין עניניה ההיסטוריים של תנועת העבודה. ההסתדרות ממַלאה בבת־אחת שני תפקידים גדולים: כלפי חבריה וכלפי התנועה כולה. הארגונים, המוסדות והמשקים המרוכזים בתוכה משמשים את צרכיהם האישיים של חבריה לא פחות משהם משמשים את צרכי ההגשמה של התנועה. משום כך לא היתה ההסתדרות מעולם, ואינה יכולה להיות, ארגון מקצועי בלבד. הנסיון של המפלגות הראשונות בארץ לצמצם ולהצר במסגרת ״פרופסיונלית״ את פעולת ההסתדרויות הראשונות אשר הוקמו בתקופה השניה שמנינו לעיל – לא הצליח, לא מפני חולשת המפלגות וחוסר השפעתן, אלא מפני שנסיון זה עמד בסתירה למהות הפנימית של המפעל ההסתדרותי. מצמצמי ההסתדרות התבססו על הנחה־מוטעית ביסודה, כאילו בארץ זו אפשר להבחין בין עניני חול, בין צרכי יום־יום המשותפים לכל הפועלים, כגון עניני עבודה וארגון מקצועי, ובין עניני קודש, בין צרכי עולים, התישבות ותרבות. קרע זה בין שני סוגי הענינים האלה אינו קיים אלא במוחות אשר טרם השתחררו מדרך המחשבה הגלותית. במקום שקיימים עדיין חילוקי־דעות אידיאולוגיים בין פועלי ארץ־ישראל הריהם חלים במידה שווה על שאלות העבודה ויסודות הארגון המקצועי, כמו על הפעולה ההתישבותית והתרבותית בארץ. אילו היינו באים להעמיד את פעולת ההסתדרות רק על הענינים המוסכּמים בין כל חבריה – ספק אם היה נשאר דבר־מה למלא את החלל הריק.

הויכוח בתנועת הפועלים חותך את כל חזית הפעולה של ההסתדרות. ולא על פי קווי הויכוח הזה נתחלקו התחומין בין ההסתדרות ובין המפלגה. גבולות ההסתדרות נקבעו מתוכה. ההסתדרות מוגדרת בטבעה הפנימי ולא בחוקה אשר הטילה עליה. הפעולה השׂוּמה על ההסתדרות, צורת הארגון הטבועה במהותה, תפקידה בסיפוק צרכי כל העובדים, האחריות המוטלת עליה ביחס למפעלים שהיא מקיימת ומקימה – אלה קובעים את היקף עניניה של ההסתדרות ותחומיהם.

כוחה הגדול של ההסתדרות, בתור מסגרת כל המשקים, המוסדות, המפעלים של ציבור העובדים ומרכז עניניו החיוניים – הוא גם מקום התורפה שלה, מקור קשייה וסכנותיה הפנימיים, המצמצם בהכרח את אָפקה ושליחותה, ונוטל ממנה את הכשרון לשמש כשהיא לעצמה מכשיר לקיום התעודה ההיסטורית של התנועה.


*

התמזגות הרעיון והמעשה, השאיפה וההגשמה, החזון והמציאות בתנועת הפועלים בארץ – אינה שלמה ומלאה, כל עוד לא בוצע המפעל ההיסטורי אשר בכוחו ולשמו עלה הפועל לארץ. המפעל שהוקם בארץ אינו אלא חלק, וחלק לא־גדול, מהמפעל שיש להקים פה. הישוב היהודי הקיים בארץ אינו אלא התחלה של העם העברי העתיד לשוב לארצו. ציבור הפועלים הקיים הוא רק גרעין של מעמד הפועלים אשר יקום בארץ מתוך התגשמות הציונות. שטחי הקרקע אשר נתישבו על־ידינו הם רק נקודות בודדות באדמת המולדת. שאיפתנו ההיסטורית לא יצאה עדיין מכלל שאיפה. תנועתנו היא תנועת הגשמה, אבל ההגשמה היא פרוצס ממושך, תעודה לדורות. בין הנושא והנשוא של ההגשמה יש פרץ רחב. בשעה שכל אחד מאלה העולים לארץ ומתקשרים את בנינה וגורלה, משקיע את כל חייו ומשלב את כל קיומו במפעל ההגשמה, הרי השאיפה שלו ניתנת לו על־ידי כך רק במקצת מן המקצת. כתובע, כאינטרסנט הריהו כולו, בלי כל שיור, מובלע וקשור במפעל הקיים, רק בו הוא יכול למצוא סיפוק צרכיו החיוּניים. כנתבע, כשליח – המפעל הקיים אינו אלא חלק זעיר ממאוַייו, שלב אחד בסולם ההגשמה, צעד אחד בדרך למטרה הסופית.

כאן מונח ההבדל הפנימי, בין ארגון של תובעים ולבין ארגון של נתבעים. מבחינת הנושא יש אפשרות לזהוּת גמורה בין שני הארגונים. כל חברי ההסתדרות יכולים וצריכים להיות חברי המפלגה, חברי המפלגה ודאי שהם חייבים להיות כולם חברי ההסתדרות; אולם מבחינת הנשוא שני הארגונים האלה שונים. מה שלגבי ארגון תובעים הוא הכל, אינו לגבי ארגון נתבעים אלא חלק; מה שלגבי הראשון הוא מטרה לעצמו אינו לגבי השני אלא אמצעי ומכשיר.

המפעל הקיים נתבע לספק את מלוא צרכיו של נושא התנועה. בגולה היו צרכים אלו נפרדים לגמרי מרשות התנועה, כאן הם נעשים חלק אורגני של המפעל. העבודה, ההתישבות, החינוך, הבריאות הם צורך ההגשמה כשם שהם צורך פרטי אישי של המַגשים. אולם מבחינת הנושא, מבחינה סובייקטיבית, העבודה למחוסר־עבודה, התישבות למתישב – היא הכל. מבחינת הנשוא – היא רק פרט וחלק.

למחוסר־עבודה, העבודה היא שאלת החיים שלו. בעבודה תלוי כל קיומו. חוסר־עבודה אומר כליון, התנוונות או עזיבת המערכה, יציאה ממחנה העובדים או יציאה מן הארץ. הארגון העומד להתישב רואה בשטח הקרקע להתישבותו – חזוּת הכל. גאולת שטח זה או אי־גאולתו קובעת את גורלו ועתידו. היא קובעת אולי גם את אמונתו הציונית, את קשרו הפנימי לתנועה, את זיקתו לארץ. זוהי בחינת נושא. הספקת עבודה למחוסריה, רכישת קרקע למתישבים היא גם תביעה אורגנית של התנועה כולה, אולם יכלתה או אי־יכלתה לפתור כרגע את שאלת העבודה של מספר מחוסרי־עבודה, לרכוש שטח מסוים בשביל ארגון מתישבים – אינה קובעת את גורלה. בסידור כל מחוסרי־העבודה שבארץ בעבודה אין תעודתה נדלית, ברכישת כמה שטחי קרקע לכל המועמדים להתישבות בארץ – אין פעולתה מסתיימת. פעולות אלו אינן אלא חלק לא־גדול מתפקידה. לגבי ארגון המתישבים האדמה הדרושה לו היא המטרה, ולגבי התנועה המישבת – המתישב והאדמה להתישבותו אינם אלא אמצעי למטרה. זוהי בחינת נשוא. מבחינת המטרה הסופית, מבחינת הרעיון – הפועל אינו אלא אמצעי, מבחינת נושא הרעיון – הפועל הוא מטרה לעצמו. האיש החי אינו יכול לראות עצמו כאמצעי בלבד לדבר־מה אחר, ויהי הדבר ההוא גדול ונשגב מבחינה היסטורית. הוא קודם כל מטרה לעצמו. ולא רק האיש החי, כל תא ארגוני, כל מוסד משקי, כל מפעל תרבותי, המשמש מכשיר לתנועה במערכת פעולותיה ותפקידיה, חייב לראות עצמו כמטרה, ובלי ראִיה זו לא ימלא את תפקידו כראוי. כל משק המוקם בארץ הוא רק לבֵנה אחת בבנין הארץ. אולם המשק אינו יכול להתקיים רק מתוך החשבון הכללי של בנין הארץ. על המשק שוּמה להיות חי נושא עצמו, הוא חייב לחיות ולהתקיים בכוחותיו הפנימיים בתחומי אפשרויותיו המוגבלות, בהתאם לחוקים הטבועים במהותו המיוחדת. הוא מחויב להיכנע לחוקי הטבע והכלכלה כאילו לא היתה כלל שאלת התישבות לאומית, כאילו לא היתה קיימת כלל תנועת פועלים ושאיפה ציונית בעולם. כל מפעל אשר הוקם במחשבה תחילה לשמש את צרכי התנועה – משהוקם, הריהו כפוף למָרוּת של חוק קיומו, ונשמע לצו של טבעו הפנימי. ״המשביר״ מוכרח להתנהל על יסודות מסחריים, ״יכין״ – על פי חוקי הקבלנות, המשקיוּת החקלאית והטכניקה האדמיניסטרטיבית החלים על מפעל שכזה גם בארץ שאין בה כל שאלה של קליטת עולים והתחרות עבודה זולה. המוסד והמשק אינם צריכים לפרוק מעל עצמם את עול התנועה, אינם דשאים להתנכר למטרה הכללית, אבל אינם יכולים ואינם מוכשרים להעמיס על עצמם את כל עול התנועה, כי אין הם המכשיר להגשמת המטרה כולה. התכונות האורגניות, היכולת המצומצמת, הצרכים החיוניים, הגורמים הסובייקטיביים של כל מפעל, מגבילים ומצמצמים אותו מתוכו, מבפנים. בלי שהמוסד יראה עצמו כמטרה לעצמה, ובלי שיפעל בהתאם לחוקי הוויתו וגורמיו הפנימיים, הסובייקטיביים – לא יצליח להתקיים ולא יסכון גם למלא את שליחותו לתנועה. הנחה זו חלה גם על הסתדרות העובדים כולה, שאינה אלא המסגרת הכללית של המפעל המתגשם בחלקו כשהוא מטרה לעצמו.

ט׳–כ״ג שבט תר״ץ.




  1. איחוד “אחדות העבודה” ו“הפועל הצעיר” עם יסודה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל בתחילת 1930.  ↩

המלצות קוראים
תגיות