במועצת ההסתדרות, כ״ה בתשרי תרצ״ב – 6 באוקטובר 1931

בהתחלת 1931 הגיע מספר חברי ההסתדרות ל־30.060 איש, מהם 18.781 בערים, לרבות נַהרים, ים־המלח ועתלית, 7783 במושבות, 3496 במשקים. מספרים אלה כוללים 6787 נשי עובדים ו־1530 נוער עובד. במשך 1930 נוספו להסתדרות על־ידי העליה ועל־ידי ארגוני־פועלים שעמדו מקודם מחוץ להסתדרות – 4683 חבר.

 

הפועלים שמחוץ להסתדרות    🔗

מחוץ להסתדרות עדיין עומדים אלפי פועלים, שמספרם בדיוק אינו ידוע. בתל־אביב בערך 1800–1400, בחיפה 300–250, בירושלים כ־1500– 2000, בפתח־תקוה כ־400, ברחובות כ־400, בחדרה כ־150, ומספרים יותר קטנים במושבות המעורבות האחרות. במשקי הפועלים וברוב המושבות של עבודה עברית מלאה – 100 אחוזים מאורגנים בהסתדרות.

את הפועלים והעובדים, שמחוץ להסתדרות יש לחלק לשנים:

א) אלה שהם בתוך מסגרת ארגונית אחרת ״(הפועל המזרחי״, התאחדות התימנים, הסתדרות המורים, הרופאים וכדומה(;

ב) אלה שהם מחוץ לכל מסגרת ארגונית.

הסיבות אשר מנעו עד עכשיו בעד ההסתדרות מהקיף את כל הפועלים והעובדים בארץ הן שונות. יש פועלים ועובדים שאינם נכנסים להסתדרות מסיבות אידיאולוגיות־פוליטיות, כגון הפועלים הרביזיוניסטים וחברי ה,,ברית"; מסיבות דתיות־פוליטיות, כגון ״הפועל המזרחי״; מסיבות מקצועיות־חברתיות, כגון מורים, רופאים, עורכי־דין ושאר המקצועות ה״חפשיים״. הצד השווה שבין כל אלה – שהם מקיימים ארגונים עצמיים משלהם. ישנו סוג שני של פועלים העומדים מחוץ לכל ארגון. חלק מתוך סיבות כלכליות – הפועלים המפוזרים בבתי־מלאכה קטנים שמצבם רעוע וירוד – בעיקר בני הישוב הישן (אך יש כאלה גם בתל־אביב), והפועלים שאין להם מקום־עבודה קבוע ומסוים – כגון תופרות, צבּעים, העוברים בעבודתם מבית לבית, והרוב הגדול של העובדות בשירות בית – כאלפיים פועלת. הסיבה העיקרית לחוסר־הארגון היא חוסר הכרה ותרבות, בעיקר בקרב פועלי עדות המזרח וגם לא־מעטים מבני העדה האשכנזית – ביחוד בקרב יוצאי המעמד הבינוני, אשר אחזו בעבודה מתוך הכרח כלכלי, אבל רואים בעבודה רק פרנסה זמנית עד שיצליחו להסתדר באופן אחר.

פרק בפני עצמו מהווה הפועל התימני. אם כי רגילים למנותו עם העדות המזרחיות, הרי באמת הוא עולה על שאר הפועלים יוצאי ארצות המזרח במדרגת השכלתו והכרתו החברתית, ואינו נופל בהרבה מהפועל האשכנזי. מקצתו הוא מאורגן בהסתדרות, אולם ברובו הוא משתייך באופן פורמלי להתאחדות התימנים, שקיומה הממשי והפעיל מפוקפק מאד.

הסיבה העיקרית להתרחקותו של הפועל התימני מההסתדרות מונחת בהרגשה שיש לרוב התימנים בארץ, שהם מהווים בישוב שבט מקופח – ולא בלי יסוד. העדה התימנית, המורכבת ברובה הגדול מעובדים, טרם מצאה בארץ, לא רק בישוב הבעל־ביתי ובמוסדות הכלליים, אלא גם בציבור הפועלים המאורגן, את היחס וההבנה של בני עם אחד ובני מעמד אחד, והרגשת הפליה, מקפחת ומעליבה, מפריעה לעובד התימני למצוא את מקומו המתאים בתוך חברת העובדים שלנו.

הסתדרותנו עומדת איפוא מצד אחד לפני תפקיד לא־קל לארגן אלפי פועלים מפגרים, חסרי־הכרה,נחשלים במובן הכלכלי והחברתי, מצד שני – לפני שאלה חמורה של יחסים את ארגוני פועלים ועובדים העומדים מחוץ למסגרת המעמדית הכללית. אבל גם בפנים, בקרב רבבות החברים והחברות המאורגנים בהסתדרות – הם רוב בנין ורוב מנין של המעמד העובד בארץ – אין הארגון שלם ומתוקן.

 

״חברות אפלטונית ״    🔗

בסקירתי אתעלם במתכוון מהכיבושים החשובים של ההסתדרות בשנים האחרונות. על שדה הארגון והתרבות ושכלוּל הפעולה במוסדותינו – הרוצה לדעתם ימצא אותם בדין־וחשבון המפורט והמלא אשר הוגש למועצה זו, כי עליה הוטל לעמוד דווקא על הליקויים והפרצות. תכלית מועצה זו היא – חיפוש דרך לבדק־הבית שלנו. ומשום כך אדגיש רק את הצד החלש והלקוי שבהסתדרותנו.

יש בהסתדרות ״חברוּת אַפּלטוֹנית״. לסוג זה שייכים, למשל, אותם חברי הסתדרות המורים, שהם חברים גם בהסתדרותנו. הענינים המקצועיים והכלכליים של חבריה מסתדרים בארגון פרופסיונלי מחוץ למסגרת ההסתדרות. חברוּתם הסתדרותנו אינה אלא הבעת סולידריות רעיונית עם ציבור הפועלים, מעין חברות במפלגה. לסוג זה שייכים גם רופאים, עורכי־דין, אדריכלים ודומיהם. הזיקה של חברים אלה להסתדרות היא רופפת ומחוסרת כל אחיזה ממשית. במקרים ידועים אין חברים אלה נמנעים אפילו מפעולות ומצעדים, העומדים בסתירה בולטת לעמדת הפועלים וההסתדרות.

דוגמה שניה של חברוּת אפלטונית – מה שקוראים בתוכנו בשם ״נשי עובדים". ציבור גדול של חבֵרות, למעלה מששת אלפים, עובדות במשק ביתן ובחינוך ילדיהן, וההסתדרות עוד לא יצרה עד עכשיו כל מכשיר ארגוני בשביל סוג חברות אלה שיעזור להן וידריך אותן בעבודתן הקשה ורבת האחריות. זיקתן ההסתדרותית של חברות אלו תלויה על בלימה.

 

חברוּת פיקטיבית    🔗

אך ישנה הופעה קשה יותר בהסתדרות, והיא – של חברוּת פיקטיבית לכאורה, מקיפה ההסתדרות את כל עניני הפועל, אבל רק להלכה. דוגמה בולטת – פועלי בנין בירושלים ובחיפה. פועלי הבנין היו יחד עם הפועלים החקלאים, מיסדי ההסתדרות הכללית, ועוד לפני 6–8 שנים שימשו נקודת־המוקד של התנועה בעיר הניחו יסוד לרבים ממפעלינו. עם ירידת המקצוע הזה בכללו, עם הפסקת הפעולה של מכשירנו הקבלני בבנין וסלילה, עם מַשבר הבנין וחוסר־העבודה שעשה שַׁמוֹת במשך שנים אחדות בקרב פועלי המקצוע – נתגלתה ירידה מבהילה בארגון פועלי הבנין בשתי הערים הנזכרות, וביחוד בירושלים. ואם כי עובדי המקצוע נשארו חברים בהסתדרות, הרי חברוּתם של רבים – דווקא בעלי־המקצוע והמאורגנים ב״קבוצות״ קבלניות – אינה אלא חברות פיקטיבית, ובכל עניני העבודה, ביחסים עם המעבידים, ביחסים עם חברים בעבודה, עם מוסדות ההסתדרות, נרמסים עקרונות ההסתדרות ביודעים ובזדון: ״קבוצות״ הבנין מתחרות זו בזו, מורידות שכר העבודה, מנצלות פועלים שכירים, מקבלות פועלים לא על־ידי הלשכה, עובדות ומעבידות למעלה משמונה שעות ביום וכו'.

הופעות בודדות כאלה יש גם במושבות, בקרב קבלני בנין מתוך חברי ההסתדרות.

ההסתדרות אינה יכולה להשלים את חברוּת אפלטונית ופיקטיבית.

 

חברוּת מתוך אהדה    🔗

סוג ה״אוהדים״ – הקשורים להסתדרות לא מתוך עניניהם המקצועיים אלא מתוך שיתוף־רעיון והכרה בלבד – מספרם אינו גדול בערך, אולם נודעת להם חשיבות מבחינת האיכות. אי־אפשר לזלזל מצדנו ברצונם של כמה. מבעלי המקצועות חפשיים להיות קשורים דווקא בארגון הכללי של מעמד הפועלים, אבל לא תיתכן הסתדרותנו חברות הפטורה מכל זיקת־משמעת בענינים מקצועיים, ונצטרך למצוא דרך של ארגון חטיבות הסתדרותיות של בעלי אומנויות חפשיות על יסודות פדרטיביים שיפתרו במידה ידועה את שאלת שתי הסמכויות החלות על חברים כאלה.

 

נשי עובדים    🔗

רצינות יתירה נודעת לשאלת חברוּתן של ״נשי העובדים״. הללו מונים 6– 7 אלפים, והשפעתן בחיי ציבור העובדים בתוקף תפקידן המכריע במשפחה היא עצומה. אמנם אין הסתדרויות מקצועיות בעולם נוהגות לכלול גם את אשת העובד, בכל זאת אין אנו צריכים לשנות מהמסורת שלנו.אולם יש להכניס תוכן חי וממשי לחברות זו של נשי העובדים. עבודת־הבית של האשה במשפחת הפועל היא קשה וחיונית כאחת. עד עכשיו היתה זו העבודה היחידה כמעט אשר לא קיבלה כל עזרה מאורגנת והדרכה תרבותית מצד ההסתדרות. רק בחיפה נעשה נסיון חשוב של ארגון החברות למטרה זו, ועלינו הרחיב את הארגון הזה ולהכניס בו תוכן חברתי ותרבותי: לחינוך הילדים, לשיתוף בעזרה סוציאלית, לשיפור ההווי של משפחת העובד ולהרמת ערכה ורמתה רוחנית של אשת העובד. האשה העובדת הרחוקה מציבור הפועלים ומשאלות חייו – עלולה גם להרחיק את בעלה מהתנועה. אשה כזו אינה מסוגלת לתת לילדיה את החינוך המתאים, וגם חייה היא דלים ועלובים. אחוז בעלי־המשפחה במחננו הולך וגדל,ואסור לנו להחמיץ את פתרון השאלה, פן נאחר המועד. מועצת הפועלות יחד עם האורגנים הכלליים של ההסתדרות נתבעים כאן לאיניציאטיבה ארגוּנית תרבותית, אשר תהפוך את אשת החבר לחבֵרה אקטיבית, ערה ובת־הכרה גם במשפחתה היא וגם במשפחת־העובדים כולה.

 

מצב חמוּר בין פועלי הבנין    🔗

חמוּר יותר הוא דבר החברות הפיקטיבית. במצב הפרוע של פועלי הבנין צפונּה סכנה לעצם קיום המקצוע. כאן אין לרפא בהסברה. פחות מכל שאר סוגי הפועלים זקוק ציבור זה להסברה. בשרשיו החלוציים, ברמת השכלתו ובקשריו המסורתיים את התנועה הוא עולה בלי ספק על רוב הציבור שבענפי עבודה אחרים. הן דווקא האופים ועובדי־הבשר בתל־אביב זכו להקים את הארגון הכי־משוכלל ומלא מבחינה מקצועית.

סיבות שונות גרמו למצב הפרוע בבנין בירושלים: התחרות העבודה הזולה, לא רק של ערבים, כי אם גם של בני עדות המזרח, ירידת מחיר האבן והתנוונות מקצוע החציבה והסיתות הכרוכה בעקבותיה, הפסקת הבניה הלאומית ושיתוק ״סולל־בונה״ וכדומה – אולם אין אנו יכולים להתנחם במפריעים האובייקטיביים. למען תוכל ההסתדרות להשתלט על הגורמים החיצוניים היא צריכה קודם להשתלט על חבריה היא. יש כוח לציבור הפועלים המאורגן לכוֹף את רצונו על אותם החלקים עושים מעשים לרעת הציבור ולרעת עצמם, המסַכנים את עמדת הפועל העברי בבנין והורסים את כל כיבושיו במקצוע חשוב זה. סיבת החולשה והמצב הפרוע בארגון פועלי הבנין בירושלים ובחיפה היא לא חוסר־כוח, אלא בחוסר הרגשת־כוח ובחוסר שלטון מוסדות ההסתדרות. למען עקור את הנגע יש הכרח במלחמה. ההסתדרות צריכה לגייס עשרות ומאות חברים, אשר בכוחם המאורגן ישליטו משמעת האגודה וימנעו עבודה למעלה משמונה שעות, ניצול חברים, התחרות והורדת שכר־העבודה – ואל תהיה הסתדרות הבנין לשימצה בערים אלה.

אחת מסיבותיה של החולשה הארגונית בעיר היא ההתפצלות המקצועית המפוררת את ארגוּנינו בחטיבות קטנות ומעוּטות־חברים. לפנים היו לנו בעיקר שני גושי־פועלים גדולים: בחקלאות ובבנין, אבל משנה לשנה הולכת ורבה הדיפרנציאַציה המקצועית. הפועלים חודרים למקצועות שונים המפרנסים כל אחד רק עשרות, או לכל היותר מאות אחדות, של פועלים – ולהתפצלות זו יש מסקנות ארגוניות־חברתיות. במקצועות שבהם עסוקים פועלים מועטים, חסרים לעתים תכופות כוחות מדריכים ועֵרים המסוגלים לעמוד בראש הארגון ולהדריכו. בהרבה מקומות־עבודה יש קושי במציאת חברים מוכשרים הרוצים להיכנס לועד הפועלים.

 

הפועל העברי במושבה    🔗

קשה ומעורר דאגה מצב ההסתדרות במושבה. שאלת פועלי המושבה טעונה בירור במסיבה הסתדרותית כללית, כי יש כאן שאלות שלא תיפתרנה אלא בעזרת כל ההסתדרות ובשורה הראשונה – בעזרת חברינו הותיקים, בעלי־הנסיון שבמשקים. אפשר להגיד שחוסר השתתפותם של החברים בעלי רמה תרבותית גבוהה ועשירי נסיון ארצישראלי שבתוך משקי שני העמקים, הירדן ויזרעאל, במפעל הכיבוש הגדול של חדירת שמונת אלפים פועלים מהעליות שלאחד המלחמה לתוך המושבה – היא אחת הסיבות העיקריות לקשיים, לליקויים ולכשלונות שבהם נתקלה פעולתנו ההסתדרותית במושבה. הפועל במושבה הוצג בפני לחץ ההתקפות של העבודה הזולה, בפני הקשחת לבו והתנכרותו של הפרדסן והאיכר הותיק האָמוּן על יחסי עבדוּת לשכירו, בפגי ניגודים מעמדיים חריפים שאין דומיהם בעיר. ההסתגלות לחיי הכפר ולעבודה החקלאית דרשה ממנו מאמצים גדולים יותר משל הפועל העירוני. על מכשולים אובייקטיביים אלה, שלא היה בידינו לשנותם, נוסף קושי פנימי – המעיק באופן מיוחד על הפועל במושבה: הרגשת בדידות ותלישות, הווי דל ונקלה, הֶעדֵר סביבה תרבותית והוסר עזרה מדריכה ומכַוונת מצד חברים מנוסים ובעלי יכולת ארגונית ומשקית. הפועל בעיר, ששכר עבודתו בהרבה מקצועות וענפי עבודה אינו עולה על זה של הפועל במושבה, ובמקומות־עבודה לא מועטים גם נופל ממנו, יש לו לכל הפחות סיפוק חברתי ורוחני בהווי האינטנסיבי והעשיר יותר של העיר רבת־האוכלוסין, המרכזת בתוכה את הכוחות הציבוריים והתרבותיים של ציבור הפועלים והישוב כולו. בעיר אין הניגודים המעמדיים חריפים ומנקרים את העין במידה כזו. הקרע בין ״שתי האומות״ – אומת השׂבֵעים ואומת הרעבים – אינו כל כך עמוק וכולל. מציאות שכבת פועלים חשובה העובדת בחרושת ובמקומות עבודה קבועים – מטשטשת ומפיגה את הרושם המדכא של ענפי העבודה הירודים. בעיר יש אסיפות, קוֹנצרטים, הרצאות, בתי ראינוע וקולנוע, מסיבות ופגישות, המנעימים או ממלאים את שעת הפנאי – וכל זה אינו במושבה; נוסף על המצב החמרי הדחוק, על שכר־העבודה הבלתי־מספיק, על חוסר־העבודה העוֹנתי, על תנאי הדירה הירודים, על גזילת זכויות אזרח, על חוסר סיכוי להתבסס ולהתערוֹת, על התנכרות והתנקשות המעביד – רובצת על הפועל במושבה הרגשת יתמות, בדידות ועזובה.

 

תפקיד הקיבוצים במושבות    🔗

יש במושבה נקודות־אורה לא מעטות. למרות כל הקשיים והמפריעים החיצוניים נתרבה מספר פועלי המושבה, נקלטו בעבודה והתמחו בה, הכו שרשים במקום, הרחיבו וביצרו את ארגונם, יצרו התחלות מבטיחות של מוסדות עזר הדדי, הרימו את שכר־העבודה והדפו אחור את ההתקפות שנערכו פה ושם נגד העבודה המאורגנת וגם נגד העבודה העברית גופא. הגדול והחשוב שבכיבושינו במושבה בשנים האחרונות, הוא אולי המפעל הקיבוצי. למעלה מהחלק הרביעי של פועלי המושבה – 1999 איש ואשה לפי המפקד האחרון – מאורגנים בקיבוצים ובקבוצות, מיסודם של הקיבוץ המאוחד, ״השומר הצעיר״, ו״גורדוניה״ וקבוצות בודדות, כגון קבוצת שילר ברחובות, ״שחריה״ בגליל, קבוצת ל״ג בכפר־סבא ועוד. קיבוצים אלה משמשים מרכז עיקרי לקליטת העליה במושבה. כמעט שאין לתאר כניסת העליה ה״רביעית״ וה״חמישית״ לארץ ולמושבה בלי המכשיר של הקיבוץ המאוחד, ״השומר הצעיד״ ו״גורדוניה״. מלבד היותם מקלטי העליה הראשיים במושבה, הרי קיבוצים אלה משמשים גורם חשוב בכיבוש עבודה, נקודת־אחיזה יחידה כמעט לפועלת, מכשיר ליצירת משקי עובדים, כוח מחנך של העליה הצעירה, ודוגמה מופתית ומושלמת לעזרה הדדית ואחריות משותפת בקרב חברים וחברות. מי שרוצה לראות ביטוי חי וער והגשמה יום־יומית למגמותיה ויעודה של תנועתנו – ילך לפלוגות הקיבוץ המאוחד במושבה, אשר סללו במידה ידועה את הדרך לכל שאר הקיבוצים במושבה.

במה מתבאר סוד כוחו וערכו של המפעל הקיבוצי? לא רק בצורת חייו הקבוצתיים, אם כי צורה זו בלי ספק היא גורם יסודי ביכולת הקליטה, הכיבוש והיצירה של הקיבוץ. החידוש הרב שיש בקיבוץ במושבה – זהו שילוב הדורות ומחזורי העליה וגיוס העזרה של חברים מנוסים וּותיקים מתוך המשקים, אשר באו לעזרת העליה הצעירה במושבה וליוו אותה בכל מאמציה ונסיונותיה הקשים והפּוֹרים. הקשר האמיץ אשר נתגלה ונתממש בקיבוץ בין חבר המשק הקבוצתי בעמק, עשיר הנסיון ההסתדרותי והארצ־ישראלי, ובין העולה הצעיר אשר רק ירד מהספינה – יותר מזה: עם החלוץ המתחנך ומתכשר בקיבוצי ההכשרה בגולה – קשר זה הוא הוא ששימש סעד ומשען וכוח מַפרה לפלוגות במושבה בכיבושיהן ובמפעליהן המקצועיים, המשקיים והתרבותיים. ומכלל הן אתה שומע לאו. חוסר העזרה של חברים ותיקים מבני העליה השניה והשלישית למפעל הכיבושי הגדול והקשה של הפועל במושבה, שאינו מאורגן בקיבוץ – הוא הוא שנתן את אותותיו במוּעקה הרוחנית והחברתית של המוני הפועלים ה״בודדים״. החלוץ שבא לארץ בשנים האחרונות והתיצב על אף כל המכשולים בחזית העבודה הקשה ביותר של הפועל בארץ – נעזב ברובו לנפשו ולא מצא לעצמו מלווים נאמנים ובעלי־נסיון, כאשר זכו להם חברי הקיבוצים. מוסדות ההסתדרות וּותיקי התנועה לא מצאו עדיין את הדרך לשיתוף ולעזרת חברים מחוץ למסגרת הקיבוצית – ומכאן המוּעקה הנפשית הגדולה הרובצת על הפועל במושבה.

 

הפועלים הבודדים בגליל עזובים לנפשם    🔗

לפני שבועות אחדים נזדמנתי לכינוס פועלי הגליל – וכבר מזמן רב לא הרגשתי בצער יתמוּת ובדידות של ציבור כבפגישה זו. נתאספו בכנרת באי־כוח 250 פועלים העובדים במושבות הגליל התחתון והעליון. זהו כיבוש חדש וחשוב של הזמן האחרון. מושבות הגליל, שבמשך שנים לא ראו בתוכן פועל עברי – נהפכו בשנתיים האחרונות למקומות עבודה עברית טהורה, מלבד מושבה אחת או שתים, שעדיין העבודה הזולה שלטת בהן. פועלים אלה הם ברובם מבני העליה הצעירה, והם עובדים בתנאים קשים – בשכר של לירה וחצי לחודש עם אוכל. הם סובלים מחוֹסר־עבודה עונתי, שכרם אינו משתלם בזמן, לאו דווקא מרוע לב האיכר, כי אם מפני מצבו הדחוק. לא תמיד מספיק היבול לתשלום שכר העובד, וספק הוא אם יש בכלל קיום למשק זה בעבודה שכירה. בתנאים קשים אלה עובד קומץ פועלים לא־גדול, מורחקים ממרכזי הישוב והתנועה, מבודדים ועזובים לנפשם, בתוך מסיבה עניה ודלה גם בחומר וגם ברוח. היש להתפלא על צרוּת האופק והתפיסות הפּרוֹבינציאַליות והנַאיביות המתגלות בציבור זה? – והרי כאן לפנינו חומר אנושי יקר, נאמן וחלוצי, העלול להתנוון בדלוּת ובבדידות הרוחנית והתרבותית המקיפה אותו. ועל־יד ציבור זה, במרחק לא גדול, נמצאים משקי־קבוצות המרַכזים בתוכם חברים ותיקים, יוצרי הערכים הגדולים של תנועתנו, בעלי רכוש חברתי ותרבותי רב, בעלי נסיון משקי והסתדרותי מעצום – ואין לפועל הבודד במושבה כל נקודת־מגע ושיתוף אתם, ואין לו האפשרות ליהנות מהרכוש החברתי־התרבותי הכביר אשר נצטבר בקרב חבריו במשקים. וכך חיים זה בצד זה חברים להסתדרות ושותפים למשא־נפש וגורל־חיים, אשר למדות קירבת המקום והרעיון קיים ביניהם מרחק עצום בהווי, בהבנת החיים, בתפיסת המציאוּת, ביכולת חברתית ומשקית, בכשרון־המעשה הציבורי – וכמעט לא יאָמן שאלה ואלה הם בני מעמד אחת והסתדרות אחת, אשד תעודת־חיים משותפת ריתקה אותם יחד במסגרת כללית.

 

חברים מספרים על המצב במושבה    🔗

מושג נאמן על מצב־הרוח השורר בקרב חלק גדול מפועלי המושבות אפשר לקבל מדברי החברים עצמם וטענותיהם, כפי שרשמתי לי במשך הביקורים והשיחות שהיו לי את חברים מה״מוסדות״ ומה״שורה״ במושבות יהודה, שומרון והגליל – במשך החדשים האחרונים.

חבר העליה השלישית במושבה גדולה קובל:

״העולה הצעיר בבואו הֵנָה נבוך. יחס הפועל הותיק מַתמיה ומצַֹער אותו. אינו מוצא אַטמוֹספירה חלוצית. הוא רואה עצמו מוזנח ועזוב. הוא סובל מחוסר בית שאפשר להיכנס בו ולשוחח שיחת רעים. בהימצאו שנה או שנתיים בארץ – הוא מתגבר על מבוכתו; אולם אז מתעוררים אצלו חששות וספקות בנוגע לעתידו ולאפשרות התישבותו. אין מסיבות תרבותיות. הפועל הקבוע מסתגל לבעליו ומתקרב לטיפוס של משגיח. השפעת הבעל־ביתיוּת מתגברת בו. אולם תחת האפר המרובה שמוּרה הגחלת. בשעת בחירות לקונגרס, לאסיפת הנבחרים ולועידה היא מתגלה.

״הציונות בקרב הציבור לא נתרופפה – אם כי פּחתה ההתלהבות. יש מעטים שנואשו, אך הרוב רוצה להישאר בארץ. מצטרפים לארגונים להתישבות. אם ההתישבות לא תצא לפועל – יהיה מַשבר חמרי קשה. מתרופפת הכרת החשיבות של החלוּציות העצמית. הפועל שמח על כיבוש ציוני, מצטער על כשלון – אך אינו רואה עצמו כגורם בכשלון ובכיבושים. בשעת התקפה על ההסתדרות מבחוץ– יתלכד הפועל סביבה. מבפנים – הוא מעריך את ההסתדרות על פי התועלת הפרטית. בענין הנוגע לנפשו אינו רוצה לוַתר להסתדרות״.

חבר צעיר מטובי עסקני ״החלוץ״ בחיץ־לארץ וחבר באחד הקיבוצים במושבה מתאונן:

״אותי חינכו בחוץ־לארץ לראות את ערך הפועל לא בבחירות ובתשלום מס – אלא בהגשמה עצמית. בארץ ראיתי שאין הדבר כך. הפועל בארץ ירד למדרגת הפועל בחוץ־לארץ. אין זיקה חלוצית להסתדרות. אין עניניו הפרטיים שלובים בעניני הכלל. הפועל מסדר את עניניו לא מתוך התחשבות את התנועה. בסביבה זו אין הנוער במושבה מוצא כוח מושך בתנועת הפועלים, והוא נוהה אחרי גיבורי הפראזה על מדינה עברית, שבה הוא חולם להיות שר־פלך״.

במושבה שומרונית קובלים החברים על העדר חיים תרבותיים:

״מה עושים בשבת ובשעת הפנאי? משחקים בדוֹמינוֹ, מסתובבים ברחוב ללא מטרה, לפעמים קוראים ספר. מתענינים בהרצאות, מרבים לבוא להקראת עתון בעל־פה – אבל ההרצאות מעטות, אין כוחות: מקומיים, ומתל־אביב באים רק לעתים רחוקות. הציבור שקוע בדאגה להשתרשות בעבודה, לרכישת מגרש של דוּנם או חצי דוּנם. רוצים לבנות בית״.

מהו האידיאל של הפועל במושבה? התישבות. התישבות האלף שאינה מתקיימת מרופפת את האמונה בעתיד ומכניסה מרירות. הלק מהחברים רוצה להסתדר בתור פועלים קבועים, במקומות עבודה נוחים ולרכוש מגרש קטן ולהקים עליו בית.

״ציבור הפועלים המקומיים – מסיח חבר שני – הוא פרובינציאלי, רמתו האינטלקטואלית אינה למעלה מבינונית. היקף ראִייתוֹ צר, שקוּע בקטנות. בקיבוצים יש יכולת תרבותית – אבל אלה מתרחקים מציבור הבודדים.

״מצב הבודד מבהיל בבדידותו וקשיוֹ החמרי. החבר בקיבוץ, אם כי מצבו החמרי אולי יותר קשה, יש לו קומפּנסַציה חברתית ורוחנית בחיים הקבוצתיים. חיי הבודד אפורים וחסרי ענין ותוכן, בלי כל קישוט ורעיון מחַיה. בלי מסיבה תרבותית הוא הולך ומיטמטם במובן הציבורי. הוא מבקש תכלית. בקשת התכלית כשהיא לעצמה חיובית, אבל בלי היוֹתה נתוּנה במסגרת ציבורית – יש בה סבנה מוסרית וחברתית. כל מוסד הסתדרוּתי נמדד במידת התועלת שהפרט מסוגל להפיק ממנו. אין דבק.

"יש לדאוג לחינוך הבודדים. מקובל שיש לעשות פעולה חינוכית רק יבחוץ*לארץ, כשהחבר מתכונן לעלות. זוהי טעוּת. צריכים לשלוח משלחת גם לפועלי ארץ־ישראל. אין לציבורנו במושבה אפשרות להתחנך. אין יודעים מה נעשה בתוך "העט היהודי, בעולם הגדול. אנשים מרכזיים אינם נפגשים את הציבור. ההרצאות הן מקריות. לא מחנכים אנשים צעירים למלא תפקידים מרכזיים״.

באחת ממושבות הדרום מציין חבר:

״אין ירידה בציבור. הפועל כובש ורוכש עמדה אחרי עמדה בעבודה ומתאַחז במושבה – אבל אין עזרה שיטתית מצד ההסתדרוּת. הבודדים מרגישים עצמם כבנים חורגים בהסתדרוּת. אמנם הקיבוץ הוא מכשיר חשוב לקליטת העליה – אבל גם אנו הבודדים רוצים לחיות חיי עבודה וצדק. וכשאחד מאתנו פונה לבנק הפועלים – אינו נענה. אין היחיד מרגיש שיש לו משקל. בדברים על ירידה ועליה אין משום מיצוי דמות הציבור. זה כמה שנים מתריעים מזמן לזמן על ירידה – והציבור מתקדם משנה לשנה. אבל יש פרובלימה של הפרט בתנועתנוּ. פרובלימה זו ישנה בכל תנועה. הפרט קיים גם לעצמו. הדאגה לקיוּם המשפּחה היא אחת השאלות היסודיות אשר בגללה אין הפועל יכול להיפנות לפרובלימות כלליות.

״חלק מהציבור עייף – עייף משאיפות גדולות, מרעיונות גדולים. הוא קשר את חייו עם חיי התנועה. התנועה תתגבר על קשייה – אוּלם הפרט הוא חסר עצות. כשהפרט מתיחד את שאלותיו, הוא רואה לפעמים ניגוד בין מצבו ובין תביעות התנועה. יש לאדם גם רשות היחיד ומחנכי הציבור צריכים לדעת זאת״.

אחד החברים סיכם את המצב במושבתו, וסיכום זה נכון בכלל גם לגבי שאר המושבות:

״מצב הפועל במושבה רע – אבל יש רצון להכות שורש. אין ההסתדרות מספיקה ללוות את הציבור בכל צעדיו. המוסדות שקועים בענינים פוליטיים וישוביים – ואין לגנות אותם על כך – אבל יש לדאוג שהפועל לא ישקע ביוֵן המציאות הדלה. יש סכנה אם הפועל ייעזב לנפשו. ההסתדרוּת והמפלגה צריכות להכניס תוכן חברתי לחייו ולהאירם באור החזון, שלשם הגשמתו בא לארץ. לפועל יותר מדי כשרון־הסתגלוּת למציאוּת הבעל־ביתית. הבעל־ביתיות מכה שרשים בתוכנו. אנחנו נתלשים מהכלל, ממאוַיי הדור, נשקפת ככנה לצלם אלוהים שבנו. גם אנשים בעלי מטען מוסרי ותרבותי רב מחוץ־לארץ אינם מסוגלים לעמוד בנסיון – כשאין סביבם הדגשת הכלל וטיפולו. אין דאגה רצינית בהסתדרוּת לחיי הפועל, ל״קטנות״ חייו – והן מ״קטנוֹת״ אלה מורכבים בעיקר חיי הפועל״.

ההסתדרות לא האזינה עד עכשיו במידה מספיקה לתביעות אילמות אלה של ציבור־פועלים גדול אשר הועמד בחזית הקשה והחשובה ביותר של עבודתנו בארץ. – ודבר זה דורש תיקונו. הנתבעים אינם רק המוסדות העליונים של ההסתדרות – אלא כל חבריה, בעלי היכולת באשר הם.

 

הקשיים המיוחדים בבעיותיה הארגוניות של ההסתדרות    🔗

בכלל אפשר לקבוע שהפרובלימה הארגוּנית בהסתדרות, יותר משהיא סידורית הריהי תרבותית. יש למעמד הפועלים בארץ מערכת ארגון וכלים סידוריים שאינם נופלים בטיבם ובכשרון פעולתם משל ארגוני הפועלים באיזו ארץ שהיא. מעטות הארצות בעולם שהפועל החקלאי מאורגן בהן במידה כזו כאשר פה, ואף בארץ אחת אין ההסתדרות החקלאית תופסת עמדה כזו בתנועת הפועלים כאשר אצלנו. גם הארגון של הפועל בעיר עולה בכמוּתו היחסית ובאיכוּתו המוחלטת על ארגוני הפועלים שברוב הארצות. בשנים האחרונות, למרות קשי המצב הפוליטי והכלכלי, יש לציין התקדמות מרובה בכשרון־הפעולה ובהרחבת השטח של הארגון גם בעיר וגם בכפר. ועדת הביקורת המרכזית בהרצאתה למועצה זו מציינת לשבח, כי ״סדרי הפעולה במוסדות הארגוניים הולכים ומשתכללים״. אולם אין אנו יכולים למצוא סיפוק בכיבושים ושכלולים אלו. צרכי תנועתנו מרובים מצרכי תנועת פועלים אחרת, ציבור הפועלים שלנו אינו סטאטי, אלא הולך וגדל בלי־הרף, ואינו ניתן להתגבשות והתלכדות סופית ומסתיימת. הזון אשר לשמו עלה ארצה והמשברים החמריים והנפשיים הכרוכים בהגשמתו, תובעים ממנוּ מאמצים בלתי־רגילים ומטילים עליו תפקידים כבדים מנשוא. מסכת־החיים חדשה שמתחיל בה הפועל־העולה מציגה לפניו קושיות ואבעיות¹ אשר לא ידע ולא שיער – בכל אופן לא הבין ולא העריך – בטרם עלה לארץ. מעטות התנועות שהפרובלימטיקה שלהן היא כה מורכבת ומסובכת כאשד תנועתנו, ומכל שאלותינו המרובות מעטות הן אלה שיש להן תשובה מוכנה מראש, ומציבורנו נדרשת רמה תרבותית גבוהה יותר מזו של תנועת פועלים ״נורמלית״ וסטאטית. לא די שתהא לנו הנהלה היודעת למצות את נסיונה ותורתה של תנועת הפועלים בעולם, לבחנם לאור המציאות והחזון המיוחדים לנו ולכוון על פיהם את דרכנו. מן הצורך שהבנה זו תהא משותפת לכל הציבור – אחרת לא תיכּוֹן דרך משותפת. מסגרת ארגונית כללית בלי תפיסה והבנה מאַחדת את כל הציבור הנתוּן במסגרת זו – לא תתקיים לאורך ימים; ועלינו לבדוק את קנקננו הארגוני מצד תכנו ואָפיו התרבותי.

         ד. בן גוריון

 

ריבוי בני השכבות שלא קיבלו חינוך תנועתי    🔗

אין ציבור הפועלים עכשיו מעור אחד, כאשר היה במידה רבה בימי העליה השניה ובראשית העליה השלישית. מלבד העליה החלוצית, המהווה עדיין רוב בנין ורוב מנין של חברי ההסתדרות, שואב ציבור הפועלים לתוכו שתי שכבות חדשות התופסות מקום ניכר בחיי העבודה ובהסתדרות, ובעתיד ודאי יגדל כוחם הכמותי: בני עדות המזרח. אלה הם יוצאי פרס, כורדיסטאן, סוריה, קאוקאז וארצות הבלקנים (מכלל זה יש להוציא את יוצאי תימן ובולגריה, שאינם נופלים בתרבותם וחלוציותם מיוצאי מזרח אירופה) ועובדים מחוּגי בעלי־המלאכה ובני המעמד הבינוני מארצות מזרח אירופה שעלו לארץ בלי הכשרה חלוצית ובלי מחשבה תחילה על חיי עבודה, אלא שההכרח הכלכלי דחף אותם בארץ לשורות הפועלים. נטעה אם נניח שציבור הפועלים בארץ עומד על רמה תרבותית וחברתית אחת. מאות ואולי אלפים מחברי ההסתדרות, משני הסוגים שציינתי, עומדים במובן התרבותי על שפל המדרגה. דברים הנראים לנו כמובנים מאליהם וכמוּשכלות ראשונים – הם לגביהם שפת־חרטומים. עיקרי תנוּעתנוּ הם להם כספר חתום. רבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב; רבים מהם עולמם הרוחני נמצא לגמרי מחוץ לציבור הפועלים ולחיי התנוּעה. סוג זה אפשר למצוא בקרב הפועלות בבתי החרושת בתל־אביב. ועדיין לא נתַנוּ לבנו לצרכים המיוחדים של ציבורים אלה. הם חברים בהסתדרות – אבל חברותם היא סידורית בלבד. אין הם שותפים בהכרה למאמצי הפועל בארץ, למלחמתו המעמדית, ליצירתו החברתית והמשקית, לחזונו ההיסטורי.

 

התאמת הפעולה התרבותית לשכבות האלה    🔗

הפעולה המוצלחת שנעשתה – באיחור זמן – להוזלת ״דבר״ והגדלת הפצתו בקרב ציבור הפועלים, מוכיחה שההנחות והטענות השגורות בפה על ירידת הציבור והתנכרותו אינן מבוססות. כל מי שמכיר את הענינים מקרוב, יודע שאפשר להרחיב פעולה זו אם המאמץ יימשך לא רק לריבוי הקונים אלא גם לשכלול העתון, ביחוד אם העתון יצליח לשקף במידה גדולה יותר את חיי הפועל ולבטיו. אולם יש אלפי פועלים – מבני עדות המזרח – שאינם יכולים ליהנות מ״דבר״, כי אינם יודעים עדיין לקרוא עתון, ודווקא אלה עלולים להיות טרף לשארלאטאנים ולאוַאנטוריסטים הפוליטיים השורצים במפלגה הרביזיוניסטית. יש אלפי פועלים שאינם מסוגלים ליהנות מההרצאות הפומביות והכלליות שנערכות על־ידי ההסתדרות – מפני שדעתם קצרה להבין את המדובר באסיפות אלו. רק הד קלוש ומסולף מכל הנעשה בהסתדרות ובישוב מגיע לאזניהם. במקום הרצאות על נושאים שאינם מובנים להם, יש לסדר בשבילם באופן מיוחד קריאות מסבירות על פי העתונות ממה שנעשה בארץ ובעולם. יש ללמד אותם קרוא וכתוב ויש לטעת בלבם את העיקרים האלמנטריים ביותר של תנועתנו.

 

הנמכת הרמה התרבותית של ציבור הפועלים    🔗

אולם נרמה את עצמנו אם נחשוב שבקרב ציבור הפועלים ממוצא חלוצי הענינים הם בסדר. הנוער העממי שממנו יונק ״החלוץ״ הונמכה רמתו התרבותית בשנים האחרונות, וההכשרה שהוא מקבל ב״החלוץ״ ובהסתדרות הנוער אינה מספקת את צרכי תנועתנו בארץ. לא בדקתי את מוסדות ההכשרה בגולה ואין לי רשות לשפוט על פעולת ״החלוץ״ – אולם נפגשתי עם עולים צעירים בארץ, ומתוך השיחות והבירורים שהיו לי אתם הוברר לי שהכשרתם אשר קיבלו בגולה אינה הולמת את צרכינו בארץ. נפגשתי עם חברים צעירים שיודעים את המלה האחרונה בתנועתנו – אבל אינם יודעים דבר מכל המלים שלפני האחרונה. חסרים הם את הידיעות היסודיות והראשוניות של תנועתנו. יש בקיאים בכל תגי ההסתדרות – מבלי שידעו את שרשיה. שמעו הרבה על ההסתדרות של מעלה – אבל אינם יודעים את ההסתדרות של מטה. ומחסרון ידיעה זו מתאכזבים ונבוכים בהתנגשות הראשונה את המציאות הפרוזאית שבארץ.

ולא רק החלוצים הצעירים. חלק גדול מציבור הפועלים בארץ אין לו חינוך שרשי ומקיף בעניני ההסתדרות. עמדתו ב״שאלות הגדולות״ נקבעת יותר מתוך חוש בריא ואינטואיציה מאשר מתוך ידיעת הענין, והידיעה לקויה ביחוד בשטח היום־יומי של התנועה. הישגי ההסתדרות, התנאים הכלכליים והפוליטיים שבהם נתונה עבודתנו, יסודות הארגון המקצועי, מצב הפועל בארץ בהשוואה עם מצב הפועל בארצות השכנות ובארצות אירופה, הבסיס העיוני והמעשי של מפעלנו בארץ, הערכה ריאַלית של כוח ההסתדרות ומידת יכלתה, היחסים הרצויים והאפשריים את נותני העבודה – כמה הברים בכפר ובעיר יש להם מושג ברור ומלא מכל אלה? העמדה המשובשת של מועצת פועלי מגדיאל בדבר שאלת הסכם והלשכה המשותפת² יש לבאר לא רק בחילוקי־דעות אידיאולוגיים, כי אם בחוסר ידיעה מספיקה בתנאי העבודה במשק החקלאי בכלל ובחקלאות הארצישראלית בפרט.

חלק גדול מציבורנו אינו מכיר את עבָרה של תנועתנוּ, אינו יודע את השתלשלות הרעיונות בתוכה, אינו מכיר את לבטיה והתאַבקוּיותיה, ואינו יודע מפני זה להעריך את כיבושיה והישגיה.

אולם לא רק העבר – גם הנעשה והמתהווה עכשיו בתוכנו לא ידוע ברוּבו לציבור. הפועל העירוני אין לו ציור נאמן – ולפעמים גם לא מושג קלוש – ממה, שנעשה במושבה ובמשק. חבר המשק אינו יודע מהמתחולל בעיר, והוּא הדין הפועל במושבה. אין חילופי אינפורמציה, אין פגישות בלתי־אמצעיות בין הסוּגים והחוּגים השונים המהווים את ציבור הפועלים, ונשקפת לנו הסכנה של קרע והתפוררות מבפנים.

 

סכנת הביוּרוקרטיזציה    🔗

ועוד סכנה חמורה אחת צפויה להסתדרות – סכנת הביורוקרטיזציה. הסתדרות ענֵפה ומסועפת כהסתדרותנו, המַקפת שליש מהישוב ומרַכזת את כל צרכי חבריה ועניניהם בשטח הארגון המקצועי, החינוך והתרבות, העזרה הרפואית, הקואופרציה המשקית, הביטוח והסיוע ההדדי, ההתישבות והעליה, מן ההכרח שיהיה לה אפאראט גדול. מתוך השוואה למוסדות מקבילים קיימים מחוץ להסתדרות הוכח שהאפאראט ההסתדרותי הוא קטן יותר וזול ואפקטיבי יותר. ונאמנה עדות ועדת הביקורת המרכזית על התקדמות המוסדות ״בתיקון הסדרים האדמיניסטרטיביים, בחלוקה רציונלית יותר של התפקידים בין העובדים, בהנהלה אחראית יותר של עניני הכספים, בדאגה לאיזוּן התקציבים, בתיקון משק המסים״ וכו". אולם הסתדרותנו אינה יכולה ליהפך לחברת־מניות, וקיומה אינו יכול להיות תלוי רק באפאראט של עובדים בשכר – ולו גם מסורים ונאמנים.

בלי פעולה מתנדבת, בלי עזרת חברים, בלי התעוררות ציבורית, בלי אַטמוספירה חלוצית, בלי הרגשת סולידריות של שוּתפים לגורל ולמשאת־נפש, בלי מגע חי, בלתי־אמצעי ומתמיד, לא רק בין הציבור ושליחיו, אלא גם בין חלקי הציבור השונים, בלי הנחלת ערכי ההסתדרות לכל חבריה, בלי מינימום משותף של נכסי הרוח המהווים את יסוד תנועתנו – לא תיכּוֹן ולא תקום התלכדות פנימית של הציבור, שרק בה יש הערובה הנאמנה לארגון בר־קיימא וכושר־פעולה.

 

צבא מתנדבים לפעולה תרבותית־חינוכית    🔗

יש צורך במפקד תרבותי וגיוס האַקטיב ההסתדרותי לפעולת התנדבות. עלינו לחקור ולבחון את ההווי והמצב התרבותי של ציבור הפועלים לחוּגיו, עדותיו, מקצועותיו ומושבותיו – ולגייס צבא מתנדבים אשר ישא את דבר התנועה בכל רחבי ההסתדרות, יפיץ אור על שאלותינוּ המסובכות, יביא את דבר הפועל העירוני לכפר, ודבר הפועל הכפרי לעיר, ינחיל לפועלי העדות המפגרות והנחשלות – את ראשית דעת התנועה ואלף־בית ההשכלה האנושית, יכניס את החברים והחברות, שבאו אלינו מעולם זר וממעמד אחר – לתוך עולם המחשבה, המלחמה והיצירה של הפועל הארצישראלי, ימשיך את החינוך של הנוער החלוצי בתוך המציאות הארצישראלית ומתוכה. פעולה תרבותית זו לא תיעשה רק על־ידי עובדים בשכר. לא מפני שאנו נתוּנים במצוקה כספית, אלא מפני שיכלתה התרבותית של ההסתדרות אינה מצטמצמת ואינה ניתנת, לאָשרנו, להצטמצם בתחומים הצרים של המוסדות והמשרדים. במושב ובקבוצה, בשדה ובבית־החרושת, בעיר ובכפר, בעבודה הגופנית ובעבודת הרוח בין ותיקי התנועה וצעיריה – נמצאים לעשרות ולמאות חברים הנושאים בלבם, בנשמתם וברוחם את אשר יצר, הגה, סבל וצבר למעלה מעשרים וחמש שנים ציבור הפועלים בארץ; האוצרות הבלומים האלה משל הכלל הם ולכלל הם צריכים לשוב.