לוועידת הייסוד של ההסתדרות בתוך הכותר ‘ממעמד לעם’

אחדות העבודה והסתדרות בתוך הכותר ‘ממעמד לעם’

שנתיים להסתדרות העובדים בתוך הכותר ‘ממעמד לעם’

הסתדרות המעמד או פדרציה של מפלגות? בתוך הכותר ‘ממעמד לעם’

לרשות הכלל בתוך הכותר ‘ממעמד לעם’

המפלגה וההסתדרות בתוך הכותר ‘ממעמד לעם’

¹

בתולדות ארגונה של תנועת הפועלים בארץ אפשר לציין חמש תקופות:

תקופה ראשונה – בראשית צמיחת התנועה, עם בוא העליה השניה (1904). תקופה זו ידעה רק ארגון מפלגתי. לא הארגון הכלכלי והמקצועי – ההסתדרות – כי אם הארגון האידיאולוגי – המפלגה – היה שליט אז בציבוריות הפועלית. המפלגה לא הצטמצמה אז בענינים פוליטיים וחינוכיים בלבד, אלא טיפלה גם בעניני עבודה ומשק. המפלגה סידרה מטבחים, דאגה להמצאת עבודה, אירגנה קבוצות והניחה את היסוד למפעלים ההתישבותיים הראשונים של הפועל בארץ.

ההגמוניה של המפלגות בחיי הציבור היתה טבועה באָפיו ובטיבו של הפועל הארצישראלי. הפועל בארץ לא בא מהעבודה לתנועה, כדרך הפולעים בכל הארצות, כי אם להיפך, מהתנועה לעבודה. בראשית היה הרעיון. והארגון הרעיוני קבע את צורת התנועה – ואת פילוגה. ראשוני העליה השניה, אשר הניחו את היסוד לשתי מפלגות־הפועלים בארץ, לא היו כל כך רחוקים זה מזה בדעותיהם ובשאיפותיהם, כאשר ניתן לחשוב על פי הקרע והניגוד המפלגתי שהחמיר במשך עשרים וחמש שנים. הניגודים אשר נתגלו בין שתי המפלגות במשך קיומן היו יותר פרי הקרע מאשר סיבתו. המניעים הנפשיים והרעיוניים אשר העלו את בני העליה השניה לארץ, העבודה והמעשה אשר להם התמסרו בארץ – היו משותפים לרוב הגדול של שתי המפלגות. אולם בתקופה ההיא די היה בהבדלי־נוסחאות וניוּאַנסים אידיאלוגיים דקים, או ויכוח־שמות, למען הָקים מחיצה מפלגתית בין חברים למפעל־חיים אחד.

בתוך המסגרות הנפרדות התבצרו מהר יחסי התחרות ואיבה בין שתי המפלגות, והקרע האורגניזציוני נהיה בעצמו לגורם בטיפוח ההבדלים הרעיוניים ובהעמקת התהום בין שתיהן. המשטר הדו־מפלגתי לא היה מסוגל לספק את צרכי הציבור. פועלים רבים עמדו מחוץ לשתי המפלגות. פעולות כלכליות שהיו חיוניות לכל הציבור, לא יכלו להסתדר כהוגן מתוך התחרות המפלגות ולאט לאט החלו להיוָצר תאי־ארגון מקצועיים, אשר שאפו להקיף את כל הפועלים המעונינים, על בסיס בלתי־מפלגתי. בקרב פועלי הגליל הוקמה ההסתדרות המקצועית הראשונה – “החורש” (תרס"ז), נוצר “השומר” (תרס"ח), נוסדו במושבות שונות ועדי פועלים (תרס"ט), ולבסוף התארגנו הסתדרוּיות פועלי המושבות ביהודה, בגליל ובשומרון (תרע"א) ונעשה נסיון להקים “ועד מאוחד של פועלי ארץ־ישראל” ׁׁ(תרע"ג). תקופה שניה זו מצטיינת בהתרוצצות המתמדת בין ההסתדרות ובין המפלגות. המפלגות ראו בעין רעה את הפעולה העצמית של ההסתדרוּיות, וההסתדרויות שנשענו על הציבור הבלתי־מפלגתי ומיעוט חברים מפלגתיים, שהיו נאמנים לרעיון הארגון המקיף של הפועלים, לא השלימו עם אפיטרופסות המפלגות בשטח הישובי והתרבותי. כל נסיון של ההסתדרות להרחיב את חוג פעולתה ברשות עצמה נתקל בהתנגדות נמרצה מצד המפלגות.

משטר זה של התחרות כפולה – בין שתי המפלגות לבין עצמן מצד אחד ובין המפלגות וההסתדרות מצד שני – היה אחד הגורמים לתנועת האיחוד אשר הביאה לידי הקמת “אחדות־העבודה” (תרע"ט).

כשנפגשו בגדודי המתנדבים היהודים בסוף המלחמה חברי שתי המפלגות והבלתי־מפלגתיים שבתוך ההסתדרויות החקלאיות עם חלוצי העליה השלישית – המתנדבים מאמריקה – גמל הרעיון על איחוד מלא של תנועת הפועלים בארץ בהסתדרות אחת, אשר תאחד בתוכה את כל הפועלים והעובדים וכמו כן בעלי אומנויות חפשיות החיים על יגיעם, מבלי קפח עבודת זולתם, לשם פעולה כלכלית, תרבותית ומדינית.

תנועת האיחוד שאפה אז לא רק לאיחוד המפלגות – אלא גם להריסת המחיצה שבין המפלגה ובין ההסתדרות. המטרה היתה הקמת ארגון כולל ומקיף של מעמד הפועלים, אשר ימלא בבת־אחת גם תפקיד של הסתדרות וגם תפקיד של מפלגה.

מטרה זו לא הושגה בשלמותה, כידוע. “הפועל הצעיר” לא נתן ידו לאיחוד. חסר האמון ההדדי, ומסורת הפירוד ניצחה. “אחדות העבודה” שהוקמה בפתח־תקוה (אדר תרע"טׁ) אמנם איחדה בתוכה גם את הפעולה המדינית וגם את הפעולה הכלכלית והתרבותית, אבל לא הקיפה את כל הפועלים המאורגנים. “הפועל הצעיר” נהפך אף הוא, בתוקף המצב החדש, שנוצר על־ידי הקמת “אחדות־העבודה”, למפלגה־הסתדרות, בניגוד לרצון המאַחדים הוקם משטר דו־מפלגתי־הסתדרותי. כל אחד משני הארגונים היה שלם בתוכו ומאחד את כל הפעולות – ועומד בהתחרות את השני לאורך כל החזית: המדינית, הכלכלית והתרבותית. הוקמו שתי לשכות־עבודה, שני מרכזי עליה, שתי קופות־חולים, שני מרכזים חקלאיים וכו'. ההתחרות פגעה קשה באופן מיוחד בעליה החדשה. רוב העולים לא נתנו ידם לא להסתדרות זו ולא לשניה, ושוב צפה שאלת האיחוד.

עם יסוּד ההסתדרות הכללית בחיפה (כסלו תרפ"א) מתחילה תקופה חדשה בתולדות התנוּעה. בפעם הראשונה בחיי הפועל היהודי, לא רק בארץ, כי אם בעולם כולו, הוקמה המסגרת הכללית המאחדת את כל מעמד הפועלים, בלי הבדל מקצוע ובלי הבדל מפלגה. המפלגות, אשר גדלו בינתיים, אמנם לא ויתרו על קיומן: סמכות ההסתדרות הוגבלה וצומצמה, ושחור על גבי לבן הוצבו בחוקה תחומין וסייגים לפעולת ההסתדרות. אוּלם בתוקף העובדה של כינוס כל ציבור הפועלים במסגרת אחת, נהרסו הגדרים המלאכותיות ונפרצו ההגבלות הקונסטיטוציוניות, וההסתדרות הרחיבה את חוג פעולתה וסמכותה ללא כל מעצור – והמפלגות נתקורנו מתכנן הממשי.

להלכה נוצרה הסתדרות כלכלית בלבד, והמפלגות נשארו קיימות כמקודם, מחוץ להסתדרות לשם תפקידים עצמיים מיוחדים. אולם למעשה ספגה ההסתדרות לתוכה את התוכן החי הממשי של תנועת הפועלים בכל ענפי העבודה, היצירה והמלחמה, המפלגות נהפכו לפרקציות הסתדרותיות. התפקיד הממשי והעיקרי של המפלגה לאחר היוָסד ההסתדרות הכללית היה מלחמה על השפעה והדרכה בתוך ההסתדרות.

*

עם איחוד המפלגות אנו עוברים למשטר חדש בתנועה, למשטר דו־אורגני: הסתדרות כללית ומפלגה מאוחדת. מה שעשתה ועידת חיפה לפני תשע שנים ביחס להסתדרות עשתה עכשיו, במידה רבה, ועידת תל־אביב ביחס למפלגה. לאחר עשרים וחמש שנים נתאַחה סוף סוף הקרע וכל הכוחות, אשר הניחו את היסוד לתנועת הפועלים בארץ, ערכיה המוסריים והרעיוניים, וכיבושיה המשקיים, התרבותיים והמדיניים ואשר נשאו במשך חצי יובל שנים בעול הפעולה, המלחמה והיצירה של הפועל העברי בישוב ובציונות, התאחדו במפלגה אחת. הוקמה המפלגה, מפלגת פועלי ארץ־ישראל.

איחוד המפלגות אינו מלא עדיין כאיחוד ההסתדרות (גם זו אינה שלמה עדיין לגמרי – הסתדרות המורים, “הפועל המזרחי”, התאחדות התימנים עומדים מחוץ להסתדרות), קיבוצים אחדים בהסתדרות, פחות או יותר חשובים, עומדים נגד המפלגה המאוחדת – אולם כבר עכשיו מרכזת המפלגה סביבה את רוב מנינו ורוב בנינו של ציבור הפועלים בארץ, והמפלגה, כהסתדרות מופיעה כשליחת מעמד הפועלים כולו.

המפלגה המאוחדת, שמקפת למצער שמונים אחוזים מחברי ההסתדרות אינה יכולה ואינה צריכה לשמש רק פרקציה בהסתדרות, כאשר היו המפלגות בתקופת הפירוד.

מפלגת המונים, אידנטית כמעט בהֶרכבה את ההסתדרות, אינה יכולה לראות את זכות קיומה במלחמה עם איזה קומץ מפולג של “פועלי ציון” שמאל או עם אילו עשרות פרקציונרים וקומוניסטים. המפלגה המאוחדת אינה פרקציה בתוך ההסתדרות, אלא הארגון הפוליטי של מעמד הפועלים. בתקופת הפרקציות המפלגתיות בהסתדרות היה רוב הציבור בלתי־מפלגתי. לא מפני שדעותיהם היו שונות מדעות חברי המפלגה. ציבור זה היה בכל הבחירות מוסר את קולותיו לאחת המפלגות ולא לארגון “בלתי מפלגתי”; הציבור לא הצטרף למפלגה – מחוֹסר מפלגה אחת. עצם העוּבדה של קיום שתי מפלגות היה הגורם לבלתי־מפלגתיוּת. כשהציבור צריך לבחור בין שני ארגונים הוא בוחר לעמוד מחוץ לארגון. בשביל רוב הציבור אין שום ענין בהבדלים הדקים והניואַנסים השונים המפרידים בין המפלגות. הציבור ברובו מחשיב את היסודות העיקריים של התנועה ומתיחס באדישות לתגים ולניסוחים דקים, שאינם נתפסים אלא לחרטומי המפלגות. אילו היו קיימות בארץ שתי הסתדרוּיות היה חלק גדול של הציבור, ואוּלי רובו הגדול, נשאר עומד גם מחוץ להסתדרויות. הקמת הסתדרות אחת, כללית ומקפת, היה הגורם הראשי בארגון ההמוני של הפועלים בתוך המסגרת של ההסתדרות. הקמת מפלגה אחת, העומדת על העיקרים הרעיוניים היקרים לכל הציבור – רק היא מסוגלת לרכז את רוב הציבור במפלגה. זוהי החשיבות המעשית של האיחוד. המפלגה המאוחדת אינה יכולה להסתפק רק בחברי שתי המפלגות שנתאחדו. אם המפלגה לא תדע לגייס ולהפעיל בתוכה את הציבור הבלתי־מפלגתי – יחטיא האיחוד אחת ממטרותיו העיקריות. מבחינה זו יש לומר שועידת האיחוד ביצעה את איחוד שתי המפלגות, אבל לא הקימה עדיין את המפלגה המאוחדת. המפלגה לא תהיה שלמה ולא תהיה ראויה לַשֵׁם הנאה אשר נטלה לעצמה – מפלגת פועלי ארץ־ישראל – אם לא תצליח לבטל במידה ניכרת את הופעת הבלתי־מפלגתיות. הפועל שאינו חבר בהסתדרות אינו בלתי־מפלגתי, אלא פועל בלתי־מאורגן. והוא הדין ביחס למפלגה. הפועל שאינו במפלגה הוא לא בלתי־מפלגתי – אלא בלתי מאורגן. כשם שההסתדרות נתבעת לאַרגן בתוכה את כל הפועלים והעובדים במאה אחוזים, כך נדרשת המפלגה לגייס בתוכה את כל חברי ההסתדרות במאות אחוזים.

*

ומתעוררת השאלה: כפילות זו למה? מהי השליחות המיוחדת של כל אחד משני הארגונים הללו? ומדוע אין אוֹרגן אחד יכול לעשות שתי שליחוּיות בבת אחת?

האַסוציאַציה שמעורר השם מפלגה עלולה להטעות אותנו. בארצות אחרות המפלגה היא מכשיר המלחמה הפוליטית, אחד מהגלגלים הראשיים במכונת השלטון. מפלגת הפועלים בכל הארצות זהו ארגון ההמונים העובדים לשם הגנה על עניניהם הפוליטיים במוסדות הנבחרים של הממלכה ואמצעי לכיבוש השלטון. מפלגה כזו לא היתה מעולם בארץ־ישראל ולא יכלה להיות. ארץ זו אינה מדינה אוטונומית ועניני האזרחים אינם נחתכים במוסדות נבחרים והמפלגה הארצישראלית לא שימשה מעולם מכשיר פוליטי לשם שלטון במדינה. במידה שיש ענינים פוליטיים מקומיים – בעיריות – אין שום מניעה שההסתדרות, המרכזת בתוכה מכסימום של פועלים מאורגנים, תמלא את השליחות הזאת. למעשה עשתה זאת ההסתדרות עד עכשיו, ואין כל סיבה שלא תוסיף לעשות זאת גם להבא.

העובדה של איחוד המפלגות אינה צריכה לשמש יסוד להפחתת חוג פעולתה או לצמצום סמכותה של ההסתדרות. בפעולה כלפי הממשלה כוחה של ההסתדרות ודאי יפה יותר מכוחה של המפלגה. ההסתדרות המנהלת את עניני העבודה והמשק מוסמכת יותר מאוֹרגון אחר להביא לפני הממשלה הצעות ודרישות בדבר עבודה, חוקי הגנה, התישבות, בריאות, חינוך, עליה וכו'. הוא הדין ביחס לממשלה בלונדון ובמקרים ידועים גם ביחס למפלגת־העבודה הבריטית, ולא כל שכן ביחס לקונגרס של הטרייד־יוניונים הבריטיים. אין דבר זה גורע מזכותה של המפלגה לעשות כמה פעולות פוליטיות בארץ ובחוץ־לארץ לפי ראות עיניה – אבל אין הפעולה הפוליטית במובן הישר והמקובל של המלה מסוגלת להוות את תכנה של המפלגה בארץ. מצב זה לא ישתנה עוד במשך הרבה שנים, במידה שהסטאטוס הממלכתי וכוחו של הישוב לא ישתנו שינוי עיקרי. כל השוואה לארץ אחרת מחטיאה את האמת. ארגון הפועלים באנגליה ובאוסטריה הוא הקרוב ביותר לצורת הארגון בארץ. גם שם הרכב המפלגה, הארגון הפוליטי, הוא כמעט אידנטי את ההרכב של ההסתדרות – הארגון המקצועי. אולם אם נרצה לקבוע לפי שתי דוגמות קלאסיות אלה את התפקידים של המפלגה וההסתדרות שלנו, נמצא שחסר לנו בארץ האובייקט הפוליטי בשביל פעולת המפלגה.

באנגליה ובאוסטריה, והוא הדין בארצות אחרות, המפלגה וההסתדרות הן שתיהן באות־הכוח המאורגנת של מעמד הפועלים הקיים להגנת אינטרסיו ותביעותיו: המפלגה – כלפי המכונה הממלכתית, ההסתדרות – כלפי המכונה המשקית. מכשירי הפעוּלה של המפלגה הם פוליטיים, מכשירי הפעולה של ההסתדרות – ארגונים־משקיים. גם המפלגה וגם ההסתדרות משמשות לא רק מכשירי הגנה, אלא מכשירי כיבוש. המפלגה – לכיבוש השלטון במדינה, ההסתדרות – לכיבוש ההנהלה במשק. האובייקט של שתיהן הוא – המדינה הקיימת והמשק הקיים, וכל אחת מהן שואפת בשטח מלחמתה להתאים את המכונה הקיימת לצרכי מעמד הפועלים ולשאיפותיו ההיסטוריות.

פני המפלגה בארץ לא היו ואינם יכולים להיות מופנים כלפי מכונה הממלכתית. האובייקט של המפלגה במלחמתה ובפעולתה הוא לא המשטר הפוליטי ומוסדות הממלכה, וכל נסיון לחלק את התפקידים בארץ בין שני האורגנים הראשיים של תנועת הפועלים על פי דוגמת הארצות האחרות יעלה בתוהו.

צורת הארגון שלנו, כמו דרכי פעוּלותינו, אינה ניתנת להיקבע על־פי שאבלונה שאוּלה מארצות אחרות. המציאות המיוחדת של הארץ, המהות העצמית של תנוּעתנוּ, שליחוּתה היחידה־במינה והתנאים ההיסטוריים המלווים אותה – אלה צריכים להתוות את דרכנו בקביעת התוכן והצורה של ארגוננוּ.

*

הפועל העברי בא לארץ כשליח. בתוקף שליחותו ובתוקף המציאות הוא נהפך לאינטרסנט והריהו מקבל בארץ שני פנים: פנים של תובע ופנים של נתבע. כשהוא מופיע בציבור, בהכרח יעודו וצרכיו, הוא מתארגן בהתאם למהותו הכפולה בשני ארגונים: בארגון של תובעים – ההסתדרות, בארגון של נתבעים – המפלגה.

התובעים והנתבעים אינם מהווים שני מחנות שונים. אין חלק אחד של הציבור רק תובעים, וחלק שני – רק נתבעים. כל אחד ואחד מהפועלים הוא גם תובע וגם נתבע. ארגון התובעים הוא אידנטי – או צריך להיות אידנטי – בהרכבו האישי עם ארגון הנתבעים. החלוקה בין ארגון תובעים ובין ארגון נתבעים בכלל אינה אבּסולוּטית. התחומים בין התובע ובין הנתבע, בין התביעה ובין ההיתָּבעוּת, יונקים זה מזה ואינם ניתנים להפרדה גמורה. אולם במוטיבים הנפשיים של שני הארגונים הללו, במניעי פעולתם ובשרשי זיקתם, יש הבדל עיקרי. זיקת החבר להסתדרות היא בעיקר זיקת־תועלת, זיקת־צרכים; זיקת החבר למפלגה היא בעיקר זיקת־רעיון, זיקה מוסרית. בתוך ההסתדרות מופיע החבר בעיקר כתובע. הוא דורש עבודה מהלשכה, עזרה רפוּאית – מקופת־חולים, הגנה על תנאי עבודתו – מהאגודה המקצועית, שיעורי ערב וחינוך – מועדת התרבות, ביטוח חייו – מ“הסנה”, קרדיט – מבנק הפועלים, התישבות – מהמרכז החקלאי וכו'. במפלגה אין החבר תובע אלא נתבע. לא סיפוק צרכיו, אלא קיום שליחוּתו ההיסטורית מזקיק אותו למפלגה.

כאן מונח הערך הפרינציפיוני של האיחוד. באיחוד מצאה המפלגה את תיקונה המוסרי. ההפסד של מלחמת המפלגות לא היה רק בזבוז הכוחות ובהוצאת מרץ לבטלה – אלא בסירוס עצם מהותה ושליחותה של המפלגה. גם לפני האיחוד ראו עצמן מפלגות הפועלים בארץ לא רק מכשירים פוליטיים, אלא בעיקר בנושאי השליחות ההיסטורית של הפועל בגאולה הלאומית והסוציאלית של העם העברי בארצו. אולם נשיאת שליחות זו נפגמה וסולפה על־ידי ההתחרות שהיתה קיימת בין המפלגות. גורם ההתחרות היה אחד המניעים העיקריים בפעולת המפלגות.

אמנם יש דורשים את המניע הזה לשבח. הם חוששים שבלי התחרות לא תהיה המפלגה אַקטיבית. נבואות אלה נשמעו גם בימי יסוּד ההסתדרות הכללית. כל זמן שהיו קיימות שתי לשכות־עבודה, שתי קופות־חולים – טענו – היתה כל אחת מעונינת לעבור על חברתה באַקטיביוּת ובזריזות; כשתחדל ההתחרות בין המוסדות – תשותק או תתרופף פעולתם. נבואת־שקר זו נתבדתה, ועכשיו לא יעלה על דעתו של מישהו להתפלל לקיום שתי הסתדרויות מתחרות. האיחוד לא החליש אלא הגביר את פעולת ההסתדרות והִפרה את כשרון יצירתה.

ההתחרות שבין המפלגות הפסדה היה גדול עוד יותר מההתחרות שבין ההסתדרויות מקבילות. מכיון ששטח הפעולה המפלגתית הוא מוסרי ביסודו, היתה מלחמת המפלגות פוגעת בנפש התנועה. במקום החרדה והדאגה למילוי שליחותו של הפועל, נאלצה המפלגה להקדיש את כוחותיה להגדלת השפעתה ושלטונה במוסדות ההסתדרות. במקום המאמצים לביצור עמדותיה של תנועת הפועלים באו המאמצים לביצור עמדות המפלגה בתוך תנועת הפועלים.

האיחוד גאל את המפלגות מסכנת התנוונות וירידה מוסרית. המפלגה המאוחדת אינה צריכה לראות עצמה כפרקציה המתגוששת עם פרקציות אחרות בהסתדרות לשם הגדלת השפעתה על מעמד הפועלים, אלא כשליח של מעמד הפועלים האחראי גם למפעל הקיים וגם למפעל שיש להקים בארץ; ורק הכרת השליחות הזאת, ולא שום מוטיב אחר, תדריך את פעולתה בהסתדרות, בישוב, בציונות, בתנועת הפועלים היהודית והעולמית.

*

ועדיין השאלה העיקרית במקומה עומדת: כפילות זו למה? כלום אין ההסתדרות עצמה יכולה למלא את השליחות אשר נטלה על עצמה המפלגה?

ברור הדבר ששום מפלגה בארץ, ואפילו המפלגה המאוחדת, גם לאחר שתקלוט לתוכה את כל אלה שעמדו עד עכשיו מחוץ למפלגות בגלל הפירוד, לא תִדמה ולא תִשוה להסתדרות בכוח חיוניותה ועושר עניניה. האיחוד גופו עוד יגביר את כוחה של ההסתדרות ויגדיל את משקלה בחיי הפועלים והישוב. איחוד המפלגות מחשל קודם כל את אחדותה הפנימית ורצונה של ההסתדרות. התרוצצות המפלגות רופפה לא במעט את ההסתדרות בימים שעברו. הנהלה קוֹאַליציונית לא יכלה לתת להסתדרות מה שמסוגלה וצריכה לתת הנהלה מגובשת ויציבה.

בהתגבשות ההסתדרות בעבר מילאה תפקיד גדול וחיובי העובדה, שלמרות הפילוג וריבוי המפלגות התקיימה מפלגת־רוב אשר ראתה את עצמה אחראית להסתדרות. המפלגה המאוחדת ודאי שלא תעשה את המשגה הפאטאלי להתעשר כביכול על חשבון ההסתדרות. הסכנה של התרוקנות מכל תוכן ממשי וחיוּני, הצפויה כאילו למפלגה, אינה צריכה להעביד אותה על דעתה. חובתה הראשונה של המפלגה המאוחדת היא לשקוד על תיקון ההסתדרות ומוסדותיה, החיאת תאי ארגונה, הגברת כשרון עבודתה, אימוץ מפעליה. לא לדלדל את ההסתדרות, לא לצמצם את סמכותה וחוג פעולתה, אלא להיפך, להעשיר את תכנה ולהאדיר את כוחה – זוהי תעודת האיחוד. כל מוסד הסתדרותי, כל אגודה מקצועית, כל מקום עבודה, כל משק, כל תא ארגוני חייבים לפעול בכוחות עצמם, בהכרה עצמית ובאחריות עצמית. המפלגה תמלא את חובתה באמונה רק אז, אם תדע לנהל את פעולתה בהסתדרות באופן כזה, שההסתדרות תחיה את חייה העצמיים בשלמותם ובמלואם, כאילו לא היתה כלל על־ידה שום מפלגה המכַוונת אותה.

ובארץ זו, שנשמת התנועה היא לא הרעיון המופשט, לא התורה הערטילאית, כי אם המעשה החי, המפעל המגשים – כלום ההסתדרות, המאחדת בתוכה את כל ציבור הפועלים והמרכזת את כל מפעלי העבודה, כיבושיה וקניניה, אין כוחה יפה למלא ולקיים את היעוד ההיסטורי של מעמד הפועלים – מהמפלגה, המנותקת ממפעל ההגשמה ומיִצְרי הפעולה והחיים המפעמים בכוח כה רב דווקא בתוך כתלי ההסתדרות? האין זהות התובעים והנתבעים מאַפשרת ומחייבת את ארגונם בהסתדרות אחת? האין צרכי הפועל בארץ משולבים בצרכי התנועה? האין תביעת העבודה, ההתישבות, החינוך וכו' – תביעות התנועה וצורך ההגשמה הציונית והסוציאלית לא פחות משהן תביעות מבקשי העבודה וההתישבות וצרכי העולים? לשם מה ההפרדה המלאכותית הזאת בין שתי רשויות, שאינן בעצם אלא רשות אחת?

יש חברים שנותנים לשאלה זו תשובה פשוטה: האיחוד אינו שלם עדיין. בתוך ההסתדרות קיימות קבוצות שדרכן האידיאולוגית שונה מדרך המפלגה המאוחדת. הענינים החיוניים של ציבור הפועלים מחייבים הסתדרות כללית, אחת ויחידה, וזו אפשרית רק כל זמן שאינה כופה על חבריה דעות והשקפות. ההסתדרות חייבת להיות פתוחה לכל עובד, בלי לבדוק בציציותיו וב״אני־מאמין״ שלו. כל נסיון להפוך את ההסתדרות גם ליחידה אידיאולוגית עלול להרוס את שלמותה ולחדש את המצב שנוצר מיד לאחר הקמת ״אחדות־העבודה״ בצורתה הראשונה. מעמד פתח־תקוה היה יחיד במינו. הציבור שנמצא אז בארץ היה מגובש ומאוחד. הניגודים הרעיוניים הקיימים עכשיו בתוך חלקים אחדים, אם כי קטנים, של ציבור הפועלים הם עמוקים יותר מהניגודים שהתקיימו בימים ההם בין ״אחדות־העבודה״ ו״הפועל הצעיר״. ואפילו אז לא הצליח האיחוד המלא. המפלגה המאוחדת מרכזת למעלה משמונים אחוזים של חברי ההסתדרות, אבל אין לזלזל גם בשאר עשרים האחוזים, ביחוּד במצב הבלתי־יציב של התנועה בארץ, אשר העליה משנה מדי פעם בפעם את אָפייה וצורתה. מחוסר איחוד רעיוני המקיף את כל הפועלים יש הכרח איפוא להפריד בין רשות המפלגה ובין רשות ההסתדרות.

תשובה זו נכונה היא כשהיא לעצמה, אבל אינה ממַצה את כל האמת, ומחטיאה את העיקר.

התפקיד אשר תנועתנו בארץ מטילה על המפלגה לא ניתן להתמלא על־ידי ההסתדרות, לא בגלל חילוקי־הדעות השוררים עדיין בין חוגי חבריה, אלא מפני שההסתדרות על־פי מהותה הפנימית אינה מסוגלת לכך.

*

תנועת הפועלים בארץ אינה ילידת־בית. מקורות התנועה הראשונים נבקעו לא פה, כי אם במרכזי היהדות בגולה. לא רק החומר האנושי – גם הרכוש הרעיוני העיקרי הוכנס על־פי־רוב מן החוץ. הוויה דווּיה ספוגת עוני וסבל של המוני העם היהודי, קיום נִקלה ועָקר, ללא תוחלת ושורש, ללא יצירה וכוח – מצד אחד; הספרות העברית, הרעיון הציוני, תנועת הפועלים הסוציאליסטית, המהפכה הרוסית, געגועי־מולדת וחזון אחרית הימים – מצד שני; אלה המעינות אשר ינקו מהם צעירי ישראל לפני היחָלצם לעלות לארץ לעבדה ולשמרה. הרכוש אשר נוסף וגדל בארץ – רכוש מוסרי, רעיוני, חברתי, משקי ופוליטי – הוא פרי ההגשמה העצמית.

בגולה רבצה תהום בין המחשבה ובין המעשה, בין השאיפה ובין החיים, בין החזון ובין המציאות. מַשתית התנועה עמדה על אידיאולוגיה מופשטת, ערטילאית ותלושה ממפעל ההגשמה. חייו הפרטיים וההווי של נושא הרעיון, דאגות קיומו, צרכיו הכלכליים והחברתיים, עניני משפחתו, חינוך ילדיו, עתידו וגודלו האישי היוו רשות בפני עצמה, רשות היחיד, שאין לה כמעט כל מגע ואחיזה ברשות התנועה, רשות הרבים. שתי הרשויות חילקו ביניהן את איש התנועה על יסוד של הפרדה גמורה. ההשקפות והמאוַיים שטפו באפיקם המשוּמר ולא נתקלו כלל בטרדות ופגעי־החיים שברשות הפרט. כאן היו שני מסלולים שונים ונבדלים בהחלט.

עם המעבר מהגולה לארץ מתערבבות שתי הרשויות, והמסלולים הנפרדים מתאחים. העולים עוברים מתנועה רעיונית, שאינה קובעת אלא דעות והשקפות, לתנועה מגשימה המקפלת בתוכה את כל צרכיהם ועניניהם החיוניים. השאיפה המופשטת מיתַּרגמת מיד לשפת החיים והפעולה; גורל היחיד, מצבו, קיומו, עתידו משתלב בגורל התנועה; שאלות הפרט נכרכות בשאלות הכלל; המציאות והחזון מתמזגים במפעל הגשמה.

חבלי הקליטה ותפקידי הכיבוש הקשים והמרובים מציגים תביעות קשות ורבות לעולה ולפועל, ומחייבים אותו למאמצים גופניים, שכליים ומוסריים למען הסתגל למקצוע, לנסיבות הארץ, לתנאים הטבעיים והחברתיים, למכשירי התרבות החדשים, ולמען הקנות לעצמו את הסגולות והכשרונות הדרושים לפעולתו הכיבושית.

הכל מתחיל פה מבראשית, ועל כל צעד נדרש חישוב ותיכּוּן מחדש, באין עזרת הנסיון הצָבור, פרי עמל דורות.

התנועה כולה נעשית פה עמוסה דאגות מרובות, אחריות כבדה ושאלות מסובכות. בפעם הראשונה בתולדות תנועת־הפועלים היהודית מתיצבות לפני מעמד־הפועלים בארץ תעודות ממלכתיות, נופלת עליו אחריות לאומית והוא נתבע לכיבוש ארץ, לבנין משק, ליצירת תרבות, להקמת חברה.

משתנים היחסים ההדדיים בין הפרט ובין הכלל, בין התנועה ובין נושאיה. מצד התנועה מוצגות ליחיד תביעות חמוּרות ומרוּבות המקיפות את כל שאלות חייו ונוקבות עד תהום קיומו: יחם חדש לעבודה, למשק, לתרבות, לחברה, לעזרת חברים, לאחריות משותפת, למשמעת חברתית, להווי מחודש. התביעה היא לא ל״אני מאמין״ אלא ל״אני מקיים״.

תביעות לא פחות קשות ומקיפות מוצגות מצד היחיד לתנועה; לא רק הדרכה רעיונית ופוליטית, אלא סיפוק מתמיד ונאמן של צרכים חיוּניים המַתנים את קיום האדם העובד: סידור בעבודה, לימוד מקצוע, דאגה לבריאות, לימוד השפה, עזרה לחינוך, אפשרות של התישבות, הגנה על זכויות, הרמת דרגת החיים, שיפור תנאיהם.

צרכים אלה אינם צרכי הפרט בלבד. העבודה וההתישבות הן עניני התנועה לא פחות משהן עניני היחיד. כל פועל מסודר בעבודה, כל נקודת התישבות, כל מוסד תרבות, כל מפעל של עזרה הדדית, כל כיבוש מקצועי וסוציאלי, כל קנין משקי – הם אבני־היסוד בבנין ההגשמה, תכלית התנועה כולה.

*

הערך הרב והכוח הגדול הנודע להסתדרות הוא פרי הקשר האורגני אשר הוקם, בארץ בין הצרכים החיוניים של ציבור העובדים ובין עניניה ההיסטוריים של תנועת העבודה. ההסתדרות ממַלאה בבת־אחת שני תפקידים גדולים: כלפי חבריה וכלפי התנועה כולה. הארגונים, המוסדות והמשקים המרוכזים בתוכה משמשים את צרכיהם האישיים של חבריה לא פחות משהם משמשים את צרכי ההגשמה של התנועה. משום כך לא היתה ההסתדרות מעולם, ואינה יכולה להיות, ארגון מקצועי בלבד. הנסיון של המפלגות הראשונות בארץ לצמצם ולהצר במסגרת ״פרופסיונלית״ את פעולת ההסתדרויות הראשונות אשר הוקמו בתקופה השניה שמנינו לעיל – לא הצליח, לא מפני חולשת המפלגות וחוסר השפעתן, אלא מפני שנסיון זה עמד בסתירה למהות הפנימית של המפעל ההסתדרותי. מצמצמי ההסתדרות התבססו על הנחה־מוטעית ביסודה, כאילו בארץ זו אפשר להבחין בין עניני חול, בין צרכי יום־יום המשותפים לכל הפועלים, כגון עניני עבודה וארגון מקצועי, ובין עניני קודש, בין צרכי עולים, התישבות ותרבות. קרע זה בין שני סוגי הענינים האלה אינו קיים אלא במוחות אשר טרם השתחררו מדרך המחשבה הגלותית. במקום שקיימים עדיין חילוקי־דעות אידיאולוגיים בין פועלי ארץ־ישראל הריהם חלים במידה שווה על שאלות העבודה ויסודות הארגון המקצועי, כמו על הפעולה ההתישבותית והתרבותית בארץ. אילו היינו באים להעמיד את פעולת ההסתדרות רק על הענינים המוסכּמים בין כל חבריה – ספק אם היה נשאר דבר־מה למלא את החלל הריק.

הויכוח בתנועת הפועלים חותך את כל חזית הפעולה של ההסתדרות. ולא על פי קווי הויכוח הזה נתחלקו התחומין בין ההסתדרות ובין המפלגה. גבולות ההסתדרות נקבעו מתוכה. ההסתדרות מוגדרת בטבעה הפנימי ולא בחוקה אשר הטילה עליה. הפעולה השׂוּמה על ההסתדרות, צורת הארגון הטבועה במהותה, תפקידה בסיפוק צרכי כל העובדים, האחריות המוטלת עליה ביחס למפעלים שהיא מקיימת ומקימה – אלה קובעים את היקף עניניה של ההסתדרות ותחומיהם.

כוחה הגדול של ההסתדרות, בתור מסגרת כל המשקים, המוסדות, המפעלים של ציבור העובדים ומרכז עניניו החיוניים – הוא גם מקום התורפה שלה, מקור קשייה וסכנותיה הפנימיים, המצמצם בהכרח את אָפקה ושליחותה, ונוטל ממנה את הכשרון לשמש כשהיא לעצמה מכשיר לקיום התעודה ההיסטורית של התנועה.

*

התמזגות הרעיון והמעשה, השאיפה וההגשמה, החזון והמציאות בתנועת הפועלים בארץ – אינה שלמה ומלאה, כל עוד לא בוצע המפעל ההיסטורי אשר בכוחו ולשמו עלה הפועל לארץ. המפעל שהוקם בארץ אינו אלא חלק, וחלק לא־גדול, מהמפעל שיש להקים פה. הישוב היהודי הקיים בארץ אינו אלא התחלה של העם העברי העתיד לשוב לארצו. ציבור הפועלים הקיים הוא רק גרעין של מעמד הפועלים אשר יקום בארץ מתוך התגשמות הציונות. שטחי הקרקע אשר נתישבו על־ידינו הם רק נקודות בודדות באדמת המולדת. שאיפתנו ההיסטורית לא יצאה עדיין מכלל שאיפה. תנועתנו היא תנועת הגשמה, אבל ההגשמה היא פרוצס ממושך, תעודה לדורות. בין הנושא והנשוא של ההגשמה יש פרץ רחב. בשעה שכל אחד מאלה העולים לארץ ומתקשרים את בנינה וגורלה, משקיע את כל חייו ומשלב את כל קיומו במפעל ההגשמה, הרי השאיפה שלו ניתנת לו על־ידי כך רק במקצת מן המקצת. כתובע, כאינטרסנט הריהו כולו, בלי כל שיור, מובלע וקשור במפעל הקיים, רק בו הוא יכול למצוא סיפוק צרכיו החיוּניים. כנתבע, כשליח – המפעל הקיים אינו אלא חלק זעיר ממאוַייו, שלב אחד בסולם ההגשמה, צעד אחד בדרך למטרה הסופית.

כאן מונח ההבדל הפנימי, בין ארגון של תובעים ולבין ארגון של נתבעים. מבחינת הנושא יש אפשרות לזהוּת גמורה בין שני הארגונים. כל חברי ההסתדרות יכולים וצריכים להיות חברי המפלגה, חברי המפלגה ודאי שהם חייבים להיות כולם חברי ההסתדרות; אולם מבחינת הנשוא שני הארגונים האלה שונים. מה שלגבי ארגון תובעים הוא הכל, אינו לגבי ארגון נתבעים אלא חלק; מה שלגבי הראשון הוא מטרה לעצמו אינו לגבי השני אלא אמצעי ומכשיר.

המפעל הקיים נתבע לספק את מלוא צרכיו של נושא התנועה. בגולה היו צרכים אלו נפרדים לגמרי מרשות התנועה, כאן הם נעשים חלק אורגני של המפעל. העבודה, ההתישבות, החינוך, הבריאות הם צורך ההגשמה כשם שהם צורך פרטי אישי של המַגשים. אולם מבחינת הנושא, מבחינה סובייקטיבית, העבודה למחוסר־עבודה, התישבות למתישב – היא הכל. מבחינת הנשוא – היא רק פרט וחלק.

למחוסר־עבודה, העבודה היא שאלת החיים שלו. בעבודה תלוי כל קיומו. חוסר־עבודה אומר כליון, התנוונות או עזיבת המערכה, יציאה ממחנה העובדים או יציאה מן הארץ. הארגון העומד להתישב רואה בשטח הקרקע להתישבותו – חזוּת הכל. גאולת שטח זה או אי־גאולתו קובעת את גורלו ועתידו. היא קובעת אולי גם את אמונתו הציונית, את קשרו הפנימי לתנועה, את זיקתו לארץ. זוהי בחינת נושא. הספקת עבודה למחוסריה, רכישת קרקע למתישבים היא גם תביעה אורגנית של התנועה כולה, אולם יכלתה או אי־יכלתה לפתור כרגע את שאלת העבודה של מספר מחוסרי־עבודה, לרכוש שטח מסוים בשביל ארגון מתישבים – אינה קובעת את גורלה. בסידור כל מחוסרי־העבודה שבארץ בעבודה אין תעודתה נדלית, ברכישת כמה שטחי קרקע לכל המועמדים להתישבות בארץ – אין פעולתה מסתיימת. פעולות אלו אינן אלא חלק לא־גדול מתפקידה. לגבי ארגון המתישבים האדמה הדרושה לו היא המטרה, ולגבי התנועה המישבת – המתישב והאדמה להתישבותו אינם אלא אמצעי למטרה. זוהי בחינת נשוא. מבחינת המטרה הסופית, מבחינת הרעיון – הפועל אינו אלא אמצעי, מבחינת נושא הרעיון – הפועל הוא מטרה לעצמו. האיש החי אינו יכול לראות עצמו כאמצעי בלבד לדבר־מה אחר, ויהי הדבר ההוא גדול ונשגב מבחינה היסטורית. הוא קודם כל מטרה לעצמו. ולא רק האיש החי, כל תא ארגוני, כל מוסד משקי, כל מפעל תרבותי, המשמש מכשיר לתנועה במערכת פעולותיה ותפקידיה, חייב לראות עצמו כמטרה, ובלי ראִיה זו לא ימלא את תפקידו כראוי. כל משק המוקם בארץ הוא רק לבֵנה אחת בבנין הארץ. אולם המשק אינו יכול להתקיים רק מתוך החשבון הכללי של בנין הארץ. על המשק שוּמה להיות חי נושא עצמו, הוא חייב לחיות ולהתקיים בכוחותיו הפנימיים בתחומי אפשרויותיו המוגבלות, בהתאם לחוקים הטבועים במהותו המיוחדת. הוא מחויב להיכנע לחוקי הטבע והכלכלה כאילו לא היתה כלל שאלת התישבות לאומית, כאילו לא היתה קיימת כלל תנועת פועלים ושאיפה ציונית בעולם. כל מפעל אשר הוקם במחשבה תחילה לשמש את צרכי התנועה – משהוקם, הריהו כפוף למָרוּת של חוק קיומו, ונשמע לצו של טבעו הפנימי. ״המשביר״ מוכרח להתנהל על יסודות מסחריים, ״יכין״ – על פי חוקי הקבלנות, המשקיוּת החקלאית והטכניקה האדמיניסטרטיבית החלים על מפעל שכזה גם בארץ שאין בה כל שאלה של קליטת עולים והתחרות עבודה זולה. המוסד והמשק אינם צריכים לפרוק מעל עצמם את עול התנועה, אינם דשאים להתנכר למטרה הכללית, אבל אינם יכולים ואינם מוכשרים להעמיס על עצמם את כל עול התנועה, כי אין הם המכשיר להגשמת המטרה כולה. התכונות האורגניות, היכולת המצומצמת, הצרכים החיוניים, הגורמים הסובייקטיביים של כל מפעל, מגבילים ומצמצמים אותו מתוכו, מבפנים. בלי שהמוסד יראה עצמו כמטרה לעצמה, ובלי שיפעל בהתאם לחוקי הוויתו וגורמיו הפנימיים, הסובייקטיביים – לא יצליח להתקיים ולא יסכון גם למלא את שליחותו לתנועה. הנחה זו חלה גם על הסתדרות העובדים כולה, שאינה אלא המסגרת הכללית של המפעל המתגשם בחלקו כשהוא מטרה לעצמו.

ט׳–כ״ג שבט תר״ץ.

במועצת ההסתדרות, כ״ה בתשרי תרצ״ב – 6 באוקטובר 1931

בהתחלת 1931 הגיע מספר חברי ההסתדרות ל־30.060 איש, מהם 18.781 בערים, לרבות נַהרים, ים־המלח ועתלית, 7783 במושבות, 3496 במשקים. מספרים אלה כוללים 6787 נשי עובדים ו־1530 נוער עובד. במשך 1930 נוספו להסתדרות על־ידי העליה ועל־ידי ארגוני־פועלים שעמדו מקודם מחוץ להסתדרות – 4683 חבר.

הפועלים שמחוץ להסתדרות

מחוץ להסתדרות עדיין עומדים אלפי פועלים, שמספרם בדיוק אינו ידוע. בתל־אביב בערך 1800–1400, בחיפה 300–250, בירושלים כ־1500– 2000, בפתח־תקוה כ־400, ברחובות כ־400, בחדרה כ־150, ומספרים יותר קטנים במושבות המעורבות האחרות. במשקי הפועלים וברוב המושבות של עבודה עברית מלאה – 100 אחוזים מאורגנים בהסתדרות.

את הפועלים והעובדים, שמחוץ להסתדרות יש לחלק לשנים:

א) אלה שהם בתוך מסגרת ארגונית אחרת ״(הפועל המזרחי״, התאחדות התימנים, הסתדרות המורים, הרופאים וכדומה(;

ב) אלה שהם מחוץ לכל מסגרת ארגונית.

הסיבות אשר מנעו עד עכשיו בעד ההסתדרות מהקיף את כל הפועלים והעובדים בארץ הן שונות. יש פועלים ועובדים שאינם נכנסים להסתדרות מסיבות אידיאולוגיות־פוליטיות, כגון הפועלים הרביזיוניסטים וחברי ה,,ברית"; מסיבות דתיות־פוליטיות, כגון ״הפועל המזרחי״; מסיבות מקצועיות־חברתיות, כגון מורים, רופאים, עורכי־דין ושאר המקצועות ה״חפשיים״. הצד השווה שבין כל אלה – שהם מקיימים ארגונים עצמיים משלהם. ישנו סוג שני של פועלים העומדים מחוץ לכל ארגון. חלק מתוך סיבות כלכליות – הפועלים המפוזרים בבתי־מלאכה קטנים שמצבם רעוע וירוד – בעיקר בני הישוב הישן (אך יש כאלה גם בתל־אביב), והפועלים שאין להם מקום־עבודה קבוע ומסוים – כגון תופרות, צבּעים, העוברים בעבודתם מבית לבית, והרוב הגדול של העובדות בשירות בית – כאלפיים פועלת. הסיבה העיקרית לחוסר־הארגון היא חוסר הכרה ותרבות, בעיקר בקרב פועלי עדות המזרח וגם לא־מעטים מבני העדה האשכנזית – ביחוד בקרב יוצאי המעמד הבינוני, אשר אחזו בעבודה מתוך הכרח כלכלי, אבל רואים בעבודה רק פרנסה זמנית עד שיצליחו להסתדר באופן אחר.

פרק בפני עצמו מהווה הפועל התימני. אם כי רגילים למנותו עם העדות המזרחיות, הרי באמת הוא עולה על שאר הפועלים יוצאי ארצות המזרח במדרגת השכלתו והכרתו החברתית, ואינו נופל בהרבה מהפועל האשכנזי. מקצתו הוא מאורגן בהסתדרות, אולם ברובו הוא משתייך באופן פורמלי להתאחדות התימנים, שקיומה הממשי והפעיל מפוקפק מאד.

הסיבה העיקרית להתרחקותו של הפועל התימני מההסתדרות מונחת בהרגשה שיש לרוב התימנים בארץ, שהם מהווים בישוב שבט מקופח – ולא בלי יסוד. העדה התימנית, המורכבת ברובה הגדול מעובדים, טרם מצאה בארץ, לא רק בישוב הבעל־ביתי ובמוסדות הכלליים, אלא גם בציבור הפועלים המאורגן, את היחס וההבנה של בני עם אחד ובני מעמד אחד, והרגשת הפליה, מקפחת ומעליבה, מפריעה לעובד התימני למצוא את מקומו המתאים בתוך חברת העובדים שלנו.

הסתדרותנו עומדת איפוא מצד אחד לפני תפקיד לא־קל לארגן אלפי פועלים מפגרים, חסרי־הכרה,נחשלים במובן הכלכלי והחברתי, מצד שני – לפני שאלה חמורה של יחסים את ארגוני פועלים ועובדים העומדים מחוץ למסגרת המעמדית הכללית. אבל גם בפנים, בקרב רבבות החברים והחברות המאורגנים בהסתדרות – הם רוב בנין ורוב מנין של המעמד העובד בארץ – אין הארגון שלם ומתוקן.

״חברות אפלטונית ״

בסקירתי אתעלם במתכוון מהכיבושים החשובים של ההסתדרות בשנים האחרונות. על שדה הארגון והתרבות ושכלוּל הפעולה במוסדותינו – הרוצה לדעתם ימצא אותם בדין־וחשבון המפורט והמלא אשר הוגש למועצה זו, כי עליה הוטל לעמוד דווקא על הליקויים והפרצות. תכלית מועצה זו היא – חיפוש דרך לבדק־הבית שלנו. ומשום כך אדגיש רק את הצד החלש והלקוי שבהסתדרותנו.

יש בהסתדרות ״חברוּת אַפּלטוֹנית״. לסוג זה שייכים, למשל, אותם חברי הסתדרות המורים, שהם חברים גם בהסתדרותנו. הענינים המקצועיים והכלכליים של חבריה מסתדרים בארגון פרופסיונלי מחוץ למסגרת ההסתדרות. חברוּתם הסתדרותנו אינה אלא הבעת סולידריות רעיונית עם ציבור הפועלים, מעין חברות במפלגה. לסוג זה שייכים גם רופאים, עורכי־דין, אדריכלים ודומיהם. הזיקה של חברים אלה להסתדרות היא רופפת ומחוסרת כל אחיזה ממשית. במקרים ידועים אין חברים אלה נמנעים אפילו מפעולות ומצעדים, העומדים בסתירה בולטת לעמדת הפועלים וההסתדרות.

דוגמה שניה של חברוּת אפלטונית – מה שקוראים בתוכנו בשם ״נשי עובדים". ציבור גדול של חבֵרות, למעלה מששת אלפים, עובדות במשק ביתן ובחינוך ילדיהן, וההסתדרות עוד לא יצרה עד עכשיו כל מכשיר ארגוני בשביל סוג חברות אלה שיעזור להן וידריך אותן בעבודתן הקשה ורבת האחריות. זיקתן ההסתדרותית של חברות אלו תלויה על בלימה.

חברוּת פיקטיבית

אך ישנה הופעה קשה יותר בהסתדרות, והיא – של חברוּת פיקטיבית לכאורה, מקיפה ההסתדרות את כל עניני הפועל, אבל רק להלכה. דוגמה בולטת – פועלי בנין בירושלים ובחיפה. פועלי הבנין היו יחד עם הפועלים החקלאים, מיסדי ההסתדרות הכללית, ועוד לפני 6–8 שנים שימשו נקודת־המוקד של התנועה בעיר הניחו יסוד לרבים ממפעלינו. עם ירידת המקצוע הזה בכללו, עם הפסקת הפעולה של מכשירנו הקבלני בבנין וסלילה, עם מַשבר הבנין וחוסר־העבודה שעשה שַׁמוֹת במשך שנים אחדות בקרב פועלי המקצוע – נתגלתה ירידה מבהילה בארגון פועלי הבנין בשתי הערים הנזכרות, וביחוד בירושלים. ואם כי עובדי המקצוע נשארו חברים בהסתדרות, הרי חברוּתם של רבים – דווקא בעלי־המקצוע והמאורגנים ב״קבוצות״ קבלניות – אינה אלא חברות פיקטיבית, ובכל עניני העבודה, ביחסים עם המעבידים, ביחסים עם חברים בעבודה, עם מוסדות ההסתדרות, נרמסים עקרונות ההסתדרות ביודעים ובזדון: ״קבוצות״ הבנין מתחרות זו בזו, מורידות שכר העבודה, מנצלות פועלים שכירים, מקבלות פועלים לא על־ידי הלשכה, עובדות ומעבידות למעלה משמונה שעות ביום וכו'.

הופעות בודדות כאלה יש גם במושבות, בקרב קבלני בנין מתוך חברי ההסתדרות.

ההסתדרות אינה יכולה להשלים את חברוּת אפלטונית ופיקטיבית.

חברוּת מתוך אהדה

סוג ה״אוהדים״ – הקשורים להסתדרות לא מתוך עניניהם המקצועיים אלא מתוך שיתוף־רעיון והכרה בלבד – מספרם אינו גדול בערך, אולם נודעת להם חשיבות מבחינת האיכות. אי־אפשר לזלזל מצדנו ברצונם של כמה. מבעלי המקצועות חפשיים להיות קשורים דווקא בארגון הכללי של מעמד הפועלים, אבל לא תיתכן הסתדרותנו חברות הפטורה מכל זיקת־משמעת בענינים מקצועיים, ונצטרך למצוא דרך של ארגון חטיבות הסתדרותיות של בעלי אומנויות חפשיות על יסודות פדרטיביים שיפתרו במידה ידועה את שאלת שתי הסמכויות החלות על חברים כאלה.

נשי עובדים

רצינות יתירה נודעת לשאלת חברוּתן של ״נשי העובדים״. הללו מונים 6– 7 אלפים, והשפעתן בחיי ציבור העובדים בתוקף תפקידן המכריע במשפחה היא עצומה. אמנם אין הסתדרויות מקצועיות בעולם נוהגות לכלול גם את אשת העובד, בכל זאת אין אנו צריכים לשנות מהמסורת שלנו.אולם יש להכניס תוכן חי וממשי לחברות זו של נשי העובדים. עבודת־הבית של האשה במשפחת הפועל היא קשה וחיונית כאחת. עד עכשיו היתה זו העבודה היחידה כמעט אשר לא קיבלה כל עזרה מאורגנת והדרכה תרבותית מצד ההסתדרות. רק בחיפה נעשה נסיון חשוב של ארגון החברות למטרה זו, ועלינו הרחיב את הארגון הזה ולהכניס בו תוכן חברתי ותרבותי: לחינוך הילדים, לשיתוף בעזרה סוציאלית, לשיפור ההווי של משפחת העובד ולהרמת ערכה ורמתה רוחנית של אשת העובד. האשה העובדת הרחוקה מציבור הפועלים ומשאלות חייו – עלולה גם להרחיק את בעלה מהתנועה. אשה כזו אינה מסוגלת לתת לילדיה את החינוך המתאים, וגם חייה היא דלים ועלובים. אחוז בעלי־המשפחה במחננו הולך וגדל,ואסור לנו להחמיץ את פתרון השאלה, פן נאחר המועד. מועצת הפועלות יחד עם האורגנים הכלליים של ההסתדרות נתבעים כאן לאיניציאטיבה ארגוּנית תרבותית, אשר תהפוך את אשת החבר לחבֵרה אקטיבית, ערה ובת־הכרה גם במשפחתה היא וגם במשפחת־העובדים כולה.

מצב חמוּר בין פועלי הבנין

חמוּר יותר הוא דבר החברות הפיקטיבית. במצב הפרוע של פועלי הבנין צפונּה סכנה לעצם קיום המקצוע. כאן אין לרפא בהסברה. פחות מכל שאר סוגי הפועלים זקוק ציבור זה להסברה. בשרשיו החלוציים, ברמת השכלתו ובקשריו המסורתיים את התנועה הוא עולה בלי ספק על רוב הציבור שבענפי עבודה אחרים. הן דווקא האופים ועובדי־הבשר בתל־אביב זכו להקים את הארגון הכי־משוכלל ומלא מבחינה מקצועית.

סיבות שונות גרמו למצב הפרוע בבנין בירושלים: התחרות העבודה הזולה, לא רק של ערבים, כי אם גם של בני עדות המזרח, ירידת מחיר האבן והתנוונות מקצוע החציבה והסיתות הכרוכה בעקבותיה, הפסקת הבניה הלאומית ושיתוק ״סולל־בונה״ וכדומה – אולם אין אנו יכולים להתנחם במפריעים האובייקטיביים. למען תוכל ההסתדרות להשתלט על הגורמים החיצוניים היא צריכה קודם להשתלט על חבריה היא. יש כוח לציבור הפועלים המאורגן לכוֹף את רצונו על אותם החלקים עושים מעשים לרעת הציבור ולרעת עצמם, המסַכנים את עמדת הפועל העברי בבנין והורסים את כל כיבושיו במקצוע חשוב זה. סיבת החולשה והמצב הפרוע בארגון פועלי הבנין בירושלים ובחיפה היא לא חוסר־כוח, אלא בחוסר הרגשת־כוח ובחוסר שלטון מוסדות ההסתדרות. למען עקור את הנגע יש הכרח במלחמה. ההסתדרות צריכה לגייס עשרות ומאות חברים, אשר בכוחם המאורגן ישליטו משמעת האגודה וימנעו עבודה למעלה משמונה שעות, ניצול חברים, התחרות והורדת שכר־העבודה – ואל תהיה הסתדרות הבנין לשימצה בערים אלה.

אחת מסיבותיה של החולשה הארגונית בעיר היא ההתפצלות המקצועית המפוררת את ארגוּנינו בחטיבות קטנות ומעוּטות־חברים. לפנים היו לנו בעיקר שני גושי־פועלים גדולים: בחקלאות ובבנין, אבל משנה לשנה הולכת ורבה הדיפרנציאַציה המקצועית. הפועלים חודרים למקצועות שונים המפרנסים כל אחד רק עשרות, או לכל היותר מאות אחדות, של פועלים – ולהתפצלות זו יש מסקנות ארגוניות־חברתיות. במקצועות שבהם עסוקים פועלים מועטים, חסרים לעתים תכופות כוחות מדריכים ועֵרים המסוגלים לעמוד בראש הארגון ולהדריכו. בהרבה מקומות־עבודה יש קושי במציאת חברים מוכשרים הרוצים להיכנס לועד הפועלים.

הפועל העברי במושבה

קשה ומעורר דאגה מצב ההסתדרות במושבה. שאלת פועלי המושבה טעונה בירור במסיבה הסתדרותית כללית, כי יש כאן שאלות שלא תיפתרנה אלא בעזרת כל ההסתדרות ובשורה הראשונה – בעזרת חברינו הותיקים, בעלי־הנסיון שבמשקים. אפשר להגיד שחוסר השתתפותם של החברים בעלי רמה תרבותית גבוהה ועשירי נסיון ארצישראלי שבתוך משקי שני העמקים, הירדן ויזרעאל, במפעל הכיבוש הגדול של חדירת שמונת אלפים פועלים מהעליות שלאחד המלחמה לתוך המושבה – היא אחת הסיבות העיקריות לקשיים, לליקויים ולכשלונות שבהם נתקלה פעולתנו ההסתדרותית במושבה. הפועל במושבה הוצג בפני לחץ ההתקפות של העבודה הזולה, בפני הקשחת לבו והתנכרותו של הפרדסן והאיכר הותיק האָמוּן על יחסי עבדוּת לשכירו, בפגי ניגודים מעמדיים חריפים שאין דומיהם בעיר. ההסתגלות לחיי הכפר ולעבודה החקלאית דרשה ממנו מאמצים גדולים יותר משל הפועל העירוני. על מכשולים אובייקטיביים אלה, שלא היה בידינו לשנותם, נוסף קושי פנימי – המעיק באופן מיוחד על הפועל במושבה: הרגשת בדידות ותלישות, הווי דל ונקלה, הֶעדֵר סביבה תרבותית והוסר עזרה מדריכה ומכַוונת מצד חברים מנוסים ובעלי יכולת ארגונית ומשקית. הפועל בעיר, ששכר עבודתו בהרבה מקצועות וענפי עבודה אינו עולה על זה של הפועל במושבה, ובמקומות־עבודה לא מועטים גם נופל ממנו, יש לו לכל הפחות סיפוק חברתי ורוחני בהווי האינטנסיבי והעשיר יותר של העיר רבת־האוכלוסין, המרכזת בתוכה את הכוחות הציבוריים והתרבותיים של ציבור הפועלים והישוב כולו. בעיר אין הניגודים המעמדיים חריפים ומנקרים את העין במידה כזו. הקרע בין ״שתי האומות״ – אומת השׂבֵעים ואומת הרעבים – אינו כל כך עמוק וכולל. מציאות שכבת פועלים חשובה העובדת בחרושת ובמקומות עבודה קבועים – מטשטשת ומפיגה את הרושם המדכא של ענפי העבודה הירודים. בעיר יש אסיפות, קוֹנצרטים, הרצאות, בתי ראינוע וקולנוע, מסיבות ופגישות, המנעימים או ממלאים את שעת הפנאי – וכל זה אינו במושבה; נוסף על המצב החמרי הדחוק, על שכר־העבודה הבלתי־מספיק, על חוסר־העבודה העוֹנתי, על תנאי הדירה הירודים, על גזילת זכויות אזרח, על חוסר סיכוי להתבסס ולהתערוֹת, על התנכרות והתנקשות המעביד – רובצת על הפועל במושבה הרגשת יתמות, בדידות ועזובה.

תפקיד הקיבוצים במושבות

יש במושבה נקודות־אורה לא מעטות. למרות כל הקשיים והמפריעים החיצוניים נתרבה מספר פועלי המושבה, נקלטו בעבודה והתמחו בה, הכו שרשים במקום, הרחיבו וביצרו את ארגונם, יצרו התחלות מבטיחות של מוסדות עזר הדדי, הרימו את שכר־העבודה והדפו אחור את ההתקפות שנערכו פה ושם נגד העבודה המאורגנת וגם נגד העבודה העברית גופא. הגדול והחשוב שבכיבושינו במושבה בשנים האחרונות, הוא אולי המפעל הקיבוצי. למעלה מהחלק הרביעי של פועלי המושבה – 1999 איש ואשה לפי המפקד האחרון – מאורגנים בקיבוצים ובקבוצות, מיסודם של הקיבוץ המאוחד, ״השומר הצעיר״, ו״גורדוניה״ וקבוצות בודדות, כגון קבוצת שילר ברחובות, ״שחריה״ בגליל, קבוצת ל״ג בכפר־סבא ועוד. קיבוצים אלה משמשים מרכז עיקרי לקליטת העליה במושבה. כמעט שאין לתאר כניסת העליה ה״רביעית״ וה״חמישית״ לארץ ולמושבה בלי המכשיר של הקיבוץ המאוחד, ״השומר הצעיד״ ו״גורדוניה״. מלבד היותם מקלטי העליה הראשיים במושבה, הרי קיבוצים אלה משמשים גורם חשוב בכיבוש עבודה, נקודת־אחיזה יחידה כמעט לפועלת, מכשיר ליצירת משקי עובדים, כוח מחנך של העליה הצעירה, ודוגמה מופתית ומושלמת לעזרה הדדית ואחריות משותפת בקרב חברים וחברות. מי שרוצה לראות ביטוי חי וער והגשמה יום־יומית למגמותיה ויעודה של תנועתנו – ילך לפלוגות הקיבוץ המאוחד במושבה, אשר סללו במידה ידועה את הדרך לכל שאר הקיבוצים במושבה.

במה מתבאר סוד כוחו וערכו של המפעל הקיבוצי? לא רק בצורת חייו הקבוצתיים, אם כי צורה זו בלי ספק היא גורם יסודי ביכולת הקליטה, הכיבוש והיצירה של הקיבוץ. החידוש הרב שיש בקיבוץ במושבה – זהו שילוב הדורות ומחזורי העליה וגיוס העזרה של חברים מנוסים וּותיקים מתוך המשקים, אשר באו לעזרת העליה הצעירה במושבה וליוו אותה בכל מאמציה ונסיונותיה הקשים והפּוֹרים. הקשר האמיץ אשר נתגלה ונתממש בקיבוץ בין חבר המשק הקבוצתי בעמק, עשיר הנסיון ההסתדרותי והארצ־ישראלי, ובין העולה הצעיר אשר רק ירד מהספינה – יותר מזה: עם החלוץ המתחנך ומתכשר בקיבוצי ההכשרה בגולה – קשר זה הוא הוא ששימש סעד ומשען וכוח מַפרה לפלוגות במושבה בכיבושיהן ובמפעליהן המקצועיים, המשקיים והתרבותיים. ומכלל הן אתה שומע לאו. חוסר העזרה של חברים ותיקים מבני העליה השניה והשלישית למפעל הכיבושי הגדול והקשה של הפועל במושבה, שאינו מאורגן בקיבוץ – הוא הוא שנתן את אותותיו במוּעקה הרוחנית והחברתית של המוני הפועלים ה״בודדים״. החלוץ שבא לארץ בשנים האחרונות והתיצב על אף כל המכשולים בחזית העבודה הקשה ביותר של הפועל בארץ – נעזב ברובו לנפשו ולא מצא לעצמו מלווים נאמנים ובעלי־נסיון, כאשר זכו להם חברי הקיבוצים. מוסדות ההסתדרות וּותיקי התנועה לא מצאו עדיין את הדרך לשיתוף ולעזרת חברים מחוץ למסגרת הקיבוצית – ומכאן המוּעקה הנפשית הגדולה הרובצת על הפועל במושבה.

הפועלים הבודדים בגליל עזובים לנפשם

לפני שבועות אחדים נזדמנתי לכינוס פועלי הגליל – וכבר מזמן רב לא הרגשתי בצער יתמוּת ובדידות של ציבור כבפגישה זו. נתאספו בכנרת באי־כוח 250 פועלים העובדים במושבות הגליל התחתון והעליון. זהו כיבוש חדש וחשוב של הזמן האחרון. מושבות הגליל, שבמשך שנים לא ראו בתוכן פועל עברי – נהפכו בשנתיים האחרונות למקומות עבודה עברית טהורה, מלבד מושבה אחת או שתים, שעדיין העבודה הזולה שלטת בהן. פועלים אלה הם ברובם מבני העליה הצעירה, והם עובדים בתנאים קשים – בשכר של לירה וחצי לחודש עם אוכל. הם סובלים מחוֹסר־עבודה עונתי, שכרם אינו משתלם בזמן, לאו דווקא מרוע לב האיכר, כי אם מפני מצבו הדחוק. לא תמיד מספיק היבול לתשלום שכר העובד, וספק הוא אם יש בכלל קיום למשק זה בעבודה שכירה. בתנאים קשים אלה עובד קומץ פועלים לא־גדול, מורחקים ממרכזי הישוב והתנועה, מבודדים ועזובים לנפשם, בתוך מסיבה עניה ודלה גם בחומר וגם ברוח. היש להתפלא על צרוּת האופק והתפיסות הפּרוֹבינציאַליות והנַאיביות המתגלות בציבור זה? – והרי כאן לפנינו חומר אנושי יקר, נאמן וחלוצי, העלול להתנוון בדלוּת ובבדידות הרוחנית והתרבותית המקיפה אותו. ועל־יד ציבור זה, במרחק לא גדול, נמצאים משקי־קבוצות המרַכזים בתוכם חברים ותיקים, יוצרי הערכים הגדולים של תנועתנו, בעלי רכוש חברתי ותרבותי רב, בעלי נסיון משקי והסתדרותי מעצום – ואין לפועל הבודד במושבה כל נקודת־מגע ושיתוף אתם, ואין לו האפשרות ליהנות מהרכוש החברתי־התרבותי הכביר אשר נצטבר בקרב חבריו במשקים. וכך חיים זה בצד זה חברים להסתדרות ושותפים למשא־נפש וגורל־חיים, אשר למדות קירבת המקום והרעיון קיים ביניהם מרחק עצום בהווי, בהבנת החיים, בתפיסת המציאוּת, ביכולת חברתית ומשקית, בכשרון־המעשה הציבורי – וכמעט לא יאָמן שאלה ואלה הם בני מעמד אחת והסתדרות אחת, אשד תעודת־חיים משותפת ריתקה אותם יחד במסגרת כללית.

חברים מספרים על המצב במושבה

מושג נאמן על מצב־הרוח השורר בקרב חלק גדול מפועלי המושבות אפשר לקבל מדברי החברים עצמם וטענותיהם, כפי שרשמתי לי במשך הביקורים והשיחות שהיו לי את חברים מה״מוסדות״ ומה״שורה״ במושבות יהודה, שומרון והגליל – במשך החדשים האחרונים.

חבר העליה השלישית במושבה גדולה קובל:

״העולה הצעיר בבואו הֵנָה נבוך. יחס הפועל הותיק מַתמיה ומצַֹער אותו. אינו מוצא אַטמוֹספירה חלוצית. הוא רואה עצמו מוזנח ועזוב. הוא סובל מחוסר בית שאפשר להיכנס בו ולשוחח שיחת רעים. בהימצאו שנה או שנתיים בארץ – הוא מתגבר על מבוכתו; אולם אז מתעוררים אצלו חששות וספקות בנוגע לעתידו ולאפשרות התישבותו. אין מסיבות תרבותיות. הפועל הקבוע מסתגל לבעליו ומתקרב לטיפוס של משגיח. השפעת הבעל־ביתיוּת מתגברת בו. אולם תחת האפר המרובה שמוּרה הגחלת. בשעת בחירות לקונגרס, לאסיפת הנבחרים ולועידה היא מתגלה.

״הציונות בקרב הציבור לא נתרופפה – אם כי פּחתה ההתלהבות. יש מעטים שנואשו, אך הרוב רוצה להישאר בארץ. מצטרפים לארגונים להתישבות. אם ההתישבות לא תצא לפועל – יהיה מַשבר חמרי קשה. מתרופפת הכרת החשיבות של החלוּציות העצמית. הפועל שמח על כיבוש ציוני, מצטער על כשלון – אך אינו רואה עצמו כגורם בכשלון ובכיבושים. בשעת התקפה על ההסתדרות מבחוץ– יתלכד הפועל סביבה. מבפנים – הוא מעריך את ההסתדרות על פי התועלת הפרטית. בענין הנוגע לנפשו אינו רוצה לוַתר להסתדרות״.

חבר צעיר מטובי עסקני ״החלוץ״ בחיץ־לארץ וחבר באחד הקיבוצים במושבה מתאונן:

״אותי חינכו בחוץ־לארץ לראות את ערך הפועל לא בבחירות ובתשלום מס – אלא בהגשמה עצמית. בארץ ראיתי שאין הדבר כך. הפועל בארץ ירד למדרגת הפועל בחוץ־לארץ. אין זיקה חלוצית להסתדרות. אין עניניו הפרטיים שלובים בעניני הכלל. הפועל מסדר את עניניו לא מתוך התחשבות את התנועה. בסביבה זו אין הנוער במושבה מוצא כוח מושך בתנועת הפועלים, והוא נוהה אחרי גיבורי הפראזה על מדינה עברית, שבה הוא חולם להיות שר־פלך״.

במושבה שומרונית קובלים החברים על העדר חיים תרבותיים:

״מה עושים בשבת ובשעת הפנאי? משחקים בדוֹמינוֹ, מסתובבים ברחוב ללא מטרה, לפעמים קוראים ספר. מתענינים בהרצאות, מרבים לבוא להקראת עתון בעל־פה – אבל ההרצאות מעטות, אין כוחות: מקומיים, ומתל־אביב באים רק לעתים רחוקות. הציבור שקוע בדאגה להשתרשות בעבודה, לרכישת מגרש של דוּנם או חצי דוּנם. רוצים לבנות בית״.

מהו האידיאל של הפועל במושבה? התישבות. התישבות האלף שאינה מתקיימת מרופפת את האמונה בעתיד ומכניסה מרירות. הלק מהחברים רוצה להסתדר בתור פועלים קבועים, במקומות עבודה נוחים ולרכוש מגרש קטן ולהקים עליו בית.

״ציבור הפועלים המקומיים – מסיח חבר שני – הוא פרובינציאלי, רמתו האינטלקטואלית אינה למעלה מבינונית. היקף ראִייתוֹ צר, שקוּע בקטנות. בקיבוצים יש יכולת תרבותית – אבל אלה מתרחקים מציבור הבודדים.

״מצב הבודד מבהיל בבדידותו וקשיוֹ החמרי. החבר בקיבוץ, אם כי מצבו החמרי אולי יותר קשה, יש לו קומפּנסַציה חברתית ורוחנית בחיים הקבוצתיים. חיי הבודד אפורים וחסרי ענין ותוכן, בלי כל קישוט ורעיון מחַיה. בלי מסיבה תרבותית הוא הולך ומיטמטם במובן הציבורי. הוא מבקש תכלית. בקשת התכלית כשהיא לעצמה חיובית, אבל בלי היוֹתה נתוּנה במסגרת ציבורית – יש בה סבנה מוסרית וחברתית. כל מוסד הסתדרוּתי נמדד במידת התועלת שהפרט מסוגל להפיק ממנו. אין דבק.

"יש לדאוג לחינוך הבודדים. מקובל שיש לעשות פעולה חינוכית רק יבחוץ*לארץ, כשהחבר מתכונן לעלות. זוהי טעוּת. צריכים לשלוח משלחת גם לפועלי ארץ־ישראל. אין לציבורנו במושבה אפשרות להתחנך. אין יודעים מה נעשה בתוך "העט היהודי, בעולם הגדול. אנשים מרכזיים אינם נפגשים את הציבור. ההרצאות הן מקריות. לא מחנכים אנשים צעירים למלא תפקידים מרכזיים״.

באחת ממושבות הדרום מציין חבר:

״אין ירידה בציבור. הפועל כובש ורוכש עמדה אחרי עמדה בעבודה ומתאַחז במושבה – אבל אין עזרה שיטתית מצד ההסתדרוּת. הבודדים מרגישים עצמם כבנים חורגים בהסתדרוּת. אמנם הקיבוץ הוא מכשיר חשוב לקליטת העליה – אבל גם אנו הבודדים רוצים לחיות חיי עבודה וצדק. וכשאחד מאתנו פונה לבנק הפועלים – אינו נענה. אין היחיד מרגיש שיש לו משקל. בדברים על ירידה ועליה אין משום מיצוי דמות הציבור. זה כמה שנים מתריעים מזמן לזמן על ירידה – והציבור מתקדם משנה לשנה. אבל יש פרובלימה של הפרט בתנועתנוּ. פרובלימה זו ישנה בכל תנועה. הפרט קיים גם לעצמו. הדאגה לקיוּם המשפּחה היא אחת השאלות היסודיות אשר בגללה אין הפועל יכול להיפנות לפרובלימות כלליות.

״חלק מהציבור עייף – עייף משאיפות גדולות, מרעיונות גדולים. הוא קשר את חייו עם חיי התנועה. התנועה תתגבר על קשייה – אוּלם הפרט הוא חסר עצות. כשהפרט מתיחד את שאלותיו, הוא רואה לפעמים ניגוד בין מצבו ובין תביעות התנועה. יש לאדם גם רשות היחיד ומחנכי הציבור צריכים לדעת זאת״.

אחד החברים סיכם את המצב במושבתו, וסיכום זה נכון בכלל גם לגבי שאר המושבות:

״מצב הפועל במושבה רע – אבל יש רצון להכות שורש. אין ההסתדרות מספיקה ללוות את הציבור בכל צעדיו. המוסדות שקועים בענינים פוליטיים וישוביים – ואין לגנות אותם על כך – אבל יש לדאוג שהפועל לא ישקע ביוֵן המציאות הדלה. יש סכנה אם הפועל ייעזב לנפשו. ההסתדרוּת והמפלגה צריכות להכניס תוכן חברתי לחייו ולהאירם באור החזון, שלשם הגשמתו בא לארץ. לפועל יותר מדי כשרון־הסתגלוּת למציאוּת הבעל־ביתית. הבעל־ביתיות מכה שרשים בתוכנו. אנחנו נתלשים מהכלל, ממאוַיי הדור, נשקפת ככנה לצלם אלוהים שבנו. גם אנשים בעלי מטען מוסרי ותרבותי רב מחוץ־לארץ אינם מסוגלים לעמוד בנסיון – כשאין סביבם הדגשת הכלל וטיפולו. אין דאגה רצינית בהסתדרוּת לחיי הפועל, ל״קטנות״ חייו – והן מ״קטנוֹת״ אלה מורכבים בעיקר חיי הפועל״.

ההסתדרות לא האזינה עד עכשיו במידה מספיקה לתביעות אילמות אלה של ציבור־פועלים גדול אשר הועמד בחזית הקשה והחשובה ביותר של עבודתנו בארץ. – ודבר זה דורש תיקונו. הנתבעים אינם רק המוסדות העליונים של ההסתדרות – אלא כל חבריה, בעלי היכולת באשר הם.

הקשיים המיוחדים בבעיותיה הארגוניות של ההסתדרות

בכלל אפשר לקבוע שהפרובלימה הארגוּנית בהסתדרות, יותר משהיא סידורית הריהי תרבותית. יש למעמד הפועלים בארץ מערכת ארגון וכלים סידוריים שאינם נופלים בטיבם ובכשרון פעולתם משל ארגוני הפועלים באיזו ארץ שהיא. מעטות הארצות בעולם שהפועל החקלאי מאורגן בהן במידה כזו כאשר פה, ואף בארץ אחת אין ההסתדרות החקלאית תופסת עמדה כזו בתנועת הפועלים כאשר אצלנו. גם הארגון של הפועל בעיר עולה בכמוּתו היחסית ובאיכוּתו המוחלטת על ארגוני הפועלים שברוב הארצות. בשנים האחרונות, למרות קשי המצב הפוליטי והכלכלי, יש לציין התקדמות מרובה בכשרון־הפעולה ובהרחבת השטח של הארגון גם בעיר וגם בכפר. ועדת הביקורת המרכזית בהרצאתה למועצה זו מציינת לשבח, כי ״סדרי הפעולה במוסדות הארגוניים הולכים ומשתכללים״. אולם אין אנו יכולים למצוא סיפוק בכיבושים ושכלולים אלו. צרכי תנועתנו מרובים מצרכי תנועת פועלים אחרת, ציבור הפועלים שלנו אינו סטאטי, אלא הולך וגדל בלי־הרף, ואינו ניתן להתגבשות והתלכדות סופית ומסתיימת. הזון אשר לשמו עלה ארצה והמשברים החמריים והנפשיים הכרוכים בהגשמתו, תובעים ממנוּ מאמצים בלתי־רגילים ומטילים עליו תפקידים כבדים מנשוא. מסכת־החיים חדשה שמתחיל בה הפועל־העולה מציגה לפניו קושיות ואבעיות¹ אשר לא ידע ולא שיער – בכל אופן לא הבין ולא העריך – בטרם עלה לארץ. מעטות התנועות שהפרובלימטיקה שלהן היא כה מורכבת ומסובכת כאשד תנועתנו, ומכל שאלותינו המרובות מעטות הן אלה שיש להן תשובה מוכנה מראש, ומציבורנו נדרשת רמה תרבותית גבוהה יותר מזו של תנועת פועלים ״נורמלית״ וסטאטית. לא די שתהא לנו הנהלה היודעת למצות את נסיונה ותורתה של תנועת הפועלים בעולם, לבחנם לאור המציאות והחזון המיוחדים לנו ולכוון על פיהם את דרכנו. מן הצורך שהבנה זו תהא משותפת לכל הציבור – אחרת לא תיכּוֹן דרך משותפת. מסגרת ארגונית כללית בלי תפיסה והבנה מאַחדת את כל הציבור הנתוּן במסגרת זו – לא תתקיים לאורך ימים; ועלינו לבדוק את קנקננו הארגוני מצד תכנו ואָפיו התרבותי.

         ד. בן גוריון

ריבוי בני השכבות שלא קיבלו חינוך תנועתי

אין ציבור הפועלים עכשיו מעור אחד, כאשר היה במידה רבה בימי העליה השניה ובראשית העליה השלישית. מלבד העליה החלוצית, המהווה עדיין רוב בנין ורוב מנין של חברי ההסתדרות, שואב ציבור הפועלים לתוכו שתי שכבות חדשות התופסות מקום ניכר בחיי העבודה ובהסתדרות, ובעתיד ודאי יגדל כוחם הכמותי: בני עדות המזרח. אלה הם יוצאי פרס, כורדיסטאן, סוריה, קאוקאז וארצות הבלקנים (מכלל זה יש להוציא את יוצאי תימן ובולגריה, שאינם נופלים בתרבותם וחלוציותם מיוצאי מזרח אירופה) ועובדים מחוּגי בעלי־המלאכה ובני המעמד הבינוני מארצות מזרח אירופה שעלו לארץ בלי הכשרה חלוצית ובלי מחשבה תחילה על חיי עבודה, אלא שההכרח הכלכלי דחף אותם בארץ לשורות הפועלים. נטעה אם נניח שציבור הפועלים בארץ עומד על רמה תרבותית וחברתית אחת. מאות ואולי אלפים מחברי ההסתדרות, משני הסוגים שציינתי, עומדים במובן התרבותי על שפל המדרגה. דברים הנראים לנו כמובנים מאליהם וכמוּשכלות ראשונים – הם לגביהם שפת־חרטומים. עיקרי תנוּעתנוּ הם להם כספר חתום. רבים מהם אינם יודעים קרוא וכתוב; רבים מהם עולמם הרוחני נמצא לגמרי מחוץ לציבור הפועלים ולחיי התנוּעה. סוג זה אפשר למצוא בקרב הפועלות בבתי החרושת בתל־אביב. ועדיין לא נתַנוּ לבנו לצרכים המיוחדים של ציבורים אלה. הם חברים בהסתדרות – אבל חברותם היא סידורית בלבד. אין הם שותפים בהכרה למאמצי הפועל בארץ, למלחמתו המעמדית, ליצירתו החברתית והמשקית, לחזונו ההיסטורי.

התאמת הפעולה התרבותית לשכבות האלה

הפעולה המוצלחת שנעשתה – באיחור זמן – להוזלת ״דבר״ והגדלת הפצתו בקרב ציבור הפועלים, מוכיחה שההנחות והטענות השגורות בפה על ירידת הציבור והתנכרותו אינן מבוססות. כל מי שמכיר את הענינים מקרוב, יודע שאפשר להרחיב פעולה זו אם המאמץ יימשך לא רק לריבוי הקונים אלא גם לשכלול העתון, ביחוד אם העתון יצליח לשקף במידה גדולה יותר את חיי הפועל ולבטיו. אולם יש אלפי פועלים – מבני עדות המזרח – שאינם יכולים ליהנות מ״דבר״, כי אינם יודעים עדיין לקרוא עתון, ודווקא אלה עלולים להיות טרף לשארלאטאנים ולאוַאנטוריסטים הפוליטיים השורצים במפלגה הרביזיוניסטית. יש אלפי פועלים שאינם מסוגלים ליהנות מההרצאות הפומביות והכלליות שנערכות על־ידי ההסתדרות – מפני שדעתם קצרה להבין את המדובר באסיפות אלו. רק הד קלוש ומסולף מכל הנעשה בהסתדרות ובישוב מגיע לאזניהם. במקום הרצאות על נושאים שאינם מובנים להם, יש לסדר בשבילם באופן מיוחד קריאות מסבירות על פי העתונות ממה שנעשה בארץ ובעולם. יש ללמד אותם קרוא וכתוב ויש לטעת בלבם את העיקרים האלמנטריים ביותר של תנועתנו.

הנמכת הרמה התרבותית של ציבור הפועלים

אולם נרמה את עצמנו אם נחשוב שבקרב ציבור הפועלים ממוצא חלוצי הענינים הם בסדר. הנוער העממי שממנו יונק ״החלוץ״ הונמכה רמתו התרבותית בשנים האחרונות, וההכשרה שהוא מקבל ב״החלוץ״ ובהסתדרות הנוער אינה מספקת את צרכי תנועתנו בארץ. לא בדקתי את מוסדות ההכשרה בגולה ואין לי רשות לשפוט על פעולת ״החלוץ״ – אולם נפגשתי עם עולים צעירים בארץ, ומתוך השיחות והבירורים שהיו לי אתם הוברר לי שהכשרתם אשר קיבלו בגולה אינה הולמת את צרכינו בארץ. נפגשתי עם חברים צעירים שיודעים את המלה האחרונה בתנועתנו – אבל אינם יודעים דבר מכל המלים שלפני האחרונה. חסרים הם את הידיעות היסודיות והראשוניות של תנועתנו. יש בקיאים בכל תגי ההסתדרות – מבלי שידעו את שרשיה. שמעו הרבה על ההסתדרות של מעלה – אבל אינם יודעים את ההסתדרות של מטה. ומחסרון ידיעה זו מתאכזבים ונבוכים בהתנגשות הראשונה את המציאות הפרוזאית שבארץ.

ולא רק החלוצים הצעירים. חלק גדול מציבור הפועלים בארץ אין לו חינוך שרשי ומקיף בעניני ההסתדרות. עמדתו ב״שאלות הגדולות״ נקבעת יותר מתוך חוש בריא ואינטואיציה מאשר מתוך ידיעת הענין, והידיעה לקויה ביחוד בשטח היום־יומי של התנועה. הישגי ההסתדרות, התנאים הכלכליים והפוליטיים שבהם נתונה עבודתנו, יסודות הארגון המקצועי, מצב הפועל בארץ בהשוואה עם מצב הפועל בארצות השכנות ובארצות אירופה, הבסיס העיוני והמעשי של מפעלנו בארץ, הערכה ריאַלית של כוח ההסתדרות ומידת יכלתה, היחסים הרצויים והאפשריים את נותני העבודה – כמה הברים בכפר ובעיר יש להם מושג ברור ומלא מכל אלה? העמדה המשובשת של מועצת פועלי מגדיאל בדבר שאלת הסכם והלשכה המשותפת² יש לבאר לא רק בחילוקי־דעות אידיאולוגיים, כי אם בחוסר ידיעה מספיקה בתנאי העבודה במשק החקלאי בכלל ובחקלאות הארצישראלית בפרט.

חלק גדול מציבורנו אינו מכיר את עבָרה של תנועתנוּ, אינו יודע את השתלשלות הרעיונות בתוכה, אינו מכיר את לבטיה והתאַבקוּיותיה, ואינו יודע מפני זה להעריך את כיבושיה והישגיה.

אולם לא רק העבר – גם הנעשה והמתהווה עכשיו בתוכנו לא ידוע ברוּבו לציבור. הפועל העירוני אין לו ציור נאמן – ולפעמים גם לא מושג קלוש – ממה, שנעשה במושבה ובמשק. חבר המשק אינו יודע מהמתחולל בעיר, והוּא הדין הפועל במושבה. אין חילופי אינפורמציה, אין פגישות בלתי־אמצעיות בין הסוּגים והחוּגים השונים המהווים את ציבור הפועלים, ונשקפת לנו הסכנה של קרע והתפוררות מבפנים.

סכנת הביוּרוקרטיזציה

ועוד סכנה חמורה אחת צפויה להסתדרות – סכנת הביורוקרטיזציה. הסתדרות ענֵפה ומסועפת כהסתדרותנו, המַקפת שליש מהישוב ומרַכזת את כל צרכי חבריה ועניניהם בשטח הארגון המקצועי, החינוך והתרבות, העזרה הרפואית, הקואופרציה המשקית, הביטוח והסיוע ההדדי, ההתישבות והעליה, מן ההכרח שיהיה לה אפאראט גדול. מתוך השוואה למוסדות מקבילים קיימים מחוץ להסתדרות הוכח שהאפאראט ההסתדרותי הוא קטן יותר וזול ואפקטיבי יותר. ונאמנה עדות ועדת הביקורת המרכזית על התקדמות המוסדות ״בתיקון הסדרים האדמיניסטרטיביים, בחלוקה רציונלית יותר של התפקידים בין העובדים, בהנהלה אחראית יותר של עניני הכספים, בדאגה לאיזוּן התקציבים, בתיקון משק המסים״ וכו". אולם הסתדרותנו אינה יכולה ליהפך לחברת־מניות, וקיומה אינו יכול להיות תלוי רק באפאראט של עובדים בשכר – ולו גם מסורים ונאמנים.

בלי פעולה מתנדבת, בלי עזרת חברים, בלי התעוררות ציבורית, בלי אַטמוספירה חלוצית, בלי הרגשת סולידריות של שוּתפים לגורל ולמשאת־נפש, בלי מגע חי, בלתי־אמצעי ומתמיד, לא רק בין הציבור ושליחיו, אלא גם בין חלקי הציבור השונים, בלי הנחלת ערכי ההסתדרות לכל חבריה, בלי מינימום משותף של נכסי הרוח המהווים את יסוד תנועתנו – לא תיכּוֹן ולא תקום התלכדות פנימית של הציבור, שרק בה יש הערובה הנאמנה לארגון בר־קיימא וכושר־פעולה.

צבא מתנדבים לפעולה תרבותית־חינוכית

יש צורך במפקד תרבותי וגיוס האַקטיב ההסתדרותי לפעולת התנדבות. עלינו לחקור ולבחון את ההווי והמצב התרבותי של ציבור הפועלים לחוּגיו, עדותיו, מקצועותיו ומושבותיו – ולגייס צבא מתנדבים אשר ישא את דבר התנועה בכל רחבי ההסתדרות, יפיץ אור על שאלותינוּ המסובכות, יביא את דבר הפועל העירוני לכפר, ודבר הפועל הכפרי לעיר, ינחיל לפועלי העדות המפגרות והנחשלות – את ראשית דעת התנועה ואלף־בית ההשכלה האנושית, יכניס את החברים והחברות, שבאו אלינו מעולם זר וממעמד אחר – לתוך עולם המחשבה, המלחמה והיצירה של הפועל הארצישראלי, ימשיך את החינוך של הנוער החלוצי בתוך המציאות הארצישראלית ומתוכה. פעולה תרבותית זו לא תיעשה רק על־ידי עובדים בשכר. לא מפני שאנו נתוּנים במצוקה כספית, אלא מפני שיכלתה התרבותית של ההסתדרות אינה מצטמצמת ואינה ניתנת, לאָשרנו, להצטמצם בתחומים הצרים של המוסדות והמשרדים. במושב ובקבוצה, בשדה ובבית־החרושת, בעיר ובכפר, בעבודה הגופנית ובעבודת הרוח בין ותיקי התנועה וצעיריה – נמצאים לעשרות ולמאות חברים הנושאים בלבם, בנשמתם וברוחם את אשר יצר, הגה, סבל וצבר למעלה מעשרים וחמש שנים ציבור הפועלים בארץ; האוצרות הבלומים האלה משל הכלל הם ולכלל הם צריכים לשוב.

בכינוס ארצי של תאי מפא״י בועדי הפועלים במפעלי תעשיה וחרושת

א׳ שבט תש״ג – 7 בינואר 1943

מכל המאמצים הנדרשים מאתנו בתקופה אכזרית זו, המאמץ הדחוף ביותר אולי הוא זה שממנו תוצאות לכל המאמצים האחדים, והוּא בדק־הבית. בדק־הבית לא רק במובן השלילי בלבד: עמידה בפני התפוררות, אדישות, התנכרות, השתמטות ברגע שכל אחד חייב להיות מגויס, אלא במובן חיובי: הרחבת היקפה של תנועתנו, העמקת תכנה והגברת כוח תנופתה. שנַים הם כלי תנועתנו – ההסתדרות והמפלגה, ושניהם טעונים תיקון וחיזוק והתנערות.

אני מוסיף להאמין, כאשר האמנתי לפני הרבה שנים – אני מקווה שהרבה חברים שותפים לאמונה זו – שלתנועת הפועלים בארץ מספיק ודרוּש רק כלי אחד, הסתדרות אחת כללית וכוללת, שתאַחד את כל הפועלים ואת כל הפעוּלות, אולם עוד לא ניתן לנו דבר זה. ולא מתוך זדון של אֶלמנטים נחשלים וטועים, אלא מפני הטבע של תנוּעתנו, הצומחת ונבנית מתוך העליה. לא בבת־אחת ולא בקלות משתחררת העליה מהמסורת הנפסדת של הגולה ומהעבר הבלתי־פועלי. וכשעומדת לפנינו השאלה מכסימום פועלים או מכסימום פעוּלות, מכסימום פועלים קודם. משום כך ראינו צורך להקים שני כלים למעמד הפועלים: הסתדרות ומפלגה. אולם בהקמת שני הכלים לא ויתרנו על רעיון אחדות המעמד גם בהיקפו וגם בתכנו, כי עמַלנו וגם הצלחנוּ להקים מפלגת־מעמד מכוונת, שעמדה על משמר אחדותה של תנועת הפועלים ושלמותה, והצליחה, באשר היתה פתוחה לכל המעמד, אחראית בפניו, עושה את שליחוּתו ומקיימת את הכלל הגדול: לא רק למען המעמד אלא על־ידי המעמד.

מתוך נאמנות לשליחות מעמד הפועלים אנו חייבים לציין ששני הכלים של התנועה – ההסתדרות והמפלגה – נפגמו. אולי חלק מהפגימות כרוך בגידול התנועה וקשיי הקליטה, אולם כל השלמה עם ליקוּיים ופגמים פנימיים היא בנפשנו.

ההסתדרות חדלה להיות למעשה ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל. כשלושים או ארבעים אחוז של פועלי ארץ־ישראל הם מחוץ להסתדרות; או שהם לא מאורגנים כלל או מאורגנים בארגונים נפרדים. אין שם ההסתדרות הכללית הולם את תכנה. פגם חמוּר זה אין להמתיקו בציוּן סיבות אובייקטיביות שאין לנו שליטה עליהן. לא היינו מגיעים לידי כך – וודאי לא במידה מדאיגה כזו – אלמלא נחלש בתוך תנוּעתנוּ, גם בהסתדרות וגם במפלגה, ולא היה נחלש בהסתדרות אלמלא נחלש במפלגה – הפאתוס לאחדות הפועלים. כאילוּ אנוּ שקוּעים יותר מדַי בחלוקת השלל הקיים, ורָבים על החררה הקטנה המצויה בעין, והסתלקנו מהמאמץ הכללי לכיבושים בשביל התנועה כולה ומפקירים לרוח את כל העומד מחוצה לנו. המפלגה חייבת בשוּרה הראשונה לחדש ולהגביר את רצון ההסתדרות להסתערות על הפועלים הבלתי־מאורגנים בארץ; פחות מאשר באיזה זמן אחר מותר לנוּ עכשיו להניח אף פועל אחד בארץ מחוץ למסגרת הארגונית של המעמד העובד.

ואף זאת: כל זמן שיש ארגוני־פועלים נפרדים, אנחנו חייבים בקביעת יחסים חבריים אתם, אשר ישכנעו אותם, שלא לשווא נושאת ההסתדרות את שם כלל העובדים, ושיש ברצונה וביכלתה להיות הבית הכללי והמשותף של כל פועל, ללא הבדל השקפה, זרם, מפלגה ומוצא; ותהיינה הדעות של הפועל בשאלות עבודה, בשאלות ציונות ובשאלות סוציאליות ובשאלות דת ואמונה, אשר תהיינה – יכירהו מקומו בהסתדרות הכללית של העובדים העבדים בארץ־ישראל. אין לשכנע את ארגוני המיעוטים על־ידי סיסמה והבטחה בלבד – אלא על־ידי טיפוח יחסי חברוּת אמיתיים עם הארגוּנים האלה ושמירה על כלליוּתה, טהרתה ונאמנותה של ההסתדרוּת גם בעניני כלל העובדים וגם בעניניו של כל עובד יחיד. בזאת, ורק בזאת, נכשיר הצטרפות המיעוטים להסתדרות.

הדבר השלישי: עלינו לחרוד על כך שההסתדרות לא תיהפך מתנועה למוסד, ולוּ גם מוסד מסודר ויעיל. הסתדרותנו לא תמלא את שליחוּתה גם לפועלים שישנם בארץ וגם לאלה שיבואוּ, אם היא דק תרשום ותארגן את חבריה, תחלק ביניהם את העבודה כהוגן, ותתפקד כמכונה מסודרת, ולא תוסיף להיות תנוּעה בעלת יעוד היסטורי, ולא תקשר אליה את החברים מחוץ לזיקת האינטרס גם בזיקת הרעיון והיעוד.

והדבר הרביעי: ההסתדרות חייבת לפעול לא רק למען ציבור הפועלים אלא על־ידי ציבור הפועלים. אנחנו חייבים לקיים בתוכנו דמוקרטיה חיה, פעילה וערה, ולא רק פורמלית בלבד, זו המתחילה בבחירות ומסתיימת בבחירות, אפילו אם הבחירות תתקיימנה בכל שנה ושנה. דמוקרטיה לא תיתכן בלי בחירות, אבל בבחירות בלבד אין מקיימים דמוקרטיה פועלת ויוצרת. בחירות נעשות רק ביום אחד, הדמוקרטיה צריכה להתקיים יום־יום, והיא קיימת רק כשנוצרת זיקת־גומלין אקטיבית ומתמדת בין הציבור ובין שליחיו, והפעוּלה נעשית לא רק למען הציבור אלא על־ידי הציבור, בידיעתו, בהשתתפותו, בהכרעתו.

הייתי יכול להוכיח שכל הפגימות שנתגלו בציבוריות המפלגתית שלנו והקשיים העיקריים המונעים לפי שעה את האיחוד המלא של תנוּעת־הפועלים בארץ – מקורם בחילוקי־דעות נגלים ונסתרים בשטח הדמוקרטיה. בשעה שאנו גורסים להלכה ולמעשה שלא די לעשות למען המעמד ולמען העם – אלא על־ידי המעמד ועל־ידי העם – ישנם חברים שאינם סומכים בלבם (אם כי לא תמיד הם מגלים זאת אפילו לעצמם) על המעמד ועל העם, ובמקום להיעגן לכלל הבוחרים מעדיפים הם לעבוד – בשם כלליוּת כביכול – על־ידי כת נבחרים הבוחרת את עצמה מתוך ״אנשי־שלומנו" הנאמנים.

תנועתנו נבנתה על יסוד אמונה בציבור, על יסוד אמון לכלל, על פעולה בתוך הכלל, לשם הכלל ובכוח הכלל. תנועתנו לא בטחה בחלוציות ואַוַנגרדיוּת של כת מיוּחסים – אם כי תבעה חלוציות מכסימלית וחתרה להגמוניה חלוצית בעם ובתנוּעת הפועלים, וגם ביצעה הגמוניה זו. תנוּעתנוּ שוללת ״חלוציות פרופסיונלית״ המתנשאת על ״המון״ בלתי־חלוצי וחסר־הכרה. אנו רוצים שכל ציבורנו יהיה חלוצי; החלוץ היחיד, האישי לא יועיל אם הכלל ומסגרת הכלל לא יהיוּ חלוציים. מפני זה אנו שוללים את המחיצות הנפרדות והמתפרדות של אַוַנגרדים ומובחרים – ואנו פועלים בתוך הציבור הרחב ועל ידיו. מתוך אמונה בכלל, מתוך זיקה לכלל ומתוך היחלצות הכלל כולו ביצענו את האיחורים המפלגתיים בארץ ובגולה והקימונוּ את ההסתדרות הכללית. מתוך החלשת אמונה זו ושלילתה נתגלו פירורים וקרעים בתוכנוּ, במפלגה ובהסתדרות, ונתמוטטה באופן מסוכן אחדותה של תנועת הפועלים בארץ. ואם לא נעמוד בפרץ במלוא כוחנו המוסרי בעוד מועד – עלול כל מפעל העבודה בארץ והישגיו הציוניים והסוציאליים להתערער ולהיחרב.

ועל בדק־הבית אנו מצווים קודם כל במפלגה, כי מכאן תוצאות לבדק בית ההסתדרות. רק מתוך התאוששות מפלגת פועלי ארץ־ישראל, תגבורת אחדותה הפנימית, יזמתה החלוצית, היקפה הארגוני וכושר הסתערוּתה – תורם¹ גם קרנה של ההסתדרות ויעלה, ערכו של הפועל בישוב ובציונוּת.

בדק־הבית לא יסתיים במפלגה. שום דבר לא יתוקן, אם לא יתוקן בהסתדרות. לא נסתפק בהסתדרות בשמירת הקיים. לכלי זה נתכנו עלילות גדולות ונצורות – אם יקום בנו הכוח המאוחד והמאחד, המכוון והיוזם, הנועז והמעפיל אשר יחדש פני ההסתדרות.

אנו אחראים גם לליקוּיים ולחולשות של שאר הסיעות והמפלגות בהסתדרות. יש ליקוּיים וחולשות שהם פרי חבלי הקליטה וקשייה, נגעי מעבר וצמיחה וילדוּת. לא קלה מלאכת הקליטה הנפשית והרעיונית במסכת המורכבת של הוויתנו היחידה במינה; אוּלם יש ליקוּיים ונגעים שאינם אלא פרי חולשתנוּ, ואחריותם עלינו. חולשתה של ההסתדרות וחולשתה של המפלגה היא בעוכרי סיעות אחרות. ולנו לא אחת היא איזו דמות תהיה ל״פועלי־ציון״־שמאל ול״השומר הצעיר״ ול״העובד הציוני״. החברים הנמצאים במסגרות אלה – הם חברינו, הם חברי ההסתדרות, בוני המעמד והעם. מחר גם יהיו חברי המפלגה. איננו נאמנים ליעודי המפלגה אם איננו רואים כל פועל בארץ כחבר־המחר של המפלגה. רק על־ידי נאמנותנו ליעוד הציוני־הסוציאליסטי שלנו ועל־ידי כוחנו ורצוננוּ לקיים יעוד זה, נכשיר את בוא המחר שלא ירחק חוק. ולשם כך אנחנו מתחילים את בדק־הבית במפלגה.

ומלים אחדות על שום מה כינוס של פועלי החרושת. בהקמת משקנו היהודי בארץ באה החקלאות תחילה, והפועל החקלאי היה ראש־פינה. אם חיינו בארץ שונים מחיינו בגולה, אם כאן אנו משתחררים ממאֵרת־התלות ומניחים יסוד לעצמאות יהודית – הדי זה בשוּרה הראשונה באשר הצלחנו להכות שורש בקרקע המולדת ולחזור לעבודת האדמה. הנמנע קם ויהי: בני־העיר היו לבני־הכפר. המהפכה הגדולה שחוללנו בחיינו היתה בהתערותנו החקלאית בארץ־ישראל, והפועל החקלאי היה למיסד, למדריך ולמחנך של תנועתנו.

ההרפתקה המשקית השניה שלנו היתה כיבוש הבניה והסלילה. ואם במלחמה שוּתקה הבניה, ורוב פועלי הבנין נאלצו להיכנס למקצועות־עבודה חדשים – הרי עוד תגיע שעתו של הבנין עם תום המלחמה, ועם פרוץ העליה הצפויה יתחדש ביתר שאת מפעל הבנין, ופועלי הבנין יתפסו שוב מקומם החשוב במערכת חיינו.

בתקופת המלחמה זרחה שמשה של החרושת. מאות מפעלי תעשיה ומלאכה הוקמו בן־לילה. פליטי־ישראל עשו גדולות ונצורות ויצרו, כמעט ״יש מאַין״, חרושת מסועפת לספק צרכי הצבא והתושבים האזרחיים המתרחבים והולכים. זו אינה יצירה קיקיונית – אם כי הקוניוּנקטוּרה המלחמתית שימשה גורם מכריע בהתרחבותה הפתאומית. החרושת שקמה בשעת המלחמה, כמו זו שנוסדה לפני המלחמה – עלינו לדאוג לקיוּמה ולהרחבתה גם לאחר גמר המלחמה. פועלי החרושת הם כבר עכשיו כרבע מכלל הפועלים היהודים בארץ – וגם כרבע מחברי ההסתדרות. גורל החרושת כגורל פועלי החרושת נעשה עכשיו מהשאלות המרכזיות של תנועתנו, גם של הציונות וגם של ההסתדרות. החרושת נעשתה עכשיו עמוד־התווך של מאמץ־המלחמה היהוּדי בארץ. החרושת תשמש בסיס לקליטת עליה, עם בוא השלום, ותעודה כפולה זו של החרושת מחייבת אותנו לדאגה שקולה, כפולה ומכוּפלת.

אולם לא תיתכן שום דאגה לחרושת היהוּדית – בלי דאגה לפועלי החרושת. זוהי קודם כל הדאגה לתנאי עבודה הוגנים ורמת־חיים מַדריגה ועולה ולשיתוף הפועל ברווחה בגלל המלחמה. אולם אין להסתפק רק באלה. שׂוּמה עלינו לשתף את הפועל בגורל החרושת. דרוש שהפועל יהיה ביודעים ובהכרת האחריות שותף למאמץ המלחמה החרשתי, ולא פחות מזה שותף לתפקיד החרושת כמכשיר עיקרי בקליטת העליה.

הצלחנו להקים בחקלאות פועל אשר איננו נופל בידיעתו המקצועית, בכושר עבודתו וטיבה, בפדיונו ובחוּשיו המשקיים, מהפועלים המשובחים שבארצות החקלאוּת המפותחת ביותר בעולם. מדוּע ייבצר מאתנוּ להקים פועל חרושת אשר ידע את מלאכתו כחברו בחקלאות?

בשעה זו הרשתנו נתונה בתנאי מונופולין לרגל מצב המלחמה וסגירת הארץ, אוּלם עם בוא השלום נצטרך לקיים ולהרחיב את החרושת בתנאי התחרות עם חרושת חוּץ. ואנחנו לא נבטיח כשרון התחרותנו על־ידי זול העבודה – אלא על־ידי טיב העבודה ופדיונה הגבוה. הפועל העברי מסוגל להשתוות בחריצותו, מומחיותו ותוצרתו לפועלים המובחרים בעולם; מה שעשינו בחקלאות, אם כי היינו מאות בשנים גמולים מאדמה, נוכל לעשות גם בחרושת, שבה עסקנו גם בגולה. והחרושת שלפני המלחמה תוכיח.

אולם גם דאגה זו אינה מספיקה. פועלי החרושת אינם בונים רק חרושת ומשק. הם גם בונים חברה. הם נדבך של חברת העובדים ושל האומה העברית הקמה בארץ. ועליהם לתפוס בחברה זו מקומם כגורם אקטיבי, המעצב בהכרת ערכו, כוחו ושליחוּתו, את דמות המעמד והעם, שכם אחד את חבריו בחקלאות, בבנין, בים ובשאר ענפי המשק היהודי.

החרושת, כחקלאות, היא מקום ההתישבות הקבוּעה של העובד היהוּדי. חלוקה בין החרושת והחקלאות אינה מוכרחה להזדהות עם החלוקה בין כפר והעיר. אין כל יסוד משקי וחברתי להרחיק את החרושת מן הכפר, להיפך. ואין זה כלל מהנמנע, שנקיף את העיר ישובי־שדה של פועלי חרושת ובנין. אולם פועל החרושת יהווה את חוט־השדרה של העובד העירוני, ודמותו התרבותית והחברתית של פועל החרושת תקבע במידה רבה את דמותה של העיר העובדת.

העבודה בחרושת לא נשאבה כולה, אף לא רובה, ממקור חלוצי. רבים הלכו לעבוד בחרושת בלי כל דחיפה רעיונית ותנוּעתית, אלא מתוך הכרח כלכלי בלבד, ואין אנו צריכים להצטער על כך. אדרבה. כשם שאין אנוּ מצטערים על כך שלארץ עלו יהודים לא רק מתוך זיקה לאידיאל הציוני – אלא מתוך מצוקה, כך אין אנו מצטערים על כך שיהודים חוזרים לעבודה ומוצאים להם מקלט בעבודה, גם בלי מניע רעיוני. אוּלם שוּמה על תנועתנוּ לצרף להכרח את רעיון העבודה ויעודה. פועלי החרושת צריכים להיות לא רק בוני־משק אלא בוני־תנועה והיחלצות פועלי החרושת היא עכשיו אחד מתפקידיה של תנועתנו. אין אני מתכוון לכך שנבוא לפועלי החרושת ונגיד להם שיעזבו את התעשיה ויעברו לחקלאות – אלא שייהפכו לכוח חלוצי בחרושת. תנועתנו ככוח חלוצי ומחנך עומדת כמעט רק על רגל אחת – על רגל החקלאות. זוהי עמידה צולעת, שלא תיכון לאורך ימים. אותו הכוח שמוסיפה החרושת למשקנו הלאומי בארץ – על פועלי החרושת להוסיף גם למשק העובדים, האוצר המוסרי והתנוּעתי, במפלגה ובהסתדרות.

בכינוס הארצי של פועלי הבנין מטעם מפא״י, ב׳ בתמוז תש״ד – 23 ביוני 1944

מקצוע הבנין שונה הוא ממקצועות אחרים: 1) הוא פרוץ יותר מכל מקצוע אחר. לפי טבעו אין בו קביעות לא בזמן ולא במקום; 2) היקפו תלוי, יותר מאשר מקצוע אחר, בעליה לארץ: כשהעליה מתרחבת – מתרחב אף הוא, וכשהיא מצטמצמת – גם הוא מצטמצם והולך; 3) הוא אינו נפגע מהתחרות חוץ־לארץ. אפשר להביא חמאה מאוסטרליה המתחרה בחמאה שלנו, אפשר להביא אריגים מאנגליה, אבל אי־אפשר להביא בתים או כבישים מחוץ־לארץ. לעומת זאת סובל מקצוע הבנין מהתחרות של עבודה זולה בתוך הארץ. זהו איפוא מקצוע הנתון לתנודות קוניוּנקטוּרליות יותר מכל מקצוע אחר והוא דורש יותר ממקצועות אחרים שמירה ארגונית. פועל בנין אינו יכול לעבוד במקום אחד ובקביעות כמו פועל בחרושת. משנגמרה בנייתו של בית, על הפועל לחכות שיהיה בית אחר ובמקום אחר, ומשוּם כך יש צורך בארגון ובאמצעי־שמירה על פועל הבנין יותר מאשר על פועל במקצוע אחד, שבאופן אובייקטיבי הוא מובטח יותר, ויש לקיים, קודם כל לגבי פועל הבנין, ארגון ארצי.

הסתדרויות מקצועיות– לשם מה?

השבוע נתקיימה ישיבה משותפת של חברי מרכז המפלגה וחברי הועדה הארצית של ועדת הבלתי־מפלגתיים העומדת להתכנס, וזה היה בירור ראשון של שאלת ההסתדרוּיות הארציות. נשמעו הרבה טענות, שאין לבטל אותן, נגד הסתדרוּיות ארציות. ואף על פי כן אני מציע יסוּד הסתדרוּיות ארציות.

לפני 25 שנים הקימונוּ את ההסתדרות הכללית, ואחד הרעיונות שהונח ביסודה היה כי אין עדיין אצלנו פועל קבוע במקצוע: היום, עובד הפועל בבנין, מחר – בחרושת, ומחרתיים – בעבודה אחרת. ואם יוצרים הסתדרוּיות ארציות, טענו, הרי יוצרים מחיצות מלאכותיות, שיַקשוּ את המעבר ממקצוע למקצוע. כן נאמר שהסתדרות ארצית עלולה להביא לידי סגירת הדרך למקצוע בפני עולים חדשים. כל הסתדרות ארצית תדאג רק לחבריה היא ולא תרצה לקבל עולים, ובכלל יש חשש להסתדרות צכיסטית. ועוד, אם תהיה הסתדרות ארצית, היא תדאג לענינים המקצועיים בלבד ולא לענין הכללי, ויש סכנה שהיא תפרוק מעליה את המרות הכללית. כן יש סכנה שתפרוצנה שביתות פראיות, ללא התחשבות עם מצב המשק – דבר אשר יזיק לפועלים עצמם, למשק ולהסתדרות. אני שולל את כל הטענות האלה.

כבר קיים בארץ פועל קבוע, אמנם לא כל אחד מ־150,000 הפועלים כבד קבוע במקומו ובמקצועו. אבל הרוב הגדול של הפועלים העובדים בחרושת יישארו לעבוד בחרושת, והפועלים העובדים בחקלאות יוסיפו לעבוד בחקלאות. אמנם אין זה חל כרגע על עבודת הבניה, שפחתה מאד, אבל פועלי המחנות, ואלה שעדיין שמרו על קשריהם עם הבנין, צריכים לדעת שאנחנו עומדים לפני גיאוּת של עבודת־בנין גדולה והמקצוע ימשוך פועלים שעבדו בו 10–5 שנים. זה נכס אנושי גדול ואסור לתנועה לזלזל בו.

העבודה במקצועות קבועים מחייבת גם מסגרות קבוּעות, כמובן בתוך ההסתדרות הכללית ובמרותה. ובבנין דרוש הדבר יותר מאשר במקום אחר, אם כי גם בחרושת אין לוַתר עליו. גם בימים שלא היתה תביעה להסתדרות ארצית של פועלי חרושת, היתה תביעה להסתדרות ארצית של פועלי הבנין. ואני זוכר שהחבר רמז תבע את הענין הזה לפני הרבה שנים.

זכות הקביעות לפועלי הבנין

עוד דבר, שהוא הכרחי, ונדמה לי שגם אותו היה החבר רמז תובע כל השנים – הקניית זכוּיות של קביעות לפועלי הבנין, לפי התור. די לנו בהפקרות האובייקטיבית, שאין קביעות בעבודת הבניה בזמן ובמקום; מן ההכרח, שההסתדרות תַקנה זכוּיות של קביעוּת לפועל העובד שנים אחדות בבנין, לפי ותק ולפי המצב המשפחתי, שזכויותיו תהיינה גדולות משל אותו פועל שעבודתו זו היא רק ארעית.

בתקנה הזאת אין שוּם פגיעה בעליה, כשם שאין פגיעה בעליה כשפועל נשלח לעבוד בבית־חרושת, והוא נשאר לעבוד בו. והרי אנוּ נלחמים על קביעוּתו של הפועל בבית־החרושת. כמובן, אם יהיה חוסר־עבודה, נתבע חלוקת־עבודה, והפועל הקבוע יעבוד 4–3 ימים בשבוּע. אנוּ נתבע זאת גם מפועל חרושת. אבל לא ייתכן שפועל הבנין יהיה מופקר לגמרי למקרה, לאחד שהקדיש את עצמו למקצוע הזה והוא רוצה להישאר בו.

פריון העבודה ושכלול העבודה

יש הכרח, אף כי יש חברים המתרעמים כאשר מדברים על כך, בדאגה להרמת פריון העבודה. אנו נתקלים בהתחרוּתה של העבודה הזולה. והואיל ולא נוּכל להתחרות עם פועלים על־ידי הורדת שכר־העבודה, ולהיפך – עלינו להעלותו ולהבטיח לפועל היהוּדי רמת־חיים הוגנת, עלינו להרים את פריון העבודה. הועד הפועל של ההסתדרות והנהלת ״סולל־בונה״ לבדם אינם יכולים להיות נושאי האידיאה של פריון העבודה, אם רעיון זה לא יהיה נישא על־ידי הציבור, ואם בקרב הציבור לא יבינו שבכך כרוך גורלו.

אבל פריון העבודה בלבד איננו מספיק. יש לשכלל את העבודה, וצריך שיהיו לנו כלים ודאגה מתמדת ללמד כל פועל מקצוע, ולהעלותו במקצועו. אנחנו נשענים תמיד על כוח היצירה שישנו בתוכנו. אנחנו רוצים ללמוד וליצוֹר, ולפועל היהוּדי יש נכס – המוח שלו. אפשר לעשות כל עובד יהודי לפועל ממדרגה ראשונה. זאת צריכה להיות השאיפה של תנוּעתנוּ.

בעבודה הקבלנית שלנו יש לארגן גרעינים־למופת בטיב העבודה שלהם, בגובה השכר שלהם וברמתם התרבותית. אילוּ, למשל, במחנה בלוד, בו עובדים 1000–800 פועלים, היה מתארגן גרעין שחבריו מצטיינים בטיב העבודה, בשכר־עבודה גבוה וברמתם התרבותית – היו אלה לברכה לכל עבודתנו ולכל הציבור. ואין חשש שתיוָצר על־ידי כך שנאה בין הפועלים. משקי־המופת שהקימונוּ בעין־חרוד, במשמר־העמק, בדגניה ובנהלל לא גרמו לשנאה כזאת. אני יודע מה עשו הגרעינים־למופת בחקלאות. ויש גרעינים־למופת גם בחרושת. הנה דוגמת המפעל החרשתי באפיקים. את יוזמו – את מיטיה קריצ׳מן – ראיתי ברוסיה כשהיה ילד, והוא הקים מפעל חרשתי למופת. ואת אשר עשו גרעינים חלוציים בדגניה ובאפיקים – שם עובד הפועל בשביל עצמו וברשות עצמו – אפשר לעשות גם בבנין ובכל מקום שיש קבלנות של ההסתדרות. גם אפיקים אינה עדיין לא במדינה יהוּדית ולא במדינה סוציאליסטית. אבל יצרנו שם, בתנאים של שלטון בריטי ומשטר קפּיטליסטי, אי קטן של משק־פועלים עצמאי, שבו הפועל הוא גם בעל־הבית וגם העובד, הוא המקבל את הערך העודף והוא המקבל את שכר־העבודה. הוא הקונה את מכשירי הייצוּר ואת חמרי־הגלם והוא המוכר את התוצרת, ודבר כזה אפשרי גם במשק הקבלני של ההסתדרות.

אני מציע זאת כחומר למחשבה. ייתכן שזה רעיון פסול. אבל, חברים, נתרגל לשמוע גם דברים שאינם מתקבלים בנקל על דעתנו. אם הציבור ידחה זאת – לא אברח מהציבור. ואם יוכיחו לי שזה פסול – אקבל את ההוכחה. אבל טוב שנתרגל לשמוע גם דברים הנראים משונים במבט ראשון.

״סולל־בונה״ והסתדרות פועלי הבנין

וכמה מלים על ״סולל־בונה״. ״סולל־בונה״ איננו יכול, לדעתי, להיות מוסד של הסתדרות פועלי הבנין, כי ״סולל־בונה״ איננו עוסק עוד ולא יעסוק רק בבנין ובעבודות ציבוריות. הוא עוסק גם בחרושת. הוא יהיר, מוכרח לעסוק גם בחקלאות. הוא גם עוסק בעבודה מדינית – מקצוע שיש לו כאילו שליחים אחרים. אבל כזה המצב. עבודה מדינית איננה דווקא זו הנעשית במשרדים.

בעבודה המשקית שלנו אנחנו הולכים לקראת אינטגראציה – לקראת שילוב הענפים המשקיים השונים. אינני רואה ש״תנובה״, המשביר המרכזי, סולל־בונה״ והקואופרטיבים לתחבורה יוכלו עוד הרבה שנים להיות נפרדים ולעבוד כל אחד לחוד. לא מקרה הוא ש״סולל־בונה״ נעשה בעל בתי־חרושת ולא יהיה משום מקרה אם ״סולל־בונה״ ישלח פועלים גם לחקלאות. ולכן ״סולל־בונה״ מוכרח להיות מוסד של חברת העובדים, של ההסתדרות כולה. אבל במידה ש״סולל־בונה״ עוסק בעבודות ציבוריות ובבנין, הוא עומד לפיקוחה ולביקרתה העליונה של הסתדרות פועלי הבנין והסתדרות זו תקבע את תנאי העבודה של פועלי הבנין גם אצל ״סולל־בונה״.

ייתכן שמ״סולל־בונה״ נדרוש את התנאים הקיימים אצל הקבלן הטוב ביותר בארץ, אם כי אינני סבור שצריך לדרוש מ״סולל־בונה״ מה שהאגודה המקצועית איננה דורשת בשום מקום אחר. אבל הואיל ואצלנו כל אחד תובע מההסתדרות יותר מאשר הוא תובע מעצמו, והוא שוכח כי כדי שההסתדרות תהיה כל־יכולה הוא עצמו צריך להיות כל־יכול; הרי יש סכנה שאם נדרוש מהמוסד ההסתדרותי מה שאיננו דורשים ממשק אחר, לא יוכל מוסדנו לעמוד בתנאים אלה. ״סולל־בונה״ מוכרח להתחרות בשוק הפרטי. כך הדבר במשטר שבו אנו חיים. ״סולל־בונה״ צריך לתת את התנאים הטובים ביותר שההסתדרות המקצועית דורשת אותם.

ההכרח בגרעין חלוצי בציבור פועלי הבנין

פועלי הבנין כגורם תנועתי. הענינים בהסתדרות פועלי הבנין לא יהיו בסדר אם לא יהיה בתוכה גרעין של חברים, גרעין רב־כמות ורב־איכות אשר יראה את הבנין ואת פועלי הבנין לא דק כענין מקצועי בלבד, אלא ראִיה כללית יותר, וישקוד על העלאתם המתמדת של פועלי הבנין, כי שוב לא יהיו לנו פועלי בנין כאשר היו בעליה השלישית. בעוד שנה־שנתיים כאשר יבוא השלום ותהיה עבודת־בניה גדולה, יזרמו למקצוע הבנין המוני פועלים מחוסרי כל הכרה, ואולי גם מחוסרי ארגון. זוכר אני את פועלי הבנין מיד לאחד המלחמה הקודמת. היתה זו תפארת הנוער היהודי, שיסדו את ״גדוד־העבודה״, את קיבוצי ״השומר הצעיר״. בעתיד לא יהיה כך. אבל עוד יש כוחות חלוציים בקרב פועלי הבנין. ולמען שמור על המקצוע הזה, העתיד למלא תפקיד גדול גם בבנין הארץ וגם בבנין הציבור שלנו, יש הכרח לשמור על קאדר חלוצי בעל הכרה במקצוע זה, שהוא יראה את הבניה לא רק כאחד המקצועות, אלא מתוך הבחינה הכללית של ציבור פועלים ושל תנוּעתנו בכללה, והוּא שיכוון את הפועל בתוך הארגון של פועלי הבנין ובתוך העבודה של הבנין, ולא שהכיווּן יבוא על־ידי מוסד. אינני גורס מוסד בניגוד לציבור. אבל המוסד יהיה לברכה, בין אם ייקרא ועד־פועל או שם אחר, רק אם הוא יהיה נישא על כתפי ציבור בעל־הכרה. השאלה של קאדר חלוצי בעל הכרה, המהווה כוח מקצועי ותרבותי בבנין – שאלת חיים היא. כי מקצוע הבניה יתרחב לפתע, ויזרמו לתוכו גם אנשים שלא היו בעבודה כלל. ולמען השתלט על הסטיכיה הזאת ולכוון אותה גם במסלול של העלאת העבודה וגם במסלול של העלאת הציבור – מן ההכרח לגבש גרעין חלוצי בקרב ציבור פועלי הבנין.

אל פחד מפני הסתדרויות מקצועיות ארציות

יש להקים הסתדרוּיות ארציות. פועלי החרושת יכולים לנהל בעצמם את עניניהם, בדיוק כמו שידע הועד הפועל של ההסתדרות לנהל לפני 25 שנים את כל עניני ההסתדרות. הועד הפועל אז לא היה אלא ועד אגודה, שהיה לו סניף אחד: כל פועלי ארץ־ישראל. והוא ידע לנהל את הענינים. 40 אלף פועלי חרושת – יש בהם כוחות מוסריים ואינטלקטואליים וחלוציים לנהל את עניניהם בתוך מסגרת הכלל ובמרוּת הכלל. ההסתדרות הכללית – בועידותיה, במועצותיה, ובועד הפועל – תדון על הפוליטיקה המקצועית של ההסתדרות ותקבע כללים, ובגדר התנאים האלה, שהתנועה כולה תקבע – כשם שתקבע כללים גם לגבי הפעולה המשקית וההתישבות – ינהלו ההסתדרויות הארציות את הפעולה היום־יומית.

ההסתדרות הארצית של פועלי הבנין תהיה אמנם עמוסה פרובלימטיקה יותר מכל הסתדרות ארצית אחרת, והיא תיזקק לעזרתה של ההסתדרות הכללית יותר מאשר כל הסתדרות אחרת, כי היא תהיה הקולטת העיקרית של העליה. לא כל אדם מסוגל להיות מורה או להתקבל לאיזה בית־חרושת, אבל לעבודה פשוטה בבנין – מסוגל כל אחד. אני מקוה שתהיה עליה גדולה וההסתדרות הזאת תיזקק, יותר מכל הסתדרות ארצית אחרת, לעזרת ההסתדרות הכללית. ואף על פי כן, אַל פחד! אַל פחד מהמוני פועלים! יש להעמיד את הפועל לפני תפקידים גדולים, אבל לא ביחידוּת. יחיד – לא תמיד נשאר בנאמנותו, כי בכל אדם יש יצר רע, ולא צריך לסמוך רק על היצר הטוב של היחיד – אף על פי שלא חסרים צדיקים בודדים. אבל פועל במסגרת מאורגנת – אין לפחד מפניו! אם הפועל נמצא במסגרת ארצית של 20 אלף פועלי בנין, והם נמצאים בתוך מסגרת של הסתדרות כללית של 150 אלף פועלים – אין פחד. יעשו משגה? – יעשו וילמדו מהמשגה.

¹

זה חמש שנים עומדת המערכה הפוליטית שלנו במרכז חיינו. כחבר ההסתדרות הציונית וכציוני אני תובע ממשלחת ההסתדרות לקונגרס־פועלים בינלאומי תמיכה מלאה ושלמה, ללא סייג וקיצוץ, בתביעות המדיניות של ההסתדרות הציונית, שהן לפי הכרתי תביעותיו של העם היהודי, כי אין כרגע נציגות אחרת וארגון אחר לעם היהודי מלבד ההסתדרות הציונית.

אינני מדבר כאן בשם ההסתדרות הציונית ולא בשם הנהלתה. ואינני מדבר בשם המשמעת הציונית, אם כי אני מחשיב מאד ענין מרוּת הכלל בתנועת הפועלים ובתנועה הציונית, בשאלה חיונית של קיומנו. אך אני תובע בשם דבר חשוב יותר: בשם הענינים החיוניים של העם היהודי, בשם המערכה המדינית. אני מדבר כאן כחבר מועצת ההסתדרות, וכאחד החברים העמוסים באחריות המדינית של התנוּעה הציונית, כאחד השליחים של תנועת הפועלים והתנועה הציונית גם יחד במערכה המדינית.

נגד בוכהאלטריה כפולה

אינני מנהל בוכהאלטריה כפולה. אינני אחד באהלי ואחד בצאתי. אין לי שתי מדיניות, ולא הבינותי את הויכוח במזכירות הועד הפועל, שלא השתתפתי בו, לצערי, שבו נימקו את הניסוח המיוחד של התביעות הציוניות על־ידי ההסתדרות בשם עצמאות מעמדית. אינני גורס ציונות אחת בתנועה הציונית וציונות אחרת בהסתדרות העובדים. בכלל אינני גורס בוכהאלטריה כפולה. אינני יכול להיות כולי כחול־לבן בחוץ־לארץ וכולי אדום בארץ. אינני יכול להתהלך כל השנה רק בדגל האדום, ולהסתירו כשבא אורח עשיר מאמריקה לחגיגה שלי, ולהניף אז רק דגל כחול־לבן. אינני יכול לתבוע מארצות אחרות פתיחת חזית שניה ולדרוש לעצמי נייטרליות עד שהיטלר יפלוש לארצי.² אינני יכול להטיף לגלי שביתות בתוך המלחמה, לא לצדכי הטבת תנאי העבודה, אלא לשם סיטוּאציה של מהפכה סוציאלית, ולהנמיך את דגלי הציוני מתוך עמידה על קרקע הריאליזם של המשטר הקיים גם לאחר המלחמה. אינני יכול לחנך את הנוער לדיקטטורה של מפלגה אחת ולדרוש מהרוב שיבטל את דעתו בגלל המיעוט. אינני יכול לדרוש קולקטיביות רעיונית במפלגתי ולחייב משטר סיעות במפלגה אחרת. אינני יכול לעשות פשרות עם ההון הפרטי ולהסתגל לטעמו של כל תקיף, אם זה מועיל למשקי ולאנשי־שלומי, ולהטיף לעמדה רבולוּציונית לא־מציאותית כשהדבר נוגע לכלל הפועלים. אינני יכול לעשות קואליציה עם ״המזרחי״ נגד ארץ־ישראל העובדת בהוּנגריה, ולהילחם נגד כל קואליציה עם ״המזרחי״ בארץ־ישראל. אינני יכול להטיף לאחדות ישראלית בשם מדינה דו־לאוּמית וללגלג על אחדות ישראלית בשם מדינה יהודית. אמנות זו שהתמחו בה אנשי ״הציונות הגדולה״ ו״הסוציאליזם המהפכני״ בתוכנו – אינה לפי טעמי, כי אני שולל כל בוכהאלטריה כפולה.

התאמה בין שאיפות תנועת הפועלים ועניני האומה

לפני כעשר שנים וחצי הוטל עלי, יחד עם עוד שני חברי במפלגת פועלי ארץ־ישראל, חלק לא קטן בעול של ההנהלה הציונית. זה היה בקונגרס ה־18 ב־1933. בכינוס הראשון של ההסתדרות לאחר קונגרס זח, במושב השני של הועידה הרביעית (כ״ג בטבת תרצ״ד), חשבתי לחובה להסביר לציבור הפועלים מהי הדרך שבה צריכים ללכת שליחי תנועת הפועלים בתוך התנועה הציונית, ואמרתי:

״על סיעת הפועלים בקונגרס נפל הפעם חלק יותר גדול באחריות מאשר עד היום הזה, אם כי גם הפעם לא הגיעה לידי רוב מוחלט לא בקונגרס ולא בהנהלה. חובתנו להגיד, גם לתנועה הציונית וגם לעצמנו, מה הם התנאים שעל פיהם יכולים הפועלים להשתתף בהנהלה הציונית.

״לתנועת הפועלים בעולם יש נסיון מר מאד בשיתוף שליחיה בממשלות. ואם כי אין ההסתדרות הציונית מדינה והנהלתה איננה ממשלה – הליקויים והסכנות שישנם בממשלה אינם נמנעים גם בהנהלה, ונדמה לי שיש שני תנאים להשתתפוּתם של באי־כוח הפועלים בהנהלה:

״א. נאמנות ליעוּד הפועל. אם השתתפותם בהנהלה מחייבת הפסקה או ערעור או החלשה של קשריהם הרעיוניים והארגוניים עם תנועת הפועלים; אם שליח הפועלים בהנהלה איננו יכול להיות נאמן במאה אחוז לכל היעודים והמאוַיים של תנועת הפועלים, אין הוא ראוי להיות שליח ציבור הפועלים ואין הוא יכול לשמש בשמם בהנהלת הענינים הכלליים. רק כמו שהוא, על יחסיו, דעותיו וקשריו, הוא יכול להיכנס ולהישאר בהנהלה;

ב. נאמנות ליעוּד האומה. אין הוא יכול לשמש בהנהלה כשליח האינטרסים של ציבור הפועלים בלבד, ואין הוא יכול לקבל הוראות מחייבות מן ההסתדרות או מן המפלגה שלו בענינים הנוגעים לכל התנועה הציונית. אם איננו יכול להיות חבר בהנהלה בשם כל התנועה; אם איננו יכול לשמש את צרכי התנועה כולה ולראות את עניני העם כולו כעניני ההנהלה; אם איננו יכול לראות גם מפלגות אחרות כחלק אורגני של התנועה, כחלק שווה זכוּיות וחובות ולהיות גם שליחם בכל ענין הנוגע לכלל האומה או לכל התנועה – אין הוא רשאי להיכנס להנהלה.

״ואם תאמרו: יש סתירה בין הדברים – איך יכול שליח להישאר נאמן לכל המאוַיים והיעוּדים וההשקפות והרצונות והקשרים של תנועת הפועלים ולהיות באותה שעה שליח של כלל האומה, ולא להעדיף את האינטרסים המיוחדים של שולחיו על האינטרסים של הכלל? על זה אענה: מי שאיננו מאמין בהתאמה המוכרחת שבין השאיפות והיעודים ההיסטוריים של תנועת הפועלים ובין עניני כלל האומה, מסלף את רעיון כלל הפועלים ואת רעיון כלל האומה כאחד. היה זה עיקר מרכזי שעליו הושתתה תנועת הפועלים העברית. ולא מאתמול, עוד לפני כעשרים וחמש שנה, על עמודי העתון הסוציאליסטי העברי הראשון בארץ, הבעתי אמונה בהתאמה ההיסטורית שבין צרכיו ומאוַייו של הפועל העברי לבין צרכיה ומאוַייה ההיסטוריים של האומה.

״הפועל העברי בארץ עשה את עבודתו תמיד מתוך הכרת שליחותו הלאומית, ומלחמתו המעמדית היתה מלחמה של מגשימי הציונות נגד המתנכרים והמתכחשים ליעודים הלאומיים. וכשבא־כוח הפועלים נוטל על עצמו אחריות לעניני האומה – עליו להביא לידי גילוי ממשי את ההתאמה הפנימית הטבועה במאוַיי המעמד העובד וצרכי העם כולו״.

ואני סיימתי אז את דברי במלים אלה:

״בפעולתנו הציונית אנו צריכים לשווֹת לפנינו כל הזמן רק דבר אחד, והוא: העם היהודי, שהקרקע נשמט מתחת רגליו, שאָשיות קיוּמו מתמוטטות, וחרב חדה מתהפכת על ראשו – לגורלו אנו אחראים ואת שליחוּתו אנחנו עושים, והתפקיד הכבד שהוטל עלינו נמלא במידת יכלתנו – בנאמנות, באחריות ובאומץ״.

מ״אני מאמין״ זה לא זזתי אף רגע במשך עשר שנים אלה ולא אזוז כל הזמן שאעשה באיזו שליחות ציונית או באיזו שליחות הסתדרותית, ולעולם לא אנהל שום בוּכהאלטריה כפולה – אחת פה ואחת שם.

מאזן הפעולות של הנהלת הסוכנות

אף כי לא הייתי אף פעם מהמרוצים, גם בטרם שנכנסתי לעול ההנהלה וגם אחר כך, ביחוד אחר כך – אינני מתבייש, לא כציוני ולא כשליח תנועת הפועלים, בפעולה של המחלקה המדינית, במידה שזאת היתה, באופן מיוחד פעולה של המחלקה בירושלים. משהו נעשה, משהו גם הושג בעשר שנים אלה בשטח העליה.

עניני העליה הם בכל זאת ענינים שאינם כל כך טפלים בתוך המעשים הציוניים. באותה הודעה שמסרתי במושב השני של ועידת ההסתדרות הרביעית לפני עשר שנים, בסוף טבת תרצ״ד, עמדתי גם על עניני העליה ודיברתי על תכנית חוֹמש של העליה ואמרתי את הדברים הבאים:

״בחמש השנים הקרובות (זה היה ב־1934) צפויה לעולם סכנת מלחמה. בשבילנו כאן סכנה זו חמורה שבעתיים. ולמען נוכל לעמוד בבוא השוֹאה, עלינו להכפיל את מספרנו בתקופה זו ולבצר את עמדתנו הפנימית ביצרון מכסימלי. זאת צריכה להיות תכנית החוֹמש שלנו, ולקראת הגשמת תכנית זו עלינו לכוון את כל מאמצינו החיצוניים והפנימיים״.

בשבילי הכפלת מספר הישוב אז לא היה אידיאל, ולא היה זה הרבה, אבל זה לא היה כל כך קל. היינו אז, לפגי עשר שנים, רבע מיליון יהודים בארץ. זו היתה תוצאה של מפעל ״חובבי־ציון״ והציונות המדינית במשך ששים שנה, וביחוד במשך חמש־עשרה השנה שלאחר המלחמה האחרונה, מאז הצהרת בלפור והמנדט; ולהעלות בחמש שנים מספר כפול של יהודים אינו דבר קל כל כך. המציאות לא אימתה בדיוק את השערותי. המלחמה באה לא בעוד ארבע־חמש שנים, אלא בעוד חמש שנים וחצי, אבל תכנית החוֹמש נתגשמה.

כאשר פרצה המלחמה מנינו כחצי מיליון יהודים בארץ. מספרנו הוכפל. הישג זה בא גם הודות לנסיבות אובייקטיביות, הודות למצוקה, אבל מצוקה והכרח היסטורי אינם מביאים תמיד באופן פאטאלי ואבטומטי לידי תוצאות חיוביות, אם אין ראיית הנולד ואם אין מאמץ מתמיד למען הפנות אותם למסלול של יצירה.

במשך הזמן הזה היתה רכישה קרקעית גדולה בעלת ערך התישבותי ופוליטי לא קטן – רכישת החוּלה. הוגבר הישוב בצפון. זה בא לא בלי קשיים פנימיים. מטובי הציונים, מהלוהטים לפעולה לגאולת הקרקע, עיכבו לא מעט, והיתה דרושה עמידה נמרצת, עקשנית ונאמנה של ההנהלה המדינית לבצע דבר זה למרות הקשיים הפנימיים והחיצוניים.

ושוב לא יהיה זה אמת, אם נזקוף זה רק על חשבון ההנהלה או המחלקה. היו גורמים אשר היתה להם יד בהישג זה, אנשים שעמדו בראש חברת הכשרת הישוב: יהושע חנקין, ד״ר יעקב טהון וד״ר א. רופין ז״ל.

נעשה משהו – דבר לא קטן־ערך בשטח הבטחון, כאשר החלו המהומות. גוּיס על ידינו כוח מזוין יהודי, כאשר לא היה בארץ זו מאז היתה המלחמה היהודית האחרונה בפיקודו של בנימין מטבריה, בתחילת המאה השביעית.

היו הופעות פוליטיות בועדת פיל, בועידת לונדון. היה גיוס לצבא במלחמה זו – גם להגן על הארץ, אם חלילה תהיה פלישה, וגם להשתתפות כיהודים בכל החזיתות באירופה נגד היטלר, והיתה מערכה פוליטית נגד ״הספר הלבן״ והיא עוד נמשכת.

תפיסה חדשה של הפעולה המדינית

אולם לא הייתי עומד כלל על הדבר הזה, כי אין לי ברגע זה ענין לא לדין־וחשבון ולא להשוואות אלא יש דבר אחד שנתחדש על־ידי ההנהלה הזאת, שיש לי הזכות להיות בתוכה זה למעלה מעשר שנים, והחידוש הזה נוגע ישר לענין שבו אנו עומדים.

בהנהלה זו נתחדש משהו בדרכי הפעולה הפוליטית. ושוב אינני זוקף זאת רק לזכות חברינו, כי אין מחלקה מדינית אלא הנהלה קולקטיבית, וכל מה שאנו שוגים וּמֵרֵעִים לעשות – כולנו אחראים על כך, וגם אם יש משהו חיוּבי – לפעמים ייתכן גם דבר כזה – יש לכל ההנהלה זכות לכך, ולא לפלוני ואלמוני. נתחדש דבר, וחידוש זה צריך להשריש בתנועה. החידוש הוא: תפיסה חדשה של מהות הפעולה הפוליטית. לא ראינו בפעולה הפוליטית שיחה בלבד של נציגינו עם שליטי העולם ותקיפיה. לא שזילזלנו ולא החשבנו שיחה – ידענו ערכה, גם בחיוב, אם היא מוצלחת, וגם בשלילה, אם היא חלילה אינה מוצלחת, וגם זה קורה לפעמים. אבל ראינו את המשען העיקרי של הפעולה הפוליטית לא בדברי נציגים ושיחותיהם, אלא בפעולה הציבורית של כוחות העם, בהפעלת העם, בגילוי רצונו יום־יום, בגיוס רצונו, בגיוס יכלתו. אני אומר זאת לעתון, שהשבוע כל כך לא הבין מה שאמר ברל כצנלסון³, ולעתונים אחרים, וביחוד לציבורנו. אין אני רואה את עצמנו כחלוצים יחידים ובציונים יחידים. הייתי חושב את זאת לאסון גדול, אילו לא היו ציונים מלבדנו ואילוּ לא היוּ חלוצים מלבדנו.

אנחנו בעצמנו לא היינו מה שהננו, אילוּ לא היו ציונים גם שלא מציבור הפועלים. החלוציות עשתה אותנו לפועלים. ויש גם חלוציות מחוץ לציבורנו. אין איש בתוכנו שלא יעריך את החלוציות של אנשי ביל״ו, את החלוציות של פורצי החומה בירושלים, אשר יסדו את פתח־תקוה, ושלא יעריכו ולא יכירו כגילוי עליון של חלוציות את מפעל חייו של יהושע חנקין, של א. רופין, של פנחס רוטנברג, גם של אנשים כמו שנקר⁴ ומולר⁵ וכמותם במחנות אחרים, במפלגות אחרות ובמעמדות אחרים.

תנועת הפועלים – חוט השדרה של התנועה הציונית

אבל, אני אומר כציוני, לא תיתכן שום פעולה פוליטית ושום מערכה פוליטית של הישוב ושל העם, אם בתוך המערכה הזאת לא יתפוס ציבור הפועלים את המקום המרכזי, כי הוא הכוח הגדול ביותר בישוב. ואין זה מקרה. זה טבוע בעצם מהות ההגשמה הציונית בתוך הישוב. אילוּ לא היה זה כך, היתה הציונות מסתלפת. ואין לתאר פעולה מדינית, ואין לתאר מערכה מדינית בלי התגייסותו המלאה והמכסימלית של ציבור הפועלים. שוּם הצלחה, ושום חן־וחסד של נציגים לא יועילו בשיחות עם שליטי לונדון או ואשינגטון או מוסקבה, אם העם, הישוב, וציבור הפועלים לא יהיו מגויסים. ולא יהיה גיוס הישוב והעם בלי גיוּסו של ציבור הפועלים במלוא כוחו, משקלו המוסרי, הרעיוני והפוליטי.

וכל פעולתנו היתה מאפע, אילו גם היינו בעלי כשרון פי כמה ומוצלחים פי כמה ונושאי חן־וחסד פי כמה, אילוּ היינו יחידים, אילוּ היינו בונים רק על הכשרון שלנו או על הנאמנות שלנו או על המומחיות שלנו. אם עשינו משהו ואם יש תקוה שנעשה משהו – הרי זה מפני שפעלנו כשליחים, מפני שמאחורינו או לפנינו או אתנו פעל ציבור, מפני שהיה רצון של ציבור, ואנחנו היינו לו לפה, ומבלי שהציבור יהיה מגוּיס ופעיל וער – אין ערך למה שתעשה ההנהלה, זאת או אחרת, הטובה או הרעה ממנה.

כשאנחנו עומדים עכשיו במערכה (ואני אומר זאת לא לתפארת המליצה; שום מליצה לא תגיע עכשיו לשיא הטרגיות שבה אנו חיים) אשר בכמוֹתה עוד לא נמצא העם היהוּדי – לא תיתכן עמידתנו בה בלי גיוס מלא של העם כולו, וקודם כל, של הציבור הזה המיוצג כאן, שעליו להיות למופת בחלוציותו, בהתלכדוּתו, בנאמנוּתו לשליחות ההיסטורית, אשר הוא ממלא בארץ מאז היותו ועד היום הזה.

אינני מאמין שאפילו בארצות אחרות אפשר לעשות פעולה מדינית רק על־ידי נציגים. אבל שם יש לנציגים כלים: צי, צבא, מכס, תקציב וכיוצא באלה; להם יש שלטון על טריטוריה. לנו אין אף שמץ מהדברים האלה. לנו יש רק העם, הציבור, שבו פועם אותו הרצון הפועם בנו.

משום כך אני רואה חשיבות כל כך גדולה ומשקל כל כך רב למעמד הזה. אין אנו מביאים לעתים תכופות יותר מדי – באשמתנו או באשמת אחרים – ענינים פוליטיים לשולחן ההסתדרות. אוּלם כרגע לא אנו, אלא הנסיבות העמידו את ההסתדרות – לא את המפלגות בהסתדרות, אלא את ההסתדרות כולה – את 130 אלף חבריה, כגוף אחד ויחיד, בפני שאלה פוליטית: איך יופיע ציבור זה בפני פורום פועלים בינלאומי גם בשאלת אחדות הפועלים, שעליה אדבר אחר־כך, וגם בשאלה הפוליטית של העם היהודי.

אין זה מקרה שכיח (במובן זה אולי בפעם הראשונה) שההסתדרות תועמד בפני בירור הפרובלימה הציונית הפוליטית במלוא היקפה. ייתכן שזה לא נוח מבחינת היחסים הפנימיים, ייתכן שמבחינה זו – הדבר בא לא בעתו, אבל ההיסטוריה איננה מותנה אך ורק בענינים התכסיסיים של הסיעות והמפלגות.

אנו עומדים בשלב האחרון של המלחמה. יש לקדם בשמחה שהתעורר הרצון פה ושם להקים מחדש אחדות פועלים עולמית. עומד להיקרא קונגרס שידון בשאלה זאת ואנחנו מוזמנים אליו. אנחנו חייבים לקבוע עמדה בשאלות אשר לא קבענו לגביהן עמדה, ואשד אולי לא כדאי מתוך חשבונות פנימיים, שהם חשובים (בעיני חשבונות פנימיים של ציבורנו אינם דבר קל), לקבוע לגביהן עמדה. אבל יש חשבון גדול יותר, חשבון של הכלל כולו ושל התנוּעה כולה. ואנחנו נתבעים לקבוע עמדה. אין אנחנו יכולים להשתמט מזה, כי ההשתמטות גם היא כמוה כקביעת עמדה, עמדה שלילית.

חזון המדינה – חלק אורגני של הציונות הסוציאליסטית

ויש, קודם כל, טענה קודמת לעצם הבירור. שואלים: האם אין פרוגרמה ציונית? האם ב־1897 לא ישבו בבאזל ולא ניסחו מהי הפרוגרמה הציונית המדינית? האם ביטלו מאז את הפרוגרמה הזאת? למה לנו כל הויכוח הזה?! – ומפני זה אתחיל בבירור מושגים ומונחים מרכזיים אחדים המנסרים בחלל הויכוח הפוליטי: ״מדינה יהודית״, ״מדינה דו־לאומית״. ״פריטט״.

אם להאמין לעתונים מסוימים, שאינם נוהגים לתקן את דבריהם כשמעמידים אותם על טעותם, הרי כל ה״אסון" הזה של מדינה יהודית הוכנס אלינו פתאום באופן אוּזוּרפטורי בזמן האחרון על־ידי אנשים שנתפסו לרביזיוניזם, ואני עבדכם הנני ״אויב העם מספר אחד״ בחטא הזה. אבל אני נמצא בחברה לא כל כך גרועה: אתי ד״ר ח. וייצמן, ההסתדרות הציונית באמריקה, ״הדסה״, ״פועלי־ציון" – ״צעירי־ציון״ באמריקה, גם ״פועלי־ציון" שמאל באמריקה, התנועה הציונית באנגליה, באפריקה, בקנדה, באוסטרליה, כל המפלגות היהוּדיות בארץ־ישראל, פרט לשתים: ״אגודת ישראל״ ו״השומר הצעיר״. אולם אני חושב שנחת־רוח זו שעתון ״משמר״ ממציא לרביזיוניסטים – איננה מגיעה להם. לא הם המציאו את המדינה היהודית.

אמנם, ב־1931 היה ויכוח גדול בקונגרס הציוני על ה״ענדציעל״, כשהרביזיוניסטים רצו אז, ב־1931, שהתנועה הציונית תבדוק מחדש את הנוסח הפוליטי שלה ותקבל נוסחה חדשה ותפרש מה הוא ה״ענדציעל״. הייתי אחד מאלה אשר התנגדו לכך בכל תוקף, ואינני מתחרט. בין המתנגדים האלה היה עוד יהודי אחד – המנוח מ. אוסישקין – אשר ״שלל״ את המדינה היהוּדית, ועוד יהוּדי אשר פעם היה ציוני פרוגרסיבי, אבל עכשיו נעשה יחד אתי ״רביזיוניסט״ – יצחק גרינבוים. אנחנו שללנו אז, ובצדק, הכרזה על ״ענדציעל״ של מדינה יהודית ונלחמנו נגדה, והרוב קיבל את עמדתנו.

אבל באותו קונגרס ב־1931, שבו נלחמתי נגד הכרזת סיסמה של מדינה יהודית, אמרתי בנאומי:

״מרכז הכובד של הפרובלימה הארצישראלית גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית הוא בזכות העם העברי המפוזר בכל העולם לשוב לארצו ולהתישב בה ולכונן בתוכה את קוממיוּתו המשקית, התרבותית והממלכתית, כאומה חפשית עומדת ברשות עצמה ככל שאר האומות החפשיות״.

אני מניח שאולי יש מישהו שאיננו מבין עברית ואיננו יודע כראוי מה זאת ״קוממיות ממלכתית כאומה חפשית עומדת ברשות עצמה ככל שאר האומות החפשיות״. אבל ציבורנו, אני בטוח, מבין, אם כי אין לי התקוה שגם ציטטה זו תופיע באותיות גדולות על עמודי ״משמר״, המזכה אותי מזמן לזמן בציטטות. ארצנו ארץ קטנה. ציבורנו עוד קטן, 130 אלף חברים אין זה מחנה עצום כל כך. וכאן לא קל כל כך לסלף דעת מתנגד, כל זמן שיש לכל אחד החופש להביע את דעתו.

אך בקונגרס ההוא לא חידשתי בזה כלום. מדינה יהודית, עצמאות שלמה של האומה העברית במולדתה, שויונה הממלכתי עם כל האומות החפשיות בעולם – זה היה מן הרגע הראשון התוכן והחזון של התנוּעה הציונית. עוד בטרם היות המלה ״ציונות״ היה זה החזון של דורות יהודים, היה זה החזון של אלה שעלו על המוקד. מחזון זה נולדה התנועה הציונית המודרנית. ולא מפני שהסתלקו מהחזון ניסחו בשנת 1897 את הנוסח אשר ניסחו, אלא התאימו את הנוסח לנסיבות הזמן. לא קיבלו אפילו את הטרמין שנתחדש עכשיו, ״פיקוח בינלאומי״, ודחו אותו, אם כי היתה הצעה כזאת בקונגרס ההוא. הציעו אז ״פאֶלקאָר ראֶכטליך" – ודחו זאת, ולא מפני שהתנגדו לערובות בינלאומיות (כי לא פיקוח בינלאומי רצתה התנועה אלא ערובות בינלאומיות), אלא מפני שלא ראו למתאים להכריז על כך בניסוח פרוגרמה פוליטית בנסיבות הזמן.

אבל לא היה ציוני, לא היה יהודי, שלא ידע מהי השאיפה של התנועה הציונית. אתם יודעים שבקונגרסים הכריזו והודיעו שאין אנו שואפים להשתלט, כשם שאין אנו רוצים שישלטו עלינו – לא לשעבד ולא להשתעבד. עכשיו מנסים לצורך הדיסקוּסיה להסיק שבזה הסתלקה התנוּעה הציונית מהחזון המדיני, מחזון של קוממיות ממלכתית יהוּדית, ממדינה יהוּדית.

תסלחו לי אם עוד פעם אצטט, אבל הפעם אני שמח שאינני מצטט את עצמי – אלא דברי אדם, שעדיין הוא נאמן על עתון ״משמר״, המפרסם סיסמאות עקורות מתכנן. במיסמך ״היסטורי״, שנתחבר על־ידי המנהיג והמומחה הפוליטי של ״השומר הצעיר״ החבר מ. בנטוב, נאמר בנוגע להכרזת העיקרון הזה של אי־השתלטות בזו הלשון:

״אולם לדאבון הלב לא היתה נוסחה של אי־השתלטות מכוּונת לבוא במקום נוסחה של מדינה יהודית. היא היתה מנוסחת בלשון שאיננה פועלת ברעיון של מדינה יהודית. אף על פי שאי־השתלטות נעשתה לנוסחה רשמית של הקונגרס הציוני, בכל זאת הוסיפו המפלגות המהוות את הקונגרס, פרט לבודדים יוצאים מהכלל, לשאוף להקמת מדינה יהודית ולהתנגד עם זה בכל תוקף לסיסמת הדו־לאומיות״.

יש לנו כאן עדות מוסמכת – ראשית כל שהכרזת אי־השתלטות לא באה במקום המדינה היהודית, כי אם להיפך, שיחד עם עיקרון זה דגלנו גם להבא בשאיפה של מדינה יהודית ובהתנגדות לסיסמה של דו־לאומיות. אני חושב שקביעה זו היא התשובה הקולעת ביותר לדימגוגיה של אנשי ״משמר״, המכריזים ערב ובוקר, שמדינה יהודית זהו דבר חדש וזוהי הזדהות עם הרביזיוניזם.

אולם בנטוב בציטטה זו לא גילה כל חדשות. הוא רק קבע עובדה פוליטית הידועה לכל אחד המכיר את התנועה הציונית. חזון המדינה היהודית היה חלק אורגני של תנועת הפועלים הארצישראלית ותנועת ״פועלי־ציון״.

לפגי 25 שנה, ביום הזה, נתאסף חלק לא קטן מציבור הפועלים בארץ, שהיה אז קטן מאד, להקים את אחדות הפועלים השלמה. היא לא הצליחה במלואה – הוקמה רק אחדות הרוב, לצערם של אלה שרצו לאחד את כולם, הוקמה ״אחדות־העבודה״. על המצע של האיחוד היו חתומים ארבעה חברים בלתי־מפלגתיים: ש. יבנאלי, י. טבנקין, ברל כצנלסון וד. רמז, ושני ״פועלי־ ציון״: בן־צבי ובן־גוּריון. במצע האיחוד ניתנה הגדרה מהי השאיפה של התנועה הציונית, ושם נאמר: ״מַשׂאת התנועה הציונית היא עם ישראל השב בהמוניו לארצו, הוֹיה לעם חפשי, שליט בארצו, מסדר את חייו ברשותו״.

כעבור שנתיים הגישו ״פועלי־ציון" תזכיר למפלגת העבודה על גבולות הארץ ובתזכיר נאמר בין השאר: ״שאלת הגבולות בארץ־ישראל צריכה ויכולה להיפתר רק במובן אחד בלבד – לצור את ארץ־ישראל כיחידה כלכלית ומדינית לשם יסוּד הקהיליה (קומונוולט) היהודית״. על התזכיר היו חתומים שלמה קפלנסקי ודוד בן־גוריון. ובכן, אפילו המלה ״קומונוולט״ כבר היתה ידועה גם אז, ולא נתחדשה במלון בילטמור. ואני רוצה להעיד, שגם אני וגם קפלנסקי, ידענו כבר אז שיש ערבים בארץ־ישראל. ואני יכול להעיד על קפלנסקי, מפני שאני ראיתיו בארץ כבר בשנת 1912. ואפילו אני ידעתי פחות או יותר שיש ערבים בארץ־ישראל. נפגשתי אתם בפתח־תקוה, בסג’רה, בזכרון־יעקב, במסחה, בשדות, בכרמים, גם בלילות מאחורי הקיר, אחר כך גם על ספסל הלימודים באוניברסיטה התורכית בקושטא וגם במקומות אחרים. גם כתבתי יחד עם י. בן־צבי ספר על ארץ־ישראל, שבו היו יותר מ־300 עמודים מוקדשים רק לערבים בארץ־ישראל.

ובכן, שנינו ידענו שיש ערבים. ואף על פי כן האמנו, ואמרנו זאת למפלגת העבודה שהשאיפה היא ליצור כאן קומונוולט, קהיליה יהודית.

ולפני כן, כשרוב פועלי ארץ־ישראל היו עוד במַדי צבא, היתה מעין ועידה פוליטית יהודית בלונדון, ובין המשלחות היה גם שליח של הפועלים החבר י. וילקנסקי. הפרוטוקולים של אותה ועידה לא נתפרסמו, אבל יש מכתב מאחד ממבַשרינו ומורינו הגדולים ביותר, נ. סירקין. הוא כתב אז לנו, לארץ, כי בכינוס הראשון שנתקיים בלונדון לאחר המלחמה (זה היה בקיץ תרע״ט) ״ביררנו תכניות מעשיות להגשמת המדינה היהודית״. והוא כותב לנו:

״לדעת וילקנסקי אפשר לישב בנגב שלוש מאות אלף משפחה, ודרוש לזה הון של שלושת אלפים מיליון פרנקים (בכסף שאנחנו רגילים בו עכשיו הרי זה 120 מיליון לא״י). זאת אומדת לברוא אפשרות של קיום עירוני לעוד מספר מתישבים כזה, אשר יתישבו בארץ בערים ישנות וגם חדשות ויעסקו במלאכה ובתעשיה. זו היא התכנית הרחבה הרוצה במדינת יהודים ממש, בארץ־ישראל עברית, בקיבוץ גלויות ובתקומת האומה״ (קונטרס ד׳, ט״ו סיון, תרע״ט).

לי לא ידוע שכבר אז, בימים ההם, בימי יסוד ״אחדות־העבודה״ ב־1919, כאשר וילקנסקי עשה את התכניות של הקמת מדינה, וכאשר ״אחדות־העבודה״ הכריזה על זה, וכאשר ברית פועלי־ציון״ ימין הודיעה על זה למפלגת העבודה – לא ידוע שכבר אז נתקיימה המפלגה הרביזיוניסטית. אבל בתוכנו פעמה השאיפה והיא היתה אחד הכוחות המניעים בתנועתנו – להקים קוממיות יהודית במולדת, שויון ממלכתי, מדינה יהודית.

הנוסחה של המדינה הדו־לאומית

את הנוסחה של מדינה דו־לאומית קיבל ״השומר הצעיר״ מן המוכן מאחרים, כחלקים רבים אחרים מתכניתו. עד כמה שאני זוכר, היתה זו המצאה של ״ברית־שלום״ מלפני כ־20 שנה. אני הוזמנתי פעם לאסיפה של ״ברית־שלום״ זו. זה היה לפני 19 שנה, בתרפ״ה. היה ויכוח ביני וביניהם. אמדתי להם, שלא הם הראשונים שהכירו בחשיבות של טיפוח יחסי שכנים עם הערבים; אנחנו, פועלי ארץ־ישראל, עשינו זאת לפניהם, בדיוק כמו שאנחנו נלחמים למדינה יהודית לפני הרביזיוניסטים. אמרתי להם, שהיהודים לא יקבלו את הנוסחה הדו־לאומית וגם הערבים לא יקבלו אותה, כי השאלה העיקרית היא שאלת העליה – אם יבואו המוני יהודים לארץ הזאת. לא ״רבים" כאשר נאמר אז, כי מה זה ״רבים״? היהודים הם רבים גם באמריקה, וגם ברוסיה. אנחנו רוצים רוב. אנחנו רוצים רוב ביחס לעם היהודי, ואנחנו רוצים מדינה יהודית. ועוד אז ציינתי: יש כל מיני מדינות – יש מדינה מדכאה ומשתלטת, אנחנו מתנגדים לה; יש מדינה של צדק לאומי ושויון לאומי ושויון סוציאלי – זו המדינה שלנו. הם נשאלו אז, מה זאת אומדת ״מדינה דו־לאומית״, אם הכוונה לדו־לאומית כמו בקנדה? בקנדה יש שני לאוּמים – הבריטים הם רוב, הצרפתים הם מיעוט, יש להם שויון לאומי; הלשון הצרפתית, התרבות הצרפתית שלטת, אבל זוהי רק זכות הצרפתים שבקנדה – אין להם שום זכות להביא צרפתים מצרפת או מאיזה מקום אחד. הם גם אינם דורשים לעצמם זכות כזאת. האם מדינה דו־לאומית כזאת אנחנו רוצים?

בפגישה שניה שהיתה לי עם אנשי ״ברית־שלום״ (חשון תר״ץ) התוכחנו שוב על הנוסחה הדו־לאומית, ואמרתי להם:

"הנוסחה של מדינה דו־לאומית שאנשי ״ברית־שלום״ הרימו על נם, אינה אומרת כלום ואין בה כל תוכן פוליטי. אם הכוונה היא לציין עוּבדה קיימת, שבארץ־ישראל ישנם יהודים וערבים, הרי אין לי כלום נגד ציוּן זה – אבל גם ביחס לעובדה זו חוששני שיש חילוקי־דעות בינינו לבין ״ברית־שלום״. עוּבדה זו מה טיבה? האם זוהי עוּבדה סטאטית או דינמית? אנו מאמינים בגורמים דינמיים המשנים בלי הרף את הרכב האוכלוסין בארץ, לא שינוּיי גרעון, אלא שינויי תוספת. ואם אתם מתעלמים מהגורם הדינמי – אתם מתכחשים לעיקר.

״ההשוואה של ארץ־ישראל לקנדה או לשוייצריה עלולה רק להטעות. בקנדה יושבים אנגלים וצרפתים. הראשונים הם הרוב, והאחרונים, למרות היותם מיעוט, הובטחו להם זכויות לאומיות ושויון פוליטי. אולם זכויות אלה הובטחו אך ורק לצרפתי קנדה. אין לצרפתים שמחוץ לקנדה שום זכות מיוחדת לגבי קנדה, ואין צרפתי קנדה דואגים להכנסת בני עמם מן החוץ, ואין להם כל רשות וזכות לכך. והוא הדין בשוייצריה. הכזה הוא מושג הדו־לאומיות בארץ־ישראל? האמנם ארץ־ישראל היא אך ורק ליהודים ולערבים היושבים בתוכה? מרכז הכובד של שאלת הלאומים בארץ־ישראל הוא לא ביחסים שבין יהודי ארץ־ישראל ובין שכניהם הערבים, אלא בין העם היהודי בשלמותו ובין תושבי הארץ. השאלה המרכזית היא בדבר הזכות של המוני ישראל שבתפוצות לעלות לארץ ולהתרכז בה. בנוסחה הדו־לאומית אין כל תשובה לשאלה זו. מה אומרת איפוא הנוסחה של מדינה דו־לאומית? אם כוונתם לומר שעליית היהודים והִתרַבותם אינה צריכה לפגוע בזכות הערבים או להביא לידי שעבודם הפוליטי, הרי לא רק שאסכים אתכם, אלא ארחיק לכת מכם. לפי הכרתי אין אנו יכולים להסתפק רק בצדק שלילי כלפי שכנינו הערבים. לדעתי אנו מצוּוים על תכנית חיובית להרמת חייהם, כלכלתם ותרבותם של תושבי ארץ־ישראל. אבל אם בנוסחה שלכם אתם רוצים לקבוע את שויון ערכה של הארץ לגבי היהודים והערבים, הרי שוב אתם מחטיאים את העיקר ומסלפים את האמת. ארץ־־ישראל בשביל העם העברי וארץ־ישראל בשביל העם הערבי אינה היינו הך.

״האומה הערבית נאחזה בהמון ארצות רחבות־ידים, ששטחן באסיה בלבד הוא כשליש השטח של אירופה כולה. בשביל האומה היהודית זוהי הארץ האחת והיחידה, אשר גורלה ועתידה ההיסטורי קשורים בה בתור אומה. רק בארץ זו היא יכולה לחדש ולקיים את חייה העצמיים, את קוממיותה וחירותה הממלכתית. וכל מי שמטשטש אמת זו – את נפש האומה הוא קובע״ (״אנחנו ושכנינו״, קפ״א–קפ״ג).

במועצת ההסתדרות ל״ו, לפני שבע שנים, נשאל ״השומר הצעיר״ על־יָדִי שאלה שנתפרסמה אחר כך בדפוס ב״פנקס״ ההסתדרות מספר 10 (יולי 1938), ועד היום לא נתקבלה עליה תשובה. אין זה ענין של פולמוס, זהו ענין פוליטי ואידיאולוגי ממדרגה ראשונה, ותנועה המתימרת להשתלט על התנועה הציונית ועל ציבור הפועלים חייבת להודיע לציבור את עמדתה, למען ידעו כולם ויוכלו לשפוט. הם נשאלו בזו הלשון:

״איני מפקפק בציונותם של חברי ״השומר הצעיר״, אבל מפקפק אני אם הם יודעים למה הם מתנגדים למדינה יהודית. הם לא ניסו אף פעם לבאר לא רק לאחרים, אלא גם לעצמם, מה היא המדינה הדו־לאומית שהם דוגלים בה, מה הוא ההבדל בין מדינה דו־לאומית ובין מדינה יהודית שיש בה מיעוט ערבי, ומהו ההבדל בין מדינה דו־לאומית ובין מדינה ערבית שיש בה מיעוט יהודי? מהו גורל העליה במדינה דו־לאומית, היוּצב בה גבול מספרי לעליה יהודית? היגזר על היהודים להיות פחות מחצי האוכלוסין, רק החצי – או מותר יהיה להם להיות רוב? האם מדינה דו־לאומית פירושה פריטט פוליטי או מספרי, או רק שיווּי־זכויות אזרחי בלי הבדל לאום? וכלום לא ייתכן שיווי־זכויות למיעוט ערבי במדינה יהודית – גם אזרחי וגם לאומי?

״כל זמן שאנשי ״השומר הצעיר״ לא ענו על שאלות אלה – מותר לפקפק אם הם יודעים מהי הנוסחה שבשמה הם נלחמים נגד המדינה היהודית, ואין איש מחויב להתיחס למלחמה זו ברצינות״.

על שאלות אלה לא ניתנה – עד כמה שידוע לי הדבר – כל תשובה, לא בכתב ולא בעל־פה, אם כי אנו נפגשים עם אנשי ״השומר הצעיר״ במסיבות הסתדרותיות וגם במסיבות ציוניות, ויש להם כל האפשרויות להבהיר את עמדתם.

פּריטט מהוּ?

עלי לברר הפעם גם את המושג של פריטט. יחד עם הרבה חברים אחרים במפלגת פועלי ארץ־ישראל הייתי בעד פריטט פוליטי בשלטון המנדט, וכמדומני שמפלגתנו היתה היחידה בתנועה הציונית במשך זמן רב שנקטה עמדה זו. עמדתנו היתה, שכל עוד אין לארץ זו עצמאות וזכות לעצמאות ושולט כאן ממונה מטעם חבר־הלאומים, יש לשתף את היהודים והערבים בשלטון על־יד ממשלת המנדט – כשתי חטיבות שוות. שולט כאן משטר מנדטורי, משום שלפני היות פה רוב יהודי אין תושבי הארץ מסוגלים למלא את התפקיד העיקרי המוטל על ארץ זו: תפקיד עיקרי זה איננו שלטון עצמי. אין זה נכון להגיד שערבי ארץ־ישראל מסוגלים פחות לשלטון עצמי מערבי עיראק או סוריה. אולם ארץ זו, בתוקף מעמדה ההיסטורי והגיאוגרפי וקשרה עם העם היהודי ומעמדו, יעודה לשמש מרכז של קיבוץ גלויות יהודי וקוממיות ממלכתית של עם ישראל. ותפקיד זה אין ערבי ארץ־ישראל מוכשרים ורוצים למלא, ומשום כך הופקד ממונה מן החוץ – שלטון המנדט – לשלוט בארץ עד שיבוצע דבר הקמת ״הבית הלאומי״. אמרנו: כל עוד ממשלת המנדט שלטת בארץ זו – יש לשתף גם היהודים והערבים בשלטון על יסוד פריטטי.

עד כמה שאני זוכר, היתה זאת העמדה של מפלגתנו בלבד. ודאי היו לה תומכים בודדים במפלגות אחרות, אבל היא לא נעשתה לפרוגרמה של התנועה הציונית עד נובמבר 1936, עם בוא ועדת פיל לארץ. אז הצעתי בשם ההנהלה לדרוש בועדה זו – ואנחנו הלכנו לועדת פיל כדי להילחם על קיום המנדט – לקבל את הפריטט הפוליטי בימי המנדט. הצעתי הצעה זו בשם ההנהלה לועד הפועל הציוני ובויכוח הסברתי שאין זה ניסוח המטרה הסופית, כי אפילו הניסוח בפרוגרמת באזל לא היה ניסוח המטרה הסופית אלא נוסחה של תחנת־ביניים, של תחנת־מעבר, וגם המנדט הוא רק דבר זמני. לא לנצח יתקיים המנדט.

בעד מה הצביע רוב פועלי ארץ־ישראל

לפני שלוש שנים נתקיימו בחירות לועידת ההסתדרות, ומפלגת פועלי ארץ־ישראל קבעה במצע־הבחירות עמדה גם בשאלות המדיניות. היא לא הסתפקה בנוסח המדיני שנקבע לפני 47 שנים בקונגרס הציוני הראשון – כי מאז נשתנו הנסיבות והצרכים. במצע ביררה מפלגתנו את עמדתה כלפי רעיון הפריטט והמדינה הדו־לאומית ואמרה:

״כל עוד ארץ־ישראל נתונה למשטר המנדט, שהוא – על כל ליקויי הגשמתו – משטר בינלאומי, הנתון לביקורת ולהכרעה בינלאומית, ומתבסס על הודיה בעקרונות מוּכּרים במשפט העמים, ובתוכם גם הכרת הבית הלאומי היהודי, מבקשת מפלגת פועלי ארץ־ישראל (בהחלטת מועצת המפלגה, שבט תרצ״א) לכוון את המשטר המדיני בארץ על עקרון שויון הנציגות המדינית של שני העמים״.

דייקה המפלגה ואמרה:

״שיתוף שווה של באי־כוח היהודים והערבים, יחד עם ממשלת המנדט, בהנהגת עניני האיץ״. המונח ״מדינה דו־לאומית״, הלקוח בהקפה ממדינות שבהן נתונים עמים שונים במצב סטאטי, אינו מבטא ביטוי כלשהו את הצרכים הדינמיים המיוחדים לעם היהודי בארץ־ישראל. ואכן מונח סתום זה, כפי שנמצאנו למדים, יכול להתישב גם עם מדיניות ״הספר הלבן״.

״משטר של שויון הנציגות של שתי חטיבות לאומיות המכוון לכך ששום עם ״לא ישתלט על זולתו, לא ישעבד ולא ישתעבד״, יש בו משום פתרון בתקופה שבה נמצאת הארץ במשטר בינלאומי. אך במדינה העומדת ברשות עצמה עלול שויון פוליטי־פורמלי זה לשתק כל קידמה כשעַם־הרוב אינו רוצה להודות בצרכיו של עַם־המיעוט. על אחת כמה וכמה אין בו במשטר כזה כדי להבטיח את עניניו החיוניים והיחידים במינם של העם היהודי, כשעַם־הרוב שולל אותם ביסודם. יתר על כן, משטר כזה אין בו גם הכוח אשר יבטיח את קיומו הוא גופו מפני לחץ הרוב, וימנע אותו מליהפך למשטר רגיל של רוב ומיעוט, ואם ארץ זו תבחר להצטרף לגוש הארצות אשר הרכב אוכלוסיהן דומה ביסודו לעַם־הרוב, הרי אז נהפך אותו עם, שהנהו מיעוט ניכר בארצו, למיעוט בלתי־ניכר בגוש הארצות.

״תכניות מעין אלו מוסרות מראש את גורל הישוב העברי וגודל העליה העברית לחסדה של מציאות מתנכרת. גם אם יצורפו להן הבטחות על גבי הנייר אין כאן כדי להבטיח הבטחה של ממש שום אינטרס חיוני – אף לא כלכלי וסוציאלי ותרבותי – של העם היהודי. המיעוט, הנאלץ להיאבק קשה על זכויות חייו בתוך ארצו, מי יקום לו בתוך הגוש הכולל?

״משטר זה גם מוציא מראש כל ייצוג עצמאי של האימה היהודית, כעם בין העמים, בפוֹרוּם בינלאומי – לכשיקום חוק ומשטר עולמי חדש וישראל יהיה נדון לאֵלם״.

לי נעים לצטט ציטטה רבת־תוכן זו, כי אין לי שום חלק בעיבוד המצע הזה. לא הייתי אז בארץ, ואין במצע זה אף מלה אחת שאני הצעתי, אם כי אני מזדהה עם כל מלה שבמצע, מראשו ועד סופו.

בעד מצע זה הצביעו 61,000 חברי ההסתדרות (מתוך 88,000). אמנם עכשיו מנסים לפסול זכויות של רוב ומנסים להשליט מיעוטים, אבל בתנועת הפועלים הארצישראלית יוסיף לשלוט העיקרון הדמוקרטי, ולא הצבעה כהצבעה המסולפת בועד הפועל של ההסתדרות, שבה הֵפֵר חלק אחד אמונים כלפי בוחריו וחבריו. ההצבעה של פועלי ארץ־ישראל בבחירות גילתה את רצונו האמיתי של ציבוּר הפועלים ורוב של שבעים אחוזים דחה את הנוסח של מדינה דו־לאומית, והבחין בין פריטט בתקופת המנדט ובין התקופה של עצמאות. אני מצטער לציין שעד היום הזה לא ענה ״השומר הצעיר״ על השאלות שהוצגו לו בהסתדרות – בעל־פה ובכתב – והתחמקות זו של ״השומר הצעיר״ מהבהרת עמדתו בשאלה מדינית מרכזית אינה מעידה על רצינות פוליטית ואומץ מוסרי.

תחבולה לבלימת פי היריב

״השומר הצעיד־׳ אמנם סירב להסביר לנו, כיצד הוא מישב את הקמת המדינה הדוּ־לאומית עם צרכי העליה ועם השאיפה הציונית – השאיפה לעצמאות ממלכתית ולשויון ממלכתי של העם היהודי במולדתו. אבל למען האמת עלי לציין, שאם כי ״השומר הצעיר״ התחמק מהבהרת עמדתו לציבוּריוּת הפועלית והציונית בפומבי – הרי לא טמן לגמרי את ידו בכיסו:

״הליגה להתקרבות ושיתוף יהודי־ערבי״ – לא, חס ושלום, ליגה לאומית, יהודית־ערבית, אלא ליגה חד־לאומית על טהרת היהדוּת, מעין ״ברית־שלום״ שמאלי יהודי – קבעה ועדה מיוחדת ״מתוך שיתוף עם ״השומר הצעיר״ לעבד תכנית קוּנסטרוקטיבית בשביל מדינה דו־לאומית⁶, וליושב־ראש הועדה נתמנה מ. בנטוב מ״השומר הצעיר״. וכאן עלי לגלות סוד, שבנטוב אסר על גילוּיוֹ, באשר אין אני מקבל מרוּתו של בנטוב וחבריו. ואני רוצה להגיד לשבחו של בנטוב שהוא פתר שאלה חשובה שבה מתחבטים אלה אשר רוצים בדיקטטוּרה,.ואין להם אמצעי כפיה וטירור לשם השתקת יריביהם. החבר בנטוב המציא תחבולה מחוכמת, כיצד לשלול חופש הדיבור והויכוח ממתנגדיו ולסגור את פיהם גם בתוך משטר דמוקרטי, והתחבולה היא פשוטה ככל המצאה גאונית. הוא, בנטוב, כותב ספר שבו הוא מסביר דעותיו, מפיץ את הספר בארץ ובחוץ־לארץ ומשלח אותו לכל מי שהוא רוצה, והוא מדביק עליו פתק: אסור בחרם דרבנו גרשום לצטט אותו ולהתוַכח אתו. ואם כי הספר מלא סילופים ודברי־בלע המזיקים לציונות ולמערכה המדינית של העם היהודי, והוא נשלח לעשרות ולמאות אנשים בארץ ובאמריקה, ומגיע, כמובן, לממשלה ולפקידות ולאויבים אחרים של המדיניוּת הציונית – הרי בגזירת חרם דרבנו גרשום של בנטוב ניטל חופש הדיבור מכל ציוני הרוצה להוקיע את הסילופים והנזק של ספר זה. אולם אני מכריז ומודיע שתחבולה זו של בנטוב לא תסגור את פי, ובמידת יכלתי אעשה לאַל את הנזק שגרם בנטוב בחיבורו ה״סודי״.

ארבע נוסחאות להגדרת המדינה הדו־לאומית

משלחת של ההסתדרות עומדת לנסוע ללונדון לקונגרס פועלים בינלאומי, ויש לדעת במה תסע משלחת זו, ומהי התכנית הציונית־המדינית של חבריה. הנופיע בפני פועלי העולם בתביעת מדינה דו־לאומית או בתביעות ציוניות?

יש ארבע נוסחאות שונות למדינה דו־לאומית: נוסחה אחת של ד״ר י. ל. מגנס, נוסחה שניה של חברנו ש. קפלנסקי, ושתי נוסחאות של מ. בנטוב.

הנוסחה של מגנס

הנוסחה של מגנס: עליה עד פריטט מספרי, עד אשר נשתווה למספר של הערבים, אבל זה תלוי בתנאי – אם ארץ־ישראל תצורף לפדרציה הערבית של הארצות השכנות; אם לא – לא תעלה העליה על 40%. זוהי נוסחה א׳ של מדינה דו־לאומית.

הנוסחה של קפלנסקי

הנוסחה של קפלנסקי שונה, כמובן, מנוסחתו של מגנם. קפלנסקי הוא ציוני מדיני, אבל גם הוא מתנגד עכשיו לתביעה שארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית. לזכותו של קפלנסקי יש לציין שאין הוא מסתיר את דבריו כבנטוב, ואין הוא אוסר על חבריו להתוכח אתו בפומבי. דברי קפלנסקי נתפרסמו בכלי־המבטא של מפלגת פועלי ארץ־ישראל בקובץ ״אחדות־העבודה״ ב, המוקדש לבירור בעיותינו המדיניות. מפלגה זו מקיימת חופש הויכוח והבירור, גם בענינים שהמפלגה כבר קבעה בהם עמדה ברורה. קפלנסקי מציע מדינה דו־לאומית על יסוד חלוקת הארץ ל״שני אזורים לאומיים – איזור הגליל והחוף ואיזור שכם–חברון״. האיזור הראשון ליהודים, השני – לערבים. לפי דעת קפלנסקי ״רצוי לכוון את העליה וההתישבות העברית במגמה זו ועד כמה שאפשר להימנע מיצירת מיעוטים יהודים מפוזרים באזורים כגון שכם וחברון״.

השלטון הארצי, לפי תכנית קפלנסקי, יהא מיוסד על פדרליזם פריטטי. בין היהודים והערבים יֵעָשה הסכם על מכסת עליה לתקופת שנים, עד שיושג שויון מספרי בין היהודים ובין הערבים, עם ערובות להמשכת העליה כתום תקופת נסיון זו. יֵעָרך גם הסכם על קניית אדמות להתישבות יהודית בתקופת ההסכם וגם על הצטרפותה של ארץ־ישראל לפדרציה של ארצות המזרח התיכון בתנאים מסוימים.

אם לא יושג הסכם בין הנציגות היהודית לבין הנציגות הערבית במועצה הפדרלית – תימסר העליה לסמכותם של האזורים היהודי והערבי, אשר יתהווּ במשך תקופת ההסכם, ועליה יהודית תימשך רק באיזור היהודי. הוא הדין בעניני קרקע.

קפלנסקי מציע איפוא חלוקת הארץ – בלי שתקום מדינה יהודית בחלק היהודי.

כשדנו בועד הפועל על הרכב המשלחת לקונגרס הפועלים בלונדון הציע יצחק טבנקין שקפלנסקי יהיה חבר במשלחת, ואחד מנימוקיו היה: ״צריך שבמשלחת יהיה חבר אשר יתנגד לחלוקה, והחבר הזה הוא קפלנסקי״. זהו נימוק מתמיה. איני יכול לקבל את קפלנסקי כסמל המלחמה נגד חלוקת הארץ.

אתם יודעים שאני עבדכם הייתי ב־1937 בפרינציפ בעד קבלת מדינה יהודית בחלק של הארץ, אם כי התנגדתי לחלוקה לא פחות מטבנקין. הויכוח הזה עבד זמנו. אם כי אילו היתה קיימת מין מכונה של וולס המחזירה אותנו לעבר, והייתי חוזר עכשיו ל־1937 – הייתי נוקט עכשיו שוב אותה עמדה שנקטתי אז. עכשיו אני דורש מדינה בכל ארץ־ישראל, לכל הפחות בכל מערב ארץ־ישראל.

אז היו חברים אשר התנגדו לחלוקה משני נימוקים שונים: היו שהתנגדו – מפני שמדינה יהודית בחלק של הארץ פירושה סגירת שאר חלקי הארץ לעליה יהודית. אם כי חשבתי אז, שמבחינת ראיית הנולד הם טועים, אבל הוקרתי את הנימוק וציינתי זאת לא פעם, וגם השתוממתי שציוני בעל אמונה ציונית עמוקה יש לו כוח לדחות הקמת מדינה יהודית, מתוך אמונה באפשרות התישבותנו בכל הארץ. והיו כאלה אשר התנגדו למדינה יהודית – לא לחלוקה התנגדו, אלא למדינה יהודית. בקונגרס העשרים ב־1937 הכריז בנטוב בשם ״השומר הצעיר״ שהמטרה הציונית ״לא תתגשם באותה המדינה היהודית הקטנה, ואף לא בכל מדינה יהודית גדולה. ריכוז ההמונים הגדול הזה יוכל להתגשם רק על יסוד משטר דו־לאומי לאו־ץ־ישראל״, ולכן הם מתנגדים לכל משא־ומתן על הקמת מדינה יהודית בחלק מן הארץ.

שונה היתה התנגדותו של קפלנסקי. הוא היה בעד חלוקה ונגד מדינה יהודית. הצעתו אז היתה לא שתי מדינות נפרדות סוברניות, אלא שני אזורים אוטונומיים בברית פדרלית, אשר אמנם באיזור אחד לא יוכלו היהודים לעלות ולהתישב, אלא שהאיזור היהודי לא יהיה מדינה אלא חלק פדרלי. הוא נשאר בדעתו זו עד היום הזה, וגילה שוב דעתו זו לפני חצי שנה בקובץ ״אחדות־העבודה״. אינני מניח שמישהו מהחברים, שהיו בישיבת הועד הפועל של הסתדרות, לא קרא את המאמר הזה. קפלנסקי הציע לנהל גם עכשיו את ההתישבות מתוך מגמת חלוקה אזורית! לא להתפזר, אלא לרכז את ההתישבות שלנו באיזור אשר יהווה במשך הזמן איזור יהודי. אני חולק בכל כוחי על דעת קפלנסקי, ובהנהלה הציונית דרשתי – לא לבדי, אלא עם שאר החברים – שננהל כך את הפעולה ההתישבותית שלנו, שיהיה קשה מאד לחלק את הארץ, אם מישהו ירצה בכך. גם בהתפרסם ״הספר הלבן״ עמדתי יחד עם שאר חברי על כך, שנעשה את ההתישבות ־שלנו, למרות ״הספר הלבן״, דווקא במקומות המרוחקים. וההנהלה מנהלת, את פעולתה ההתישבותית במגמה הפוכה מזו שמציע קפלנסקי: להקשות עד כמה שאפשר לגזור את הארץ, לקרוע אותה או לחלק אותה – אם אחרים ירצו בכך.

אבל אם אומרים שההרכב הוא פרוגרמה ושצריך להיות במשלחת איש המסמל את המלחמה בחלוקה, אינני תופס מדוע בחר טבנקין דווקא באיש הדוגל בפרוגרמה שיש בה, לכל הדעות, כל הרע של חלוקה, בלי קצת הטוב של מדינה יהודית – עצמאות יהודית.

נוסחה א׳ של בנטוב

ועכשיו – על שתי התכניות של בנטוב: תכנית אחת מיוסדת על הצעתו של קפלנסקי: פדרליזם אזורי; השניה היא המצאה מקורית, כנראה, של אנשי ״השומר הצעיר״: תכנית של פדרליזם עדתי. לפי התכנית של פדרליזם אזורי תחולק הארץ לשנים, בכל חלק יהיה רוב ומיעוט, באיזור היהודי – רוב יהודי ומיעוט ערבי, באיזור הערבי – רוב ערבי ומיעוט יהודי. ירושלים תוכרז כבירה הפדרלית, ולא תיכלל לא באיזור היהודי ולא־באיזור הערבי:

״סבורים אנו כי מפאת חשיבות המקום שהיא תופסת בחייהם הרוחניים של שני העמים (? – ד. ב״ג) קשה לשער שאחד מהם יסכים להכללתה באזורו של זולתו״.

בניגוד לקפלנסקי אין בנטוב מתוה את התחומים שבין שני האזורים, ונימוקו עמו: ״הבלעת חבל זה או אחר באיזור זה או אחר אינה ענין עקרוני״. אולם קריאת שמות לאזורים הוא ענין חשוב ובנטוב מקפיד על כך שלא יקראו חלילה לאזורים ״איזור ערבי״ או ״איזור יהודי? – אלא ״איזור המערב״ או ״איזור תל־אביב״ ו״איזור המזרח״ או ״איזור שכם״.

ואם כי אין בנטוב רוצה לקרוא לאיזור שכם בשם איזור ערבי – אין הוא נמנע בתכניתו מסגירת שערי העליה, סגירה מוחלטת ומלאה, ל״איזור שכם״:

״ההחלטה ביחס להיקפי העליה החדשה וביחס להרכבה תהיה מסורה לממשלת כל איזור ואיזור. במלים אחרות – לממשלות האזורים תהיה הזכות לקבוע את מכסת העליה ולבקש מאת הממשלה הפדרלית את המספר הדרוש של רשיונות עליה, ואילי הממשלה הפדרלית תהא מחויבת להקצות כל מספר של רשיונות שנדרש על ידי ממשלות האזורים״.

אולם בנטוב הוא חכם ורואה את הנולד: אם לממשלת האיזור היהודי תהיה סמכות מלאה לקבוע מספר הרשיונות – הרי ייתכן שתדרוש מכסות גדולות והריהו מקדים ״רפואה למכה״, והוא קובע חוק:

״כל ממשלה אזורית תשלם תשלום קבוע לקופה הפדרלית בעד כל רשיון עליה שתבקש – – סידור כזה המחייב פרעון מיַדִי לקופה הפדרלית בסכומים גדולים, עשוי לפעול כמעצור לגבי אלה שיהיו פזיזים מדי בהכנת הערכותיהם על מכסות העליה״.

ועוד סכנה אחת מונע בנטוב בתכניתו הדו־לאומית: שמא יבואו יהודים מ״איזור תל־אביב״ ויתישבו ב״איזור שכם״, והריהו מחוקק חוק:

״כל אזרח ארצישראלי תוכל להיות לו זכות תושב רק באחד משני האזורים, וכן בבירה הפדרלית״.

אין עינו של בנטוב צרה ביהודי עשיר שרוצה לבלות את זמנו ופגרתו ב״איזור השכמי״ – אולם זכות זו לא תהיה לפועל יהודי שירצה לחפש עבודה ב״איזור המזרחי״, והחוק שהסוציאליסט המהפכני קובע במדינה הדו־לאומית אומר:

״כל אדם שהוא תושב באיזור אחד יוכל לבלות את פגרתו באיזור השני ואף לבלות את ימיו שם, אם יהיה מתקיים מרכושו או מהכנסתו הקבועה, בלי שיעבוֹד. ואילו אם ירצה אדם כזה לפתוח עסק או להתישב על הקרקע או לקבל כל מין עבודה, חייב יהיה לבקש רשיון מיוחד לכך מממשלת האיזור, וזו תהא לה סמכות גמורה ומוחלטת להיענות לבקשה זו או לדחותה, לפי שיקול דעתה היא ולפי ראות עיניה בכל מקרה ומקרה״.

בנטוב מוסיף:

״נדמה לנו כי השיטה המתוארת בזה – יש בה ערובות מספיקות לכל איזור בפני כל מיני תוצאות מזיקות של מדיניות עליה של האיזור האחר. באופן כזה יוכל כל איזור ואיזור לאחוז במדיניות המתאימה לו ולאינטרסים שלו בכל הנוגע להכנסת עולים ולאסור כניסתם לאיזור״.

ודין העליה כדין ההתישבוּת במדינתו של בנטוב:

״הערבים וגם היהודים יוכלו לחוק חוק האוסר מכירת קרקע באזורם הם לתושבי האיזור השני בלא רשות מיוחדת״.

וגם כאן אין דאגתו רואת־הנולד של בנטוב מניחה ליהודים חופש מלא אפילו באזורם הם, והוא מוסיף חוק חדש:

״אף על פי שכל ענין תחוקת הקרקע יהא מסור לאזורים, רוצים היינו שהממשלה הפדרלית תהא מוסמכת להתקין תקנות למינימום של הגנה הדרוש לעובדי האדמה של שני האזורים״.

עינו של בנטוב פקוחה גם על האיזור הערבי, שבו מותר לאסור על יהודים תושבי האיזור היהודי לרכוש קרקעות. הוא מרגיע את אלה אשר יאמרו: היות ובאיזור הערבי ישנם יהודים, ולהם, כתושבי האיזור, יש הזכות לרכוש קרקעות – יש סכנה שיהודים אלה (תושבי ״איזור שכם״) ירכשו קרקעות בשביל עולים יהודים המתישבים ב״איזור תל־אביב״. בנטוב לקח בחשבון גם ״סכנה״ זו, והריהו מפרש ומדגיש:

״יש לזכור כי קניית קרקע בלא אפשרות להמשך עליה ממש אין לה כל חשיבות בעיני היהודים, ועל צד האמת תהיה לממשלת האיזור הערבי היכולת להחליט אם מותר ליהודים מן האיזור השני להתישב על קרקעות שנרכשו בדרך זו״.

שמא אין הסברה זו מניחה את הדעת של שוחרי ״הציונות הגדולה", הרי בא בנטוב ומוסיף:

״נוסף על כך, חקיקת חוקים להגנת עובדי האדמה המבוססים על עקרון ‘שטחי המחיה’ עשויה למנוע במידה מספקת העברת קרקע באיזור, באותם המקרים שבהם תגרום ההעברה פגיעה בחקלאים״.

והיות שאת הסמכות לחוק חוקים להגנת עובדי האדמה מוסר בנטוב לממשלה הפדרלית, הדי תוכל ממשלה זו לאסור למעשה העברת קרקעות מערבים ליהודים גם ב״איזור היהודי״ בכל אותם המקרים, אשר לפי דעת הממשלה הפדרלית ״תגרום ההעברה פגיעה בחקלאים״

ומה יהא אז על התישבות יהודית ב״איזור היהודי״, מבלי חופש רכישת קרקעות? – על שאלה קטנה זו אין תשובה בחיבור הקונסטיטוציוני המפורט של בנטוב וחבריו.

מלבד עליה והתישבות, הענין החשוב ביותר הוא בלי ספק דבר הבטחון וההגנה במדינה הדו־לאומית. אולם בנטוב מקדיש לשאלה זו רק שני סעיפים דלים, בשעה שהוא מקדיש עמודים רבים לשאלת הלוקת המסים והשירותים.

״נוטים אנו לדעה שחיל המשטרה יהא כפוף לשיפוטה ולהנהלתה של ממשלת האיזור. ואוּלם בידי מיניסטר הפנים צריך יהיה להניח מידה ידועה של פיקוח כללי ולהקנות לו סמכות מיוחדת לשימוש בשעת חירום״.

כלומר, במקרה של מתיחות לאומית – יהא הפיקוח והשלטון של המשטרה, אפילו באיזוד היהודי, למיניסטר־הפּנים הפדרלי, אשר בלי רוב יהודי בארץ, הריהו על־פי טבע הדברים מוכרח להיות ערבי; וכך יימצא גורל החיים והכבוד של היהודים במדינה הדוּ־לאומית בידי שלטון ערבי…

ואשר להגנה הצבאית מציע בנטוב משטר דו־לאומי ממש:

״צבא קבוע מצומצם, שיגויס על יסוד של התנדבות ומיליציה, לפי הדוגמה של שוייצריה. – – אין אנו רואים צורך להציע הצעות מפורשות בענין הרכב הצבא. אך לדעתנו חשוב לקבוע את הרכב מנגנון הקצינים. דעתנו היא כי במערכות הקצינים צריך יהיה לקיים דבר־מה בדומה לעקרון הפריטט בין ערבים ויהודים״…

חבל שבנטוב לא גילה לנו מה יהא על פריטט־קצינים זה בשעה של מתיחות ומהומות. לפי הגיון דעתי העניה, סידור צבאי זה פירושו ארגון מלחמת־אזרחים פּרמַננטית בין יהודים וערבים.

נוסחה ב׳ של בנטוב

אולם באמתחתו ה״סודית״ של בנטוב יש עוד תכנית של מדינה דו־לאומית. ואם בתכנית הראשונה שתיארתי בקצרה יש למצוא עקבות של חיקוי בלתי־מוצלח לתכניתו של קפלנסקי, הרי האלטרנטיבה השניה שמציע בנטוב היא, עד כמה שידוע לי, מקורית לגמרי, ואיני מכיר לא בהיסטוריה הפוליטית של האנושות ואף לא בתיאוריה הפוליטית של חכמי המדינה ומתכני המדינה אף דוגמה כלשהי שתהא דומה למדינה הדו־לאומית שמגיש לנו בנטוב בספרו ה״סודי״.

האלטרנטיבה השניה נקראת בפי בנטוב בשם ״פדרליזם עדתי״ והיא ״מבוססת על רעיון של שותפות שווה בין שתי עדות לאומיות בהנהלת המדינה. העיקרון שהונח ביסודה של תכנית זו היא – חלוקת הארץ (!) לשתי עדות, אשר לכל אחת מהן יהא תפקיד כפול: לנהל את הענינים הלאומיים הפנימיים ולהשתתף בצורה קיבוצית בהנהלת עניני המדינה״.

לאחר שמתחתי בועד הפועל הציוני ובמסיבות אחרות ביקורת על תכניותיו הדו־לאומיות של בנטוב, הופיעה הודעת הליגה הסוציאליסטית והקיבוץ הארצי של ״השומר הצעיר״, שאין הם מקבלים את האלטרנטיבה הראשונה של בנטוב המבוססת על חלוקת הארץ לשני אזורים, אולם הם ״ממליצים בקוים כלליים על הצעת הפתרון המבוסס על שויון מדיני בין שתי החטיבות הלאומיות בארץ־ישראל (״פדרליזם עדתי״), שבה תומך רוב חברי הועד והיושב־ראש שלה״ (מ. בנטוב). אני לא אַקשה כאן כיצד הגיע הספר ה״סודי״ של בנטוב וחבריו לחברי הליגה ו״השומר הצעיר״, לאחר שהוא, לדברי בנטוב, ״מיסמך חשאי בהחלט ואין להזכירו בפומבי או להפיצו באופן פרטי בלא נטילת רשות״. ייתכן, שגם הליגה הסוציאליסטית ו״השומר הצעיר״ ״מעלו״ באמון שנתן להם בנטוב – ואולי הותר להם מה שנאסר על אחרים. די לי לציין שהליגה הסוציאליסטית ו״השומר הצעיד״ דנו על תכניותיו ה״סודיות״ של בנטוב והחליטו ״להמליץ״ על האלטרנטיבה השניה של המדינה הדו־לאומית – הפדרליזם העדתי, ועלינו איפוא להתיחס בכובד־ראש גמור לתכנית זו, שמאחוריה עומדת תנועה שלמה הדוגלת ב״ציונות גדולה״ דווקא. נראה כיצד מגשימים ״ציונות גדולה״ וכיצד בונים מדינה דו־לאומית בתכנית מאושרת על־ידי הליגה הסוציאליסטית ו״השומר הצעיר״.

היות והתכנית פירושה, לפי לשונו של בנטוב, ״חלוקת הארץ לשתי עדות״ – הרי חשוב לקבוע מה זאת עדה וכיצד היא מאורגנת ומה הן זכויותיה, ואיך מחלקים השלטון או ה״ארץ״ בין שתיהן. ואמנם בנטוב מתחיל פרק זה בספרו מבירורים בשאלות אלה, והפרק הדן בכך נקרא ״עקרון החלוקה״.

״החוקה תצטרך ראשית כל לקבוע הוראות ליצירתן של שתי עדות מאורגנות, שאחת מהן תכלול את כל הערבים ואחת תכלול את כל היהודים. אך יש מקום לשאול אם אפשר למצוא נוסחה חוקית להגדרת העובדה״, כי האדם הוא ערבי או יהודי. ״משום כך נראה לנו – כי העיקרון האחד שכוחו יפה לקבוע את חלוקת בני ארץ־שראל מלכתחילה לעדות הוא: בחירה חפשית לכל אדם להצטרף לעדה שהוא רוצה בה. אך משנעשתה הבחירה הרי צריכה היא להיות מעין נתינות של עדה, שתעבור בירושה, ואשר אי־אפשר להמירה בלא איזו פורמליות מיוחדת. – – כל אדם שרכש את הנתינות הארצישראלית יהיה חייב להצהיר באיזו משתי העדות הוא בוחר. שום אזרח של ארץ־ישראל לא יוכל לעמוד לגמרי מחוץ לעדות המוכרות או לעבור מעדה לעדה בלי הסכמתן של שתי העדות״.

משטר נפלא ופרוגרסיבי! ומה יהא על מקרים של נישואי־תערובת וילדים מנישואים אלה? לבנטוב יש תשובה מוכנה:

״לדעתנו, מן הדין כי לילדים אלה תינתן הברירה לבחור בעדה שירצו בה, לאחר שיגיעו לשנות בגרוּת״.

אבל מה יהיה דינו של אזרח בארץ שאינו לא ערבי ולא יהודי? היכריחו יווני, ארמני, חבּשי או אנגלי ליהפך ליהודי או לערבי – אם הוא רוצה להישאר אזרח ארצישראלי או להתאַזרח מחדש? על שאלה זו לא ניתנה תשוּבה. אולם לפי החוקה הפרוגרסיבית והסוציאלית של בנטוב לא תהא כלל זכות אזרח באו־ץ־ישראל לבן־אדם שאינו יכול ואינו רוצה להיות ערבי או יהודי, לאדם שכזה לא תהא כלל זכות קיום פוליטית בארץ!

״המוסדות האֶכּסקוטיביים של הנהלת העדות יהיו האֶכּסקוטיבה הלאוּמית הערבית והאֶכּסקוטיבה הלאוּמית היהודית״ (אם כי בנטוב תובע שויון לשתי העדות, הריהו מקפּיד להקדים תמיד את העדה הערבית). – – ״יש לצמצם היקף השיפוט של השלטון העצמי של העדה לענינים דלקמן: חינוך, השכלה ותרבות בכלל; עזרה סוציאלית ושירות סוציאלי, לרבות עזרה לתכניות קונסטרוקטיביות, העשוּיות להקל על קליטתם של עולים חדשים בארץ על יסוד פדרטיבי. יש להקנות למועצה הלאומית סמכות להטיל על בני העדה מסים ישירים נוסף על מסי המדינה״. – – ״ואשר לממשלה המרכזית של המדינה, הצעותינו גורסות קיום 'אסיפת המדינה׳ שתהיה מורכבת ממועצת המדינה ושתי המועצות הלאוּמיות, הכינוס הזה יבחר בכל ארבע שנים באכּסקוטיבה של המדינה, שתהא בת ארבעה חברים – שני ערבים ושני יהודים. אכּסקוטיבה זו תשמש קבינט ותנהל כל עניני המדינה – כל חבר בקבינט ישב בנשיאות הקבינט למשך שנח אחת, ובתקופת נשיאות זו ייקרא בשם נשיא המדינה. במשך שנת נשיאותו תהא לו לנשיא דעה מכרעת בכל אותם הדיונים בישיבות הקבינט אשר בהם תהיינה הדעות שקוּלות״.

על פי תכנית מקורית זו יעבור השלטון משנה לשנה על פי התור מקודם לערבי, אחר כך ליהודי, וחוזר חלילה. המדינה נחלקת איפוא לא בשטח, אלא בזמן. שנה אחת – מדינה ערבית, שנה שניה – מדינה יהודית.

מה יהיה גורלה של העליה במדינה ״דו־לאומית״ זו?

וזוהי התשובה שנתן בנטוב, ו״השומר הצעיר״ ממליץ עליה:

״בדברנו על בעיית העליה – אומר בנטוב בפרק הדן בפדרליזם אזורי – יכולים היינו לנקוט בצורת פיקוח אבטומטית, דהיינו, על־ידי הגדרה מדויקת של תחומים טריטוריאליים אשר בהם תצטמצם הקליטה. על פי סידור זה יוכלו הערבים להימנע מן התקלה אשר, לדעתם, עלולים הם לסבול ממנה. – שיטה שאין בה חלוקה טריטוריאלית לא יוּכלוּ להיות בה הגבלות טריטוריאליות.

״על כן מציעים אנו כי לפרלמנט לא תינתן שום סמכות לטפל בבעיית העליה, פרט לקביעת רמות־מינימום, כמו ביחס לחינוך ובריאות, שעל העולים יהיה להתאים להן. התפקיד עצמו של קביעת שיעור העליה על פי אַמת־המידה הכלכלית או חלוקת העולים לסוגיהם השונים, וכן הפיקוח על שירות העליה צריך להיות מסור לגוף מיוחד – מועצת העליה של המדינה. מועצת העליה תהא מורכבת מארבעה חברים שימונו לכל ימי־חייהם או לפחות לשתים־עשרה שנה. הם יתמנו על־ידי הצעה שתתקבל פה אחד (ואם לא? – ד. ב״ג) בקבינט. בדרך כלל תהא המועצה מורכבת משני ערבים ושני יהודים, ונשיאה יהיה פעם ערבי ופעם יהודי. –

״אולם אנו חוששים כי אם לא נביא בחשבון את האפשרות של חילוקי־דעות רציניים בין החברים היהודים ובין הערבים של המועצה, כי אז תימתח ביקורת קשה על תכניתנו ובצדק ישאלו אותנו כיצד נתגבר על המַשבר בלי שדבר זה יגרום נזק לשום צד. לאפשרות כזאת נוטים אנו להציע כי תיקבע הוראה, המניחה את ההחלטה הסופית במקרה של משבר כזה – בידי הקבינט.

״אל נכון יזכור הקורא, כי גם הקבינט מורכב מערבים ויהודים חלק כחלק. ––

״יש יסוד להניח, כי חברי הקבינט יגלו בכל שאלה מסוימת מידה גדולה יותר של הבנה הדדית ממועצת העליה, ובה יוּכלוּ לבוא לחלל החלטה. ואם לא יוכלו להחליט – יוכל הקבינט לקבל החלטה ברוב דעות בעזרת דעתו המכריעה של הנשיא ולחסל על־ידי כך את המשבר״.

כלומר, בשנה אחת שבה יהיה נשיא ערבי – אפשר יהיה לסגור שערי הארץ, בשנה השניה – אפשר יהיה לפתוח אותם. לפי הפדרליזם האזורי תורשה העליה בחלק אחד של הארץ, ותיאָסר בחלק השני. לפי הפדרליזם העדתי, הנתמך על־ידי ״השומר הצעיר״ והליגה סוציאליסטית – תותר העליה היהודית לשנה אחת ותיאסר לשנה השניה.

הוא הדין בעניני קרקע. תוקם ״מועצה להעברת קרקעות״ שתורכב לפי דוגמת מועצת העליה, וגם

״העברות קרקע, פרט לסכסוכים משפטיים הנדונים בבתי־משפט לקרקעות, יעמדו מחוץ לשיפוטו של הפרלמנט ויבואו בפני המועצה להעברת קרקעות. שום העברה של קרקע חקלאית בארץ לא תהא חוקית אלא אם נתאשרה על־ידי המועצה, וזו תתן את הסכמתה לאחר שתברר באמצעות המוסד המתאים לחקירה, אשר יעמוד תחת פיקוחה, כי עובדי האדמה הנפגעים על־ידי ההעברה ניתן בידם שטח מחיה מספיק, אשר ממנו יוכלו להתפרנס בצורה לא גרועה, ואולי אף טובה יותר, משהתפרנסו ממשקם הקודם״.

״המועצה תצטרך להחליט על כל מקרה לחוד, ויש ליתן לה סמכת להתקין תקנות בענין התנאים והפרוֹצדוּרות של העברות קרקע, ולתקנות אלה יהיה תוקף של חוק מחוקי המדינה. כמו כן תהא זו חובת המועצה לבחון ולאשר כל תכנית לפיתוח קרקע ולפיתוח חקלאי, שהממשלה או איזה מוסד אחר יגשו לבצען. ליד המועצה הזאת תהיה ועדה מיעצת להעברות קרקע, ומאחר שהגנת הפלח היא שאלה המענינת בעיקר את הערבים, צריך ליתן לאבסקוטיבה הלאומית הערבית אותו מעמד כלפי המועצה הזאת שיהיה לאכסקוטיבה הלאומית היהודית ביחס למועצת העליה.

״הפרוצדורה במקרה שהדעות במועצה תהיינה שקולות צריכה להיות שווה לפּרוצדוּרה שהוצעה למועצת העליה. אף כאן אם יהיה משבר, יצטרך הקבינט לחסלו, והחלטתו בענינים אלה תתקבל באותו אופן שהצענו ביחס להחלטות בעניני עליה במקרים דומים״.

אכן זוהי תכנית להגשמת ״הציונות הגדולה״ אשר ״השומר הצעיר״ הכריז שלא תיתכן אלא במדינה דו־לאומית. לבסוף נודע לנו סוד המדינה הדו־לאומית ש״השומד הצעיר״ והליגה הסוציאליסטית ממליצים עליה: ליהודי אי־אפשר יהיה לרכוש קרקע, אלא אם כל קניה נתאשרה על־ידי מועצה של שני ערבים ושני יהודים, והמועצה חייבת קודם כל לבדוק אם עובדי האדמה ״הנפגעים״ על־ידי ההעברה ניתן בידם שטח מִחיה מספיק (ואם ירצו לפתוח חנות, או לעבוד בבית־חרושת? – ד. ב״ג), וגם אז אין המועצה חייבת לתת את הסכמתה, ובשנה שנשיא הקבינט יהיה ערבי אפשר יהיה לאסור כל קניה גם אם אין שום ערבי ״נפגע״ על ידיה. וגם אם מוסד יהודי כבד רכש אדמה וירצה לפתח אותה לקליטת עולים או הרחבת ההתישבות הקיימת – לא יוכל לעשות זאת בלי אישור מוקדם של המועצה, והמועצה תוכל לסרב, והענין יובא לקבינט, והקבינט שוב יוכל לסרב – עד שיהודי יהיה נשיא ויכריע בקולו.

תכנית זו, המונעת, למעשה, כל רכישת אדמה וכל פיתוח יהודי שיטתי גם באדמות שכבר נרכשו על ידי יהודים – נתאשרה על־ידי הקיבוץ הארצי ״השומר הצעיר״ ועל־ידי הליגה הסוציאליסטית ״בקווים כלליים״, ובמשטר שכזה רוצה ״השומר הצעיר״ להגשים את ״הציונות הגדולה״ שלו.

כשמָתחתי, בישיבת הועד הפועל הציוני, ביקורת על תכנית זו של בנטוב, שבעיני היא תכנית אנטי־ציונית, קם בנטוב והודיע בין השאר את הדברים האלה: ״התעודה הזאת (כלומר, הספר ה״סודי״ שמָתחתי עליו ביקודת. – ד. ב״ג) מתארת משטר קונסטיטוציוני אשר יתגשם כאשר היהודים יהיו רוב בארץ״. אני מצטער להגיד שב״תעודה״ של בנטוב אין זכר ורמז לרוב יהודי. ייתכן שדבר זה, דבר הרוב היהודי, הוא בעיני בנטוב דבר קטן שלא כדאי להזכירו ב״תעודה״ התופסת מאה ועשרים וחמישה עמודים בפוֹרמַט גדול. האם לא נכון היה לגלות ״סוד״ זה של רוב יהודי – גם בתוך הספר, ולא רק כישיבה סגורה של הועד הפועל חציוני? בהקדמה לספר מדובר על תקופת־מעבר, אבל אין בה רמז לרוב יהודי בטרם תוקם המדינה הדו־לאומית.

אני קראתי את הספר (או ״התעודה״ בלשונו של בנטוב) באמריקה, וכמה אנשים שקראו את הספד דנו אתי על התכניות הללו, ואף אחד לא ידע את ה״סוד״ הכמוס על רוב יהודי תחילה. אם הודעתו של בנטוב בועד הפועל הציוני היא אמיתית – מדוע העלים ״פרט״ קטן זה מקוראי ספרו?

הסבור בנטוב שיש סיכוי כלשהו שהערבים יסכימו לתכניתו – אם התנאי הוא, שהיהודים יהוו תחילה רוב בארץ, עוד בטרם קמה ״המדינה הדו־לאומית״?

ואולי נעלם התנאי ה״קטן״ הזה מהספר כדי לא להרגיז את הערבים? ואולי יש לבנטוב ו״השומר הצעיר״ שתי תכניות: אחת לערבים בלי רוב, ואחת לועד הפועל הציוני – עם רוב? ל״סוציאליזם המהפכני״ של ״השומר הצעיר״ פתרונים.

אולם אין לקפח זכותו של בנטוב וחבריו: הוא עשה שירות טוב לציונות, בפענחו סוף־סוף את תוכן הנוסחה ה״מהפכנית״ של ״השומר הצעיר״. סוף־סוף אנו יודעים מה זאת מדינה דו־לאומית: חלוקת הארץ – בשטח או בזמן; איסור עליה והתישבות יהודית במחצית הארץ או במחצית הזמן. ותודתי לקיבוץ הארצי של ״השומר הצעיר״ ולליגה הסוציאליסטית שהבהירו את עמדתם – ומשתי החלוקות בחרו את החלוקה לפי הזמן, או לפי העדוֹת, אם להשתמש בלשונו של בנטוב. כעת אנו יודעים לכל הפחות מה זאת ״ציונות גדולה״ בלשונו של ״השומר הצעיר״. ועלי להגיד ברורות ונמרצות: התנועה הציונית – ואני מאמין שגם תנועת הפועלים הארצישראלית – דוחה בלי כל היסוס ״ציונות גדולה״ זו ותתנגד בכל כוחה ל״דו־לאומיות״ זו המציעה לסגור בפנינו את הארץ מחצה – במקום או בזמן, מבלי שיהיה לכך אפילו איזה סיכוי שהוא, שבמחיר ויתור זה יסכימו הערבים לעליה והתישבות יהודית במחצית השניה של הארץ או של הזמן.

טשטוש ניגודים בשאלה מרכזית

ומפני שידוע לי התוכן הממשי של ״המדינה הדו־לאומית״ שמטיף לה ״השומר הצעיר״ לא יכולתי לקבל את דבריו של טבנקין בועד הפועל של ההסתדרות, כשדנו על הוראות למשלחת ההסתדרות – שכאילו אין הבדל בין מדינה יהודית לבין מדינה דו־לאומית, ושכאילו אין כלל שאלה במה נלך, אלא העיקר הוא שילכו כולם וידרשו את הדבר המשותף והמוסכם. איני יכול להיות שוּתף לתביעות המדיניות של ״השומר הצעיר״, ואיני יכול לקבל את טשטוש העמדה בשאלה מרכזית וחיונית זו. שום נימוק תכסיסי – וייתכן כי לטבנקין היו נימוקים תכסיסיים חשובים – אין בכוחו ואין בזכותו לטשטש את הניגודים המדיניים הקיימים בין התביעות המדיניות שלנו ובין התביעות המדיניות של ״השומר הצעיר״. כי יותר מבכל זמן אחר עלינו להבהיר לעצמנו ולעולם כולו, מה הן תביעותינו הציוניות בשעה זו.

על סף ההכרעה

העולם כולו עומד על סף ההכרעה. איני יודע אם באמת יביא הנצחון לידי תיקון מלא של העולם ולידי סיום סוציאליסטי של המלחמה. אולם ברור שהעולם לא ישוב להיות מה שהיה לפני 1939.

אין זה מקרה שבבחירות האחרונות לועידת ההסתדרות, שחלו בזמן המלחמה, הופיעה מפלגת פועלי ארץ־ישראל במצע שיש בו גם תביעות מדיניות, והתביעות מנוסחות לא לפי הגירסה של הקונגרס הראשון הבאזלאי לפני 47 שנה, אלא לפי הצרכים של ימים אלה. ושבעים אחוז של פועלי ארץ־ישראל הצביעו בעד פרוגרמה פוליטית זו שיש בה 4 סעיפים:

א. עצמאות מדינית המבטיחה את מרוּתו של העם היהודי על העליה ועל הבנין במסגרת התנאים המדיניים החדשים;

ב. עזרה קוֹנסטרוּקטיבית בינלאוּמית לעליה ולבנין המולדת;

ג. נציגות יהודית בחבר הלאומים העתיד לקום;

ד. חופש פעוּלה ציונית בכל הארצות וחופש ארגון עליה יהוּדית מכל הארצות.

לא רק פועלי ארץ־ישראל – התנועה הציונית בעולם כולו הכירה בצורך להגדיר מחדש את תביעותינו המדיניות בנסיבות החדשות. כאשר חזרתי לפני שנה וחצי מאמריקה, מצאתי שהועד הפועל הציוני מתוַכח כבר שנתיים על ניסוחים אלה וקבלת ההחלטה נדחתה מזמן לזמן מסיבות שלא אני ולא ההנהלה היינו אחראים להן. ההנהלה הביאה סוף־סוף לועד הפועל הציוני ניסוח של פרוֹגרמה מדינית – לא ניסוח של מטרה סופית ולא ניסוח אידיאולוגיה ציונית. בניסוח של מטרה סופית אין צורך ואין גם יכולת, לדעתי, לנסח אותה. מי ינסח בשביל הדורות הבאים את המטרה הסופית שלהם? התנועה הציונית גם לא היתה יכולה למצוא את השפה המשותפת בשביל ניסוח מטרה סופית. בשביל דבר שכזה לא היינו אנחנו, הפועלים, יכולים להסתפק בנוסח ״מדינה יהודית״ – והיינו אומרים ״מדינה יהודית סוציאליסטית״. וגם זו אינה עדיין מטרה סופית. אנחנו מקווים שנזכה עוד להקים מדינה יהודית סוציאליסטית בימינו. ושאיפה זו, לדעתי, צריכה לכוון את כל פעולתנו. אולם גם מדינה זו אינה המטרה הסופית – כי אנו נושאים עינינו למשטר בעולם שאין בו מדינות בכלל.

ובכן לא התאספנו לנסח מטרה סופית, לא התכוַנו גם לנסח מחדש אידיאולוגיה ציונית. התנועה שהיא תנועת־עם אינה צריכה ואינה רשאית לנסח השקפות אידיאולוגיות ולחייב בה את חבריה, גם אין לה צורך ממין זה.

היה צורך – וככל שאנו מתקרבים לקץ המלחמה, הצורך גובר והולך – לנסח מה הן התביעות המדיניות האַקטואַליות של העם היהודי בתקופה זו. לא נוכל לפעול ולא נוכל להצליח, אם לא נדע ברורות ולא יֵדע העולם על מה נלחמים עכשיו.

כל התנועה הציונית הכריעה בעד מדינה יהודית

ההסתדרות הציונית אינה מדינה, היא גם איננה מדינה בדרך. זה ארגון המתקיים בנס גדול. אין דומה לה בעולם. אין בעולם הסתדרות של עם מפוזר ומפורד בכל חלקי העולם, בלי שום קיום ממלכתי. ההסתדרות הציונית אין לה סמכות, אין לה שום כוח כפיה, אין לה שום פּרירוֹגַטיבה ממלכתית, אבל יש עליה תפקידים של בנין מדינה – תפקידים ממלכתיים; אין לה שום כוח ליצג עם, אבל תפקידה ליצג את העם היהודי. ונוסף לפיזור הגיאוגרפי יש פירוד פנימי, תרבותי, מסורתי, מעמדי, אידיאולוגי. אין זו מפלגה – זו הסתדרות המאַחדת בתוכה כל מיני יהודים, כל מיני דעות, לשונות ותרבויות. גם בימים כתיקנם קיומה של ההסתדרות הציונית הוא דבר הדורש מאמץ גדול, מסירות גדולה, והסתדרות זו ביצעה משהו במשך 46 שנות קיומה.

והנה קיומה של הסתדרות זו הועמד במשבר תוך כדי ימי המלחמה. נותקו הקשרים בין ההסתדרות ובין חברי ההנהלה, ללא יכולת לקיים את המשטר הקוֹנסטיטוציוני אשר היה למופת ואשר הסתדרות העובדים ומפלגות יהודיות בארץ צריכות ללמוד ממנו. כי בהסתדרות הציונית נתקיימו הבחירות לקונגרס, באופן מסודר, מתוקן, לפי הקונסטיטוציה. ובחירות בהסתדרות הציונית הן קשות יותר מאשר בחירות לכנסת־ישראל ומאשר בחירות להסתדרות. והנה נמנעה האפשרות הזאת. כבר ארבע שנים לא היה קונגרס (זה קרה גם במלחמה הקודמת). גם אי־אפשר להיפגש, מבלי לדבר כלל על האסון הגדול שקרה לנו באירופה, אשר עוד איננו יודעים את היקפו. והיתה סכנה לא קטנה, שבתוך הקרע והניתוק הזה, בתנאים המיוחדים שבכל ארץ וארץ, ישתרר תוהו ובוהו בתנועה הציונית בשטח הרָגיש ביותר – בשטח הפרוגרמה הפוליטית.

ואני מודה לחזן ולחבריו, שהם מלמדים אותי פרק בציונות, שבכל התנאים יש להמשיך את העבודה בארץ־ישראל, ואין לתלות את הציונות, את בנין הארץ, בשום תנאי. מכל מלמדי השׂכלתי. אולם אני מכיר חברים שעבדו בארץ עוד לפני הצהרת בלפור ולא חיכו אפילו ל״פיקוח בינלאומי״ שנעשה עכשיו למלה האחרונה של הציונות הפרוגרסיבית והגדולה ולחכמה הפוליטית העליונה. חברי אלה, שטרם שמעו את הלקח של החבר חזן, באו לעבוד בארץ בלי שום תנאי, וראו בעליה, בהתישבות, במלחמה על עבודה עברית, שמידה והגנה – את הדבר הראשוני, המַתמיד, שאיננו תלוי בשום נסיבה ובשום תנאים פוליטיים. ואני מאמין שבעניין זה לא שונתה דעתנו ולא תשתנה. שום איש אינו מציג את השאלה על הפסקת עבודתנו. להיפך, עלינו להגביר אותה במלוא יכלתנו ועקשנותנו החלוצית. אולם אנו דנים על מדיניותנו הציונית – על המערכה המדינית כלפי חוץ, על תביעות העם היהודי מממשלת המנדט ובעלי־בריתה. מערכה מדינית זו עומדת עכשיו במרכז חיינו. מהרגע שהופיע ״הספר הלבן״ עמדה המערכה הפוליטית במרכז הציונות. לא מפני שבתקופת ״הספר הלבן״ אנחנו לא נעבוד – נעבוד, במסגרת ומחוצה לה. אבל אנחנו נושאים עינינו לממַדים גדולים של הפעולה, ואיננו יכולים להשלים עם מיטת־החנק הזאת שהשכיבו אותנו בתוכה. ומשום כך ״השומר הצעיר״, הליגה הסוציאליסטית, ״המזרחי״ ו״אגודת ישראל״ דנו בשאלות הפוליטיות. ובדיון חדש זה, בנסיבות חדשות, נוכח צרכים ותנאים חדשים, בלי אפשרות של כינוס קונגרס, בלי אפשרות אפילו של כינוס הועד הפועל הציוני הרחב – היתה סכנה שכל הסתדרות ציונית ארצית וכל מפלגה וסיעה ציונית תקבע לעצמה מדיניות משלה, תשתרר בתוכנו אַנדרלָמוּסיה, והפעולה המדינית שלנו תשוב לתוהו־ובוהו. אמנם לא תמיד גם הסמכות של הקונגרס מספיקה – היא רק סמכות מוסרית. יש אמנם סעיף של משמעת שאנחנו נלחמים לו (אגב, הייתי רוצה לעקור את הטעות בנוגע לרביזיוניסטים: מעולם לא הוצאנו אותם מההסתדרות הציונית. לחינם אנחנו מעלילים על עצמנו – אנחנו הטלנו עליהם סעיף של משמעת לרוב, והם סירבו לקבל על עצמם ודרשו קביעת ״משטר־הסכמים״ בהסתדרות הציונית, שעל פיו אי־אפשר לעשות כלום בלי הסכמת המיעוטים, וכשהתנועה הציונית לא רצתה לשמוע על משטר הרסני זה – יצאו מההסתדרות על מנת לשבור אותה), אולם במשמעת בלבד אי־אפשר לנהל תנועה.

וקרה נס, שלמרות הקשיים האובייקטיביים – נמנע התוהו־ובוהו. התנועה הציונית בכל רחבי הגולה, שבהם היא חפשית… (אינני רוצה לקחת על עצמי לדבּר בשם היהודים השחוטים, אבל אני בן ליהדות פולין, ומכיר את היהדות הזאת כמו כל אחד מאתנו, ואין לי צל של ספק כי אילו היו קיימים והיה אפשר להתוַעד ולקבוע עמדה – היו קובעים את העמדה שנקבעה על־ידי ציוני אמריקה בכל רחבי התנועה), כל חלקי התנועה שיכלו לדון ולברר, קבעו עמדה פוליטית אחת. והעמדה היא מה, שקוראים בשם ״בּילטמור״.

עצם הדבר הזה הוא הישג ציוני פוליטי ממדרגה ראשונה. איננו יודעים עוד אם גדולי העולם, הידידים והלא־ידידים שלנו בין הגויים, יעזרו לנו, אבל קודם כל צריך שנעזור לעצמנו, שיהיה לנו בעצמנו רצון קולקטיבי. וציונות מַתחילה מקיום רצון קולקטיבי של יהודים. והנה לאחר שהועד הפועל הציוני התוַכח שנתיים, הביאה ההנהלה הציונית שלוש תביעות פוליטיות – לא מטרה סופית ולא מטרה אידיאולוגית, אלא שלוש תביעות פוליטיות לתקופה הזאת, האומרות:

א) לפתוח את שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית;

ב) להעניק לסוכנות היהודית שלטון על העליה ואת כל הסמכות הדרושה לבנין הארץ ולפיתוח אדמותיה;

ג) לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית.

אלו הן התביעות. הן נתקבלו אחרי דיונים של שנתיים או שלוש בכל רחבי העולם ובציבור הפועלים בארץ.

מה בפינו לקונגרס־הפועלים?

עכשיו, שנתיים לאחר שניסחה והגדירה התנועה הציונית בעולם את מדיניותה – נקראת הסתדרות העובדים להופיע בפני פוֹרוּם בינלאומי. והיא לא יכולה להופיע שם מבלי שתאמר דברים ברורים קודם כל בנוגע לשאלה הזאת: האם היא דורשת מפועלי העולם לתמוך, לעזור לתביעות המדיניות של העם היהודי, של ההסתדרות הציונית, או לא?

יש דברים בעבודה שלנו שאינם תלויים באחרים ואותם נעשה בכל התנאים, אבל יש דברים שבהם אנחנו זקוקים לעזרה, ואנחנו דורשים אותה מכל העולם, מכל האנושות, מכל העמים, ואנחנו – הפועלים היהודים – דורשים אותה קודם כל מפועלי העולם. גם מבחינה ריאַליסטית הפועלים בעולם הם עכשיו כוח פוליטי גדול, ולא רק גדול אלא גדל והולך, ובכל הארצות הגדולות. והשאלה היא אם אנחנו דורשים מהם תמיכה בתביעות המדיניות של התנועה הציונית. זוהי השאלה הקודמת לכל שאלה אחרת בנוגע להשתתפותנו בקונגרס הפועלים.

לא הוצגה השאלה העיונית, מהי התכנית המדינית של ההסתדרות. אין הכרח שההסתדרות תנסח תכנית מדינית. ולא משום שאין לה סמכות – סמכותה של ההסתדרות היא, לדעתי, בלתי־מוגבלת. אולם אין ההסתדרות מחויבת לקבוע עמדה בשאלות שנויות במחלוקת, אלא כשיש צורך מיוחד בכך. וכשההסתדרות נתבעה להופיע בפוֹרוּם־פועלים בינלאומי ולהשמיע את תביעות עם ישראל – עליה להכריע בשאלה גם כשדעת מספר חברים אינה נוחה מכך. עמדה פוליטית, עקרונית בשאלה זו קודמת לכל שיקול תכסיסי תנועתי. אינני מזלזל ביחסים פנימיים – אני אחד מאלה שהם חולי־אחדוּת מיום בואי לארץ, ועד היום הזה לא רפתה בי האמונה שביסודו של דבר אנו מאוחדים, ואני רואה בכל חבר ההסתדרות מועמד לחבר המפלגה, ובכל פועל יהודי מועמד לחברוּת בהסתדרות. רצון זה לאיחוּד אינו מונע ויכוח פוליטי או אידיאולוגי. גם בקרב חברי מפלגה אחת – אם היא רק בנויה על חופש מחשבה – ייתָכנו חילוּקי־דעות. וההסתדרות נתבעה עכשיו להגיד את דברה לפועלי העולם: התוּכּר זכותו של העם היהודי בלי עזרת תנועת הפועלים העולמית? התיתכן עזרה זו – מבלי שתידרש על־ידי פועלי ארץ־ישראל? אם יש חילוקי־דעות בתוכנו, נדון, נברר ונכריע. ההסתדרות אינה ברית של מפלגות – היא יחידה קיבוצית, היא ארגון המעמד, ופועלי כל העולם עומדים להתאסף, ולא ייתכן שאנחנו נבוא שם בלי תביעות, ובתוכן – שיתמכו בדרישותיו של העם היהודי. כי אם לא מהם נדרוש את התמיכה – ממי נדרוש? השתמטות מעמדה היא עמדה. ולא יכולתי להתנחם בזה שהמיעוט בועד הפועל הציע, שאסור יהיה לפעול נגד התביעות של ההסתדרות הציונית. היה טוב אילו היה המיעוט מחליט זאת בשביל עצמו בפעולתו יום־יום, אבל בפני פוֹרוּם בינלאומי, אי־תמיכה היא התנגדות, היא אמירה להם: אין אתם צריכים לתמוך, כי גם אנחנו איננו תומכים. וכלום אנחנו רוצים לבודד את העם היהודי, שיוכל לדבר רק אל הבּוּרז׳ואַזיה העולמית?!

השאלה המוקדמת שיש לענות עליה בהֵן ברור או בלאו ברור היא: אם אנו דורשים או לא דורשים מפועלי כל העולם תמיכה בשלוש התביעות של העם היהודי. על הסעיף הראשון – פתיחת שערי ארץ־ישראל – אין ויכוח. הויכוח הוא על שני הסעיפים הבאים: הסעיף השני – שלטון הסוכנות על העליה, והשלישי – מדינה יהודית.

בענין הסעיף השני היה ויכוח כפול ביני ובין החבר יערי, בשעה שנידונה בועד הפועל הציוני לפני שנה וחצי הפרוגרמה הפוליטית של ההנהלה. הויכוח היה על היקף העליה ועל סמכות העם היהודי לנהל את העליה. אני דרשתי – זה היה לפני השמדת יהודי פולין, או לפני היות ההשמדה ידועה לנו – שמיד אחרי המלחמה נעביר את כל הפליטים היהודים מפולין ומארצות אחרות לארץ־ישראל. יש לנו דוגמה מאחרי מלחמת העולם האחרונה, כשהעבירו במשך זמן קצר כמיליון וחצי פליטים מתורכיה ליוון האירופאית. גם עלינו להעביר מיד לאחרי המלחמה המוני פליטים לארץ, ולשם כך נחוץ שמַפתח העליה, השלטון על העליה, יימסר לנו, לעם היהודי, לנציגות העם היהודי, כלומר, לסוכנות היהודית – לא ליהודי ארץ־ישראל, אלא לעם היהודי כולו. על זה ענה לי יערי בהתנגדות כפולה – גם בהתנגדות להעברת הפליטים וגם בהתנגדות לשלטון הסוכנות על העליה. יערי אמר אז:

״האם נדרוש ריפּאטריאַציה, האם נדרוש החזרת הבתים והקיוּם של אותם מיליוני הפליטים בפולין, או נביא אותם שברי־הכלים, פושטי־היד הרצוצים, הנה, לארץ־ישראל? אני אומר: אינני מוַתר על ריפאטריאציה של יהודים, אינני רוצה להשאיר לפולנים את עמל היהודים במשך מאות שנים. אני רוצה שיחזרו לבתיהם ובמשך עשר עד חמש־עשרה שנה יעלו ארצה באופן מאורגן, שגם יילחמו לכל־הפחות על כך לקבל את מה שגזלו מהם. כמובן, שחלק מהפליטים יעלה ארצה. – – – אבל בוַדאי שזאת לא תהיה מנוסה מהגולה אחרי פוגרום איום של המון רצוץ ושבור שאין שום כוח שיוכל לסדר אותו״.

ואשר לתביעת שלטון יהודי, שלטון הסוכנות היהודית, על העליה, אמר יערי:

״הצענו דבר אחד. הצענו לדרוש שיוּתן לסוכנות מה שהיה לה קודם במקצת. היתה לה אוטונומיה בסידור העליה. ואני דרשתי הגבּרת הסמכות הזאת לאחר המלחמה. דרשנו הגבּרת הזכויות על קרקעות הממשלה״.

שרתוק שאל אז: מי יקבע מידות העליה? ויערי ענה:

״על כל פנים ברור, שאנו לא נוכל לקבוע זאת בעצמנו!״

במקום תביעתנו למסור לסוכנות את השלטון על העליה, הציע חזן בשם ״השומר הצעיר״ ״לכונן בארץ־ישראל משטר מדיני תחת פיקוח בינלאומי אשר יעניק לסוכנות היהודית את הזכות לנהל את העליה היהודית״. לא הזכות של קביעת מידות העליה בעצמנו, כפי שטען שרתוק, אלא "הזכות שהיתה לסוכנות מקודם״ – אוטונומיה בסידור העליה, שהשלטון הזר קובע מידותיה.

בועד הפועל של ההסתדרות הצטרפה גם סיעה ב׳ לעמדה של ״השומר הצעיר״. עמדה זו של המיעוט בועד הפועל של ההסתדרות פוגעת קשה במלחמתנו המדינית, ואני פונה אל החברים שהצביעו, אשר לא שקלו אולי ברגע ההוא במידה מספיקה, אלא עשו זאת מתוך דאגה לענינים אחרים – אני פונה עכשיו אליהם שיתנו את ידם בלי סייג לתביעה של העם היהודי, של ההסתדרות הציונית, כפי שהיא נוסחה בסעיף השני: שלטון על העליה.

מדוע נוּפלה מכל עם?

ועכשיו לסעיף השלישי, ועליו המלחמה: ״לכונן את ארץ־ישראל כמדינה יהודית – באנגלית קוֹמונוולט״. נוסח זה קבע נשיא ארצות־הברית, שהיה לו חלק בניסוח הצהרת בלפור, וגם תנועתנו – בכל אופן חלק של תנועתנו – בתזכירה למפלגת־העבודה הבריטית, שבו נאמר: ״לצור את ארץ־ישראל ליחידה כלכלית ומדינית לשם יסוּד הקהיליה (קומונוולט) היהודית״.

רשאי קפלנסקי להסתלק עכשיו מתביעה זו שחתם עליה אז – התנועה אשר בשמה תבע אז קפלנסקי, יחד אתי, אינה מסתלקת ממנה.

אומדים לנו שתביעה זו פסולה מבחינה מוסרית וסוציאליסטית, כי יש בה ״השתלטות״. שוללי המדינה מנסים לתאר את התנועה הציונית, המאוחדת עכשיו יותר מבכל זמן אחר בתפיסתה המדינית, כאילו היא רוצה לדכא הערבים, לשלול זכויותיהם האזרחיות והלאומיות בארץ, כאילו כל ציוני אמריקה, אנגליה, קנדה וכו' ובראשם וייצמן, וייז, ברודצקי וכל שאר חברי ההנהלה נתפסו לרביזיוניזם, רחמנא ליצלן.

אני דוחה עלילות אלו בכל כוחי המוסרי. הצגת תביעת המדינה היהודית כרצון להשתלט ולדכא – היא סילוף האמת. בהרבה ארצות ישנם ישובים שאינם בני עם אחד, ואיש אינו אומר שיש השתלטות. אמריקה – יש בה הרבה מיעוטים: יש מיעוט יהודי, אירי, אנגלי, גרמני, איטלקי, אך לא שמענו שיש השתלטות. יש ברוסיה הסובייטית ארצות שאינן מעוֹר אחד; לא כולם ויאֶליקוֹרוּסים, לא כולם ביאלוֹרוּסים, ולא שמענו שיש שם השתלטות. גם שם יש יהודים ויש מיעוטים אחרים, יש להם שויון אינדיבידואלי, פוליטי, אזרחי, לאומי. אין אומדים שזוהי השתלטות, ומדוע רק היהודים ״ישתלטו״, אם תהיה מדינה יהודית?

לכל העמים יש זכות למדינה, ורק אנחנו הננו בבחינת עם מצורע; רק נגדנו צריך לעשות סייגים מיוחדים, בכדי שלא נדכא. אנחנו איננו טובים מאחרים, אבל איננו גם רעים מאחרים! מה הפסול הזה בעצם הרעיון של מדינה יהודית? שלילת זכות היהודים למדינה משלהם היא שלילת שויון העם היהודי, שלילת הכבוד מכל יהודי באשר הוא יהודי. זוהי חתירה תחת האידיאה הציונית, מפני שהאידיאה הציונית מתחילה מזה שאנחנו שווים בכל – כבודדים וכעם. לנו, כיחידים, מגיע בכל מקום בעולם אותן הזכוּיות המגיעות לכל יחיד אחר – לא כמלוא נימה יותר ואף לא כמלוא נימה פחות. אינני יודע אם נשיג זאת, אבל זוהי זכותנו, ונעמוד על זה. ברגע שאנחנו מסתלקים מזה – הסתלקנו מן הצלם האנוֹשי. אומדים לנו שמדינה יהודית פסולה מבחינה סוציאליסטית – זהו חילול הסוציאליזם! הסוציאליזם איננו מחייב שהעם היהודי יוּפלה לרעה מכל העמים האחרים בכל העולם. אמרו לנו פעם שעלינו לשמש משחה בגלגלי הרבולוציה – ציבור הפועלים בארץ לא יצטרף לאמירה זו.

אומרים לנו: זה לא יהיה, זה לא מעשי, אי־אפשר שיהיה רוב יהודי.– מה המעשיות הזאת? האין מקום? האין אדמה להתישבותם של יהודים רבים? האין אפשרות עבודה? האין אפשרות להקים חרושת? האין ים מצפה לגאולתו על־ידי ספנים, דייגים ועובדי־נמל יהודים? מנין ה״מעשיות״ הזאת שרוב יהודי לא יקום ולא יהיה?

הנימוק: הערבים לא יסכימו

אומרים: הערבים לא יסכימו – ייתכן, אם כי אינני יודע מנין בטחון זה. הן היה זמן שהסכימו.

ואני רוצה ברגעים אחדים לנסות לנתח את החכמה הזאת של הפּרוֹגנוּסטיקים שלנו, הבונים הכל על מה שאחרים יסכימו או לא יסכימו, יכריעו או לא יכריעו. מה פירוש הדבר שאחרים לא יקבלו זאת? האם אי־קבלתם הוא דבר נתון בהיסטוריה בגזירת קדומים, כדבר פאטאלי, שאם גם נטיח ראשנו בכותל לא נשנה כלום? אמנם, מה שעשה היטלר הוא האַרגוּמנט הגדול ביותר נגד המדינה היהודית. אבל לא רק נגד המדינה היהודית, כי אם נגד כל קיום היהודים. אך אנחנו אומדים: הננו משהו, יש עוד יהודים בעולם, יש קיבוצים יהודים קטנים וגדולים, יש צרת ישראל, יש ישוב יהודי בארץ, גילינו יכולת, גילינו כוח, יש לנו תומכים, יש גם מעוּנינים בהגשמת הציונות. אין אנו כוח מכריע בעולם – אבל יש לנו משקל־מה. אין אנו אפס. לרצוננו היהודי, רצון קיומנו הלאומי, לכשרון עבודתנו בארץ, למצוקתנו ההיסטורית, לקשרנו ההיסטורי עם הארץ, להבטחות ולהתחייבויות שניתנו לנו – יש איזה משקל. על כך נוֹסדת המדיניוּת הציונית, ועל כף המאזניים הבינלאוּמית עלינו להניח את רצוננו, יכלתנוּ, תביעתנוּ, כוחנו – ונכוֹנוּתנוּ להיאבק ולעמוד בשער. אומרים לנו: לא, כי ראו באיצטגנינות שהאחרים לא יקבלו את תביעותנו, ובין נילחם על משהו ובין אם לא נילחם, זה לא יביא לידי שינוי. אך אם כך הדבר – שהדברים הם גזורים ואין לנו מה לעשות – נשב כל אחד בבית, ואיש לאוהליך ישראל. אבל האין זו שלילת הציונות, כפירה בציונות החלוצית והסוציאליסטית – כי זו האחרונה מעמידה הרבה על ערך האדם הלוחם, העובד, היוצר, וכוחנו אינו דבר שאפשר לבטלו. אם נכריע או לא – אינני יודע, אבל משהו נשנה.

אינני מקבל גזירות מראש; אנחנו נאבקים ואנחנו ניאבק גם כשנדע שצפויה לנו תבוסה. כך עשינו גם בימי תל־חי. היה אז ויכוח אָפייני מאד בינינו ובין ז׳בוטינסקי, כשנפגשנו אתו בגדוד היהודי בסוף המלחמה הקודמת. אנחנו אמרנו: להגן על תל־חי; הוא אמר: לא. בתור מומחה, בתור איש־צבא, עשה ז׳בוטינסקי את החשבון שלא נצליח בהגנה, ולכן, מוטב לעזוב את המקום מראש. אנחנו אמרנו: לא לעזוב, גם אילו ידענו שלא נצליח. יש חשיבות בעצם העמידה, בעצם המלחמה, בעצם ההגנה. יש ערך לעוּבדה שיהודים מגינים על נקודה שנוצרה על־ידיהם ואין עוזבים אותה בלי התגוננות. אני חושב כי לא שגינו. מה שהוא ראה בתור מומחה – היה אולי נכון: כמה חברים נפלו; השאר הוכרחו לעזוב; המקום נשרף. אבל איש לא יאמר עכשיו שהגנת תל־חי היתה לשווא. אפילו ז׳בוטינסקי ניסה לנצל אחר כך את שם תל־חי, שהפך להיות שם כבוד וגאון בנוער העברי וקרא את הנוער הרביזיוניסטי, אשר הוא אירגן, על שמו של יוסף טרומפלדור.

אינני חייב להיות מובטח מראש בנצחון במלחמתנו לארץ־ישראל, למדינה יהודית למען הילחם על כך. לי מספיק לדעת שהדבר מגיע לנו ושהדבר ייתכן. ודאי אין הדבר קל ולא מונח בקופסה. אך מי זה יוכל להגיד שהדבר לא ייתכן?

זכותנו – כזכות כל עם

הכרעה בינלאומית לטובתנו תיתכן – על כך תעיד ההכרעה שנפלה במלחמה הקודמת. יש לנו עדות מוסמכת – לא ממקור ציוני, יהודי, אלא ממקור בריטי, רשמי – שהצהרת בלפור בשנת 1917 התכוונה לאפשרות של מדינה יהודית, ונשיא ארצות־הברית וילסון אמר זאת בפירוש עוד בשנת 1919.

אבי ״הספר הלבן״ ניסה להגיד לנו, כי לא ידעו אז שיש ערבים בארץ־ישראל. הוכחנו את אי־האמת באמירה הזאת. ויש לנו עדות, שהושמעה בפרלמנט האנגלי על־ידי מזכיר הקבינט של המלחמה בימים ההם, אֶמרי, כי דנו בשאלת ארץ־ישראל במשך חדשים, והשיקול בענין הערבים היה אחד השיקולים החשובים בכל הענין הזה, ואף על פי כן הכריעו כפי שהכריעו. אם כן, היתה פעם הכרעה. מה הבטחון שלכם, שלא תהיה גם הפעם הכרעה לטובתנו?

עוד המלחמה נמשכת, ודעת הקהל באנגליה, אמריקה ורוסיה מרוכזת במאמץ המלחמה. העולם אינו מורכב ממלאכי־השרת, וכל עם – עניניו קודמים לעניני עמים אחרים. העולם אינו יודע עוד מה קרה לנו. המלחמה תיגמר, וכל האמת האיומה והמחרידה על השוֹאה אשר באה עלינו תתגלה לעיני העולם בכל תהוֹמיוּתה הטרגית, והעולם יזדעזע, כי הדבר אשר קרה אותנו עוד לא קרה לשום אומה ולשון; וקרה לנו מה שקרה לנו – אך ורק באשר אנו חסרי מולדת ועצמאות.

האם אין לנו הפעם הזכות לתבוע את עלבוננו ההיסטוֹרי על ההפליה אשר הפלו אותנו מכל העמים, ולדרוש שיעמידו אותנו במצב אחד עם כל העמים? האין לנו הזכות לדרוש לעצמנו אותו מעמד ואותו בטחון שיש לכל עם עומד ברשות עצמו? האין לנו הזכות לתבוע שימסרו את גורלנו לידינו אנו – למען נוכל בכוח עצמנו וברשות עצמנו להושיע לעצמנו?

עוד לא שמענו את התשובה, ומה אתם ממהרים לתת תשובה שלילית בשמם? מי מילא את ידכם? ומה קוצר הרוח? ואם לא קיבלו עדיין את דברנו בקונגרס האמריקאי, האם לא ניאבק עוד? ואם ״הספר הלבן״ עוד לא נתבטל – האם לא נילחם בו?

יש צורך היסטורי שנגיד לעולם מה אנחנו רוצים, מה מגיע לנו. ומגיע לנו לא פחות מעצמאות שלמה, כמו לכל אומה חפשית. ואנחנו לא נדכא, כמו שאחרים לא מדכאים. ואם אתם רוצים – נִתֵן כל מיני ערובות. ואם אומרים שתי התביעות הראשונות, ואין מוסיפים את השלישית – מדינה יהודית – מְרוֹקנים מתוכן פוליטי את הסעיף הראשון, על פתיחת השערים.

המלחמה למדינה יהודית – מלחמה לעליה גדולה

יש בתוכנו אנשים שאינם מתנגדים לעצם התביעה למדינה יהודית – אולם הם רגילים להלך עלינו אימים, שמדינה יהודית פירושה חלוקה. אני בוַדאי לא אסתיר מאיש שיש יסוד לחשש זה. ומשום כך ניסחנו את דרישתנו לא ״מדינה יהודית בארץ־ישראל״ אלא ״ארץ־ישראל כמדינה יהודית״. אולם מי שאינו רואה או אינו רוצה לראות שום סכנה אחרת מלבד החלוקה – הוא מוכה סנוורים. יש סכנות חמורות פי כמה. עוד ״הספר הלבן״ קיים, וסכנותיו אינן חשש לעתיד – אלא מציאות קיימת. יש גם סכנה ש״הספר הלבן״ בצורתו הקיימת יתבטל, אולם המודיפיקציה לא תהיה טובה הרבה מהמשטר הקיים עכשיו. אפשר להניח כמעט בוַדאות שלא יעזו להפסיק לחלוטין את העליה לאחר המלחמה. אבל יש סכנה שיתירו עליה רק במידה שתשאיר אותנו מיעוט נצחי. יש סכנה כזאת. אינני בודה אותה מהלב. ולא די שאנחנו אומרים עליה, יש לפרש איזו עליה. לפני כמה שנים היתה זו אולי שאלה אקדמית; השערים היו אז פתוחים, פחות או יותר, ובאו רק אלפים מעטים של יהודים לשנה. עוד בשנת 1927 באו רק כשלושת אלפים יהודים. ואני זוכר שהיה ויכוח, בשעה שארלוזורוב נכנס להנהלה הציונית בשנת 1931, אם לקבל את השדיול של שלוש מאות רשיונות או לא. זו היתה העליה אז.

לא כן עתה. עלינו לברר לעצמנו ולאחרים: איזו עליה אנו דורשים ומה היקפה.

״השומר הצעיר״ אומר: ״עליה לפי יכולת הקליטה הכלכלית״. אבל מי יקבע את יכולת הקליטה? ומה שיותר ממשי – מי ייצוֹר את יכולת הקליטה? האם יכולת קליטה היא שיעור נתון, עומד וקבוע על פי גזירת הטבע – או שהוא משתנה ומתחלף לפי הנסיבות, ותלוי בכוחות שבידם נמצא גורל הארץ, פיתוחה ומקורותיה המשקיים והכלכליים?

אמרתי בועד הפועל הציוני: אילו היו פותחים לי סדק לעתיד ויכולתי לראות מה יהיה בעוד 10–5 שנים, ובסדק הזה הייתי רואה רק דבר זה שלא תקום מדינה יהודית בעוד 10–5 שנים – הייתי מוסיף להילחם על מדינה יהודית עכשיו, כי מלחמה זו הכרחית למען עליה גדולה. אם נסתפק בתביעת עליה בלבד – ייתכן שיתנו לנו עליה, אבל ישמרו על כך שנישאר מיעוט בארץ. ואי־אפשר בדיון על העליה להתחמק משאלה גורלית זו: מיעוט או רוב? זוהי עכשיו למעשה השאלה המדינית. שום התחמקות לא תועיל כאן: לא האנגלים ולא הערבים לא יתחמקו משאלה זו.

רוב או לא רוב – זוהי השאלה; פירוש הדבר: מדינה יהודית או מדינה ערבית?

החברים שמטעמים פרינציפיוניים או תכסיסיים מתנגדים למדינה היהודית – אני תובע מהם שיסבירו פעם אחת ובדברים ברורים: אם הם מאמינים שתיתכן עליה גדולה בגמר המלחמה הזאת, או שזה ייתכן רק לאחר מהפכה סוציאלית בעולם? ואל יהפכו את השאלה מי רוצה יותר במהפכה סוציאלית ומי פחות. בתוכנו אין שום מחיצה בין הציונות שלנו ובין הסוציאליזם שלנו. אין לנו שתי מגמות, ואין בתוכנו ״סתירה טרגית״ בין ציונות ובין סוציאליזם. אנחנו במאה אחוז ציונים ואנחנו במאה אחוז סוציאליסטים, אבל הסוציאליזם יכול להתגשם בעולם גם לאחר שהעם היהודי יישמד עד אחד. יכולות פרובלימות פוליטיות לאומיות להיפתר גם במשטר לא סוציאליסטי. יש עמים היושבים בארצם, ויש להם עצמאות ויש להם שאלות סוציאליות, אבל אינם זקוקים לאֶמיגרציה, לקוֹלוֹניזציה. אין קשר של זמן בפתרון שתי הבעיות: הלאומית והסוציאלית. ואני שואל: המאמינים אתם שתהיה עליה בממַדים־גדולים והתישבות גדולה? אני.אומר שאנחנו נעבוד גם במשטר רע. אבל לא תיתכן עליה גדולה והתישבות גדולה בלי סמכות ממלכתית. איך תעשו התישבות גדולה בנגב בלי סמכות ממלכתית להביא את המים מהצפון, להפקיע אדמות, לחפור תעלות שתעבורנה על אדמות איכרים? איך תקימו חרושת גדולה אשד תקלוט מאות אלפים, בלי סמכות ממלכתית במכס, בתחיקת עבודה, בקשרים אינטרנציונליים, בקבלת סחורות וחמרים גלמיים וכלים, כשהכל נמצא בידי ממשלות? אין עדיין סוציאליזם, אבל יש כרגע ״אטטיזם״ בעולם, והוא יהיה קיים אחרי המלחמה הזאת. איך יישמע קולנו בעולם, אם לא תינתן לעם היהודי נציגות ממלכתית, אשר תשמיע את קולה בואשינגטון, במוסקבה ובלונדון? תימן, סוריה והלבנון ישלחו נציגים לכל המקומות האלה, והעם היהודי יהיה אילם, מפני שאין לו נציגות, והוא יעמוד מאחורי הדלת ויתחנן בפני איזה פקיד של קוֹנסוּליה שיקבל אותו.

שלוש התביעות של התנועה הציונית קשורות זו בזו, הן מתנות זו את זו מבחינה פוליטית. ותנועת הפועלים בארץ־ישראל, חלוץ ההגשמה הציונית, חייבת לדרוש מפועלי העולם לתמוך בתביעות הללו.

מה הם גבולות סמכותה של הסתדרות העובדים

בויכוח נתעוררה שאלת אחדותה ומהותה של ההסתדרות, ונשאלה שאלה: היכולה הסתדרותנו לפעול בשעת הצורך בשטח הפוליטי?

חזן הסביר שבהסתדרות אפשר לפעול בענינים פוליטיים רק מתוך הסכם. גם טבנקין בעצם הטיף לרעיון זה – אם כי במלים אחרות. איני יכול, לצערי, להצטרף לדעתם של חזן וטבגקין בענין זה.

אם הסכם פירושו מאמץ לעמדה אחת של ההסתדרות – זהו דבר רצוי מאין כמוהו! אבל אם הסכם פירושו שבלי ההסכם אין ההסתדרות יכולה לפעול – הדבר הזה הוא הרס ההסתדרות כגורם ציוני, סוציאליסטי ופוליטי כאחד.

שלילת זכותה של ההסתדרות לפעול בהכרעת הרוב בשטח הפוליטי לא רק שהיא מתנגדת למסורת של תנועתנו מאז היות ההסתדרות, אלא שהיא מתעלמת מהתכונה המהותית של ציבורנו.

פועלי ארץ־ישראל אינם חיים מפי חוקה כתובה. הם חיים מפי צרכיהם החיוּניים ומפי יעודם ההיסטורי. וכשם שצרכיהם החיוניים אומרים אחדות פועלים – היעודים ההיסטוריים שלהם אומרים להיות לפה לעם היהודי בפני פועלי העולם. והעם היהודי זקוק לפה זה. אין לו הרבה אפשרויות של הופעה. לפי שעה אינני רואה אף אפשרות אחת של הופעה בינלאומית. פה ושם יכולים אנחנו להידחק לאיזה מקום, או בהזדמנות של הבאת תשורות, או בהזדמנות אחרת, אבל בפורום בינלאומי – לא.

זה יהיה פורום בינלאומי מכריע, ולפחות יהיה אחד הגורמים הגדולים ביותר. בשלוש הארצות־הלויתנים: רוסיה, אמריקה, אנגליה – בדרגות שונות מעמד הפועלים הוא גורם גדול. כמעט אין לתאר איזו עזרה שהיא בין בגולה, בין בשטח ההצלה ובין בשטח המשטר העתיד של הארץ וגורלה, שתיקבע על־ידי הגורמים הפוליטיים והעולמיים, מבלי סיוע והשפעה של מעמד הפועלים באותן הארצות.

והרי זה מגוחך, אם מישהו יוציא את הפנקס ויחפש, אם בחוקת ההסתדרות כתוב שמותר לה לעשות את הדברים האלה. פועלי ארץ־ישראל – לא מעניין אותם מה כתוב בחוקה. הדבר כתוב בחייהם, לנשמתם! והשאלה היא: אם כאן יושבת ההסתדרות או לא? האם זו היא מסיבה של 135 פועלים יחידים או זאת היא נציגות של מאה ושלושים אלף פועלים? כשאני ישבתי בועד הפועל, בשעת ההצבעה, לא הרגשתי שכל המצביעים רואים את עצמם לא כיחידים אלא כנציגים ושליחים. לא ראיתי שהם שואלים את עצמם, מהו רצון הציבור אשר שלח אותם לועד הפועל. מסיבה זו היא מועצת ההסתדרות רק אם לחברי המועצה יש הרגשה שהם שליחי מאה ושלושים אלף פועלי ארץ־ישראל ועושי רצונם. רצונם של פועלי ארץ־ישראל – זוהי החוקה. ופועלי ארץ־ישראל רוצים להיות לפה לעמם – לשם כך באו ארצה.

גם לא מעניין אותי דבר היחסים הפנימיים. יש ענינים חשובים יותר מיחסי סיעות וכיתות. זוהי שעה היסטורית. כאן לא נתכנסנו לסדר ענינינו הפרטיים, הסיעתיים והכיתתיים. אין אנו רק שליחיהם של מאה ושלושים אלף, שלהם בלבד. איננו מסגרת לפועלים שישנם, אלא גם לרבים שעוד יבואו, ואנחנו צריכים להתלכד אתם, לא רק בינינו. מה שיעמוד להכרעה בעולם זהו לא גורלנו אנו פה בלבד. גורל המיליונים בגולה יחַתך בתקופה זו, ולפועלי העולם יהיה חלק בהכרעה. למיליונים בגולה יש תביעה. אי־אפשר במידה כזאת לזלזל בדעת מאות אלפים ציונים מאורגנים ולומר שהם אינם יודעים מה הם סחים ומה הם רוצים, אלא בא איזה קוסם והוא בילבל להם את הראש והטיל עליהם איזו פרוגרמה עם שם משונה – ״בילטמור״. להיתפס להלך־מחשבה כזה יכול רק מישהו שלא מהעולם הזה, שאינו מרגיש את דופק לב העם היהודי בכל הגולה, בין של אלה שיכלו להתאסף ולקבל החלטה, ובין של אלה שלא יכלו להתאסף ונשארו אילמים מאונס. רבים, אולי מיליונים, לא הצביעו בעד מדינה יהודית – מפני שנשחטו בינתים… וגם החיים וגם המתים תובעים מאתנו שנהיה להם לפה. לי קשה קצת לקבל את התפיסה שפועלים יכולים לפעול רק מתוך הסכם כללי. באיזו ארץ נהגו כך? האם את המהפכה בצרפת עשו על פי הסכם? ואם היה מישהו שלא הסכים – האם לא היו עושים אותה? והאם כך פעלו ברוסיה, באוסטריה? תורה חדשה! האם מעמד הפועלים איננו יכול לפעול לפי צרכיו, לפי רצונותיו, לפי יעודיו, אלא לפי הסכם וחוקה?

הענין העומד לפנינו איננו, אמנם, המהפכה הסוציאלית, אבל לפועלי ארץ־ישראל הוא אינו פחות חשוב. בשבילם לעת עתה זו היא המהפכה שלהם – זוהי מהפכת חייהם.

נבוא לקונגרס הפועלים בעניננו הגדול

אפשרות עליית המונינו לארץ – זוהי המהפכה שלנו. בלעדיה לא יהיו לנו חלק ונחלה במהפכה הסוציאלית. מהי ה״מעשיוּת״ הרבה שתקפה דווקא בענין חיוּני זה את ה״מהפכנים״ הגדולים שלנו? כל העולם עומד ערב מהפכה – ורק אצלנו הכל יקפא על שמריו! אין זו הרגשת המיליונים היהודים שנשארו בחיים. הם חרדים ותובעים ומקווים ומצפים, ואנחנו שליחיהם. אין להם שליח אחר מאשר הפורום הזה. אינני נאיבי לחשוב שפועלי כל העולם אין להם שום דאגה אחרת מלבד דאגתנו. אבל לנו אין דאגה אחרת מלבד דאגתנו, ומשהו אולי נוכל להשמיע להם. ומה הדבר שאנחנו צריכים להשמיע להם בכל הכוח המוסרי, בכל האמת הפנימית אשר בלבנו? אני שומע שלא דבר תוחלת העם היהודי ותביעתו, לא גאולת מולדתו ברשות עצמו – העיקר עכשיו בהופעתנו בקונגרס הפועלים שנציג את עצמנו לראווה בכל גוני הקשת של התפצלותנו הסיעתית! איני מאמין שהדאגה הראשונה של פועלי רוסיה, אנגליה ואמריקה היא להציג לראווה את צבעי הקשת שלהם בקונגרס העולמי. אני מעז לחשוב שפועלי רוסיה, אנגליה ואמריקה יש להם ענין, ענין הכלל, והם יביאו את הענין שלהם – ולא תצלום הגונים. והם – אפילו פועלי אמריקה המסכנים האלה, והאנגלים והרוסים על אחת כמה וכמה – שיש להם קצת יותר מאתנו, הם באים בעניניהם. אולם אנחנו נבוא קודם כל להצטלם, שחס־ושלום לא ייגנז איזה גון הגונים, ולשם שמירה על כל צבעי הקשת וגוני הסיעות נגנוז את הענין שלנו. לא! זהו סלף דמותו ורצונו של הפועל העברי. לקונגרס פועלים עולמי נלך בענין הגדול שלנו, ואם יש ויכוח בינינו מהו הענין הגדול, נדון, נחליט – אבל נחליט לפי הכרתנו הפוליטית, ולא לפי התכסיס הסיעתי.

ואשר למשמעת – כציוני אינני מזלזל לגמרי בענין המשמעת הפוליטית בציונות. גם אני הייתי יחד עם יערי וחברים אחרים שלחמו על זאת. אבל לא באתי הנה לשם הזכרת ענין המשמעת, ולא במקרה. הסתדרות העובדים אינה מסונפת להסתדרות הציונית, ולא מפני שאיננה ציונית – אינני מכיר הסתדרות ציונית יותר בעולם – אלא מפני שהיא הסתדרות העובדים. היא צריכה להיות הבית הכללי של כל עובד ושל כל מי שעתיד להיות עובד, ומשוּם כך אין הדעה וההשפּעה מַתְנות את החברות בהסתדרות. אין חבר ההסתדרוּת חייב להיות חבר בהסתדרות הציונית, והמשמעת של ההסתדרות הציונית אינה מחייבת את הסתדרות העובדים. היא מחייבת את המפלגות הציוניות, אבל כאן אינן יושבות מפלגות, כי לדעתי ההסתדרות אינה ברית של מפלגות. ברם, יש דבר־מה חשוב יותר מאשר משמעת ההסתדרות הציונית.

מהו הדבר שנביא לפועלי העולם בשם העם היהודי? – שלושה דברים:

א. פתיחת שערי ארץ־ישראל לעליה יהודית;

ב. שלטון הסוכנות היהודית על העליה היהודית וסמכות לפיתוח הארץ;

ג. לכונן את ארץ־ישראל כמדינת יהודים.

מה קודם למה?

למען הבהרת השאלות אבקש מכם להניח שמעולם לא נשמעה התביעה של מדינה יהודית, יש רק תכנית שהחבר בן־ירוחם משום מה מיחס אותה לחבר ציזלינג – להביא הנה מיליון יהודים בזמן הקרוב ביותר.

ואני שואל: תכנית זו כשרה או לא? מעשית או לא? הנפסלת תכנית זו – מפני שהיא עלולה להרגיז את הערבים? המותר לנו לדרוש זאת – גם כשאין לנו בטחון שבאי־כוח הערבים יתמכו בה? היתמכו החברים בן־ירוחם וציזלינג בתכנית זו – רק אם תהיה להם ערובה מראש שקונגרס הפועלים הבינלאומי יתמוך בה? המותר לבוא בתביעה זו לקונגרס, גם אם מיעוט בתוכנו – נגיד ״השומר הצעיר״ – מתנגד לה?

ויסבירו נא לי שוללי ״בילטמור״: כיצד יעלו בזמן קצר מיליון יהודים וכיצד יְיַשבו אותם בארץ – בלי שיהיה בידינו השלטון על העליה ועל בנין הארץ?

מתריסים נגדי: האם צ׳רטר קודם להתישבות או התישבות קודמת לצַ׳רטר? ואני נזכר בשאלה הקדמונית: ״מה קודם למה, התרנגולת או הביצה? – ואינני יודע לענות. מצד אחד תרנגולת מטילה ביצה – יוצא שתרנגולת קודמת; מאידך גיסא: מנין באה תרנגולת? מביצה – יוצא שביצה קודמת. וכבר מתחבטים בשאלה זו אלפי שנים, אבל עוּבדה היא שיש תרנגולת ויש ביצים.

ובכן, צ׳רטר קודם או התישבות קודמת? בענין זה היו הרבה חליפות בתיאוֹריה הציונית, אבל החליפות באו לא מתוך שהתברר שלא נחוץ צ׳רטר, אלא קרה לנו מה שקרה לאותו שועל: כשאי־אפשר לו להיכנס לכרם, הוא אומר שהענבים חמוצים. לא נסתלקו מהצ׳רטר מפני שמצאו שלא נחוץ צ׳רטר להתישבות, אלא משום שאי־אפשר היה להשיג אותו. הרצל ניסה – לא עלה בידו. נמצאו אז יהודים, ואני עבדכם הייתי בין היהודים האלה עוד טרם ששמעתי מהחבר ריפטין על חשיבות היער לרמת הכובש, שאמרו: נעשה מה שאפשר לעשות בינתיים בלי צ׳רטר. ועשו – והִצליחו.

אם החבר ריפטין יהיה ישרי עם עצמו, הרי יודה שהויכוח בינינו איננו ויכוח של מצדדי נטיעת יערות מצד אחד, ושל מצדדי דקלרציות והכרזות מצד שני. קראתי דברי בחור אחד, כי לנו, ״אנשי בילטמור״, אין צורך בעבודה התישבותית, באשר יש לנו מדינה. יודע אני, שהבחור לא האמין בעצמו במה שכתב.

התנועה הציונית לא חדלה מעולם מהמחשבה שיש צורך בצ׳רטר וב־2 לנובמבר 1917 נדמה היה שהצ׳רטר הושג. צ׳רטר זה לא ניתן ליהודי ארץ־ישראל על יסוד העובדות הקיימות בארץ – הצהרת בלפור ניתנה לעם היהודי שעדיין לא היה בארץ – כי לא תמיד קודמות העוּבדות לזכויות.

אתן דוגמאות קוֹנקרטיות יותר. יש מפעל חשוב בארץ ושמו מפעל רוּטנבּרג. הוא לא נבנה מקודם ואחר כך באה ההכרה – הוא נוצר מפני שניתנה הזכות. וניתנה הזכות לא מפגי שהיה צורך בחשמל, אלא על יסוד זה שאמרו, כי יקומו בתי־חרושת בארץ־ישראל ויבואו לשם אנשים. וזה היה אחד הגורמים להביא אנשים. זה היה צ׳רטר לא על יסוד התישבות ועליה קיימת, אלא צ׳רטר שהביא להתישבות ועליה. וצ׳רטר אחר – מפעל האשלג: לא עבדו קודם בים המלח ואחר כך השיגו זכויות, אלא השיגו זכויות ואחר כך נוצר המפעל.

בשבילי, המדינה היהודית וגם הציונות כולה הן דק דבר אחד: עבודה עברית. עבודה עברית בשדה, בסדנה, בנמל, באניה, באוירון, בצבא, במשטרה, במשרדי המיניסטריונים, בפרלמנט – בכל מקום. והנה צריך לתת למיליון אנשים עבודה, קרקע, מים, דרכים, בטחון, אניות – ונחוץ איזה מכשיר לזה, נחוצים תנאים מדיניים. יש קודם כל השאלה על רשיונות עליה למיליון יהודים; אומרים לי: לא נחוצים רשיונות. מנסיוני אני יודע שאפשר לעלות לארץ בלי רשיון, וזה שלושים ושמונה שנים שאני כאן עולה בלתי־ליגלי, אך אינני מתאר לי שזה אפשר לעשות עם מיליון אנשים. למיליון אנשים נחוץ מעבר, נחוצה הסעה. האם אפשר לעשות זאת בלי כל הקלות ממדינות היציאה, בלי הקלות במדינות המעבר, ובלי הקלות בארץ הקולטת? והנה באו הציונים־ואמרו: תמסרו את פתח העליה לעם היהודי, השלטון על העליה – לסוכנות היהודית, היא תתן את הרשיונות.

אך אין זה מספיק לתת סרטיפיקטים. אנחנו מביאים יהודים לארץ־ישראל – לעבודה ולהתישבות. והנה בקונגרס הפועלים ישאלו אותנו, היכן ניַשב את־היהודים? – נגיד להם: יש אדמה פנויה, והם יגידו: למיליון יהודים נחוצה הרבה אדמה. נגיד להם: יש הרבה אדמה. ישאלו: איפה? נגיד: בכל הארץ – בצפון, בעמק הירדן ובעמק החוף, אבל בעיקר בדרום. ישאלו אותנו: מים יש? – בלי מים אי־אפשר לישב. נגיד להם: יש מים בצפון. אך הם יודעים, שאין להביא מים מליטני לנגב בעגלה ובחביות, כמו שעושים בהרבה משקים חדשים. השקאת הנגב מחייבת פעולה, שרק מדינה יכולה לעשותה; זה מחייב הפקעה של אדמות; זה מחייב קוֹנצסיה, צ׳רטר בלע״ז, על צינורות ועל השקאה. זה מחייב שלטון ממלכתי.

ולא את כולם נישב על הקרקע. נחוצות עוד עבודות. יכולת קליטה יש ליצוֹר. וזה תלוי, קודם כל, בממשלה, מפני שממשלה – זה גורם כלכלי. בידה המשק ובידה כוח. אם כוח זה יכול להטיל מכס על היבוא – אפשר להקים ״נשר״, וָלא – הוא לא יקום; ואם השלטון יתן רשיון – יבנו תעלת מים מִיָם התיכון לים המלח, לא יתן – אי אפשר לבנות, באופן בלתי־ליגלי אי־אפשר להשיג אדמוֹת. לכל זה נחוץ שלטון.

באים ועונים לנו: נדרוש פיקוח בינלאומי. מה יעשה פיקוח בינלאומי? נחוץ שלטון על קרקעות, חוק שיאַפשר להפקיע קרקע שאין מעבדים אותה. נחוץ חוק על בנין נמלים, על סלילת דרכים, על חפירת תעלה. איך תישב מיליון יהודים בלי זה? – לזה נחוץ שלטון יהודי. לכן אמרה התנועה הציונית: מדינה יהודית.

אבל שואלים אותי: מדינה לאחר שיהיה מיליון יהודים או לפני זה? אני אומר: שלושת הסעיפים האלה – פתיחת שערים לעליה; שלטון יהודי על עליה; מדינה יהודית – הם כולם תביעות אקטואליות ולא אידיאל לעתיד לבוא. כולן תלויות זו בזו. על כולן צריך להחליט עכשיו, עם הקמת הסדר החדש בעולם. שאלה אחרת היא הביצוע: היבוצעו הדברים מיד או לא? ואני שוב שוכח, לצרכי ההסבר, את הסעיף השלישי. כדי להעלות מיליון יהודים בזמן קצר יש צורך שתהיה הכרעה על כך במקום מוסמך, וכל הכרעה על עליה יהודית בזמנינו אלה חייבת לענות תחילה על השאלה: מוּתר ליהודים להיות רוב או עליהם להישאר מיעוט? לפני 15 שנה אפשר היה להחליט על עליה בלי לפסוק הלכה רוב או לא רוב. לא היה אז צורך להעמיד את השאלה והתנגדנו להעמדתה, כי לא היה זה צורך העליה וצורך ההתישבות. זו היתה רק הרגזה בלתי מועילה ובלתי מוכרחת, גם של הערבים וגם של האנגלים.

אך מאז נשתנו הדברים, ושום ציטטות לא תועלנה. עכשיו זוהי השאלה הראשונה: אם יגידו עליה – ישאלו איזו עליה, רוב או לא רוב. זוהי השאלה המכרעת. עצם ענין העליה מציג את השאלה הפוליטית. ולמען שתהיה החלטה על משטר של עליה – שיאפשר העלאת מיליון – מוכרחה להיות החלטה שמותר להקים מדינה יהודית.

עליה מהירה של מיליון יהודים – הפירוש הנכון של תכנית בילטמור

והילכך שלוש התביעות קשורות זו בזו, ובבת־אחת מוכרחים להחליט על כולן. אבל כשיחליטו שמותר להעלות מיליון – אין פירושו של דבר שכבר העלו מיליון. אלה הם שני דברים שונים. מן ההכרח שההכרעה הפוליטית תקדים את הביצוע. בטרם תוקם המדינה – יש הכרח בהחלטה מוסמכת שתוקם מדינה. כשתהיה החלטה ברורה ומוסמכת על עליית מיליון, איני יכול עדיין להגיד בכמה זמן יעלו מיליון יהודים – בחצי שנה, בשנה, בשנה וחצי? אין אני יכול גם להגיד באיזו מהירות תקום המדינה. אני רק יודע שלמען ביצוע עליית המונים והתישבותם יש הכרח במדינה.

ב״אקונומיסט״ נדפס מאמר, שאני שולל בהחלט את כל הפרוגרמה שלו, על מדינה דו־לאומית ועל פריטט; אבל בו יש דבר חשוב ביותר – הוא תובע העלאת חצי מיליון יהודים לארץ מיד. אם כן, לא בעלי הזיה, אלא עתון כלכלי אנגלי מדבר על עליית חצי מיליון יהודים מיד. ואם מישהו ישאל אותי מהי הפרוגרמה הציונית, אענה לא בשם ההנהלה או בשם ההסתדרות, אלא בשמי אני: הפירוש שלי לתכנית בילטמור הוא – העלאה מהירה של מיליון יהודים ראשון ותנאים ממלכתיים וכספיים הדרושים לכך.

האם זה מעשי או לא? האם נגייס את העם היהודי לשם כך או לא? האם נסביר את זה לעולם או לא? האם נעשה את ההכנות לכך או לא? האם נחנך את הציבור לכך או לא? אם נדבר על לבנו שהדבר הזה לא ייתכן – אז ודאי לא ייתכן. הגויים לא יכפו עלינו מיליון יהודים, גם לא מאה אלף יהודים. אך אם עונים בחיוב, זה מחייב לקבל את כל שלושת הסעיפים, באשר הדברים תלויים זה בזה: לא יתנו עליה גדולה אם לא יסכימו שארץ־ישראל תהיה מדינה יהודית, ומדינה יהודית בשבילם זהו רוב. ואת ההחלטות יש לקבל מיד. הביצוע של העלאת מיליון לא יהיה אולי מיד. אמנם ההנהלה, עד כמה שידוע לי, מעבדת תכנית של העלאת מיליון יהודים ויישובם בזמן הקצר ביותר. המומחים שיש לנו בארץ עובדים על כך, אבל זה לא ייעשה ביום אחד. אינני יכול לענות על השאלה השלישית, אִם המדינה תקום מיד. לא זוהי השאלה העומדת לפנינו. הצירים בקונגרס הפועלים לא ישאלו אותנו זאת. אנחנו תובעים מהם שיקבעו כי ארץ־ישראל נועדה להיות מדינה יהודית, ארץ של רוב יהודי. כבר אמרו זאת פעם. אמדו זאת בנובמבר 1917. אין אנחנו חיים ב־1917 אלא ב־1944, ויש 600 אלף יהודים בארץ. אנחנו אומרים: הכפילו את המספר הזה, וכל מעצורים, כביכול, להקמת המדינה – יוסרו. לדעת כל הגויים וגם לדעת כל הערבים – רוב יהודי בארץ פירושו מדינה יהודית.

אי־אפשר לנהל בוכהאלטריה כפולה ולהכריז בישיבה סגורה בועד הפועל הציוני על רצון לרוב – ואחר כך בפומבי להזהיר את התנועה הציונית מתביעות שיש בהן ״הרגזת״ הערבים. הדבר העיקרי שמרגיז את הערבים – הוא ריבוי יהודים בארץ; רוב יהודי – על אחת כמה וכמה. ומי שאומר רוב ואינו אומר מדינה – אינו אלא תמים או מיתמם, ואולי משהו גרוע משניהם.

ורק עוד הערה אחת על משמעותה של מדינה יהודית. אין זו מדינה ששולטים בה רק יהודים. בארץ־ישראל ישנם ערבים ולא־יהודים אחרים – ואין להעלות על הדעת מדינה יהודית שאין בה שויון גמור ומוחלט, פוליטי, אזרחי ולאומי, לכל תושביה ואזרחיה. לא רק שויון אינדיבידואלי, אלא גם שויון עדתי: אוטונומיה מלאה בכל עניני לשון, דת, תרבות וכדומה. במדינה יהודית ייתכן שערבי ייבחר לראש הממשלה או לנשיא המדינה – אם יהיה ראוי לכך. אבל משמעותה של מדינה יהודית היא לא רק בהיות היהודים רוב במדינה – אלא בתפקיד שיוצג למדינה זו: זו תהיה מדינה לא רק של תושביה: ולמען – תושביה – אלא מדינה שיעודה העלאת המוני ישראל מהתפוצות ולרכזם ולהשרישם במולדת.

בועידה הששית של ההסתדרות, ט“ו בשבט תש”ה – 29 בינואר 1945

חברים, אילו היינו זוכים – היינו צריכים ליחֵד כּנס אחד של הועידה הששית, שנבחרה בשנת הארבעים לעליה השניה, להערכת מפעלה של עליה זו, שאיננה קשורה עם שום שם פרטי ועם שום אישיות מרכזית, אלא עם קולקטיב אנונימי לא-גדול, כמעט קומץ אנשים, אשר פתחו פרק חדש לא רק בתולדות הישוב והציונות, אלא בתולדות העם היהודי.

אנשי העליה השניה לא היו מתחילים וראשונים, לא במחשבה ולא במעשה – קדמו להם הוגים עשירי רוח בגולה ומעפילים נועזים רבי-עלילה בארץ, אשר הגו ופעלו עשרות שנים לפני בוא העליה השניה. ואף על פי כן היו אלה אנשי-בראשית, ראשוניים, שחצבו אפיקים חדשים להיסטוריה העברית, ובמפעל חייהם, מחשבתם, חזונם וכוחם המוסרי – התווּ דרך לדורם ולדורות. היו אלה אנשי מרד ויצירה, הנושאים בלבם את הקוֹממיות והמהפכה היהודית כאשר לא נשא איש לפניהם. היו אלה אנשים הממַצים בחייהם ובהוויתם את מלוא תכניה האנוֹשיים של משׂאת התקומה והשחרור של העם היהודי ומעמידים את כל חייהם לרשות הגשמתה המלאה ללא תנאי ושיור. היו אלה שהטביעו את חותם הקוממיות והמהפכה היהודית בבנין הארץ ובחזון תקומת האומה; והם אשר יצקו את דפוסי תנועת-הפועלים הארצישראלית וקבעו את ערכיה היסודיים להלכה ולמעשה ועשו אותה לתנועה העצמאית ביותר, המהפכנית ביותר והקוֹנסטרוּקטיבית ביותר בעם היהודי ובמעמד הפועלים.

אבל לא זכינו, ודבר ההערכה הזאת לא נעשה – לא רק באשר ניטל מאתנו השנה ברל ז"ל, האיש האחד מאנשי העליה השניה, בהיר העין, צרוף המחשבה, רב התבונה ואדיר הביטוי, אשר היה מסוגל לעשות את הדבר הזה; לא זכינו באשר בשנה זו חָשך עולמנו, כאשר לא חשך עלינו אף פעם וכאשר לא חשך זה יותר מאלף ושמונה מאות שנה על העם היהודי כולו. ואין הלב פנוי עכשיו לשיקולי העבר, כי הוא מלא אימת-הקורות וחרדת הבאות.

החרדה לגורל יהדות הגולה

כי בא הדבר אשר לא יגוֹרנו, אשר לא יגוֹר איש, אשר לא יגרו גם כלואי הגיטו עד הרגע האחרון. יגורנו רבות: יגוֹרנו גירושים, נישולים, עינויים, רדיפות, מחנות-הסגר, שפטים, גם שפטי מות, אבל לא יגוֹר איש את אשר בא.

אך לא על זאת אדבר. ידבר על כך מי שיש בידו או מי שיהיה בידו הכוח להביע את האבל, את היגון, את החרון, את הקללה, את הזעם. דבָרַי אני לַעוּ. אגע רק בחרדה החיה בלבנו – לבּאוֹת. כי עוד נשארו יהודים, לא רבים, אפילו באירופה, לרבות פולין. מעריכים שמששת מיליונים ושלוש מאות אלף היהודים באירופה, מחוץ לרוסיה ואנגליה, נשארו עוד כמיליון ומאתים אלף, ויש חרדה לגורלם. אבל יש יהודים גם בארצות אחרות, ויש חרדה, וצריכה להיות חרדה, גם לגורלם, אם כי לא בא עליהם הדבר אשר בא על יהודי אירופה. ויש גם ישוב יהודי בארץ, וגם לו צריך עוד לחרוד, גם גורלו הוא עוד לא מובטח.

בחרדת הבאות אני מתכוון לשתים: חרדה לשריד באירופה, ולכל היהדות אשר בגולה, וחרדה לישובנו, לארצנו – מה יהיה בימים הבאים, הקרובים? כי רק החרדה לימים הקרובים היא חרדה נאמנה; לא שאין לנו דאגה או חזון גם לאחרית-הימים. היינו העם הראשון בעולם, אשר לימד את האנושות כולה לא להביט לעבָרה, אלא לצפות לאחרית-הימים. אבל, מה בצע באחרית-הימים, אם אין לנו בטחון שנגיע אליה; לא האנושות – היא תגיע למה שתגיע, אבל אנחנו, אנחנו היהודים; ומי האיש אשר יעז להגיד, אחרי אשר בא עלינו, שנגיע אליה בכל התנאים ובכל הנסיבות ובכל אשר יקרה.

הנה היתה לנו אידיאולוגיה ציונית, שאמרה: “נצח ישראל לא ישקר”. מי יאמר זאת עכשיו? למיליונים הוא שיקר.

לעלות ארצה מיד – רצון השרידים

היתה לנו אידיאולוגיה ציונית אשר אמרה, כי עבודתנו היא עבודת דורות, והעליה תבוא טיפין טיפין, בהדרגה, למאות, לאלפים ולרבבות, כי אנו עם עתיק ואנחנו זוכרים את עֲבָרֵנו מזה אלף, אלפיים, שלושת אלפים שנה, ומה הן מאה שנה או חמישים שנה בינינו ובין ההיסטוריה. מה שבא עלינו ומה שמתרחש לבוא מחייב אותנו לפשפש קצת ב“בטחון” היהודי הזה.

היתה לציונים אידיאולוגיה אשר בטחה שיהודים אחרים, ולאו דווקא הם, יעלו ארצה; אידיאולוגיה זו לא חייבה את רבבות ציוני רוסיה, פולין וליטא, לעלות ארצה. והנה אנו עומדים לפני מצב שיש שריד של מיליון יהודים. אין אני יודע אם כולם תפוסים לאידיאולוגיה ציונית, אבל הם רוצים לעלות ארצה, ומיד. כולנו נפגשנו עם פליטים מעטים, אשר בנס הצליחו להגיע הנה מבית-הקברות שבאירופה – ובפי כולם רק דבר אחד: השריד רוצה לעלות ארצה; ולא כ“ציונים”, כלומר לא לעתיד לבוא, ולא מתוך אידיאולוגיה, אלא הם רוצים לעלות ארצה בפשטות, ומיד, כיהודים שאינם יכולים להסתובב שרידים בודדים בתוך בית הקברות האיום שמסביבם.

תארו לעצמכם מצבם הנפשי של אותם 50 אלף יהודים בפולין, שני אחוזים מאותם שלושת המיליונים שנרצחו, וכל אחד מהם אפוף דמויות יקרות שנרצחו, רואה לפניו רחובות ושוָקים שהיו מיוּשבים מכּריו וידידיו ובני משפחתו שאינם. חמישים אלף אלה, שנשארו בחיים, אין מפצירים בהם להישאר במקומם, אם כי הם שריד כל כך קטן. ולא מפי אידיאולוג ציוני, אלא מפי בא-כוח הממשלה הפולנית הלוּבּלינית, נציגם המובהק ונושא-דברם של “כוחות המחר” בפולין, קומוניסט כשר בתכלית הכשרות שמענו, שגוֹיי פולין חושבים שגם 50 אלף יהודים אלה הם מיותרים.

משבעים אלף יהודי יוון נשארו ששת אלפים, אולי עשרת אלפים. אינני יודע אם שרידים אלה היו ציונים, אבל קרה להם משהו, והם אינם יכולים ואינם רוצים לעלות, כאותם אידיאולוגים ציונים, לעתיד לבוא, אלא מיד.

ויהודי בולגריה – הם לא נטבחו ולא נשרפו חיים, לא הוכנסו לתוך כבשני אש; הם רק גורשו לכמה שנים מבתיהם ומעריהם. אבל גם הם משום מה רוצים לעלות לארץ, ומיד, והם שרויים בחרדה גדולה, כי אם הם לא יעלו מיד לארץ אין הם בטוחים שיתנו להם לצאת מבולגריה. הם אולי עדיין אינם יודעים את הקשיים שישנם בכניסה לארץ, ולא מתוך זה הם מפקפקים אם יוכלו עוד לעלות, אלא הם אינם בטוחים בדבר אם יוכלו לצאת. וגם שם יש “כוחות-מחר” יהודים מאושרים ומוּכּרים בגושפנקה של “כוח-המחר” המשתלט באירופה, והם אומרים: לא נִתֵּן לכם לצאת. לפי שעה אומר זאת “כוח-המחר” היהודי, אבל ישנה חרדה בלב כל יהודי בולגריה שמחר אולי יגיד זאת מי שבידו השלטון. והם חיים בחרדה ורוצים למהר ולעלות לארץ. לפני יומיים עמד פה חבר, שליח שנשלח על-ידינו עוד בימי הכיבוש הנאצי, והוצנח מאוירון לרומניה. הוא היה בימי הכיבוש ולאחר הכיבוש שם והוא מספר לנו שמ-300 אלף היהודים שנשארו ברומניה, לפחות 80% רוצים לעלות – ולא לעלות כ“ציונים” לעתיד לבוא, אלא מיד, בתכלית הפשטות.

מה בפינו לאוּדים המוּצלים?

האוּדים המוּצלים האלה עומדים וצופים אלינו, מה התשובה שבפינו, ואני יודע שאין בפינו התשובה שהם רוצים בה; אין בידינו המפתח לכוח-המחר, להגיד לו מה יעשה; יתירה מזה: אין בידינו המפתח לכוח-האתמול – אם להשתמש בטרמינולוגיה הזאת – אשר בידו השלטון על הארץ הזאת. אין אנחנו יכולים להגיד ליהודי פולין ובולגריה ויוון: אנחנו נוציא אתכם מיד, ואין אנחנו יכולים להגיד להם: אנחנו נכניס אתכם מיד. אם כי רע ומר לנו על שאיננו יכולים להגיד זאת, אבל אין אנו צריכים להתבייש בדלוּתנו, כי אנו עדיין אומה חסרת מולדת ועצמאות. אבל יש תשובה אחת שאנחנו יכולים וחייבים לתת למיליון ומאתים אלף האלה, אשר רצונם לצאת מבית-הקברות היהודי הזה שנקרא אירופה גם לאחר נצחון “כוחות-המחר”, המתפרצים לבוא לארצם ולמולדתם ולבנות יחד אתנו מולדת עברית ומדינה עברית בשביל השארית אשר עוד לא טעמה את הטעם שהם טעמו – בשביל יהודי אמריקה ויהודי רוסיה ויהודי הדוֹמיניונים הבריטיים, כי ייתכן שגם הם ייזקקו למולדת הזאת. מה נגיד למיליון הזה? האם נגיד להם בלב שלם: “רצונכם רצוננו, וכל מה שבידינו, כל אשר בידי אנוֹש, נעשה למען יקום רצונכם-רצוננו; אנחנו אתכם בלב ונפש ותומכים ברצונכם לקום ולעזוב את עמק הבכא ולעלות לארץ מיד”. האם שותפים אנחנו לרצון הזה, או האידיאולוגיה הציונית שלנו, החכמה הריאליסטית והחינוך החלוצי אומרים לנו: לא! תיעצו ליהודים אלה לחכות. יעלו מקודם המוכשרים והמובחרים, אשר יקבלו הכשרה בקיבוצי הכשרה, על פי כל תורת הגונים והצבעים של התנועה המפוארת המתכנסת היום כאן. ובינתים תנסה שארית ישראל לקבל חזרה את הרכוש שעשו בפולין ובבולגריה וביוון וברומניה, תשאף את אוירו של המשטר החדש באירופה ורק לאחר עשר או חמש-עשרה שנה, כשתבריא ותחלים – תעלה ארצה, כי עלינו למנוע “מנוסה מהגולה של המון רצוץ ושבור”. הזוהי התשובה שנִתֵּן להם? כלום זאת היא השאלה שמיליון היהודים שואל אותנו? ואני שואל: הנדע עכשיו להיחלץ ולחלץ את העם היהודי, למען גייס את כל יכלתו הדלה והמעטה? ודווקא מפני שהיא דלה ומעטה נגייס את כולה, עד טיפת התמצית האחרונה שלה, בארץ ובגולה, למען אַפשר לשריד הזה באירופה לבוא הנה, ולבוא מיד בקרוב בימינו.

וגם לאחר שבא עלינו מה שבא, לאחר שנשמעת התביעה, החרדה הזאת של האוּדים המוצלים: הצילו אותנוּ מיד ובשלמות! – אין אנו מסיחים דעתנו גם מהחזון הגדול אשר החיה אותנו, החזון של קיבוץ גלויות מלא ושלם, גם מארצות שלא היתה בהן יד האסון הגדול ועדיין אין בתוכן חששות לזוועה הזאת אשר עברה על יהודי אירופה. לא מחר ולא מחרתיים יקום קיבוץ הגלויות המלא. אבל כאחד האנשים המאמינים כל ימיהם בקיבוץ הגלויות המלא הזה, אני אומר: זוהי מלה טפלה וכוזבת אם נתנחם וננחם אחרים בחזונות רחוקים על קיבוץ גלויות שלם, אם לא נדע להתאזר עכשיו בכל מלוא יכלתנו ורצוננו הלוהט למען העלות את אלה שהעלאתם היא אולי שאלה של שנים מועטות, ואולי פחות מזה.

המלחמה עומדת להיגמר. אולי עוד 200 אלף או 300 אלף יהודים מפרפרים בצפרני הנאצים. יתכן שהסיוט הזה יגָמר בעוד חדשים או בעוד שבועות אחדים ויוּסר פחד הנאצים. אבל אני שואל: האם זאת היא הזכות היחידה של יהודים לא להישרף בכבשני רוצחים, ולאחר שתוסר מעליהם סכנה זו אין להם, כאנשים וכעם, שום זכות בעולם, גם בעינינו אנו, וגם בעיני העולם הגדול שוחר הדמוקרטיה והסוציאליזם, אשר במשך השנים האלה ראה את מעשי הזוועה ולא רצה או לא יכול להציל?

הנתנחם ונסתפק עכשיו בזה שלא יקרה לשריד באירופה מה שקרה לו בימי הכיבוש הנאצי? אמנם, עם גמר המלחמה אין חשש בלתי-אמצעי להשמדה על-ידי תליינים. אבל האין לפחֵד ממיתת-נשיקה? האם עשינו חשבון כמה אלפים ורבבות כבר מתו מיתת-נשיקה בדורנו אנו בלבד? והמדובר הוא לא ביהודים שברצונם הטוב התנכרו והתכחשו לעם היהודי, לתקוותיו, למולדתו ולעתידו, אלא באלה שנאנסו לכך; ומשום כך כה גדולה החרדה בלב השרידים עצמם. והשאלה היא האם אִתָּם אנחנוּ בחרדה הזאת והאם נעשה את כל המאמצים ההתישבותיים והפוליטיים, הנדרשים מאתנו, כלפי פנים וכלפי חוץ, כדי לקיים רצונם להיחלץ מארץ הזוועה ולעלות ארצה במהירות האפשרית?

ומשוועים לעליה לא רק השרידים מארצות אירופה, יש יהודים גם בארצות השכנות. עליהם לא עבר מה שעבר על יהודי אירופה, אבל הם מרגישים בחוש היהודי שלהם שגמר המלחמה והנצחון על היטלר איננו מביא עדיין לעולם שכולו טוב, שכולו שלום, שכולו יציב, שכולו אחוַת עמים ושכולו אהבת ישראל. להיפך, הם מרגישים שהאדמה רועדת תחת רגליהם והם יושבים אל עקרבים. עקרבים אולי היא לשון רכה, כי עקרבים אינם כל כך מסוכנים. אפשר להישמר מפניהם. בכמה ארצות לא רחוקות מאתנו מרגישים היהודים שהם יושבים על הר-געש, והם חוששים, ובצדק, שהעולם עוד עלול להוסיף ולגעוש גם אחרי המלחמה הזאת. חוששים, ובצדק, שהעולם עוד עלול להוסיף ולגעוש גם אחרי המלחמה הזאת. חוששים, ובצדק, למה שצפוי להם בכל מתיחות והתרוצצות והתגוששות פוליטית. הם יודעים מי יהיו הקרבנות הראשונים, והם אינם רוצים לחכות. וכשאני אומר – מיליון יהודים מתפרץ לעלות וזקוק לעליה מהירה, איני נוקט מספר סטאטיסטי. ייתכן שיש יותר ממיליון או פחות ממיליון. אני אומר מיליון כדי לציין לא רק כמות אלא איכות, איכות מדינית. המונים גדולים מתפרצים לעלות מיד! ואנחנו נתבעים לעמוד מאחוריהם בכל לבנו ובכל מאודנו, ולראות בזאת יעוד המשעבד כל הוויתנו ומחשבתנו ופעולתנו לימים הבאים.

החרדה לגורל הארץ

אבל יש עוד חרדה – מה יהיה גורל הארץ הזאת? לא באחרית-הימים אלא בימים הקרובים, בעוד חדשים רבים או מעטים, כשתתם המלחמה. אינני יודע אם תפול הכרעה בקרוב, ייתכן שלא תפול שום הכרעה, אבל גם זאת תהיה הכרעה! כי אנחנו עדיין חיים במשטר הספר הלבן. אמנם הספר הלבן נתערער ונפסל מבחינה מוסרית ובמידה רבה גם מבחינה פוליטית, אבל כבר ראינו שדברים פסולים עומדים וקיימים. ואין הכרח שהספר הלבן יישאר בדיוק ככתבו ולשונו. נדמה לי שלא רבים ירצו לקיימו ככתבו וכלשונו – להפסיק לחלוטין את העליה לאחר שנעלה לארץ את עשרת האלפים או ששת אלפים העולים שנשארו לנו על פי הספר הלבן. ההקצבה של 75 אלף איננה, כפי שמקובל בציבור הרחב, הקצבה אַבּסוֹלוּטית שעליה אין להוסיף. שם נאמר שאחרי שבעים וחמשת אלפים תוכל העליה להימשך רק מתוך השלמה או התפשרות עם הערבים. באמתלה של השלמה יתנו לנו להמשיך את העליה בגבולות של אלפים אחדים, ואולי רבבות אחדות יהודים. מגמתו היסודית של הספר הלבן היא לא הפסקה מוחלטת של העליה בתאריך מסוים או לאחר עליית כמות מסוימת של יהודים – אלא הפסקת גידולנו, למען נישאר מיעוט לצמיתות. ייתכן שגם לאחר בוא 75,000 העולים, שניתנו לנו על פי הספר הלבן, עוד יתירו – מתוך השלמת הערבים ואולי גם בהסכמתם – עליה מצומצמת, על חשבון הריבוי הטבעי הערבי הגדול מזה שלנו או מתוך אמתלה אחרת, אבל בתנאי שלא נעלה על שליש האוכלוסין או אחוז אחר הדן אותנו למיעוט. גם זה אינו אלא שלטון הספר הלבן, וגם בזה יש משום סגירת הארץ בפני העם היהודי. ויש גם צד שני למטבע זה: זהו גזר-דין גם על השארית הזאת הנמצאת בארץ.

נחוצה מידה רבה מאד של “בטחון” יהודי, להאמין שבתוך חלק העולם הזה, שבו אנחנו חיים, ובתוך סביבת העמים שבתוכם אנו יושבים, שאין להם המסורת של קאנט ושל גיתה, אלא מסורת קצת אחרת, שעמים אלה ינהגו בנו בימי סער (ועוד הרבה ימי סער נכונים לחלק הזה של העולם) יותר טוב, מאשר נהגו בנו יורשי קאנט וגיתה – אם נהיה מיעוט ותלויים באחרים.

נחוצה מידה רבה מאד של “בטחון” יהודי, להאמין שאנחנו נוכל לקיים בתוכנו, בהישארנו מיעוט, כל אותם ניצני העצמאות המשקית והתרבותית והמוסרית, אשר נטענו בארץ, ושנוכל לשמור – בלי גידול מתמיד – על המשק הזה ועל רמת הפועל, על מעמדה של האשה ועל בית-הספר, בתוך הסביבה הזאת.

אלו הן שתי החרדות אשר צריכות למלא את כל לבנו לקראת הבאות.

האם ערוכה ההסתדרות לקראת הבאות?

והשאלה היא: האם ציבור זה, המכונס כאן, מוכן ומתכונן לבאות האלו, לשתי האפשרויות הצפוּנות בבאות: א) לעמידה בשער ולמערכה חמורה מאד במקרה שגם אחרי המלחמה הזאת ואחרי כל אשר בא עלינו, יכבלו אותנו בספר החנק והמעל. באיזו מידה יהיה ציבור זה מחושל ומחוסן לעמוד גם בזעזועים ובמשברים כלכליים קשים וגם בזעזועים ומשברים פוליטיים ולעמוד במערכה – אם תוטל עלינו? ב) וגם בשביל האפשרות השניה, הצפוּנה בבאות – שאנחנו נעמוד לאחר המלחמה לפני הקמת מדינה יהודית ולפני מפעלי עליה והתישבות בממדים רחבים, לפי רצונם וצרכיהם ותביעותיהם של מאות אלפי השרידים, כשנעמוד לפני “יציאת אירופה” (היא לא תהא כל כך גדולה, רוב יהודי אירופה יישארו במקומם לעולם…) ולפני העלאת יהודי המזרח וכל הסובלים והנאנקים וצמאי מולדת באשר הם.

האם נהיה מוכשרים גם למעשה הגדול והאדיר הזה? לא צ’רצ’יל ורוזבלט וסטאלין יעשו זאת. גם כאשר הם יתנו לנו את כל מבוקשנו: את כל הסמכות הממלכתית – כפי שאנחנו דורשים מהם – לכונן את ארץ-ישראל כמדינה יהודית; וימסרו לנו את כל השלטון על העליה; וגם יגישו כל העזרה הכספית לבנין הארץ. עצם המלאכה של קבלת עולים אלה, קליטתם והכשרתם לחיים החדשים, הכשרת הקרקע, התקנת השקאה, בנין דרכים, כפרים, חרושת, תחנות-כוח, נמלים מספנות וכו' – כל זה יפול על שכמנו אנו.

עוד לא נוּסינו מעולם במשא כזה. אבל ההיסטוריה איננה שואלת אותנו, היא עובדת בדרכיה היא. והשאלה היא: עד כמה הציבור שלנו מוכן ומתכונן להרים את המשא הזה, אשר אולי, בכל זאת, נזכה לו בימים הקרובים?

במרכז חיינו עומדת המערכה המדינית על גורל העליה וההתישבות והמשטר בארץ. תכניתנו המדינית כבר נדונה בכל האינסטאנציות: גם בהסתדרוּת, גם בישוב וגם בתנועה הציונית ובכולן הוכרע ונתקבלה. אני מקבל הכרעה משולשת זו, ולבי שלם אתה, ומשום כך אני פטור עכשיו מבירור מחודש על הקו המדיני שלנו. אצמצם את בירורי רק בשאלה אחת: באיזו מידה מוכשרה ההסתדרות למערכה ההיסטורית העומדת לפנינו? וגם בבירור זה לא אעמוד על השאלה: מה תעשה ההסתדרות, אלא מה תהיה ההסתדרות, למען היותה כשרה וראויה למערכה ולתפקידים הצפוּיים לה ולישוב?

ההסתדרות אינה איגוד מקצועי, היא אינה מפלגה פוליטית, היא אינה חברה קואופרטיבית, היא גם לא התאחדות לשם עזרה הדדית, אם כי היא עוסקת בכל הענינים: גם בפעולה מקצועית, גם בפעולה פוליטית ובקואופרטיבית, גם בעזרה הדדית; אבל היא משהו יותר מזה. ההסתדרות היא ברית של מקימי מולדת, מיסדי מדינה, מחַדשי אומה, בוני משק, יוצרי תרבות, מתקני חברה. והברית הזאת מיוסדת לא על פנקס חבר, לא על תחיקה, אלא על שיתוף גורל ויעוד – שיתוף לחיים ולמות.

אני שואל, אם ההסתדרות בתור כזאת מותאמת עכשיו לבאות, גם במקרה שהבאות יהיו מערכות קשות וחמורות, וגם במקרה שהבאות יהיו מפעלי עליה והתישבות גדולים תוך הקמת מדינה יהודית; ושתי האפשרויות נתונות. אני אומר: ההסתדרות אינה מותאמת בהוויתה לבאות אלה. היא לקויה בשני דברים: בחוסר אחדות ובחוסר חלוציות ופעילות. ולמען התאים את ההסתדרות לתעודתה יש צורך להגביר את האחדות ואת החלוציות במחנה הפועלים.

כשאני אומר: ההסתדרות – אני מתכוון לציבור ולא למוסדות; בעינַי ההסתדרות – אלה הם פועלי ארץ-ישראל, ולא מוסד זה או אחר. ואני צריך אולי להקדים הקדמה קצרה: אולי איני רשאי כל כך לדבר על ההסתדרות, זה שנים אחדות אני עומד, במידה רבה מאד – מן החוץ, וּוַדאי שאינני יודע הרבה מאד דברים, מהם אולי דברים חשובים, ויכול להיות שבתיאורי לא יהיו כל הפרטים מתאימים למציאות. אני רואה את ההסתדרות בעיקר לאור הצרכים ההיסטוריים שלנו, וביקרתי והצעותי הן פרי ההסתכלות הזאת.

יש בהסתדרות שני גושים: הגוש ההתישבותי של הפועלים העובדים במשקם והגוש של פועלים שכירים. כל אחד משני הגושים האלה לקוי – הראשון בחוסר אחדות, והשני בחוסר חלוציות. זה מפוצל וזה פאסיבי.

הליקויים בגוש ההתישבותי

הגוש ההתישבותי – כשלושים אלף איש – לקוי בחוסר אחדות, בפיצול, בהתפלגות, בהסתכסכות פנימית. בו יש מעינות עשירים של חלוציות, כאשר אינם, כפי שידוע לי, בשום מקום בתנועת הפועלים בעולם, אולם כוח חלוצי זה נפגם לא מעט וגם הוּדלח על-ידי התפלגות והסתכסכות פנימית. הנני איש מן החוץ, ואני מדבר בכל הדחילו ורחימו, כי לא זכיתי מעודי להיות חבר בקבוצה או במושב. ובתור שכזה קשה לי להבין כמה דברים. הנה פינת-יקרת זאת של עמק-הירדן – ושם אגב גם המולדת של התנועה הקבוצתית – פריון זה, שפע מים ושפע שמש; ומה שיקר משמש וממים ומאדמה ומכל אוצר – החומר האנושי שבעמק, היכול להיות לתפארת ולגאון לכל אומה ולכל תנועת-פועלים ובכל מקום שהוא: שם הכל חיים בקוֹמוּנה, אין אף מתישב אחד בעל רכוש פרטי ושיש לו צורך ברכוש פרטי; הכל חיים רק בתוך הכלל; הכל חיים חיי קבוצה בתוך הסתדרות אחת, עם יעוד-חיים אחד; והקבוצות הללו, השוכנות זו ליד זו, על אדמה רצופה, הן מפולגות: שוּרה אחת של קבוצות מרכזן נמצא, נגיד בחוּלדה; שורה שניה של קבוצות – מרכזן בעין-חרוד, והשלישית – במשמר-העמק. והדבר תמוה: הרי בכל הקבוצות אותו משטר-חיים, אותם ערכים חלוציים, אותה הגשמה אישית – ואף על פי כן הן נפרדות, מפולגות, מפוררות. במקום שכל סגל הקבוצות הללו יהווה משק קבוצתי אחד גדול, ובתוך שותפות גדולה ינצלו יחד את כל אוצרות המים והאדמה והשמש, גם יהיה להם מוסד אחד לחינוך ילדיהם, גם מוסדות חרשתיים משותפים לפתח ולהגביר יכולת הקליטה – והרי כולם חולי עליה, חולי קליטה, חולי התישבות, חולי חלוציות, “חולי-אהבה” במובן הטוב ביותר של המלה – במקום כל אלה יש גבולות, יש “טאבּוּ”. אינני בטוח אם עוד כיום – מחר וַדאי לא – הילדים, הנולדים על פני השטח הקטן והיקר הזה, יוכלו ללמוד יחד בבית ספר אחד; והם לא בני אומות שונות, חס וחלילה; כולם בני האומה היהודית; ואינם מדברים בלשונות שונות; ואינם חיים בצורות-חיים שונות – ואינני רואה אסון אם ילדים יהודים, החיים בצורות-חיים שונות, נפגשים יחד בבית-ספר אחד – צורת חייהם היא אחת, ובכל זאת לא יוכלו ללמוד בבית-ספר אחד. קראתי הרבה ספרות על ההבדלים בין הקבוצות השונות ועדיין אני עומד בעם-הארצוּת שלי, ואינני מבין פּשר החזיון הזה.

ולא זו בלבד שיש בכך נזק התישבותי, משקי, חברתי וחינוכי עצום. זה מחבל בכל התנועה שלנו. זה מפוצץ את בית הפועל העברי לרסיסים. זהו מקור כל ההתפלגוּיות והמלחמות הפנימיות בקרב פועלי ארץ-ישראל. משם באים, מתוך הלהט החלוצי הגדול, לפלג גם את שאר הפועלים, שאינם יודעים על מה ולמה.

הליקויים בגוש הפועלים השכירים

והגוש השני, גוש הפועלים השכירים – כ-70 אלף איש – אם אשווה אותו לגוש כזה של פועלים שכירים באמריקה ובאנגליה (אני קורא בשתי הארצות האלה משום שאני מכיר קצת את פועליהן), אין הוא נופל מהם בכלום: לא בהכרה ולא בתרבות ולא בארגון ולא בנכונות מלחמתית ולא באינסטינקטים של עזרה הדדית, גם לא בחזון.

אבל אין אנחנו כפועלים האנגלים והאמריקאים, גם לא כרוּסים. אנחנו לא ירשנו מאבותינו מולדת ומשק וארץ ומדינה ושלטון. ירשנו עוני ומצוקה וגלות, אשר לא ידע שום עם בעולם. באנו הנה ליצור משק, תרבות ומולדת, יש מאין, מתוך עבודתנו אנו, מתוך מאמצינו אנו. לגבי התפקיד העומד בפני הפועל היהודי בארץ, לקוּי ציבור זה ביכלתו החלוצית, בהכרתו ובנכסיו התרבותיים, ומסופקני, אם במצבו, כיום יוכל לקחת חלק בעומס הכבד, באותו הנטל ההיסטורי הגדול והקשה הצפוי לנו.

יש לעמוד על התיקונים הנדרשים בשני הגושים. ואתחיל מקודם בגוש הגדול של הפועלים השכירים. נדמה לי שיש לתקן פה ששה תיקונים, וכל התיקונים האלה יש להם מטרה אחת: הפעלת המוני הפועלים ככוח אחראי תרבותי וחלוצי בהסתדרות, בתנועה, בישוב ובציונות.

חוסר עצמאות של השכירים

הדבר הראשון – עצמאות, אחריות והגדרה עצמית בתוך מסגרת הכלל ומתוך זיקה לכלל ומרוּתוֹ. בגוש ההתישבותי יש עצמאות ואחריות והגדרה עצמית – אולם אין במידה הדרושה זיקה לכלל, וכמעט שאין מרות הכלל. איני יודע אם ההסתדרות כולה יש לה דעה כל-שהיא בעניני ההתישבות, משקי העובדים ומוסדותיהם החינוכיים. אינני אומר את הדברים האלה לגנאי או לשבח. אני מציין עוּבדה כפי שרואה אותה אדם העומד קצת מן הצד. הוא עושה מה שהוא עושה, אם טוב ואם רע. הוא עושה הרבה טוב. הוא עושה לפעמים גם רע. אבל הוא עושה זאת לגמרי על דעת עצמו ואיננו זקוק לא לסמכות ולא להוראה מצד הציבור כולו.

ולעומתו גוש הפועלים השכירים, שההסתדרוּת כולה מטפלת אך ורק בו ואין לו שום עצמאות בפעולתו הוא, ואין לו כמעט שום אחריות עצמית על מה שהוא עושה.

איני יודע אם טוב הדבר שהגוש ההתישבותי אינו זקוק כלל לדעת הציבור ההסתדרותי, אולם אני מערער על העוּבדה שהגוש השני, גוש הפועלים השכירים, אין לו כמעט שום עצמאות והגדרה עצמית, והוא נתון בכל ותמיד להדרכת הכלל והוראותיו. זאת אחת הסיבות, אולי לא היחידה, גם לא העיקרית, למצב הפגום שבו נמצא הפועל השכיר. אני מדבר בקווים כלליים. ואני יודע שיש בתוך הפועלים השכירים אנשים שבהכרתם ובאחריותם ובחלוציותם אינם נופלים מהטובים ביותר שבדגניה, בעין-חרוד, בנהלל ובמשמר העמק. אך אם אנו רוצים שציבור הפועלים כולו יהווה כוח חלוצי ואחראי – עלינו לשנות כמה דברים בתוך ציבור הפועלים השכירים, וקודם כל יש להטיל עליהם אחריות באותם הענינים הקובעים את תנאי חייהם; וכמו שבחיי הפועל החקלאי במשקו קובע היבול ומחירי היבול, כך בחיי הפועל השכיר קובעים תנאי עבודתו ויחסיו המקצועיים במשק שבו הוא עובד.

יש מוסד גדול ויקר וחשוב בהסתדרות, שמו “תנובה”. על-ידי מוסד זה מוֹכרים הפועלים בגוש ההתיישבותי, לא את עבודתם (שכּן הם עובדים אצל עצמם), אלא את פרי עבודתם, והוא הקובע במידה לא קטנה את תנאי חייהם. אבל מעולם לא שמעתי שהועד הפועל ינהל את “תנובה”, ושבמועצת ההסתדרות תיבחר מחלקה מטעם כלל הפועלים לנהל את המוסד הזה והיא תחליט על מחירים ועל הסדרים שם. וטוב שאין כך. מפני שבדרך כלל יכול הציבור לסמוך על פועלי המשקים החקלאיים, שהם לא ינצלו יותר מדי – גם במקרה שיש להם, לרגל המלחמה, מונופולין – את מצב השוק ולא “יפשטו את העור” מהצרכנים. ואם יקרה, חלילה וחס, מקרה כזה, רשאית ההסתדרות להתערב. אבל אינני זוכר הרבה מקרים שההסתדרות התערבה. יש איפוא צורך שגם הפועל השכיר יקבע בעתיד בעצמו – לא כל אחד לחוד, אלא באופן מאורגן: כל אלה העובדים במקום וחבריהם העובדים באותו מקצוע או באותה תעשיה – את דרכי הפעולה המקצועית, את חוזי-העבודה, את השביתה, את המשא-ומתן, בלי התערבות מתמדת של הכלל כולו.

מרוּת הכלל אינה מנוגדת לאחריות עצמית

ולמען לא תטעו באיש המדבר אליכם – אני אחד מאלה שנלחמתי כל חיי, ואילחם גם להבא על מרוּת הכלל. מרות כלל הפועלים, בחיי כל פועל, ומרות כלל האומה בחיי כל יהודי. אבל מרות הכלל איננה עומדת בסתירה לאחריות עצמית של כל אדם ושל כל חבורה. יש מקום ויש חובה להתערבות הכלל בשעה שיחיד או קבוצת יחידים פוגמים באינטרסים של הכלל, או כשהם נתבעים למאמץ כללי, משותף. ואני יודע, שפועלים בבית-חרושת זה או אחר, באגודה זו או אחרת, עלולים לעשות משגה, לטעות בשיקול דעתם: עד היכן רשאים הם ללכת בתביעותיהם המקצועיות ומה הגבול שאסור לעבור אותו; מתי רצוי לשבות ומתי לא רצוי לשבות. ואני אומר: מוטב שהפועלים ישגו ויעשו שביתה שלא לצורך, מאשר לא יוכלו לעשות את הדברים אף פעם על דעתם ועל אחריותם. ושוב, עלי להציג את עצמי: אינני אדם הלהוט אחרי שביתות ואיני רואה בריבוי שביתות שום סימן של רבוֹלוּציוניוּת מעמדית. ואף על פי כן אני מחייב הגדרה עצמית של פועלים בהכרזת שביתה, ולא תמיד צריכה לבוא התערבות מלמעלה. ולדוּגמה שביתה אחת מפורסמת מאד – השביתה האחרונה של המורים.

אני חושב, שהיא היתה משגה כבד, קודם כל כלפי המורים עצמם; היא היתה משגה כלפי הילדים; והיתה משגה כבד לא פחות כלפי הישוב וכלפי העם היהודי. היא נתנה לכולנו מכה קשה. לא היה בה שום הכרח ולא היה בה שום טעם. היו לי שיחות עם מנהיגי המורים. ניסיתי להסביר להם את הדבר הזה, והצטערתי לראות שלא כולם מבינים את זה. זו היתה שביתה שלא לצורך וללא תועלת והביאה נזק רב, קודם כל למורים.

לא רצוי להתערב יותר מדי מלמעלה

אני שואל את עצמי: אילו היו המורים בהסתדרות העובדים, ואני יושב בועד הפועל של ההסתדרות וביָדַי השלטון ויכול להטיל ואֶטוֹ, מה הייתי עושה? – לא הייתי מטיל ואֶטוֹ. הייתי אומר למורים מה שאמרתי להם, אבל לא הייתי מונע על כרחם את השביתה, כי בזה הייתי גורם נזק גדול יותר. זה היה מגדיל את המרירות של המורים, באשר לא הייתי יכול לתת להם כל מה שהם דורשים, קודם כל מפני שלא הייתי מסוגל למלא את דרישותיהם. ואפילוּ דרישותיהם צודקות, לא תמיד הן בנות ביצוּע, מכיון שהם מורים של עם עני. היתה נשארת המרירות ולה היתה נוספת ההנחה המוטעית, שאילו נתנו להם לשבות היה הכל בסדר. ומוטב שהם ילמדו מהשגיאות שלהם מאשר לא ישבתו על פי צו מגבוה. פעם אחת, לפני הרבה שנים, נשלחתי מטעם הועד הפועל למנוע שביתה מזקת במקום אחד חשוב, ב“נשר”. כל הועד הפועל חשב שהכרזת שביתה במקרה הנידון יש בה משגה, וגם אני חשבתי כך. נסעתי ל“נשר” והסברתי לפועלים במקום את נימוקי הועד הפועל נגד השביתה. לאחר שהסברתי את הדברים, והם לא קיבלו אותם, אמרתי להם: עכשיו תחליטו אתם אם לשבות או לא. ואז אמרו לי: לא, אתה תכריע. לפי חוקת הועד הפועל אתה צריך להכריע. אמרתי: לפי חוקת הועד הפועל אני יכול להכריע, אבל אינני חייב להכריע; תכריעו בעצמכם. והם החליטו לא לשבות. אינני דוֹגמַתי, ודאי יהיה מקרה, אשר אם יהיה ביָדַי השלטון מטעם הציבור, אתערב ואמנע שביתה מזקת – כשיהיה צורך בכך, אבל בדרך כלל אין להתערב יותר מדי מלמעלה, ויהיו האחריות וההכרעה מוטלות על הציבור גופו שעומד לשבות. לפעמים ישגה בהכרעתו, אבל מוטב שיכריע על דעת עצמו וילמד משגיאותיו.

אך לא תמיד הוא שוגה, אם כי אני רחוק מאלה שיש להם מושג אידילי על הפועלים. אני מכיר קצת את הציבור הזה. יש בתוכו גם קלי-דעת ומחוסרי-אחריות, שאינם שוקלים מה יהיה מחר, ואינם מתחשבים באינטרס הכללי. יש גם כאלה שלא ילמדו משגיאות. אבל אנחנו צריכים לסמוך על הכלל. ואני אומר: אַל פחד, יכולים אנחנו לסמוך על הציבור. זה יגביר את אחריותו בניסוח דרישות ובקבלת החלטות; זה ימנע דימַגוגיה, יען כי כרגע קל מאד, גם באמצעים לא כשרים, להסית פועלים, מכיון שיודעים: יש גבוה מעל גבוה, שהוא ימנע את המשגה.

הכרעה עצמית בפעולה המקצועית

ולכן, הדבר הראשון – הכרעה עצמית בפעולה המקצועית, שהיא קובעת את חיי הפועל השכיר. דבר שני – הפועלים השכירים עוד פחות מאשר הפועלים במשק העצמי יכולים לפעול ביחידות ולא באופן מאורגן, ואין שום ארגון בלי נציגות נבחרת. אמנם היו דמוקרטיות פרימיטיביות שפעלו בלי נציגים ובלי בחירות, ועוד עכשיו, נדמה לי, יש קנטון אחד או שנים בשוייץ שכל חוק מתקבל על-ידי כל אנשי הקנטון. דבר זה איננו אפשרי אצלנו. כאן אפשר לפעול רק בעזרת שליחי הציבור. ושליחי הציבור הם נבחרים, אבל אצלנו אין זיקת הנבחר לבוחר. אצלנו לא בוחרים באדם – אלא ברשימה, וכל אחד בוחר ברשימה גדולה, בלי דעת מי הוא נבחרוֹ; ואין הנבחר חייב לתת דין-וחשבון לבוחרו. אין נציגות. בשיטה זו לא תיעשה פעולה מקצועית שיש בה אחריות הפועל והגדרתו העצמית. יש צורך שפועלי בית-החרושת ליבּר, “לוֹדזיה”, “עסיס”, “נשר”, כל פועל ופועל בתוכם, ידעו מי הוא האיש המדבר בשמם ופועל בשמם, איך הוא מדבר ואיך הוא פועל, כדי שיוכלו לדרוש ממנו דין-וחשבון על כל פעוּלה ועל כל מעשה, שיוכלו לבדוק אם זה מתאים לרצונם או לא.

זיקה אישית של הנבחר לבוחריו

וכאן אני מגיע למסקנה השניה – זיקה אישית של הנבחר לבוחריו. כל חמישים פועלים יבחרו את הנציג שלהם, ולא בחירה אנוֹנימית. לא רשימה שהבוחר לא ידע לעולם מי יהיה הנבחר שלו ולא יכול לבוא אליו אחר כך בטענה, אלא מספר מסוים של פועלים במקום יבחרו אדם מסוים וידעו שהוא שליחם; הוא אחראי בפניהם; הוא צריך לשאול את דעתם ולפעול לפי רצונם; עליו למסור להם דין-וחשבון על מעשיו. ואין דבר זה פירושו דווקא בחירות מיוֹריטריות. אפשר להבטיח שכל מיעוט יבחר את נציגיו – אבל כל נציג ייבּחר ויהיה אחראי באופן בלתי-אמצעי כלפי בוחריו.

איגודים ארציים על יסוד תעשייתי

הדבר השלישי – זהו דבר ההסתדרויות הארציות של פועלים, על פי התעשיות. כאשר הצעתי זאת חדשים מספר לפני הבחירות האחרונות לועידת ההסתדרות שמעתי אומרים: סוף סוף קיבלו את תביעות ה“שמאל”. איני יודע מה זה “שמאל” בתנועתנו, ומדוע אין לקבל ממנו דבר נכון – אם הוא אומר דבר נכון. אולם האמת היא שלא באתי לחַדש, אלא להעמיד את מבנה ההסתדרות על היסוד שהוחלט עליו בועידתה השניה. את ההצעה על ארגונים ארציים השמעתי עוד לפני עשרים ושתים שנה, וכשתפתחו “פנקס ההסתדרות” מספר ז', שהופיע בטבת תרפ“ג בירושלים, תמצאו הצעה שלי על “מבנה ההסתדרות” הפותחת בפיסקה זו: “כל חברי ההסתדרות מאוגדים בהסתדרויות ארציות לפי התעשיה, שבה הם עסוקים”. ויותר מזה. ההצעה הזאת נתקבלה על-ידי הועידה והיא נכנסה לחוקת ההסתדרות, שפרקה השלישי – על האיגוד המקצועי – פותח במלים אלו: “כל חברי ההסתדרות מאוגדים בהסתדרויות מקצועיות ארציות לפי התעשיה שבה הם עסוקים – בלי הבדל אומנות ומשלח-יד”. אולם החלטה זו לא נתקיימה במלוֹאה, והיו סיבות היסטוריות לכך. אמנם, נתקיימו הסתדרויות ארציות אחרות – של פועלי החקלאות, פועלי הרכבת, הפקידים. אבל היו גם פועלים אשר עבודתם לא היתה מסוימת ולא היתה קבועה. על פי רוב היו אלה פועלים שעבדו בדרכים, בסלילה, אחר כך עבדו גם בבנין. הוחלט להקים הסתדרות ארצית של פועלי בנין ועבודות ציבוריות. וה”שמאל" אז – “השומר הצעיר” עדיין לא הכתיר עצמו אז בתואר זה, והיחידים שזכו לך היו מ.פ.ס. ו“פועלי-ציון” שמאל – התנגד להסתדרויות ארציות של פועלי בנין. על הסתדרות פועלי חרושת עדיין לא היה יסוֹד לדבר, כי התעשיה היתה עדיין בחיתוליה: היה בית-חרושת לסבון פה, בית-חרושת לגרבים שם, וכמעט שלא היה ענף תעשיה אחד בהיקף ארצי, ולא קמו הסתדרויות ארציות, אבל בינתיים נשתנו הדברים.

כיום יש כשבעים אלף פועלים שכירים; מיעוטם בנמל, בבנין ובתחבורה, ורובם בבתי-החרושת. וחוסר הארגון וערבוב הארגון ועודף הארגון הקיים בין פועלי בתי-החרושת הוא אחד הגורמים לחוסר אחריות ולחוסר עצמאות בתוך ציבור הפועלים של ארץ-ישראל, כי ציבור פועלי החרושת הוא אחד הציבורים הגדולים ביותר, 35–30 אלף איש בערך. הגיעה, איפוא, השעה לישר את הקו, להקים הסתדרויות ארציות של פועלים על יסוד תעשייתי, באופן שכל פועלי המזון וכל פועלי המתכת והטכּסטיל יימצאו במסגרת ארצית אחת והם יוכלו לנהל בתוך המסגרת הכללית של ההסתדרות הכללית את עניניהם ברשות עצמם, בהתאם להוראות של ההסתדרות הכללית, כשם שהפועלים החקלאים מקבלים את הוראות הכלל ואת מרוּתוֹ. ההסתדרות הכללית היא הסתדרות שקשה למצוא דוגמתה בעולם לא רק לפי יעודה, אלא גם לפי ארגונה ותפקידיה. זוהי הסתדרות כוללת, ויש לה שפע תפקידים, אבל אין היא ממלאת את כל התפקידים על-ידי אוֹרגן אחד; יש לה כלים שונים לתפקידים שונים.

אין לומר שההסתדרות שלנו סובלת מחוסר ארגון. כאמור, ציבור פועלי ארץ-ישראל אולי סובל מעודף ארגון ומערבוב ארגון. אבל אין עוד עכשיו ארגון מתאים לפעולה המקצועית, שזהו הדבר המרכזי בשביל הפועל השכיר, כמו ש“תנובה” ו“המשביר” הם הדבר המרכזי בשביל הפועל החקלאי. מחלקות בועד הפועל ובמועצות-הפועלים אינן כלי ההולם את צרכי הפעולה המקצועית של הפועלים השכירים. הכלי המתאים לזה הוא ארגון הפועלים עצמם. לא ארגון מעורב של כל מיני אגודות מקצועיות מקומיות הנכנסות אחת בתחום חברתה מצד אחד ואינן קשורות אחת בחברתה במקום שיש צורך, אלא הסתדרויות ארציות, שבהן יהיה הפועל מאורגן לפי התעשיה בשטח ארצי.

ההכרח בפעולה תרבותית-חינוכית רבתי

והדבר הרביעי: שום תיקונים אוֹרגניזציוניים, גם המשוכללים ביותר, לא ישנו ביסודו את המצב בתוך גוש הפועלים הגדול, שבו תלוי, בכל אופן – בזמן הקרוב, עתידה של ההסתדרות. ובעתיד ההסתדרות תלויים הרבה מאד דברים, גדולים הרבה יותר ממה שיש כבר עכשיו בתוך ההסתדרות. הסתדרות זו, יותר מאשר היא של חבריה ולחבריה, היא לאותם הרבבות ומאות האלפים שאינם עוד ושצריכים לבוא. ועל ציבור הפועלים הנמצא כבר בארץ רובצת אחריות גדולה, לא רק לעצמם, אלא לבאים. ואחריות זו מוּתנה בהכרה, ביכולת תרבותית, בכושר חלוצי. רק אחוז קטן מהפועלים השכירים יש להם עבר חלוצי, עבר חינוכי ותרבותי כמו זה שיש לחלק גדול מפועלי הגוש ההתישבותי, אשר בו השקיעו התנועה, תנועת הפועלים והתנועה הציונית, והעם היהודי בדורות האחרונים, את מיטב מאמציהם. מאמצים כאלה לא הושקעו בתוך הפועלים שהם הולכים ומהווים יותר ויותר את גוש הפועלים השכירים. וציבור הפועלים השכירים ילך ויגדל – אם תתחדש העליה ותתרחב – ואני מקווה שתבוא עליה רחבה. אולם באותן הארצות שמהן תבוא בעתיד הקרוב העליה הרחבה כמעט שכָּלו הבתים היהודיים האמידים, הבעלי-בתים היהודים. אני אומר את המלים “בעלי-בתים יהודים” לא מתוך גנאי, אלא בכבוד ובדרך-ארץ, כי אלה היו אבותינו, זה אבי שלי ואבותיהם של הרבה מאד חברים, שבנו את התנועה, אשר הם נתנו לבניהם גם חינוך יהודי וגם חינוך אנושי, אשר השרישו אותם בתרבות העברית ובתרבות האירופית והחילו להם חלק גדול מאותם הערכים שהבאנו לארץ. ואלה שיבואו אלינו עכשיו, לא יביאו אתם את הברכה הזאת אשר הביאו בני הבעלי-בתים האלה.

חבר ההסתדרות איננו נפסל בעינַי אם הוא איננו ממוצא פרוליטרי טהור, אבל עכשיו יהיו רבים מאד ממוצא פרוליטרי טהור – במובן האמיתי של המלה הזרה והמוזרה הזאת. העליה עכשיו תהיה ביסוֹדה מדלת-העם, בני עוני במובן חמרי ובמובן רוחני. והמצב התרבותי בציבורנו ילך וירע. אילו היינו ארגון פועלים כמו באמריקה ובאנגליה, גם אז אולי לא היה המצב מניח את הדעת, כי גם דואגים לתרבותו של הפועל; אבל אצלנו זה מהווה סכנה גדולה לעצם היעוד של תנועתנו, כי ציבור שאין לו רכוש תרבותי ואין לו הכרה יהודית ופועלית, ציונית וסוציאליסטית וארצ-ישראלית, ואינו יודע לפני מה הוא עומד ולפני מה עומד הדור ועומד העם ועומד העולם – אינו יכול לקדם את הבאות, אינו מסוגל לשמש מנוף לקליטת העליה ואין ביכלתו לעמוד במבחנים הקשים הצפויים לנו ולמלא את התפקידים הגדולים שיום המחר עשוי להטיל עלינו.

שׂוּמה עלינו לגשת לפעולה תרבותית וחינוכית רבת-תנופה ורבת-אמצעים בקרב פועלי העיר והמושבה ובקרב הנוער העובד – למען העלאת הפועל השכיר והפעלתו כגורם חלוצי בהסתדרות ובתנועה, בישוב ובציונות. לא ייתכן שבתוכנו יהיו פועלים שאינם יודעים קרוא וכתוב; לא ייתכן שבתוכנו לא יבינו חוגים רחבים מה העבודה שאנו עושים, מהי החברה שאנו מקימים; לא ייתכן שהתנועה תהא נישאת רק בכוחות מעטים, נבחרים, המרוכזים ברובם בחקלאות ובכפר, והחרושת והעיר ייפרעו בלא חזון ובלא ציבור נושא חזון ויעוד. בלי תנופה חינוכית ותרבותית רבה בקרב פועלי העיר והמושבה לא יתוקן המצב.

עד כמה שידוע לי נעשתה התחלה קטנה וחשובה על-ידי הועד הפועל, ואני יודע איזה הד מצא זה בתוך ציבור הפועלים. הציבור שלנו אינו כל כך אסיר-תודה, ואינו רגיל לציין לשבח גם דברים שהם ראוּיים לשבח, אבל יש רק דברים מעטים שבפגישות עם פועלים שמעתי מציינים אותם לשבח, וזוהי הפעולה של מחלקת ההסברה. וצריך לא רק להמשיך את הפעולה אלא להרחיבה, לעשות אותה בכוח גדול. יש לראות בזה אחד הענינים המרכזיים העומדים לפנינו, כי עלינו להכשיר את ציבור הפועלים לתפקידים גדולים וקשים. לא זו בלבד שחייבים אנו לבער את האנאלפביתיזם, ההולך ומתרחב בציבורנו – כי ציבור אנאלפביתי נכנס לשורותינו – אלא עלינו לתת לציבור הפועלים השכירים אותו חינוך שקיבל הפועל החקלאי שלנו, אשר הכשיר אותו ליצירה הגדולה והמפוארת שלו, שאין דוגמתה בעולם. כי על כן יודע הוא מה כוחו ומה יכלתו של אדם יוצר, של אדם עובד, המעז להשתמש בכל יכולת עבודתו ויצירתו – שלו ושל חבריו יחד. עלינו לעשות פעולה תרבותית מכוּונת, להעלות את האדם העובד מן המוני הפועלים השכירים, להקנות לו לא נוסחאות ולא שיגרות, אלא לטעת בלבו הכרת היכולת הגנוזה בתוך כל אדם עובד, שיש לו יעוד גדול, והוא נאבק עליו יחד עם חבריו, עם ציבור העובדים. כן יש לנטוע בו את ההכרה, כי מאחוריו עומד העם היהודי התובע ומבקש את הצלתו. והוא, האדם העובד, שליח העם הזה והוא מאמין ביכלתו להציל ולגאול. הכרה זו, שישנה בחלק קטן של פועלינו, עלינו לנטוע בלב כל פועל שכיר, על-ידי שנַראה לו את המפעל שאנו עושים בארץ, ומה יכול הפועל ליצור גם בתנאים של עכשיו, גם לפני בוא המשיח הסוציאליסטי. נַראה לו את הארץ הזאת, מצד אחד את דלותה ואת שוממותה, ומהצד השני מה עושה היהודי והפועל היהודי ומה עושה העם היהודי. נגביר את הקשר בין הכפר ובין העיר, לא קשר פורמַלי המתבטא בפנקס חבר, אלא על-ידי יניקה הדדית; שפועל העיר לא רק ישמע פעם הרצאה, אלא יראה מה אנחנו עושים בשדה; לא רק מה שאנחנו עושים בשדה, אלא מה שיש לעשות; יראה את העמק והנגב, יראה את הרי הטרשים וחולות-החוף, ויראה גם מה שנעשה על-ידי העבודה העברית בפינות בודדות ומעטות ומה שאפשר לעשות – ולמראה-העינים נוסיף הסברה שיטתית ומקפת כיצד נעשו הדברים, מה הניע את העולים, מאין שאבו החלוצים הראשונים את כוחם, ונשלב הסברה זו בהכרת העולם וההיסטוריה ונחנך גם בעיר פועלים שיכירו ביעודם החלוצי הגדול.

לשם כך יהיה צורך בשוּרה של סמינריונים בשביל הפועל הבוגר והנוער העובד בעיר ובמושבה ובמכשירי-חינוך אחרים להעלאת הציבור והחלצתו. זהו “תפקיד-מחץ” ואני מאמין שאפשר להפוך את הפועל ואת הפועלת העובדים בבית-החרושת לגורם בעל הכרה, בעל יכולת יצירה, בדיוק כמו אנשים העובדים בדגניה, בנהלל, או בכל מקום אחר בעמק. הם קורצו מאותו החומר; אותו נער ונערה, אשר התישבו בעמק, אינם עילוּיים, אלא זכו להתחנך בבית בעל-ביתי, אשר נתן להם חינוך ראוי, ואילו רבים מפועלי החרושת לא זכו לכך. נהיה אנחנו ה“בעלי-בתים”, אשר נִתֵּן את החינוך הזה לאלה אשר הוריהם, מתוך עניותם, לא יכלו לתת להם.

הפעלת חברים בעלי סגולות מוסריות לפיקוח מתמיד על המתרחש בתוך ציבורנו

והדבר החמישי: יש אצלנו הרבה מאד ארגון. יש אומרים – ואולי לא בלי צדק – שיש אצלנו עודף של ארגון. יש אצלנו מוסדות מבקרים ומפקחים. יש אצלנו ועדת ביקורת מרכזית, מהמוסדות המעטים שזכו להכרת הכלל וּלאַבטוֹריטה מוסרית בקרב בציבור שלנו. ואף על פי כן אני אומר שיש ליקוי יסודי בעבודת ההסתדרות, אשר בלי מוסד חדש, המכוּון לכך, אינני רואה דרך לתיקונו. אני יודע, ששליחי ההסתדרות באים אל הציבור בהרבה מאד הזדמנויות, והציבור בא אל שליחיו עם צרותיו, עם טענותיו ועם קוּבלנוֹתיו. השליחים באים בתביעות אל הכלל, ולעתים בתביעות צודקות לעריכת מגבית, מפדה וגיוס, בלי להזכיר בחירות, אבל אינני יודע אם יש אצלנו פגישות שלא בשעת תביעה, בין אם היא באה מצד החבר ובין אם היא באה מצד המוסד. אין אצלנו מגע אישי מספיק בין שליחי הציבור והציבור. זה בא לא מתוך התנכרות ורוע לב. הענינים אצלנו הסתבכו והסתעפו, כל אחד עמוס ואינו מספיק לעשות את כל העבודה הישירה המוטלת עליו. אף על פי כן אני יודע, שכל אחד נפגע שבאים אליו רק בשעה שיש איזו תביעה, או בשעה שיש איזה סכסוך. הציבור שלנו הוא ציבור חדש, הוא בא לארץ חדשה, אינו מושרש, אין לו חברה, אין לו ידידים, לרבים אין משפחה, יש בדידות, והחיים אינם קלים ביותר ואין מי שיבוא לציבור בימים כתיקונם, לדעת מה נעשה בתוכו, לדעת מה כואב לו, מה הם רחשי לבו.

אני יודע, יש אצלנו מוסד ביקורת, מוסדות פיקוח על המוסדות שלנו, ובמידה שאני מכיר את הענינים, אני יכול להעיד, שמוסדותינו אינם נופלים בישרם, בפעילותם ויעילותם משום מוסד פועלי בעולם. אלה ממנהיגי הפועלים שאני פגשתי אותם, ושהיה להם איזה מגע עם הארץ, מקנאים בנו בגלל מוסדות אלה. אך אין די בזה. לא די בזה שיש ועד מפקח לקופת-חולים, שהוא רואה אם הכל נעשה כשוּרה בקופת-חולים, אם הכל נעשה לפי החוק ולפי התקנה. יש לפעמים צורך לראות אם החוק והתקנה עצמם נכונים לגבי המצב. יש גם צורך לראות – לא רק בשעה שמישהו בא בטענה אישית – אם הסדרים בהסתדרות והמשטרים והמוסדות מניחים את דעת הציבור. יש גם לבדוק את הציבור עצמו אם הוא מניח את הדעת, כי בתוך הציבור עצמו יש צרות וליקויים: יש פועלים צעירים ויש פועלים ותיקים – האם כשורה הם היחסים בבית-חרושת בין הפועלים הותיקים, שכבר עובדים שם שנים, ובין הצעיר שנעקר מסביבת חבריו, שנזרק לתוך בית-החרושת; האם פוגשים אותו חברים ותיקים כמו חבר, תוך יחס חברי, או פוגש יחס ציני; ומה הם היחסים בין פועלים ופועלות – האם משום שהפועלת חלשה יותר יש יחס חברי של הפועל אליה כמו לחבר שווה או לא; ומה היחס של פועלים ותיקים לעולה חדש שבא לארץ – איך הוא נפגש ואיך הוא נקלט.

יש עשרות ומאות דברים, שצריך לראות ראִיה חדשה ולהאזין האזנה חדשה. הציבור שלנו צריך לבוא לידי ביטוי; אי אפשר להתאונן שאצלנו אין כינוסים ומועצות – נדמה לי שיש קצת עודף. יש אצלנו המון בירורים, אולי עודף של בירורים. ואף על פי כן אין ביטוי לציבור כולו, מפני שבכל הבירורים האלה יש אולי אלף או 1500 אנשים קבועים. אילו היה לי זמן הייתי עושה סטאטיסטיקה מי הם האנשים הבאים לידי ביטוי בכל הכינוסים של כל המפלגות והגושים, בין שזו אסיפה של אגודה ובין שזו אסיפה של מפלגה ובין שזה כינוס של ההסתדרות; אפשר גם לא לבוא לידי ביטוי – הזמן מוגבל, ולא כל אדם מעז להופיע בציבור ולדבר, ולא כל אחד יש לו כשרון לכך, אבל גם מי שאין לו כשרון אין פירושו שהוא לא אדם חי ואין לו מה להגיד. יש פרובלימה איך לדובב את החברים. זאת אפשר לעשות לא בכינוסים הרשמיים והמאורגנים, אלא על-ידי פגישה אנושית עם בית-חרוֹשת זה, עם חֶבר פועלות אלו, עם נוער צעיר זה, עם מספר עולים – לא באסיפה אלא בשיחה, כשאין נאומים, כדבּר איש אל אחיו וכל אחד יכול לדבר, וכשנפגשים חברים נפתחים הלבבות וכל אחד אומר את שלו. אני יודע: גם אז לא יוכלו להיפגש עם כל 150 אלף החברים, אין צורך בכך אם אנשים החיים את ההסתדרות, מבינים אותה, נאמנים לציבור, ייפּגשו מזמן לזמן עם מספר פועלים במקצוע זה, עם פועלים צעירים במקצוע אחר, עם פועלים מקצועיים בענף זה או בענף אחר, בעיר, במושבה, בירושלים, בחיפה, בני עדה זו או אחרת. אם הדבר הזה יתמיד – נדע תמיד מה הם רחשי הציבור, והציבור ידע שהוא יכול להגות אם יש לו משהו בלבו. לא רק לבעל כשרון היודע להרצות ולנאום; לכל אחד ואחד מאתנו יש משהו בלבו, בנפשו, ואין אנחנו יודעים מה חשוב יותר. יש צורך במין ועדת פיקוח ומגע: אנשים אשר אינם עובדים בשום מוסד של ההסתדרות, והם בעלי משקל מוסרי ורמה תרבותית, המבינים את חיי ההסתדרות ואת חיי הציבור, שתפקידם יהיה לעבור בלי הרף ממקום למקום וממקצוע למקצוע ומענף פועלים לענף פועלים, לכל סוגיהם ומיניהם ועדוֹתיהם וארצות מוצאם, ותיקים וחדשים, בשביל לשמוע אם מעיק עליהם משהו, אם משהו לא נכון, אם משהו לא בסדר – גם כשהדבר בסדר. נחוצה גם ביקורת על הציבור, אבל זו תיתכן רק בפגישה אישית בלתי-אמצעית כזאת, לראות אם הציבור נוהג כשורה ביחס שבין אדם לחברו, של החזק לגבי החלש, הותיק לגבי החדש, הפועל לגבי הפועלת, האשכנזי לגבי התימני והמזרחי, הקשיש לגבי הצעיר, ולהיפך. אין הדבר הזה יכול להיעשות על-ידי המוסדות הקיימים, ונחוצים אנשים מיוחדים לכך על פי סגולותיהם המוסריות והאינטלקטוּאליות, אשר זה יהיה תפקידם – לעמוד במגע מתמיד ולפקח על דברים שאינם בגדר של ביקורת חוק וביקורת כספים וביקורת מנגנון, שזה תפקידה של ועד הביקורת.

חינוך הפועל להקפדה על טיב עבודתו

והדבר הששי: אנו צריכים לחנך את הפועל השכיר לטיב-עבודה גבוה ולשכלול יכלתו וכושר פעולתו המקצועית. עתידו של הפועל העברי ושל המשק היהודי ושל העליה היהודית ושל החרושת היהודית תלוי לא רק בארגונו של הפועל ובפעולתו המקצועית. בזה בלבד לא נקיים את המשק שלנו ההולך ומוּקם בתנאים קשים, כמעט בלתי-אפשריים. מומחים אמרו לנו, שבכלל לא יקום משק יהודי בארץ-ישראל, משק אירופאי של אנשים אירופאיים, מפני שאנחנו מוקפים עבודה זולה ומשק פרימיטיבי. אנחנו חיים עכשיו בתנאים מלאכותיים, בתנאים של מונופולין, בתנאים של ארץ סגורה ומסוגרת, ללא התחרות. זה לא יאריך ימים, ולא טוב שיאריך ימים. נצטרךְ לעמוֹד בהתחרות לא בתקופה שלֵוָה ופורחת בעולם, אלא בתקופה קשה מאד של אחר המלחמה הזאת. ולא נוכל לעמוד בהתחרות על-ידי הורדת רמת חיינו, על-ידי הורדת השכר ועל-ידי תנאי עבודה גרועים. קודם כל לא נעמוד בהתחרות זו. כמה שלא נוריד את רמת מחיתנו, יש בינינו כאלה שהם מורידים אותה יותר ויותר, והפועל היהודי לא יתקיים בתנאים אלה. הוא יעמוד רק בדבר אחד: בטיב העבודה שלו ובפריון העבודה שלו, בשכלולו המקצועי, במומחיותו.

יצרנו פועל חקלאי, אשר לא היה במציאות בעם היהודי זה מאות בשנים ואשר איננו נופל בטיבו, בשכלולו, במומחיותו מהפועלים החקלאים המעוּלים שבעולם – בקליפורניה ובדניה ובאוסטרליה. אני יודע שהיו תנאים מסייעים לכך: היתה עזרת העם והמשק העצמי של הפועלים, כאן – תנאי מסייע, ההסתדרות. אם הפועל החרשתי שלנו ופועל הבנין שלנו ופועל הים שלנו לא יעלו על דרגה עליונה (והם יכולים לעלות על דרגה עליונה כמו חברינו בחקלאות) בשכלולם המקצועי, בשלטונם בעבודה, בפריון עבודתם – ופריון עבודה איננו הזעה – לא נעמוד: לא יעמוד המשק, לא יעמוד הפועל היהודי ולא נעמוד בבאות גם מבחינה פוליטית וגם מבחינה כלכלית.

אלה הם, לדעתי, ששת הדברים שעלינו לעשות למען תיקון המצב בתוך גוש הפועלים השכירים. על-ידי כך נעלה את אחריותם, על-ידי כך נעלה את הכרתם, נפעיל אותם ונהפוך אותם מתוך אובייקט פאסיבי ונפעל לנושא אקטיבי וחלוצי בעל זכויות שווֹת עם הנושא השני שיש לנו בהסתדרות – הפועל החקלאי שלנו.

ההסתדרות ארגון כללי ואינה בודקת דעות חבריה

מלים אחדות לקומפלקס השני – בדבר האחדות.

הסתדרותנו קמה מתוך שאיפה של אחדות כל פועלי ארץ-ישראל. שאיפה זו לא נתקיימה עד עכשיו במלוֹאה. אני יודע שבארצות אחרות אחוז גדול יותר ומספר גדול יותר הוא לא מאורגן, אבל אין זה מנחם אותי. אין אנחנו יכולים להשתוות לפועלים אחרים. הנטל שהוטל עלינו מצד ההיסטוריה, איננו דומה לנטל שהוטל על פועלים אחרים. פועלי אנגליה ואמריקה יכולים להרשות לעצמם שרק 40–30 אחוז מהם יהיו מאורגנים; אנו איננו יכולים להרשות לעצמנו אפילו 25 אחוז של פועלים לא-מאורגנים.

מסרו לי – ואין אפשרות לבדוק את המספרים – כי על מאַת אלף הפועלים (מלבד נשי החברים) המאורגנים בהסתדרות, יש כ-45 אלף פועלים מחוץ להסתדרות, מהם כ-33 אלף שאינם מאורגנים בכלל וכ-15–10 אלף מאורגנים בארגונים אחרים. ואני אומר: דבר זה איננו הכרחי. דבר זה לא ייתכן. הסתדרותנו צריכה להקיף את כל פועלי ארץ-ישראל. עד כאן וַדאי יסכימו הכל. מכאן ולהבא לא הכל: היא צריכה להקיף גם פועלים שאינם ציונים וגם פועלים שאינם סוציאליסטים. ההסתדרות איננה יכולה, ולדעתי איננה רשאית, לבדוק את הדעות של חבריה. היא מארגנת פועלים רק לפי שני סימנים: אם האדם חי מיגיע כפיו ואם הוא מקבל משמעת הפעולה של ההסתדרות. כל זמן שהוא ממלא שני תנאים אלה, הוא יכול להיות קוֹמוּניסט, הוא יכול להיות רביזיוניסט, הוא יכול להיות מי שיהיה; אין זה עסקנו לבדוק בדעות. זה לא רק פוגע במידת הארגון, אלא גם במהות ההסתדרות. אנחנו ארגון כללי של פועלים ולא ייתכן שיהיה מצב כזה שאיזה פועל שהוא לא יוכל להיות בהסתדרותנו. ייתכן שהוא לא ירצה, אבל לא ייתכן שהוא לא יוכל. יפגע במשמעת – יוּצא, אבל לא תיסגר בפניו הדרך בגלל דעותיו. ההסתדרות איננה הסתדרות של ציונים וגם לא הסתדרות של סוציאליסטים. היא הסתדרות של פועלים – הסתדרות כללית של פועלים, זאת אומרת פתוחה לכל פועל ובנויה באופן כזה שכל פועל יוכל להיות בתוכה. אמנם ידעתי, שאם כי אין הסתדרות זו ציונית – אין ארגון בארץ שהוא יותר ציוני; ואם כי אין הסתדרות זו סוציאליסטית, אין ארגון בארץ שהוא יותר סוציאליסטי. ההסתדרות היא ציונית-סוציאליסטית לא על פי החוקה ולא באופן פורמלי, אלא לפי טבע מהותה, בהכרח ההגיון של הוויתה, הוויית המוני פועלים עברים בארץ-ישראל.

מַקשים עלי: אם תיפתח ההסתדרות לפועלים רביזיוניסטים או קומוניסטים – מה תעשה כשהרוב בהסתדרות יהיה רביזיוניסטי או קומוניסטי? ואני עונה: אין עלי הפחד הזה. איני מפחד מהפועל היהודי בארץ. אני מחזיר את השאלה למַקשן: אם ייתכן שרוב הפועלים יהיו רביזיוניסטים או קומוניסטים – מה יתן לנו אם הם יהיו מחוץ להסתדרות? מה יהיה אז ערכה של ההסתדרות – אם רוב פועלי ארץ-ישראל הם נגדה וכופרים בעיקרי חזוננו ויעודנו?

אולם הפּחדים האלה מדוּמים ובדויים. יש הגיון פנימי בדברים, מדוע ההסתדרות הזאת היא ציונית וסוציאליסטית בתכנה, הגם שלא בחוקתה. היא ציונית, מפני שהיא אחדות של פועלים יהודים בארץ-ישראל; והיא סוציאליסטית מפני שהיא הסתדרות של יהודים החיים על עבודתם. לא כל אדם החי על עבודתו מוכרח להיות סוציאליסט ולא כל יהודי העובד בארץ-ישראל מוכרח להיות ציוני, אבל הכלל השלם מוכרח להיות ציוני ומוכרח להיות סוציאליסטי; ולא החוקה עושה אותה כזאת, אלא ההוויה. אל יפחידו אותנו.

יזמה להכנסת הפועלים הבלתי-מאורגנים להסתדרות

יש המוני פועלים שאינם בהסתדרות, ולא מפּני שהם קומוניסטים או רביזיוניסטים. ודאי, הם אשמים, אך האשמה גם בנו. אנחנו הכוח היוזם ולא הם. אני מציע לועד הפועל החדש לכנס כינוס של פועלים בלתי-מאורגנים, על מנת להכניסם להסתדרות. אני מאמין בהצלחת הדבר הזה. נפגשתי עם פועלים כאלה, שאלתי אותם. הגעתי לפועלים כאלה על-ידי בניהם. דיברתי עם נער צעיר אשר עזב את ביתו והלך להתגייס. שאלתי אותו: מי אביך? והוא אמר לי את שמו. התברר שאני מכיר אותו מלפני עשרים שנה מסכסוכים פנימיים בהסתדרוּת בתל-אביב. אז הוּא הוּצא מההסתדרוּת, אבל עד היום הוא פועל וחי על עבודתו. ביקשתי את הנער לשלוח אלי את אביו. הוא בא ושוחח אתי והוא סיפר לי על רבים כמותו. ראיתי שאיננו בוגד במעמד הפועלים ואיננו זר גם לענינים שלנו. שאלתי אותו: אתה מחוץ להסתדרות כבר הרבה שנים, אולם מה היית אומר אילו היה מתרחש איזה אסון וההסתדרות היתה נהרסת, מתמוטטת? אמר: מה? זה יהיה אסון גדול! – גם בשבילך? – גם בשבילי. – ואיך אתה מחוּצה לה? ההסתדרות ישנה והיא ממילא מגינה עליו ולא דורשים ממנו שום דבר. יש רבים כמוהו. יש גם רבים שלא היו מעולם בהסתדרות, לא שמעו את שמעה, אך מפחדים ממנה, כי היא דורשת מסים מחבריה ומטילה עליהם חובות.

נחוצה איניציאטיבה להכניס להסתדרות את הבלתי-מאורגנים. אסור להשלים עם עמידת רבבות פועלים מחוץ להסתדרות. עלולה להיות קטסטרוֹפה – בין שנצטרך לעמוד במערכות פוליטיות חמוּרות, בין שיתחוללו מַשברים כלכליים קשים, וגם כשיבואו הגדולות ותנהר עליה רבתי – אם חלק גדול של פועלי ארץ-ישראל לא יהיה במסגרת ההסתדרות. נבוא אליהם ונתבע את כניסתם להסתדרות. נדבר אליהם בשם האינטרס הפרטי שלהם, בשם האינטרס של המוני חבריהם, בשם האינטרס של העם היהודי. אני בטוח שהם ישמעו את השפה הזאת. אינני מניח שיש הרבה פועלים בארץ, שלא מעניין אותם מה יהיה גורל הארץ ומה יהיה גורל העם היהודי ומה תפקידו של פועל. לא צריך להתעייף מלבוא אליהם. ואם תצא קריאה כזאת, ונגבש גרעינים איניציאַטיביים – יהיה כינוס של אלפים, אולי של עשרות אלפים, והם יצטרפו להסתדרות.

דאגה לפועל הדתי שירגיש בהסתדרות כבתוך שלו

אבל אין זה מספיק. יש פועלים מאורגנים מחוצה להסתדרות. ואני יודע, שהועד הפועל הקודם דן בשאלה זו, וראיתי רצון רב להצטרפות “הפועל המזרחי” להסתדרות. מוכרחים לחדש את התביעה הזאת בכוח מחודש. אבל לא די בתביעה. עלינו להבין את נפש הפועל הדתי. אני יודע שיש פועלים דתיים רבים בהסתדרות, אולי לא פחות מאשר ב“הפועל המזרחי”. ואני אומר לכם: אם אנחנו נשכח את קיומם, ולא בשעה שד“ר לייבוביץ יזכיר לנו (אינני יודע אם טוב או לא טוב שיש סיעה של העובד הדתי, אבל טוב שיש בתוכנו פועלים דתיים); אם אנחנו נשכח את קיומם ונסיח את דעתנו מהם – נדחוק המוני פועלים מההסתדרות, ואולי גם מהעבודה. גם פועל בודד וגם ציבור פועלים שאינו שומר שבת על פי כל חוקי ה”שולחן-ערוך" אינו יכול ואינו רשאי להשלים עם העוּבדה שפועלים יהודים חייבים לעבוד באיזה מקום-עבודה בשבת, - כי פירוש הדבר שסוגרים את מקום העבודה בפני פועל דתי וחרד, ואיננו יכולים להשלים עם מצב המפלה בין פועל לפועל, ושיהיה מקום שבו יוכל פועל אחד לעבוד והשני לא. גם אילולא היה קיים “הפועל המזרחי” ולא נתארגנה סיעת עובד דתי – היינו מחויבים לדאוג לכך שבשבת תשבות העבודה בכל מקום שאין בו הכרח גמור או פיקוח נפש, כי אנחנו רוצים שיהודים דתיים יחיו מעבודה ויהיו בתוך המסגרת הכללית של ציבור הפועלים המאוחד.

עלינו לדאוג למשטר כזה, שפועל דתי ירגיש את עצמו בביתו. כמובן, אם לא יסתפק באוירה המאַפשרת לו להיות בתוכנו והוא ירצה להשתלט עלינו ולכפות עלינו את דעתו – נעמוד בפניו. זה לא יקום ולא יהיה!

אבל אינני חושב שאיזו קבוצת פועלים תהיה כל כך נוֹאלת לחשוב שתטיל שלטונה על ציבור הפועלים בניגוד להכרתם. וזה ענין למשטר של חברוּת שצריך להיות בתוכנו, בין פועל דתי ללא דתי; לזכור את רגשותיו ואת יחסו ולדעת לכבד את זה באופן חברי. לא כמתן חסד, אלא כצו חברוּת פועלית. אם אוירה כזאת תשרור בתוכנו, יִכְבַּד הדבר על “הפועל המזרחי” לעמוד בחוץ – אם הוא יהיה נאמן באמת לתורה ולעבודה, ולא יהפוך את הדת לדבר שבפוליטיקה.

הכשרת התנאים להצטרפות המורים להסתדרות

לא נוכל להשלים גם עם העוּבדה, שציבור גדול וחשוב, שדרוש לנו עכשיו יותר מתמיד, כמו המורים, יעמוד מחוצה לנו. ואם ההסתדרות תקבל את המבנה של ארגונים ארציים, ולא תתערב יותר מדי, גם כשתהיה לה הרשות לכך, בקביעת דרכם המקצועית – נסיר מכשול גדול של הפחד ואי-הרצון, שיש למורים להצטרף להסתדרות.

שאלת “החלוץ”

בשאלת “החלוץ” האחיד¹. אתם יודעים, שבארצות המזרח הוקמה על-ידי ההסתדרות הציונית מסגרת אחידה של “החלוץ”. הייתי נדהם כאשר ראיתי חברים בתוכנו מנסים למצוא ניגוד בין מפעל ציוני כללי ובין מפעל פועלי. היה לנו ויכוח כזה עם חברים לפני 25 שנים בדבר הקונגרס והקרנות. מאז נוכחו מתנגדינו בטעוּתם והם באו אלינו. אינני יודע אם התישבות באמצעות העם, על אדמת העם, בקרן לאומית כללית, עומדת בסתירה למפעל פועלים. ואינני יודע מאיזה זמן נשתבשה המחשבה אצלנו, שאם התנועה הציונית מחנכת חלוצים בגולה ללכת לארץ לעבודה, להגנה, לעברית, להסתדרות, הרי יש בזה ניגוד לעצמאות פועלית ולערכים חלוציים. אבל זה ויכוח תיאוֹרטי שאינני מוכן לעשות אותו עכשיו. אנחנו עומדים עכשיו לפני מצב חדש בעולם. לא אדבר על ארצות המזרח. לי היה סיפוק לשמוע, ששליחיהם של אותם החברים המכריזים יומם ולילה בקולי-קולות על עצמאות מעמדית, על סוציאליזם מהפכני, על שמאל שבשמאל שבתוכנו, כשהם בעצמם היו בארצות האלו, עמלו באמונה בהקמת מסגרת אחידה של “החלוץ”. ושמעתי גם מה שעשו השליחים שלנו ברומניה, בלי הוראות מאת ההנהלה הציונית. שליחינו ברומניה מצאו שפה משותפת. וכשאמרו להם הנציגים היהודיים של כוחות-המחר: “בבקשה, אתם יכולים להופיע בהפגנה, אבל רק בדגל אדום” – אמרו החברים, כל החברים: “בנשק ביד נילחם, למען נוכל לצאת גם בדגל הציוני!” אולם פעולתנו בגולה מכוּונת על-ידי התנועה בארץ. ואני שואל את עצמי: האם ארץ-ישראל העובדת מוכשרה בשעה זו להיות המדריכה של הנוער בגולה בתנאים האיומים האלה? אין צורך לנוער היהודי, עד כמה שנשאר בפולין ובבולגריה וביוון, בסכסוכים הפנימיים ובמריבות וּויכוחי-הסרק של מפלגותינו וסיעותינו – הנוער שלנו באירופה אינו רוצה לשמוע ואינו צריך לשמוע זאת. לא לכך הם זקוקים. הם צמאים למאור הכללי של פועלי ארץ-ישראל. המאור הזה הוא משותף לכולנו. הם זקוקים לערכים המשותפים של כל פועלי ארץ-ישראל והם רוצים שנביא אותם במהירות האפשרית הנה.

והַצעתי פשוטה. אני שומע שאצלנו דוגלים עכשיו בגוני הקשת, ורוצים להעביר לגולה את כל תורת המריבה – מדוע הקבוצות בעמק-הירדן מפולגות לשלושה גופים. טוענים שהנוער בפולין ובבולגריה וביוון מוכרח לדעת כל אלה. לי, אחרי 40 שנה של חיים בארץ, לא הסבירו את התורה הזאת. אבל, נניח, שתורה זו הכרחית וגזירה היא מלפנינו, ואין להימלט ממנה. אם כן – אני מציע לחלק את הפעולה ב“החלוץ” לשני שלבים: שלב אחד לגולה, ובשלב הזה נַקנה ונַנחיל ל“החלוץ” את הערכים המשותפים לכולנו – עליה, עבודה, הגנה, עברית, עזרה הדדית, שיתוף, חברוּת בהסתדרות, חברוּת בהסתדרות הציונית, ההתישבות העובדת, חקלאות וכו' וכו'. את הדברים “החשובים יותר” מזה, את תורת המריבה – נרביץ לחלוצים בשלב השני: לאחר עלותם לארץ.

אחדות ציונית סוציאליסטית

והדבר האחרון – ואני מבקש סליחה מהחברים שאני מדבר אליהם דברים שאין המקום הזה יכול להחליט עליהם – זהו דבר האחדות הציונית – סוציאליסטית של פועלי ארץ-ישראל. שני איחודים דרושים לנו: איחוד של כל פועלי ארץ-ישראל בהסתדרות אחת, מהקומוניסטים עד הרביזיוניסטים, עם “הפועל המזרחי” ועם “אגודת ישראל”. בימים הקשים שעלולים לבוא עלינו תהיה זאת שאלת חיים בשבילנו. ואני אומר, שדבר זה ייתכן אם יהיה רצון כּן, אם תהיה אמונה בפועל, אם נדע לכבד איש את רעהו, ולא נבדוק בדעות. אבל איחוד זה אינו מספיק. לנו נחוץ איחוד קטן יותר, אבל חשוב לא פחות – איחוד של נושאי החזון הציוני-הסוציאליסטי, זה היה תמיד דרוש לנו, ועכשיו יותר מאשר בכל הזמנים. כי חָשך עלינו עולמנו. לא אציע שום דבר; אני “איש מפלגה”; אני “מעונין”; “איש ריב ומדון”; ואמת, נכון הדבר, הייתי חבר מפלגה כל חיי, ואני גם איש ריב ומדון בשעת הצורך; הייתי כזה ואהיה כזה. ומשום כך לא אציע שום דבר, אבל אשאל: מדוע יכולים להיות חילוקי-דעות בכל מפלגה ומפלגה, ואלה קיימים לא רק במפלגה שאני חבר בה – והם גלויים בפני כל הציבור – אלא גם במפלגות אחרות. אין שום שאלה חדשה, שאלת חיים, המתיצבת בפנינו, שלא תעורר חילוקי-דעות בקרב כל המפלגות. ואף על פי כן אין החברים האלה מתפלגים, אף על פי כן אינם יוצרים סיעות נפרדות ואינם שוברים את מפלגתם. אמנם, חברים מ“השומר הצעיר” מציעים למפלגת פועלי ארץ-ישראל לקיים בתוכה סיעות, אבל הם עצמם אינם נותנים לנו הזדמנות ללמוד מדוגמה שלהם. את חילוקי-הדעות מכריעים במפלגה אחת בלי סיעות, דנים, מבררים ומחליטים. לא תמיד מחליטים פה אחד, אם כי עושים נסיון למצוא דרך משותפת, נוסחה מאוחדת, אבל כאשר הדבר אינו מצליח – מכריעים ברוב. עד כמה שאני יודע קיים אותו דבר גם במפלגות אחרות, מחפשים פתרון משותף, ואם הפתרון אינו נמצא מכריעים בדבר.

ואני שואל: מדוע לא ייתכן, נוכח מה שקרה, נוכח מה שעומד לפנינו בגולה ובארץ, נוכח הקשיים החמוּרים הצפויים לנו, מדוע לא ייתכן הדבר, שתיקרא על-ידי כל המפלגות בהסתדרות, כל אלה שמאמינים באחדותם של פועלי ארץ-ישראל, כל אלה שיש להם חזון ציוני-סוציאליסטי – וכולם יודעים שיש חזון כזה, שעליו ימסרו כולם את נפשם; והדברים האלה אשר אנחנו מוכנים למסור את נפשנו עליהם הם המאחדים אותנו, הם משותפים לכולנו – מדוע לא ייתכן שתיקרא ועידה על-ידי כל המפלגות שייקראו אליה כל חברי המפלגות וגם חברים ציונים-סוציאליסטים בלתי-מפלגתיים, שאינם בשום מפלגה, לועידה ציונית-סוציאליסטית מיסדת, שתקים בשעה זו איחוד ציוני-סוציאליסטי גדול, אשר בו יהיו חילוקי-דעות כמו שישנם עכשיו בכל מפלגה ומפלגה, ושבו ייעשו מאמצים בכל שאלה מעשית למצוא מוצא משותף ולהגיע להחלטה משותפת, ואם לא – יכריע הרוב. וכל המפלגות, וכל הפועלים הבלתי-מפלגתיים, יתחייבו, לפני קריאת הועידה, לקבל על עצמם את דעת ועידת האיחוד בין בשאלות פוליטיות, בין בשאלות התישבותיות, בין בשאלות הסתדרותיות, בין בשאלות ארגוניות; יתחייבו לקבל עליהם מרוּת הכלל, כלל הפועלים הציונים-סוציאליסטים, שיש ביניהם אמנם חילוקי-דעות, אבל יש להם ערכי-חיים משותפים וגורל-חיים ויעוד, וחזון היסטורי מרתק אותם. אני שואל: מדוע לא תיקרא ועידה של פועלי ארץ-ישראל אשר תקים איחוד פוליטי, ציוני-סוציאליסטי מקיף, ותגביר את כוח התנופה והכיבוש והחינוך של כולנו ותכשיר אותנו לעמוד במלוא יכלתנו ומתוך אחדות ושלמות פנימית בפני הבאות? האם לא ייתכן דבר זה? אני מאמין באמונה שלמה, שהדבר הזה ייתכן וייתכן!

עוד ייפתחו הלבבות לשמוע איש את שפת רעהו

חברים, לא ניתנה כל תשובה בויכוח זה על השאלה שבה סיימתי את דְבָרַי בפתיחת הויכוח: אם נוֹכח הקשׁיים והתעודות הצפויים לנו בימים הבאים ייתכן לאַחד את כל המחנה הציוני-הסוציאליסטי ולכנס ועידה ציונית סוציאליסטית כללית מכל אלה שלהם ערכי-חיים משותפים, וגורל-חיים ויעוד וחזון היסטורי מרתק אותם?

לא ניתנה כל תשובה לשאלה זו. החברים, שנדמה לי, כי היו צריכים לדבר בשאלה זו, עמדו ושתקו – ואין זה המקרה הראשון ששותקים בשעה שנתבעים לאיחוד – ואני מצטער צער רב על שתיקה זו, אולם אין אני מקבל שתיקה זו כתשובה שלילית, גם אם בשעה זו ובמקום זה פירושה של שתיקה היא אולי תשובה שלילית.

אמנם אחרי כל מה שקרה בתוכנו בשנים האחרונות, זה שש−שמונה שנים, וביחוד לאחר מה שקרה בשנה האחרונה, יכול אדם לבוא לידי יאוש ביחס לכשרונו ורצונו של ציבורנו לקיים את אחדותו ושלמותו. נדמה לי כאילו אטמו האזנים. אחד מדבר בדם התמצית שלו – ועונים לו בחשדות ובשיקוצים ובקטרוגים. אולם איני יכול להאמין שהלבבות והאזנים יישארו לאורך ימים ערלים ואטומים. קול רם יותר, תקיף יותר ומשכנע יותר ידבר אל כולם, אל כולנו, ואי-אפשר שלא תאזינו ולא תקשיבו לקול המציאות החדשה, המחרידה של העם היהודי.

אילו יכול היה הציבור שלנו להתיחד עם הגולה לא לחצי שעה או לשעה, לא בשעת עליית-נשמה רגעית, כשבא אלינו אחד הפליטים עם בשורות-איוב בפיו, אלא היה חי יום יום את דבר הגולה הגדועה; אילו היתה נופלת המחיצה, מחיצת הדמים והאֵלם והיגון והבדידות, העומדת עדיין בין השרידים באירופה ובינינו, ואילו הייתם שומעים במקום המולת הויכוחים הפנימיים, שעברה שעתם, את קול האימה והחרדה המגיע אלינו משם – היו נופלות גם המחיצות המלאכותיות המדומות והטפלות, העומדות בינינו לבין עצמנו כאן בארץ.

ומשום כך עוד לא התיאשתי מתשובה חיובית גם לאחר השתיקה המכאיבה והעגומה. כשתראו כולכם את המציאות החדשה של יהדות גדועה – מאמין אני שייפתחו הלבבות ויתקרבו ויתחדשו, ונשמע איש את שפת רעהו, כי שפה אחת בלבנו, שפת האחרונים – ואולי הראשונים – על החומה.

אין לתחום תחום בין שאלות גדולות של הכלל ובין צרכים קטנים של הפרט

עד עכשיו היה בעצם ויכוח משונה מאד בועידה זאת – ויכוח מעורבב בגדולות וקטנות: שוֹאה שלא היתה דוגמתה בהיסטוריה האנושית וּויכוח על סדרי איגוד מקצועי. באמנה, עם משונה מאד הוא העם העובד המעט הזה בארץ-המולדת הקטנה. לדעתי, אין זה מקרה, כי הקטנות והגדולות בחיינו – קשה לתחום את תחומיהן. כי ההסתדרות הזאת – אני רואה אותה תמיד כמבצר-עוז וכחומה חיה לגאולת העם היהודי, והיא מבצר-עוז וחומה חיה גם לכל פועל יחיד בארץ, לכל פועלת, לכל נער עובד, לכל אדם עמל ודל ונדכה ולכל יהודי באשר הוא. והתחומים בין שני הדברים יונקים זה מזה: בלי האחד – אין ממש לשני. מבלי שנראה את עצמנו כסוללה ראשונה במלחמתו של העם האומלל הזה, אולי האחרונה לקיומו ולגאולתו – לא תעמוד הסתדרות זו לפועלים יהודים, בארץ משונה זו, במציאות משונה זו. כאן אין מקום לפועל יהודי, כאן אין מקום להסתדרות כזאת, כאן אין מקום למשק כזה שלנו. סביבנו, מרחקי מאות ואלפי מילין, לא תמצאו פועלים כאלה והסתדרות כזאת ומשק כזה, שנוצר כולו רק מתוך המצוקה והחזן והיכולת הגנוזה של עם גולה וצמא-גאולה. מקורה ומַעין-כוחה של ההסתדרות ושל תנועתנו הם בשליחות שאנו ממלאים בגאולת העם מהאסון המתמיד שנקרא גלות – לפני היטלר ולאחר היטלר, בתוך כוחות-אתמול ובתוך כוחות-מחר (גלות היא גלות בתוך כל משטר, ואינה מתבטלת אלא עם קיבוץ גלויות במולדת).

אך מבלי שתהא ההסתדרות חומה חיה ומגן נאמן לכל פועל יחיד, לכל פועלת בודדת, לכל נער עובד, לכל דל וחלכה; מבלי שתעמוד לימינם בכל אוֹנה הארגוני, המוסרי, המשקי, בכל כוחה היוצר והלוחם, לא רק בשאלותיהם ה“גדולות”, אלא בצרכיהם ה“קטנים”, צרכים פשוטים הכתובים בפרוגרמה ושאינם כתובים, צרכי-אנוש יום יום, המהווים חיי אדם עלי אדמות; מבלי שההסתדרוּת לא תדבק ב“קטנות” הללו ותטפל בהם באמונה ובאהבה – הרי כל דברינו על ה“גדולות” ייהפכו לדבר-שפתים ומלים נבובות. ה“גדולות” זקוקות למחנה-צבא מלוכד, לא במשמעת חיצונית וכפויה, אלא באמונת-אוֹמן ובהרגשת חברוּת, ורק כשכל אחד מאתנו ירגיש שהכלל כולו עומד מאחוריו בכל לבטיו וסבלו ודאגותיו ונפתוליו וכשכל אחד מאתנו יראה עצמו כחלק אורגני ומעוֹרה של הכלל, רק אז יצליח ציבורנו ל“גדולות” – להיות מגן ומציל לעם.

חיזוק בדק-הבית לקראת ימי הכרעה

בועדה המתמדת התרעמו עלי על שעירבבתי בפתיחתי את הגולה בשאלות הסתדרותיות פנימיות. מבחינה פורמַלית אולי הצדק עם המתרעמים. אולם נראה לי הצורך להעמיד כנס זה של ועידתנו על חיזוק בדק-הבית, ומשום כך לא דיברתי הפעם על שאלות ציוניות, על מדינה והתישבות ועליה, אלא על מגע עם הציבור ופיקוח חברתי ואיגוד מקצועי ואיחוד פועלי וסמינריונים לפועלי חרושת וכיוצא באלה, שיש בהם תיקון הפגמים בתוכנו. אולם גם על דברים “קטנים” אלה לא יכולתי לדבר אלא מתוך ראִיית השוֹאה והשעה הטרופה, האיומה והגדולה, כי אין לראות את עניני יום יום שלנו אלא מתוך ראיית תעודת הדור, לא בעתיד הרחוק לאחר שלושים, עשרים או עשר שנים, אלא מתוך תעודת הדור בימי-ההכרעה הממשמשים ובאים.

ולמען נכּוֹן ונכשיר עצמנו לימי ההכרעה נתבע מאתנו חיזוק בדק הבית. ואלה המתפלאים על כך ורואים בזאת כאילו סימן של ירידה, ומעמידים לעומתה את זוהר הנעורים של ההסתדרות ושל תנועתנו בסוף המלחמה הקודמת – נדמה לי כי הם טועים קצת בפרספקטיבה. הייתי בארץ גם בסוף המלחמה הקודמת, וחייתי גם אני את הסער אשר עבר אז על אותו ציבור קטן, שמיעוטו היה בארץ ורובו היה במדבר תל-אל-כביר, במדי צבא; סערנו אז לקראת הבאות, ואז נראו לנו הבאות במשקפיים ורודים הרבה יותר מאשר עכשיו. לא עמדנו בימי שלטון הספר הלבן, אלא מיד לאחר הצהרת בלפור וציפינו לעליות גדולות בבנין הארץ ולצעדי-ענק בשיבת הגולה. בפעם הראשונה אחרי 1800 שנה, קם גרעין ראשון של כוח יהודי במולדת. אז נשבו בעולם כולו רוחות של ימי המשיח וכל העולם נראָה לנו אז ככוח-המחר; את החלוקה הפשטנית והתמימה הזאת של ארצות: זו כולה אתמול וזו כולה מחר, לא ידענו עדיין. כל העולם נראה לנו כאילו הוא עומד על סף מחר גדול וחדש. גם מצבנו בגולה אז היה לאין ערוך עדיף: לא מיליון ומאתיים אלף, אלא תשעה מיליון יהודים היו אז באירופה. ובמרכז היהדות הגדולה הזאת עמדה יהדות רוסיה, למעלה מחמישה מיליון יהודים, עם תנועה ציונית כבירה, עם כוחות חלוציים מתנערים, עם עוז ומרץ לאומי כאשר עוד לא היה. ומה עשינו אז? יצרנו כלים, יצקנו דפוסי ארגון. לא כלים ודפוסים חדשים; לא היינו שרויים לגמרי בלי כלים גם עד אז. היתה הסתדרות חקלאית בגליל, היתה הסתדרות חקלאית בשומרון והיתה הסתדרות חקלאית ביהודה. היו קלוּבּי פועלים ביפו ובחיפה, היתה מפלגת “הפועל הצעיר” והיתה מפלגת “פועלי-ציון”.

כאשר אני אומר מפלגה, אין זה כל כך הולם את המושג “מפלגה” שהרים החבר גוטהלף על נס, מפלגת-העבודה הבריטית אשר לה דימה והשווה את הסתדרותנו. לא רק ההסתדרות, אלא גם המפלגה בארץ אינה דומה למפלגות בארצות אחרות, והתפקיד המרכזי של מפלגת-העבודה הבריטית – תפקיד של ארגון בחירות – לא עמד במרכז של מפלגותינו. “מפלגות” הפועלים בימים ההם עסקו בקבלת עולים ובבעיית ההתישבות וביסוּד קבוצות. מפלגת “הפועל הצעיר” יצרה את את אם-הקבוצות – את דגניה. היא יצרה גם את נהלל. מפלגת “פועלי-ציון” יצרה את קבוצות אַַילת השחר, תל-חי וכפר-גלעדי. אבל חשבנו אז שהאיגודים המקצועיים המפורדים והמפלגות המפורדות אינם הולמים את צרכי השעה ולא יִסכּנו לקראת הבאות. והדבר הראשון אשר עשינו – איחדנו את שלושת הארגונים החקלאיים ביהודה ובשומרון ובגליל להסתדרות ארצית של פועלים חקלאים – “הארגון המקצועי הארצי” הראשון אשר קם בארץ – ערב יסוּד “אחדות-העבודה” בפתח-תקוה באדר א' תרע“ט (1919). אולם אותה הסתדרות ארצית שקמה בפתח-תקוה לא נסתגרה ולא נתבדלה, כפי הפחד שמנסים להטיל עלינו עכשיו, אלא היא אשר יזמה להקים את אחדות כל פועלי ארץ-ישראל בעיר ובכפר, את “אחדות העבודה”, מבלי לבטל את המסגרת הארצית המיוחדת של הפועלים החקלאים, וגם לא את המסגרות המיוחדות של שאר המקצועות, ובחוקת היסוד של “אחדות העבודה” היה כתוב ש”האחדות מורכבת מהסתדרויות מקצועיות אבטונומיות".

ולאחר שלא כל פועלי ארץ-ישראל נתנו אז בפתח-תקוה ידם לאיחוד הכללי והכולל – וסערת האיחוד וההתכוננות לקראת הבאות נמשכה, ולפועלי ארץ-ישראל מהעליה השנייה נוספו העולים הראשונים של העליה השלישית – תחילה הלגיונרים היהודים ויוצאי “החלוץ” מאמריקה (וגם מארגנטינה ואנגליה), ואחר-כך גם יוצאי “החלוץ” מארצות אירופה, ובעיקר מרוסיה – גברה התסיסה והלכה עד שקמה בחיפה בימי חנוכה תרפ"א (דצמבר 1920) ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל.

וכך עמד ציבורנו הקטן בתוך סערת ויכוח ומאמצים על הקמת כלים במשך שנתיים ימים, עד שהוקמו שני הכלים הראשונים של תנועתנו: ההסתדרות והמפלגה. הכלים לא היו המטרה. אבל ידענו שלמען נתכונן לימים הגדולים העומדים לפנינו – ואז התכוֹנַנו לגדולות הרבה יותר מאשר עכשיו, כי יהדוּת אירופה היתה קיימת בשלמותה, והיהדות הרוּסית לא היתה עדין מנותקת – יש צורך בכלים מתוקנים, שלמים, המלכדים את הציבור, המגבירים את יכולת פעולתו, המזקקים את אמיתו המשותפת ומאדירים את הרשות הכללית, שבצלה יסתופפו באמונה ובבטחון גם היחיד וגם הרבים. הכלים החדשים שהוקמו אז לא יצרו כמעט כל ערכים חדשים. ערכי תנועתנו, הרעיוניים והמעשיים, היו קיימים עוד לפני היוָסד ההסתדרות הכללית, כמובן רק בהתחלתם או בעיבּורם. ההסתדרות הכללית רק פיתחה והרחיבה והעצימה בתוך מסגרת הכלל מה שנוצר מקודם על-ידי מַניחי-היסודות הראשונים, אולם לא היינו מגיעים עד הלום בלי הכלי המשותף הזה. ומי ימנה את ההפסדים אשר הפסדנו בגלל איחורינו ופיגורינו בהתקנת כלי האחדות שלנו?

ברית אמת בין הקיבוצים ובין פועלי החרושת

החבר ריפטין, מתוך צורך לנגח אוֹתי או חברַי, התפאר בברית החדשה, שהוא וחבריו הקימו “בין הפועלים הלוחמים בבתי-החרושת ובין אנשי הקוֹמוּנות” של “השומר הצעיר” והליגה הסוציאליסטית. ברית זו אינה חדשה כל כך, ולא נוצרה על-ידי “השומר הצעיר”. כשהקיבוץ הארצי היה עדיין בחיתוליו, והמלה מעמד עדיין צרמה את אזני “השומר הצעיר” – כבר היתה קיימת ברית בין הקוֹמוּנות, אשר קראו לעצמם בשם עברי פשוט – קבוצות, ובין פועלי בתי-החרושת. אמנם, גם מספר הקבוצות וגם מספר בתי-החרושת היו אז מעטים. אם זכרוני לא מטעה אותי היו אז שני בתי-חרושת – היקב בראשון-לציון ובית-החרושת של שטיין ביפו; וכבר אז ידעו “ללחום” – והיו גם שביתות בבתי-החרושת – ואפילו במושבות, בסג’רה ובכנרת. ולא נתחדש שום דבר על-ידי “הברית החדשה”. רבולוציה עושים רק פעם אחת – ונושאי חזון הציונות הסוציאליסטית המתגשמת ומפעלה הם אשר חוללו את המהפכה, ואין זו אשמת החבר ריפטין או חטאו שהיא נעשתה דור קודם, ושלא ניתן לו אלא להשתתף בה ולהמשיך אותה יחד עם משתתפים וממשיכים אחרים, שבאו לפניו ובשעתו ואחריו. לא מחדשים מהפכה יום יום – הפיכת רבולוציה אינה אלא קונטר-רבולוּציה – אלא מבַצרים, מרחיבים, משכללים ומגבּירים אותה עד שהיא מגיעה למחוז חפצה. והמהפכה, שיסודותיה הונחו בימי העליה השנייה, רחוקה עדיין מרחק רב ועצום ממחוז חפצה. היא עודה בראשיתה, אבל כל ערכיה ויסודותיה קבועים ועומדים, ובתוכם הערך של אחדות הפועלים, אחדות פועלים שכירים ואנשי משק, פועלי כפר ועיר, קבוצות ומושבים, פועלי חרושת ובנין, יגעי-כפים ועובדי-רוח, מכל הגלים והעדות והמוֹצאים, וגם אחדות החזון והמעשה, השאיפה וההגשמה, היצירה והמלחמה. חוששני ש“הברית החדשה”, שדיבר עליה ריפטין, אינה אלא ברית נפרדת, מפרידה, גם בין אנשי הקבוצות וגם בין פועלי החרושת, ואין היא מחזקת אלא מרופפת את המהפכה. כי לא ברית נפרדת של קבוצות אחדות ובתי-חרושת אחדים נתבעת על-ידי המהפכה שלנו – אלא ברית-אמת ואחדות שלמה בין כל הקבוצות והקיבוצים, ישנים וחדשים, ובין כל בתי-החרושת, בעיר ובמושבה; דרושה אחדות התנועה הקיבוצית כולה ואחדוּת כל פועלי החרושת, אשר יחד עם כל שאר פועלי ארץ-ישראל יהיו בהסתדרות אחת, ואיחוּד מלא של הציונות הסוציאליסטית במפלגה אחת – אלה הם שני הכלים של תנועתנו.

ובימים ההם, בסוף מלחמת-העולם הקודמת, תיקַנו ושיכללנו שני הכלים האלה לקראת הבאות.

לא ריב נוסחאות אלא מנוף להרים משא כבד

אולם שום רבולוציה אינה מתגברת בבת-אחת ובשלמות על המשטר הישן, והמהפכה שנעשתה על-ידי העליה העובדת זה ארבעים שנה לא חיסלה אף היא חיסול גמור ומלא את המשטר הישן. אני מתכוון ל“משטר” הישן של הגלות ושל תנועת הפועלים והציונות בגולה; כי המהפכה שנעשתה בימי העליה השניה לא היתה נגד המשטר הקיים בארץ; זו היתה מהפכה נגד גורל, גורל של תלוּת, פיזור, נכר ועבדות, שבו היה נתון העם היהודי; מהפכה נגד תרופות-אליל של ציונות מילולית וסוציאליזם מתנכר; נגד מסורת נפסדת של הוויה רצוצה, מפוררת, חדלת-אונים של עם גולה מנותק מעבודה, מאדמה, ממולדת ומעצמאות. זו היתה המהפכה הראשונה שהיתה כולה חיובית, מכוּונת כולה לקראת יצירה משקית וחברתית ואגירת כוח מדיני וחברתי להקמת ערכים ונכסים יהודיים ופועליים – ולשם כל אלה אחדוּת, אחדות המעשה והחזון ואחדות עושי-המעשים ואסירי-החזון, בהסתדרות פועלים אחת ובמפלגה אחת ובמפלגה ציונית סוציאליסטית אחת.

אולם לא עלה בידינו לחסל את יצרי הפילוג והפירוד והרגלי העבר הבלתי-פועלי והבלתי-ארצישראלי. ולאחר שהוקמה הסתדרות כללית של עובדים, הוקמה על-ידיה עוד הסתדרות קטנה אחת של פועלים, ולאחר שהוקמה מפלגה ציונית-סוציאליסטית מאוחדת, הוקמה על ידיה עוד מפלגוֹנת אחת. והדבר הולך וחוזר, ולא קל לעקור מן היסוד “משטרים” ישנים ונפסדים.

ושוב אנו עומדים על פרשת-דרכים, ושוב אנו נתבעים להתאזר לקראת המחר, וחלוצי העם המעטים במולדת שוב אינם שלמים בתוכם: נתערערה האמונה בכלל והזיקה לכלל. ורק הפּלגות נאמנות על אנשי-שלומן, ועם כי המעשה אשר אנחנו עושים הוא אחד ומשותף לכולנו – נפלגה שפתנו ואנו רָבים את ריב הנוסחאות השאולות ממציאות אחרת ומתורגמות מחיים לא לנו, ואין אנו מבחינים בין העיקר ובין הטפל, בין המוקדם ובין המאוחר, בין מה שתלוי בנו ומוטל עלינו, ורק עלינו, ובין מה שעומד לגמרי מחוץ לשליטתנו והשפעתנו. כי עוד לא נגמלנו כולנו ובמידה מספיקה מהרגלי העבר הגלותי, כשלא היו בחיינו אלא נוסחאות; ובהיותנו תלויים על בלימה לא ידענו מה זה עיקר ומה זה טפל; ובעמדנו מחוץ לזמן – כי עם שאינו עושה בעצמו את ההיסטוריה שלו, עומד מחוץ לזמן – לא ידענו מה זה מוקדם ומה זה מאוחר; ובהיותנו תמיד תלויים באחרים לא ידענו מה תלוי בנו ומה לא תלוי בנו, והרינו מתבטלים מכל תקיף ומוקסמים מכל כוח זר – בין שחור ובין לבן ובין אדום; ולא האמַנו בכוחנו, ביעודנו, במפעלנו, ולא קיימנו אפילו את העצמאות המוסרית והמחשבתית, שניתנה לנו והיתה תלויה רק בנו.

דרושים מאמץ מתמיד ועקשני, אורך-רוח וסבלנות כלפי גילויי-העבר החוזרים וננעצים בתוכנו, אבל גם התמדה עקשנית ומלחמה קנאית להשרשת הערכים החדשים שכבשנו בארץ. דרכנו היא דרך ההתנגדות הקשה ביותר – גם בהתישבות, גם בלשון ותרבות, גם בארגון וגם בפעולה המדינית. לא פורקן קל של מרירות פוליטית על ידי מעשי טירור מטורפים ומיואשים; גם לא השלמה ולימוד זכות על כל מעשי התקיפים והשליטים, באשר אנו כביכול חלשים וחסרי אונים; לא התנכרות וזלזול כלפי מורשת הגולה, הרגליה ולשונותיה – אבל גם לא שום רתיעה מפני הקשיים של הנחלת הלשון העברית והסברת דרכנו במשפחת העמים העובדים בני-החורין.

זוהי דרך לא קלה; יש שאנו מצליחים בדרך זו ויש שאנו נכשלים; ורע ומר לנו, באשר השעה השחורה ביותר בתולדות העם העברי מצאה אותנו בכשלוננו הפנימי הגדול ביותר; יש אי-התאמה טרגית בין מה שמוטל עלינו ובין כשרוננו לשאת. אנחנו מנוֹף, ועלינו להרים נטל כבד, אבל המנוף אינו שלם בתוכו.

משום כך – קודם כל התגברות על חולשתנו וכשלוננו. זה תנאי מוקדם למילוי תעודתנו. ולכן – בדק הבית, ולכן איחוד מחודש. אם לא נעצור כוח לעשות זאת היום, נהיה מוכרחים לשוב לכך מחר; ואם לא נצליח מחר נוכרח לעשות זאת מחרתיים. אבל אנו עלולים להפסיד את הזמן. ההיסטוריה לא תחכה לנו, והיא עושה עכשיו דרכה בסוּפה ובסערה – ולא עוד כמי השילוֹח ההולכים לאט.

אין שיתוף בביצוע ללא אחריות להחלטה

איני מקבל תורת החבר ג. לנדואֶר שהרוב צריך להחליט ולבצע – ולמיעוט יש רק להבטיח חופש. אין דין ההחלטה כדין הביצוע. גם בהחלטה יש להתאמץ ולהגיע לידי עמדה משותפת וכללית, במידת האפשרות. ורק כשהדבר לא ניתן – מכריע הרוב. אולם אין כל נימוק שבביצוע לא ישתתף גם המיעוט. ההסתדרות אינה ברית מפלגות או צירוף של סיעות. זוהי מסגרת כללית של מעמד הפועלים, וכל פועל הוא חבר בלתי-אמצעי, בלא עקיפין ובלא מחיצה מפלגתית או מקצועית. אם דעת חברי ההסתדרות נחלקת והרוב מכריע – אין הכרעה זו חלה רק על הרוב ומחייבת רק אותו. ההכרעה חלה על הכלל ועל כל פרט ופרט שבכלל. המיעוט רשאי לדגול כמקודם בדעתו הנפרדת – אבל רק להלכה, ולא למעשה. כחבר ההסתדרות אין לו דרך אחרת בפועל מהדרך שנקבעה והוכרעה על-ידי הרוב, ואם הוא חייב ללכת בדרך זו הוא זכאי להשתתף בזכות שווה בביצוע. אולם ההשתתפות בביצוע מחייבת השתתפות באחריות ונאמנות להחלטה ולהכרעה. מיעוט הבוחר

להפגין בלי-הרף את התנגדותו – מותר לו לעשות זאת, אבל אין הוא יכול לאחוז בשני הקצוות – גם להיות בין המבצעים וגם בין המתנגדים לביצוע. מי שאינו רוצה לשאת באחריות ומי שאינו יכול להיות נאמן להחלטות ההסתדרות אינו יכול לתבוע לעצמו הזכות להיות משותף בביצוע. כל זכות בהסתדרות כרוכה בחובה, והוא הדין להיפך, וזכותו של חבר בהסתדרות להשתתף לא רק בקביעת דרכה של ההסתדרות, אלא גם בביצוע הקביעה. אבל זכות זו כרוכה בחובה של אחריות ונאמנות – להכרעה ולקביעה.

החבר גוטהלף¹, שיש לו גם עבר חלוצי וגם עבר מפלגתי, השמיע לנו בועידה זו תורה חדשה: “ההסתדרות היא “לייבּור פּאַרטי” שלנו (מפלגת-העבודה הבריטית), והמפלגות − אלה הן הסיעות בתוך המפלגה הזאת”. אינני יודע מאיזה זמן מחייב החבר גוטהלף סיעות במפלגה פוליטית. אולם תמה אני לתורה זו על ההסתדרות ותפיסה זו של מפלגת-העבודה הבריטית. ה“לייבּור פּאַרטי” באנגליה ענינה העיקרי הוא בחירות פּוליטיות, תעמולה פוליטית וחינוך פוליטי של ההמונים. מעולם לא שמעתי שמפלגת העבודה הבריטית עוסקת בהתישבות, בחלוקת עבודה, בהקמת בתי-ספר, ביצירת משקים חקלאיים וחרשתיים, בהקמת תחבורה וקבלנות קואופרטיבית, במלחמה מקצועית של הפועל השכיר ואין היא חותמת על חוזי עבודה עם המעבידים. טלו את כל אלה מההסתדרות – ולא ישאֵר ממנה כמעט ולא-כלום, גם אם תוסיף לעסוק בבחירות לעיריית תל-אביב ולקהילת ירושלים. אפילו המפלגות אצלנו – בטרם היות ההסתדרות - עסקו בעיקר בעליה ובהתישבות ובחינוך ובהגנה ובכל שאר הדברים שהם עיקרי חיינו, ומעט מאד עסקו בבחירות. הייתי חבר למפלגת “פועלי-ציון” בארץ מיום היוָסדה ועד התחסלותה, לשם הקמת אחדות גדולה יותר, ואיני זוכר כי השתתפה אף פעם בבחירות לקהילה, לעיריה או לפרלמנט – אם כי בימים ההם היו גם פרלמנט וגם עיריה וגם קהילה. ואין זה מקרה שכל כך שונות המפלגות בתוכנו מהמפלגות של פועלי העמים האחרים, או מהמפלגות שלנו בגולה.

פחד שווא מפני הסתדרויות מקצועיות ארציות

במרכז חיינוּ עמדו תמיד – ועוד יעמדו הרבה זמן – מאמצי יצירה להקמת מעמד עובד לבנין מולדת, ליצירת משק ותרבות וחברה. ותוך מושגים והשוואות משובשים וחסרי-שחר מנסה החבר גוטהלף ללמד אותנו מה לעשות ומה לא לעשות. הוא מזהיר אותנו לא ללכת שוֹלל אחרי המפלגה המציעה הקמת הסתדרויות ארציות של פועלי חרושת ובנין והובלה וים – נוסף על ההסתדרויות הארציות הקיימות של חקלאים, פקידים, פועלי רכבת ומהנדסים – בתוך ההסתדרות הכללית ותחת מרוּתה העליונה, באשר אלה הם “טרייד-יוּניוֹנים”, רחמנא ליצלן, ו“טרייד יוניונים” כיודע היו בעוכרי תנועת הפועלים באוסטריה והכשילו את השביתה הכללית באנגליה. אולם לא שמענו מפיו מדוע לא קרה מה שקרה באוסטריה גם לפועלי בלגיה והולנד וסקנדינביה – אם כי גם אצלם התקיימו “טרייד-יוּניוֹנים”; ולא להסביר לנו מדוע לא קרה באנגליה במלחמה זו מה שקרה בצרפת. אם כי צורת הארגון המקצועי בשתי ארצות אלו אינה שונה זו מזו ביסודה, אף על פי כן יכלו קומץ קומוניסטים, שהתנגדו אז למלחמה, להכניס רעל והרס לתוך המוני הפועלים הצרפתים ולערער – יחד עם מאתיים המשפחות העשירות, שהשתלטו על המשק הצרפתי – את מאמץ המלחמה של העם הצרפתי; ולעומתה אנגליה, בה עמדו המוני הפועלים איתנים במלחמתם נגד היטלר גם כשארצם נשארה לבדה ובודדה במערכה, גם כאן ניסו הקומוניסטים באותו הזמן להטיף להשלמה עם היטלר (ובעצמי נוכחתי בכמה אסיפות כאלו בימים שלונדון הופצצה יומם ולילה, ואש ומות נתכו בלי הרף על בירתה של אנגליה) – ואף על פי כן לא חדר הרעל הקומוניסטי לתוך המוני הפועלים. ואף באנגליה היו כמה משפחות עשירות – אמנם בלי אותה ההשפעה של האוֹליגרכיה הפּלוּטוֹקרטית בצרפת – אשר התנגדו למלחמה בהיטלר.

ואני מוסיף ושואל: מדוע הצליח אדולף היטלר להשתלט בגרמניה ללא כל התנגדות של מעמד הפועלים, אם כי פה היו שבעה מיליון סוציאליסטים וחמישה מיליון קומוניסטים, ומדוע לא הצליח אוסואלד מוסלי להשתלט או אפילו לרכוש השפעה כלשהי באנגליה, ופועלי אנגליה עמדו בנסיון, אם כי לא היו מיליוני סוציאליסטים ואף לא רבבות קומוניסטים?

אין אני חייב לחזור עכשיו לויכוח על האיגוד המקצועי, כי בינתיים הוחלט הדבר בועידה, כפי הצעת המפלגה; אולם תמוה הדבר שהחבר גוטהלף, המפחיד אותנו בכל מיני סכנות הכרוכות, כביכול, בארגונים ארציים, לפי הדוגמאות המשובשות שהביא לנו מוינה ומאנגליה, אינו רואה שאפילו הכשלונות אשר הוא ציין נבעו לא מהמסגרת הארצית של ההסתדרות המקצועית, אלא מתוך היוֹת ההסתדרות הארצית בלתי-קשורה להסתדרות כללית והיוֹתה פטורה ממרוּת כלל המעמד, מה שאין כן פה; אצלנו ההסתדרוּיות הארציות הקיימות (פקידים, רכבת, מהנדסים, חקלאים) והמוּצעות (בנין, הובלה, ים, חרושת) כפופות לכתחילה להסתדרות הכללית ( שאינה מפלגה פוליטית), וכל ארגון מקצועי וכל מוסד משקי מרותה העליונה של ההסתדרות מוטלת עליו מראש.

על מה מתמודדות המפלגות?

גוטהלף, הרואה בהסתדרות העובדים מעין “לייבּור פּאַרטי”, מבכּר “התמודדות” של מפלגות על “התמודדות” של ארגונים מקצועיים, כי מפלגות נאבקות לדעתו על יותר ציונות, על יותר חלוציות, על יותר סוציאליזם, ואילו ארגונים מקצועיים “מתמודדים” על אינטרסים אנוכיים נפרדים.

אינני מבין את הפחד הזה מפני “התמודדות” פועלי הרכבת עם פועלי בנין, ואיך ומתי תבוא “התמודדות” זאת. האם תציג הסתדרוּת פועלי הרכבת רשימה בבחירות להסתדרות פועלי הבנין ו“תתמודד” עם הרשימה המתחרה של הסתדרות הפועלים החקלאים? לפי עניות דעתי לא תהיה “התמודדות” בין הארגונים המקצועיים הארציים כשם שאין “התמודדות” בין מועצות הפועלים העירוניות, וכל ההשוואה הזאת בין “התמודדות” של מפלגות ו“התמודדות” של ארגונים מקצועיים אין לה שחר.

אולם אני מעז לכפור בברכה ובתוכן החיובי של ה“התמודדות” בין המפלגות, שהחבר גוטהלף מלמד עליה זכות. אני אינני בלתי-מפלגתי ואיני שולל את הצורך בקיום מפלגה; להיפך, אני רואה בה צורך חיוני. אבל אני סבור שלמעמד הפועלים יש צורך רק במפלגה אחת ותיתכן רק מפלגת-פועלים אחת, וכל היתר – כנטול דמי; ואני שולל בהחלט הדעה שה“התמודדות” בין המפלגות היא “התמודדות” על יתר ציונות, על יתר חלוציות, על יתר סוציאליזם. מי מהמפלגות טוענת שהיא ציונית יותר מחברתה? אין אני מאמין שהגושים נאבקים בתוכנו מפני שפלוני הוא פחות ציוני או יותר ציוני, פחות חלוצי או יותר חלוצי, פחות סוציאליסטי או יותר סוציאליסטי. מי יאמר לי כי ל. לויטה או דוד צירקין הם פחות או יותר ציונים מיעקב אורי או מיוסף ברץ? מי יאמר לי שהחברים בגבעת-ברנר ונען וחוּלתה ודפנה ובית-הערבה ועוד משקים בקיבוץ המאוחד, שבהם יש רוב לסיעה ב', הם יותר חלוציים או פחות חלוציים מהחברים בתל-יוסף, אשדות-יעקב, כפר-גלעדי, עין-חרוד, אפיקים ועוד משקים בקיבוץ המאוחד, שבהם יש רוב למפלגת פועלי ארץ-ישראל? ומי יאמר לי שיעקב חזן או מרדכי בנטוב או יעקב ריפטין הם יותר מהפכנים מאליהו גולומבּ או משאול מאירוב או מלוי שקולניק, או שמרחביה ומשמר-העמק הם יותר סוציאליסטיות או פחות סוציאליסטיות מחולדה ומגבע או מגבעת-השלושה וכנרת?

מישהו מהתוַכחים העיר שאני כאילו מיתמם באמרי שאיני מבין עד היום הזה מדוע שער-הגולן ודגניה ואשדות-יעקב ואפיקים ובית-זרע אינם בגוף קיבוצי אחד. באמנה שאיני מבין, כשם שאיני מבין מדוע י. טבנקין וש. לביא וי. חזן וי. שפרינצק ופ. לוביאניקר ומ. יערי אינם במפלגה אחת!

על מה “מתמודדים” אצלנו אנשי המפלגות והסיעות? לא על עיקרי הדברים – ועיקרי הדברים הם בעינַי אותם הדברים שכל אחד מאתנו ימסור את נפשו עליהם. האין אנו מאוחדים בעיקרי-חיים אלה? “מתמודדים” על שינוי גירסה וסגנון, ו“מתמודדים” באשר קיימות בתוכנו מחיצות תפלות ומלאכותיות. אם קיים בתוכנו על שאלות מדיניות, תרבותיות וישוביות – הריהו קיים בתוך כל מפלגה ומפלגה, ורק בכוח המשמעת המפלגתית מופיעות בועידה חטיבות מלוכדות זו נגד זו. אילו היו כל החברים חפשים בהצבעה היו חברי סיעה זו מצביעים עם חברי סיעה אחרת במקרה אחד ועם סיעה שלישית במקרה שני, והחברים שבכל סיעה היו מתחלקים ברוב ההצבעות, כי איני מכיר אף שאלה חדשה אחת שנתעוררה בחיינו מאז קמה ההסתדרות שלא חילקה את כל הגושים וכל הסיעות וכל המפלגות, ובכל פעם יש צירופים אחרים, והחברים שהיו תמימי-דעים אתמול בשאלה אחת, נחלקים ביניהם היום בשאלה אחרת. והוא הדין להיפך. רק קיום המחיצות הנפרדות משַׁווה לויכוחים אלה לא אופי של בירור חברי – אלא של ניגוד מפלגתי. תהרסו את המחיצות המפלגתיות והסיעתיות וחלק גדול של הויכוחים בינינו יחוסל, רוב הניגודים הרעיוניים יתרוקנו מתכנם, הצירופים המקובלים הקיימים עכשיו יתערערו, ואח ימצא את אחיו – בתוך המחנות האויבים, כביכול. לא הניגודים הרעיוניים בונים את המחיצות בקרב ציבור הפועלים, אלא להיפך, בעקב המחיצות הסיעתיות מתבצר הניגוד המדומה. וניגוד מלאכותי זה מתגבש בנוסחאות חנוטות ומקודשות, שאין בהן כלום מן התוכן הגרעיני, אלא מן הקליפה החיצונית בלבד.

תנועתנו נאבקת מאז ועד היום נגד השעבוד למלים ולנוסחאות. אני זוכר את ישיבות ועדת האיחוד לפני יסוד “אחדות-העבודה”. בועדה זו השתתפו שני באי-כוח של “פועלי-ציון” וארבעה באי-כוח של הבלתי-מפלגתיים. באי-הכוח של “פועלי-ציון” היו: הח' י. בן-צבי ואני עבדכם, ובאי-הכוח של הבלתי-מפלגתיים היו: י.טבנקין, ש. יבנאלי, ברל כצנלסון וד. רמז. ואנחנו, ה“פועלי-ציוֹניקים”, רצינו שבמצע האיחוד ייקבע המונח “מעמד הפועלים” והבלתי מפלגתיים, החברים טבנקין ורמז ויבנאלי וברל, רצו: “מעמד העובדים”. אנחנו רצינו במונח “תנועת-הפועלים”, והבלתי-מפלגתיים דרשו – “תנועת-העבודה”, לפי הנוסח המקובל ב“הפועל הצעיר”. ואני אמרתי אל לבי: איחוד כל הפועלים ויצירת מסגרת מעמדית שלמה ומלאה חשובים יותר מהמלה מעמד-פועלים או תנועת-פועלים, אולם לא קל היה לשכנע את חברַי שהענין הפועלי חשוב מהמונח הפועלי, ובמשך ימים ניטשה מערכה כבדה בועידת “פועלי-ציון” בגלל הבדלי מלים ומונחים אלה ואנחנו ויתרנו. ועידת “פועלי-ציון” החליטה פה אחד לתת יד להקמת “אחדות-העבודה”. ואין לי כל יסוד לחשוב שטעינו.

מה פירושו של ויכוח מילולי?

לאחר שנוסדה “אחדות-העבודה” נתקלנו שוב בויכוח על מלים ונוסחאות. זה היה בועידה השניה של ההסתדרות הכללית. היינו צריכים לקבוע את החוקה. כי בועידה הראשונה, בועידת-היסוד, קמה ההסתדרות בלי חוקת-יסוד. בפרק על חוק פעולתה של ההסתדרות הצענו סעיף על “הנהלת מלחמת המגן והשחרור של מעמד הפועלים בתוך משקי הרכוש הפרטי והשבחת תנאי העבודה”. כשהובאה ההצעה הזאת למליאה של סיעת “אחדות-העבודה” קמה סערה. שני חברים “מהפכנים” דרשו שיהיה כתוב בפשטוּת ובעקביות הנהלת “מלחמת המעמדות”. שני המהפכנים האלה היו הרצפלד וקולר. וכולכם מכירים היטב את הרצפלד. הוא יודע להילחם ולעמוד על שלו, ואותו הלהט שהוא מכניס במפעל ההתישבותי הכניס באותה ישיבה במלחמת-הקודש על נוסח “מלחמת-המעמדות”. אולם הרוב הגדול של הסיעה עמד על הנוסח המפשר של" מלחמת מגן ושחרור" – בשביל דרכי שלום עם “הפועל הצעיר” ועם “השומר הצעיר”, ששניהם פחדו אז פחד מות מהמונח “מלחמת המעמדות”. ושוב, לאחר שעברו הרבה שנים, נראה לי שצדקנו אז, ומלחמת המעמדות של פועלי ארץ-ישראל לא הפסידה מאומה בגלל הנוסח שנתקבל אז גם על דעת “השומר הצעיר” וגם על דעת “הפועל הצעיר”.

לאחר שכפרתי קרוב לארבעים שנה בחשיבותן של נוסחאות נוּקשות שאין תוכן כברן, באים עכשיו חברים – ברל רפטור, ל. לויטה, י. ריפטין ועוד – ומאשימים אותי (מתוך נימוס אין הם מזכירים את שמי), שאני נועץ חרב בתנועת הפועלים בגלל ויכוחים מילוּליים על נוסחאות ומחלק את הציבור לא על ענינים אלא על מלים – באשר אני נלחם יחד עם כל התנועה הציונית (ונדמה לי – יחד עם כל העם היהודי) על הקמת מדינה יהודית.

חזן הגדיל לעשות: הוא מקטרג עלי שבמקום ביצור בית-ההסתדרות אני “מכניס לתוכה חומר-שריפה חדש”. אני, כידוע, הייתי כל ימי מבעיר בעֵרוֹת והתמַחיתי בפילוגה של תנועת הפועלים, ולאחר שבעזרת לויטה וברל רפטור הוקמה “אחדות” מלאה ושלמה² בתנועה הקיבוצית והחלוצית ובהתישבות העובדת ובתנועה הציונית-הסוציאליסטית, ובכל רחבי ההסתדרות איך פרץ וצווחה ימים ושנים – באתי אני, המוּעד התמידי לסכסוכים ולפילוגים, וזרקתי פצצה חדשה במחנה הפועלים הבערתי אש בבית-ההסתדרות.

מה איפוא הדבר שהשבית מנוחתם של לויטה ושל חזן? ביקרתי, כידוע בבולגריה וראיתי משהו ממצב היהודים בארצות ה“משוחררות” ומהצפוי להם לאחר הנצחון של בעלות-הברית. חזרתי משם מזועזע ונפעם ומלא חרדה. לא העלמתי את אשר ראיתי, וסיפרתי על הצורך הבוער והרצון הלוהט של יהודי בולגריה לעלות ארצה מיד, על נעריהם וזקניהם, באשר גם בבולגריה החדשה, שאין בה לא שלטון פאשיסטי ולא משטר אנטישמי ולא חוקי הפליה – אלא דמוקרטיה, חירות, שלטון כוחות-המחר ויחס הוגן למיעוטים – אין כל תקוה וסיכוי ליהודים; ולמרות הלחץ המתגבר של היֶבסקציה יש לרוב הגדול של יהודי בולגריה רק משאת-נפש אחת: למהר ולצאת ולעלות ארצה. והם רוצים למהר, באשר מצבם מיואש, ובאשר הם מפחדים שאם יחכוּ – לא יוכלו אולי לעלות גם כששערי הארץ יהיו פתוחים לרווחה; כי לא יתנו להם לצאת… וגדולה החרדה, ואני מודה: גם בלבי גדולה החרדה לגורל שארית זו של ארבעים וחמשת אלפים יהודי בולגריה, ולא העליתי על הדעת שהדרישה למאמצים פוליטיים וישוביים להעלותם לארץ בזמן הקרוב ביותר הוא חטא אשר לא יכופר. אבל לא כן יחשבו לויטה וחזן ועורכי “משמר”³.

אנשי “משמר” סבורים שאין תביעת העליה המהירה הולמת את הציונות הגדולה, ושדאגת יהודי בולגריה היא מחוסרת יסוד, באשר הם חוסים עכשיו בצל “כוחות-המחר”, ונפשו של חזן סולדת כשהוא שומע את המלה “העברה” (איני יודע אם גם העברת מיליונים גולים ופליטים צ’כים ורוסים ופולנים ואיטלקים חזרה לארצם מסלידה אותו, או רק העברת יהודים לארצם מדריכה את מנוחתו). חזן וחבריו אינם רואים את הדחיפות הטרגית והדוחקת של עליית שרידי יהדות אירופה. לדידם יש פנאי ואין להיחפז, וטובה סבלנות, ויהודי אירופה יכולים לחכות ולסמוך בינתיים על כוח-המחר. אבל מה לעשות וליהודי בולגריה אין סבלנות ואינם רוצים לסמוך גם על בולגריה של מחר ומתפרצים לעלות ארצה מיד; הנעמוד לימינם בכל נפשנו ומאודנו בהתפרצותם זו או לא?

הלזאת תקראו “ויכוח מילולי”? אם יש ענין שעליו יש להתוַכח ולריב – הריהו ענין זה.

מולדתו של מי היא ארץ-ישראל?

אני מודה: לא עם כל נוסחה אני מוכן להתפשר ולהשלים בלב שקט. אם אני שומע שהחבר ריפטין מכריז, אגב ויכוח על איגוד מקצועי, ש“פתרון חד-לאומי אינו מקל על יצירת חזית משותפת בין פועלים יהודים וערבים”, וש“ארץ-ישראל היא מולדת משותפת לעם היהודי ולעם הערבי” – אינני יכול לעבור על זה בשתיקה, כי אני רואה בנוסחה זאת לא רק סילוּף מושג יסודי של תנוּעתנוּ, אלא נזק פוליטי חמוּר. אני מבחין בין הויכוחים הפנימיים בענינים הנוגעים רק לנו, ובין הויכוחים שלנו בהקשר ליחסי-חוץ. ביחסים שבינינו, בניסוח הויכוחים הפנימיים שבתוכנו, נוכל להתפשר; אם אני אומר, שאני רק ציוני סתם וחזן אומר שהוא ציוני “גדול” נשתווה פחות או יותר בציונות שלנו. אבל כשאנו עוברים לשטח של יחסים בינלאומיים, וכוחנו בעולם זה איננו גדול כל כך, והכוח הפוליטי שיש בידינו אינו אלא רצוננו וּנכונותנו לעמוד במלוא יכלתנו מאחרי הרצון הזה, ואנו משתמשים כלפי חוץ בנוסחאות משובשות – הרי זה עלול לערער את מלחמתנו המדינית.

הנוסח של ריפטין על “מולדת העם היהודי והעם הערבי” הוא משובש, מפני שארץ-ישראל היא אמנם מולדת הערבים היושבים בתוכה, אבל לא של העם הערבי, בשעה שלגבי היהודים היא מולדתו של העם היהודי, ולא רק היהודים היושבים בתוכה.

ואם אני שומע, כי החבר בנטוב, חבר ההסתדרות ושליח הישוב, מודיע באמריקה, שארץ-ישראל, לאחר שיהיה בה רוב יהודי, תצטרף לפדרציה הערבית – אני חייב להסתייג מזה ולשאול בשם מי נמסרה ההודעה הזאת: בשם התנועה הציונית? בשם הועד הלאומי? בשם ההסתדרות? בשם חזית השמאל? בשם “השומר הצעיר”? מתי ואיפה דנו והחליטו על כך, ומדוע לא שמענו על הדיון הזה?

התפקיד המרכזי של השעה – העלאת יהודים רבים מארצות שונות

נשאלתי על-ידי החבר זרובבל: מה הן התכניות של ההנהלה בשביל עליה גדולה? יש לו לזרובבל זכות מוסרית להציג שאלה כזאת, ולי יש הזכות לענות, כי אני עומד כאן כאחד משליחי פועלי ארץ-ישראל בהסתדרות ולא כשליח הסוכנות. לא רציתי בכנס זה של הועידה להעמיד מחדש את השאלה המדינית ולא מפני שאני סבור שזמנה עבר או טרם הגיע. יותר ויותר הולכת ומתבררת לי אַקטוּאַליוּתה, דחיפוּתה ורצינוּתה. אבל הייתי סבור שדי לנו, אם לאור המציאות האיומה, שמתחילה לאט לאט להתגלות בפנינו, נטפל בכנס זה באופן רציני בבדק-הבית.

אבל כשדנים כאן (ואי-אפשר כמעט שלא לדון) גם על השוֹאה וגם על זעקת העליה, וחבר שואל: מה הן התכניות לעליה רבתי? הרי אני כאחד החברים, לא כבא-כוח הסוכנות, חייב תשובה.

ואני רוצה קודם כל להגיד, שאינני מקבל את התורה הציונית שהשמיע לנו החבר ג. לנדואֶר בויכוח זה.

החבר לנדואֶר חילק את היהדות לשלושה גושים: יהדות אירופה, יהדות רוסיה ויהדות אנגלו-סאכסית. כמדומני שהוא שכח את יהדות המזרח. החבר לנדואֶר חושש שחלק גדול של יהודי אירופה לא יוכלו לצאת מארצות מגוריהם. אני שותף לחשש זה, וזהו לדעתי הסיוט התלוי על ראש יהודי אירופה, ואשר אינו יכול שלא להחריד אותנו. אולם גם אם יתנו להם לצאת אין לנדואֶר סבור שיציאת אירופה עומדת או צריכה לעמוד על הפרק, ואין לדעתו להיכּוֹן לעליה גדולה לא מאירופה ולא מארצות המזרח. את נקודת-הכובד של התפקיד הציוני רואה לנדואֶר באמריקה, והוא – להנחיל ליהודי אמריקה את התורה הציונית בטהרתה, שיבינו שלא מתוך אנטישמיות אלא מתוך “השקפת-עולם” ציונית צרופה צריך ציוני לעלות ארצה. לא מעליית יהודי אירופה והמזרח – אלא מהעמקת האידיאולוגיה הציונית בקרב יהדות אמריקה תבוא הגאולה.

איני שולל את הצורך בהעמקת ההבנה הציונית באמריקה. קצת יותר מהחבר לנדואֶר אני חושש שהמציאות המרה תסייע לנו, לצערנו, ושגם מאמריקה תבוא עליה, לא רק מתוך אידיאולוגיה צרופה. לצערנו, אנו נעמוד – גם לאחר מפלתו הגמורה של היטלר – לפני החרפת צרת ישראל ולא המתקתה. ומצבם של השרידים באירופה, מלבד חלק קטן מהם, נעשה ללא נשוא. התפקיד המרכזי העומד עכשיו בפני התנועה הציונית הוא לא פתיחת בתי-ספר ציוניים טובים ליהודי אמריקה – אלא הסעת המונים, מאירופה, מארצות המזרח ומארצות אחרות, לארץ-ישראל.

אינני מאמין באידיאולוגיה צרופה, שתביא לידי עליה המונית לארץ. כל העליות לארץ היו פרי האהבה והקשר ההיסטורי לארץ, אבל גם פרי הלחץ והמצוקה שבגולה. והסרת הטבעת פעלה יותר מלהקת נביאים. כשתוקם מדינה יהודית תשמש היא גופא כוח מושך כביר. אולם לפי שעה אינו מספיק כוחה המושך של הארץ, אלא אם נוסף עליו כוחה הדוחה של הגלות.

לא באמריקה מונח בשלב זה מרכז הכובד של הגשמת הציונות, אלא באירופה ובארצות המזרח. בשביל יהודי פולין ובולגריה ורומניה ויוון ופרס ותימן ועוד – העליה המהירה לארץ הוא ענין חיוּני. אמריקה חשובה – באשר שם יש מנוף חזק למלחמתנו המדינית שתאַפשר עליה והתישבות רבתי. לא תורה ציונית, אלא הגשמה ציונית – והגשמה בקנה-מידה רחב – עומדת עכשיו על הפרק.

הייתכנו עליה גדולה וקליטתה בלי סמכות ממלכתית ואמצעים ממלכתיים

אני חוזר לשאלתו של זרובבל: היש תכנית לעליה רבתי? – יש ויש, והוא יודע אותה. כמובן, היא עדיין בגדר “נוסחה”. כשאנחנו מתכנסים אין אנו יכולים להניח על השולחן את הבתים לשיכון, ואת האדמה להתישבות ואת הספינות לעולים, ואת בתי-החרושת לעבודה. פה – אנחנו משתמשים בנוסחאות. ספינות לעולים בועידה – אינה אלא נוסחה; אדמה להתישבות – שוב רק נוסחה; עליה גדולה – גם זו רק נוסחה.

ואם, כמו שסבור החבר לנדואֶר, גם להבא יבוא אלינו רק מעטים, זעיר מפה וזעיר משם, הרי אין כל צורך בתכנית חדשה. יש קרן-היסוד, ויש הקרן הקיימת, נעשה מאמץ בישוב, בהסתדרות, בגושים ההתישבותיים, במושב ובקבוצה, להעלות את המעטים ולקלוט אותם ולדאוג לשיכונם ולישובם. וזאת נעשה גם אם יישאר הספר הלבן ולא יתנו לנו רשיונות עליה נוספים ולא ירשו לנו לרכוש קרקעות חדשים. אבל אינני מקבל בשלווה פילוסופית פרספּקטיבה “מיושבת” ו“מעשית” זו. איני מקבל את הפרוגרמה של החבר לנדואֶר ואני רואה את התפקיד ההיסטורי הדחוף והבוער של התנועה הציונית בהעלאה מהירה של המונים גדולים – וזאת לא נעשה רק בכוחות הישוב, ועל-ידי הקרנות בלבד, ואף לא במשטר הפוליטי הקיים ואף לא הקודם. עליה והתישבות גדולה לא יקומו בלי משטר פוליטי חדש.

עליה של מאות אלפים, התישבות של עשרות אלפים על שטחים גדולים, בנין חרושת ענפה, מפעלי השקאה רבים, לא יבוצעו בלי סמכות ממלכתית ובלי אמצעים ממלכתיים. התכנית שנשאלתי עליה מורכבת משלושה סעיפים: א) פתיחת שערי הארץ לעליה יהודית. ועכשיו, לאחר שחרור חלק גדול של אירופה, יש להוסיף עוד סעיף, לא פחות חשוב: חופש יציאה ליהודים; ב) שלטון הסוכנות היהודית על העליה ועל ההתישבות; ג) ארץ-ישראל כמדינה יהודית.

אנו נדרשים להגביר מאמץ הישוב, להרחיב הקרנות הלאומיות, להאדיר ההעפלה החלוצית, להעמיד את כל אחד ואחד מאתנו לרשות הפליט והעולה. וזאת עלינו לעשות בכל התנאים ובכל הנסיבות. אולם באלה בלבד לא נבצע עליה גדולה, המונית, לא נציל ולא נעלה שרידי היהדות באירופה – שגם לאחר מיגורו של היטלר לא ניצלו מכליון והתנוונות ולא עברה הסכנה שיאבדו לעם היהודי ולארצו.

כמליון יהודים מועמדים לעליה מיד לאחר תום המלחמה. ואין זו “נוסחה מילולית” אלא מציאוּת דווּיה ומשוועת. עדיין איננו אדונים לגורלנו; וישנם עמים גדולים יותר מן העם היהודי ואף הם אינם אדונים על גורלם; אבל מה שקרה לעם היהודי לא קרה לשום עם אחר, לא לצ’כים ולא לפולנים. וקרה לנו מה שלא קרה לשום עם אחר, באשר אנחנו לבדנו עם בלי מולדת ובלי עצמאות, כלומר – בלי מדינה.

העם היהודי נאבק עכשיו על מולדתו ועל עצמאותו, כלומר, על מדינה יהודית. זהו הלהט, זהו הרצון היוקד בקרב מיליונים יהודים, בקרב אלה שהלכו לטבח, בקרונות המות ובקרב אלה שנשארו בחיים. הלזה ייקרא ויכוח מילולי? איש מכם לא הראה עד היום דרך אחרת לביצוע ממשי של עליה גדולה והתישבות המונית. הסבורים אתם ששלטון זר יבצע עליה והתישבות רבתי של יהודים? מי הוא השלטון המופלא הזה, איפה ומתי ראיתם כמותו? איזו דוגמה לכך מצאתם בכל דברי ימי העולם? או סבורים אתם שעליה המונית והתישבות רחבה ייתכנו בכל התנאים הפוליטיים ובכל משטר שהוא? בירור זה נמשך בתוכנו זה שנים, והשאלות ששאלתי עכשיו הצגתי כמה וכמה פעמים לחברים החולקים על התכנית הציונית המדינית ואף פעם לא קיבלתי תשובה, לא בכתב ולא בעל-פה. אם אתם באמת יודעים דרך מדינית אשר תבטיח עליה והתישבות גדולה בלי הענקת השלטון לסוכנות היהודית על עליה והתישבות ובלי הקמת מדינה יהודית – מדוע אינכם מגלים לכולנו, לכל התנועה הציונית, לכל פועלי ארץ-ישראל, את דרככם? ולאחר שלא עשיתם זאת במשך כל הויכוח – האין לנו הזכות לחשוב שאין לכם כל דרך?

דרכה של התנועה נתונה וברורה. בהתאם לדרך זו הגישה הסוכנות היהודית בתזכיר מיוחד לממשלה הבריטית את תביעות העם היהודי. התזכיר נמסר במלואו לועד הפועל הציוני. כאן אקרא לפניכם רק שני סעיפים:

“הסוכנות היהודית פונה אל ממשלת הוד מלכותו בקריאה לפתוח בתקופה חדשה לארץ-ישראל ולעם היהודי, להסקת המסקנות ההגיוניות מהצהרת בלפור, לפי כוונתה המקורית. הסוכנות היהודית רואה הכרח בשלב זה, שתתקבל החלטה הקובעת את ארץ-ישראל כמדינה יהודית, שבה יהיה העם היהודי חפשי לבצע את גאולתו על-ידי התישבות רחבת-מידות, והשגת הקוממיות הלאומית השלמה”.

“התכנית המדינית המוּתווה כאן מחייבת בראש וראשונה גידול מהיר ביותר ככל האפשר של האוכלוסייה היהודית. שני דברים הם דחופים: א) ליצור בארץ-ישראל רוב עברי כדי להבטיח את מילוי תפקידה היעיל של המדינה היהודית; ב) להעלות ולהעביר את ניצולי הטרגדיה האירופית, רובם של אלה, אם לא כולם, ולכל הפחות הילדים שבתוכם, שיפלו בין כה וכה למעמסה על כספי הציבור למשך זמן רב אחרי הפסקת המלחמה. כספים אלה יוצאו בהרבה יותר תועלת על התישבותם בארץ-ישראל. מלבד ניצולי אירופה, הקיבוצים העיקריים המועמדים לעליה הם: א) הפליטים המפוזרים בעולם כולו אשר לא נקלטו בארצות מושבם; ב) התושבים היהודים של אותן ארצות המזרח שבהן נשקפת סכנה מתמדת לבטחונם ולרמת קיומם; ג) היהודים בארצות הדוברות אנגלית, שבתוכם הולכת ומתפשטת התנועה לעלות לארץ-ישראל”.

אחד האישים הבריטים שערכו ומשקלו בחיים המדיניים באנגליה אינו קל, וידיעתו במציאות הבינלאומית ובזו של המזרח התיכון אינה קטנה – קרא את התזכיר הזה ומצא שהוא מתקבל על הדעת. וגם באמריקה, כידוע, יש אישים בעלי ערך ומשקל שתומכים בקווים הכלליים של פתרון זה, ואף על פי כן אני חוזר ומתרה שבל יחשוב אדם שהמדינה העברית מונחת בקופסה. אפילו קריעת הספר הלבן לא תהא מלאכה קלה. אבל גם בשטח הפוליטי כמו בהרבה שטחים אחרים אין לנו הרבה ברירות. דרכנו גזורה.

משטר ממלכתי-ציוני – ערוּבה יחידה להצלת שרידי השואה

החבר לנדואֶר ציין בדבריו עובדה חשובה, אבל משום מה הסיק מתוכה מסקנה ציונית הפוּכה.

הוא אמר, שאחרי המלחמה הזאת יהיה הכרח להעביר באירופה 30 מיליון איש מארץ לארץ. אינני יודע עד כמה המספר הזה מדויק, אבל ודאי יש מיליונים רבים – מיליונים צרפתים שהובאו לעבודה בבתי-חרושת בגרמניה, מאות אלפים ואולי מיליונים איטלקים, צ’כים ופולנים ובני עמים אחרים – אשר הועברו מקצה אחד של אירופה לקצה השני, ויצטרכו להעבירם ממקום למקום. החבר לנדואֶר מדבר על כך כעל עוּבדה מובנת מאליה. אולם אין הוא יכול להעלות על הדעת, שבתוך הדאגה להעביר 30 מיליון איש מארץ לארץ לא יהיה מקום ורצון ואמצעים להעביר מיליון אחד של יהודים לארץ-ישראל. העולם יעמוד לאחר המלחמה בפני פרובלימות ענקיות. במשך השנים האלו קרו דברים אשר לא קרו מעולם ויש סיכוי שבין המיליונים המועברים יהיה מישהו אשר יהיה מעונין גם להעביר מיליון יהודים מאירופה.

לשם כך עלינו להירתם בעול – והייתכן שלא נירתם בתמצית כוחנו? עלינו להילחם על משטר מדיני ועזרה בינלאומית אשר יאַפשרו את הדבר הזה. לכך יידרשו גם אמצעים כבירים, וגם סמכויות ממלכתיות רחבות.

צדק לנדואֶר: אפילו עליה של עשרים אלף ילדים ידרשו אמצעים כבירים שאינם בידי הישוב. ולא נוכל להסתפק בעליית עשרים אלף ילדים – אם כי רבים מאתנו סיכנו את חייהם למען הציל אפילו ילד אחד בלבד ולהעלותו ארצה. הסתירה, כביכול, בין עליה בכל התנאים, גם עליית מעפילים בודדים, ובין עליית המונים בקנה-מידה ממלכתי, היא סתירה מילולית ומדומה. לא זה לעומת זה. את הצורך הבוער להעלאת המונים גדולים לא בדו מלבם מבעירי-בערה. אנו חיים בתקופה קטסטרופלית, ועם תום המלחמה לא תיתם הקטסטרופליוּת. אין מנוס ואין מפלט מתביעות מדיניות וממאבק מדיני. ושלוש התביעות המדיניות שנוסחו לפני יותר משנתיים על-ידי הועד הפועל הציוני ונתקבלו בכל רחבי התנועה אינן אמצאת איש-תככים מסוכן אשר בדה את “בילטמוֹר” כתכסיס מחוכם לצרכי מלחמה פנימית בתנועת הפועלים, אשר ידע בלהטיו ובכשפיו להרקיד על פי חלילו את כל העם היהודי – את יהודי אמריקה וקנדה ואנגליה ודרום-אפריקה ואוסטרליה וצרפת ובלגיה ועוד ועוד. דברי הבל אלה אינם ראויים אפילו לגנאי. המלחמה למשטר ממלכתי ציוני בארץ היא מלחמת הקיום וההצלה של העם היהודי.

במועצת ההסתדרות נ"א, במארס 1944, כשדנו על הוראות למשלחת לקונגרס הפועלים הבינלאומי והסברתי את המדיניות הציונית כפי שהוגדרה בועד הפועל הציוני בנובמבר 1942, נשאלתי איך ומתי יקומו שלוש התביעות. ויוּרשה לי לסיים בתשובה שנתתי אז:

"אבל שואלים אותי: מדינה לאחר שיהיה מיליון יהודים או לפני זה? אני אומר: שלושת הסעיפים האלה – פתיחת שערים לעליה, שלטון יהודי על עליה, מדינה יהודית – הם כולם תביעות אַקטואַליות ולא אידיאל לעתיד לבוא. כולן תלויות זו בזו. על כולן צריך להחליט עכשיו, עם הקמת הסדר החדש בעולם. שאלה אחרת היא הביצוע: היבוצעו הדברים מיד או לא?

– – – "מן ההכרח שההכרעה הפוליטית תקדים את הביצוע. אם תוקם המדינה – יש הכרח בהחלטה מוסמכת שתוקם מדינה. כשתהיה החלטה ברורה ומוסמכת על עליית מיליון – איני יכול עדיין להגיד בכמה זמן יעלו מיליון יהודים: בחצי שנה, בשנה, בשנה וחצי? אין אני יכול גם להגיד באיזו מהירות תקום המדינה.

– – – “ואם מי שהוא ישאל אותי מהי הפרוגרמה הציונית, אענה, לא בשם ההנהלה, ולא בשם ההסתדרות, אלא בשמי אני: הפירוש שלי ל”תכנית בילטמור" הוא – העלאה מהירה של מיליון יהודים ראשון ותנאים ממלכתיים וכספיים הדרושים לכך".

דברים אלה נאמרו לפני עשרה חדשים, בסוף מארס 1944. מאז נשתחררו רוב ארצות אירופה: צרפת, בלגיה, הולנד, רומניה, בולגריה, יוון ועוד. ומכל מה שראיתי ושמעתי במשך עשרת החדשים האלה נתברר לי שאין זה פירוש לתכנית – אלא הכרח מר וטרגי ודחוף, תקוַת ההצלה האחת לשארית אירופה.

י“ט שבט תש”ה.