בועידה השמינית של ההסתדרות ו' ניסן תשט"ז – 18 במארס 1956

חברים, אני אפתח בארבע שאלות “מה נשתנה”?

א) במה נשתנתה הסתדרות העובדים מכל הסתדרויות העובדים בארצות אחרות?

ב) במה נשתנתה מדינת ישראל מכל שאר המדינות? ג) מה נשתנה בחיינו מאז הוקמה ההסתדרות?

ד) מה נשתנה בחיינו מאז הוקמה המדינה? ואולי שאלת השאלות היא – כיצד נשנה את המחר מתוך נאמנות ליעודי ההסתדרות והמדינה?

אך לפני שאנסה לענות על השאלות, אני רוצה להביע הסכמתי המלאה לתביעה שהשמיע הבוקר החבר נמיר על דצנטרליזציה ודמוקרטיזציה (אני מבקש סליחה על המלים הזרות) של הארגון המקצועי. אני הסכמתי לכך עוד לפני אחת־עשרה שנה, בועידה הששית של ההסתדרות, שבה הצעתי:

א) להקים הסתדרויות ארציות לפי תעשיות;

ב) להחליט על עצמאות האחריות, ההגדרה וההכרעה העצמית של הסתדרויות אלה בפעולות המקצועיות, תוך מסגרת כללית ומתוך זיקה למרות הכלל.

ועכשיו אשוב לשאלות שהצגתי.

מבנה הסתדרות העובדים היה שונה מלכתחילה ממבנה הסתדרויות הפועלים בארצות אחרות. הסתדרותנו נועדה להיות גם ארגון מקצועי, גם איגוד קואופרטיבי, גם מוסד חינוכי וגם חברה לעזרה הדדית. אבל שוני המבנה אינו ממצה יחוּדה העיקרי והמַהוּתי.

לא הצרכים השוטפים של חבריה, מיסדיה ובוניה הביאו ליסודה ההסתדרות ועיצבו דמותה ומגמותיה, אלא חזונם ההיסטורי, הלאומי והחברתי. מיסדי ההסתדרות ראו עצמם כנושאי שליחות היסטורית של עמם, שליחות לחידוש מולדת ואומה ובנין מדינה עברית וחברת־עובדים.

מיסדי ההסתדרות היו יוצרי ערכים חדשים, משַׁני אורח־החיים של העם, כּובשי עבודה ואדמה, הגנה ותרבות עברית, הופכי סדרי החברה והטבע. המניע החלוצי היה רוח החיים ביסוד ההסתדרות ובפעולתה. ריכוז העם במולדתו המתחדשת כעם בן־חורין שוה־זכויות במשפחת העמים החפשים והפיכת העם לעם עובד ללא מעמדות, ללא קיפוח והפליה, ניצול ושעבוד – היתה המגמה המכַוונת בפעולת ההסתדרות.

משום כך לא ראתה ההסתדרות עצמה אך ורק כנציגת הפועלים המעטים הנמצאים בארץ, השקודים על סיפוק צרכי חבריהם, אלא כשליחת המוני ישראל בגולה שיש להעלותם ארצה, לשנות באופן יסודי אורח חייהם, להשרישם בעבודה יוצרת בכפר ובעיר, ביבשה ובים, להנחילם לשון־עמם המאַחדת דורות וגלויות, לעשותם שליטים בגורלם ומעצבים דמות חברה חדשה, שיש בה גאולת אדם ועם והיא משמשת מופת לאנוֹשוּת הנאבקת על גאוּלתה.

בכל ענפי פעוּלתה ההתישבותית, המקצועית, התרבותית והחברתית, ראתה ההסתדרות לפניה גם צרכי יום־יום של האדם העובד וגם הצרכים ההיסטוריים של האומה והמדינה. היא שקדה על הטבת תנאי העבודה והשכר ועל הרחבת כושר הקליטה של הארץ; על הקמת חקלאות עובדת ועל היחָלצוּת המתישבים לצרכי עליה וקליטת עולים; על חינוכו והעלאת רמתו הרוחנית של העובד ועל הנחלת אוצרות הרוח היהודי והאנושי לעם; על גידולה של הסתדרות העובדים ועל הגברת העליה; על שמירת זכויותיו האזרחיות והאנוֹשיות של מעמד העובדים ועל מעמדה הבינלאומי ושאיפותיה המדיניות של אומתו וזכוּיותיה ההיסטוריות במולדתה; על שויון הפועלים בישוב ועל מיזוג גלויות ומחיקת הבדלי עדוֹת ושבטים; על הגמוניה של תנועת הפועלים בישוב ובציונות, ועל אחריות העובדים לגורל העם, בטחונו וגאולתו; על עבודה עברית מלאה בכל ענפי המשק בכפר ובעיר, ביַמאוּת ובאויר – ועל הקמת מדינת היהודים.

ההסתדרות היתה מבצר־עוז לעובדים ומשען נאמן לעם ולמולדת, ויצרה תאי חברה חדשים בנוּיים על עבודה עצמית, עזרה הדדית, שותפות ושויון – והיחלצות מתמדת לצרכי עליה, התישבות והגנה.

עם הקמת המדינה בוצע שלב ראשון בהגשמת החזון שהקים את ההסתדרות וכִיוֵן פעולותיה – אולם אחריותם ושליחותם ההסיטורית של פועלי ישראל לא נסתיימו אלא התרחבו וגדלו. גם מדינת ישראל, עם היותה עמוסה בכל המוטל על מדינות אחרות, היא יחידה במינה ושוֹנה מכל המדינות בעולם.

מדינה מורכבת מארץ, עם ועצמאות. במדינת ישראל נמצא רק אחוז קטן של העם; בימי יסוד המדינה – רק ששה אחוזים, בימינו אלה – 13%. למעלה משמונים וחמישה אחוזים של העם היהודי מפוזרים בעולם, בכל חמש היבשות והאיים – ותלויים בחסדי־זרים. הארץ ברובה הגדול, גם הארץ המקוצצת והמבותרת שגאלנו לפני שמונה שנים, היא שוממה וריקה ביותר משבעים אחוז מאדמתה. עצמאותנו היא לפי שעה מדינית בלבד. במובן הכלכלי אנו תלויים בעזרת חוץ. וגם העצמאות המדינית נתונה בסכנה מתמדת, כי שכנינו, הרבים מאתנו פי כמה, חורשים מזימות למחות את מדינת ישראל מעל פני האדמה. ומשימותיה הראשוניות של המדינה הן: קיבוץ גלויות רב־ממדים ובקצב מהיר בתחומי האפשרות ההיסטורית; כינון הריסות המולדת, הפרחת השממה ואיכלוּס כל חלקי הארץ; קיום ריבונתוה של המדינ, הבטחת שלומה וביצור בטחונה.

אך עלינו לעמוד עכשיו בכל הבהירות והחריפות על האמת המרה, כי בתקופה זאת אין העם היהודי בישראל ואין ציבור הפועלים המאורגן בהסתדרוּת ערוכים לקראת משימות אלה המַתנות עתידנו וקיומנו. ואיננו ערוכים הן בגלל השינויים אשר נתחוללו בעם ובציבור הפועלים מאז היוָסד ההסתדרות והן בגלל ירידת המתח החלוצי והזיקה ליעוד ההיסטורי והתרופפות האחדות הפנימית בתוך מחננו אנו.

כעשרים ושבע שנים עברו מזמן יסוד ההסתדרות עד הקמת המדינה. במשך תקופה זו חלו שינויים רבים ועצומים, כמותיים ואיכותיים, במבנה ההסתדרוּת, בכוחה, בהרכב חבריה, במניעה הפּנימיים ובדמותה המוסרית והחברתית – כשם שחלו שינויים גדולים ורבי ערך ומשמעוּת בחיי העם כולו.

אעמוד תחילה על השינויים בהסתדרות: בכסלו תרפ"א נוסדה ההסתדרות על־ידי 4433 חברים. כל הישוב היהודי מנה אז בערך ששים וחמשת אלפים נפש, וחברי ההסתדרות היוו אז 6.8% מכל הישוב. בעת יסוּד המדינה מנתה ההסתדרות 175,659 חברים. הישוב מנה אז 650,000 נפש. חברי ההסתדרות היווּ אז 24% מכל הישוב. במשך 27 שנים גדל הישוב פי עשרה, ההסתדרות – פי ארבעים בערך.

בתקוּפה זו התבצר הארגון המקצועי ורבו כיבושיו החמריים והחברתיים. הוקמו ונסתעפו המוסדות המשקיים ומפעלי העזרה ההדדית – בנק הפועלים, “המשביר”, “סולל־בונה”, “תנובה”, הקואופרציה האשראית והקבלנית, קופת־חולים, “משען”, “מדור לדור” ועוד – וההסתדרות נעשתה לגורם כלכלי ראשון במדרגה בישוב.

במחצית היובל הראשונה של ההסתדרות כבשה מגמת האיחוד בתנוּעת הפועלים כיבושים גדולים בארץ ובגולה. שתי מפלגות העליה השניה: “הפועל הצעיר” ו“פועלי ציון”, וממשיכיהן בעליה השלישית, התמזגוּ לכוח פוליטי מאוחד עם הקמת מפלגת פועלי ארץ־ישראל בשנת 1930 בארץ, ואיחוד “פועלי־ציון”, צ.ס. ו“התאחדות” בגולה. על־ידי כך הגיעה תנועת הפועלים למעמד מדריך ומכַוון בישוב ובתנועה הצינוית והקנתה חלק גדול מערכיה לתנועה הציונית כולה. בתקופה זו השיגה המלחמה על עבודה עברית כיבושים מכריעים בתעשיה, בבנין וגם בחקלאות ובים. ונצחון זה, יותר מכל גורם אחר בתולדות הישוב העברי, הכשיר הקמתה של המדינה היהוּדית.

הגידול המתמיד של ההסתדרות העלה משקלם של צרכי החברים, ונצטמצם המניע החלוצי, ותביעות החזון והשליחות ההסיטורית נדחקו יותר ויותר על־ידי תביעות הצרכים השוטפים של ציבור העובדים הגדל, שלא כולם באו לארץ ולעבודה ולהסתדרות אך ורק מתוך מניעים רעיוניים; בעשר השנים האחרונות לפני הקמת המדינה גברו גם המגמות המפרידות והמפַלגות בציבור על חשבון מגמות האיחוד והליכּוד. אולם על אף ליקויים אלה נתקיימה כל הזמן ההגמוֹניה הרעיונות בהסתדרות בידי הכוחות החלוציים ונושאי־החזון, וההתישבות העובדת היתה הכוח המוסרי המכריע והמכוון בציבור הפועלים, אם כי מבחינה כמותית עלה עליה ציבור פועלי העיר. וגם בציבור זה פָּעם עוד במידה לא קטנה החזון ההיסטורי שיצר את ההסתדרות וכיוֵן פעולותיה.

מקורות העליה, שמהם נבנתה תנוּעת הפועלים בארץ לפני הקמת המדינה, נבעו בעיקרם מיהדות אירופה המזרחית והמרכזית והדרומית. מיהדות זו שאבה ההסתדרות לא רק כוחות אנושיים – אלא גם ערכיה הרוחניים וחזונה ההיסטורי. השוֹאָה שבאה על יהדוּת זו היתה גם האסון הגדול ביותר שבא על ההסתדרות.

במאה התשע־עשרה ובעשרים השנים הראשונות של המאה העשרים היה העם היהודי בעיקרו עם אירוֹפּי. בסוף המאה השמונה־עשרה מנה העם היהודי בערך שני מיליונים ורבע, מהם ישבו כששים אחוזים באירופה, בעיקר באירופה המזרחית. בסוף המאה התשע־עשרה מנה העם היהודי 10.5 מיליון, מהם ישבו למעלה מ־83% באירופה. במזרח אירופה בלבד נתרכזוּ אז למעלה מששים אחוזים של העם היהודי. בארצות אלו נולדה במאה התשע־עשרה הספרות העברית החדשה, הספרות היהודית, תנועת חיבת־ציון, תנוּעת הפועלים היהודית, ההגנה העצמית, ופה מצאה התנועה הציונית, שנוסדה בשנים האחרונות של המאה התשע־עשרה, משענה העיקרי. מארצות אלו באה התנועה החלוצית הראשונה, ויוצאי ארצות אלה יִסדוּ הישוב העצמאי בארץ.

הזיקה של יהדוּת מזרח אירופה לארצות מגוריה היתה חלשה. יהודי רוסיה, פולין, ליטא, גליציה, רומניה ועוד, לא ראו עצמם חלק מהעם השליט, והמונים נדדו לארצות עבר הים. משנת 1880 עד 1914 נדדו מאירופה המזרחית למעלה משלושה מיליונים יהודים, ועד תחילת מלחמת־העולם הראשונה עוד כמיליון אחד, ואף על פי כן היתה היהדות האירופית רוב בנין ורוב מנין של העם היהודי עד מלחמת־העולם השניה. בתחילת 1940 מנה העם היהודי למעלה מ־16 וחצי מיליון. מהם ישבו עדיין באירופה קרוב לעשרה מיליונים, אולם כשלושה מיליונים של יהודי רוסיה היוּ כבר מנותקים מאז המהפכה הבולשביסטית משנת 1917 מהעם היהודי בעולם, והעליה לארץ באה מארצות פולין, ליטא, רומניה, הונגריה, גרמניה, צ’כוסלובקיה ושאר ארצות אירופה.

והנה באה השואה הגדולה, אשר כמוה לא היתה אף בהיסטורית רבת־הפּורענוּיות של העם היהודי, ויהדות אירופה, אשר ממנה בא לנו כל המאור הרוּחני והמוסרי במאתים השנים האחרונות־ נחרבה, נהרסה ונשמדה ולא נשארו ממנה אלא אוּדים מועטים, מדולדלים וחסרי־אונים, ונסתם לעולם הגולל על המַעין הגדול אשר ממנו שאבה התקומה היהודית בדורות האחרונים את אונה, כשרה, אמצעיה, נכסיה, חזונה, אנשיה וכוחותיה המגשימים.

ונדמה היה כאילו נשמטה הקרקע מתחת כל מפעל התקומה אשר חלוצי יהדות אירופה הניחו יסודותיו הראשונים במשך שלושה דורות, כי נחרב המקור והמשען העיקרי של המפעל – המקור האנושי. בוני המולדת ומחדשי העצמאות אשר עשו בשליחות העם בארץ – איבדו את עמם, שָׁכלוּ את חבריהם, אחיהם וממשיכיהם, בטבח אכזרי שאין דוגמתו בתולדות אדם, וכאילו הקיץ הקץ על מאמצים חלוציים של שלושה דורות ועל תוחלת אלפי שנים של עם. ואז בא הפלא הגדול: קמה מדינת ישראל, כשששת המיליונים באירופה, אשר הניחו יסודותיה וציפוּ לבואה, אינם.

גם המדינה וגם ההסתדרות לא נוצרו יש מאין. ההסתדרות בשמה ובצורתה הוקמה בחנוכה, כ“ג־כ”ח בכסלו, תרפ“א – 4–9 בדצמבר 1920. אולם גרעיני ההסתדרות נזרעו וצמחו בראשית העליה השניה, כשהוקמו שתי מפלגות הפועלים – “הפועל הצעיר” ו”פועלי־ציון" (המאוחדים כיום במפלגת פועלי ארץ־ישראל), “החורש” בגליל, “השומר”, הסתדרויות הפועלים החקלאיות ביהודה, בגליל ובשומרון, והאגודות המקצועיות בירוּשלים וביפו. כמה ממפעלי ההסתדרות קדמו ליסוּדה, כגון: “המשביר”, קופת־חולים, הקבוצה, מושב העובדים, עתונות הפועלים, הקואופרציה היצרנית. כולם נוצרו עוד בימי העליה השניה, ומכל אלה צמחה אחרי מלחמת־העולם הראשונה ההסתדרות הכללית.

גם המדינה לא הוקמה ב־14 במאי 1948 יש מאין. קדמו לה שבעים שנות התישבות והתעצמות יהודית מחודשת בארץ. וגם בראשית המדינה היה החזון.

בזמננו קמו הרבה מדינות חדשות, והן כולן משני סוגים. סוג אחד של מדינות, אלה שהיו לפנים עצמאיות ובמשך הזמן נכבשו על־ידי שליטים זרים, עד שהשתחררו שוב, אם בכוח עצמן, על־ידי התמרדות והתקוממות מאוּרגנת, ואם לרגל מלחמות שכנים שהביאו לידי תבוסת הכובשים. כך קמו המדינות בארצות הבלקנים, במזרח־אירופה ומרכזה, הודו, בורמה, ציילון ועוד, ביבשת אסיה. ויש סוג שני, שקמו מתוך הגירה לארצות שנתגלו מחדש והמהגרים היו כפופים זמן רב לשליטים האירופים, ששפכו ממשלתם על הארצות החדשות – באמריקה, באוסטרליה – עד שהמתישבים החדשים נתגברו ויצאו לרשות עצמם, בארצות־הברית, המדינות באמריקה הלטינית והדומיניונים הבריטיים בקנדה, בניו־זילנד ובאוסטרליה.

מדינת ישראל אינה שייכת אף לאחד משני הסוגים האלה. אין ארצנו אדמה שנתגלתה מחדש. זוהי אחת הארצות העתיקות ביותר בתבל, וקורותיה ידועות זה כארבעת אלפים שנה, ועוד בימי קדם תפסה ישראל מקום מרכזי בתולדות התרבות האנושית. כמו־כן אין ישראל שייכת לסוג המדינות שעמיהן נשתחררו ועמדו ברשות עצמן לאחר תקופה מסוימת של שעבוד לשלטון זר. העם אשר חידש מדינתו בימינו היה מנותק מהארץ קרוב לאַלפיים שנה ונפוץ בקרב כל עמי תבל, אם כי נשאר תמיד שׂריד יהודי בארץ, אבל תנוּעת העליה וההתישבות שהביאה לתקומת ישראל החלה בעצם לפני זמן לא רב, רק לפני כשבעים וחמש שנים.

מדינת ישראל היא ילידת חזון היסטורי; חזון זה טוּפח בנשמת העם היהודי במשך דורות. תקומת ישראל היתה חיה אלפי שנים בלב העם היהודי המפוזר, המנותק ממולדתו, הגָמוּל מעבודה ומאדמה.

חזון העם הקים את המדינה, אבל המדינה עוד לא הגשימה את חזון העם. בקרב 650,000 היהודים אשר נמצאו בארץ ביום יִסוּד המדינה, היו לא מעט תמימים אשר האמינו, כי המדינה באה להקל על חיינו שחָייִנוּ תחת שלטון המנדט הבריטים או בתפוצות. הם לא הבינו מהי האחריוּת והמעמסה הכבדה הכרוכה בעצמאוּת יהודית בישראל זו, שקמה בתנאים הגיאופּוליטיים שבהם היא נתונה ובתקופה ההיסטורית שבה קמה.

משלוש בחינות – מבחינת בינלאוּמית, מבחינת הארצות השכנות ומבחינת מצבו של העם היהודי בעולם – הוּרע מזלה של ישראל מאז קומה לפני כשמונה שנים. העולם היה מפוּלג לשני גוּשים יריבים והמתיחוּת ביניהם הלכה וגברה ונקרא לה שם חדש: מלחמה קרה, וספק אם מתיחוּת זו תעבור בקרוב או תתמעט. אָמנם שתי המעצמות האדירות העומדות בראש הגושים היריבים נתנוּ ברכתן להקמת מדינת היהודים בחלקה של ארץ־ישראל, ושתיהן הכירו בה מיד לאחר קומה, תחילת ממשלת ארצות־הברית, ומיד אחר־כך ממשלת ברית־המועצות. אולם המתיחות הבינלאומית הגוברת נתנה אותותיה במצב הבינלאוּמי של ישראל, וה“העיסקה הצ’כית” היא רק ביטוי חדש וחריף של תהליך לא חדש שהחל עם המהפכה הבולשביסטית ונתגבר אחרי מותו של לנין.

מדינת ישראל נקטה מאז נוסדה ועד היום הזה קו של ידידות עם כל המדינות שוחרות השלום מבלי לבדוק במשטרן הפנימי. ולמרות התנגדותה הפרינציפיונית והמתמדת של ברית־המועצות לציונות, שהגשמתה היא נשמת אַפה של מדינת ישראל, חתרה ממשלת ישראל כל השנים, בכל הרכב שהוּא – ובממשלת ישראל היה כל השנים רוב פועלי – ליחסים תקינים עם ברי־המועצות, כמו עם שאר המדינות בקווי־היסוד של הממשלה הנבחרת הראשונה, שבה לא השתתפו שתי המפלגות שהיו אז מאוּחדות במפ"ם, נאמר, כי “מדיניות החוץ של ישראל תהא מוּשתתת על נאמנות לעקרונות המוּנחים ביסוֹד מגילת האוּמות המאוחדות וידידות עם כל המדינות השוחרות שלום ובמיוחד עם ארצות־הברית וברית־המועצות”.

בקווי־היסוד של הממשלה שקמה אחרי הבחירות לכנסת השניה (17.10.51) נאמר, כי “הממשלה תטפח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”. בקואליציה המוּרחבת שקמה בסוף דצמבר 1952 (בהשתתפות “הציונים הכלליים”) נאמר שוב: “טיפּוּח יחסי ידידות ועזרת גומלים עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”. ורק בממשלה שהוקמה אחרי הבחירות לכנסת השלישית, שבה משתפות שתי מפלגות פועלים שהיו כל השנים באופוזיציה, נוסף לסעיף הקבוּע על “טיפוח יחסי ידידות ועזרת גומלין עם כל מדינה שוחרת שלום מבלי לבדוק במשטרה הפנימי”, סעיף חדש על “הידוּק קשרים עם כל הארצות המסייעות לבטחונה ולפיתוחה של ישראל וּמאַפשרות לקיבוצים היהוּדיים בתוכן להשתתף בבנין הארץ ולעלות אליה”. דווקא ממשלה זו ראתה צורך להדגיש, כי מעמדה של היהדות באחת המדינות הוא גורם חשוב ביחסינו עם אותה מדינה.

מדינת ישראל אינה רשאית להתעלם מהעוּבדה, כי בשתי המעצמות העומדות בראש הגוּשים היריבים נמצאים המרכזים היהודיים הגדולים בתפוּצה: בארצות־הברית למעלה מחמישה מיליונים יהודים, בברית־המועצות למעלה משני מיליונים, שהם יחד כשבעים אחוז מיהדוּת הגולה. לשני מרכזים אלה היה חלק מכריע במפעל שהביא להקמת המדינה. היהדות הרוסית, שמנתה בתקופת הצארים כחמישה מיליונים, הוציאה מתוכה ראשוני החלוצים בשנות השמונים למאה התשע־עשרה, ובניה עמדו בראש בוני הישוב ותנועת הפועלים מאז ועד קום המדינה. היהדות אמריקאית, שבתחילת המאה התשע־עשרה מנתה רק כמיליון יהודים, נעשתה בחמישים השנים האחרונות למרכז היהודי הראשון בגולה, גם במספרו, גם בעשרו וגם בהשפעתו המדינית. לאחר מלחמת־העולם הראשונה, כשנוּתקה יהדות רוסיה מעל העם היהודי אחרי המהפכה הבולשביסטית, התיצבה יהדות אמריקה בראש תומכי המפעל הארצישראלי בהונה ובהשפעתה המדינית.

המשׂימה הראשית של מדינת ישראל – קיבוּץ גלויות ובנין משק עצמאי, כמעט שלא היתה אפשרית בלי ההשתתפות והעזרה של יהודי אמריקה, ובמידה רבה גם של הממשלה האמריקאית. יהדות רוסיה, המונה עכשיו כמחצית יהדוּת אמריקה, אין ביכלכתה להשתתף, זה כשלושים שנה, במפעל הארצישראלי; לא באנשיה, לא בעזרה חמרית ולא בעזרה מדינית. למעשה, שתי הארצות הגדולות כמעט שאינן תורמות לקיבוץ גלוּיות בפועל – יהדות רוסיה מפני שאינה יכולה ואינה רשאית, יהדות אמריקה מפני שאינה רוצה, כי היא רואה עצמה כחלק אורגני של ארצות־הברית. אנו בטוחים, כי בשתיהן לא נאמרה עוד על־ידי היהדות המלה האחרונה; ההיסטוריה אינה קופאת על שמריה, ועוד מועד לחזון. נוער יהודי מאמריקה ינהר ארצה, וברוסיה ייפתחוּ פעם השערים לעליה.

מבחינת הסביבה הגיאו־פּוליטית שונה מצבה של ישראל בימינו שינוי יסודי ממה שהיה בימי הבית הראשון או אפילו בימי הבית השני. בכל התקוּפות היתה ישראל מדינה קטנה ובין שכנותיה היו מעצמות אדירות: מצרים וּבבל בימי בית ראשון, פּרס ויוון, ואחר כך הפרתים והרומאים בימי בית שני. אולם ישראל קמה בשלישית לאחר שכל המזרח התיכון וכל צפון אפריקה, ממצרים ועד מרוֹקוֹ, נכבשו על־ידי דת האיסלם, והלשון הערבית היתה ללשונם של כל העמים השוכנים על גדות ים התיכון המזרחי והדרומי־ מבּבל, סוּריה ולבנון ועד מצרים, לוּב, תוניס, אלג’יר ומרוקו – המונים כשבעים מיליון נפש. לפני 1914 לא היה אף אחד מהעמים האלה עומד ברשות עצמו. רוּבם היו משוּלבים בקיסרוּת העוֹתוֹמנית או נתוּנים תחת שלטון בריטי, צרפתי, איטלקי וספרדי. היום אנו מוּקפים תשע מדינות עצמאיות: לוב, מצרים, סוּדן, סעודיה, ירדן, סוריה, לבנון ועיראק – כולם דוברות ערבית, מוּסלמיות, ורק באחדוֹת מהן (מצרים, בבל, סוּריה, לבנון) יש מיעוטים נוצרים, יהודים, כורדים ודרוזים. שטח המדינות האלה הוּא 3.5 מיליון מיל מרובע (שטח הגדול פּי 438 משטח ישראל), ומספּר אוכלוסיהן 51.2 מיליון (פּי 30 מאוכלוסי ישראל).

ארבע הארצות הגובלות ממש עם ישראל – מצרים, ירדן, סוּריה, ולבנון – תופסות שטח של למעלה מ־500,000 מיל מרוּבע, פּי 62 משטחה של ישראל, ואוכלוסיהן הן 29 מיליון, פּי 16 מישוּבה של ישראל. שש מהמדינות הללוּ עשוּ בנו מלחמה מיד לאחר הכרזת המדינה: מצרים, ירדן, סוּריה, לבנון, בבל וסעודיה, ואף אחת ממדינות ערב אינה מכירה בקיוּמנוּ. גם שלוש הארצות הצפון־אפריקאיות, שאינן עומדות עדיין ברשות עצמן לגמרי – תוניס, אלג’יר ומרוקו – נלחמות עכשיו על עצמאוּתן, ומלחמתן אינן עולה בתוהו.

ספק אם יש עוד מדינה בעולם שבעיית בטחונה היא כה חמוּרה כזו של ישראל. בעל־בריתה הנעמן היחיד של מדינת ישראל אשר בא ויבוא לעזרתה בכל עת ובכל תנאי – היא יהדות העולם, ומשום כך מצבה, חירוּתה וחופש פעוּלתה של היהדוּות בארצות שונות נוגעים בנוּ לא רק כיהוּדים, כחלק מן העם היהוּדי, אלא מַתנים במידה מרוּבה עתידה, קיוּמה, בטחונה וגידוּלה של ישראל. ומדיניוּת החוץ של ישראל מוכרחה לקחת בחשבון בשוּרה הראשונה את זיקתה ליהדות העולם ומצבה של יהדוּת זו בארצות שונות. מבחינה זו אבדן יהדוּת אירופה היא המכּה האנוּשה ביותר שהוּכּתה מדינת ישראל עוד לפני היוָלדה, ורוב הקשיים שנוצרוּ במדינה בשנים אלה מקורם בפורענות איומה זו.

לאחר קום המדינה עלו ארצה כשבע מאות אלף עולים, בתוכם כמעט כל שׂרידי קרבנות הנאצים אשר הצליחו להימלט מכבשני האש בטרבלינקה, אושוויץ, דאכאו ועוד – והשאר, גוֹלי ארצות המזרח, אפריקה ואסיה, בעיקר ארצות האיסלם. הדבר האָפייני של העליה לאחר הקמת המדינה הוּא ניתוּק הקשר או הזיקה בין העליה ובין הציונוּת. העולים אינם ציונים, והציונים אינם עולים, מחוּץ ליחידי־סגוּלה. המדינה פּתחה לרווחה שערי הארץ לכל יהוּדי – ומלבד שארית הפּליטה של טבוּחי הנאצים עלוּ בהמוניהם רק יהוּדי ארצות האיסלם.

המדינה קלטה בשבע שנים יותר משקלטה הארץ במשך שבעים שנה לפני קום המדינה, וגם הסתדרות העובדים גדלה בשבע שנים אלה יותר מבּעשרים ושבע השנים שחלפוּ מאז יסוד ההסתדרות ועד הקמת המדינה. בתחילת 1948 מנתה ההסתדרות 175,656 חברים, בתחילת 1956 נמנים עמה 552,145 חבר. אולם הגידול הכמותי הרב אינו צריך להעלים השינויים האיכותיים השליליים שנתהווּ גם במדינה וגם בהסתדרוּת. נעמוד תחילה על השינויים בהסתדרות. שינויים אלה לא נתחדשו עם העליה ההמונית שזרמה ארצה לאחר המדינה. סימניהם התגלוּ עוד כמה שנים לפני כן והשינוּי העיקרי הוא שלאט לאט פּינה המניע החלוּצי את מקומו לצורך האישי, המקצועי והמשקי; לחץ האינטרסים דחק שכינת החזון, ונושאי השליחות ההיסטורית כוחם הלך ופחת לעומת כוחם של נציגי האינטרסים, והמפעלים ששימשוּ אמצעי למטרה ההיסטורית של המעמד בכללו, כשליח האוּמה – נהפכוּ מעין מטרה לעצמם.

אין ניגוד מוכרח בין חזון ובין אינטרסים, אבל אין גם זהוּת שלמה ביניהם. בראשית התנוּעה, לא רק בימי העליה השניה, אלא גם בימי העליה השלישית, בשנים הראשונות ליסוּדה ולגידוּלה של ההסתדרוּת עד התיצבוּת פּועלי ארץ־ישראל בראש התנוּעה הציונית, היה החזון ההיסטורי שליט בתנוּעה ומכוון פּעוּלותיה. בדין־וחשבון הראשון שמסר הועד הפּועל מפעוּלת ההסתדרות מיום יסוּדה עד הועידה השניה – בשבט תרפ"ג, 1923, לפני 33 שנים – יכול היה נציג הועד הפועל לסיים סקירתו במלים גאות אלה:

“הסתדרוּתנוּ, הסתדרוּת פועלי ארץ־ישראל, היא הלב של תנוּעת הגאוּלה של העם, מרכז תנוּעת הדם של עורקי תחייתנו הלאוּמית והסוציאלית. תנוּעתנוּ, תנוּעת הפּועלים העברית בארץ־ישראל, היא התמצית המגוּבּשת של כל התסיסה הגדולה, הלאוּמית והסוציאלית כאחת, שניערה את העם העברי בדורנוּ. תנוּעתנוּ היא הביטוּי המרוּכז בשׂפת המפעלים והמעשים של מאוַיי התקופה ושאיפות השחרוּר וההתחדשוּות המפעמות ברבבות לבבות, ואשר בשמות שונים ורבים יכוּנוּ”.

האפשר גם היום להגדיר ולתאר ככה את הסתדרות העובדים?

אני עונה על שאלה זו בשלילה. וּמשני טעמים: שלילי וחיוּבי:

1) כָּהָה אוֹרוֹ של החזון בציבור הפועלים, נתרופפה אחדוּתו, ירד המתח החלוצי, נחלשה הערבוּת ההדדית וגדל כוחו של האינטרס החלקי־האישי, המקצועי, המשקי, הגוּשי והמפעלי;

2) במדינת ישראל קם מכשיר יותר יעיל, רב־אונים וכולל מהסתדרות העובדים. ועלינוּ להסיק משתי עוּבדות־יסוד אלה המסקנות המוּכרחות.

בתקוּפת המנדט הבריטי מילאה ההסתדרות תפקידים ממלכתיים מתוך הכרת שליחוּתה ההיסטורית, ומתוך חוסר כלים ממלכתיים יהוּדיים. המשכת תפקידים אלה לאחר יסוּד המדינה היא מעמסה מיוּתרת על ההסתדרוּת ופגימה קשה במדינה. כדוגמאות אציין לשכת העבודה ומקורות מימי הארץ. למען הבטיח חלוּקת־עבודה צודקת ויעילה – וגם הצדק וגם היעל בחלוּת העבודה הם חיוּניים לעובד ולמשק – יש צורך בלשכת־עבודה ממשלתית בשיתוף העובדים והמעבידים. ונדמה לי, שאין צורך להוכיח, כי מקורות המים בארץ והשליטה המלאה על המים וחלוּקתם צריכים להיות בידי המדינה, ואך ורק בידיה. המים הם המפתח הראשי לפיתוּח, וההסתדרות רשאית להתגאות במפעלה החלוצי לחישוּף מקורות מים נעלמים להפראת האדמה הצחיחה, שהחלה להיעבד בידים עבריות. אולם משקמה המדינה קם הגואל הטבעי למקורות המים הגנוּזים ולהפרחת השממה, והמפתח צריך להימסר לבעליו ההיסטוריים.

אין ההסתדרות יריבה או בת־תחרותה של המדינה, אלא עוזרה הנאמן ומשענה המסוּר. היה זמן שההסתדרות אירגנה, ציידה והפעילה את ה“הגנה” ומילאה בתקוּפה ההיא שליחות לאוּמית רבת־הוד וּגבוּרה, כאשר עשה “השומר” בזמנו. אבל עם הקמת המדינה – הבטחון הוּא משׂימה ממלכתית ראשונית, וצבא־הגנה לישראל, אם כי רובו מורכב מעובדים ובני עובדים – כפוף לרשות אחת ויחידה, לרשות המדינה ומוסדותיה המוסמכים. מבלי לעמוד על פּרטים אני סבוּר, שיש לקבוע כלל יסודי: כל שירוּת הדרוּש לכלל האזרחים – על המדינה לעשותו.

כשאני אומר מדינה, אין הכוונה למנגנון הממלכתי דווקא. שירוּתים רבים אפשר לקיים בצוּרה יעילה יותר על־ידי ארגוּני הנהנים והצרכנים, כמו למשל שירוּת הבריאות. יהא זה משגה כבד והפסד חברתי וציבורי, אם, למשל, השירות הרפוּאי ייהפך כולו לשירוּת המתנהל על־ידי מנגנון פּקידוּתי של המדינה, לאחר שהרוב הגדול של האזרחים במדינה, ובראשם חברי ההסתדרות, אירגנו בכוחות עצמם עזרה רפוּאית על־יסוד עזרה הדדית, שהגיעה לרמה גבוהה. אוּלם המדינה חייבת להבטיח ביטוּח־בריאוּת כללי לכל האוכלוסין במדינה, וכל מי שאינו חבר בארגוּן מבוּטחים של קוּפּת־חולים, יקבל עזרה רפוּאית ישר על־ידי מוסדות המדינה, אבל יש לשמור על האוטונומיה של ארגוּני המבוּטחים בקופת־חולים ויש לעודד גם שאר התושבים שיצטרפוּ לארגוּנים אלה.

זוהי תפיסה סוציאליסטית או ממלכתית מסולפת הרוצה בריכוז כל הפעוּלות האזרחיות וכל המפעלים בידי המנגנון הממלכתי. כשם שהמדינה חייבת לעודד השלטון העצמי במקומות – בעיריות ובמועצות המקומיות – כך היא צריכה לאַמץ היזמה העצמית של ציבורי אזרחים בכל צרכי ציבוּר, שאינם צמוּדים לתחומים טריטוֹריאליים. אולם כל דבר שהוא ביסודו צורך ממלכתי כללי, וההסתדרות טיפלה בו לפני יסוּד המדינה, באשר לא היה מכשיר ממלכתי יהודי בימי המנדט – אין ההסתדרות צריכה להוסיף לטפל בו, אלא הוא צריך לעבור לרשות המדינה.

היקף־הפעולה המיוּחד להסתדרות לא יצטמצם, גם לאחר יסוד המדינה, בפעוּלה מקצועית וקואופרטיבית, לפי הנוהג של התנועה המקצועית בעולם. גם עכשיו עלינו לראות ההסתדרות לא רק כארגון אינטרסים קיימים, אלא כשליח ההיסטוריה היהוּדית וחלוץ מַגשים של העם שיתכנס במולדתו. ההסתדרות תחדל למלא תפקיד יוצר ומהפכני, אם לא תהיה גם להבא ברית מחַדשי מולדת ואומה ובוני מדינה למופת. זאת אומרת, חברת עובדים ללא מעמדות, קיפוח, אַפליה וניצול. והיא תעשה שליחוּתו ההיסטורית של המעמד העובד, אם יחד עם פעוּלתה המקצועית תהיה בשוּרה הראשונה כוח מחנך ויוזם חלוצי, ותעלה בראש וראשונה ערך העבודה, הגופנית והרוחנית, ותבין מעמדה בעם כערך המרכזי המקיים ובונה את האומה והמולדת והחברה החדשה.

המאבק על עבודה עברית, יותר מכל גורם אחר, הכשיר תקומתה של מדינת ישראל. במדינה נסתיים מאבק זה בנצחון מלא וסופי, ובתוך המדינה שהחוק היסודי שלה הוא חוק השבוּת – אין עוד הבדל בין עבודה עברית ועבודה לא עברית. כל פועלי ישראל, יהודים ולא יהודים, שווים בזכוּיותיהם ובחובותיהם. מציאות מיעוטים לאומיים בישראל אינה פוגמת במהוּתה העברית של המדינה, ועבודת פועלי המיעוטים אינה מפחיתה ממשקל העבודה העברית המונח ביסודו של משק המדינה. אולם במדינה, יותר מאשר בישוב תחת שלטון זרים, עלינו להיאבק על ערך העבודה, על כושר העבודה, על רמת פריונה ומעמדה בעם. והמאבק הפעם הוא לא רק בין הפועלים ונותני העבודה – אלא בקרב הפועלים עצמם.

עלינו לראות בלי כל הונאה עצמית השינוּיים שנתחוללו בתוכנו מאז קום ההסתדרות, וביחוד מאז קמה המדינה. החזון הוליד את שתיהן, אבל שתיהן אינן ניזונות עכשיו רק מהחזון. חלו שינויים עמוקים בתוך ציבור הפועלים, ושינויים עמוקים יותר חלו בקרב העולים. דמות פועלי ישראל היום אינה כדמות הפועלים בימי יסוּד ההסתדרות, ודמוּת העולים לאחר קום המדינה אינה כדמוּת העולים משנות השמונים במאה ה־19, עד פרוץ מלחמת־העולם השניה. בעבודה ובעליה פועל עכשיו בעיקר מניע ההכרח והצורך האישי ולאו דווקא מניע החזון והיעוּד ההיסטורי. ציבור הפועלים אינו קרוּץ עכשיו מאותו החומר האנושי ממנו נבנו העליה השניה והשלישית; נשתנה לא רק הטיפוס האנושי אלא הנסיבות המשקיות, החברתיות והמדיניות; והעליה באה עכשיו מארצות מרודות, משועבדות ומשעבדות, השקועות עדיין במשטר פיאודלי של ימי־הביניים; ורוב העולים לא ידעו מאבק השחרור הלאומי והסוציאלי וכיבושי ההשכלה העברית והכללית, אשר עיצבו דמותם של רוב העולים עד לאחר מלחמת־העולם השניה.

עולים לארץ מתוך מצוקה, אם כי לאור חזון משיחי, והולכים לעבודה ולהתישבוּת, ואין זה פוגם בערך העליה. גם בעבודה ובעליה החלוצית היה גרעין של הכרח, והעולים ארצה מתוך מצוקה ואונס מביאים ברכה רבה לארץ ומקרבים את הגאולה. גם העולים מגלוּיות מרודות נעשו ברבבותיהם לכוח בונה ויוצר בארץ, נקלטו בעבודה ובהתישבות, והם מפריחי השממה בדרום ובגליל ובפרוזדור ירושלים ומגבירים בטחונה של ישראל.

אבל ההכרח שמביא לעליה עלול לדחוף גם לירידה. וההכרח שמביא לעליה ולהתישבות – אם לא יתעלה ויתעשר בערכים וביעודים לאומיים וסוציאליים הקורנים מתוך העבודה וההתישבות, עלול בנסיבות משתנות להתנדף ולהעביר העובדים והמתישבים לעיר, למסחר ולרוֹכלוּת. המעבר של יהודי הגולה, הגמולים מאות שנים מעבודה ומאדמה – לעבודת אדמה ולעמל כפיים במולדתם, היתה המהפכה העמוקה, הקשה והפוריה ביותר שנתחוללה בשלושת הדורות האחרונים בארץ. רק בכוח מערכה זו נתעצם הישוב וחודשה ריבונוּת ישראל. ריבונות זו לא תתקיים – אם מהפכה זו לא תתמיד ולא תגבּר חיילים במדינה. ויותר מכל הסכנות החיצוניות המאַיימות על קיוּמנוּ, צפוּי לנוּ הרס פנימי אם המעיינות הפנימיים, המוסריים והחברתיים, שמהפכה יוצרת זו שאבה כוחה מהם – יסתתמוּ וייבשוּ.

ואל נתגעגע לשווא ל“ימים הטובים ההם”, ימי הזוהר האנושי והעבודה החלוצית של העליה השניה והשלישית. ימים אלה עברו ללא שוב, כשם שעברו ימי הזוהר והגבורה של “השומר”, של “ההגנה”, של עליה ב'. ואל נזלזל בכוח הצרכים וההכרח שנעשו בימינו לכוח מניע רב־אונים בעם ובמעמד העובד, כי קם לנו בימים אלה מכשיר אדיר שבעזרתו ובכוחו אנו יכולים לבצע מפעלים ולשנות סדרי החברה והטבע כאשר לא יכולנו לעשות זאת בימי הזוהר והגבורה של החלוּציות הצרוּפה: קמה לנוּ מדינה ריבונית, שיש ביכלתה לגייס כספים ואנשים בכוח החוק ולהקים מפעלים רחבי־מידות ורבי־אמצעים שלא חלמנוּ עליהם ב“ימים הטובים ההם”, ודוגמה מובהקת של היכולת המוגברת של המדינה הוּא צבא־הגנה לישראל. ה“הגנה” היתה מיוסדת כוּלה על התנדבוּת, ואילו בצבא־הגנה לישראל משרתים אלה הרוצים ואינם רוצים. והמדינה נעשתה לכוח מחנך, יוזם, בונה, מישב, מפַתח, כאשר לא יכול להיות שום ארגון מתנדבים לפני הקמת המדינה. והכיבושים העצומים והרבים שכבשנו בשמונה שנים אלה, כיבוּשי אדמה, עליה, חינוך, משק, מעמד בינלאומי – כוּלם פרי המדינה. התקדמוּתנוּ, התעצמוּתנוּ וּביצוּע חזוננוּ בעתיד לא יתוארו כלל בלי כוחה ויזמתה של המדינה. אבל אין המדינה כל־יכולה, ודמוּת המדינה אינה נתונה מראש, והגמוניה פועלית אינה מובטחת מאליה, ולא בכל הנסיבות תשתמש המדינה בכוחה וביזמתה לבצע אותן המשימות אשר בשליחוּתן עשינוּ זה חמישים שנה ומעלה, מאז הורם דגל העבודה על המפעל הארצישראלי.

תעוּדתה הנוספת של תנוּעת הפועלים, נוסף על הפעוּלה המקצועית והקואופרטיבית לאחר הקמת המדינה, היא משום כך כפוּלה:

א) לעצב דמות המדינה ולהכשירה לבַצע יעודי הגאולה הלאומית והסוציאלית בשלמותם, ולחנך ולארגן ציבור הפועלים לתפקיד זה;

ב) ליזום פעוּלות חלוּציות בשטח החינוכי, המשקי והחברתי, שאין לעשותן בכוח הכפיה והחוק והמנגנון הממשלתי בלבד.

ואתחיל מפיזור האוכלוסין. מסיבות מדיניות, חברתיות ופסיכולוגיות – שלטון זר, חוסר קרקע, הרגלי עם גלותי – נתרכז הישוב היהודי ברוּבו ברצוּעה צרה על חוף הים ובשלושה כרכים. שני האזורים היחידים במדינה שיש להם רוחב ולא רק אורך – הם הגליל והדרום. בשניהם יש שטחים ריקים מכל ישוב יהודי, ושני שלישֵׁי הארץ בדרום הם שוממים בכללם. לא נגיע לעולם לעצמאות כלכלית ולא נקיים בטחוננו אם שטחים אלה לא יאוכלסו ולא ייבּנו על־ידי חקלאות ומלאכה ותעשיה יהוּדית. להלכה, כל חלקי תנוּעת הפּועלים מכירים, כי פיזוּר האוכלוסין ואיכלוּס השטחים הריקים הוּא צורך חיוּני וגורלי של המדינה. למעשה, עושים כוּלם ההיפך. כל הגוּפים של ההתישבות העובדת מקיימים מרכזיהם בתל־אביב דווקא. מרכז ההסתדרות החקלאית שוכן בתל־אביב. כל משק פּועלים הזקוּק לבנק הפּועלים חייב לבוא לתל־אביב. כל הנצרך למוסדות הממשלה חייב לדפּוק על דלתי המשרדים הממשלתיים בירוּשלים או בתל־אביב. אפילו המשרדים העוסקים בפיתוח הנגב, נמצאים בתל־אביב. בעיר זו מרוּכזים כל מוסדות ההסתדרות, וכמוּבן שפה מופיעים כל עיתוני הפּועלים. ובתל־אביב, בירוּשלים ובחיפה מתרכזים כל הסופרים, כל אנשי הרוּח, כל טוֹבי המורים והרופאים וכל מוסדות המדע והמחקר וכל הוצאות־הספרים, ורק חלק קטן, מִצְעָר, של הנוער החלוּצי וחלק ניכּר של העולים החדשים הולכים לסְפָר, לגליל, לדרום ולנגב.

קיימת תנוּעה ברוּכה “מן העיר אל הכּפר”, ונעשית פעוּלה מוּצלחת “מהאניה להתישבוּת”. אבל מוסדות הממשלה, ההסתדרות, מפלגות הפּועלים והגוּפים ההתישבוּתיים מצריכים ללכת מהכפר אל העיר. ואם אין אנוּ נושאים רעיון פיזוּר האוכלוסין לשווא – עלינו להתחיל מ“פּיזוּר” המוסדות; בנצרת ובבאר־שבע, בבית־שאן, בצפת ובאילת – צריכים להימצא מוסדות הממשלה, ההסתדרות והגופים ההתישבותיים ומכוני מחקר ומדע, שלא יצטרכוּ גזברי המשקים ומנהליהם לכתת רגליהם לתל־אביב ולירוּשלים בכל שבוּע לקבל מִלווה, לפרוע שטר, להבטיח תקציב ולקבל עצה טכנית וּמַדעית. אין גם כל סיבה מדוע לא תופיע מהדורה דרומית של “דבר” בבאר־שבע או באשקלון, ומהדורה צפונית בנצרת או בבית־שאן או בצפת. לא כל החומר בא לעתון ברגע האחרון, והמרחק מתל־אביב לנצרת ולבאר־שבע אינו יותר משתי שעות, ואפשר להעביר שמה בעוד מועד כל החומר העיקרי. פּיזוּר מוסדות זה מחייב ראשי התנוּעה ומנהלי המוסדות לעזוב את תל־אביב ולהתישב בצפון ובדרום. ואם מהם נבצר הדבר – איך ידרשוּ זאת מאחרים?

כבר אמרתי שעם הקמת המדינה נפתרה לחלוּטין בעיית העבודה העברית – אבל המאבק על העבודה לא נסתיים. הוא אולי רק מתחיל. רוב העולים לא היו מתפרנסים מעבודה בארצות גלוּתם. גם רבים מהפועלים הותיקים אין להם הכרח להישאר פועלים. ובלי מאבק רעיוני, מוּסרי וממלכתי להרמת ערך העבודה בעם – גם עבודה גוּפנית וגם עבודה רוּחנית, במקום תיווּך, רוכלוּת ומסחר, או פּרנסות גרוּעות מאלה – ובלי נקיטת אמצעים על־ידי המדינה, ההסתדרות והגוּפים ההתישבותיים להגדיל מספּר העובדים היצרניים על חשבון השירוּתים והתיווּכים היתרים, תגדל הנטיה בעם לעזיבת העבודה.

ונחוּץ מאבק מוּסרי רעיוני וממלכתי והסתדרותי לא רק על ערך העבודה – אלא על הגבּרת תפוקתה של העבודה. רמת התפוקה שלנו נמכוה מרמת־החיים שלנו, והפּער המסוכן הזה מתמלא מתמיכה חיצונית. הגענו בארץ לרמת־חיים גבוהה יותר מזו שבכמה מארצות אירופה – אבל היא אינה מבוססת על פּרי עבודתנו. בלי רמת תפוּקה בעבודה שתשחרר אותנו מתלות חיצונית אנו הורסים הבּסיס המוּסרי של רעיון העבודה של תנוּעת הפּועלים, ואנוּ מערערים עצמאוּתנו וריבונוּתנוּ; דיבוּרינוּ נגד פּאראזיטיוּת וניצוּל עבודת זרים הם דברי־הונאה, כל עוד אנוּ מעלים רמת חיינוּ על חשבון עזרה מן החוץ.

בלי מאמץ מתמיד, גם של המדינה וגם של ההסתדרות, להעלות רמת התפוקה של העבודה ולהשביח טיב התוצרת שלנו, ובלתי התנאת רמת החיים ברמת התפוקה, בלי התנאת גודל השכר בגודל התפוקה – נידרדר במדרון כלכלי ומוסרי, שידחפנו לתהום ההתמוטטות וההרס. עצמאוּתנו הכלכלית תלוּיה קודם כל בהגדלת תפוקת העבודה וביעוּל הנהלת המשק, למען הקנות לתוצרת כּושר התחרות בשוּק הבינלאוּמי. בלי יצוּא הולך וגדל – אין לנוּ עתיד כלכלי, והיצוּא לא ייתכן בלי הוזלת הוצאות היִצוּר. לא הורדת השכר, אלא העלאת התפוּקה – היא המפתח לעצמאוּת כלכלית. הערך המכריע שהיה למאבק על עבודה עברית לגבי כינוּן המדינה – יש עכשיו למאבק על עבודה יעילה, כלומר על הרמת התפוּקה למען קיוּם המדינה והתעצמוּתה.

תנוּעת הפּועלים הארצישראלית לא קיבלה התורה שהטיף לה גם ברוכוב, כי יעוּדו של המעמד הבורגני ליצוֹר, ויעוּדו של מעמד הפּועלים – לשחרר. אחרי חיפּוּשים וגישוּשים למען הבטחת בנין המולדת על־ידי עבודה עברית, הגיעה העליה השניה, ואחריה גם העליה השלישית, לידי מסקנה, שעל הפועל בארץ להיות לא רק שכיר הנלחם על הטבת תנאי העבודה, אלא עליו להיות בעצמו מתישב וּבונה משקים בכפר ובעיר. היזמה המשקית של ציבור הפּועלים בתקוּפת המדינה נדרשת ביתר שׂאת, כי המדינה פתחה לפנינוּ שטחים נרחבים אשר לא ייבּנוּ בכוח הרדיפה אחרי בצע ורווחים; בלי היזמה החלוּצית ובלי העזרה הממשלתית המתוּכננת והמכוּונת, לא נאַכלס המרחבים הריקים והשוממים. אבל גם באזורים המאוּכלסים דרוּשה היזמה המשקית של ההסתדרות ומפעליה הכספיים, הקואופרטיביים, הקבּלניים והיצרניים – בתנאי שגם פה ימלאוּ תפקיד חלוּצי בהעלאת רמת התפוקה, בהוזלת המוּצרים ובהשבּחת טיב התוצרת. על משקי ההסתדרות להוכיח כָּשרם הסגוּלי לבַצר עצמאוּתה של המדינה, לעבוד יותר טוב, למַעט בשירוּתי תיווּך המיַקרים התוצרת ולהוריד המחירים.

בעצם בעלוּת ההסתדרות או בעלוּת המדינה על משקים אין כל יתרון וערך חברתי ולאוּמי, אם אין בעלוּת זו אמצעי להגבּרת היִצוּר ולביצוּר עצמאוּתנוּ הכלכלית. משקי הפּועלים יתנוונוּ גם בעשׂותם רווחים, אם לא יצליחוּ לגלות יזמה חלוּצית בשטחים ריקים ושוממים, ואם לא יעלו פּריון העבודה ולא יוזילוּ המוצרים בכל שאר חלקי הארץ. בשטח זה, כמו בשטחים אחרים, יש כר נרחב לשוּתפוּת נאמנה בין ההסתדרות ובין המדינה.

המשׂימה הקשה אוּלי ביותר שהטילוּ עלינוּ השינוּיים בהרכב העליה לאחר אבדן יהדוּת אירופה – היא מיזוּג גלוּיות. מי שרואה בעם בארץ חלוּקה לשני מעמדות בלבד – בּוּרגנוּת ופרוליטריון – חי בעולם הדמיון של נוסחאות שאין להן כל זיקה למציאוּת חיינוּ. אני מפקפק אם המעמד העובד בארץ חלה עליו ההגדרה המַרכּסיסטית של הפרוליטריון. בעזרת העם יצרוּ לעצמם פּועלי ישראל משקי חקלאוּת, חרושת, מלאכה, תחבורה ימית, כאשר אין לשוּם מעמד פועלים בעולם. מדינת ישראל אינה סוציאליסטית. אבל היא גם אינה קפּיטליסטית. יש במדינה משקים קפּיטליסטיים, ועלינוּ לעודד זרם הון פרטי ויזמתו הפּרודוקטיבית וכן לשקוד על הצלת ההון היהוּדי בגולה. אבל מרוּבים במדינה גם משקים פּועליים וגם משקים ממלכתיים ורוב העובדים השׂכירים, למעלה משבעים אחוּז, הם עובדי משק המדינה או עובדי ההסתדרות. הסתדרות העובדים אינה הסתדרוּת של פועלים שׂכירים בלבד, כתנוּעה המקצועית בכל שאר הארצות. בתוכה מאוּגדים מתישבים חקלאים, שבידם רוב האדמה המעוּבּדת במדינה, בידם קואופּרטיבים של תחבוּרה, קואופּרטיבים יצרניים ביבשה ובים, מפעלי חרושת גדולים. הרכבת, מפעלי החשמל, ים־המלח, המכרות ועוד – הם משקי המדינה. הרקמה המשקית והחברתית בארץ היא יחידה במינה, ואין להכניסה למיטת־סדום של הגדרות סוציולוגיות שצמחוּ במציאוּת שונה לגמרי.

החלוּקה רבת־המשמעות המיוּחדת לנו והמציגה בפנינו תביעות חמורות היא החלוקה בין הישוב הותיק ובין רוב העולים החדשים. הבדלים מעמדיים היוּ בישוב גם לפני יסוּד המדינה, אבל אז היינו עם אחד, לא רק בכוח אלא בפועל, ואחידוּתו של העם נתגלתה ונתחשלה ביתר שׂאת במלחמת הקוממיוּת. אין אנו מהווים עכשיו עם אחד בפועל, והפער בין הישוּב הותיק וחלק של הישוּב הישן שנשתרש כבר בארץ ובין רוּבו של הישוּב החדש – שלא נשתרש עדיין – צופן בחוּבו סכּנות חמוּרות גם לבטחונה של המדינה וגם למעמדה של תנוּעת הפועלים בעם.

תושבי המעבּרות וישוּבי העולים הם מבחינה כלכלית וחברתית חלק של המעמד העובד. אבל אחדוּתו ואחידוּתו של המעמד העובד אינה נתוּנה מאליה ומחוּיבת המציאוּת. אין זה מן הנמנע, שהמוני עובדים יתנוּ ידם לאויביה המוּשבעים של תנוּעת הפּועלים. דבר זה קרה גם בארצות יותר מבוצרות. אפילו חברי ההסתדרות, שהם רוב בנין ורוב מנין של המעמד העובד בארץ, גם של העם כולו, אין זיקתם הרעיונית והחברתית לערכי תנוּעת הפּועלים נתוּנה ומובטחת מראש. בימי העליה השניה והשלישית היתה זיקת החבר להסתדרות בשורה הראשונה זיקת רעיון וחזון. עכשיו זוהי בעיקר זיקת אינטרס. אמנם אין סתירת מוּכרחת בין זיקת החזון ובין זיקת האינטרס. אך במה דברים אמורים? – אם האינטרסם הוּא אינטרס הכלל. לרבים, לחלק גדול מחברי ההסתדרות, זיקת האינטרס היא אינטרס אישי, לכל היותר מקצועי, מקומי, גוּשי. אינטרס זה אינו מזדהה בשלמוּתו עם החזון, ולפעמים הוּא סותר אותו, ופועל שהוא חבר ההסתדרות יכול לתת ידו למפלגה פאשיסטית או לארגון אחר העוֹיין לתנוּעת הפּועלים ולשליחוּתה בעם.

המדינה יכולה להתברך במאות הישובים החקלאיים שהוקמו על־ידי העולים החדשים מכל העדות ומכל הגלוּיות. אולם הפּער החברתי, התרבותי והרוחני, במקומו עומד. אם לא נצליח לשלוח לכל ישוב־עולים צוות של מורים, אחיות, רופאים ומַדריכים מנוסים בחקלאוּת, בבטחון, בחיי חברה – אין כל בטחון שישובים אלה יעמדוּ ביום פקוּדה. וגם בימי שלום הם עלולים להיות טרף לדימַגוגיה ימנית ושמאלית ולתת יד לכוחות עוינים למדינה ולכוחות המתנכּלים לתנוּעת הפועלים.

עד עכשיו עשו משהו לישובי העולים אנשי המושבים, הותיקים והצעירים; אולם חיזוקם המוּסרי והבטחוני של הישובים וסתימת הפער ביניהם ובין הישובים הותיקים מחייבים הליכה של אלפי צעירים מובחרים לא רק מההתישבות העובדת – כי אין להעמיס כל העול על התישבות זו – אלא גם מהעיר ומהמושבה בלווית מורים מובחרים, אחיות ורופאים, שישתקעו בישובי עולים אלה ויחיו אתם יחד.

ההתעוררות בקרב פועלי העיר והמושבה ללכת לישוּבי הסְפָר לזמן־מָה – היא סימן טוב לציבור הפועלים. הליכה זו לשבוּע או לשבוּעיים נותנת אולי יותר להולכים מאשר לישובים. פועלי העיר והמושבה, החוזרים מביקורים אלה, מביאים אתם ריח השדה ונשימת הגבורה של חיי־הספר – אבל אין היא פּותרת בעיית ישובי העולים. כאן דרוש חריש עמוק וממוּשך. רק שוּתפוּת רבת־ימים בין טובי הנוער בישוב הותיק ובין העולים יסתום הפער הרה הסכנות הבטחוניות והחברתיות.

אסוּר לנו גם להתעלם מהעוּבדה, כי רבבות חברים הנמנים עכשיו עם ההסתדרות לא קיבלו כל השׂכּלה יהודית ואנושית; רבים מהם גם לא יודעים קרוֹא וכתוֹב. איני יודע אם יש תקנה לזקנים ולקשישים למעלה מגיל חמישים, אבל המרכז לתרבות של ההסתדרות חייב לתכנן ולבצע שיטת חינוך מינימלית, כדי השׂכּלת בית־ספר יסודי, שיינתן לכל פועל ופועלת במספּר שנים קצובות. צבא־הגנה לישראל עשה זאת והצליח. ידעתי ההפרש בין מסגרת הצבא ובין מסגרת ההסתדרות, אבל אין להירתע מהקשיים. חברוּת בהסתדרוּת של פועל שאינו יודע לקרוא היא פיקטיבית, ואוּלי גם גרוּע מזה.

אינני מאלה המזלזלים בחשיבות מנגנון ומסים וסדרים בקיוּם ההסתדרוּת. בלי כל אלה לא תיכּון ההסתדרות. אבל אין אלה אלא הפּיגוּם, ולא הבנין עצמו – בנין ההסתדרות הוּא נפש הפועל, הכרתו, מסירותו, זיקתו הרעיונית והמוסרית ליעוּדי מעמד הפועלים ולשליחותו ההיסטורית בעם.

ומכאן אני בא לתפקיד אנשי הרוח והמדע בתנוּעתנו ובמפעלנו. עוברת על האנושות מהפכה עמוקה שלא היתה כמוה זה אלפי שנים: המדינה, הבטחון, המשק בכל ענפיו, נעשים יותר ויותר תלוּיים במדע ובטכנולוגיה. המדע הולך ונעשה לאחד הגורמים העיקריים היום־יומיים בפיתוּח החקלאות והתעשיה ושאר ענפי המשק, וכמו־כן בשמירת הבטחון. גילוּיי המדע הפיסי, החימי והביולוגי ושכלוּלי הטכניקה משנים בימינו כל תנאי החיים, הבריאוּת, הריבוּי הטבעי, התפתחות המשק ופריון העבודה. המדינה ותנוּעת הפועלים חייבות לראות בפיתוח המחקר המדעי ובחינוך אנשי מדע – ובשם מדע אני מתכוון למדעי הפיסיקה והביולוגיה – אחת המשימות המרכזיות של פעוּלתן החינוכית, המשקית והבטחונית. החינוך האנושי לא יוכל להצטמצם רק בהשכלה מדעית. ויש שטחי רוח אחרים, שהשם מדע אולי אינו הולם אותם, אבל חשיבותם אינה קטנה ממדעי הטבע, כגון: היסטוריה, ספרוּת, פילוסופיה, סוציולוגיה, אמנוּת, ולא עוד אלא שיש סכנה בחינוך מדעי במוּבן הצר, כי המדע מסועף ומפוּצל, ומוּמחה חייב להקדיש כל חייו לחקר ענף חלקי מצוּמצם במדעים, ובלי השׂכּלה אנושית רחבה יתרושש האדם. ולכן המדינה, וזאת אומרת – גם תנוּעת הפּועלים, אינה יכולה להסתפּק בחינוך ובמחקר מדעי בלבד, אלא היא חייבת לטפּח כל נכסי הרוּח של העם היהוּדי והאנושות כולה. אוּלם חובה עלינו להדגיש דווקא מבמה זו, כי אם לא יעמיקו אנשי הרוח את קשריהם הרוחניים והחברתיים עם אנשי העבודה – הם לא יַפרוּ ולא יעלוּ תרבּוּת העם. רק שיתוּף נאמן בין עובדי הרוּח ובין אנשי העבודה יעשירו יצירתנו התרבותית והכלכלית כאחת. וגם לגבי אנשי הרוח והמדע יש לנקוט ב“פיזוּר אוכלוסין”. חוקרי הנגב, למשל, לא יתרמוּ מלוא יכלתם למחקר המדבר אם לא יתישבוּ במדבּר. המהנדסים והחימאים, הקשורים עם מפעל ים־המלח, הפוספאטים או מכרות אחרים בנגב – צריכים לשבת בבאר־שבע, באילת או באחד המרכזים החדשים שיקוּמוּ בערבות הנגב. – –

ועלי לומר דבר בלתי פופולרי, שאולי כל המפלגות בהסתדרות יחלקו עליו, אבל אני רואה חובה מוסרית להגיד זאת בדברים ברורים ומפורטים: כל נסיון להעלאת רמת־החיים עכשיו בעיר ובמושבה בתוך הישוב הותיק (ואני מוציא מן הכלל פועלים מעטים המשתרכים למטה מהמינימוּם ההכרחי) – הוא חטא שלא יכופר נגד התגוֹננותנו הצבאית ונגד התחייבויותינו כלפי העליה החדשה וצרכי ההתישבות על הגבולות במרחבי הדרום והנגב. מי שאינו נושא בעול האחריות למדינה, לבטחון, לעליה ולהתישבות – יכול כמובן בהבל־פיו להבטיח גם הגבּרת הכּוֹננוּת הצבאית וגם הגדלת העליה וגם הרחבת ההתישבות וגם חיסול המעברות וגם ריבוי השיכון בהתישבות הותיקה וגם העלאת שכר הפועלים וגם הורדת המחירים וגם יציבות המטבע ואיזון התקציב. במציאות אין כל הדרישות הללו מתישבות יחד; למעשה הן סותרות זו את זו, ועלינו לקבוע מהי העדיפות ההיסטורית בשעה זו. לדעתי יש רק שלוש עדיפוּיות ובסדר שאני מונה אותן: כוננות צבאית, התישבות חדשה, קליטת עליה נוספת. וכל דבר שעומד בסתירה לשלוש תביעות אלו – מן ההכרח לדחותו בשעה זו.

בהעלאת רמת־החיים בעיר ובמושבה בימים אלה אנו מגדילים הפער בין הישוב הותיק ובין העליה החדשה. פער זה מהווה סכנה חברתית פנימית ובטחונית חיצונית, ועלינו לשקוד על סתימתו ולא על הרחבתו. העליה החדשה היא כמעט הכוח הבונה היחיד, המרחיב בפועל תחומי המדינה, מישב את השטחים הריקים בגליל, בפרוזדור ירושלים, בדרום, ובאופן זה היא גם הכוח העיקרי אשר, מחוץ לצה“ל והנוער החלוצי הישראלי, מגביר בטחוננו על הגבולות ובדרום, שמשם עלולה להיפּתח בימינו הרעה. וכשם שעלינו עכשיו, בתוקף צו גורלנו, לצייד ככל האפשר צה”ל בכלי־מגן יעילים ומספיקים, כך עלינו לדאוג עכשיו לחינוכה, לקליטתה ולמיזוגה של העליה החדשה. העלאת רמת־החיים בעיר ובמושבה ובישוב הותיק בכללו בשעה זו מן ההכרח שתיעשה על חשבון הכוננות הצבאית ועל חשבון ההתישבות והעליה החדשה.

כל העם בישראל, ובראש וראשונה ציבור הפועלים המלוכד בהסתדרות גדולה ורבת יצירה ואחריות זו, ייבחנו עכשיו – אם ידעוּ להעדיף צרכי בטחון, העליה וההתישבות על כל צורך אחר.

ואני חייב לסיים בדבר שאין בסמכוּתה של ההסתדרוּת להחליט עליו, אבל חובה להשמיע אותו בועידת ההסתדרות, והוּא: אחדוּת פּועלי ישראל. הפּילוּגים בתנוּעת הפּועלים, יותר מכּל גורם אחר, הפחיתוּ כָּשרה החלוּצי, החלישוּ כוחה היוזם והיוצר והנמיכו קומתה המוּסרית. פּילוּג זה, אם יתקיים לאורך ימים, עלוּל, יחד עם השינוּיים האחרים שחלוּ בעם ובציבוּר הפועלים כולו – לערער עד היסוֹד מעמדה המדריך והמכַוון של תנוּעת הפּועלים במדינה.

ביסוּד הממשלה לאחר הבחירות לכנסת השלישית נעשה נסיון מאומץ ומוּצלח להביא לידי שיתופן של כל מפלגות הפועלים בממשלת ישראל – על בסיס קווי־יסוד מוסכמים. בקווי־היסוד מצאו כל מפלגות הפועלים, ממפ"ם ועד הפועל המזרחי, המצע הרעיוני המשוּתף לכוּלן. וכל פּועל יוּכל לשאול בצדק: מדוּע לא הלכו כל המפלגות האלו לבחירות יחד על יסוד מצע משוּתף זה, אם הוא משותף באמת? ואם השיתוף במצע אינו אמיתי ואינו עמוק – לא יהא לו קיוּם. בנוסחאות מוּצלחות המטליאות קרעים ואינן מקרבות לבבות ואינן מחייבות לאחריוּת משוּתפת – אין ערך ממשי ובר־קיימא. ובדיון עם חברי המפלגות על הרכבת הממשלה הובעה לא פּעם חרדה ותקוה: חרדה – שאם הדבר ייכּשל, יוּרע המצב בתוך התנוּעה והקרעים יתעמקו; תקוה – שעבוֹדה ואחריוּת משוּתפת במדינה יביאו לידי קירוּב לבבות ואיחוּי הקרעים. אחדות פּועלים אינה צריכה להתבסס על קולקטיביוּת רעיונית ושפה אחת ודברים אחדים. אין מפלגת־פועלים אחת בארץ שאין בתוכה חילוקי־דעות. אחדוּת הפועלים תיתכן אך ורק על בסיס הערכים המשותפים המונחים ביסוֹד מפעלנו היוצר והמהפכני בארץ, ועל חופש ויכוח, ויכוח חברי, בשאלות השנוּיות במחלוקת.

אני בטוּח כי דמותה של המדינה, כוחה להתגבר על קשיים פּנימיים וחיצוניים, ובעיקר משקלה ומעמדה של תנוּעת הפּועלים בעם ובמדינה, תלוּיים במידה רבה ביכלתן של המפלגות המשתתפות בממשלה להתאַחד איחוּד פּוליטי. אני בטוּח כי זה הרצון העמוק והכּן של רוּבם הגדול והמכריע של פּועלי ישראל. ואם כי ועידה זו אינה יכולה להחליט על כך, אין היא פּטוּרה מלהשמיע קריאה זו. מן ההכרח שקריאה זו תישמע במוּקדם או במאוּחר.

בשעה גורלית זו נתבעים פּועלי ישראל להיות מופת לעם כולו בישראל ובתפוצות – בהתנערוּת מוּסרית ובתנופה חלוּצית – למיזוּג גלוּיות, להפרחת השממה, לפיזוּר האוכלוסין, ליזמה משקית, להרמת ערך העבודה, יכלתה ותפוקתה, לצמצוּם השירותים, להגברת העבודה היצרנית, להעמקת הזיקה הרעיונית והמגשימה, לחזון התקוּמה הלאוּמית והסוציאלית, להגברת הנאמנוּת והעזרה למדינה, לחיזוּק הבטחון והכוננוּת הצבאית בחזית ובעורף, לגיוּס הנוער להליכה לכפר ולישוּבי הספר, למרחבי הדרום ולישובי עולים, ואחרון אחרון – לחידוּש אחדוּתה ושלמוּתה הפּנימית של תנוּעת הפּועלים בהסתדרוּת־עובדים כוללת אחת ובמפלגת־עבודה מאוּחדת ויחידה.