“סופר אינו יכול לרתק קהל אלא אם כן הוא מתפרסם במוזרויות שלו”, מצטטת אילת נגב את בלזק, ולא במקרה. היא מאירה את היוצרים בזרקור המכוון ישירות, ויודעת להפוך את האבנים הנכונות. בדיוקנאות שהיא משרטטת, היא מעדיפה בעליל את העלילה הדרמטית, סיפורי מעשה קונקרטיים, מאורעות מרתקים המנומרים במצבים קיצוניים, תשוקות וניאופים, אהבות אסורות, דיכאון והתאבדות, טירוף ומוות.

אלה אכן מסוג הפרטים המאפיינים גם עיתונות “צהובה”, אבל הקריאה בחמישים הדיוקנאות הכרוכים בספר זה, יותר מאשר הקריאה בהם בנפרד במהלך השנים בעיתון, מעוררת התפעלות והערכה, כי אין בהם שום דבר “צהוב”, ודאי שאין בהם שום דבר דביק או זול. הטון שלה עושה זאת יותר מכל. בטוב טעם ובתרבות, היא יודעת להניח את האירועים המפתים על הנייר, ולהמשיך ללכת, כאילו לא־כלום. לכן גם לא נראים הדברים כפרי מאמץ ועבודה יסודית, אף־על־פי שהם כאלה.

ההיפותזה הרומנטית שלה על הקשר בין הכתיבה לביוגרפיה, נינוחה ולא רומסת. היא עשויה לשלב ציטוט מכתבי הסופר בהקשר ביוגרפי, אבל גם להניח מרחב להבדלים, להיסוסים, והיא גם עשויה להוליך סופר לומר את ההיפך: “אני לא מאמינה לסופרים הדכאוניים שמסתגרים שנתיים בחדר. אם הם כתבו בדם לבם, אז גם אני כתבתי בדם לבי” (עירית לינור). אף שהסופרים, לפי אילת נגב, כן כותבים “בדם לבם”, סיפור־העל שלה אינו מסגרת נוקשה וסכמטית.

אין כאן “ניתוחים” של יצירות – יאמרו מי שיאמרו – ויש עיסוק ב“פיקנטריה” של החיים במקום בטקסטים. כאילו טקסטים אינם רשת שמתמלאת מכוחו של השיח והשיג התרבותי, הכולל, ועוד איך, ביוגרפיות. כאילו המוזרויות הנפלאות שאנו מוצאים בסיפורים של גוגול, אינן נולדות, בין השאר, גם מתוקף מגען עם כל רפרטואר המיתוסים הביוגרפיים על האיש גוגול.

דורות של חוקרים “המיתו” את המחבר, וחטאו בהתעלמות מן המציאות התרבותית. טקסטים הנם צמתים שדרכם זורמים ועוברים טקסטים אחרים (כל הטקסטים של התרבות), ואולם גם הסיפורים הדרמטיים על היוצרים, ה“מוזרויות” שבהן הם מתפרסמים, (בהחלט סיפורים ולא איזושהי אמת מוצקה) הם חלק מן הרפרטואר התרבותי הזה.

הניתוק האנטי־רומנטי בין “טקסטים” לחיי המחברים, מעולם לא קנה לו מהלכים ממשיים בקהילה המתעניינת בספרות בארץ (מהלכים “ממשיים” בניגוד למהלכים אקדמיים). התעניינות בספרות כוללת, בפירוש, אתר מכובד האמור להתמלא באמצעות הסופר, באמצעות המפגש איתו, באמצעות דיבורו על עצמו. (ולא רק על “כוונותיו” ועל תהליך היצירה). התרבות שלנו כוללת גם את הסופר כ“גיבור”.

אבל מול זה, חזקים לא פחות, עומדים רחשי־לב “פוריטאניים”, ואולי היסוסים, שגם הם חלק מן העניין. כל אחד רוצה להציץ, אבל בהיחבא, ומבקש שהגילוי לא יהיה גלוי מדי. הספרות העברית שילמה רבות על שנות העדרותן של ביוגרפיות, הנוגעות בחיי יוצריה המרכזיים. חסר זה הביא לאובדן חלק גדול מצבעוניותה ומחיותה של ספרותנו. העיתונות המאגאזינית המייחדת מקום כל שבוע לכתבות על סופרים, עונה על צורך אמיתי. משום כך, חשיבות תרומתה התרבותית של אילת נגב היא בהיות ספרה מעין “לקראת” כתיבתן של ביוגרפיות שלמות, העשויות לבוא בעקבותיה.