רקע
ר' בנימין
פרץ סמולנסקין: איש המעבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

בהיותנו צעירים לימים גם אנו, קרה לנו עם פרץ בן משה סמולנסקין בשנית את אשר קרה לנו בראשונה עם אברהם מאפו: לבנו הלך שבי אחר קסם־הסיפור. היה זה מומנט של השתאות, של פליאה ותמיהה, של חידוש בבית־מדרשה של הספרות. מימי התנ“ך והאפיקה אשר בתנ”ך הפרידונו ימים וארצות, מדבריות ותרבויות. בערבות מזרח־אירופה קראנו את הסיפור על יוסף, על רות, על כמה דמויות אחרות, כקריאתנו את הסיפור על מעשי־בראשית, – כצלילים ערבים־נוגים מימים, אשר נגוזו־חלפו ודבר אין להם עם חיינו אנו, עם עסקינו אנו. ואם באה תקופת־פריחה שניה למלה העברית תחת שמי־ספרד ובצל תרבות־ערב, הנה לא הקיפה את כל שדות־החזיון. מאחותה הערביה הביאה האוהלה את הוד השיר ועוזו, בו חוללה נפלאות. לסיפורי תתר“א לילות, אשר רק עתה החלו להתרקם, לא שמה לב. אחר־כך בא רמח”ל ויצר דראמה בעברית. ועל סף הספרות החדשה עמד יצחק ארטר ויצר את הסטירה. ואולם מאפו וסמולנסקין יצרו את הסיפור.

לאמור: מאפו הקדים. ייאמר: כ"ב שנה, כמנין האותיות אשר לעברית, ישב הלז ודגר על סיפורו הראשון, מנה וספר כל מלה, שקל כל מליצה, העריך כל פרט. אדם חי בקובנה ורואה חלום בהרי־ירושלים. אדם חי בגולה אשר ברוסיה ומתהלך ברוחו עם מלכי יהודה וישראל, עם חוזים ויוגבים, עם רואים ורועים.

לאמור: מאפו התחיל טווה את הפתיל במקום אשר נקרע: בסיפורי התנ“ך ובמתכונת האפיקה אשר בתנ”ך. הוא גשר גשר על פני מועדים, על פני ימים וארצות, על מדבריות ותרבויות. הוא עשה מעשה־קוסם: הפך מציאות להזייה והזייה למציאות.

מאפו היה הראשון. בינו ובין סמולנסקין עמד סיפור לועזי, מלא דמיון לוהט, פתוס־שבתמימות, ומתורגם בכשרון רב ובהתמסרות מרובה, בדביקות של קידוש־השם: ‘מסתרי־פאריז’. הוי, מה דאב לבנו לגורל רודולף ושרה, כמה חיבבנו את חרבונה, כמה ניאצנו את ‘המורה’ ואת חברתו רעת־המעללים. אך הימים לא ארכו – ונמוג החזיון ונשכח. הוא לא נאחז בנימי־לבותינו. לא היה גם ראוי לכך. ולא היה כל קשר בין גיבוריו המדומים ובינינו. (אך המחבר, איג’ן סי, חשב לתומו כי הוא עולה על חזיונות פלובר).

ונתחולל חלל בלבותינו ובאה שעה של שיעמום וריקנות. ואז בא סמולנסקין וכבש את לבותינו בסיפורו ‘התועה בדרכי החיים’. איזה שם מוזר ואיזה תוכן רב־עליליה, מסודר במתכונת סיפורי־האנגלים. הוא לא דגר כ“ב שנה על כתיבת־סיפורו. הוא לא מנה וספר את האותיות, המלים והפסוקים. אדרבה, דומה, שהסיפור מתפרץ מעטו, עט סופר מהיר, כהתפרץ שיחה סוערת מלב האוהב, הידיד היחידי תחת רקיע־הכוכבים, כהתפרץ אשדות־הרים אחרי מטרות־עוז. דומה, שהסיפור נכתב אגב הליכה, אגב ישיבה, בבית־הקהוה ובבית־הדפוס – ככתוֹב אחר־כך הרצל את ‘מדינת־היהודים’. והוא לא סיפר על אמנון המתגעגע בשבי על אהובת־נפשו או על תמר בת־השוע המתרפקת בזכרונותיה על בחיר־לבבה, או חבלי איג’ן סי, או נשגבות־שילר על מארקיז פוזה בחזיון ‘דוֹן קאַרלוס’. הוא סיפר לנו על המון בריות, שהיו בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו. הוא סיפר על הנער־’המשורר' העוזר לחזן, על ה’רבי' ועל ‘חסידיו’, עליהם ועל נשיהם, על בחור־הישיבה הנודד למעבר לגבולים ועל מאות טיפוסים אחרים. הוא נגע בנימי־לבותינו. הוא תיאר אותנו בעצמנו. הוא סיפר לנו בצהרים את אשר חשבנו אמש בשכבנו ובבוקר בקומנו. הוא הוציא את הבד הגדול מנרתיקו וכתב עליו בחרט נאמן את הסיפור הגדול בעל ארבעה חלקים, בעל תתר”א עמודים. הוא נתן לא ליריקה שבאידיליה, אלא דראמה שבסיפור.

ואף הוא הוסיף כמה סממנים.

הוא הוסיף את נופך־ההומור. לא סאטירה, לא עקיצה חדה ודקה, שהיא נוצרת אגב ניקור וחיטוט, אגב ריכוז־המחשבה, אגב מרירות והתמרמרות, אלא צחוק רחב ותמים, שהוא מתלווה לאיש חי אגב סיפור־המעשה, אגב שטף־סיפורו: הומור, שנעשה צבע הסיפור וחלק ממהותו. והוא הוסיף את הפאתוס שבנשגב. גדעון, בחור ישיבה, מדבר עם רעהו על ישעיהו הנביא. הוא מדבר, לכאורה, באזני רעהו, אך אנו גם אנו עושים אזנינו כאפרכסת. אנו שומעים דברים נלהבים, לא שמעה אָזננו עד כה. אנו רואים את הנביא בזוהר חדש. פתאום נתגלה לנו, כי ישעיהו אינו בעיקר ענין לימודי, ענין למבארי מקראות קשים. פתאום חדל גם הדגש החזק להפיל עלינו אימתה ופחד. אמנם, גם ה’ביאור' דיבר על נועם־מליצותיו ועוז־חזיונותיו. אולם ב’ביאור' היו מליצות וכאן היו – חיים. כאן היו דברים אחרים, כאן הורגש אחרת. בחור־הישיבה לא ביאר, אלא הרעים בקולו, קול עז, על ערך הנביא ותפקידו, ואנו הרגשנו, שיש איזו קונגיניאלות בין מתנת־הנבואה ובין האיש המספר לנו את הדברים האלה. – אכן, גם על שקספיר דובר לנו בסיפור של סמולנסקין. צוהר לתרבות אנגליה הגדולה והרחבה.

והוא הוסיף עוד דבר־מה: נימה דתית. אכן כפרדוכס ישמע הדבר, אבל אמת הוא. משל־הדיוט: ‘רוצה אדם להכיר יהודי דתי – יבקש בין האפיקורסים של דור־ההשכלה’. עומק־ההכרה במשל זה. פרץ בן משה סמולנסקין היה אדם ריליגיוזי בתוך־תוכו. זה כוחו – לאלהיו. הפתוס הנשגב אשר בנפשו גרם לכך. באמצע־סיפורו, בקצה החלק השלישי, הוא כותב לפתע־פתאום פרק־שירה בשם ‘יום־הכיפורים’ (כך כותב טולסטוי בחלק האחרון של ‘אנה קארינינה’ פרק שירה על האביב). הוא יוצר ‘שטימונג’ [=הלך נפש] של ‘כל נדרי’ ו’נעילה' ביחד – ובסופרלאטיב. וכמה יפה פרק זה וכמה זיעזע את נשמותינו, בהיותנו גם אנו צעירים לימים! היהודי בהול הוא על עסקיו, על סיפורי־מעשיותיו. הבהילות היא חלק ממהותו. הסמל אשר לו – הרכבת הבהולה לדרכה. יוצא, שהיהודי ברכבת הוא יהודי שביהודי, כפול־שמונה, כדג במימיו. אך יש, לגודל הפלא, אשר היהודי ברכבת יפסיק את עסקיו, את סיפורי־מעשיותיו ויקום ויאמר: ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא’…

כזה הוא בן־עמנו וכזה הוא המספר פרץ בן משה סמולנסקין.

הוא הטיל סערה בלבבות.

הוא היה מלך־המספרים בעברית. רומניו זכו למהדורות חדשות עוד בחייו וכמה מסיפוריו תורגמו לועזית. הוא ידע, כי רכש לו את לב־הקורא. רבים ניסו לחקות את דרכו. אך הוא לא בא רק לספר את סיפוריו, ליצור ‘שטימונג’, ולבדח ולשעשע, להתל ולעקוץ, – הוא בא להטיל סערה בלבבות, לזעזע, להרתיח מצולה, להינבא. ‘כי לעוררך אני בא’.

על שער־הקונטרס ‘ביקורת תהיה’ כתב בתורת מוטו:

שמעו נא, המבקרים!

אל דרך החנפים אל תלמודו!

ומגידופי־המחברים אל תחתו,

כי יחתו האוילים מהמה! –

והוא לא חת. הוא בא לעורר מלחמה והוא נשאר נאמן לגורלו.

הוא היה בן־המעבר. ויחיד בדורו היה.

דור־ההשכלה, אשר קדם לו, ידע רק את היחיד בישראל ועשה כוונים לתיקון־נפשו של היחיד. השכלתו, מאור־שכלו, שיפור נימוסיו, תיקון־פרנסתו, – בזה הגו ועל זה חשבו. ‘הפעולה הציבורית המשותפת עוד לא באה בחשבון. אף במחשבה על הציבור היה כבר כדי להטריד, כדי לגזול את המנוחה, מנוחת־הנפש, הדרושה כל כך לחוקר ולפייטן. אין גם צורך בכך. יתקן כל יחיד את עצמו וממילא יתוקן גם הציבור, הסכום הכולל של היחידים’. חיים זליג סלונימסקי מעבר מזה ואד“ם הכהן מעבר מזה היו גיבורי התקופה ההיא. נתעדנה השירה על־ידי מיכ”ל, נתאזרה עוז על ידי יל"ג הצעיר. אך עדיין לא יצאה מתחום־היחיד. הציבור מאן דכר שמיה. הוכשר הדור ל’חברת מפיצי־ההשכלה'. רק מעבר לגבולין, רק במערב נוסדה חברת ‘כל ישראל חברים’. המושג ‘חיבת ציון’ התחיל רק מהבהב. פינסקר עוד לא כתב את הקונטרס על שחרור עצמנו. ובן־יהודה טרם ישאל את ‘שאלתו הבוערת’. קלישר והס רק התחילו לעורר את הלבבות.

אך אז, כבר אז, ניבא הוא לשחרור: כבר אז בער ולהט רוחו הגדול של סמולנסקין.

הוא היה הפובליציסטן הראשון בעברית, שהיה בעל שיעור־קומה גבוה. בכתבו מאמר־ספר לשאלת־הזמן, דומה כאילו מאחורי המאמר־הספר עומד לגיון. הוא השתמש במלה העברית כמו בתרועת־מלחמה. הוא עשה את ירחונו־בימתו בחינת Headquarters.

הוא לא שאל את שאלת יל"ג:

הוֹי, מִי יָחוּשׁ עֲתִידוֹת, מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי,

אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשׁוֹרְרֵי־צִיּוֹן הִנֵּנִי? –

הוא לא שאל בתרפים: הוא חש עתידות. לו ברור היה, שהוא לא האחרון, אלא הראשון, לא המסיים, אלא המתחיל, לא המספיד, אלא המנבא: הרץ ההולך לפני הדורות אשר יבואו.

ואף לא שאל את שאלת אחד־העם: האמנם אני עוד פרנס לפי הדור הזה? או שאלת ברנר אשר ב’המעורר': האם ירחוני הוא צורך־המונים? – הוא הרגיש בתפקידו בחיי־עמו וידוע ידע, כי ירחונו הוא, ‘השחר’, פרוש על ההרים, לפני בוא שמש־ההמונים; כי ההמונים בוא יבואו, ואוי, אוי להם, אם יתמהמהו ולא ימהרו לבוא. ‘חי אני אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם’.

היפלא הדבר, כי חולל תנועה? – רבים נתגייסו לעבודה על ידו. היה עונג וששון להישמע לו, שלא על מנת לקבל פרס. ד"ר שלמה רובין קפץ ונשבע, שיתן מפרי־עטו מדי חודש בחודשו – והעשיר את הספרות בכמה ספרים חשובים. ורבים אשר עשו כמותו.

רבים אהבוהו אהבת־נפש, התפלאו על כוח־עבודתו, על מסירותו ל’השחר', שלא פירנס את עורכו. והוא כתב את המאמר הראשי בהמשכים, את הרומן בהמשכים, והמון עניינים אחרים. שנה אחר שנה. וגם מן העסקנות לא משך את ידו, את עתו־עטו.

ספריה שלמה יצר. ספרים וסיפורים, סיפורים וספרים. בעלי אחדות פנימית, בעלי נפש אחת, לשון אחת, בעלי סגנון אחד. ניתנו מרועה אחד. כל זיוף־קול, כל טישטוש עצמיות לא נמצאו בו. וברור, שלא הריק את המעיין. אילו לא מת בחצי־ימיו, היה מוסיף לתת את תנובתו, היה מטביע עוד יותר את צביונו על מהלך־הספרות.

באמצע ימיו מת, זה ארבעים שנה. את הספר, בה"א הידיעה, לא כתב. בכל אלה. אפשר, לא הספיק. את ‘לישרים תהילה’ קראו לפני מאה שנה ויקראו אחר מאה שנה. גם ‘אהבת־ציון’ לא תירא בהתחלף הדור. אך ספריו של סמולנסקין כבר אינם עומדים כיום במרכז־התעניינותנו. תשומת־לבנו אליהם היא היסטורית־לימודית. וסיפוריו נקראים, אמנם, עוד בעונג על־ידי הדור הצעיר, אך אינם מרתקים את מורשי־לבו.

גורל טראגי הוא זה, המלווה את איש־המעבר. מן השעה הוא יונק, היא זכותו הגדולה והשפעתו היא לשעה. זהו גם גורלו של סמולנסקין. אך בזמנו היה הוא המנהיג הבלתי־מוכתר. היתה השפעתו מורגשת לאין ערוך. הרגישו זאת בחייו והרגישו זאת במותו. המנוח ד"ר יעקב שמואל פוקס, עורך ‘החוקר’, שלמד אז בברלין במחלקה העליונה בגימנסיון, כתב אז באגרת אל אהרן קמינקא כי ביום ששמע כי סמולנסקין מת, ביקש חופש מאת הפרופיסור, באשר אי־אפשר לו להתרכז ולהקשיב ללקחו. וזה הבין לרוחו.

לפני ארבעים שנה הובל לקברות. כולנו תלמידיו ומי־מעיינותיו שתינו כולנו. נרכין גם אנו כאן, בירושלים, בעצרת־עם של מאות איש ואשה, את ראשנו בפני הקבר אשר במיראן, בפני האיש הגדול הזה, אשר את כל חייו, את כל רוחו נתן ל’עם־עולם' – ובעין יפה.

הלא כה דברי־הפייטן: ‘מי שפעל לדורו, פעל לכל הדורות!’

[תרפ"ה]


המלצות קוראים
תגיות