כשאתה הוגה את השם הנכבד: ד"ר שלמה רובין, אתה עוזב מבלי משים את לשון־החפזון של ימינו אלה ואתה מדבר רגע בשפת העברים. מלים, מבטאים ביבליים עולים כמו מאליהם על שפתיך: ‘נאסף אל עמו’ ‘זקן ושבע ימים’.
וכשאני הוגה את השם הנכבד של הגליצאי הגדול, עולים על לבי שמות וזכרונות יקרים כל־כך, חביבים כל־כך, הרי אני נזכר בשלשלת־יוחסין שלמה של יקירי ישראל בגליציה, החל בשמשון בלאָך הלוי, ר' נחמן קרוכמל ואחוזת־מרעיו וכלה בד"ר שלמה רובין נוחו עדן ובחברו הגדול אשר עודנו מתהלך בתוכנו פרופ' דוד היינרייך מילר. ויחד עם זה אני נזכר בנהר פרוט העובר את העיר צ’רנוביץ וברוכסי־ההרים של בוקובינה עם שפעת יערות־אלונים אשר עליהם – התחנות הראשונות של משכילי־גליציה. עוד עתה מתהלכים במקומות האלה סיפורים ואגדות על עלומי ימי האנשים האלה, על התור הראשון של רובין, מילר, טלר וחבריהם.
ואיזו תמונה של תום וענוות־צדק, של שקט ושאננות, של מחקר לשם מחקר, של ‘הגיבור בתור חוקר’ ניצבת לפניך. חסרים כל צבעים מוגזמים, כל אפקטים רועשים.
קול דממה דקה…
קול דממה דקה.
הוא חי כל ימיו בשקט ובבת־צחוק על שפתיו. הוא נתן את כל ימיו, את כל כוחו, את כל אוצרות־רוחו לעמו, מבלי דבר דבר, מבלי בקש דבר, מבלי לבוא באיזו טענה, באיזו תביעה. והוא נאסף אל עמו בשקט, במתינות, לאט־לאט, באיזו בת־צחוק על השפתיים…
איזו תמימות! איזו ענוות־הרוח! הוא היה בן משק הפילוסופיה. במקצוע זה נטה אחר בן־עמו הגדול: שפינוזה. ספריו הפילוסופיים בגרמנית עשו תמיד איזה רושם. ואולם לאחר שהמטיר עליו שד“ל אש וגפרית – באיזו חיבה, באיזו הוקרה דיבר הוא בשד”ל! בתור שפינוזאי הכיר את אמיתותו של הכלל הגדול: אל הצטער והתמרמר, אַל שמוח ואהוב, כי אם להבין. הוא הבין את מתנגדו. ואולם בלבו העברי עלה על מורהו: הוא אהב את מתנגדו.
ויחסו אל סמולנסקין! בידיעותיו עלה שבעתים על בעל ‘השחר’, ואולם הגליצאי הגדול, – ביחד עם בראנדשטטר וחבריו, – חש את האש הקדושה אשר בלבב סמולנסקין ומיד נתן אל ידו לידו. בלי אומר ודברים הרבה: מבלי להתריע על זה בקהל.
קול דממה דקה.
קול דממה דקה.
הוא חי מעין החיים הארוכים של גיתה ובכל הימים האלה היה כמעיין הנובע. עוד בשנותיו האחרונות כתב את ‘חידות־העולם’ וכתב גם מאמרים מקוריים יפים ומהוקצעים. אחרים דיברו על דבר ההשכלה, לחמו בעד השכלה והוא לא דיבר ולא לחם, אלא הביא אותה מלוא־חפנים האוהלה…
ובאים האנשים הטובים, בני דורנו וימינו אלה, ורואים גם בזה איזו כוונה מסותרה להלחם, איזה חשק לסתור, להרוס, לקרקר קיר.
התמימים! עשו את המקרה לחוקה. משום שהתעסק על פי נטייתו במסתרי האמונות והדתות, רואים הם בזה כוונה מיוחדת. את הרהורי־לבם הם מכניסים בו.
לא. הוא לא היה הורס וסותר אלא יוצר ובונה. רוחו אהבה את הסינתיזה, חיבור דברים אשר לכאורה הם רחוקים זה מזה. וידיו עסקניות היו בבנין החיבור הזה, בלי לאות ובחדוות־נפש מתמדת.
‘מעיין הנובע’ – זהו הקו המציין ביותר. לפיכך כתב את ספרו הנחמד על דבר התלבושת של העבריה בימים מקדם, שאין בו שמץ מלחמה והריסה. לפיכך תירגם באופן מצוין את ‘ספר היובלים’ ועוד ספרים גנוזים. לפיכך לא חדל מתת את תנובתו.
יוצר היה ואהבת־היצירה לא פסקה ממנו.
אנשי־המחשבה משחרות־דורו, וילהלם הומבולדט וחבריו, רואים את אושר־האדם באשרו הפרטי, כשהוא חי את מידת־ימיו בטוב ובנעימים, וביחוד כשהוא מוציא לפועל, לאור, את כל סגולותיו וכשרונותיו הנרדמים בקרבו.
ואם מנקודה זו אשפוט על ר' שלמה רובין הרי אין לבכות הרבה. הוא טווה וארג את ארג־רוחו כל הימים. כאילו לא קמו לו כל משטינים וצורי־מכשול על דרכו. וגם לגורל־מפעלו איני דואג. בה בשעה אשר אך עין חכם־היסטוריה תחדור לאוצרות סמולנסקין, למאמריו של ליליינבלום, הנה ימצאו ספריו של רובין תמיד חוג קוראים והוגים בקרב עמנו. הוא עבד עבודה לדורות.
ולמה מתכווץ בי לבי לשמע פטירתו מן העולם? ולמה רוחי בי הומה והוגה נכאים?
– שלושה מתו במרחק־שנים אך בעונת־ימים אחת – פרץ בן משה, משה לייב ליליינבלום ושלמה רובין, שלשתם היו קודם לכל: יהודים גדולים. סמולנסקין ינק הרבה מן החוץ. דומה הדבר, כאילו המצויינים שבנו לא דיים בחלב המקורי. הם צריכים ליהנות מכמה וכמה מקורות ובארות. צאו וראו בבן־עמרם, בבן־מימון, בר' יהודה הלוי, בהרצל…
סמולנסקין ינק הרבה מן החוץ. ואולם הוא היה כולו חטיבה יהודית. בנאצל ובפגום, בצל ובאור. בריינין מספר, כי איזה זמן היה סמולנסקין עוסק בהלוואה־בריבית. עסק יהודי, שראשו עולה עד שיילוק. וכל ספריו ומעשיו ועבודת־ימיו של סמולנסקין מספרים על מלחמה מתמדת בעד הטוב, הצדק והיופי מבלי לבקש גמול ותשלום.
סמולנסקין – אתה מוצא בו את הפתוס של הנביא העברי. ליליינבלום – אתה מכיר בו את פרצופו של העסקן העברי. ורובין – אתה רואה בו את החוקר והוגה־הדעות העברי. ואין אני מתכוון פה לאיזו שיטה ולאיזה חוקים מוצקים, אלא לרוח החיה, למהות ולשורש הנשמות.
ועכשיו כשעמוק־עמוק בקרבנו מפעפעת רוח זרה, כשנשמת אחרים מתדבקת בנו יותר ויותר, האם לא יתכווץ הלב, האם לא יהמה הרוח עם פטירת ‘היהודי האחרון’?
[תר"ע]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.