בהיותנו צעירים לימים גם אנו, קרה לנו עם פרץ בן משה סמולנסקין בשנית את אשר קרה לנו בראשונה עם אברהם מאפו: לבנו הלך שבי אחר קסם־הסיפור. היה זה מומנט של השתאות, של פליאה ותמיהה, של חידוש בבית־מדרשה של הספרות. מימי התנ“ך והאפיקה אשר בתנ”ך הפרידונו ימים וארצות, מדבריות ותרבויות. בערבות מזרח־אירופה קראנו את הסיפור על יוסף, על רות, על כמה דמויות אחרות, כקריאתנו את הסיפור על מעשי־בראשית, – כצלילים ערבים־נוגים מימים, אשר נגוזו־חלפו ודבר אין להם עם חיינו אנו, עם עסקינו אנו. ואם באה תקופת־פריחה שניה למלה העברית תחת שמי־ספרד ובצל תרבות־ערב, הנה לא הקיפה את כל שדות־החזיון. מאחותה הערביה הביאה האוהלה את הוד השיר ועוזו, בו חוללה נפלאות. לסיפורי תתר“א לילות, אשר רק עתה החלו להתרקם, לא שמה לב. אחר־כך בא רמח”ל ויצר דראמה בעברית. ועל סף הספרות החדשה עמד יצחק ארטר ויצר את הסטירה. ואולם מאפו וסמולנסקין יצרו את הסיפור.

לאמור: מאפו הקדים. ייאמר: כ"ב שנה, כמנין האותיות אשר לעברית, ישב הלז ודגר על סיפורו הראשון, מנה וספר כל מלה, שקל כל מליצה, העריך כל פרט. אדם חי בקובנה ורואה חלום בהרי־ירושלים. אדם חי בגולה אשר ברוסיה ומתהלך ברוחו עם מלכי יהודה וישראל, עם חוזים ויוגבים, עם רואים ורועים.

לאמור: מאפו התחיל טווה את הפתיל במקום אשר נקרע: בסיפורי התנ“ך ובמתכונת האפיקה אשר בתנ”ך. הוא גשר גשר על פני מועדים, על פני ימים וארצות, על מדבריות ותרבויות. הוא עשה מעשה־קוסם: הפך מציאות להזייה והזייה למציאות.

מאפו היה הראשון. בינו ובין סמולנסקין עמד סיפור לועזי, מלא דמיון לוהט, פתוס־שבתמימות, ומתורגם בכשרון רב ובהתמסרות מרובה, בדביקות של קידוש־השם: ‘מסתרי־פאריז’. הוי, מה דאב לבנו לגורל רודולף ושרה, כמה חיבבנו את חרבונה, כמה ניאצנו את ‘המורה’ ואת חברתו רעת־המעללים. אך הימים לא ארכו – ונמוג החזיון ונשכח. הוא לא נאחז בנימי־לבותינו. לא היה גם ראוי לכך. ולא היה כל קשר בין גיבוריו המדומים ובינינו. (אך המחבר, איג’ן סי, חשב לתומו כי הוא עולה על חזיונות פלובר).

ונתחולל חלל בלבותינו ובאה שעה של שיעמום וריקנות. ואז בא סמולנסקין וכבש את לבותינו בסיפורו ‘התועה בדרכי החיים’. איזה שם מוזר ואיזה תוכן רב־עליליה, מסודר במתכונת סיפורי־האנגלים. הוא לא דגר כ“ב שנה על כתיבת־סיפורו. הוא לא מנה וספר את האותיות, המלים והפסוקים. אדרבה, דומה, שהסיפור מתפרץ מעטו, עט סופר מהיר, כהתפרץ שיחה סוערת מלב האוהב, הידיד היחידי תחת רקיע־הכוכבים, כהתפרץ אשדות־הרים אחרי מטרות־עוז. דומה, שהסיפור נכתב אגב הליכה, אגב ישיבה, בבית־הקהוה ובבית־הדפוס – ככתוֹב אחר־כך הרצל את ‘מדינת־היהודים’. והוא לא סיפר על אמנון המתגעגע בשבי על אהובת־נפשו או על תמר בת־השוע המתרפקת בזכרונותיה על בחיר־לבבה, או חבלי איג’ן סי, או נשגבות־שילר על מארקיז פוזה בחזיון ‘דוֹן קאַרלוס’. הוא סיפר לנו על המון בריות, שהיו בשר מבשרנו ועצם מעצמותינו. הוא סיפר על הנער־’המשורר' העוזר לחזן, על ה’רבי' ועל ‘חסידיו’, עליהם ועל נשיהם, על בחור־הישיבה הנודד למעבר לגבולים ועל מאות טיפוסים אחרים. הוא נגע בנימי־לבותינו. הוא תיאר אותנו בעצמנו. הוא סיפר לנו בצהרים את אשר חשבנו אמש בשכבנו ובבוקר בקומנו. הוא הוציא את הבד הגדול מנרתיקו וכתב עליו בחרט נאמן את הסיפור הגדול בעל ארבעה חלקים, בעל תתר”א עמודים. הוא נתן לא ליריקה שבאידיליה, אלא דראמה שבסיפור.

ואף הוא הוסיף כמה סממנים.

הוא הוסיף את נופך־ההומור. לא סאטירה, לא עקיצה חדה ודקה, שהיא נוצרת אגב ניקור וחיטוט, אגב ריכוז־המחשבה, אגב מרירות והתמרמרות, אלא צחוק רחב ותמים, שהוא מתלווה לאיש חי אגב סיפור־המעשה, אגב שטף־סיפורו: הומור, שנעשה צבע הסיפור וחלק ממהותו. והוא הוסיף את הפאתוס שבנשגב. גדעון, בחור ישיבה, מדבר עם רעהו על ישעיהו הנביא. הוא מדבר, לכאורה, באזני רעהו, אך אנו גם אנו עושים אזנינו כאפרכסת. אנו שומעים דברים נלהבים, לא שמעה אָזננו עד כה. אנו רואים את הנביא בזוהר חדש. פתאום נתגלה לנו, כי ישעיהו אינו בעיקר ענין לימודי, ענין למבארי מקראות קשים. פתאום חדל גם הדגש החזק להפיל עלינו אימתה ופחד. אמנם, גם ה’ביאור' דיבר על נועם־מליצותיו ועוז־חזיונותיו. אולם ב’ביאור' היו מליצות וכאן היו – חיים. כאן היו דברים אחרים, כאן הורגש אחרת. בחור־הישיבה לא ביאר, אלא הרעים בקולו, קול עז, על ערך הנביא ותפקידו, ואנו הרגשנו, שיש איזו קונגיניאלות בין מתנת־הנבואה ובין האיש המספר לנו את הדברים האלה. – אכן, גם על שקספיר דובר לנו בסיפור של סמולנסקין. צוהר לתרבות אנגליה הגדולה והרחבה.

והוא הוסיף עוד דבר־מה: נימה דתית. אכן כפרדוכס ישמע הדבר, אבל אמת הוא. משל־הדיוט: ‘רוצה אדם להכיר יהודי דתי – יבקש בין האפיקורסים של דור־ההשכלה’. עומק־ההכרה במשל זה. פרץ בן משה סמולנסקין היה אדם ריליגיוזי בתוך־תוכו. זה כוחו – לאלהיו. הפתוס הנשגב אשר בנפשו גרם לכך. באמצע־סיפורו, בקצה החלק השלישי, הוא כותב לפתע־פתאום פרק־שירה בשם ‘יום־הכיפורים’ (כך כותב טולסטוי בחלק האחרון של ‘אנה קארינינה’ פרק שירה על האביב). הוא יוצר ‘שטימונג’ [=הלך נפש] של ‘כל נדרי’ ו’נעילה' ביחד – ובסופרלאטיב. וכמה יפה פרק זה וכמה זיעזע את נשמותינו, בהיותנו גם אנו צעירים לימים! היהודי בהול הוא על עסקיו, על סיפורי־מעשיותיו. הבהילות היא חלק ממהותו. הסמל אשר לו – הרכבת הבהולה לדרכה. יוצא, שהיהודי ברכבת הוא יהודי שביהודי, כפול־שמונה, כדג במימיו. אך יש, לגודל הפלא, אשר היהודי ברכבת יפסיק את עסקיו, את סיפורי־מעשיותיו ויקום ויאמר: ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא’…

כזה הוא בן־עמנו וכזה הוא המספר פרץ בן משה סמולנסקין.

הוא הטיל סערה בלבבות.

הוא היה מלך־המספרים בעברית. רומניו זכו למהדורות חדשות עוד בחייו וכמה מסיפוריו תורגמו לועזית. הוא ידע, כי רכש לו את לב־הקורא. רבים ניסו לחקות את דרכו. אך הוא לא בא רק לספר את סיפוריו, ליצור ‘שטימונג’, ולבדח ולשעשע, להתל ולעקוץ, – הוא בא להטיל סערה בלבבות, לזעזע, להרתיח מצולה, להינבא. ‘כי לעוררך אני בא’.

על שער־הקונטרס ‘ביקורת תהיה’ כתב בתורת מוטו:

שמעו נא, המבקרים!

אל דרך החנפים אל תלמודו!

ומגידופי־המחברים אל תחתו,

כי יחתו האוילים מהמה! –

והוא לא חת. הוא בא לעורר מלחמה והוא נשאר נאמן לגורלו.

הוא היה בן־המעבר. ויחיד בדורו היה.

דור־ההשכלה, אשר קדם לו, ידע רק את היחיד בישראל ועשה כוונים לתיקון־נפשו של היחיד. השכלתו, מאור־שכלו, שיפור נימוסיו, תיקון־פרנסתו, – בזה הגו ועל זה חשבו. ‘הפעולה הציבורית המשותפת עוד לא באה בחשבון. אף במחשבה על הציבור היה כבר כדי להטריד, כדי לגזול את המנוחה, מנוחת־הנפש, הדרושה כל כך לחוקר ולפייטן. אין גם צורך בכך. יתקן כל יחיד את עצמו וממילא יתוקן גם הציבור, הסכום הכולל של היחידים’. חיים זליג סלונימסקי מעבר מזה ואד“ם הכהן מעבר מזה היו גיבורי התקופה ההיא. נתעדנה השירה על־ידי מיכ”ל, נתאזרה עוז על ידי יל"ג הצעיר. אך עדיין לא יצאה מתחום־היחיד. הציבור מאן דכר שמיה. הוכשר הדור ל’חברת מפיצי־ההשכלה'. רק מעבר לגבולין, רק במערב נוסדה חברת ‘כל ישראל חברים’. המושג ‘חיבת ציון’ התחיל רק מהבהב. פינסקר עוד לא כתב את הקונטרס על שחרור עצמנו. ובן־יהודה טרם ישאל את ‘שאלתו הבוערת’. קלישר והס רק התחילו לעורר את הלבבות.

אך אז, כבר אז, ניבא הוא לשחרור: כבר אז בער ולהט רוחו הגדול של סמולנסקין.

הוא היה הפובליציסטן הראשון בעברית, שהיה בעל שיעור־קומה גבוה. בכתבו מאמר־ספר לשאלת־הזמן, דומה כאילו מאחורי המאמר־הספר עומד לגיון. הוא השתמש במלה העברית כמו בתרועת־מלחמה. הוא עשה את ירחונו־בימתו בחינת Headquarters.

הוא לא שאל את שאלת יל"ג:

הוֹי, מִי יָחוּשׁ עֲתִידוֹת, מִי זֶה יוֹדִיעֵנִי,

אִם לֹא הָאַחֲרוֹן בִּמְשׁוֹרְרֵי־צִיּוֹן הִנֵּנִי? –

הוא לא שאל בתרפים: הוא חש עתידות. לו ברור היה, שהוא לא האחרון, אלא הראשון, לא המסיים, אלא המתחיל, לא המספיד, אלא המנבא: הרץ ההולך לפני הדורות אשר יבואו.

ואף לא שאל את שאלת אחד־העם: האמנם אני עוד פרנס לפי הדור הזה? או שאלת ברנר אשר ב’המעורר': האם ירחוני הוא צורך־המונים? – הוא הרגיש בתפקידו בחיי־עמו וידוע ידע, כי ירחונו הוא, ‘השחר’, פרוש על ההרים, לפני בוא שמש־ההמונים; כי ההמונים בוא יבואו, ואוי, אוי להם, אם יתמהמהו ולא ימהרו לבוא. ‘חי אני אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם’.

היפלא הדבר, כי חולל תנועה? – רבים נתגייסו לעבודה על ידו. היה עונג וששון להישמע לו, שלא על מנת לקבל פרס. ד"ר שלמה רובין קפץ ונשבע, שיתן מפרי־עטו מדי חודש בחודשו – והעשיר את הספרות בכמה ספרים חשובים. ורבים אשר עשו כמותו.

רבים אהבוהו אהבת־נפש, התפלאו על כוח־עבודתו, על מסירותו ל’השחר', שלא פירנס את עורכו. והוא כתב את המאמר הראשי בהמשכים, את הרומן בהמשכים, והמון עניינים אחרים. שנה אחר שנה. וגם מן העסקנות לא משך את ידו, את עתו־עטו.

ספריה שלמה יצר. ספרים וסיפורים, סיפורים וספרים. בעלי אחדות פנימית, בעלי נפש אחת, לשון אחת, בעלי סגנון אחד. ניתנו מרועה אחד. כל זיוף־קול, כל טישטוש עצמיות לא נמצאו בו. וברור, שלא הריק את המעיין. אילו לא מת בחצי־ימיו, היה מוסיף לתת את תנובתו, היה מטביע עוד יותר את צביונו על מהלך־הספרות.

באמצע ימיו מת, זה ארבעים שנה. את הספר, בה"א הידיעה, לא כתב. בכל אלה. אפשר, לא הספיק. את ‘לישרים תהילה’ קראו לפני מאה שנה ויקראו אחר מאה שנה. גם ‘אהבת־ציון’ לא תירא בהתחלף הדור. אך ספריו של סמולנסקין כבר אינם עומדים כיום במרכז־התעניינותנו. תשומת־לבנו אליהם היא היסטורית־לימודית. וסיפוריו נקראים, אמנם, עוד בעונג על־ידי הדור הצעיר, אך אינם מרתקים את מורשי־לבו.

גורל טראגי הוא זה, המלווה את איש־המעבר. מן השעה הוא יונק, היא זכותו הגדולה והשפעתו היא לשעה. זהו גם גורלו של סמולנסקין. אך בזמנו היה הוא המנהיג הבלתי־מוכתר. היתה השפעתו מורגשת לאין ערוך. הרגישו זאת בחייו והרגישו זאת במותו. המנוח ד"ר יעקב שמואל פוקס, עורך ‘החוקר’, שלמד אז בברלין במחלקה העליונה בגימנסיון, כתב אז באגרת אל אהרן קמינקא כי ביום ששמע כי סמולנסקין מת, ביקש חופש מאת הפרופיסור, באשר אי־אפשר לו להתרכז ולהקשיב ללקחו. וזה הבין לרוחו.

לפני ארבעים שנה הובל לקברות. כולנו תלמידיו ומי־מעיינותיו שתינו כולנו. נרכין גם אנו כאן, בירושלים, בעצרת־עם של מאות איש ואשה, את ראשנו בפני הקבר אשר במיראן, בפני האיש הגדול הזה, אשר את כל חייו, את כל רוחו נתן ל’עם־עולם' – ובעין יפה.

הלא כה דברי־הפייטן: ‘מי שפעל לדורו, פעל לכל הדורות!’

[תרפ"ה]

כשאתה הוגה את השם הנכבד: ד"ר שלמה רובין, אתה עוזב מבלי משים את לשון־החפזון של ימינו אלה ואתה מדבר רגע בשפת העברים. מלים, מבטאים ביבליים עולים כמו מאליהם על שפתיך: ‘נאסף אל עמו’ ‘זקן ושבע ימים’.

וכשאני הוגה את השם הנכבד של הגליצאי הגדול, עולים על לבי שמות וזכרונות יקרים כל־כך, חביבים כל־כך, הרי אני נזכר בשלשלת־יוחסין שלמה של יקירי ישראל בגליציה, החל בשמשון בלאָך הלוי, ר' נחמן קרוכמל ואחוזת־מרעיו וכלה בד"ר שלמה רובין נוחו עדן ובחברו הגדול אשר עודנו מתהלך בתוכנו פרופ' דוד היינרייך מילר. ויחד עם זה אני נזכר בנהר פרוט העובר את העיר צ’רנוביץ וברוכסי־ההרים של בוקובינה עם שפעת יערות־אלונים אשר עליהם – התחנות הראשונות של משכילי־גליציה. עוד עתה מתהלכים במקומות האלה סיפורים ואגדות על עלומי ימי האנשים האלה, על התור הראשון של רובין, מילר, טלר וחבריהם.

ואיזו תמונה של תום וענוות־צדק, של שקט ושאננות, של מחקר לשם מחקר, של ‘הגיבור בתור חוקר’ ניצבת לפניך. חסרים כל צבעים מוגזמים, כל אפקטים רועשים.

קול דממה דקה…

קול דממה דקה.

הוא חי כל ימיו בשקט ובבת־צחוק על שפתיו. הוא נתן את כל ימיו, את כל כוחו, את כל אוצרות־רוחו לעמו, מבלי דבר דבר, מבלי בקש דבר, מבלי לבוא באיזו טענה, באיזו תביעה. והוא נאסף אל עמו בשקט, במתינות, לאט־לאט, באיזו בת־צחוק על השפתיים…

איזו תמימות! איזו ענוות־הרוח! הוא היה בן משק הפילוסופיה. במקצוע זה נטה אחר בן־עמו הגדול: שפינוזה. ספריו הפילוסופיים בגרמנית עשו תמיד איזה רושם. ואולם לאחר שהמטיר עליו שד“ל אש וגפרית – באיזו חיבה, באיזו הוקרה דיבר הוא בשד”ל! בתור שפינוזאי הכיר את אמיתותו של הכלל הגדול: אל הצטער והתמרמר, אַל שמוח ואהוב, כי אם להבין. הוא הבין את מתנגדו. ואולם בלבו העברי עלה על מורהו: הוא אהב את מתנגדו.

ויחסו אל סמולנסקין! בידיעותיו עלה שבעתים על בעל ‘השחר’, ואולם הגליצאי הגדול, – ביחד עם בראנדשטטר וחבריו, – חש את האש הקדושה אשר בלבב סמולנסקין ומיד נתן אל ידו לידו. בלי אומר ודברים הרבה: מבלי להתריע על זה בקהל.

קול דממה דקה.

קול דממה דקה.

הוא חי מעין החיים הארוכים של גיתה ובכל הימים האלה היה כמעיין הנובע. עוד בשנותיו האחרונות כתב את ‘חידות־העולם’ וכתב גם מאמרים מקוריים יפים ומהוקצעים. אחרים דיברו על דבר ההשכלה, לחמו בעד השכלה והוא לא דיבר ולא לחם, אלא הביא אותה מלוא־חפנים האוהלה…

ובאים האנשים הטובים, בני דורנו וימינו אלה, ורואים גם בזה איזו כוונה מסותרה להלחם, איזה חשק לסתור, להרוס, לקרקר קיר.

התמימים! עשו את המקרה לחוקה. משום שהתעסק על פי נטייתו במסתרי האמונות והדתות, רואים הם בזה כוונה מיוחדת. את הרהורי־לבם הם מכניסים בו.

לא. הוא לא היה הורס וסותר אלא יוצר ובונה. רוחו אהבה את הסינתיזה, חיבור דברים אשר לכאורה הם רחוקים זה מזה. וידיו עסקניות היו בבנין החיבור הזה, בלי לאות ובחדוות־נפש מתמדת.

‘מעיין הנובע’ – זהו הקו המציין ביותר. לפיכך כתב את ספרו הנחמד על דבר התלבושת של העבריה בימים מקדם, שאין בו שמץ מלחמה והריסה. לפיכך תירגם באופן מצוין את ‘ספר היובלים’ ועוד ספרים גנוזים. לפיכך לא חדל מתת את תנובתו.

יוצר היה ואהבת־היצירה לא פסקה ממנו.

אנשי־המחשבה משחרות־דורו, וילהלם הומבולדט וחבריו, רואים את אושר־האדם באשרו הפרטי, כשהוא חי את מידת־ימיו בטוב ובנעימים, וביחוד כשהוא מוציא לפועל, לאור, את כל סגולותיו וכשרונותיו הנרדמים בקרבו.

ואם מנקודה זו אשפוט על ר' שלמה רובין הרי אין לבכות הרבה. הוא טווה וארג את ארג־רוחו כל הימים. כאילו לא קמו לו כל משטינים וצורי־מכשול על דרכו. וגם לגורל־מפעלו איני דואג. בה בשעה אשר אך עין חכם־היסטוריה תחדור לאוצרות סמולנסקין, למאמריו של ליליינבלום, הנה ימצאו ספריו של רובין תמיד חוג קוראים והוגים בקרב עמנו. הוא עבד עבודה לדורות.

ולמה מתכווץ בי לבי לשמע פטירתו מן העולם? ולמה רוחי בי הומה והוגה נכאים?

– שלושה מתו במרחק־שנים אך בעונת־ימים אחת – פרץ בן משה, משה לייב ליליינבלום ושלמה רובין, שלשתם היו קודם לכל: יהודים גדולים. סמולנסקין ינק הרבה מן החוץ. דומה הדבר, כאילו המצויינים שבנו לא דיים בחלב המקורי. הם צריכים ליהנות מכמה וכמה מקורות ובארות. צאו וראו בבן־עמרם, בבן־מימון, בר' יהודה הלוי, בהרצל…

סמולנסקין ינק הרבה מן החוץ. ואולם הוא היה כולו חטיבה יהודית. בנאצל ובפגום, בצל ובאור. בריינין מספר, כי איזה זמן היה סמולנסקין עוסק בהלוואה־בריבית. עסק יהודי, שראשו עולה עד שיילוק. וכל ספריו ומעשיו ועבודת־ימיו של סמולנסקין מספרים על מלחמה מתמדת בעד הטוב, הצדק והיופי מבלי לבקש גמול ותשלום.

סמולנסקין – אתה מוצא בו את הפתוס של הנביא העברי. ליליינבלום – אתה מכיר בו את פרצופו של העסקן העברי. ורובין – אתה רואה בו את החוקר והוגה־הדעות העברי. ואין אני מתכוון פה לאיזו שיטה ולאיזה חוקים מוצקים, אלא לרוח החיה, למהות ולשורש הנשמות.

ועכשיו כשעמוק־עמוק בקרבנו מפעפעת רוח זרה, כשנשמת אחרים מתדבקת בנו יותר ויותר, האם לא יתכווץ הלב, האם לא יהמה הרוח עם פטירת ‘היהודי האחרון’?

[תר"ע]

א. בסירה מקושטת־פרחים

אחי! אתה אומר: עליך המצוה לכתוב לנו על בן־יהודה, שהרי אתו היית, אתו נפגשת ואתו הלוך הלכת בארחות־החיים. ושוב אתה אומר: עליך החובה לכתוב קושט־דבר־אמת, לא לשאת פנים, לא לעצום עינים בפני דפים מטושטשים, פגומים במסכת־חייו. אידיאליזציה למה? יעמוד ‘מורה מורנו’ בן־יהודה לפנינו, כולו כמו־שהוא, באורותיו וצלליו. בו אנו חפצים, בצדקתו ובחטאו, ולא בחסר ויתיר, ולא בכחול־הזיוף, יחי הזיוף אפילו לשמה, לשם כוונה טובה, הגונה, מוסרית, לאומית או יפעתית. אין צורך בפסלי־שיש, אלא בדם־אדם רותח ומפרכס, אם למשכן ואם לעגל. לב מי יהגה בו, בלי שיעמוד האיש מלוא־קומתו לפניו? וממי נעלם, כי הצל אורב לאור וכי במקום גדלותו שם גם חולשתו? כי האור והצל מעורים זה בזה? הבה לנו את בן־יהודה, אשר חזו עיניך! נעניתי לך, אחי. אמנם, על קרבן רענן יפה השתיקה, הרכנת־ראש שבדממה. במה הדבר אמור? כשיש שתיקה, כאשר בני־אדם מלווים חרש את חברם, צועדים מדודות, מתון־מתון, נזכרים בהרפתקאות ימים חלפו ולא ישובו לעולם, מהרהרים־מערערים אגב כיווץ־הלב במתרחש לבוא, בקצרה: נועצים מבט אילם בים־הזמן ובחבר זה, שחצה בסירה רבת־שנים את גליו, ועתה נעלם מאתנו לעולמים.

וְהַחַיִים וְהַמָּוֶת אַחִים

שִׁבְתָּם יַחַד,

אִישׁ בְּאָחִיהוּ יִדְבָּקוּ.

ואולם בשעה שהכל מדברים, בשעה שנדמה כאילו אומרים להמיתו מחדש מיתת־דיבור, בשעה שמעמידים את ארונו ליד כל קרן־זווית, וכל הפיות וכל העטים ננעצים, ואך אין אתה שומע את הדיבור אשר ממך ואשר לך הוא – בשעה כזאת מצוה וגם החובה לדבר.

אכן, קמה גם נהיתה נבואת ברנר: לא שלחו חכמים לסקול את ארונו. הלוויה כזאת לא ראתה ציון החדשה מימיה. מעין זה היה גם במות סטרינדברג ובהיקברו. לא רק כאילו נתפייסו קנאי־הימין, אלא גם חרדי־השמאל. היתה הרגשת־נעילה, הורדת הוילון האחרון. עימעמה ההרגשה: הוא לא יחטא עוד לנו, ואף אנו לא נחטא עוד לו. חדל רוגז. היתה הרווחה. אך אלי באה עוד הרגשת־לוואי: ידידים היינו. גדולה אהבה, אך גדולה שבעתיים ידידות. יד ביד כי תשולב ועין כי תביט בידידות אל עין.

צַר לִי עָלֶיךָ, אָחִי יְהוֹנָתָן,

נָעַמְתָּ לִי מְאֹד.

נִפְלַאתָה¹ אַהֲבָתְךָ לִי –

מֵאַהֲבַת נָשִׁים.

אהבת־נשים אינה פוסקת עד זיקנה ושיבה. היא מנת כל גבר. היא אינה זקוקה לסיוע מיוחד. אך אהבת־רעים היא יקרת־המציאות, מתת אלוה ממעל, מנת יחידי־סגולה, והיא מותנה בתנאים ידועים. והיא ניתנה לי מאת הנעדר. זה אשר את משכבו הציעו לו מקרוב על אדמת חב"ד בהר הזיתים – ידידי היה. כנחל שוקט היתה ידידותנו. המות גילה לי רז זה. המות הוא פרשן־עמקן מאין כמוהו. המות והידידות. חיים בני־אדם, חיים ומתהלכים במהלך ידוע, בביאור ידוע, והנה בא הוד־המות ומגלה את הלוט־הלוט ומבאר הכל מחדש ומיטיב לבאר.

ואני ראיתיו במצבים שונים, בזמנים ובמקומות שונים, אך עכשיו אין אני רואהו אלא במצב אחד, – כשהוא יושב בחדר־ספריו בקומה התחתונה, המופנה אל הסימטה הנקיה, אל סימטת בני־חבש, והוא יושב בקרן־זווית, לפני השולחן הארוך המכוסה תמיד ספרים פתוחים (ותמיד באותו הדף), וליד החלון הפונה לצד הסימטה. היום יום מימי האביב או הקיץ, או סתם יום שמש זורחת. השעה לפני צהרים, הוא בחזקה שכבר עבד חצי יום, הוא לבוש מפלגא ולעילא רק כתונת לעורו, כתונת מגוונת, בלתי מכופתרת כהוגן, פתוחה קמעא לאויר; אין איש זולתנו בחדר, והוא יושב לו ישיבה מתוך קורת־רוח, מדבר ומרבה לדבר (מרגלא בפיו: ‘לי יש פנאי’), כשבת־צחוק של הנאה, של רוח אידילי, ניצבת בקרן־זוית של השפתים, ועיניו נוצצות מתוך מנוחת הנפש וחדוותה. העינים הללו! בעיקר אין אני רואה עכשיו לא את הגוף הצנום, לא את השערות האדמדמות־הצהבהבות, לא את כל הגוויה, הדומה משהו לזו של אחד־העם; בעיקר אין אני רואה אלא את מבט־עיניו, אין אני שומע אלא את קילוח־דיבורו. כך מביט וכך מדבר רק הידיד, הקרוב אליך. נפלא! מעולם לא הוכיחני על שיצאתי ל’תרבות רעה‘, על שרגלי עמדו שוב בחורבת־הדורות, באותה חורבה של ר’ יוסי, שבה בת־קול מנהמת יומם אף לילה, בקצרה: על ששניתי ופרשתי ונהייתי שוב יהודי של יהא־שמיה־רבא. הוא, שנלחם מלחמת־תנופה בדת ותורה, הביט על כל זה ברחבות־הנפש. אחרים, קטנים ממנו לאין־ערוך, התחילו, לרגלי מקרה עגום זה, בדלים ממני והפסיקו את ה’יחסים'. קנאים מעטים, מן הותיקים ומהדרים מן המהדרים, פגעו בי ולא רצו לדור אפילו בשכונתי. חזרה ונשנתה אותה הקומידיה הקטנה של ד"ר שטוקמן בדראמה של איבסן, כאשר הוא, היחיד, אומר להפריע את מלאכת מעיין־הישע על אדמת־ביצה. אפילו ברנר סבל מעט מזה (או כמו שאומר הלועז: Mitleidenschaft gezogen wurde in [=נמשיך להיות אח־לסבל]). בכלי־מיבטא מסיטרא־דשמאלא נדפסה ביקורת שלילית על ‘האדמה’ שלו ובתור הוכחה נזכרה העובדה העגומה, כי גם אני השתתפתי באותו ירחון. רק בן־יהודה לא נע ולא זע. קילוח השיחה, נשאר כמו שהיה: פנימי, יסודי, ידידותי, גלוי־בתכלית ונלבב־בתכלית. קילוח השיחה היה אפילו עליז, שובב, נחפה ברצי הבנה מלאה. הוא קיבל את העובדה ולא עורר שאלה. ואני אמרתי אל לבי: אכן, יש פלדוובל קטן־רוח ויש גיניראל גדול־רוח. והוא היה גיניראל. אומץ־רוח של מצביא, של מפקד היה בו. אך מקרה הוא שלא שלח את ידו בצבא, שלא שימש את נפוליון, שלא היה חברו של טרוצקי, אלא עסק בספרים ועתונות וחיי־ציבור והחיאת־לשון. והיתה בו מגדלות־הרוח של מצביא, המתיחס בגודל־נפש, בהבנה מלאה למנוצחים, בה בשעה שהפרחחים עודם נוהגים איבה, לעג־שאננים וקטנות־המוח. הוא התפאר, כי כבר הספיק להחריב את הדת, לאמור: להכות את צבא־הדת שוק על ירך. וזאת לא היתה התפארות־שוא. זאת היתה הכרה. והכי על אויב אשר כזה יתעורר? לא, הוא חשבו למנוצח, הראוי לחנינה. ‘סאנקציות’ לא ביקש. במכתבו הארוך אלי בדבר ימי־מאסרו הוא מדבר גם על זה בהבנה מלאה. מנקודת־מבט של ‘במלחמה כמו במלחמה’. מלשינות אתם אומרים? שקטו, יהודים. אילו היה הוא קנאי דתי, היה עושה למעלה מזה. היה עוקר את ההורסים מן השורש, היה צולה אותם על המוקד. לא, זה היה לו עתה אויב מדומה, אויב עלוב בעצם, צל־אויב. את אבק־השריפה אשר לו שמר לאויבים אחרים ויותר חזקים.

או יש אשר חדר־הספרים עודו בקומה העליונה והאור חודר דרך החלונות משני קירות; הימים ימי־שקט, לפני פרוץ הסופה, והתורכי אז בארץ, אך קרני־המישוש מושטות כבר מול ערב – והוא מוסר קטעי־שיחה עם בעיד אלחוסיני, הערבי הכי־נכבד אז בירושלים; אין איש זולתנו בחדר; השיחה כאילו כבר נסתימה, אך לא, הוא אינו יכול להתאפק, לעצור בלשונו; הוא מוכיחני גלוי על אשר באחד ממאמרי ב’העולם' אשר באודיסה דיברתי דופי גם בעתוניו. הוא יצא מאצטגנינותו, מדבר ברגש, הקול רועד מעט והוא כבוש מעט ובעיניו נוצצו רסיסי־דמע… נפוגותי עד מאד. עד־אז לא ראיתיו רגשני. לא ראיתי בת־עינו דומעת. ניכר, כי נפגע עד־מאד מן המעשה אשר עשיתי. הוא גם ביאר את מקור העוצב. היתכן? היתכן כי ידיד יכתוב כזאת? ענין הידידות תפס מקום רב. העולם נחלק לשניים: ידידים ואויבים, מאהבים ומשנאים. מה שבאמצע – דומן שאינו שווה בשימת־הלב. זוהי מתכונת בני־שם. האנגלים יצקו את המימרה: ‘צדק או עוול – מולדתי’. אך בני־שם עוד הקדימו ואמרו: ‘צדק או עוול – שבטי’ שבט בנימין מגן עד כלות־הכוחות על בני גבעה, אף־על־פי שבודאי גם הוא היה מתעב את המעשה הרע אשר אלה עשו. בתולדות ערב מסופר על מלחמה, שארכה ארבעים שנה בין שני שבטים ושהחריבה כמעט את שניהם. הסיבה היתה חטאו של אחד הנכבדים משבט אחד. אביו של זה, שהכיר בחטא בנו, רצה למסור אותו בידי השבט השני ולמנוע את התפרצות־המלחמה. אך נשיאי השבט מיחו, ובחרו במלחמה ממושכה מאשר להשאיר אפילו את החוטא, את העבריין שביניהם, בלי הגנה. מחמד רצה לבטל את כוח־השבט וניסה להעמיד במקומו את כוח הקיבוץ הדתי. אך מכיון שכל הערבים תוכו לאיסלם, ממילא חזר וניעור רגש השבט ולא נעקר עד היום הזה. אף רגש־המשפחה של בן־יהודה היה עצום מאד. ואילו במקום השבט באה הידידות. לא יחידי היה בדבר זה. אתה מוצא כחזיון הזה גם אצל שרידי הבילו"יים והקרובים אליהם. גע באחד מהם ועדת־דבורים תקיפך. כי מעבר לידידות יש דבר־מה הנקרא אוביקט ומאזני־צדק; כי יש למושך בשבט סופר דבר־מה הדומה למתימטיקה, אשר אין אהבה או שנאה חלה עליו כלל, – דבר זה הוא מעבר ליכולת־התפיסה של אנשי־גזע אלה.

או יש אשר אנו הולכים אז אל הספריה אשר לדומיניקנים; הוא מציגני לפני ה’אבות' ומשיג בעדי את רשיון הביקור והשימוש בספרים. אגב־שיבה אנו מדברים במילונו והוא שוב נרגש וקולו רועד־רועד. ניכר כי הקול בוקע ועולה ממעמקי ההרגשה. והוא אומר לי: אם אזכה ואכתוב את המלה האחרונה במילון, אז אצטרך לסייעתא־דשמיא, כדי שהלב לא יתפקע מהתרגשות… ואנו ממשיכים את דרכנו מחרישים, שקועי־הרהורים והדממה עוטרת את הככר.

או יש אשר אראהו עוד בפגישה הראשונה. הוא יושב וקורא ברוב קפדנות את ‘מדרש הנעלם’. על שאלתי הוא נותן מענה, בלי גרוע עין מן הספר. נדמה: הוא בולע את השורות, רודה בהן ומדביר אותן; אגב־קריאה ואגב־דיבור ישרטט את המקומות הנחוצים. ויהי אז בעיני גם המשרטט ל’מדרש נעלם'. –

ב. תולע

יכיר את בן־יהודה רק מעט מי שיראה בו אך את החוסן, את תקיפות־הרוח, את היד החזקה, את הלוחם לעברית, את מחריב הדת, היהדות; גם למטבע שלו יש לו לגודל התימה, שני צדדים: תקיפות לאין־שיעור מצד אחד ורכות לאין־קץ מצד אחר. רכרוכית של נשים. אלא שהיה גדול גם בתקיפותו וגם ברכותו. את גדלותו חשתי בעיקר בכל פגישה־שביחידות, באין אחר אתנו. במדע המיטאפסיכולוגי היו נתקלים – לפני ד"ר שרנק־נוטצינג – באותו קושי, כי המדיום היה נפגע מכל פנים חדשות שבחבורה; ויצא כי אותם הנסיונות, שהיו מצליחים ביחידות, שוב לא עלו יפה בשעה שרבּוּ המשתתפים. מעין זה היה משפטו של בן־יהודה. כלעומת שרב מספר המשתתפים, כן קטן חנו, כן הלך הלוך והתכווץ, הלוך והצטמצם. בהיותו לבדו, בא הוא לידי בליטה, היה הבודד הגדול. ברבים היה בבואה לרבים. קרני־מישוש לו דקות־מן־הדקות והוא חש את צפוני־המאוויים של הרבים ונשמע להם ומציית להם. הלוחם הכביר בשער היה איש־השלום בבית. יוצא, שהיו בעצם שני בן־יהודה. יש שנגלה האחד, הגדול ביותר, ויש שנגלה השני, המצוי ביותר. מכאן היחס השונה אליו גם בין אנשים תמימי־רגש.

על עמודי שבועון עברי בארץ־ישראל נדפס פעם כתב־אשמה על בן־יהודה. בסופה של אותה קטגוריה נאמר בערך: ‘השאלה היא, אם לפרסם את העובדות האלה או לא. ר’ בנימין אומר: לא. ברנר אומר: הן. אתם עשו כפי רוח בינתכם'. לאמור: אותו כתב־אשמה נכתב רק בתור חומר למאמר בצירוף ‘צריך־עיון’ בצדו. למעשה יצא, שנתפרסם עם הצריך־עיון. לחזור ולפרט את כל הענינים האלה – לא כדאי. מספיק לתפוס את הקו העיקרי. במה היינו מחולקים? – ברנר נגלה לו אז בן־יהודה המצוי והוא דן אותו באיזמל הביקורת כדין איש מצוי. ואני חזיתי ביותר את בן־יהודה הבודד, המיוחד, היוצא מן הכלל, אשר לא ימד באמת־המידה של הכלל. למוד את הגדול כקטן, – זאת אומרת: להתנהג אתו שלא כשורה. כולנו מבינים, שיש הבדל בין הבא־בשנים ובין מי שלא הגיע עוד לפרקו. ומדוע זה לא נכיר, שיש הבדל איכותי בין הבלתי־מצוי ובין המצוי? אף היהדות מפלה בין זה לזה. היא חשה, כי יצרו וסבלו של זה מרובים משל אחרים – והיא מניחה, כי אין להרהר אחריו. מידה זו רבתה ביחוד בעולם־החסידות.

בעיקר לא היו כל החטאים האלה אלא חטא אחד: חטא העתונאי. אין להעלים, כי עתונו, באיזה שם מקרי ובאיזה גילגול שהוא, לא היה כלי־מבטא אידיאלי ביותר. בדור שבו כבר זרחה שמשו של אחד־העם, מי שהרים לאין־ערוך את הגובה המוסרי של חכמת־העריכה, היה הניגוד מורגש עוד יותר. הניגוד קיבל לפרקים צורה של פצע עמוק. עתונו נוצר בעיקר למלחמת־הלשון, להפצת ההשכלה ולמלחמתה. הוא גם שימש מכשיר לחידושי־הלשון, לבריאות חדשות מתוך התעשיה העצמית. מה שנתחדש בבית־מדרשם של אחרים נפסל. הנצחונות של מדעי־הטבע נמסרו בסגנון חגיגי, כדין נצחונות בעלי־ברית, כדי לכרות אוזן להשכלה. אך באותו סגנון נמסרו גם חדשות־המשפחה, עד שהעתון קיבל צורה של רשות פרטית, של התנפחות ‘חצרנית’. מתהלכת המימרה של ‘אשתנו ילדה בן’. והבין לא יכלו וסלוח לא יכלו על שהעתון העלים עין ממומי־הציבור, על שהשתמט מביקורת ציבורית, או שעשאה מידרס לעניינים פרטיים (כגון ‘הנרגנות הגדולה’ כלפי ענתבי בשעתה, שנסתיימה, כעבור זמן־מה, בדברי־חונף). בימי הפקידות הבארונית לא הוקיע את זדון־לבה ואת שערוריותה. הפנייה, הנטייה בכל. שוב ענין הידידים והאויבים. אללי! מן ההכרח ההגיוני לחשוב, שלא בלבד האהבה והשנאה, גורמים נפשיים, גזעיים בעצמם, השפיעו על מידת הביקורת. בני־ירושלים הליזו, כי גם מוסדות־החלוקה ידעו לחסום את הדרך בפני הביקורת. אוי ואבוי! נלחום נלחם העתון על קדושת השפה העברית. אך אפילו בתחום־שבת של השפה לא נשאר העתון נאמן לעצמו, לא נשא את הדגל בגאון, לא שמר עליו תמיד מפני הרבב. אותו כתב־האשמה דן בעיקר על חטאים בנידון זה. אף עמדתו בימי מלחמת־הלשון לא היתה einwandfrei [=ללא ערעור] לגמרי, נתנה מקום ללזות־שפתים. לולי ‘החרות’, עתון של ספרדים, של בן־עטר ועזריאל, שהיתה אתנו ולא נשמעה להצעות בעל־פה ובכתב לקבלת תמיכה מצד ‘עזרה’, אפשר שלא היינו נוחלים נצחון מכריע. אף שותפות בנו עם המומר פיינגולד להוצאת העתון לא העירה את התנגדותו. הוא אמר בהיתול די רציני: כלום נלחמתי בגבאי הכוללים האשכנזים על שגנבו מכספי־החלוקה? אני נלחמתי בהם על שלא גנבו. והוא הסביר את השקפתו: חכמי הספרדים וגבאיהם, שהיו מחלקים את כספי־החלוקה שלהם בינם לבין עצמם, נתעשרו על־ידי כך, קנו שדות וכרמים, רכשו מגרשים ובתים ונהיו לעמודי־הישוב. ואילו גבאי האשכנזים – מתוך שבדרך־כלל חילקו את כל מעות החלוקה לעניים, יצא, שהעניים לא נהנו אלא פרוטות וגם הם נשארו דלים ואביונים, והישוב לא הרויח מזה כלום. כזאת היתה השקפתו, – בבור־לב ובתום־לב. מכאן אי־האימון בחלוצים, הדומים במובן ידוע לבני הכוללים העניים. הישוב יכול להיבנות על־ידי בעלי־רכוש, על־ידי אנשים המסובלים בקניינים חמריים, מעשיים, כספיים. הפייטן ירחף בשמים, והכסף ישלוט בארץ. כזאת היתה ההכרה, שלו ושל רבים מעמודי־הישוב; והוא, בהיותו בעצם גלוי־לב, לא האפיל עליה. גם אין בדעתי להאפיל על הצדדים האלה, אין בדעתי בכלל להאפיל על דבר־מה. אין תועלת בערפל. יהיו הענינים מוקפים אור מסביב. האור הוא יסוד־נצח. טוב הצל ונוח להסתופף בו, אלא שאינו יכול לשמש יסוד לבנין, לחשבונו־של־עולם, של האישיות. ואני נגעתי בצדדים אלה של אישיות זו עוד ב’המעורר‘. בחוברת אחרונה, על העמוד האחרון. אותה רשימה, שבן־יהודה קראה אחר־כך בשימת־לב, כך נסתיימה: ‘הה, מה זה יהמה לבי ורוח נכאה מה זו עושה? אי לך, גניוס אומתנו! גם לחגיך אי־אפשר בלי טיפה מרה, בלי רוח־עצבת…’ אלא שמצאתי שם צד־זכות ועלי־תאנה. לתומי חשבתי: אדם זה מביט על המילון כעל מפעל־חייו ומתיחס בקלות ראש לעתון־סמרטוט; לכל היותר יעריכו כקרדום לחפור בו. כן. המלה ‘סמרטוט’ שאין אני רגיל בה, נזכרה גם בפירוש. אך שבתי וראיתי, כי שגיתי. הוא לא חשב כלל את עתונו לסמרטוט. עליו גאוותו. ילד־שעשועים היה לו, גולת־הכותרת. הוא הוכיחני על השתתפותי ב’החרות’. בעיניו נוצצו דמעות בדברו אתי על חטא שחטאתי בבקרי את עתונו. ושוב: מרגיש אף מרגיז הרעיון, כי הגדול, הבלתי־מצוי, עוסק בסמרטוטים. אם לפרקמטיה, ילך וימכור גפרורים בשוק או יסחר בשטרות, ואל יסאב את הקודש ואל יעשה את המלה העברית חולי־חולין. אמת: הכרכורים הקשים ביותר לא נעשו ישר על־ידו. אמת גם זאת: העתונות העולמית הגדולה, זו של הנורטקליפים למיניהם, אינה בעצם אלא זונה סוררה, שפחה חרופה, מכורה בעד בצע־כסף; אומנות של לסטים ושל בדחנים. הוא גם הוא, בדברו אתי על כשרון־ההתנפחות של עתונאי אחד, הזכיר את המאמר: מה דלדידן הוה מומא – לדידהו לא הוה מומא. ואמת גם זאת: תור־הזהב של העברית עבר. היא חדלה מעמוד ברשות־עצמה. היא מפלגתית בעצם גם בשעה שאינה מכריזה על זאת ולא מיבעי כשהיא מודה בדבר. היא נשמעת לאיזו אקסקוטיבה, זאת אומרת: לאיזה מטומטמים העומדים בראש, לאיזה רוב מגושם, לאיזה המון צפוף. כאן גם כאן פצע עמוק, אשר לא מהרה ירפא. אחד ממשוררינו ציין באזני: קוֹרוּפציה. אחד מסופרינו, מי שהקדיש את מיטב־חייו לפובליציסטיקה העברית, כתב אלי: ‘זה שנים שלא קראתי מאמר בעברית, שיהי כדאי להתחשב אתו’. וזה בשנים המכריעות, לאחר הדיקלראציה. ואני יכול עוד בדוחק להבין העלמת־עין מפקידי־נדיב. אך הבן לא אוכל העלמת־עין ממנהיגי תנועה עממית ומפקידיה. אויה! יש אשר נדמה לי, כי הרוח החיה כיום בעתונותנו הוא Lakeiengeist [= רוח משרתים]. אין עצמיות ואין מעיין האמת. אפילו שתיקה זו במשך שנים בדבר משכורת־הנסיכים של גדולינו ו’חברינו' אומרת דבר־מה. ויאמרו מה שיאמרו: אני רואה בכמה ממאמריו־פאראדוכסיו של בן־יהודה בשנים האחרונות התלקחות רוח הלוחם מקדמת־דנא. הוא קם והתרומם אחרי נפלו. אני מודה ומתוודה, כי כמה דברים במאמריו האלה אשר הרגיזוני בשעתם, נתבררו לי אחר־כך כאמיתיים. אלא שבכל אלה אין להאפיל על הצדדים השליליים, בכל אלה לא תרגע הנפש, זאת הנפש הפאטאלית, המקולעת לעולמים בכף־הקלע, זאת הנפש הכמהה ונכספת לאמת מוחלטת, למוסר מוחלט, לשלימות מוחלטת ולטהרה מוחלטת. – ואין – וצר – – –

ג. מאין ולאן

כִּזְרֹחַ הַחַרְסָה בַּגַּנִּים

בִּנְאוֹת דִּשְׁאֵי עֹנֶג וָאוֹר

כן, לשעבר, בזרוח עוד שמש הארץ לתוך חלון חדרי והוא עודו מתהלך אתנו עלי־אדמות, רשמתי את הדברים האלה:

'גיבור הוא. לית מאן דפליג. מקומו איתן בדפי ה“דוריה” [ההיסטוריה] העברית והעולמית. אך פי־שנים ברוחו. הורמיז ואהורמיז ירדו כרוכים בנשמתו. ויש אשר נדמה, כי כגודל הורמיז כן גודל האורמיז.

הורמיז – זהו גיבור האומה, קנאי לכבודה, אביר לשונה, איש תם יושב אהלי המילון, רב־פעלים, למדן ונקדן ושקדן.

מפלגא ולעילא הורמיז. זה הטיף לאור, שר לקדמה, לשיחרור, לציון, לעברית, לעבודה.

ומפלגא ולתתא אהורמיז. וזה עמד בעדת חנפים, תקיפים, אוגנדה, קלקול השפה, ליבנטיניות, “אפנה”, “אטון־מצרים”'.

אך גם שם נאמר, כי בשל אהורמיז, בשל ‘שמחזאי ועזאל’ לא נשכח את הורמיז, את מבשר־האור; כי לא ינוח שבט אהורמיז על גורל הורמיז. ואמנם, כל פרשת אהורמיז אינה אלא צדדית, זמנית ואינה נוגעת לעצם־ההופעה. עוד שנים מספר ואיש לא יזכור את אהורמיז ולא יעלהו על לוח־לבו, ולנצח־עולמים ינון אך שם בן־יהודה מחיה־הלשון. זוהי גדולתו עולמית וזוהי תפארתו־כבוד. לא רק בתחום־שבת שלנו. אין רבים כמותו גם מחוצה לנו. כי הנשמע כזאת מאז ומעולם, כי ביום אחד יקום איש אחד בלתי־נודע ולא שם לו ולא כוח ולא כסא־מרומים ויאמר ללשון מתה: חיי! בדמיך חיי! וכן יהי? וכזאת עשה הגוץ הזה, השחוף הזה, גרוגרת דר' צדוק הלזו. יתהלל לו וואגנר במנגינותיו, יתפאר ויתרומם לו איינשטיין ביחסיו – הלז יתירה עשה. הוא יצר נגינה למתה, הוא ברא יחסים לרפאים. הוא הסב את גלגל־הזמן אחורנית ויאחז בשלבי־הגלגל מלפני אלפים שנה, עת העברי עוד עברית ידבר. הוא החיה מתים. הוא שם חדשות בארץ. בלי־משים נזכר אתה שוב באותו בן־שם, בן למשפחה עניה, רועה־צאן בנעוריו, ולא שם לו ולא כסא במועצת שועי־מכּה. והנה יצק לו מימרה קלילה: אין אֵל אלא האל ומחמד שליח־האל. ובכוח מימרה קלילה זו יצר עולמות והפיל עולמות.

נזכרה פה הקבלה רבתי זו מלפני אלף ושלוש מאות וחמשים שנה, כדי ללמדך עיקר גדול אחד. כדי ללמדך, שעל מעשים מסוג זה, מפורמאט זה אי־אפשר להוציא משפט מוחלט. כאן דרושה פרספקטיבה של דורות, של מאות בשנים. בוא וראה כי גם מעשה־רב של מרטין לותר ניתן להערכות שונות, כפי מצב־השעה ויחס־המעריך. הוא מרד ברומא – הרי יש כאן מקום לכבוד ותפארת. אך הוא גם הפריע את מהלך הריניסאנס, והרי יש מקום להצטער. הוא שיחרר את גרמניה, וזה נותן טעם לשבח. הוא קרע את גרמניה לשנים, וזה נותן טעם לפגם. קארלייל מהלל, וניטשה מחלל. אם לדיתיראמבים, – אין לך אדם יותר ראוי לזה מאליעזר בן־יהודה, איש־ירושלים. ואולם אם למצות את עומק־הדין, אם להערכת־אמת, בלי משוא־פנים, בלי משפט קדום, מקובל, הרי יש מקום רב לפקפוק. אל אלהים הוא היודע ורואה מראש, אם לא שילמנו מחיר גבוה מעט בעד תחייתה של לשוננו הקדושה. קברניטי־הספרות בשעתם לא סמכו את ידיהם על תחייתה. ענין זה של תחיית־מתים הוא עניין אחראי במקצת. המתים – דין הוא שימותו וינוחו בשלום על משכבותם. חוק הוא מחוקות־הטבע. אם עם־ישראל חדל מדבר בשפתו, אפשר שהיה בזה מן ההכרח הטבעי. ואל תעירו ואל תעוררו עד שתחפץ. תחיית־המתים היא עניינם של אלים ולא של בן־אדם־תמותה.

כִּי אֶל בְּנֵי אֵלִים

לֹא יִדְמֶה, לֹא יִשְׁוֶה

לְעוֹלָם הָאָדָם.

אִם עַד כּוֹכָבִים

יַעֲלֶה שִׂיא רֹאשׁוֹ –

הֵן מַעֲמָד לֹא תִמְצָא

כַּף רַגְלוֹ חֲרֵדָה,

וְהָיָה כְמִשְׂחָק

לַעֲרָפֶל וָרוּחַ.

אף בן־יהודה היה כמשחק לערפל ורוח. עצם תעשיית־המלים שהיתה הכרחית, הרבה מן הערפל ומעט מן הרוח בה. לא רק שהכשיר את כל השרשים הערביים, הקרובים קירבת־גזע, אלא בכלל כל השרשים האפשריים. קום קרא את הרצאתו בזכרונות ועד־הלשון. אפילו ראשי־תיבות כגון ‘חשמה’ ו’לעלן' באו בחשבון. אך בזה לא כל הרעה ולא עצם־הרעה. הרעה היא, שהחיה מלים והמית, הה, את הרוח. הוא בעצמו, בהיותו עוד חניך בית־המדרש הישן, כתב עברית יפה. אך בבית־מדרשו השתרר בליל־שפה, מין ז’רגון אשר לא כתוב בתורה. לשון בת־יומה, שמעט בה ממכמני תרבות עתיקה. לשון של ‘כלי־זמר’ ומבריחי־סוסים. גם בעלי חוש לשוני כיון שנכנסים הם לאותו חדר, מיד קהה חושם וניטל כשרונם. ולבי אומר לי, שאין זה מן המקרה ולא מזדון־לב. לבי אומר לי, כי יש כאן מן ההכרח הפנימי, אף כי עוד לא התגלה לעינים. כבר עמד ד"ר קלוזנר על זה, כי עצם מלחמת־הדת של בן־יהודה היא באיזו מידה תוצאה מחפץ תחיית־הלשון. רבים מאתנו פרקו עול תורה ומצוות, אך בן־יהודה עשה זאת בדחילו־ורחימו. בשימו לחם־חמץ על שולחנו ולא שעה אל יקהת־אם, אל תחנוניה ואל דמעותיה, בהיהפך לה ליל־שימורים לליל תשיעי באב – היה לו זה מתחיית־העברית. רבים נהו אחרי אוגנדה; אך בן־יהודה, בהתלהבותו לאוגנדה עד כדי הביאו את יהושע ברזילי להקאת־דם, היה גם בזה נאמן לתחיית־הלשון. בוא וראה, שכל אותם הדברים השלילים אינם נחלת אותו חדר בלבד. דוק ותמצא את דמות־דיוקנם בכל הישוב החדש, המילולי, עד־כמה שגידולו וחינוכו בקדושה, בארץ התחיה, ואינו בא מן הגולה. העקרות הרוחנית מפליאה. בבואה שלה היא הגימנסיה העברית בתל־אביב, אשר כבר כימי דור ימיה. לא נזכיר לשם השוואה את השמות המקודשים של ‘מיר, אישישוק, וולוז’ין’. נדמה, כי גם עיירות נידחות במדינות מדולדלות הוציאו יותר פרי־תנובה מ’מרכז רוחני' זה. וגדולה התימה: הרי לך בית בצורת ארמון, מפולש, רב אורה, רב־מכשירים, ספרים; הרי לך ‘כוחות הוראה’ מעולים, בעלי השכלה גבוהה, חלוצי־התחיה; הרי לך המלה האחרונה של חכמת הפדגוגיה ונסיעות תכופות למערב לשם ‘השתלמות’, לשם יניקה מן המעין; הרי לך במוסד זה ובדומים לו בארץ אלפי תלמידים, מיטב הנערים והנערות, בעלי־מוח ובעלי רגש. והתוצאה – אפס. אם ראית אחד מהם, שיש בו לחלוחית־מה, חזקה שהביא אתו דבר־מה מבחוץ. בעיקר־הדבר, כל הישוב הזה אינו אלא הגימנסיה. עקרות ושטחיות. דור המילול והדיבור, וגם הדיבר אין בפיו. האם אין בכל זה איזה מום פנימי, מכוסה? האין כאן מישגה, תעתוע, מצוה הבאה בעבירה?

אך אולי מגזים אני? אולי העמסתי על כתפי יותר מאשר תוכלנה מלט משא? הנה אחרישה ואחרים ידברו במקומי. איש לא יפון בבור־לבם, בטוהר־רוחם.

ידבר נא י. ח. ברנר. מורה היה שם שלוש שנים. אהוב למעלה בכיתות הגבוהות, ונחמד למטה – בכיתות הנמוכות. ועינים לו לראות מאין כמוהו ואזנים לשמוע ורוח בו לשפוט את אשר ראה ושמע. הנה קטעים מרשימותיו:

‘מהתחלה’ – ‘התקופה’ ספר ששה עשר, 31–32:

החבריא דוברת עברית, השפה השוררת בבית־הספר, אבל היא אינה דוברת; היא מגמגמת. זוהי חבריא של צעירים אילמים כמעט, צעירים בלי לשון כלל. יוצאים מפיהם מיכנית איזה צלצולי־הברות, הדומים לעברית החדשה, אבל בלי קשר, בלי טעם. מלה עברית, שיודעים אותה, משתמשים בה, בה בלבד או בצירוף עם עוד מלה, אבל מבלי לבנות מן המשפטים הקטועים שום מאמר שלם.

הדלות הנוראה בביטוי, בכלי־המחשבה, מתבלטת עם כל נסיון הכי־קלוש לדבר על ענין יוצא מגדר המשחק בקלפים.

המלה העברית נשארה זרה לנכרים הללו: אינה מקשרת, אינה מרוממת, אינה מגידה כלום. אולי מפני זה הם ממהרים כל־כך להפסיק או ‘להעמיד את הויכוח’, כמו שהם אומרים, מדי יתקרב מי־שהוא אל תוכן מסוג נאצל קצת. כל אותו הסיפוק הנפשי הגדול אצל בן־הספר, המתקבל על־ידי החדירה לתוך שירת שפה קרובה, חסר כאן מעיקרא.

וידבר נא מ. י. בן גוריון. הנה קטעים מדבריו (‘בשדה ספר’, ח"א, פז–פט):

הדור הזה, הדור העברי, שלכאורה כולו עברי, רחוק, רחוק מאד משפת החוזים והחכמים.

קראו את דברי כל אותם האנשים המדברים עברית, וגם לא למדוה בתחילה על־ידי שפה שאינה עברית, וראו עד־כמה רחוקים הם ביסוד־נפשם מן הרוח העברי ומן ההד העברי.

השפה היא דבר טבעי וגידולה יבוא מאליו על־ידי נטיעת ניצנים של לשון. ואולם אין היא דבר מלאכותי הנעשה על־פי חשבון והגיון.

הספר היה לנו לשפת־האם, הספר העתיק והבלתי־מסודר, הספר העתיק באוריו ובצלליו, ואף־על־פי שמרובים צלליו. אולם במקום שהאם והמורים מדברים עברית, יש לנו רק צל שפה עברית, ועוד יותר – תחסר לגמרי מחשבה עברית.

בכל אשר גדל בחוג־הלשון העברי ואשר כולו עברי אין לב חי ודברים חיים. אין מחשבה של חיים ואין ארחות חיים; צפרים מדברות בלשון בני־אדם. נחנק הכל בלבם של אלה, לרגלי שפה עשויה זו. דוקא במקום שאמרנו להיטיב – הרעונו; דוקא במקום שעל־פי השכל צריכה היתה הברכה להיות שלטת במעשי־ידינו – באה מארה.

את נפש בניכם תשחיתו בשפה עשויה בידים; את נפש בניכם אתם קובעים, ואל תאמרו אלה יוציאו לכם פירות, או כבר הוציאו פירות.

וכן (‘מחשבות ותורות’, ח"א, קמה):

יפול כל הצעיף מהגעגועים החזקים, אשר פרו בלבנו עד־הנה. הרי החלום הארוך – והרי הפתרון! היה תהיה יהדות הדורות ארץ־ישראלית, כלומר, בן־יהודית, או לא תהיה כלל בעולם. ואנו אומרים לנפשנו: למה היה כל העמל הרב של כל המועדים והתקופות וכל הטורח הרב שבקרבנות התולדה והגולה. – אמנם בימי־הגולה הארוכים לא היתה פת לאכול ותמק נפשנו ברעבון, אבל פתו של בן־יהודה, הפת הארץ־ישראלית, כפי צביונה עתה וכל מהלכה, היא אולי גרועה מרעבון ממש. היא אינה משביעה, אינה משביעה, לא את הגוף ולא את הנפש…

ד. צמר

אני ניצב, בחזון לבי, ליד צוק־סלע, בינות לעצים עבותים, לרגלי ההר. החמה שוקעת במדורות. למולי איש עולה מן הארץ ומעדנות ישרך את דרכו. אכיר מראהו ואשמע קולהו:

– הארכת למעניתך ועל שני דברים עיקריים פסחה מחרשתך.

– מה הם?

– ‘שאלה נכבדה’.

– בזה הקדימו אחרים.

– והמילון?

– ענין לבלשנים. אף אין בו מן החידוש. היו לפניו ויבואו אחריו. החידוש הוא רק ביסוד המחיה.

– ואותו ביטלת תכלית ביטול…

– מחילה. רק סיכומו של דור אחד סיכמתי. בפירוש אמרתי: דור דור וסיכומו. כזה הוא מפעלך. בכל דור ישפטו מחדש. ועוד גם זאת: מפעלך, כזה של בן־מכה וד"ר לותר, לא ישוב אחור. עכשיו אין לסגת אחורנית. אתנו היא, העבריה המדברת, ואתנו תהיה בכל אשר נלך. עכשיו אין לנו אלא לטכס עצה על השיכלול ועל השיבוח. עתה הננו ‘לאחר המעשה’. ואת המעשה הזה, המכריח, עשית אתה, אתה…

ובדברי את הדברים האלה והנה קרן עור פניו, נגוז ויעלם.

ובהעלמו לנצח – והנה נידלדלתי גם אני.

[וינה תרס"ג]

את מפעל־חייו של סוקולוב יכול אתה לשרטט בשלושה קווים: הסופר, הציוני והמדינאי. וצריך להוסיף, שכל תקופה אחרונה מוסיפה על הראשונה, מבלי שתתיש כוחו במשהו. דומה הוא לאותו האילן, שכל מה שהוא מזקין כוחותיו מתרבים ובדיו החדשים אינם גוזלים מענפיו הראשונים.

רשאי אתה לשער, שאילו לא בא הקוסם הגדול תיאודור הרצל, ואילו לא הוציא הלז את התנועה הלאומית מחוגו הצר, ואילו לא הפכה מחיבת ציון לציוניות, כי אז היה אולי נחום סוקולוב נשאר בתחום־הספרות ולא היה פורש הימנה רק במקרים יוצאים מן הכלל. כיוצא בזה אפשר להניח, שאילו לא בא קנטור ויסד את היומן העברי הראשון, כי אז היה אולי סוקולוב מסתפק ב’הצפירה' השבועית ולא היה הולך בגדולות של עתון יומי. כי זה היה הקו המציין באָפיו של נחום סוקולוב, שהוא עצמו אינו מתפרץ, אינו אומר לכבוש את העולם, אינו נלחם בעד ‘חלקו תחת השמש’. הוא אינו ממפלסי־נתיבות כי אם ממשובבי־נתיבות. זה הכלל: כל עבודה אשר יגע בה הוא, הברכה שורה עליה. הוא היה בולט בתור אישיות פינומינלית גם אילו נשאר בתוך ד' אמות של תחום־הספרות. ד' אמות? זה לא. במקום שהוא עובד, ממילא התחומים מתרחבים ומתפשטים, ממילא פורצת האורה פנימה, ממילא נכנסים קניני־חוץ האוהלה. אם גורדון וביאליק היו למשוררי־הדור, אם מנדלי מוכר ספרים וי. ל. פרץ היו למספרי־הדור ולילינבלום ואחד־העם להוגי־דעות שבדור, הנה היה סוקולוב לסופר־הדור. בנידון זה היה אחד ואין שני לו להחבירה. כי למרות פוריותם של בריינין וברנפלד בשעתם, הנה חרש כל אחד מהם רק מעניות ידועות בשדה־הספרות, ואולם סוקולוב חרש את כל השדה.

הקורא העברי ידע את נ. ס. הכותב את פרק ‘דברי הימים’ ב’הצפירה‘. מידי יום ביומו ושנה אחרי שנה. ובחיים הרי יש מצבים שונים ומצבי־רוח שונים, הרי יש ימי־ששון וימי־אבל, הימים אשר בהם תשתפך הנפש על כל גדותיה וימים אשר בהם תתכווץ לתוך קרן־זוית. ואולם כל זה לא נגע לענין. אם ישב במערכת או נדד למרחקים – והוא נדד נסע יותר מכל סופר עברי – אם עלה הרים או הפליג בספינה, מאמרו הקבוע ב’הצפירה’ לא חסר. כבר הדבר הזה היה לפלא. כבר במאמרי־פוליטיקה אלה וכבר בנסיעות תדירות אלה לארצות־המערב היתה, באיזה מובן, הכנה נפשית ומין בית ספר עצמי לסוקולוב הציוני והמדינאי. ואולם בשבילו היה דבר זה ‘כמשחל ביניתא מחלבא’. הוא לא היה זקוק לשום קמיטת־מצח. זה היה בשבילו עניין של שעה קלה ובשבילו כייל היום עוד הרבה, הרבה שעות עבודה. אכן, הוא לא רק שר שירת־העבודה, אלא היה לה לסמל. בזכרוני עולים מאמרים למאות ולאלפים במקצועות שונים, שהצד השווה שבהם, שתמיד היה להם ברק, יפעה, תוכן, ידיעות, הבנת העולם והחיים. אך גם עבודה זו לא הניחה את דעתו. קבצי ‘האסיף’ ו’ספר השנה', תירגומים של כמה ספרים, חיבור ספרים מקוריים וסיפורים מקוריים, חקירות בדברי ימי־ישראל – בכל אלה עסק, בכל אלה עשה, והכל בקלות, בחדוה, בטאקט, באמנות־החיים.

בעצם ימי הפריחה והלבלוב, השפע והעתרת פגש בציונות, בהרצל. רושם אחד לא ימוש מזכרוני. זה היה עוד לפני הקונגרס הראשון, לפני בזילאה. לסוקולוב הגיעו ידיעות, כי השולטן בקושטא עוין את תעמולת הרצל וגם גזר גזרות חדשות על הישוב, כמו־כן שמועה שמע כי ‘הנדיב הידוע’ אינו הולך אחרי שיטת הרצל. תחת רושם הידיעות והשמועות האלה כתב סוקולוב מאמר־אזהרה. מאמר חריף לפי מושגי־הימים ההם. כשהגיע הגליון לוינא, מיד התרגש הרצל, התגעש והתרגז וכמעט שבא לידי הפיכת הקערה על פיה. אך בעבור הסערה נסע עוד בו ביום אל ציר תורכיה אשר שם, וקיבל ידיעות רשמיות, כי היחס בקושטא לא נשתנה לרעה וכי שום גזירות חדשות לא נגזרו. נשען על הידיעות האלה, פנה הרצל במכתב אל ‘הצפירה’ והעמידה על הטעות שבדבר. המכתב הצטיין בבהירותו, בפשטותו והגיונו ויחד־עם־זה רעדו בו עוד נימים מן ההתרגזות הקודמת. במכתב זה משך הרצל את סוקולוב כמו בחבלי־קסם. הוא פירסם מיד את המכתב בצירוף תשובה ארוכה, שנמשכה כמעט על כל הגליון ונסתיימה במלים המציינות: ‘וסוף הכבוד לבוא’. הוא הרגיש כי זהו השינוי, כי זהו המרחב, כי זה האש הרצל הוא הקוסם העשוי להוציא את התנועה הקטנה והדלה לדרך סלולה וכבושה. אמנם, לכנסיה הראשונה בבזילאה הלך עוד בתור אורח, בתור מסתכל מן־הצד, למרות מה שקיבל בעצת מיכל ברקוביץ הזמנה מיוחדת מאת הרצל לבוא בתור משתתף. בצדק יכול היה לרמוז פעם ב’ספר השנה', כי הוא לא נדחק פנימה אלא נתבקש להכנס. אך בזילאה וקסם־הפגישה עם הרצל עשו את שלהם. ולא היו ימים מרובים וסוקולוב היה לנושא־כליו של הרצל ואחד מעוזריו הנאמנים. לבו של סוקולוב אוהב־היופי וחובב־התרבות הלך שבי אחרי איש־התרבות, אחרי איש הדמיון והכשרון. ולא הרצל ולא הוא ולא אחר פילל אז, כי עתיד סוקולוב להשלים את עבודת הרצל.

מה שנתן אחר־כך סוקולוב לתנועה הציונית, חי עוד בזכרון־רבים. מה שעשה בתור מדינאי לא מש עוד מזכרון בני־הדור. הן זוהי ההיסטוריה החיה, הן זהו ההווה! סוקולוב היה המדינאי המכובד של עם־ישראל. גם בעולם המדיני, כמו מקודם בעולם הספרותי והציוני, לא בסופה וסערה דרכו. ישוב דעתו לא יעזבנו, ותמיד הוא שוקל בפלס כל צעד וכל אומר. ויצמן לקח לבבות בפרדוכסיו, באמרות שנונות הקולעות אל המטרה, ברוח ההתקוממות הגדולה. סוקולוב כובש את הלבבות בפיקחותו הרבה, באצילות־נפשו, בבינתו הגדולה, בתלמיד־חכם שבו. הוא הנבון שבחבורה. אשר על כן בכל מקום אשר הקושי המדיני גדול ביותר – שם מקומו.

[תרע"ז]

לדמותו

סוקולוב הוא הדמות הליגנדרית כיום בספרותנו. משונה הרעיון כי העט המפיק מרגליות בשעה זו, הוא שהקסים את אבותינו ואבות אבותינו. לכאורה, הכל פשוט אצלו בתכלית־הפשטות. כל גופו נוטה לקראת השמש, אין קמט בחגוי־הגיונו, הוא המשביר הוא גם המסביר. לכאורה, הוא הסופר המפורסם ביותר, הוא האיש אשר עבר ארצות וימים, הכל קראוהו, ראוהו, שמעוהו. ובכל־זאת לא נתפרש עוד כהלכה ולא הוקף עוד כראוי. מפליא הדבר, שאין לנו עוד היום ספר מקיף על סוקולוב, ספר שיתן לנו את כל דמותו. נכתבו עליו מסות יפות, אבל לא נכתב עליו הספר. נקבצו פעם בפעם חלק מכתביו, אך לא אנתולוגיה של כתביו. לא חסרו לו תלמידים, אך חסר לו החסיד והמסור. בשביל שהוא מחלק מלוא חפניים לכל, לא הזמין אליו החדרה את המעטים ואת הבודדים. הוא הסופר לעם, סופר לכל, רבן של כל בני הגולה, ולא הבחינה העין בזהב־פרוים אשר בעפרותיו ולא ניסה איש לאסוף מן הזהב. הוא נתן את עצמו כולו לעם. היה לרוח מרוחו, והוא גופו כאילו נעלם ונגוז. דמות ליגנדרית.

[שבט תרצ"א]

רחשי קורא: איגרת

סבא יקר ונערץ!

ראשית כל: אל נא תדחה את השם ‘סבא’ המפזז ומכרכר היום בפעם הראשונה לעיניך. אל נא תוציא אל המערכה את צעירותך המופלגה, את רעננות נשמתך, את יכלתך להרגיש כל בן־זעזוע, כל גוון־מחשבה שנולדים ביום אחרון. לא בזה תלוי הדבר: מישנת־השנים אינה זזה ממקומה. בן שבעים לסבאות. לא תועיל שום אפילאציא. על כרחך אתה סבא! כדאי להשתמש בלשונך אתה: זוהי ‘גזרה קדומה, אשר כולנו כאין וכאפס נגדה’. למעשה, הרי היית כבר מזמן ראש הסינאט בספרותנו. ובכל־זאת החרשנו ולא קראנו לך בכינוי. אך היום – שאני.

שנית: אל נא תבהל מפני עצם האיגרת. אין כאן מאמר נוסף לכל המאמרים הרבים הנכתבים עליך כיום. אין כאן מסה ספרותית. אין כאן נסיון לתת כּרקטריסטיקה מקיפה וכוללת. אלא מה יש כאן? איגרת יש כאן. איגרת של שלמי־תודה. איגרת של קורא. איגרת של אחד מאלפים ורבבות הקוראים, אשר אליהם דיברת בשרשרת־הזהב הזאת של עשרות שנות עבודה פוריה. אני הנני אחד מאלה. אחד מהמון האנשים שלקחו ממך בלי־הרף, בכל ימי־חייהם, ומאומה לא נתנו לך. ומעולם גם לא ניגשו אליך ואמרו: תודה לך, המשביר־המסביר. כך דרכו של האיש אשר הקדוש־ברוך־הוא חננו דעה וכשרון במידה מפליאה. הוא זורע על ארץ רבה. הוא זורע על פני העתים. הוא אינו יכול להכיר כל ערוגה וערוגה אשר עליהן הפיץ את זרעוניו. הוא מדבר לקהל ואינו מדבר ליחידים. והיחידים נהנים והולכים ושותקים. ודא עקא, סבא נערץ: הם שותקים גם כאשר הם נפגשים אתך בדרך־חייהם. דבר־מה בולם את פיהם לבלתי יוציאו הגה. דבר־מה? האם זוהי יראת־הכבוד? האם זוהי אימתא־דרבנן? האם זוהי ההרגשה: אתה עומד לפני אדם אשר אגב־עפעוף־עין הוא חודר לכל בתי־נפשך? אשר לא תגיד לו דבר והוא לא ידע? בחינת ליכא מידי דלא רמיזא ביה וליה? יהי איך שיהי: הם שותקים. הם מדברים על ענינים אחרים ושותקים בנקודה חשובה זו. הרי אני אחד השותקים האלה. הרי למולך ישבתי ואת קולך שמעתי וגם ערכתי מכתבים וגם נתכבדתי בתשובה. ובכל אלה שתקתי בנקודה חשובה זו. אך זה היום לא נשתוק. זה היום נסיר את בלימת־הפה. זה היום אדברה גם אני מעט. כאחד מיחידים רבים.

האם לא מקרה מוצלח היה הדבר, כי הכרתיך בקצוי־גליציה וכי שיחרתיך משחרות־ילדותי? כן, מקרה מוצלח היה הדבר. היה בעיירה איש־יהודה אחד ויהודה לבינר שמו. התזכרהו? ויהי האיש כותב לפרקים ב’הצפירה' ומקבל אותה חנם במשך שנים רבות. ושכן היה לי האיש וטוב־לב מאד ויתנני לקרוא אותה יום־יום ושנה־שנה. וככה נתוודעתי אליך משחרות ילדותי. ככה ליויתי מרחוק את דרכך עשרות שנים, צופה ומביט מקצוי־גליציה, דבק בך ולומד כל מבטא, קולט כל רעיון, תופס כל נקודת־מיפנה. לא ידעת אולי אז, כי אתה יושב בוורשוי ומצודת־חינוכך פרושה על ארץ רבה. לא חסרו באותה עיירה אנשי תורה והשכלה, גם הוגי דעות ופילוסופים. יוּם וקאנט, שקספיר ומולייר, מיל והלמהולץ היו ידועים בבית־המדרש. על שפינוזה כתב גם אחד מאתנו. דון קארלוס היה לחם־חוקנו. עם יה“ש, יל”ג וסמולנסקין גרנו. אך אינה דומה קריאת ספר לקריאת עתון יומי. עתון שמתקשר יום־יום עם מקרי־החיים. סופר שמסביר לך יום־יום את העולם הגדול ואת העולם היהודי. זוהי פעולה חינוכית שאין ערוך לה.

במרכז פעולה זו דלק נר אחד: נר־השכל, נר־ההגיון, אולי המלה ‘דלק’ היא כבר פאתיטית במידה ידועה ואינה הולמת. לא דלק אלא האיר. סתם האיר. דרכו של נר להאיר. לא היו מיסתורין. לא היתה קמיטת־מצח. לא היתה תנועה. הימים עוד לפני תנועה. הימים לכאורה ימי־שקט. יש פנאי. בני־אדם מעיינים בספר ומעיינים בחיים. ושם במטרופולין של פולין יושב ראש־המעיינים, ראש־המסבירים. והכל בקלות ובנעימות. דומה: לא מלבו ולא מראשו הוא מוציא מלים כי אם מלבך ומראשך. הוא רק מסביר לך את אשר אתך. הוא נותן לך משלך. הוא חושף נסתרות שבך ועושה אותן לנגלות. דומה: הבטה אחרת מאשר לו אי־אפשר. מפיו אתה שומע פשט־הדברים ושכל־הדברים וחכמת־הדברים. אך למעשה אין כאן אלא ים גדול של פדגוג נפלא, אשר אל כל אשר יחפוץ יטך. וכך הוא נוהג אתך לא יום, לא שנה ולא שנתיים, כי אם עשרות בשנים. לכאורה הוא כותב רק על ‘דברי הימים’. מספר לך על ביסמארק ועל קריספי ועל אילי איטליה ועל גלאדסטון. אך יש שהוא כותב עשרות מאמרים בשם ‘לכו נא ונוכחה’. או יש שהוא מתאר לך את קלסתר פניו של לואיגר. או יש שהוא נוסע לאיטליה וכותב לך עשרות פרקי מסע.

ואם כל זה הוא בגדר מאמר, הנה לאחר מותו של הנ"ץ הוא נוחת דרגה אל הפיליטון. הוא נעשה ‘אורח לשבת’. הוא מתגלה כפיליטוניסטן רב־כח. אתה קורא את דבריו בהמית־לב ובהלמות־לב. ציור כמו זה על יוסף כהן צדק נחרת עמוק־עמוק בזכרונך. כוחו מתגלה בפשטות כבאצילות. אי שם הוא אומר: ויהא שהספרות והעתונות אינן אלא חנות – כלום החנוונים אינם מצווים על מידות הגונות? הוי, אלי, כמה היינו צריכים לשנן אימרת חכמה זו גם היום!

אך בלי משים עברתי מפסי האיגרת לפסי המאמר והמסה, ובזה לא חפצתי. ראה, סבא נערץ, לא דיברתי פה על ההיסטוריון, על החוקר, על השפינוזיסט, על המספר, על הבלשן, על המדינאי, אני דיברתי אך ורק על הסופר, על הפובליציסט והפיליטוניסט, על המחנך של הדור. וראה, סבא נערץ, מיום שחדלת – נתייתם הכסא. יש לנו סופרים, אך אין לנו הסופר, אין לנו המחנך, אמן־פדגוג. אין לנו אב ואם. אנו כולנו הננו ממלאי־מקום גרועים מאד. ‘פני הדור כפני הכלב’. וראה, סבא נערץ, השעה שעת־חירום. שעת חילוף־משמרות. אנשים לאלפים ולרבבות מדוכאים, מיואשים. בין אם הם מדברים ‘אשר עם לבבם’, ובין אם הם שותקים. בין אם הם מצביעים בעד רשימה זו או אחרת, ובין אם הם נמנעים מהצביע. קוראים לזה משבר מדיני חמור. אך במטותא, האין־יש שזהו משבר הסופר? האין־יש כי גלה כבוד מישראל באשר גלה הסופר מישראל? האין־יש כי לתקופה כזו נתכוון אותו תומאס קרליל באמרו, כי יש שהיא משוועת לסופר – ואיננו? אי המחנך הגדול, מורה הדרך, האמן הפדגוג, אשר ימשוך את הדור אחריו כבחבלי־קסם וינהלהו ברוב דעת ותבונה? שובה, שובה, הסופר־המורה!

[ד שבט תרצ"א]

גדול סופרי ישראל

עם מותו נעלם מבימת־החיים אחד מגדולי־העסקנים וגדול־סופרי־ישראל במשך שלושת הדורות האחרונים. דמותו אינה זקוקה לתיאורים, באשר הוא היה מן המפורסמים ביותר. הוא היה גאון־פלאים בכמה וכמה מובנים. עד ימיו האחרונים הפליא את קוראיו במאמריו ובכוח־עבודתו. והנה לפתע פתאום נדם הכנור לעד.

סוקולוב לא התרחק מעולם ממקורותיה הנאמנים של היהדות. סיפרו עליו, שמעולם לא עבר עליו יום בלי לימוד־בגמרא. בייחוד דוקא בימים של התרגזות וסערות־הנפש ביקש מפלט וריכוז על־ידי עיונים בתלמוד. מן הלימוד הזה הכניס גם אלפי חידושים בלשון. ואמנם, בלי שהיה להוט אחרי חידושים היה אחד מגדולי מחיי־הלשון העברית וממחדשיה.

מותו מציין חתימת תקופה גדולה בישראל. זכרו לברכה!

[סיון תרצ"ו]

ובכן היה עלינו בימים האלה לרשום לנו לזכרון שני מאורעות חשובים: מתן המנדט והילקח ידידך הגדול. לא פיללתי, כי יטול גם עלי לדבר באזניך את דבר־התנחומין. לאמור: לבאר את גודל האבידה אשר אין לה תמורה, את גודל החלל אשר חלל זה השאיר אחריו. איזו שמיטה! ידוע ידענו כל ימי חיינו, עוד בהיות אתנו מנדלי, פרץ וכו', כי רק מתי־מספר בתוכנו ראויים הם לכהונה גדולה במקדש־ספרותנו. ואיככה, הה, איככה זה נהיה הדבר, כי דוקא מתי־מספר אלה נגדעו בזה אחר זה במשך שמיטת־שנים אחת? זה אשר עליו אנו מתאבלים כעת, לא היה הגדול שבכולם, הנצחי שבכולם. ואולם לשיעור־קומה ולשיעור־אורה ומישרים הרי הגיע זה כמה, זה כמה, ואף אחד מהם לא עשה כל־כך את כהונתו במקדש־הספרות קבע ועיקר ולא ראה בה חזות הכל, את כל חזון לבו וחייו כמוהו. עוד פעם: איזו שמיטה!

אכן חוק ההתפתחות חל גם בו, למרות היותו מבתחילה ומעיקרא ילד־הפלאים, שר־הכשרון, חביב־הגניוס בספרותנו. די לקרוא את מכתביו אליך, גברתי, על דבר הספרות רק מלפני חצי־יובל שנים ולהשוותם עם מאמריו ורשימותיו מתקופותיו האחרונות, למען ראות את ההבדל ואת הגידול. אותה ונוס, העולה פתאום במכלל יפיה ושלימותה מקצפי־הים, אינה אלא יצור מיתולוגי בלבד. מעבר למיתולוגיה הענין הוא אחר לגמרי. מעבר למיתולוגיה אין קפיצות ואין נסים ונפלאות. גם הארז אשר בלבנון יגדל וישגשג רק ברבות הימים. איזה גידול? זה הגדל. זהו הקולט תמיד, זה אשר יגיעתו לא תחדל, זה הפושט חומר וצורה ולובש חדשים תחתם. אלה ‘תולדות השלמת האדם’. אלה תולדות האדם הגדול, הסופר הגדול. בד ופארה מעל בד ופארה. עלה וציץ על־יד עלה וציץ. ברזל־עשת יובא באש והיה לפלדות. –

אכן הוא היה מורה־דרך לא רק לאחרים, כי־אם גם לעצמו; הוא לימד וגם למד; הוא חשף בלי חשך את מכמני־נפשו וערג גם על אפיקי־הדורות; הוא, היחיד, ניזון גם מסגנון הרבים, מיגיעת חברים מוארי־הכשרון. בהינשא הגלים וירומו גם מפרשי־סירתו. נעימה ההכרה, כי הוא הלך באיזו מידה מן־הצד, אף מנגד. הוא היה ראשית לכל מושרש בזמנו, בחוגו, בבית־אבא, בטל־ילדות מיוחד, באוירה מיוחדת של מקומו ואורח־חייו. וזוהי ממידת גדולתו, שלא שירש את שרשיו, שלא התנכר, שלא התחפש בבגדי־צבעונין של אחרים, שלא ביטא רגשות־הזולת, אלא ביטא, יצר וגילם את־עצמו. שהרי גם זה מטיבו של האדם הגדול, מעצם־מהותו, שהוא גם היוצר וגם היצור,הוא הקובע וקולע אל המטרה והוא־הוא גם עצם־המטרה. זוכר אני אַחד־המאמרים, שפירסם לפני עשרות בשנים ב’הצפירה'. הוא היה כתוב כהלכה, חריף ומבושם, הגיוני מאד וגם רגשני מאד, מזועזע ומזעזע. מי שכתב אותו מאמר היה מסוגל לעשות גדולות גם במקצוע המאמר, להעלותו כמה דרגות ומעלות. אך הוא בצדק מנע את־עצמו מבית־מדרש זה. רבותיו הגדולים, אשר על ברכיהם השתעשע ולאורם ראה אור, לא יצאו אל הרחוב, לא נלחמו בו ולא הטיפו לו, לא הסתדרו, לא גישרו גשרים בינם לבינו; לא אמרו: לחם־שערים! אלא אמרו: מציאות לעומת מציאות, מציאות אוירית אפילו, מציאות דמיונית במקצת, דקה וקלילה, מחוסרת טריטוריה ולא באמת־המידה תימד, – ובכל־זאת מציאות, ובכל־זאת מעין אותה נקודה, מעין אותה אחיזה מה־שהיא של ארכימדס, אשר ממנה יתד וממנה פינה למהפכת־אמת, למהפכת־יסוד, למהפכת־המהפכות: למהפכת־הפנים. הם עמלו ויגעו בשירה ובמדע ובחקירה ובכל דבר־חכמה; הם עמלו ויגעו לכאורה לעצמם, לדורם, לשעתם; אך ההכרה חיתה בהם, כי הם נמצאים על־יד מעיינות־עד, אשר מהם ישקו את עדרי־העתיד. מכוון אני אל העיירה ויימאר. רק מתוך פרספקטיבה זו, מתוך אצטגנינות זו עלינו לגשת גם אל מתנו הגדול. כאן מפתח נאמן להבנתו־צדק.

ומכאן, גברתי, רק עוד פסיעה אחת להבנת צד אחר בידידך הגדול: האוניברסליות! רבותיו אלה, ויצורף אליהם הקוסם הבריטי, ויליאם שקספיר, וכל יתר חמודות־בריטניה, – אשר כולם ביחד הטביעו עליו את חותמם עוד בשחרות־ימיו ואשר כולם ביחד כהו מעט וגם קהו מעט לדור החדר, חניך צרפת ורוסיה וסקנדינביה, – רבותיו אלה הרי לא עגו עוד עוגה מובדלת, לא היו עוד מומחים לאותו דבר, לאותו מקצוע מיוחד; לא חילקו עוד יפה־יפה את הבריאה ואת הנפש ואת השירה ואת החכמה חלקים־חלקים, נתחים־נתחים; אלא איזו אחדות תמה ותמימה חיברה את כל אלה יחד. לא הוגד עוד: חטיבה! לא אמרו עוד: פלוני הוא בעל האידיליה ואלמוני הוא בעל הבאלאדה ואיקס כוחו וגבורתו בניתוח הנפשי ואיפסילון הוא בעל־המכחול לתיאורי־הטבע. לא שמו עוד לב להצלחה מיוחדת במקצוע מיוחד, לוירטואוזיות מיוחדת, אלא לסך־הכל של הידיעות והכשרונות, לעתרת־השפע של האישיות. יד כל אחד היתה בכל. הרדר כתב מחקרים בכתבי־הקודש. אף ווֹלטיר פיזר נתן חילו למקצועות שונים וענינים שונים. הבריאה והאדם והשירה והמדע היו עוד ענין אחד לענות בו, הכל לפי הצורך שבשעה ולפי מצב־הרוח שבשעה. ואף ידידך הגדול הלך בעקבותם. הלך? מבטא זה אינו מדויק כל־צרכו. שהרי לא היתה כאן כוונה, הכרה ברורה, החלטה מסוימת. שהרי גם זה קו מציין בקלסתר־פניו, שאף אשר למרות היותו כולו פיקחות, שנינות, פלס ומאור, למרות היותו כמו יתר חבריו־לגורל בשנת־פחדים זו, כברנר, ובן גריון ואיש־הורוויץ, דבק באבוקת־השכל ובאמונת־השכל, הנה נשמע בכל־זאת בריתמוס־חייו לאיזה צווים נסתרים וכמוסים, שנבעו מתוך מעיינות חבויים שבנפש, – מתוך אישיותו. הוי אומרת, איפוא, כי אישיות זו התפתחה והשתרגה על־פי אימפולסים אחרים מאלה השולטים בשעה זו וברגע זה. לזרא ושלא במקומה היא, איפוא, השאלה: באיזה מקצוע היה כוחו גדול ולתוך איזו רובריקה עלינו להכניסו ואיזו גושפנקה מקצועית עלינו לשים עליו. מתוך חפש מחופש כזה בא משכבר הימים פיקח־תם אחד לידי מסקנה, כי הוא לא היה לא שקספיר ולא דיקנס ולא היפוליט טן וכו' עד סוף כל ה’לא' שבעולם. אמת ויציב! הוא באמת לא היה אף אחד מאלה! אבל הוא היה דוד פרישמאן! אבל הוא היה sui generis [מיוחד במינו] אבל גם הוא נוּשק משפתי הגניוס! אבל גם בו דבק שמץ־מה, קונגניאליות־מה ליוצרים מסוגים שונים ומדורות שונים. –

ארכו הדברים, גברתי, ו’עדיין בן־זומא מבחוץ‘; ועדיין אין בידינו אלא מבט רפרופי מסביב לאילן, מבלי לשהות במאומה על כל בד ובד. ואמנם, מי יתנה היום את תוקף הכל? ומי ישער את כל אשר אבד? הגיעי בעצמך: ומה אם מנדלי היה מת בגילו של פרישמאן – איזו צורה מטושטשה היא משאיר? אנו אין לנו כיום רק תפילה אחת: יאספו נא הבדים אשר השאיר למקום אחד ואז יראה הכל ויוגד הכל. והרשי־נא לי ללחוש באזניך: אז לא תישכח גם חיבת־היהדות שלו, חיבה זו שבערה בקרבו מבפנים ואשר בכל־זאת הגיעה אפילו לידי קריאה: ‘אל תגעו בחדרי!’ ונתבטאה ביתר־הסבר במאמרו ב’העתיד’. לא לחנם כתב לנו הוא, שפיקפק לא רק בעיקר הדתי, אלא, ועוד יותר, בעיקר הלאומי, את ציור־הגעגועים הכי־נחמד לנסיעה לארץ־ישראל וגם את ספר־הנסיעה לארץ־ישראל בעצמו הכי־נחמד, המתחיל והומה באותו פסוק ‘חלחלה לא אדע שחרה’… כולו כיין המשומר. כן, הוא לא יישכח! משלו יצלצל תמיד באזנינו, בלבנו, בנפשנו, גם בשעה שלא נתכוון לזה. ואם כתב פעם לסופר צעיר: ‘חמודות לי דבריך. זוהי מליצה וגם אמת’, והיה גם זה פסוק־פרישמאן. לאמור: ישר, שקוף ומואר – ובלי גיחוך.

ארכו הדברים, והוא הלא שונא־אריכות היה. במות הרצל כתב הוא לנו, אחרי קינת דוד לשאול ויהונתן, את הנקרולוג הכי קצר והכי־יפה במשכיות ספרותנו. התזכרי? הוא הרגיש והדגיש, כי גם מות־בלי־עת של הרצל מידי פיה נאמנה היה לו. האין־יש כזאת גם בנוגע לו? האין־יש לנו ההכרה, כי בלא־עת גוע גם הוא וכי רק החל להרים את כנפיו? כי רק התכונן ללכת לארצות חוילה ואופיר? האין־יש כי תיף השמש ותרב את זוהר־הרקיע לפני צללה הימה?

בוא שלום, מורה־ביקר, סופר נאמן. הומה הלב לזכרך. –

[וינה, חצי אלול תרפ"ב]

לדבורה

לא. אי־אפשר לי לכתוב על בריינין ככתוב על סופר. להעריך את מפעל־החיים, לקבוע את התקופה. רק אחת יחיה האדם תחת השמש ורק אביב אחד יחיה. ואביב חיי אני קשור עם השם הזה, קשור עם אותם הימים מברלין־שרלוטנבורג, עם אותה קומה זקופה, חטובה, עם אותו הראש היפה, רב־התלתלים, עם אותו זוג עינים חולמות, חודרות, מזהירות.

שלש בית"ין גדולות גרו אז בשבילנו, פרחי־הכהונה של הספרות העברית, בברלין: ב’רנפלד, ב’ריינין, ב’רדיצ’בסקי. אך במרכז־חיינו עמד בריינין. תמיד היינו סביבו. בביתו הנאה בשרלוטנבורג, ברכבת המובילה אל העיר, אל המסעדה אשר שם תתאסף ‘שפה ברורה’ ושם ירצה הוא את הרצאתו, בדרך חזרה. הכל היה חוט אחד, שלשלת אחת, שלשלת הספרות העברית. על קוטב זה נסבו השיחות, ההרצאות, הויכוחים. בנקודה זו נבלעה כל הישות, כל המציאות.

כי בריינין אהב את הספרות העברית, את המלה העברית. הוא ראה בה חזות־הכל. אהבה לשמה. היא קסמה אותו, כשהיא לעצמה. הוא אהב כביכול את השכינה שבשפה העברית, את הנשמה שבה. לברנפלד היתה העברית אמצעי לכתוב דברי־חכמה, לברדיצ’בסקי אמצעי לדברי־מרד וצקון־לחש, לברנר אמצעי לבטוי צער־החיים. ואולם לבריינין לא היתה אמצעי. היא היתה לו תכלית בפני עצמה. באהבתה שגה תמיד. אף לא העלים את אהבתו בהעויות־חן. הוא היה אופי שקוף גם בזה. הוא אמר לי פעם: אלמלי הייתי עשיר ולא הייתי זקוק לכתוב עברית מתוך הכרח, הייתי גם כן יושב כל הימים וכותב עברית מתוך עונג.

הוא יצר סביבו אטמוספירה עברית. אנשים, אשר חדלו לכתוב עברית התחילו לכתוב מחדש תחת השפעתו. ואנשים, אשר עוד לא ניסו את הנוצה, היו מוכרחים לנסותה. יש אשר הכיר בטביעת־עין, מי שעתיד להיות סופר עברי. אלי שבשמים! הלא הוא הכניס גם אותי תחת כנפי השכינה העברית. הוא הוא שהטיף, שגילה, שלעג והכריח לשבת על האבנים ולנסות. בעטיו כתבתי את מאמרי הראשון ב’לוח־אחיאסף' תרס"ג, שנערך על ידו. והנה כאן, לשם תיאור היחס שלו אל סופרים מתחילים, שורות אחדות ממכתבו אלי אחרי קראו את מאמרי:

‘קראתי את רשימותיך בשים לב. הא לך משפטי: בקראי את דבריך התעוררו בלבבי ספקות, ערעורים, שאלות וניגודים, אבל קשה לי להתאפק בלי להדפיס את המקומות היפים ברשימותיך, ויש בדבריך גם מקומות המסוגלים לעורר את המחשבה’. ‘בכלל הנני מברך אותך על יצירתך הספרותית הזאת. לא העלית גרה. ערבת את לבך להגיד דבר אשר הרה רוחך, על־כן יישר כוחך’.

להוסיף צריך, כי מכתב זה נשלח אלי דרך הפוסטא המהירה, מעשה־טלגראם, כדי שיקדים לבוא ויגיעני שעות אחדות קודם.

והנה עובדה אחרת. לביתו מתפרץ בחור אחד מגליציה. הבחור אומר אליו: אין אתה מכירני אבל אני מכיר אותך, ובשביל כך פונה אני אליך. מסעי הולך בעוד שתי שעות וחסר לי סכום פלוני (סכום לא קטן). הלוני את הסכום הזה. בריינין נכנס אתו בשיחה. הוא רואה, כי הבחור הוא צנא מלא ספרי. איש אשר שאר־רוח לו. בריינין מוציא את הסכום הדרוש ונותן לו. הוא מלוה אותו אל הרכבת. הוא נקשר אליו בעבותות־אהבה. שם הבחור הזה נתפרסם אחר־כך למדי. זה היה המנוח דוד נימרק. הוא אמר אחר־כך: איני יודע, אם עלי לברך את בריינין או לקללו, אבל הוא עשני לסופר.

ואני צריך רק לעצום רגע את עיני ומומנטים רבים כאלה צפים ועולים בזכרוני. או יש אשר אנו, פרחי הכהונה, יושבים בחדר־האורחים בלחש מסביב למיחם הנוצץ, גומעים את התה ומתלחשים. כי בחדר־הכתיבה יושב הוא על עבודה תכופה, שנדרשה ממנו על־ידי הטלגרף, ואנו בטוחים כי בעוד שעה יהיה שכר לשתיקתנו והוא יקריא לפנינו את רשימתו לגליון־החג לפני הישלחה. או יש אשר לבדנו אנו בחדר־הכתיבה. יום־קיץ לאחר־הצהרים. שקט מסביב. דרך החלון הפתוח חודרים קוי־השמש בינות לענפי־אילנות והם מתלבטים על שחור־תלתליו. הוא יושב לו על הנדנדה ושקוע בהזייה. על מה? על הסנהדרין אשר בירושלים? על הפרלמנט אשר לעם היהודי? אחת היא. הוא משתף אותי בהגיונותיו ואני מוקסם ממראה־עיני וממשמע־אזני. לפני מראה נחמד, נהדר. לפני מקסם אביב־החיים.

האדבר גם על הקציר הספרותי? הוא לא נאסף עוד הגורנה, אבל הוא עומד כמו חי לפני. הנה הביוגרף, תלמיד מובהק בבתי המדרש של היפוליט טין וגיאורג ברנדס. הנה בעל הנובילה הקצרה, המצומצמת, שכאילו מתכווץ הלב לקריאתה. הנה המאמר החטוב יפה. הנה המכתב המשמש גם הוא דוגמה נאה. רב העושר והוא מחכה לגואלו. ומה הפלא? בריינין הביא אל הספרות מוח הוגה מחשבה, לב רגש, חושים חדים וערים, כוח־עבודה בלתי־רגיל ואהבה אין־קץ. היש להתפלא, כי עשה פרי־תנובה? מי שסיפק את דרישות־השעה, הוא פעל גם בעד חיי־נצח. הוא יצר את הסגנון הנורמלי בעברית (אחריו יכול היה להתפצל לסגנונים שונים). מפעל־חייו נבלע בבשורה ודמה של ספרותנו. אף הרצאותיו ושיחותיו היו מעיין חי של תורת־הספרות ומלאכת־הכתיבה. ואם מי שהוא לימדני דבר־מה במלאכה זו, הנה הוא האיש. זה מורי ואנוהו. גם ברוך יהיה.

ויודע אני את מפעל־חייו באמריקה. יודע אני, כי היה חבר לועדת־החמשה בשנות־המלחמה, יחד עם ברנדיס, פרנקפורטר ועוד. עוד היום כאשר ידבר על ברנדיס יהיו דבריו פרק־שירה. אך למרות זאת, כאשר אני נזכר בימי ברלין, יש אשר עם לבי לקרוא: אמריקה, אמריקה, עד מתי תגזלי מאתנו את ראובן בריינין, את בריינין העברי?

[ירושלים, ז' כסלו תרפ"ו]

מלך־ביניים

הוא מלך בלבבות בין־הפרשיות, בתקופת־הביניים שבין סמולנסקין ואחד העם. באותו חלל שנתהווה עם הפסקת אור ‘השחר’, שבקע ועלה, ולפני בוא מי ‘השלח’, ההולכים לאט; בשעה ששקעה השמש האחת, שמש ההתעוררות והיקיצה וההתלהבות, ולא זרחה עדיין השמש השניה, שמש הבינה וההתעמקות; בשעה שכל המושג: ספרות־עברית כאילו דעך, כאילו היה רק חלום נעים, נטול־מציאות, – בא הוא והרים נס־הספרות והניף דגלה בכיוונים שונים, וחיזק ידים רפות, ואימץ רוחות ועורר תקוות ומשך אחריו זקן ונער. זה היה תפקידו הגדול בשעת־משבר. ולא ידעו להעריכו כמו זולת אלה שהיו מפרחי־כהונה באותה שעת־משבר. לא שנהרס הכל, לא שלא היו אפילו אמנים, במות ספרותיות, סופרים מובהקים, אנשי צורה. אך עם מותם של סמולנסקין ויל"ג ולפני היות ‘השלח’ לא היה סופר מרכזי, לא היה נושא דגל, לא היה איש שכל הלבבות פונים אליו. וסופר כזה היה הוא. סגנונו וחיתוך־דיבורו ריתקו את עין־הקורא. תבעו תביעה גדולה. הוא הרים אז בכלל את המושג ספרות ונתן אותו עליון. הוא עטרהו ענני כבוד וחשיבות לאומית לאין־ערוך, בראותו אותו ממלא את כל התפקידים הרוחניים, הציבוריים, החינוכיים, שאצל אומות־העולם הם מסתעפים למוסדות שונים ומגוונים. היה לו הכשרון לתת משקל לדבריו, לפסוקיו, לדבר בטון של מורה־מדריך, להופיע גם כאיש־הסמכות לגבי ספרות־העולם, אף לעורר את הרושם כאילו לא נברא הוא אדם יחידי, אלא מסביב לו יש רבים וכן שלמים, הוגי מחשבות ופייטנים, חוזים ומנהיגים, אשר למשמעתו יסורו ואשר אתם ביחד הוא מוציא ומביא. לא היה בזה משום אחיזת־עינים. היה בזה מן האמונה, מתום־השליחות, מצורך־השעה. אדם צעיר זה באותו פרק זמן, אדם רב־כשרונות זה, שרף כל הגשרים מאחוריו, לא בחר לא ברפואה ולא באומנויות מפוארות בכיוצא בה, אף לא להיות סופר לועזי, אלא אך ורק להיות סופר עברי. אחרים היו גם סופרים עברים, הוא היה אך ורק סופר עברי. אף לא איש מדע עברי, לא חוקר ולא רב ולא מלומד, אלא אך ורק סופר עברי. איש העת והעט. איש הציפייה והשמועה והעט. איש הרגש והמכחול. סופר עברי – ודי. משמע שזה עניין. משמע שהוא ימלא תפקיד גדול. ראשית כל ישב על כס סמולנסקין. בעל ‘השחר’ החל, והוא יגדל ויגדיל ממנו. בעל ‘השחר’ בא באריכות־דברים, בלי תרבות המלה השקולה, ביזבז אוצרות־הלשון ותיאורים והרגשות, והוא יכתוב בקצב, בטון כבוש. הוא יהיה אירופי יותר, מערבי יותר. הוא יהיה מורה לעם הזה. ראשית כל יפתח את הבקורת, אשר את מאורותיה ראה ומלשד־שדיה ינק. הוא יכתוב את המסה המהוקצעת. הוא יהיה בראנדס העברי. והוא ימשוך אחריו כוחות צעירים. הוא יגלה כוחות חדשים ויעוררם ויעודדם. הוא יקים אסכולה. ואף את הזקנים ששירתו ופרשו יחזיר אל המערכה. הוא יאסוף את חיילותיו מזה ומזה, ‘ממזרח וממערב’ כאחד. כזאת, כנראה, היתה המגמה. כאלה היו השאיפות. והוא באמת עורר תקוות, חולל תנועה. הוא הרים נס ודגל.

הוא לא הצליח על כס־מלכותו. חסרו כוחות־הפנים. גורלו היה להיות רק מלך־ביניים. הוא לא המשיך בהוצאת ירחונו, שהופיע רק לסירוגין ורק בחוברות בודדות אחדות, שאמנם רק בתור שכאלה השפיעו הרבה, עוררו וגירו. קל־הכתיבה היה ואיש־העבודה ואף איש רציני ומחונן באמת בקרני־מישוש – גם זה אחד הצירופים משלו, כשם שהוא, כמדומה, טבע את המלה ‘ירחון’ – וגם בכשרונות, ואף־על־פי־כן לא הצליח. אולי מי שאומר רק ספרות גם ספרות אינו אומר. לא היו לו אידיאות משלו. הוא היה בתוך הזרם ולא בראשו. הוא היה מתווך ולא חורש (תרתי משמע) עמוקות. ואף מארגן ומרכז לא היה. אולי חסרה לו התלהבות מתמדת. לא היו ידים לפעלו. אך פעלו לא היה לריק. הוא זרע ואחרים חרשו וקצרו. אחרים התעודדו בינתים ועשו. באו ‘אחיאסף’ ו’תושיה' אחד־העם ובן־אביגדור, ‘הצופה’ ו’השלח'. תמה וגם נשלמה מלכותו. הוא היה יכול לעזוב את הכס. אלא ששוב עלה עליה חדשה. לא כהולך בראש אלא כאחד הסופרים המעולים. הוא התחיל באמת לכתוב את המסה היפה, את הפיליטון הרציני־המלבב. אמנם, הוא היה רק מתווך אבל מתווך בטעם מערבי, רב־תוכן, משופר־הצורה. לא מערבי מלפני דור אלא חדש שבחדש. שוב זרחה לו השמש. מוינה עבר ברלינה וגם בזה היה טעם־לשבח. הוא היה שם האיש המרכזי לספרות, לתרבות עברית. הימים ימי עליית כוכבו של אחד־העם. בעצם, בא זה במקומו של סמולנסקין, היה הוא הנשיא בריפובליקה הקטנה של הספרות העברית. אך בריינין היה מן השרים הראשונים במלכותו. בעל תיק של מיניסטר. ועדיין היה לבו שלם עם הזרם ועם עצמו ועם דורו. לא ידע קרע בנפשו. ניתן לו עוד ליצור מתוך שלימות זו. לא כל אחד מחוייב להיות ראש וראשון. אבל כל אחד מחוייב להיות שלם עם עצמו, לתת את חלקו מתוך שלימות זו, מתוך הרמוניה זו. לא טוב היות האדם לבדו, יחידי, בלתי־מחובר. מוטב שיש תנועה מסביב, חברותא, שכוכבים חדשים מתגלים בשירה, במחשבה, בביקורת. טוב לגלות כוכבים וטוב להיות כוכב בין כוכבים, מכל־שכן בין כוכבים ראשונים. אשריו, כי כזה היה באותו פרק שני.

לאמור: עד כמה שהכבוד הפרטי הוא ענין רציני־חיוני גם לאיש־הרוח, כמעט תנאי מתנאי־קיומו, בייחוד לזה שעומד במרכז, היה הדבר בסדר. לא דעך אז כוכב־הכבוד, אלא עמד איתן. בריינין ישב אז ‘בכבודו של עולם’. ברלין פרחה ועמה פרחה אז גם יהדות של ברלין. היא היתה דינאמית ומרכזית, היא שימשה אז מקום־מעבר ותחנת־מיפקד גם לדבּרי יהודי־רוסיה, וראובן בריינין תפס בכל אלה מקום מכובד. הוא ראש לצעירים, הוא בין מחיי־הלשון, הוא המרצה המושבע ב’שפה ברורה' בברלין, הוא הקובע כביכול חוקים להתפתחות־הספרות והוא המרצה על החוקים ועל היוצרים כאחד. הצעירים מסתופפים בצילו, אך לו מהלכים גם בספירות אחרות. לא יתואר קונגרס ציוני בלי מכתביו־תיאוריו. הוא מסיח עם זולא ועם בראנדס, עם הרצל ועם נורדוי, ועם אחרים מגדולי־הדור. הוא משמש כוח מושך. אף דמותו עמדה לו. גבה־קומה, ועינים לו יפות־מבריקות, ושערות לו שחורות כעורב. לא היה זה סתם יופי. לא היה בו מיסוד המתיקות או האצילות. אבל בקומו לנאום היה משהו, שנטע יראת־הכבוד. גבות־עיניו העבותות הביעו קפדנות. הטילו איום. אך מיד בא ברק־העינים והביע גם חיוך – מעין סליחה מתוך הבנה וטוב־לב. אנחנו אהבנוהו וגם הערצנוהו. יש שהוא סגור בחדר־עבודתו, ישב על האָבניים, ואנו, פרחי־כהונה, יושבים בחדר השני, המיחם הנוצץ והמהביל על השולחן, אנו גומעים את כוסות התה, גומעים ומתלחשים, כדי שלא להפריע. כי נדרש טלגראפית (באותו פרק זמן מתחיל הטלגרף לשרת גם עתוני־ישראל) לכתוב לגליונות־החג, כי עתוני־ישראל אינם יכולים לוותר עליו, בייחוד עת התקדש חג. יותר מזה: בהבהל ‘הצפירה’ מפני הופעת ‘הצופה’ בא איש ‘הצפירה’ ברלינה והציע לבריינין תשלום חדשי הגון, לא כדי שיכתוב ב’הצפירה' אלא כדי שלא יכתוב ב’הצופה'… כל־כך חשובה השתתפותו או אי־השתתפותו.

כן, מצד נקודת־הכבוד הענין בסדר. אך מה מצד נקודת־הכסף? כאן יורד המסך. יתכן שהיתה התלבטות והתאבקות. את ספרו על סמולנסקין הוא כותב בששה שבועות ובתנאים קשים מפני הלחץ, זה הדחק. אמנם, הוטב המצב בספרות ובעתונות בשתי השפות, שבהן הוא כותב. אך עלתה גם ההוצאה. יתכן שהמצב קשה. המסך יורד.

אך הנה ניבעה פרץ גם בנקודה ההיא, בנקודת־הכבוד. התרחש דבר־מה שנגע, שפגע, שפצע. קרה שאחד־העם הניח את שרביט־העריכה מידו. ערך ופירש. מי יבוא אחריו? מי יחזיק בשרביטה? שאלה עדינה. שרביט זה מתן־שכרו קבוע מדי חודש בחדשו. המחזיק בו משתחרר מן ההתאבקות המתמדת. אך השרביט חשוב גם מפני הכבוד. לחוברות ירוקות־כחולות אלו מחכים ומצפים. הן יצרו יחס של דרך־ארץ. גובה להן של ירחון אירופי. הצעירים מתמרדים, אבל – אינם מבטלים. בריינין השלים כאשר אחד־העם עמד בראש, כשם שהיה יכול להודות גם בסוקולוב, בברנפלד, בפרישמן, אפילו בברדיצ’בסקי. אך ברור, כי בהסתלק אחד־העם מכהונתו, צריכה היא לעבור אליו. אך לא כאשר דימה כן היה. עברו עליו לסדר־היום. השרביט נמסר, בהכרעת אחד־העם, לאחד צעיר. ודבר זה פצע. אמנם, צעיר בעל־זכויות, ואילו נדרש בריינין לחלק אתו, כמו שעשה אחר־כך ביאליק, את המלוכה, אפשר שהיה סובר ומקבל. אבל לעבור לגמרי עליו לסדר־היום, לסלקו הצידה, כאילו לא היה – זה הכאיב עד מאד. אמנם ירד המסך גם על נקודה זו. חניך־המערב ידע להבליג. אבל האיש נפצע. ואולי היו מזה גם תוצאות רחוקות.

והנה פרק שלישי: הוא עובר לארצות־הברית. תם פרק־ברלין. מה יפה היה בהפתח חדר־הכתיבה והוא ישב על כסא־הנדנדה, כשאחרוני זהרורי־השמש מרצדים על שערות־ראשו השחורות כעורב, כשהם כאילו מבליטים ומעדנים את דמותו; מה נעים היה להאזין לשיחתו. אך כל זה פסק. הוא נתלש מפה ולא נשתל שם.

אחר שנים רבות ראיתיו כשעלה ארצה. מה נשתנה! הוא דיבר והרצה בלי הפסק, כמו מתוך הכרח ואונס. ואחר יצא את הארץ. ואחר נסע גם לרוסיה הסוביטית. ואחר באו שמועות מוזרות. לפני נסעו שמה ואחר נסעו. יורד המסך.

הוא ירד לשנים רבות. בשנה אחרונה עלה לעתים. ב’רמה' אשר לרפאל שוחט פירסם דפים מיומון, שפתחו אשנב ללבו, אם כי לפעמים העלו גם הד לא טוב. עוד לפני מספר חדשים שאלתי שאלה וקיבלתי תשובה. באמצעות רפאל שוחט. אכן הוא גם הוא מלך בישראל. לפחות בתקופת־ביניים. מילא שליחות יחיד. שלום לעפרך, מלך־ביניים!

תוספת:

ואחרי כל מה שנאמר לא יהא המצפון שלם, אם איש־העט לא ידבר מעט גם על יחסו הוא. אילו הלך המנוח לעולמו לפני מספר שנים, היו העברים עורכים אזכרות רבות. כיום שותקת העדה העברית, אך החובה האישית אינה שותקת.

ואני בבואי לפני מ' שנה, צעיר אין־זכויות, מעיירת־גליציה ברלינה, נמצאתי בין שני מגניטין: ברדיצ’בסקי ובריינין. וגבר בתחילה הראשון. ואפשר שהשני חש בדבר, ואף נפגע מעט מן הצורה שבדבר. אך בדמוֹתו לראות בצעיר ניצוץ של כשרון גברה והכריעה חיבת־הספרות. עוד שמורה עמי אגרת שלו אחרי קראו בכתב־יד את רשימותי ללוח־אחיאסף שערך. אגרת־ברכה היא של רב־הסופרים למתחיל, אגרת סמיכה של כהן גדול בהיכל הספרות לאחד המתעתד זה עתה לעלות על הדוכן. ואגרת זו אינה כתובה בחפזון. כאשר תרוץ הנוצה, אלא בכובד־ראש, אף קצת באריכות, בשיקול אורות וצללים, כשופט רב־אחריות העורך תעודה חשובה. האותיות יש שהן ארוכות ומודגשות כמו מתוך הכרעה קפדנית ללא משוא־פנים. – אך מה הם הכתמים הזרועים פה ושם על פני האגרת? לא כתמי־דיו הם, כי אם אגלי־דמע, שירדו לתומם על פני האגרת והכתימוה. שה אובד היה בן העשרים ושתים, תועה בשבילי חייו, תמוה בעיניו ובעיני זולתו, לא ידע את נפשו (היודע הוא כיום?), לא ידע את זכותו לעזוב את פועל־אביו ואת חנות־אמו ולדבוק בשיטין. אך הנה כבשוֹ ועברוֹ הרוח, כגבר עברוֹ יין, וישב וכתב וחטב ושלח לרב־הסופרים, ועתה אגרת־ברכה בידו, שלוחה על־ידי הדואר המהיר, ובה ברכה־בשורה: עלה, צעיר, לדוכן, עלה כי כהן אתה לאל עליון!

וכך נשרו, כנראה, אגלי־מים מגולות־עינים ובאו באגרת והם אצורים בה עד היום הזה.

אומרים: הוא חטא. שימש בכהונה גדולה רוב שנים – והחמיץ. מביאים ראיות. איני יודע. תמהתי וכאבתי לשמוע. אומרים שהתמכר. אך איש מהימן סח לי: בעצם אותם הימים ואחריהם, לולא עזרת אחד מנדיבי־הספרות הגדולים שהיתה לו, היה אובד בעיניו. אולי המשפט כולו טעון ריביזיה. וכבר אמר רבי יונתן: ‘כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה’ (שבת נה:) למרות הראיות בבראשית לה.

וכרבי מאיר לגבי בן־אבויה אני נושא תפילה לאל עליון: אל מוחל עוונות, המצא נא מנוחה נכונה לנשמת מורי־מדריכי בספרות, בלאומיות, באהבת־דלים, בכמה מידות נכונות, הסופר הגדול לדורו, ראובן בן מרדכי בריינין!

[תשרי ת"ש]

ועוד משהו עליו

רפאל שוחט היטיב עמדי ושלח אלי את מחברתו ‘ראובן בריינין בקץ ימיו’ והמחברת הקטנה עושה רושם ביחסה החם, הלבבי ובמסירת קוים מעניינים. הנה הפגישה הראשונה בין בעל־המחברת ובין הסופר הפצוע בלבו. על השאלה הפשוטה ‘ובכן, מה שלומו, מר בריינין?’ יוצאות מעמקי־גרונו המלים האלה: ‘הם… הכוני… פצעוני… הלמוני… אילמוני… הם… הבנים ילדי־רוחי… אשר גידלתי ורוממתי והם פשעו בי…’ ובדברו ככה החלו דמעות נוזלות מעיניו, מתגלגלות על לחייו הצנומות וטובעות בשערות זקנו. לאמור: גדולה היתה הבדידות, עמוק היה הפצע בלב, אחר הפרישה מן הציבור מרצון ומאונס, אחרי החטא שגם הוא היה רפוד כוונות טובות. ובמגע ראשון עם בן־אדם, שבא אליו מתוך כוונה טובה, שהסיח את דעתו מן החטא, נתבקעה הקליפה החיצונית של אדישות, ומה שהיה צפון במעמקי־הלב בקע ועלה. ושוב התחיל לכתוב עברית ובתנאים נוראים ואיומים. הדיבור כמעט שלא היה אתו, הוא היה משותק במידה מרובה, לפניו היה מונח לוח אלפא־ביתא ובידו הרועדת היה מראה על האות הדרושה לו. וכך היה מדבר וכותב. וביחד עם זה אותו ג’נטלמן מקדמת־דנא. אינו מוותר על תגין של יחסי־כבוד, אינו שואל ישר אלא מתחיל את פסוקו: ‘תאבה נא בחיבתך להגיד לי…’ וביחד־עם־זה אותה ההקפדה על סגנון עברי מלוטש כבימי־חרפו. אינו מוותר על אף פסיק אחד מכפי שנראה לו דרוש ונחוץ. אין אלו קטנות בעיניו. פעם אחת נתגלע בינו ובין בעל המחברת ויכוח עצום על פסיק אחד במאמר, שמסר בריינין בשביל ‘רמה’. לא הפריע קשי־הדיבור. הוא לא רצה לוותר על הפסיק אשר לו. ואפילו כאשר הובטח לו הפסיק, לא נחה דעתו. חשש שמא יבגדו בו, למחרת ציווה לטלפן, כי למען השם לא ישנו אפילו כקוצו של פסיק…

לאמור: יחסו אל מלאכתו של הסופר העברי נשאר בטהרתו כמו בהלו נר השחרות על ראשו. הוא הבטיח לכתוב מאמר בשביל ‘בצרון’, אבל מה נצטער, כאשר החוברת הראשונה נראתה לו חיוורת וחסרת־חיים. באותה ג’נטלמניות ענה הוא על כל המכתבים שהגיעוהו והוגיעוהו. באותו יחס היה קורא כמעט את כל העתונות העברית לכל סוגיה מארץ־ישראל. וביחס זה הכין לדפוס את הכרך השלישי מכל כתביו. בראש־חודש חשון הוא כותב: ‘בשובי מבית בתי במונטריאל הורע עוד מצב בריאותי וקשתה עלי התנועה עוד יותר. בינתיים נצטברו על על שולחן עבודתי עלי־ההגהה, אשר שלח לי המדפיס, בהאיצו בי למהר להשיבם אליו. אז חגרתי את שארית כוחותי והחלטתי בנפשי לעשות את ההגהה האחרונה ויעבור עלי מה’. ואכן ביום י“ז בכסלו הוא מסיים את עבודת־ההגהה, בוחר במין הנייר שעליו יידפס האחרון שבספריו. אותו ערב הוא עולה על משכבו במנוחה מתוך הרגשה, שגמר את עבודתו הקשה אשר העיקה עליו כמשא כבד. בבוקר, ח”י בכסלו, בשעה שמונה הוא סוגר לנצח את עיניו הפיקחות־החודרות־היפות… הרופא, שבודקו חצי שעה אחר־כך, קובע כי לא מת מיתת־מחלה אלא פשוט כילה את מנת־חייו.

כה חי ראובן בריינין באחרית־ימיו. כה מת אחד מן האריות שבחבורת הסופרים העברים בדורות האחרונים, אחד מאבותיה הנאמנים של הספרות החדשה.

מתוך דפי המחברת הקטנה יוצאת בת־קול של בדידות גדולה ועלבון־הבדידות. הוא היה ארי בין אריות ובאחד הימים טעה ותעה ופגם וחטא והוא נפל לתוך תהום עמוקה של בדידות. החרם והנידוי והשמתא בצורה ישנה כאילו עברו ובטלו מן העולם. שוב אין מדליקים נרות שחורים ואין מוציאים ספרי־התורה מארון־הקודש ושוב אין תוקעים בשופרות. אך בגרעינו ובפנימיותו החרם חי וקיים. בתלמוד בבלי מסופר בכגון דא: ‘חברים בדלים ממך’. כדבר הזה קרה לראובן בריינין. איש לא החרימו פומבית, אך ביום אחד נמצא בודד במועדו. חברים בדלו ממנו. הוא חי כמו בתא סגור, כאילו קמה מחיצת־ברזל בינו ובין חבריו. קם ראשית־כל קיר של אי־ידיעה. מצד השני של הקיר ההוא היה מקום לכל מיני שמועות פורחות, לעזים, דבות. אלי! אני מוצא גם עצמי במחברת קטנה זו. שורות מעטות וצנועות כתבתי לרפאל שוחט לפני שנה. כתבתי: ‘מה שלומו של בריינין? האם הוא ממשיך להתעניין בחזיונות הספרות העברית?’ ושורותיים צנועות ודלות אלו נערכו כבר כאות ידידות וזכרון, היו לרצון, ריככו־חיבשו מעט. אלי! אילו ידעתי אז מה גדול הצמאון מצד הקיר האטום ההוא למלה לבבית, האם לא הייתי, למרות הטרדות והתלאות, עורך אליו אגרת־שלומים? ואולם היו גם חברים שלא בדלו. שאול טשרניחובסקי ונחום סלושץ, למשל, שלחו את ספריהם עם כתובות של חיבה ואהבה לזכר אהבת־הנעורים מן הימים הטובים ההם. וביום קבלו ספר כזה היו השמחה והאושר שרויים בבתי־נפשו, היה קורא בו בצמאון, רושם ציונים בשוליו ומקוה לכתוב עליו ‘לכשירחיב’.

ועתה עוד קומץ הערות לנקודות עיקריות. סוף־סוף לא נספד ולא נערך כהלכה. סוף־סוף רק פעם אחת ימות אדם עלי אדמות ואחרי מותו רשאי הוא, אם בין הסופרים הגדולים חלקו, לדרוש מעט סבלנות מאת הקורא ומעט ‘שטח־מחיה’ בבימה המוקדשת לספרות. איני בא ללמד זכות עליו, בשגם איני בקי בסוגיה זו, איני בא אלא לברר מעט, להבין מעט. איני בא להצדיק אותו, אבל אני בא להצדיק אותנו, שנהיה אנו כשרים וכנים בהערכתנו.

איני יכול לפענח את חידת־החטא. אבל אני יכול להבין מה שקדם לזה. הוא היה הסופר הציוני המובהק ביותר. הוא רצה בספרות עברית חדשה, בתחיית־העם, השפה והארץ. הוא הביע את מאויי־הדור. לילינבלום ואחד־העם היו חובבי־ציון בכל לבם. אבל לא האמינו בתחיית הלשון ולא נתנו את נפשם על תחייתה. והוא נכנס בעובי הקורה. פרישמן וברדיצ’בסקי עמדו מן הצד, סוקולוב התנגד לעתים, ברנפלד לא היה קבוע בדעתו. בריינין היה היחידי שהתמזג עם התנועה. בבוא הרצל היה הוא הראשון שדגל בדגלו. היה מן המבריקים, נשא את שובל־ציון ואת שובלה של העברית רבות בשנים. עמד במערכה יום־יום ושעה־שעה, בעוד כוחו חדש עמו ומוחו רענן ולבו דופק ומפעם. אך דוק ובדוק ותמצא כי דגל תכלת־לבן אשר לו הכיל עוד דבר מה: אמונה בליברליזם, באידיאלים של המהפכה הצרפתית, בהומניזם. הוא שפירסם ב’מזרח ומערב' את מאמרו של קלווריסקי בסוגיה זו. בבוא השמועה על רצח ז’ורס בכה כילד. הציונות היתה בדמו, השפה העברית היתה חיי־נפשו. בכל זהב־העולם אי אפשר היה להשפיע עליו, כי יבגוד במשאת־נפשו ובחיי־נפשו. אלא שהוא לא היה ‘מעור אחד’. לא אמר: עמי ואפסו עוד, אלא האמין בזיהוי שבין האידיאל הלאומי והאנושי, חשב כי שניהם מתלכדים וצועדים קדימה לנוגה כוכבים רמים ולא יתפרדו. האמנם קשה להבין, כי הוקדם מן ההפיכה הגדולה ברוסיה, אולי גם מאישיותו של לנין (אשר גם אורי צבי גרינברג החוה לה קידה), שלא רצה לראות במוסקבה (שלא נתגלתה עוד בניוולה הסטאליני) את פרצופה כמו שהוא, ונתעה לראות בה את ערכי הטוב והאושר? כי הוקיר את השינוי העצום ביחס ליהודים ונתעה להאמין גם בהצלחת ההתישבות בבירוביג’אן. הוא לא היה יחידי בזה. יכולתי לקרוא בשם של אחד הדגולים בין בוני־הארץ שהוא גם דימה, כי שם עולם חדש וטוב הולך ונבנה ואף נסע שמה לראות בעיניו ואף הרהר שמא כדאי והגון להצטרף לאותו בנין. ראובן בריינין לא ראה בזה סתירה לבנין ציון. ביחד־עם־זה איבד את שיווי המשקל. על־ידי הסתבכות טראגית ירד מן המסילה, מכלל שלומי־אמוני־ישראל יצא ולכלל אחר לא בא. אך ההיה כאן חוק מחוקי־החיים? או מקרה־אסון? חידה היא ומי יפתרנה. אין בידינו דעת השתלשלות־הדברים, ואולי לא נדעם לעולם. אך מה שקדם לה אפשר להבין. ושוב: אין אני מכחיש את עצם־החטא. אבל אני אומר: כי עצם־החטא הוא עניין גדול במשק־הבריאה ובתכניתו של הבורא. ואני אומר: אדם שנכשל פעם וחטא פעם ואיבד פעם את עשתונותיו ולא עמד בנסיון, אף על פי שחטא – אדם הוא. ודבר גדול גדול לימדונו רבותינו, זכרם לברכה: אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה ביום, לעיני־השמש – אל תהרהר אחריו בלילה. ועכשיו אני כך מפרש את המאמר: ‘כל האומר ראובן חטא’ ולכן חדל מהיות ראובן, ‘אינו אלא טועה’. ראובן הוא ראובן, גם לפני החטא וגם לאחריו.

ודבר־מה על שקיעתו כסופר עוד לפני החטא. לחובר ודב שטוק במוסף ל’דבר' מרמזים או מדברים בגלוי על שקיעה זו. אף אני כאילו אמרתי במאמרי הקודם, כי שקיעה זו נבעה מתנאי־הפנים. אך אני חוזר עתה ממה שאמרתי. ראובן בריינין לא היה מין כוכב שעולה פתאום ודועך פתאום. הוא היה איש הכשרון והעבודה, איש ההתפתחות. חושיו ויצריו עמדו לו עד קץ ימיו, לא היתה סיבה פנימית לשקיעה וירידה. עינינו הרואות, כי מנדלי מוכר ספרים וסוקולוב ופרישמן וברדיצ’בסקי כמה שהזקינו הגבירו חילים, עלו מעלה ולא שקעו. שלום עליכם כתב על סף הזקנה: ‘אנו הולכים ונעשים צעירים’. אל תקבלו בקלות את התיזה של השקיעה. שנים לפני מות ברנר שמעתי מפי מורה־היסטוריון־מבקר, כי ברנר הוא כבר אינווליד ספרותי. ואחר פסק־דין זה כתב ברנר ממיטב כתביו. עלי, הדל באמת ממעש, שמעתי לפני עשרים שנה מתלחשים לאמור: כלו נגינותיו. אך, כנראה, לא כלו. באו אי־אלו נגינות חדשות. ומשום־מה היה דוקא ראובן בריינין מחוייב לשקוע ולרדת? לא כן. לא סיבה פנימית אלא סיבה חיצונית היתה כאן. תנאים חיצוניים – עקירתו לאחר עבור ימיו מאירופה, תלישתו ממקום צמיחתו וגידולו. נתלש מכאן ולא נשתל מכאן. זוהי הסיבה. לפחות אחת הסיבות.

משה קליינמן במאמרו ב’דבר' סיפר על יחסו הקשה של בריינין למומרים – אפילו מאונס ידוע – שחזרו בהם. דב שטוק ב’מוסף' בנה על סמך זה בנין של השערות. נדמה לי, שלא קלע אל המטרה. שאותו יחס מתבאר באופן פשוט יותר. אבל אין כאן מקום להאריך. ומי־שהוא ב’גליונות' רואה את עצמו גם כן מחויב לכתוב על ‘ראובן בן אשר בריינין’. להתווכח אתו – מיותר.

כללו של דבר: ביום ח"י כסלו הלך לעולמו סופר עברי, שהיה בשעתו סופר מרכזי, מקובל לכל הקוראים, מכובד על כולם, בלי הבדל סיעה, גיל, ‘שיכבה’ ו’משמרת‘. סופר מבשר שהביע את שאיפות הדור בצורה מלבבת. היטיב אשר כתב דניאל פרסקי ב’הדואר’: ‘התפעלתי מבריינין, מפני שהוא עצמו התפעל מכל דבר’. התפעלות פירושה אמונה, תקוה, בטחון. סמי מכאן אירוניה, סאטירה, מהתלות. כאלה היו מחלקם של מנדלי, פרישמן, במקצת גם של סוקולוב. סמי מכאן גם ותיקות חסידית, דבקות אישית כזו של ברדיצ’בסקי. בריינין לא לעג, לא התלוצץ, אף לא שר בפרוזה כהלל צייטלין, אבל התפעל – ובטון כבוש. ובזה כבש את הלבבות, התפעלות פירושה גם סוגיסטיה. הכשרון לשתף את הזולת בהרגשתך אתה, ובזה היה כוחו.

והוא נשאר נאמן לעצמו. עינו נשארה נשואה לציון. המחנה הציוני עזב אותו, אך הוא לא עזב את המחנה. הוא חשב את עצמו לקרבן הציבור. הוא שיתף את גורלו לגורלם של אחרים. בכתבו לפני שנה את מאמרו העברי על גאסטר, אמר לרפאל שוחט: ‘רואה אתה: לא יחידי אני בגורלי. גם גאסטר סבל. גם נורדאו מת בבדידותו הרחק מן העולם הציוני. גם א. אין רישומו ניכר. ואפילו הרצל אף הוא לא בחטאו מת…’ ובהזכירו את שמו של הרצל נאנח אנחה עמוקה, פסק מלרמז בעפרונו על פני לוח האותיות וכבש את ראשו. בצד הטראגי של אותם הגדולים אולי מצא מעט תנחומים בבדידותו הגדולה ובעלבונו העצום.

[ת"ש]

עולמו של סופר

ראובן בריינין מת ביום י“ח כסלו הת”ש, לפני שלש שנים. ירחים מספר לפני מותו התקין לדפוס את הכרך הראשון מזכרונותיו – מספר־הלילות שלו, שהוא אוצר בלום רשימות שכתבן לרוב בלילות, אחרי גמרו את עבודותיו האחרות. רשימות אלו היו מעין שיח עצמי של הסופר, מעין דיאלוג. הוא סיפר לעצמו את קורות־היום, את רשמיו ואת הרגשותיו. הוא דיבר משפטים עם עצמו ועם אחרים. הוא התרעם, קרא תגר על עצמו ועל אחרים, הוא המה, הוא בכה את בכיו, הוא ראה את כל הנלעג בחייו הוא ובחיי־אחרים, לעתים רחוקות גם צחק, אלא שההומור הטבעי היה ממנו והלאה. הוא היה מוכשר ליסר בשוטים, אך לא היה מוכשר לבדח את עצמו ואת אחרים. הוא גם לא ידע את הרז ואת הרמז. הוא ידע את הקו הארוך (והשחור), את הדיבור הפשוט. פסוק שבא לעטו הוא חזר וכפל ושילש אותו במלים שונות. הבהירות היתה לו תכונה טבעית.

כל זה יש בספרו ‘זכרונות’. לא ששקע בזכרונות על ימים שעברו וניסה להחיותם ברוחו. דוקא לכך לא היתה לו נטיה, כנראה. מה שעבר – עבר, ושוב לא דחף אותו לתארו. משום־כך מעטות כל־כך הידיעות על חיי־נעוריו. הוא מתרשם מן היום האחרון, מן העונה האחרונה, מן הספר האחרון או גם מן המאמר האחרון, מן הפגישה האחרונה. אלא שבראשית־ימיו היה מתעורר לכתוב את רשמיו רק אם היה יכול לפרסמם מיד או להכניסם באיזה ספר, כגון ‘רשימות אמן עברי’. ובאחרונה קם ורשם בספר מכל הבא ביד ודוקא שלא על מנת לפרסמם. זו היתה מעין ‘גניזה’ משלו. זה היה נסיון לחיות את עולמו בשלימות. לא להתחשב שום חשבון עם מי־שהוא או עם משהו. הוא ידבר כאשר עם לבבו ועם נפשו בה בשעה, בו ברגע. לא איכפת אם הדברים לא ינעמו לחיך הקוראים, אם גם ישרטו שרטת בנפשם, מפני שלא מפיהם הוא חי ואין הוא תלוי אפילו בחיוך קל אשר על שפתם. הוא אפילו אינו רואה אותם בעיני־רוחו בשעת־כתיבתו. יותר מזה: גם את עצמו מאתמול אינו רואה. לא איכפת, אם דבריו מהיום יסתרו את דבריו מאתמול. הוא רוצה להיות נאמן לעצמו בשעה זו, ברגע זה. ברוח זה כתב הסופר ראובן בן מרדכי בריינין אלפי דפים. כתב לא בשביל לקנות לו פרסום בחייו, לא כדי להרויח בהם את לחמו, או לרכוש לו סכומים לשם שעשועים. הוא כתב מפני שמוכרח היה לכתוב. מישהו תחב לו את העט לתוך אצבעותיו ואמר לו: כתוב. מישהו ציוה לו: דבר! ודיבר. לא צעצועים כאן. לא סלסול, לא השתעשעות־הנפש, אלא פקודה, צו, בית־דין, כסא־למשפט, עדות, רוח ממרום, כאב אנוש, בכי, דמעות בלתי־חנוקות, לעג עצמי, תקוה, ריב אדם עם גורלו ועם אלהיו.

ראובן בן מרדכי בריינין היה הסופר בדורו, הכוכב בדורו, היה נציג הספרות בשעתו. אחרים היו חוקרים, פילוסופים, משוררים, מספרים, מתרגמים, עובדים חרוצים, פיליטוניסטים, מהפכנים וכיוצא בהם. אך ראובן בן מרדכי בריינין היה בעיקר הסופר, היה הגשמת האידיאה של הסופר העברי, נשא על גבו את הבעייה של הספר העברי, של העתון העברי, של המחשבה והשאיפה. הוא היה אדם יפה להפליא, ואני חמדתי את קרבתו. לא הרביתי שיח אתו, אבל אהבתי לשבת תחת קורת־גגו ולשמוע את שיחתו עם אחרים, עם אורחים ואורחות, עם ריבה נאה, עם סופר מתחיל, עם בעלי זרמים פוליטיים. כי הוא לא היה קמצן בשעות. מכיון שישב אל שולחנו מספר שעות וכתב מה שכתב בשביל העתון העברי או האידישי, שוב נתפנה לכל מיני דברים, לשיחות, לביקורים בתיאטרון או באסיפה ציונית, להרצאות

ב’שפה ברורה'. כמדומה שמעולם לא אמר אין לי פנאי. מעולם לא נתן את דבריו לשיעורים. הוא הרצה בחשק ואגב הרצאה נתעוררו בו מחשבות ורגשות והוא לא גירשם מעל פניו אלא קיבל אותם בזרועות פתוחות ויוסף לשאת דברו בקהל על גוי ואדם, על ספרות וכהניה, על ציון ומקראיה. כי הוא היה קרוא לדבר על כל אלה, לחרוץ משפטו עליהם. הרצאתו היתה גם לקח של מורה וגם כסא למשפט. הוא היה אחראי להפצת דעות ישרות בקהל וגם לחרוץ משפט צדק, משפט אובייקטיבי, משפט שיוכל להכנס להיכל־ההיסטוריה ולא ליבוש בפני אחרים, בפני גדולי־הדורות. הוא נשא על גבו אחריות בפני הדורות הקודמים וביחוד בפני דורו הוא, דור התבונה הטהורה וגם דור הרגשות הטמירים. ימי מיפנה, ימי מעבר. בין דור ודור. ועל מפתן הימים ההם עמד הוא ונשא באחריות. הוא הראשון המפרסם בעברית מסה על פרידריך ניצשה מבשר החדשות, והוא גם הכותב תחת שם בדוי מחקר על הלמהולץ, בעל המדע המדויק. הוא יונק מכמה שפות ומכמה מיני ספרות. הוא משוטט בכל. הוא מושיט קרני־מישוש (הביטוי בעברית משלו) לכל צד, כי על כך הוא אחראי.

הוא הרגיש עצמו נציג התחיה העברית, נציג הספרות העברית. במשך חייו הגיע לידי כך, כי בבוא אליו השמועה על רצח ז’ורס הוא פורץ בבכי (סח לי ר' יהודה קויפמן אבן־שמואל). אבל באותו פרק־זמן שהכרתיו, ואפילו על פי הדמות העולה מתוך הכרך הראשון של הזכרונות, הוא עדיין שקוע בראשו ורובו בתוך התחום העברי. רואה עצמו – אולי אפילו בלא יודעים ובלי כל שמץ של התנפחות – נציג העברית. בבוא הידיעות על הועידה לאידיש בצ’רנוביץ הוא אומלל. ממש אומלל. זה לו חורבן חדש וחמור, חורבן־חייו, חורבן שאיפותיו ותקוותיו. כך מרגיש רק נציג רשמי־עצמי. מעין זה היה גם בשיחותיו עם גדולי־האומות. אי־שם ב’המליץ' פירסם את שיחתו עם אמיל זולא, עוד מלפני משפט דרייפוס. ודאי שהדגש החזק הוא בתשובותיו של זולא. אך יש גם ענין בשאלות, בטוֹן שבהן, בבין השיטין שבהן. כך מדבר נציג־נסיך. תמה אני שלא חזרו והדפיסו מחדש את השיחה רבת־הענין ההיא. –

אוי לי: כנציג־כנסיך עברי היה בעיני זה הסופר ראובן בן מרדכי בריינין ואני חמדתי בחייו את קרבתו. על כל פרכוסיו, על כל חוסר האחדות, על כל כף־הקלע של חיי־שעה, על כל זקיקותו המתמדת להלואה, לגמילות־חסד, כדי לפרנס אשה וילדים חמשה, כדי לכלכל שיבת אם אהובה, כדי לסייע בידי אחים אהובים, כדי לגור בדירה כמעט יפה בשרלוטנבורג, כדי לבזבז לעתים לא רק אגורה אלא גם דינר, כדי לחונן עניים ולקנות אולי גם זר־פרחים לריבה נאה. ובאחד הימים הוא כנראה במשבר נפשי עצום. באחד הימים הוא מתחיל לכתוב את ספר הזכרונות המשונה, על כל אי־הצדק ואי־היושר שבו. כותב רשימות, מסות, מאמרים ומשקע אותם ב’גניזה', שלו, בצרור הזכרונות האלה. מה היה טיבו של המשבר? שנים כתב מדי לילה בלילה ושנים פורש. נעלם בריינין הברליני־שרלוטנבורגי, הפריזאי, הלונדוני, ומופיע בריינין חדש, קנדי(!), ניו־יורקי. גלגולי־נפש וגלגולי־חיים. אך שוב הוא שב לעבודתו־ליל, לגנובתו־ליל. אלפי דפים. ‘מוטב שכתבי־ידי ירקבו בזויתם הנסתרה ואל אשפיל את נפשי לבקש לי מצנטים, או להתחנן לפני הקהל העברי, כי יחוסו עלי ויבואו לעזרתי בהוצאת כתבי’. אך הוא כותב, כותב, מדי ליל בליל. בשתוק ההמולה מסביב, בהחריש המית־היום. מי שהיה פעם נציג־נסיך עברי מתיחד בנכר עם אלפי דפיו ומוסיף עליהם. רק בעברית. כל עוד האצבעות מחזיקות בעט. ונמצא באחד הימים המצנט המשונה: ישראל מ"ץ. הוא בעצמו בא. הוא שהוציא את הכרך השלישי – הראשון, בעל 480 עמודים גדולים. נמצא גם נושא הכלים המשונה: רפאל שוחט. אלא שהלז מיהר ומת אחרי מות נסיכו. נשאר רק מ"ץ. הימשיך להוציא, או שיתקיים: ‘שכתבי־ידי ירקבו בזויתם הנסתרה’… בידי מי הכתבים האלה? מי שומר עליהם? מי נוטר אותם? הן אין כדוגמתם.

אויה, נדמה לי, שאני גם אני הנני מן האחרונים, שראו פעם בחייהם את ראובן בן מרדכי בריינין בהלו נרו על ראשו, ושראו בו נציג־נסיך עברי. בלכתנו אחריו לא ישאר זוכר ופוקד.

[ז' כסלו, תש"ג]

עם ספר זכרונותיו

באחד הימים, 22 באוקטובר 1906, מתחיל הוא את ספרו הגדול, את ‘הגניזה’ שלו, המכילה אלפי דפים. לא כל הקדמה. הרשימה הראשונה מוקדשת לאדם יקר – שלא מצא חן וחסד בעיניו: אוטו ורבורג. הוא ביקרו בביתו וסח אתו ארוכות, והרושם הכללי: שלילי־ניגודי. השלילה והניגוד צומחים משני שרשים: מפאת ההבדל שבין הרצל ובין ורבורג וכן בין בריינין גופא וורבורג. לשמועה כי וורבורג ימלא מקום הרצל – ‘יחרד בשרי’. שהרי הם רחוקים זה מזה יותר ממזרח ומערב. ‘המה שני גזעים, יושבי שני כוכבים רחוקים’. ואחרי השוואה זו באה הקבלה אישית. ורבורג הוא בעיניו בורגני עשיר, כבול בחוגו, משועבד לההרגל. לעולם לא יעשה מידחה אך גם לעולם לא יצמיח פרח חדש. די לו במה שכבר נברא. הוא שבע. ודאי שהוא ‘עושה עבודתו באמונה, ממלא את חובתו ביושר לבב ושומר תפקידו בדיוק’. אך מה הרבותא? מטרלינק שומע את שפת הפרחים, אך ורבורג מוצא גם באנשים חיים רק מספרים, עובדות זעירות, מציאות יבשה ועניה. לעומת זאת בריינין בעיני עצמו פרוליט רוחני, צפור־דרור, מחדש, מבקר, מנסה ליצור, שונא כבלים ומשברם. והנה גם ההבדל המעמדי. ‘הוני – דאגותי, ורכושי – יסורי… אין שדה מוצק תחת רגלי והקרקע מתמוטט תמיד מתחתן… יום כי יעבור על בני־ביתי בשובע ללחם הנני מקבל כחסד־המקרה, כמתנת־ההשגחה… ובכל פעם שיש לי פגישה קרובה עם אנשים כאוטו ורבורג הנני מרגיש בקרבי מעין התפוצצות פנימית. הלב סוער והומה’.

הנה ניתנה לנו ברשימה ראשונה להציץ גם מאחורי הרשימה, מאחורי ‘ספר הזכרונות’, שהחל בו בו־ביום ללא הקדמה. הלב המה וסער. הלב היה בלתי־מרוצה. הלב דרש את ביטויו. אך אי־אפשר היה ללב להתבטא בגלוי. גם זה האיש בריינין, שהוא ‘שונא כבלים ומשברם’ נתון בכבלים. אין לו בימה משלו. עריכת ‘השלח’ עברה מאחד־העם לקלויזנר ועליו פסחו. ואף אילו היתה לו בימה משלו, ספק אם היה יכול לדבר בגלוי כאשר עם לבבו. כי זה האיש בריינין הוא גם ציוני נאמן, ואי אפשר לו לדבר על ורבורג ברבים כאשר עם לבבו בלי שיזיק לציון. גם אי אפשר לו לדבר ברבים על דברים שבינו לבינו. יש כבלי־מדיניות ויש כבלי־הנימוס. הנימוס הטוב והעדין דורש, שיהא הסופר ממעט לדבר על עצמו. אך הלב סוער והומה. הלב קיבל ברצון מרותו של הרצל, באשר הוא היה נסיך־הרוח. אך ‘קשה עלי, אי אפשר לגמרי, לקבל מרותם, בכל ההוראות הקרובות והרחוקות של מלה זו, של אנשים כורבורג’. ובמצב כזה מוצא לו הלב הסוער מוצא מיוחד: ‘ספר הזכרונות’, גניזה, בית־אוצר או בית־קברות ספרותי. אדם מתיחד עם נפשו. בגילוי לב גמור. בלי לב ולב.

כזו היא הרשימה הראשונה. וכמעט כמוה כשניה: על הפרופ' לודוויג שטיין מברן. בריינין שופך עליו בגניזה שלו את כל זעמו, מבטלו כעפרא דארעא: טפוס שלילי של פרופיסור יהודי במערבא. שטחיות פלילית, סגנון נפוח, ממולח ומתובל בכל המלים המלאכותיות החדשות. בקשת־האמת זרה לו. שביבי אש־עשויה, אור בלי חום. כרוֹז הקרקס, ‘ארטיסט’ ולא איש־המדע. בורגני שבע, מתקשט, רודף־רשמים, קופץ בראש. כי הוא יושב ראש בהרבה קונגרסים של מדע, פילוסופיה, ספרות. אף מהלכים לו בין שליטי־עולם. קניינים רוחניים באמת אין לו. בקרבו פנימה אין מאומה. מה שיש לו הוא משא, סבל רוחני: אוצר של פראזות פילוסופיות, מדעיות. קמצן איננו. במקום ביטוי מדעי אחד הוא נותן מאה. הוא בן הגלות ופרי האמנציפציה בגלות. ‘הרבה, הרבה יכולתי לכתוב על דבר לודוויג שטיין, אך מלאכה זו לא נקיה היא לי’. ובכן גם ב’ספר הזכרונות‘, גם ב’גניזה’ אשר לו אין הוא רוצה להתלכלך יותר מדאי. הוא מתרחק קמעא מן הכיעור. הוא מונע עצמו מן הרכילות ומלשון־הרע. הוא רק מוסר את רשמיו. הוא מתפרק ממטענו. הוא אז בן ד"ם שנים, הוא הגיע אז לגילו של הרצל, הוא גם נמצא במשבר נפשי ידוע. הוא בלתי־מרוצה, הוא אינו יודע את נפשו. רשמים המעיקים עליו אין הוא יכול להביעם ברבים. אף אין לו ידיד וריע להסיחם באזניו. הוא במבוכה, הוא בודד. בצר לו הוא מתחמק אל נפשו, אל עטו, אל רעו הנאמן, אל המלה העברית. בצר לו הוא מוצא מפלט ב’ספר הזכרונות'.

עד מהרה מתחבב עליו המפלט. עד מהרה הוא חש את מתקו ואת דבשו. בשתי הרשימות הראשונות הוא עוד איש־ריב ואיש־מדון, הוא מתמרמר וקורא תגר. הוא מחפש בחיים את רוח־הקודש, את מעוף־הרוח, את ‘הרצל’, והוא נרתע לאחור מפני היובש של האחד ומפני הגנדרנות של השני. אך הרשימה השלישית היא כבר מגוון אחר לגמרי. היא אינה זקוקה כלל להסתר־דבר, להעלמה. היא היתה יכולה להתפרסם כמסה נחמדה. היא שיר־השירים – לאלינורה דוזה, לשחקנית הגדולה ביותר של הדור הקודם, הוא נרעש ונסער ממשחקה. לא ‘קוהלת’ כאן, הבא לסכם את החיים, אף לא ממשל משלים וקובע פתגמים למלחמת־החיים, אלא שיר־השירים. לב צעיר, חי, ער, תוסס, מפרכס, נלהב, נרעש בכל תהומות־נפשו. כזה עוד היה ראובן בן מרדכי בריינין באותה שעה. שמע מינה, שהיה אדם ישר והגון. שמע מינה שהיה אדם טרגי.

אך ברשימה הרביעית הוא שוב בתחום הפנים: סוקולוב. ‘עוד הפעם פגישות אתו בברלין. הנה גם הוא נודד, גם הוא ניסח מעל אדמתו, נעתק מסביבתו’. לאמור: אח לצרה, לגורל. ואם גם ‘תהום עמוק מבדיל ביני ובין נ"ס’ הרי בכל זאת ‘הנני אוהב ומכבד אותו’. אך האהבה והכבוד אינם שוללים את ההערכה. עוד ב’לוח אחיאסף' תרס“ג פירסם בריינין מסה נחמדה על סוקולוב. אך פה הוא משרטט את דמותו מחדש. הוא רואה בחייו ‘חליפות וצבא כבעשיית־כשפים’. הוא ראה בו מעלות ומורדות. הוא זוכר את ‘סוקולוב בתור מתנגד לחיבת־ציון ומטיף לארגנטינה, סוקולוב השופך לעגו על הרצל החולם’. הוא מזכיר כי 'נ”ס היה מטרה לחצי דבה מתועבה' ויצא ממנה בשלום. ובסך הכל: ‘חסרה לו דעה קבועה, נקודה מוצקה שממנה לא יזוז. רך הוא כקנה, נמשך הוא אחרי הזרם, נסחף הוא עם הגלים. שדרתו ספוגית יותר מדי’. לאמור: כשם שלא חדר לפנימיות ורבורג כך לא חדר גם לזו של סוקולוב. לפיכך יש לו לבריינין ספיקות ופקפוקים ברשימה רביעית זו משנת תרס“ו. לפיכך עוד חוצץ התהום ביניהם. אך בהערה לאותה רשימה הוא מוצא לו לחובה להודות כי טעה. 'סופו הנאה והנשגב של נ”ס מוכיח על תחילתו‘. ו’דמות־תבניתו של איש־הפלא הזה, בכל שיעור קומתה, בכל צביונה ובכל יקרת ערכה' נרשמה בכרכים הבאים. לאמור: הוא דובר־אמת בכרכים אלו. הנזכה לראותם?

אך אינו מודה שטעה בנוגע לנושא הרשימה החמישית, האחרונה אשר תפקד פה בשמה: שלום אַש. אותה שעה זכה אַש להצלחה יוצאת מן הכלל. חזיונו ‘אל נקמות’ נתקבל והוצג ב’תיאטרון הגרמני' המהולל של ברלין. מובן שמאורע זה עשה רושם עז בחוגי הסופרים והמבקרים. אך ‘ואני קשה־עורף הנני: לפני ההצלחה העיוורת אין אני כורע. השקפתי על אַש היום היא של אתמול. אדוני “התיאטרון הגרמני” אינם בעיני בית־דין גבוהה של אמנות’. והוא מנתח ומסביר את סוד ההצלחה, אך משפטו הוא שלילי לגמרי. אין הוא מוצא בחזיונות אַש מאומה: ‘לא חיים, לא הסתכלות, לא טיפוסים, לא פסיכולוגיה, לא דיאַלוג חי או דק ויפה, לא צל של כשרון דרמתי’. כך בשנת תרס“ו. הוא מנבא לו, כי לא יחזיק מעמד. ‘יסודו מעפר וסופו לעפר’. אך בהערה משנת תרצ”ח הוא מודה, כי נבואתו זו לא נתקיימה אלא שהוא נשאר קשה־עורף כמו בתרס"ו. הוא לא נכנע. ‘מעריציו כיום, ההולכים ומתרבים, הוכו בעוורון ואינם מסוגלים כלל לראות מה שיש באיש באמת, ומה שאין בו’. זקן מורד וממרה, לא הרי אַש כהרי סוקולוב. –

חמש רשימות ראשונות. הן נותנות רק מושג־מה מזה הכרך הראשון של ‘ספר הזכרונות’ בן ארבע מאות עמודים גדולים בערך (הכרך מכיל עוד כמאה עמודים מרשימות שכבר נתפרסמו מקודם). ספר רב־ענין, ספר מרעיש את לב הקורא, בין אם לבו כלב הסופר ובין אם הוא שולל את כל דבריו. ספר וידוי. ספר של גילוי־לב. ספר טרגי. אימתי נזכה להמשך, לכרכים הבאים? אל נא יתמהמהו!

ועוד ידובר גם בכרך זה. אין אני יודע לו חבר בספרותנו של הדור האחרון. –

בראש הכרך באה תמונתו. כאיש כתמונתו. –

[טבת תש"ג]

שעות עמו

לזכר פרומה קויפמן ז"ל, ידידת בריינין

בקורות־חייו יש מקרה משונה, שזעזע למספר ימים את הצבור היהודי בארצות הברית וזעזע ביחוד אותו בעצמו. ביום 3 בינואר 1924 הוא רושם בספר זכרונותיו:

‘יום גדול היה לי. את כל שעות היום והערב הקדשתי במעשה ועיון להתוודעותי עם ‘האדם היערי’ (דער וואַלד־מענש), כמו שכיניתיו. גיליתי נזיר עברי, שהוא מתגורר (זה שתים עשרה שנה) ביערות המדינה. – קדוש וטהור הוא. זהו האדם היותר מעניין שגיליתי באמריקה. אכן גם בימינו ישנם עוד נזירים החיים במערות ויערות. יהודים קדושים וטהורים. שם הנזיר הלבוש סמרטוטים אברהם קלוגמן. בכל סביבותיו כינוהו ‘המשוגע’, ואיש לא התעניין בו. אנכי הנני הראשון שגיליתי בו אדם נפלא, חושב וירא שמים, שיש לו השקפת־עולם משלו, שהוא חי על פיה. ורצונו כל כך חזק עד שהיה יכול ליסד כת חדשה, או גם דת חדשה’.

בו ביום הוא מחליט לכתוב עליו ב’דער טאָג' ארבעה מאמרים, כדי לתת תיאור שלם מדמותו. והוא גם מקיים את החלטתו. מאמריו מופיעים כסדרם בימי 14 – 15 – 16 – 17 בינואר. כבר בהתפרסם ביום 14 בינואר בבוקר המאמר הראשון הוא מעורר סנסציה בכל חוגי היהודים והכל מסיחים בו. ואולם מה גדלה עוד ההתרגשות למחרתו, בהוודע כי דווקא ביום שנדפס המאמר הזה נהרג הנזיר הקדוש, בלכתו לפי תומו בערב ביער, על ידי רכבת נוסעת על פסי־הרכבת. גליונות ה’טאָג' עוברים בו ביום מיד ליד. משוחחים בקבוצות־קבוצות על המאמר ועל הנזיר הנפטר. בו ביום מטלפנים לבריינין מן המערכת את הידיעה אשר ‘הבהילתני והחרידתני עד היסוד’. עוד מעט מטלפנת אליו קהילת פריהולד את בקשתה ‘לבוא להספיד את הקדוש הנפטר, כי שם תהיה קבורתו’. עוד מעט מופיע ציר־הקהילה, ‘מי שהיה פועל וסוציאליסט’, ויבקשו בשם הקהילה לנסוע אתו אל הקבורה. ו’אף כי הייתי באותו בוקר חלש ושבור בגופי, מחמת עבודתי הספרותית הקשה כל הלילה הקודם, בכל זאת דחיתי את כל עבודותי שחיכו לי אל שולחן כתיבתי, והתגברתי על רפיוני. ואסע עם הצעיר לפריהולד. שעות ארוכות ארכה הנסיעה במסילת־הברזל לשם. כל הדרך הייתי במצב רוח מדוכא מאד. סופו המר והמשונה של האדם היערי, שבכל אופן היה חסיד וצדיק, איש אמת, קדוש וטהור, שוויתר מרצונו הטוב על כל הנאה גשמית, ושהתפרנס רק מעמל כפיו ולא קיבל משום איש אף פרוטה אחת, אף אם הפצירו בו לקבל שקלים – המות שחטפו פתאום בלכתו בדרך, פרש גם עלי צילו. ראיתי במיתתו הקשה והמשונה של הנזיר איזה אות. רמז, אזהרה, וגם סמל לדרכי ההשגחה העליונה הנפלאה‘. הצרור שנמצא ליד ההרוג הכיל: מסכת סנהדרין, תורה עם פירוש רש"י, ה’תניא’ של רבי שניאור זלמן, ‘ספר־הברית’ לרבי פנחס, סידור, טלית־ותפילין, ולא יותר. לא כתונת ולא גרבים, כי לא לבש כאלה בי“ב שנות חייו האחרונות. פניו הפיקו הוד ואימה, הוד־מלכות ואימת־מות. גם לובן גופו וחיתוך־אבריו שנשארו שלמים העידו על גוף אציל ובנוי לתפארה. בשיחתו לפני מספר ימים עם בריינין אמר על מי שהוא: ‘הוא מפרפר בין החיים ובין השאר’. בריינין אליו: 'מה כוונתך ב”השאר“? האם רצית לומר “מפרפר בין החיים והמות”? הנזיר לבריינין: 'אסור להוציא דבר מגונה מפינו, על כן אמרתי ו”השאר". בריינין שוקע בחידת החיים והמות של האדם המופלא הזה. בין השאר עולה על דעתו, שכאילו מאמריו עליו היו פוגמים את חייו. ‘לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם’.

‘סופו המר והמשונה של האדם היערי, שבכל אופן היה חסיד וצדיק, – המות שחטפו פתאום בלכתו בדרך פרש גם עלי צלו. ראיתי… איזה אות, רמז, אזהרה, וגם סמל… לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם’. שש עשרה שנה לפני מותו של בריינין קרה המקרה המזעזע הזה. שנים ‘לפני החטא’ של בריינין. שנים לפני שהיה גם הוא, בתוך־תוכו של כרך, מעין אדם יערי. הוקמה מחיצה בינו ובין החברה אשר עליה נמנה. מעין קיר אטום. מעין נידוי ושמתא. שונים ומשונים היו גלגולי חייו של הסופר המזהיר לפני זה וגם לאחר זה. שתוק־האברים. והמפליא מכל: למעלה מעשרים שנה הוא כותב את הספר המופלא שלו, ספר הזכרונות, הדפים מצטברים לאלפים, מעין ‘גניזה’ ענקית. הוא, העתונאי החרוץ, אינו אץ לפרסם וגם אין אפשרות לכך. מופיע החסיד האחרון, נושא הכלים האחרון: רפאל שוחט. מופיע גואל לכתבי־היד, רבי ישראל מ“ץ. ו’הנה בא אלי מ”ץ מעצמו‘. ובריינין – מכין את הכרך הגדול הראשון של אלפי הדפים האלה. אך זמן מצער אחרי עבודה זו חטפו המות בזרועותיו. זמן מצער אחריו מת גם החסיד האחרון, נושא־הכלים האחרון. שוב משתררת דומיה מסביב לקברו של הסופר הנערץ. ו’הכרכים הבאים של כל כתביו יופיעו כסדרם על פי התכנית הכללית שהתווה המנוח’. לא. הם לא הופיעו מאז. לא שמענו על הופעתם. אף לא על הכרכים של הזכרונות הנפלאים. ‘לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם’. הוא ונושא־כליו אתו.

אך זה הכרך שהופיע הוא אוצר יקר. אילו היה אפשר להושיט את היד מעבר לאוקינוס וללחוץ בתודה את יד מ"ץ, הייתי עושה זאת ברצון רב. בספר זה חי זה האיש ראובן בן מרדכי בריינין גם היום. זה שכבש את לבנו בהיותנו צעירים גם אנו. זה שגם הנזיר ההוא התגעגע כל ימיו לראותו, ובגללו יצא מגדר־השתיקה. בספר זה העיז להיות יותר מסופר. בלי קישוט והתייפות. לתאר כמו את בני דורו ואת עצמו. על כל הרפיונות וגם על כל האורות. לא תמיד ראייתו נכונה. לא תמיד יש לו הפנאי לכך, מצב־הרוח לכך. הוא איש־ההשראה. יש לו השקפות והרגשות משלו ולא תמיד הוא מצליח להשתחרר מהן ולראות את החיים מנקודות־מבט אחרות. אך תמיד הוא רציני. מתרשם ורושם. מציל מים־הנשיה לים־הידיעה. הדפים האלה הם אֶנציקלופדיה של התקופה. כולנו כלולים בהם, בין אם נקראנו בשם ובין אם לא נקראנו. דמויות לאלפים מופיעים, גדולים וקטנים. דמויות גדולות וקטנות. זו השלהבת המתמדת לתקומת־העם, לתחית־השפה, לגאולה, לחירות, לאמת, לעצמאות, לתור אדם־המעלה, להשתלמות. גם זו הפקפקנות המתמדת, זה הנסיון לראות את הדברים מאידך גיסא. אחד מנבוכי־החיים. מנבוכי־התקופה. מחפש תמיד. עתים תם ותמים ועתים נבון ופיקח. מוכן תמיד לעזור, להציל, ללמד, להורות, לבאר. קולט תמיד ופולט תמיד. עובד חרוץ, מרצה־לתיאבון. משברים נפשיים. התאזרות מתמדת לעלות, להטהר. מאבות הגדוד העברי במלחמה ההיא. וכל זה ואלף ענינים אחרים בקובץ זה, בכרך זה. ספר־העדות, ספר־הקורות. ספר מיוחד במינו. אין אני יודע חבר לו בתקופה האחרונה. אין פה המקום לדבר עליו בפרוטרוט. משהו כתבתי עליו גם ל’מאזנים' וגם ל’מחברות לספרות'. אבל עוד הרבה יש לומר עליו ולכתוב עליו. עוד יעשו זאת רבים. השתיקה של שלש השנים האלה אינה מוכיחה מאומה. ודאי היתה גם בזה יד ההשגחה. אך היא לא תסתיר פניה לנצח מאחד מבחירי בניה־סובליה בתקופה האחרונה.

[ירושלים, ו' כסלו תש"ג]

ראשית כל: אל בהלה וחפזון. מדובר פה לא על זה שהסתכל בתרפים של הדור וכתב לפי זה את המאמר האחרון או את הרשימה האחרונה. המדובר פה יסוב על שמעון ברנפלד, סופר שעודר בכרם־ספרותנו זה חמש עשרות שנים, על אחד מן הגוורדיה הישנה, מימי יהודה ליב גורדון ופרץ בן משה סמולנסקין, וד"ר שלמה רובין ומשה ליב ליליינבלום ודוד פרישמן, וכו‘. כולם, כולם הלכו לעולמם, מי לפני ארבעים שנה, מי לפני שלשים וכו’, ורק הוא לבדו שרד מן הדור ההוא. דורות של סופרים¹ קמו אחריו, נצצו ונבלו וגוועו, ורק הוא החזיק מעמד, רק הוא לא מש מאוהל הספרות. חמשים שנות עבודה ויצירה, חכמה ומלאכת־כפים נשקפות לנו מאוהל־תם זה!

הוא התחיל את עבודתו עוד במחיצתו של דוד גורדון. הזוכרים אתם את שם האיש הזה? לא? חבל מאד. הוא היה איש יקר, בעל נפש, אוהב עמו. אילו קראתם את מאמרו של ברנפלד עליו לפני מספר שנים ב’העולם' הייתם מכירים את האיש ואת ערכו. הוא גר בעיר קטנה בפרוסיה, ליק שמה, ושם ערך את העתון הראשון בעברית, ‘המגיד’. הוא גם היה מן הראשונים שהטיפו לחיבת־ציון. וברנפלד הצעיר היה עוזרו ויד־ימינו. ממדינת גליציה, ארץ־מולדתו, נתגלגל לליק והתחיל שם לכתוב את מאמריו או, כלשון המליצים בימים ההם, לשאת את מידברותיו על גוי ועל אדם, על עניני־מחקר ועל עניני־חיים. צעיר היה האיש, בן עשרים, והמושג סופר עברי כמעט עוד לא בא לעולם, והנה הוא ישב בעיירה זרה אל שולחן־הכתיבה לעשות באותיות העבריות מלאכה חדשה, לא שיערוה ראשונים. ומן־אז המשיך את עבודתו. יש שנפסק קולו לרגע, יש שנמשך אל הלימודים, אל הפילוסופיה ואל הבלשנות ואל ההיסטוריה ואל האקונומיה ואל חקירת כתבי־הקודש ואל כתבי שפינוזה וקארל מארכס ואל השירה ואל כל הענינים אשר עוד אביו נמשך מעט אליהם והוא גם כונן את הכיוון לרוח־בנו. (אנו כולנו מתחילים את חיי־הספרות כמעט רק אתנו לבדנו, ואולם ברנפלד הוא, במובן ידוע, בן־אבהן בספרות, ולכן הוא מצטייר באמת בעיני כחזיון² בן מאה שנים, כי יש כאן רציפות הזמן, והשרשים נעוצים עוד בהשכלת יוסף פרל). או יש אשר הלך אחרי הזמנת קהילת בלגראד אשר בסרביה וישב שם מספר שנים על כסא הרבנות והכיר את העולם הספרדי מלפני ארבעים שנה והרחיב את חוג מבטו לגבי ‘קהלות־יעקב’ ושבטי־ישראל. אך אם נפסק קולו, הנה לא נפסקה עבודתו. כי לא ידע האיש לאות, כשם שלא ידע חולשות אחרות, כי־אם עמד בשטף כל החיים, בתוך הזרם, בתוך ים החיים והמחשבה והעיון, בולע ופולט, לוקח ונותן, מסכם ומקיף. כי הוא משחרות ימיו איש פשוט עד מאד, בלי העויות ובלי תביעות. כי הוא גם על־פי טבעו ומהותו ושורש־נפשו נין ונכד לד"ר הומניטרי, אשר הסיסמה שלו היתה:

Edel sei der Mensch,

Hulfrich und gut.

[אָצִיל יְהִי הָאָדָם

רַב־עֵזֶר וָטוֹב]

חרוז פשוט ועדין זה כתוב בראש אחד משיריו הנפלאים של גיתה הזקן, שהיה לפנים צעיר גם הוא. חרוז פשוט ועדין זה ביטא לפנים נשמה של תקופה. ובמטותא, אל תתביישו בשירי גיתה. גם ברנפלד הזקן אינו בוש בהם. ברנפלד הזקן, משולל חוש־הראות, מבקש שיקראו לפניו משירים אלה יום־יום. זוהי אהבת־נעורים, זוהי גירסא־דינקותא. אין הכוונה למלים, לריתמים. הכוונה היא לנשמה, הכוונה היא לתרבות, לדרך־ארץ שקדמה לתורה של ביסמארק ומולטקי, לתורה חדשה של ‘דם וברזל’. לתרבות שחלמה את חלום האחוה והידידות בין הבריות. איך שר בנעוריו הפייטן השני על אדמת גרמניה? ‘היו חבוקים, מיליונות! נשיקת פי לכל נברא בצלם!’ כן, היתה זאת תקופה הומניטארית נהדרת, תקופה שהניבה ציצים ופרחים יקרי־ערך, תקופה של ביטול סוגים וסייגים, של הכרזות גדולות, אוניברסאליות, תקופה של התחדשות ותקומה בלי שטבעה בנהרי־נחלי־דם. כשתעיין בדבר תמצא, כי ברוך שפינוזה שלנו, הפילוסוף היהודי המוחרם מאמשטרדם, היה בין משובבי־הנתיבות האלה. הוא שהטיף ראשונה בתוקף ואון לסבלנות דתית ואזרחית. כל אלה אבירי־ההומניטריות את מימי היהודי מאמשטרדם שתו. הסבלנות הגדולה קשורה באיזו מדה בחזיון היהדות, באמרותיהם הנשגבות של חוזי־ישראל. הם אשר במשאת־נפשם על אחרית הימים זרעו את זרע־ההתקדמות על פני שדמות־ההיסטוריה. טול את החוזים האלה אשר על אדמת יהודה ואפרים ויתהווה חלל גדול בתרבות הכללית. טול את אלה ואין לך לא שפינוזה ולא אראסמוס, לא לסינג ולא הרדר, לא גיתה ולא שילר, לא מרכס ולא לאסאל. מה שיש בנצרות מיסוד ההתקדמות – מאת האם־היהדות לוּקח. אשר על־כן היהדות היא חזיון שעוד לא נגמר ולעולם לא יגמר, אלא הולך ומתחדש בכל דור ודור ועוד עתיד להתחדש. אשר על־כן היהדות אינה, כדי להשתמש בדיברת אחד המרצים על ברנפלד, לא בטבעת פלונית ולא בחוליה אלמונית, כי־אם בשלשלת כולה, שלשלת־הדורות ושלשלת־הדעות. אשר על־כן יש ענין לבאר את היהדות, להסבירה ולפרש אותה ולהתאבק באפר חכמיה. ואם שבעים או שמונים או תשעים ומאה שנה יחיה האדם ומצא לו ענין רב־ענין בכל הדברים האלה. ‘לכל תכלה ראיתי קץ – רחבה מצותך מאד’.

ובכן, ראשית כל: אל בהלה וחיפזון. אפילו שתי הנקודות שבין המלים ‘כל’ ו’אל' אפשר שאינן פה במקומן. כי המדובר פה על שמעון ברנפלד, על סופר שאינו להוט כלל וכלל אחרי להטי־המודרניות, על סופר שהוא משחרות־ימיו פשוט עד מאד, פשוט עד־כדי־כך, שאינו מרגיש ואינו מדגיש גם את פשטותו. על סופר שהוא, אם אפשר לומר כך, עוד מלפני זמן התפשטות פסי מסילת־הברזל בעולם. יותר נכון: על סופר שהוא בין אלה שהכניסו את צקלון־ספרותנו אנו לתוך הפסים האלה, לאלה שכתבו כמעט בשפת־הדבור, בלי שבעה נקיים, בלי קמיטת־המצח, על אלפי ענינים ונושאים, על עניני־מחקר ועניני־חיים, על עניני־נצח ועניני השעה, על ‘דור תהפוכות’ ו’דור חכם‘, על ‘דעת אלוהים’ ועל ‘רפורמציון’, על השכלה ולאומיות, על סופר שכתב על כל הדברים האלה באופן טבעי מאד, בחינת חטוף וכתוב. וותר על שינת צהרים – וכתוב, כתוב כדבר איש אל רעהו, בלי ו’עיין’ שם, בלי ‘ורמינהו’, בלי אשר ידגיש הכותב את חכמתו העמוקה כים ואת אשר הוא חידש בעצמו, מדעתו, ואת אשר הוא צפה מראש וחזה וניבא מראש וגם בא חזונו. המדובר פה על אחד שקיבל את אמרתו של שפינוזה כמו־שהיא: עניני העולם הזה אין לשמוח עליהם ביותר ואין להתעצב עליהם ביותר, אבל יש פשוט להבינם. לא יותר. עד כמה שאפשר ביושר וביחס הוגן, אך גם לא בקנאות טיפשית. לא בקביעת־הדברים כמסמרות נטועים, כיתד בל תמוש לעולם. שוטה שבעולם, מה חפץ יש בדוגמאטיות נוקשה, מה עונג יש בה? דוגמאטיות יש רק בהנדסה וכדומה לה. החיים שוטפים. החיים משתנים ככרום. וזהו עזוזם וזוהי תפארתם. שור! לפני הצהרים נערמו עננים ואֵבל כבד רבץ על הבריאה ויגון לוחץ הכביד על כל יצוריה, ולעת־ערב היתה רוח אחרת, היתה הרווחה, והשמש שקעה ברוב־קסמים ושונו פני תבל – ואתה תהגה ותדבר לעת־ערב את אשר הגית ודיברת לפני־הצהרים? לא יתכן כדבר הזה. נשתנתה המציאות, נשתנו הלבושים וממילא נשתנו גם המבט והביטוי. האם לא כן? ומדוע רשאי הפייטן להשתפך בשירות חדשות לבקרים, לבכות ולרון, ככל אשר יעלה הרוח? מה החרצובות, אשר אתם אומרים לשים על רוח הסופר הפרוזאי? האם בשביל שאין הוא שוטה־בחרוזים, האם בשביל שהוא משיח ישרות את אשר עם לבו, האם בשביל שעטו הוא קולמוס ללבו, הפסיד? חי גיתה־שפינוזה, כי לא יתכן כדבר הזה!

ואולם אם נאמר פה ‘נשתנתה המציאות’, הרי זוהי הפלגה, שיטפא דלישנא. באמת, נשתנו רק הלבושים, אבל המציאות נשארה כמו־שהיתה. בוא וראה, שאפילו הלשון נשארה כמו שהיתה, הוא הסופר אשר שפתו היא מדרשית־דיבורית־חילונית, בלי צעצועי־מקרא וקישוטי־מליצה, הוא גופא אינו גורס מאידך גיסא את שפת־הדיבור שלנו, שהיא כאילו רק קובץ־מלים, בלי טיח פנימי, בלי מיץ־המסורת, בלי רציפות היסטורית. קלוקל. הוא אומר בהיתול: דברו־נא יהודית, אך לא בן־יהודית. השפה נשארה כמו שהיא, שפת־דיבור אמנם, אבל שפת־דיבור של בית־המדרש, של תלמידי־חכמים. וגם הנושאים נשארו כמו שהיו. בן העשרים כותב על שפינוזה ועל לסינג ובן השבעים כותב על שפינוזה ועל לסינג. אין מהפכה, אין שינוי־המהות. נוספו עוד חמישים שנה, נוספה קריאה מרובה, עיון, שיתוף־השטף, אך בעצם לא נשתנה הרבה. העולם בעוד חמישים שנה הוסיף עוד פרקים ל’ספר הדמעות', אך לא הוסיף הרבה על אלכסנדר הומבולדט ועל אחיו וילהלם ועל יל“ג ועל צונץ ועל שי”ר ועל כל מה שהיה לפני חמשים שנה. המציאות העולמית נשארה, המציאות היהודית נשארה, אף החילוק שבלב היהודי בין תרבות עברית ותרבות יהודית־גרמנית נשאר. ברנפלד עבד בשתי הרשויות גם יחד. כיום בובר ורוזנצוייג מתרגמים מחדש תנ"ך לגרמנית. מקודם תירגמו מנדלסון, פיליפסון, צונץ, הירש ובינתיים תירגם ברנפלד. בידיעה ובפשטות ובחן ובעממיות. תירגומו הוא הנפוץ ביותר בין יהודי גרמניה.

אך כל הדברים האלה הרי נעשו בין־השמשות. עבודת־היום היתה בעברית. הוא ואחרים כתבו מאמרים ורשימות. אך הוא כתב גם ספרים, ספרים, ספרים. כי אם נאמר למעלה, כי ברנפלד הוא בין אלה שהכניסו את צקלון־ספרותנו לתוך הרכבת, הרי מן החובה לציין, כי זוהי גם גבולו. עד הרכבת הלך ולא יסף. האוטומוביל, ה’מגדל הפורח באויר' או, כדיברת המליצים בימים ההם ‘המהלך על כנפי רוח’, בקיצור: האוירון, נשארו זרים לו. גם הראדיו. הוא אינו אץ־רץ. הוא יושב אתך בתא־הרכבת ומבאר לך אגב שיחה ארוכה באר היטב את כל הענין, החל בהנחות ראשונות וכלה במסקנות אחרונות, הוא המסכם הגדול, המכיר שטחים כבירים בחזיונות התרבות של ישראל, ויש שהוא בא בהם לידי בקיאות מיוחדת ולידי שליטה של מומחה. הוא בעל הנשימה הארוכה, אשר לפני רוחו עומד הקורא בעל ההקשבה הארוכה והסבלנות הגדולה. הצמצום החדש, שהוא תוצאה מבהלת הזמן הזה, מאי־סבלנותו, מחפצו ללמוד תורה כולה על רגל אחת, ברמז אחד, בלחישה אחת או גם בקריצת־עין, מעשה אובות וידעונים – את כל זה אינו גורס ואינו יודע. הרכבת היא הגבול מעבר מזה, ברדיצ’בסקי הוא הגבול מעבר מזה.

לא, באמת בלי בהלה וחפזון. אין הוא מן הסופרים הצעירים דהאידנא, שבעצם הוא מחבב אותם ואינו זורק בהם מרה. אדרבה. ‘נצחוני בני’. אלא שלא דרכיהם דרכיו. אין הוא מן המצפצפים והמהגים, הוא מן ההוגים והמדברים. במקום שאחרים כותבים מאמרים, רשימות, טיף־טיף, כתב הוא ספרים, ספרים, ספרים. ואת מהותו לא שינה. הוא אינו מתחרה את האוטומוביליסטים ואת האוירינוסטים. חמשים שנה הוא עובד את עבודת־הספרות – על־פי דרכו. מאור עיניו ניטל ממנו, שוב אינו מבדיל בין נייר לבן לשחור, אך עבודתו אינה פוסקת. שכר־הסופרים אינו מספיק לשלם לצעיר הכותב מפיו – אך עבודתו אינה פוסקת. הוא התחיל עוד בימי ‘המגיד’, אך לידי התחדשות בא עם ‘השלח’. הרבה אכסניה עושה, וזו של אחד־העם היתה לו לישועה גדולה. הרי זה חזיון מענין: מרוסיה בא האור ומגליציה באים שמשי־האור. מה שהיה שלמה רובין לפרץ סמולנסקין היה שמעון ברנפלד לאחד־העם ולפרישמן: העוזר הנאמן, המשען הבטוח. ערוך אליו כרטיס ואתה בטוח בפרי־עטו. אם הוא שוכב על ערש־דוי מיד יבריא ויכתוב את מאמרו. אם הוא קבור באדמה – מיד יקום מקברו ויכתוב את מאמרו. תמן שנינו: ‘חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן־זכאי ואלו הם…’ ומקשים העולם: וכי רק חמשה תלמידים היו לו? אלא הם היו החשובים שבין תלמידיו. כיוצא בזה אפשר לחשוב את שמעון ברנפלד לאחד המעטים ששמרו על הגחלת הלוחשת שלא תכבה, שעשו לספרות העברית שלא תשתכח מישראל. אחרים דיברו על ספרות. אך אם פירוש ספרות הוא ספרים, הנה הוא, שכתב אותם, הוא מאלה המעטים שהחזיקו את הדופק שלה. והוא כתב מכל הבא ביד, לא בלי ברירה ובחירה. תמיד בחר בנושאים הקרובים ללבו, למעייניו בתרבות־ישראל. ואם לא הבריק, ואם גם לא ביקש להבריק, לחדש, ואם רצה רק להעמיד את הדברים על אמיתותם ועל פשטותם, הנה לא היה גם בית־מדרשו בלי חידושים. אף היה לפעמים חידוש גם בהרצאה וגם ב’גישה' אל הנושא, כמו שאומרים המחדשים כיום. מאמרים מעין ‘ארנסט רינאן’ או ‘אח רחוק’ העסיקו אותנו למדי, היו לנו ‘כצל סלע כבד בארץ עיפה’. חשנו בהם מהמית־הרוח.

האדבר באחרונה גם על ברנפלד האדם? הוא היה לי בברלין אחד משלושת הבי"תים (הוא, ברדיצ’בסקי ובריינין), אשר אליהם סרתי בימי־חרפי. והוא לי זכרון נעים. הוא אינו בלי הומור. כשהוא פוגשני באחרונה ברחוב ומודיעני את מספר דירתו החדשה, שהוא 81, הוא מוסיף: וסימנך פה, ואם תמצא לומר: הרי פה הוא 85, ואולם בשביל ברלין גם זה טוב'. ואולם לא, איש כברנפלד הוא אדם טוב לא רק בשביל ברלין. האנשים הטובים אינם זרועים למכביר בשום מקום, אינם מרובים גם בארצנו החמודה, שאין לה פנאי לחוג כראוי את יום הולדת השבעים של ברנפלד. אך ברנפלד הוא אדם שיש לו פנאי, אדם שדלת־ביתו פתוחה לרווחה לכל אדם, ששומע תמיד ועונה ועושה תמיד בצרכי־ציבור וצרכי־ספרות מה שאתה מבקש ממנו. כזה היה גם יחסו אלי, שנזדמנתי אליו כצעיר ללא־זכויות. היתה ההרגשה, שהוא מלמדך־להועיל, מלמד־חבר, טוב־לב, בלי נטילת־שררה לעצמו. אין מחיצה בינו ובינך. בשטף הוא עומד והוא מכניס גם אותך לתוך השטף. אין שום דבר חוצץ. אף לא ערימת־השנים. –

ואם הדברים שאני כותבם פה, בשכונת בית־הכרם אשר בירושלים, יגיעו גם אליו, לאותו בית מספר 81 באחד הרחובות בשארלוטנבורג, הייתי רוצה להגיד עוד דבר־מה: הייתי רוצה להגיד, כי זכרונות ב’רשומות' מצטיינים בחן מיוחד. יש שם דבר־מה שאיננו בשאר־כתביו. עזב הסופר את הציבור ואת ההיסטוריה ואת המדע ואת החקירה ונכנס האוהלה והראה את האדם באוהל. אשר על־כן יש שם איזו כפילות נעימה, יש שם פשט פּלוס רגש פנימי. בלי משים נקרע שם חלון להבנת האיש ושיחו, להבנת כל אותם האידיאלים האנושיים־היהודיים, שליפפו אותו רבות בשנים. אותו תיאור של אביו, ואותה רדיפה מצד חסידי זידיטשוב, אותם הקשרים עם השכלת טרנופול ויוסף פרל – כל זה מבאר הרבה. זהו נתיב ביתי שהשתלב עד הנתיב הכללי. ואותו אופן־כתיבה מעורר צפיה למה שעוד עשוי לבוא. כי הפירות המבושלים ביותר דרכם לאחר ביותר. ומי שפעל באמונה במשך שלשה דורות – גם דור רביעי יבוא בקהל לו.

[שבט תר"ץ]

חזיון תוגה

לא יובל היום, אף לא חצי יובל, אלא סתם זכרון. לא, זכרון מעציב מעט. נפגשתי בשמעון ברנפלד לפני חצי־שנה. מצאתיו ער, רענן, פורה. כרוחו אז רוחו עתה. קלחה לה שיחתנו, שיחת סופר תלמיד חכם, כמו לפני שלושים שנה, כמו לפני עשרים שנה. אבל מצאתיו במצב עגום מאד, שלא כדרכו. משום מה? משום שהוא עזוב לנפשו, לקירות־חדרו, עזוב בכרך הגדול של ברלין. עוברים ימים בלי שידי עברי מאחיו מדפקות על דלת זו, בלי שישמע מלה עברית. והוא – אור עיניו אין אתו. הן נחרבו ונהרסו על ידי עבודה בלתי־פוסקת בשדה־הספרות. למרות אזהרת הרופא.

ועוד דבר־מה: מוכרח הוא לחדול מתת את דבשו ואת מתקו. דבורה השובתת מאונס. יש לו מעות להרצות ושולחני אָין. עשרות־עשרות שנים נתן כוחו לספרות, יומם וליל, בהתעוררות בלתי נחלשת. עשרות־עשרות ספרים כתב, מאות, אלפי מאמרים איזן, חיבר. חיי־אדם שוקעו בעבודה זו. היא חביבה, יקרה גם כיום. פיסגת־המאוויים. היא מרעננת, היא מגינה, היא מחשלת. היא מחברת עם החיים. לא שכר לנפשו הוא דורש. רק שכר למזכיר, לזה שיבוא לשעות מספר לביתו ויכתוב מפיו את הדברים, הערוכים כבר במוחו מראש, פסוק בפסוק ופסוק בפסוק. אך דא עקא: גם השכר הזעום הזה אין העבודה הספרותית מכניסה כיום. שובת קרדומו בשל פרוטותיו. זכות על העבודה הוא דורש.

כה סח לי סופר ישיש, מכובד, יקר. סח סתם. כפילוסוף. כדבר איש אל רעהו.

שעה אחר כך הרציתי בקלוב העברי בברלין. עמדתי באולם מואר ובין אנשים חיים־רואים. האולם היה מלא. שמעו, הקשיבו, התווכחו. ואני אמרתי לנפשי:

האין יש בין מאות העברים האלה צעיר או צעירה אשר רוחו או רוחה ינדב לבקר את הסופר הישיש שעות מספר בשבוע ויכתוב מאמר מפיו?

פסוקים אחדים המו־תססו בי: ‘והדרת פני זקן’; ‘עינים הייתי לעור’. כמה יופי אנושי במקראות האלה. ו’אדם לא זכר את האיש המסכן ההוא'. כמה טראגיזם במקרא זה. מה לנו יובלות־תפארת, אם המעשה הפשוט איננו אתנו?

מאז עברה חצי־שנה. ועדיין אינני פוגש מאמר מאת שמעון ברנפלד על טורי־עתונינו.

חזיון־תוגה, ואולי חזיון פילוסופי. היינו הך.

[יג שבט תרצ"ג]

חוטב עצים

ואחרי בריינין – ברנפלד. זהו בעצם הסדר³. הם היו מן ‘הזוגות’ בספרותנו במשך כמה שנים, ודין הוא שנעלמו גם יחד. הם עדרו שניהם בשדות של ‘השלח’ שהביאה לנו את מאמרו המרדני של בריינין על יל“ג הביאה לנו גם את מסתו החמודה של שמעון ברנפלד על ‘אֶרנסט רינאן ויחסו אל היהדות’. לבני הדור הזה קשה לתאר, איך התענגנו אנו, צעירי־הדור בשנת תרנ”ז, על המסה ההיא. היא היתה לנו כדבש למתוק. לא ידענו עד אז, כי אפשר לכתוב על נושא יבש כזה בצורה מקסימה כזאת. עוד מקודם שמענו־קראנו על רינאן, אבל מסה זו הכניסה אותו לתוך חוג־אָפקנו. מעתה קרוב היה לנו גם קרוב. ואם בריינין כבש את לבנו במרדנותו, הרי לא חסרה לעתים גם נימה זו לגמרי אף אצל הפשטן ברנפלד. בריינין התקיף את יל“ג על עסקי־יופי וברנפלד התקיף את היינה על עסקי אמת ויושר וטוהר־המידות ודרישות־המוסר. ואם י. ל. פרץ קיטרג על בריינין בגלל חילול שמו של יל”ג, הרי פרישמן התרעם אף התרעם על ברנפלד עקב ‘אח רחוק’.

הוא היה מן הבי“תין ששלטו אז בעולמנו בברלין: בריינין, ברדיצ’בסקי, וברנפלד. קצת מן החוץ עמד אז אדם צעיר וגם כן ממשפחת הבי”תין: בובר. אך אם בריינין וברדיצ’בסקי סימלו כיוונים ומהלכים, הנה היה הוא הפשטן־שבחבורה, שלא סימל שום זרם ושום כיוון ואף לא עשה כיוונים למשהו. הוא לא התכוון אלא לבאר דבר פלוני־אלמוני. הוא לא הפשיל את שרווליו ולא הטיל אימה, גם כשהרים לכאורה משאות כבדים. הוא לא הגזים בכובד־המשאות אלא, להיפך, הפחית ממשקלם. הוא סח אתך שיחת־רעים פשוטה. אם הוא נדרש ממך ללכת ולדבר ולהרצות עשה זאת מיד, בלי שהיות ובלי להעריך זאת במשהו. כמה שנים שימש ברבנות ובאָחד־הימים פשט חלוק־הרבנים. ודבר מה לא־רבני היה טבוע בו. הוא היה חוטב־עצים אפילו בלי מעט היהירות של חוטב־העצים המובהק. תירגם את כל התנ"ך תרגום חשוב ומועיל בשעתו, שהיה גם נפוץ במידה מרובה בלי שהכריז במשהו על עבודתו. ומה שעשה בספרות העברית, הרי זה מן המפורסמות. אי־אפשר היה בשעתו לחשוב על בימה ספרותית בלי השתתפותו הפוריה. אך בשבתך לעומתו בביתו לא הרגשת בריחם של עט ודיו, לא היתה כל אתמוספירה מיוחדת של אדם השקוע בראשו ורובו במחקרים שונים. נועם של בעל־בית הגון (בצירוף של אשת חיל) היה שפוך על ביתו. לא חשת באימתא־דרבנן. היה נעים להמתיק שיח אתו. אתה שואל אותו למספר בית־מגוריו והוא עונה דרך הלצה: ‘שמונים־ואחד, וסימנך פה. ואם תאמר: הרי פה בגימטריא שמונים וחמש? ויש לתרץ: בשביל ברלין גם זה טוב’. עתים היתה גם חריפות בשיחתו, שלא באה לידי ביטוי בעטו. על אחד־העם הביט ביחסי־כבוד אך ביחד עם זה חשבו לאדם הפרוש מן החיים ולפיכך אינו בקי בדרכי־החיים. הרצינות הגדולה של אחד־העם וחמימותו הרבה הפליאוהו. משום־מה, ר' אשר, אתה מתפלא כל־כך על שמסרסים את דבריך? כלום אין זה מן הנוהג־שבעולם? ומשום־מה אתה מזועזע של שפלוני העורך לבימה יהודית במערבא החזיר לך את ‘השלח’? האם הוא יודע לקרוא עברית? ומשום־מה, ר' אשר, ענית ללילינבלום על טענתו, שנחשון קפץ לתוך הים, כי אמנם נחשון ידע שלתוך הים הוא קופץ ובכל־זאת קפץ, ולמה לא ענית לו, כי קפיצת־נחשון אינה כל־עיקר אלא דברי־אגדה? כך שטפה לה שיחתו בנעימות – ובהתפלאות. כי גם הוא התפלא, אם על אחד־העם ואם על פרישמן ואם על אחרים. ולאו דוקא על־פי שיטה. איש־שיטה לא היה מעולם. פעמים היה עלול לגלות כמה פנים בדעה ולכתוב היום אחרת מאשר כתב אתמול, בלי להרגיש בסתירה שבדבריו. הוא היה אמיתי בשני המקרים גם יחד. אתמול ראה צד אחד של המטבע והיום ראה את הצד האחר. לא הוא נשתנה, אלא המטבע הפך מצד אחד למשנהו. לפסוק הלכה על פיו קשה היה, אבל לקרוא את דבריו היה נעים, ולא רק נעים בלבד.

לא הרבה נכתב בחייו עליו. אם איני טועה, כתב עליו זלמן אפשטיין זכרו לברכה ב’האשכול'. מפורסמת מסתו של ברדיצ’בסקי עליו. אולי כתבו עוד אמרים. בשבועון ‘מאזניים’ כתבתי עליו גם אני ליובל־השבעים. במצב של עכשיו לא ירבו לכתוב עליו גם עתה. נטרפה השעה עלינו יותר ויותר. ובכלל, יש סופרים שהרבו לכתוב דברי הערכה ונקרולוגים על אחרים, אבל אם לא חכמו ולא הכינו בעצמם את הנקרולוג המתאים להם, לא ימצא אחר אשר ידע וישכיל ויחפוץ לעשות את הדבר הזה.

ובעצם, אין הרבה לכתוב עליו. את הכל אפשר להגיד במלים מעטות. ידע הרבה, עבד הרבה, היה כשרון ספרותי למעלה מן השכיח. משמונים שנות־חייו היו למעלה מששים מוקדשות לתורה ולתעודה, למחקר ולהסבר, היפרה את הספרות העברית בתקופת־מעבר, נתן בה את הלחם ואת הבשר, כתב את הספרים הגדולים, ההכרחיים, פרי יגיעה של עשרות־שנים, היה מיוצרי הסגנון הפשוט־התם־הבהיר־המלבב, הנוח גם לדיבור, סגנון שאינו מרותק אל מליצות ראשונים ואחרונים, גם לא אל מליצות־המערב, דרש־חיפש את הטוב ואת האושר, את האור ואת התבונה, היה מראשוני־חובבי־ציון, כתב אולי את המאמר העתונאי הראשון לחיבת־ציון, כמדומה עוד לפני דוד גורדון, והיה ביחד עם זה אדם ענוו ופשוט וישר עד־מאד. זה הכל. איש־מישור. ים ללא גלים ומשברים. ים שוה־מצב ערב ובוקר וצהריים. זה הכל. אך עתים התרגשו בכל־זאת בני־גלים גם בו. עצם התנגשותו עם ש"י איש־הורוויץ חורגת ממסלול הרגיל. כמו־כן אתה מוצא לעתים במאמריו שורות של המית־נפש גדולה, של הבטה לפני־ולפנים, של עצבות עמוקה. ועתים אפילו כל המאמר טבול כמו בצבע נפשי אחר, עמוק יותר. דרך משל זכרונותיו על אביו ועל ימי־ילדותו שנתפרסמו ב’רשומות'. זה הכל.

זמן לא־רב לפני עלות אשמדאי־היטלר, ביום נפילתו של ברינינג, באתי באחרונה ברלינה. דחקה עלי השעה ושכרתי מונית למען אבקר, לפחות, שנים ממשפחת הבי"תין – בירנבאום וברנפלד. לכאורה היו אז שני עולמות נפרדים, אך בשבילי הכילו שניהם זכרונות־נעורים וידידות־נעורים. ואולי לא היו עולמות נפרדים כל־כך כמו שיתואר. את בירנבאום מצאתי בצד מזרח בבית־הכנסת, שהאפילו עליו צללי־ערב, כשהוא שקוע בתפילת שמונה עשרה של מנחה־מעריב. החוזה הגדול! הלב הגדול! מה חרש הזמן עמוקות על תלמי־מצחו. מה עמקו עצבונות על תהפוכות החיים. מה עמקה תחושתו את הבאות, את הצרות הבוקעות ועולות. על יראת־שמים לא הרבינו דוקא לדבר. דיברנו על קרקע ועל הקרקעות גם בארץ וגם בגולה. יכולתי לסייע במשהו לשאיפותיו אלו, לרצונו להציל כמה שאפשר לו להציל. ומבירנבאום אל ברנפלד. מה עצמתם, זכרונות־נעורים! אך נפגשנו ומיד שטפה לה השיחה, שיחת מכירים מקדמת דנא, כבימים ההם. רק הנועם, אשר היה שפוך מקודם על פני הבית, נגוז ויעלם. צללים הגיחו והאריכו מכל צד. עצבות־מעמקים בקעה ועלתה. כאן דוקא היה לשיחה גוון של יראת־שמים. הוא פירסם אז ב’העולם' שורה של מאמרים, שהיתה בהם מעין קריאה לתשובה, לתיקון המעשים והמידות, אף לשיפור השפה העברית בארץ. מטבע הדברים ששוחחנו בזה. לבדנו היינו בחדר, זולתי אותו ו. פיליפשטיין, אותו ציוני ותיק ונאמן, מורי בכמה מובנים, אשר לא זז מאתנו אף לרגע ויקשב רב־קשב.

ועתה עצם, סוף־סוף, את עיניו והלך לעולמו. אחרי מות ראובן בן מרדכי בריינין. אפשר שהבין סוף־סוף, שאין טעם להתעקש יותר ואין נימוק לחיות עוד. אדם למות יולד. ועת לכל חפץ. עתה אינו תלוי עוד באותו אשמדאי. עתה אינו זקוק עוד לסרטיפיקאט מאת ממשלת פלשתינה (א"י). הוא השיג את הסרטיפיקאט הכשר ביותר – ובלי אלף לא"י…

[כז אדר־א ת"ש]

הוא מפורסם עד מאד ובלתי־ידוע כאחד. שמו ידוע ברבים ומהותו אינה ידועה כיום אפילו למעטים. מכירים אותו בתור מציע ראשון ליסוד הקרן הקיימת ולאוניברסיטה ישראלית בירושלים. אך אינם יודעים את תולדותיו של האדם המופלא הזה ואת יחסו ליהדות הדתית.

צבי שפירא נולד באלול ת“ר (16/8) בעיירה ארזוילקן, קרוב לגבול הפרוסי. אביו, שנמצא בקרבת משפחה עם הגר”א ור' אליהו קלישר ז“ל, ישב כל ימיו על התורה ועל העבודה. הנער נתפרסם מיד לעילוי מופלא. בהיותו עוד צעיר לימים קיבל סמיכה וגם קיבל רבנות וניהל ישיבה שיצאו לה מוניטין לתהילה. אך אז גובר עליו החשק ללמוד מדעים. אביו מסכים לכך אך דורש ממנו, כי יעסוק דוקא בלימודי חול וביחוד בלימוד המתמטיקה, שאין לפניה אלא אמיתיות מוחלטת ‘ואינה באה בניגודים עם האמונה האמיתית’. בן כ”ז הוא בא לברלין בלי כל אמצעים. מכירו, בן הרב ר' ישראל סלנטר, מיעץ לו לשוב לרוסיה. אחרי חצי שנה הוא מתקבל באקדימיה לתעשיה והוא כבר מתקן את חיבוריו של מכירו… מסיבת מחלה קשה הוא מוכרח להפסיק את לימודיו. הוא נכנס לעולם המסחר ועושה גדולות גם במקצוע זה. אך בהיותו כבר בן ל"ח חשקה נפשו שוב בלימודים כלליים והוא נוסע עם אשתו להיידלברג. רעיונותיו מביאים את מוריו לידי השתוממות. הוא כותב: ‘לא היה כלל בכחי להפסיק את מהלך מחשבותי… יש פרקים בספרי שנתהוו ועובדו במקצת או לגמרי מתוך שינה’. ספרו מקנה לו שם גדול. פרופיסור אחד כותב: ‘מן הספר הזה מתחיל שינוי במתימטיקה’. ב־1880 הוא מקבל את התואר דוקטור. שלוש שנים אחר כך הוא מתמנה שם לפרופיסור באוניברסיטה.

וכל כמה שהתעמק יותר במדעים כן התחזק רוחו בתורת ישראל. אם זמן ידוע היה נחשב לאחד הלוחמים בעד ההשכלה, הנה הוא עומד מעתה על ערכן של תורה ומצוה. מ. אוסישקין אמר לי עליו: ‘הוא היה חרד קיצוני. היה מניח שני זוגות תפילין’. (על דעותיו הדתיות נתפרסם לאחר מותו מאמר ארוך ב’המליץ' ומן הראוי היה לחזור ולהדפיסו). ספרו הראשון בגרמנית היה תרגום הספר המתימטי ‘משנת מדות’ עם פירושיו והערותיו. בשנת תרמ"ב הוא מפרסם את רעיונו לייסד האוניברסיטה, שממנה ‘תצא תורה, חכמה ומוסר לכל בית ישראל’. היא צריכה להיות נחלקת, לדעתו, ‘למחלקות א) אלקיות, ב) חכמות עיוניות, ג) חכמות מעשיות’. באותם הימים נולד בלבו גם הרעיון על־דבר ייסוד קרן קיימת לישראל והוא מציע את רעיונו לאסיפת חובבי ציון המפורסמת בקאטוביץ. אותה הצעה מתחילה באותם הפסוקים המפורסמים:

נצייר נא לנו, כי אבותינו בצאתם לגולה, הבטיחו באחריות איזה סכום, לו גם קטן ביותר, לדורות הבאים; הלא יכולנו עתה לרכוש בו נחלאות גדולות, אך מה שהם הזניחו מתוך היסח־הדעת עלינו לעשותו בשבילנו ובשביל בנינו אחרינו.

הוא מתחיל מפרסם שורה של מאמרים שיש בהם רגש לוהט באהבת עמו, ארצו ותורתו. כאשר בריינין מזמינו בשנת תרנ"ד להשתתף בירחון ‘ממזרח וממערב’ ומוכיחו על שנאלם דומיה הוא עונה לו:

ידוע תדע כי לא שניתי, כרוחי אז כן רוחי עתה וכן אקוה כי יהיה כל ימי צבאי. רוחי לעמי ולבי לשפתו ולחייו ונפשי קשורה בדלותו ושפלותו האוכלת את חצי בשרו, ובגאונו ותפארתו מלפנים בהר־הקודש בירושלים אשר ממנו תקותו ותוחלתו. אפס כי חדלתי מכתוב ומקרוא באזני אחי, בראותי כי מעטים המה מאד המבינים לרוחי וגם בלל ה' את שפתנו וגם חלק לבנו. לא יבין איש את רעהו, כרוב מחלותינו כן רבו רופאינו אליל. מות בכפם וחיים בלשונם, וגם אלה הבוחרים בחיים – חיי איש ואיש יחפצו, אבל לא חיי עמנו נגעו עד לבם. ואנכי לא כן עמדי. את ישראל אהבתי וחייו אדרוש, ומה בצע כי נושיבהו על אדמה אחרת, או כי נתן לרבים מזון ומחיה וגם כבוד תחת קלון ננחילהו, אם כל חיי רוחו נגזול ממנו. וזה הדבר אשר הביאני להביט גם על ההשכלה לא כאשר הסכינו רבים מאחינו. הם כותבים ואני כותב. הם רוצים להפוך אנשים בלתי־משכילים למשכילים ואני רוצה להפוך יהודים בלתי־משכילים ליהודים משכילים. – משכילים הרבה יש בעולם ואם נרבה עליהם אין השכר שקול בנזק החיים הרוחניים־המוסריים אשר אנחנו מאבדים באומה זו. – להפיץ דעת בעם דבר נקל מאד. ימי דור אחד מספיקים לכך. אבל כמה דורות יחלופו עד אשר יצלח להפיח רוח חיים בעצמות עם שכבר מת. אמנם כן גם כאלה וכאלה עברו על עמנו וגם שב פעמים שלש לתחיה אחרי מותו. אבל כמה נסים ונפלאות היו דרושים לתחיתו. למה נשוב נמיתהו ונטריח אחרי כן כל פמליא של מעלה להקיצו לתחיה?

הוא מפרסם ב’ממזרח וממערב' תחת השם הקיבוצי ‘חכמים הזהרו בדבריכם’ שני מאמרים: ‘כח החיים’ (שנתפרסם עתה מחדש ב’הד') ו’החקירה והקבלה'. חבל שבריינין לא שקד על הוצאת ירחונו. לולא זאת יש להניח שפרופסור שפירא היה ממשיך לפרסם בו את מחקריו, שהיו מאירים את עיני הדור בחכמתם הדתית־המדעית. –

הוא היה בכלל אישיות לוהטת. בתחילה התנגד להרצל, אך משהכירו העריצהו בכל לבו ואהבהו כאהבת אב את בנו־יחידו. כאשר התחילה מלחמה נגד הרצל, שלא נרתעה גם מפני התנפלויות וחשדים אישיים (גלגל הוא החוזר בעולם!), הכין פרופיסור שפירא הצעה לקונגרס השני: ‘הולכי רכיל ומוציאי דיבה לא יבואו בסוד הקונגרס’. הוא כתב אז מאמר בשביל עתון ירושלמי כשעיניו זלגו דמעות. אותו מאמר ששמו ‘שלום’ מתחיל בדברים אלו, שמגודל ערכם וחבתם אני מעתיקם פה בצורת שיר:

'שלום לך ציון,

שלום לך ירושלים, עיר הקודש,

שלום ליושבים לפני ה' בבתי מדרשותיך,

שלום לשופכי דמעות ולב על חרבותיך,

שלום למחכי בנין הריסותיך,

שלום למשדדי אדמתך, לזורעים בדמעה ולקוצרים ברנה,

שלום למכונני מושב לבניך,

שלום לחורשי נירך'…

והמאמר מסתיים:

אסיר ציון, המתפלל בכל יום, כי יזכהו ה' ללמד לעמו בבית מדע התורה, החכמה והעבודה אשר נזכה לכונן בארץ־ישראל.

הוא התרגש ובכה בכתבו את הדברים האלה ואמר: ‘התקום תקותי?’ – והיא לא קמה, כי בהידפס המאמר, כבר לא היה כותבו בחיים…

ואולי הרגיש עוד מקודם כי המות אורב לו. בהיותו בקונגרס הראשון ובראותו שם צעירים רבים, חניכי־הטמיעה, שבים לעמם, בא לידי התרגשות גדולה. ל. יפה¹ מספר: 'קם הפרופיסור שפירא. על מצחו הגבוה יורדות ורועדות שערות הכסף. פניו פני נזיר, כחושים ודלים, מוארים בזוהר פנימי, העינים הגדולות והחולמות בוערות באש. הוא נואם ובוכה ודמעות בעיני כל המסובים. הוא מראה על הצעירים הממלאים את האולם וברגש סוער הוא אומר: ‘ערירי אנכי, אין לי בנים, אך מי ילד לי את אלה? רב לי, אמותה הפעם!’

הוא שב מאושר. נכנס בהתלהבות לעבודת התעמולה. הוא הוזמן לאסיפה חשובה לקלן. אך בהיותו אז חש בגופו אסר עליו הרופא את הנסיעה. הוא לא נשמע. הוא נסע. אחרי נסיעתו בא אחיו, שו"ב מקניגסברג, לבקרו מכיון שלא ראהו זה כ' שנים. אך הוא לא ראהו עוד. פרופיסור שפירא בא לקברות בקלן, והוא אז עוד לא הגיע לששים.

[כסלו תרצ"ב]

מלואים

קשה, קשה עד מאד הפרידה מאיש אשר כזה. דומה שכבר סתמת עליו את הגולל וכבר העמדת סוף פסוק, – ולא כן הדבר. שוב הומה בך איזה פסוק משלו, שוב נזכר אתה בקו משלו, – והחשבון מתחיל מחדש ולא ינוח. הוא התאונן על אלה הלאומיים־החילוניים, כפי שנקראם היום, על ‘אלה הבוחרים בחיים’ לכאורה, אלא שהם גם ‘חיי איש ואיש יחפוצו, אבל לא חיי עמנו נגעו עד לבם’. והוא מוסיף: מה בצע בהתישבות, בכלכלה בריאה, בכבוד לאומי לישראל ‘אם כל חיי רוחו נגזול ממנו?’ הדברים כתובים בשנת תרנ"ד, שנים אחדות לפני הווסד ‘השלח’ על־ידי אחד־העם, שנים לפני² כתיבת ‘מדינת היהודים’ על ידי הרצל, שנים לפני הווסד ההסתדרות הציונית וכל המסתעף ממנה, – באותן השנים ישב פילוסוף יהודי בודד וגלמוד באחת מערי־המערב, בוער באהבת־הארץ וביחד עם זה חש בקרעים שעתידים להתפרץ וכאב את כאב־היהדות. ומה אילו האריך ימים ואילו חי במצוקה שלנו? לאן היה מגיע, לאיזו מסקנות?

שאלה היא. הוא לא מצא סיפוק בחיי איש ואיש, אף לא בחיים ‘ככל הגויים’. ‘חיי עמנו’ נגעו עד לבו, ‘חיי־רוחו’ דרש. אך מה המובן בכל אלה. כששאלו פילוסוף גדול ממנו, את הרמן כהן, מה עול מצא בכל זאת בציונים? גחן ולחש: ‘הללו – רוצים להיות מאושרים!’ זה היה בעיניו חטא כבד מנשוא. יהודי שרוצה באושר, בחיי איש ואיש‘, בחיי עם ‘ככל הגויים’ היה בעיניו כ’דיזירטיר’, כבורח מן המערכה, כנס מפני המרטירולוגיא, כנרתע מפני התהום, במלים אחרות: כבוגד בחזון הנביאים, כפורע ביעוד הנשגב של העם הנבחר (אם הבינותי כראוי את דעתו של כהן, מה שעדיין לא ברור בעיני). ואולם ברור שזאת לא היתה הרגשת פרופיסור צבי שפירא. הוא ידע, כי יעוד ישראל אינו קשור בגולה כי אם להיפך. הוא ידע כי הנביאים גופא נולדו בארץ ולא בגולה. כי הם יכלו להולד רק בארץ. והוא ידע כי המרטירולוגיא גופא אינה נגמרת בכניסה לארץ. עצם יסודי־היהדות יש בהם למזוג כוס־יגונים במידה מספיקה. והוא באמת התחיל לשתות מכוס זו – עוד בשנת תרנ"ד. הוא הדמות הטראגית הראשונה על שדה־התחיה, ששרשה הניגוד שבין יהדות ולא־יהדות…

אדם גדול היה. משלנו היה – ואנחנו לא הכרנוהו. מה נואלנו! –

אדם יקר היה. משרידים היחידים. נאמן לאביו ולתורת־אביו. נאמן לעיירה ולתורת־העיירה. משתוקק היה לקידוש־השם וגם נפטר על קידוש־השם וגם נקבר בין אלה שמתו על קידוש־השם. ואם שכחנוהו עד עתה לא נוסיף לשכוח אותו עוד. עמנו יהיה. עם עשרה ראשונים אשר לנו. –

אנו מחזירים לעצמנו את האבידה אשר אבדה לנו. –

[כסלו תרצ"ב]

קונה עולמו בשנה אחת

שמות ישנם בתוך לוחמי הרעיון הציוני, שדי להעלות אותם בזכרון ומיד יציפך גל של חמימות־הלב ואהבה והוקרה. אחד השמות האלה הוא פרופ' צבי שפירא זכרו לברכה, בעל הרעיון של הקרן הקימת, שעתה נמלאו ארבעים שנה ללכתו מאתנו, שבשנת צ“ח זו נמלאו צ”ח שנים להולדתו. יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו ברעיון אחד. אף פרופ' שפירא קנה עולמו בשנה אחת, זוהי השנה הראשונה בין הקונגרס הראשון והשני, והוא קנה עולמו בשני רעיונות: רעיון הקרן הקימת ורעיון האוניברסיטה העברית.

ההשגחה העליונה חננה אותו בשתי מתות יקרות: במוח גדול ובלב טהור. מוחו הגדול נתגלה עוד בימי־ילדותו. הוא ילד־פלאים, עילוי. הוא מגיע לרבנות ולהנהלת ישיבה בשעה שאחרים, בעלי־כשרון גם הם, יושבים עוד על ספסל־התלמידים. אך הנה תקפתו רוח־ההשכלה ואהבת־המדעים והוציאה אותו מרבנותו ומישיבתו, והוא מתחיל את חייו מחדש. הוא מתלבט לבטים קשים. בלבו הוא קשור עם אביו הדגול, עם המסורת, עם נחלת־קדומים, בעוד אשר ההשכלה והמדעים מחוללים מהפכה ברוחו. ברוחו נלחמים אראלים במצוקים. למלחמת־הרוח מצטרפת מלחמת־החיים הקשה. הוא נתון ללימודיו הכלליים, ביחוד למדעי־המתימטיקה. ויש אשר אוכל לא יבוא אל פיו. הוא סובל מחסור וכפן. הוא נופל למשכב וחולה קרוב לשנה. הוא מסתלק בגזירת־הרופאים מלימודיו ועובד במשרד מסחרי. אך ההתפתחות הרוחנית אינה פוסקת. באחד־הימים, הוא חוזר אל לימודיו, הוא נמשך אליהם בכח־איתנים. ‘יש פרקים בספרי שנתהוו ועובדו במקצת או לגמרי מתוך שינה’. בזמן קצר הוא מתדקטר. עוד שנה והוא דוצנט פרטי. עוד מספר שנים והוא פרופיסור באוניברסיטה המפוארה מאות בשנים של היידלברג – שלא מן המנין.

לאמור: המחסור לא פסק מביתו גם אז. מתימטיקה אינה ענין לרבים ויש עוד למקצוע זה כמה פרופסורים אחרים באותה אוניברסיטה ולא רבים פונים אליו, והוא אינו בעל משכורת קבועה. אלא שהוא ממשיך בעקשנות את עבודתו המדעית השוטפת בשפע רב. עבודה לשמה. ומכבר הגיע למצב של הרמוניה נפשית והשלים בין העבר והמסורת ובין ההווה והמדע. הוא בנה לו השקפת־עולם פילוסופית־הסטורית משלו. יש שהיה מרצה עליה לפני צעירים המשכימים לפתחו. מסות אחדות, שפירסם בזה בעברית, מראות עד כמה התעמק בשאלות אלו והגיע עד השיתין, ועד כמה הלכה עתה עבודת־המוח הקדחתנית שלובת־זרוע עם הרגש הבוער בלב. מין פאוסט שהגיע לחוף־מבטחים, לא בשביל שעשה חוזה עם מפיסתופל, אלא משום שנצחו בלבו.

רחוק מתחום־המושב, רחוק מחיי יהודי־רוסיה הוא חי עכשיו חיי יהודי שומר־מצוה כדת וכדין. אך הוא לא סתם משמר. בהתעורר רעיון חיבת־ציון והקמת־העם היה לאחד ממטיפיו הדגולים. בכוח־איתנים נמשך אליו. כשאתה קורא את מאמריו אתה מרגיש, שאין הוא מחקה אחרים וטוחן קמחם של אחרים. הוא חוצב להבות. המתימטיקן הזה נעשה מעין משורר. הוא מוצא בחובו קולות ליריים. הוא בוכה ענות־עמו, את שברו הגדול מבית ומבחוץ, והוא כינור לתקותו, לתקומתו על הרי ציון וירושלים.

וכידוע הוא מוסיף נופך משלו. עוד בשחרית־התנועה של חיבת־ציון, עוד הרבה שנים לפני הקונגרס הראשון, הוא מטיל לתוך הציבור את שתי ההצעות על ייסוד הקרן הקימת והאוניברסיטה. הוא מטלגרף את הצעתו על הקרן הקיימת לועידת חובבי־ציון בקאטוביץ. הוא עושה לה נפשות במאמרים. אך דבריו עוד לא מצאו הד. לא איכשר דרא. הוא נוסע לברלין לדון עם חכמים ומלומדים על ייסוד האוניברסיטה. מנענעים לו בראש, אומרים לו: יפה דרשת, דבריך טובים ונכוחים. אך הדבר אינו יוצא מגדר הסכמה שבפה. אילו קמו אז עשרה חכמים והיו עולים לארץ והיו כבר אז מניחים את היסוד לאוניברסיטה, יתכן כי ההיסטוריה שלנו היתה מקבלת צורה אחרת…

לא איכשר דרא. וכדור כחכמיו. הוא היה איש־המוח, איש־הרגש, אך לא איש המעשה. הוא היה מוכן לקחת מקלו ותרמילו ולעלות לציון. הוא היה מוכן ללמוד מחדש מקצועות חדשים, כדי ללמדם בציון. אך גם הוא לא עלה לציון. הוא חזר אל ספריו אשר היו מרכז־חייו. ובראותו את חולשת־התנועה מסביב קיבל גם הוא את תורת ההמתנה הארוכה וההכנה הממושכת, אשר אחד־העם היה לה לפה. ובהופיע הרצל היה גם הוא מן הספקנים וחשש שמא יבולע לציון על ידי האיש החדש והזרם החדש. בספקות קשים ומרים נסע לקונגרס הראשון בזילאה. אך שם נוצח. באש־קודש ובהתלהבות־נעורים התמסר לציונות של הרצל. בקונגרס הראשון הציע את שתי הצעותיו: קרן קיימת ואוניברסיטה. הוא מסר אותן בידים אמונות. עוד עברו שנים למימושן. אך הן כבר היו לנכסי־צאן־ברזל של התנועה. כעבור חמש שנים נלחם הרצל כארי בעד ייסוד הקרן הקיימת, כעבור מספר שנים התמסר ויצמן לייסוד האוניברסיטה העברית, שהיא חגגה השנה את חג ‘בר־מצוה’ שלה.

שנה זו האחרונה בחייו היתה גם השנה המאושרת ביותר בחייו. הוא ראה בעיניו כי יש תקוה. הוא חי בפרפורי התקוה. השפעתו על כל הבאים בקרבתו היתה עצומה. למרות איסור הרופא נסע לועידה הציונית בקלן. שם חלה ונפטר, כשהוא הוגה עד רגעיו האחרונים בתחית עמו, בתחית ציון.

מאז עברו ארבעים שנה. שמו מתנוסס בתור ראשון בכרך הראשון של ספר הזהב של הקרן הקיימת. המשורר לייב יפה, כיום אחד משלושת המנהלים של קרן־היסוד, כתב עליו מחברת יפה ב“לנוער”, בספרית ארץ ישראל של הקרן הקיימת. שם נאספו גם מבחר מאמריו ושם ניתנה גם ראשית האוטוביוגרפיה שלו, שתירגמתיה מכתב־יד הגרמני. הרוצה להכיר את הדמות היקרה הזאת בשלמותה, מוטב שיפנה אל המחברת הזאת. דמות יקרה זו תלווה אותנו דרך כל הלבטים והקוצים שאנו נתקלים בהם עד הגיענו גם אנו לחוף מבטחים, לחוף גאולתו השלימה של ישראל בארצו.

[תרצ"ח]

עוד לפני דור אחד אי־אפשר היה לתאר, כי במשך עשרות שנים יחולו שינויים כבירים כאלה בלשוננו העברית. עוד לפני דור אחד שלט הסגנון המקראי בספרותנו וטובי הסופרים ידעו להשתמש בו כהלכה. עוד מנדלי מוכר־ספרים ובן־יהודה, אבות הסגנון החדש, כתבו בתחילה בלשון־המקרא. אך עם התפתחות העתונות היומית מצד אחד ועם החפץ לעשות את לשוננו מדוברת בחיי יום יום מצד אחר היה מן ההכרח לעזוב את הסגנון המקראי ולקבל תמורתו את סגנון המשנה והמדרש, שהוא עממי וגמיש יותר. גם סגנון־המקרא הוא במובן ידוע פשוט, ישר ושקוף כגון בסיפורים ודברי הימים. ואולם אפילו בספירה זו הוא מעשה ידי־אמן, פשטות מדומה הנשמעת למיכאניזם מורכב, דק ועדין, עולם־בפני־עצמו, לא יפתח אוצרו ולא יגלה סודו כי אם לאנשי־סודו, לאלה הנכנסים בו לפני ולפנים, השואפים את רוחו, השוקדים על דלתותיו יום־יום, בכל לבבם ובכל נפשם. גם מסירות־נפש זו אינה מספיקה. דרוש עוד תנאי אחד: דרושה נימה לירית־פיוטית או תכונה של מלאכת־מחשבת בלב הכותב, למען אשר ידע ליצור בסגנון זה כדמותו וכצלמו, יצירה נעימה ומשיבת־נפש. מי אשר יחסר את הנימה או את התכונה הזאת לא יצלח למלאכה זו. הוא יצעד כמו על צרורות־אבנים ולא יעשה פרי ישוה לנו. לא כן הסגנון המשנאי־מדרשי. הוא פתח חרצובות־הלשון, הוא כולו פשטות, הוא שפת החיים הפשוטים, גם שפת הרב אל תלמידו, שפת הדורש בבית־הכנסת, שפת המחוקק והשופט. כבר מטעם הדקדוק באה הקלה רבה. ‘נכסים מעטין הבנות יזוֹנוּ והבנים – ישאלו על הפתחים’ (ב"ב, ט, א), אין הבדל בעתיד בין זכר לנקבה. אין צורך לדייק כדי למצוא את הצורה הקשה המתאימה לנקבה. נתמעטו נכסי־הדקדוק, נתקפחה שדהו ונדמה כאילו השפה כולה שואלת על הפתחים. מעתה היתה הרווחה, אין עוד צורך בחוש לשוני עמוק, אין הכרח להבין משל ומליצה, מעתה הכתיבה היא מלאכה ולא חכמה, מעט לימוד והרגל ולא מתת שמים, חזון הרבים ודבר השווה לכל נפש ולא רשות מעטים ויחידי־סגולה. כל הרוצה ליטול את השם – יבוא ויטול.

חוקי־החיים גרמו למהפכה בשפה בימי הבית השני ואחריו והם גם שהורידו בדור האחרון את הלשון המקראית מכּס־ממשלתה בימי ניצני־ההשכלה וימליכו תחתיה את לשון המשנה והמדרשים והאגדה והרמב“ם. ושוב אנו עדים, כי גם בסגנון החדש והמחודש חלים שינויים. מעבר מזה מתגברת הוולגאריזאציה של הלשון, שאינה אלא חיקוי תפל לסגנונות לועזים מקולקלים, ומעבר מזה מגיע גם הסגנון הזה לידי דקות ועדינות, לידי ליטוש ושכלול אמנותי עד־להפליא. די להזכיר בקשר עם זה את נפלאות סגנונו של ש”י עגנון. פה מגיעה היכולת הסגנונית לידי גובה קלאסי. ובין מדרגות השפל והגובה הללו יש גם מדרגת־ביניים, אלה המחברים מעדנות את לשון המקרא והמשנה ומיזגו להם מזיגה חדשה ומעולה.

ואף־על־פי שיש כאן שלטון חוקי־חיים, ואף־על־פי שאין להחזיר את גלגל־הזמן אחורנית, הרי בכל־זאת ידאב הלב על אבדן כלי־חמדה זה, שלשון־המקרא שמו. ואם לשון זו אינה יכולה להיות היום לשון־הרבים, הרי טוב כי יש אתנו עוד כיום יחידים שרידים השולטים בלשון זו כטובי המליצים והסופרים בדורות שעברו מימות אֶרטר, גינצבורג, שוּלמן, מאפו ועד ר' זאב יעבץ וחבריו. אחד המעטים האלה, אחד ומיוחד בהם הוא הישיש הסופר הפייטן מנחם מבש“ן, אשר זה עתה הגיש לנו מנחה חדשה ודשנה: ספר שני של כתביו. ככל אשר הלשון העברית הולכת ומתרחקת מסגנון־המקרא כן הולך הוא ומתקרב אליה, מתרפק עליה באהבה, שומר את סודה, מגלה את חמודות־צפונותיה ועושה בה נפלאות. אם הסגנון המחודש מגיע לידי גובה קלאסי ביצירותיו של ש”י עגנון, הנה הסגנון המקראי של היום מוצא לו את ביטויו המופלא ביותר בכתבי מבש"ן. חוש בלשני דק, נימה לירית קלה, רחשי־לב ומלאכת־מחשבת חוברו להם יחדיו, כדי להוציא מלאכה מתוקנה, מלוטשה ומשוכללה. הוא עובד את מלאכת הספרות רבות בשנים. תחילתו נעוצה עוד בדור הקודם. בייחוד הרבה לעשות בעבודת־התרגום. אין מספר לספרים אשר תירגם ברוב כשרון ודעת. לא רק במקצוע הבלטריסטיקה ודברי־הימים, כי אם גם במקצועות אחרים (כגון ספרו של אֶטינגר וכדומה). פה ושם פוגשים גם את כתביו בשיר ומליצה. אך לידי הכרה שלמה אפשר להגיע על־יד כתביו, שהוא הולך ומפרסם במאמצים מרובים בשנים אלו. ובמובן זה עשיר בייחוד ספרו השני, שיצא זה עתה, בשעת המשבר הקשה – למרות המשבר.

לא יפלא אם נמצא בכתבים אלו גם דין־ודברים בשאלות הסגנון המקראי. הוא מוצא, כי אביו אשם בסגנונו הוא. אביו פיתה אותו לשקוד על התנ“ך וגם פשוט קנה אותו לשם כך. בהיותו נער קטן שילם לו אביו חמש פרוטות בעד הפרשה בישעיה בתהילים וכו'. אהה, הפרוטות שהרוויח אז היו בעוכריו. הוא שגה באהבת התנ”ך ‘יותר מדי’. הוא נעשה ‘תנ"כיסטי’. רוח התנ“ך בא בקרב רוחו והיו לרוח אחד. פרץ רחב ניבעה בינו ובין שאר־הסופרים. הם כותבים והוא כותב. הם כותבים עברית ‘טבעית’, ‘חיה’, ‘אירופית’ (לאמור: רוסית, פולנית, גרמנית, ז’רגונית או אנגלית) והוא כותב עברית־עברית; כי יכתבו המה (המדובר, כמובן, לא על המעולים שבהם) והכיר הקורא את הלשון אשר היו אמונים עליה מנוער; וכי יתרגמו המה – ונשקפה לשון־המקור מתחת למעטה העברי. והוא נשאר תנכ”י, ‘בן שם’ (אחד הכינויים הספרותיים שלו), נסוג אחור, גר ותושב בקרית־ספר… ויש אשר יקבול על אביו:

מֶה עָשִׂיתִי לְךָ אָבִי, כִּי כֹה עֲכַרְתָּנִי?…

אך זוהי, כמובן, הרגשה חולפת. עד מהרה יתנחם ולא ינחם. הוא עוד מקוה לתחיית הלשון המקראית ‘ובארץ מולדת הנביאים שם תחל דרך התשובה הזאת’ (עמ' 411). ובינתים הוא ממשיך את דרכו הוא.

הקובץ השני הזה של כתביו מכיל דברי חזון ואגדה, משלים, ציורים, סיפורים ופיליטונים. רוב הדברים כבר באו בדפוס בשעתם במקומות שונים (גם ב’התור' וב’הד') ומעוטם הם כתבי־יד, המתפרסמים פה בראשונה, מסודרים באופן כרונולוגי, מתרע“ה ועד תרצ”ב, באופן שהד הימים שעברו צרור בתל“ב עמודים האלה. הקובץ מתחיל מ’אגדות־בראשית'. אחת עשרה אגדות ניתנות פה וכל אחת מהן הוא פרק־שירה. זה מקרוב הילל ביאליק את ‘מעשי בראשית’ של המשורר יעקב כהן. יש, כמובן, הבדלים בין ‘מעשי בראשית’ של כהן ובין ‘אגדות בראשית’ של מבש”ן. אין אחד מחקה את השני. תמימותו הנפשית והלבבית של מבש“ן ביחד עם שליטתו העצומה בלשון המקרא עומדת לו ליצור אגדות יפות מקוריות וברוח ישראל. ביחד־עם־זה מנשבת באגדותיו גם רוח הזמן החי. לדוגמא יכולה לשמש האגדה החמישית: ‘אהלי שם ועבר’. ליסוד משמש המקרא: 'ויתהלך חנוך את האלהים – ואיננו – כי לקח אותו אלהים – ', וכן האגדות התלמודיות על בית־המדרש של שם ועבר. מבש”ן רואה בחנוך את איש־הרוח אשר ראה לעת זקנתו כי השחית העם את דרכו, השליך אחרי גוו את הרוח ואת חיי הרוח ו’יצר לו ויתהלך קודר כל היום', ויתחנן אל האלהים כי יעלהו אליו ‘ולא תראינה עיני ברדת רוח האדם מטה כרוח הבהמה’. תפילתו נשמעה. אך לפני העלותו טמן את מיטב פרי־רוחו, מגילות כתובות וחתומות, במערה אשר בצלע הר אררט. המגילות האלה נגלו אחר־כך לשם בן נח וממנו עברו לבית אברהם העברי…

אי אפשר לעמוד על כל המדורים האלה לפרטיהם. טבעי הוא הדבר, כי כל רשימה עומדת בפני עצמה. הכתבים האלה נכתבו במשך עשרות בשנים ולא ראי זה כראי זה. הצד השווה שבהם הוא יפי הסגנון, טוהר־המחשבה, תום־הרגש. תום זה מוציאו לפרקים מחוג בני־אדם האוהבים את החריפות והשנינה והוא מקרבו יותר אל עולם־הילדות. ואולם גם זה אינו מצדיק עדיין את ההתחמקות, אשר הספרות הרשמית־המודרנית שלנו נוהגת ביחס אליו. ביער עבות יש מקום לבעלי־כנף שונים מנעימי־רון ובספרות בריאה וטבעית יש מקום לסוגים שונים ולגוונים שונים. גם הספרים המתורגמים כיום מלועזית אינם כולם ממדרגה ראשונה ואף על פי כן יש להם חוג קוראים שלהם. חובת שומרי משמרת־הספרות לבצר גם לסופרים כמו מבש“ן את מקומם הם. אין ספק. שיש אלפי קוראים, שדוקא כתביו הישרים והתמימים של מבש”ן יכולים להיות להם למקור־ברכה. ואשר לכוחו בלשון העברית הנה אלו שרוצים להיווכח מאמיתת הדברים האלה ישוו נא פסוקים אחדים מן ‘הלב’ של אמיציס בתרגום מבש"ן לתרגומו של ניסן טורוב… ותרגומים כאלה וגם דברי־מקור יש עוד באמתחתו של הסופר הישיש ומן הראוי שיראו אור (בתוכם תרגום הדרמה ‘יוליוס קיסר’ לשקספיר).

ואיך שיהי יחס הספרות הרשמית של מבש"ן וחבריו, לנו אין ענין להשמע לפקודותיה. אנו רשאים וגם מחוייבים לתאר את הדברים כמו־שהם, בלי להיות קשורים לצו המודרניזם המוגזם. אנו רשאים ליהנות מן הטוב, גם כשהוא צומח וגדל בשדותינו אנו, גם כשהוא כולו תם וישר ומשולל טירוף העוית ונאפופים בטעם הדור החדש. וגם אתה, ישיש נכבד, אל תבהל אם אין פוקד את ספרך במערכות־המודרניים. אין דבר. אפשר שבאחרית הימים יקום גואל גם לכתביך אתה… והיה שמך עד לדור הזה, כי לא נשכחה בו גם מלאכת־מחשבת של לשון־המקרא.

[שבט תרצ"ג]

האחרון

הביוגרפיה שלו היא ענין לעצמו. לפני שש־שבע שנים, במלאת לו שמונים שנה, מסר ראשי־פרקים לאברהם אלמליח, בתנאי־מפורש אחד: שלא יפרסמם בימי־חייו. אפילו לחבר את רשימת הספרים שחיבר או תירגם אינו דבר קל מאד. מוזר, למשל, לזכור, כי פרישמן הצעיר, שהוריד כבר מזמן מכסאותיהם כמה מגדולי הסופרים הנערצים, וכבר נתפרסם אז למדי בספריו ובתרגומיו, נהג בו כבוד, כמעט שהתחנן לפניו שישתתף ב’היום' אשר ערך. זה היה ‘רק’ לפני חמישים ושמונה שנים – אוקטובר 1887 – והוא כותב אז אל מבש"ן בין השאר:

‘יוכל היות כי יודע אתה את שמי או יודע אתה, כי עושה אני עם המו"ל במערכת ‘היום’. לו ידעת עד כמה מכעיסים הקורספונדנטים את איש אשר כמוני במכתביהם ובעזרתם אשר הם יעזרו אותנו, כי עתה הבינות לתודה מה זו עושה, ועד כמה אני שמח בראותי איש מבין ויודע את אשר לפניו, בא להיות לנו לעזר. מי יתן והיה זה לבבך אלינו כל הימים לפקוד אותנו בפקודות טובות לעתים מזומנות… בטוח אני בך, כי לא תסיר עזרתך מעמנו, ולא תראינה עיני בבוא סופרים שאינם מהוגנים ואנחנו מוכרחים לפנות להם מקום, או יותר טוב, למלא בהם את המקום’.

כך דיבר אליו גור־אריה דוד פרישמן, כך דיבר אליו גם הארי שבחבורה: יל"ג. אחד ‘המיוחד’ היה בעיניו גם באגרותיו. כך ראוהו בני הדור ההוא. ראו בו משהו יסודי, איש שידיעותיו מאוששות וברורות, ושיש טעם, חן ושכל־טוב בדבריו, גם ישרוּת רבה.

מן המפורסמות שמבש"ן היה אמן הסגנון המקראי, האחרון בדורנו אנו. אלמאליח במאמרו הלבבי ב’הד המזרח' מזכיר כי גם ביאליק העריך מאד את סגנונו ואת יכלתו, כי ‘מעטים הם הסופרים בזמננו השוקדים על שמירת הלשון בטהרתה’ כמוהו, ואשר במאמריו יש ‘גם חזון־רוח והגות־לב נאמנים, ואלה ראויים להתקיים גם בזכות תכנם’. אלא שמן הראוי להגיד בזה משהו.

אנו כולנו, שבאנו אחרי מנדלי, אחד העם, פינס ועוד – נגמלנו מן הסגנון המקראי, נעתקנו ממנו. אפילו פרישמן, ששלט עוד עד להפליא בסגנון המקראי והתגאה בשליטתו זו (‘יהי ניטשה גדול עד לשמים, ואולם את הביביליה ואת סגנונה יודע יהודי כמוני בכל אופן יותר ממנו… יהי ביירון מי שיהיה, אבל לכתוב סגנון ביבלי יודע אני יותר ממנו’), עבר עוד בימי נעוריו גם לסגנון שלאחר המקרא. לפיכך אין אנו יודעים כראוי את הפלאים של הסגנון המקראי בידי אלה ששלטו בו באמת באמנות נפלאה. לי נודע דבר זה מידי הנסיון העצמי. בתרגמי מגרמנית לעברית את ‘כתבי משפחה עבריים’ להרצברג נתקלתי בחלקים שתורגמו כבר מקודם על־ידי פרץ סמולנסקין ויחיאל מיכל פינס. ואני עברתי על תרגומיהם פסוק בפסוק בהשואה עם המקור הגרמני, ורק אז נתגלה לי מה זה כוח לשוני־מקראי. פסוקים שבמקור כאילו אין לתרגמם כלל לעברית המקראית העניה והדלה במושגיה ובמלותיה תורגמו על ידיהם בקלות, בנעימות ובחן ולא נודע כלל כי באו אל קרבה. אז ורק אז למדתי את מידת הענווה לגבי השליטה בלשון העברית בפני הגדולים האלה.

בדורנו אנו שרדו רק שנים מאמני הסגנון המקראי: דוד ילין ומבש“ן. אך דוד ילין היה סופר רק לעת־מצוא והתפזר בשטחים שונים. לא כך מבש”ן. הוא היה בדור אחרון רק סופר, רק משורר. לא היה לפניו, כנראה, תענוג אחר, מאשר להשתעשע ולשעשע בשפת בן־אמוץ וחבריו. הוא חי בשפה זו. הוא חי גם ברוחו של מאפוּ. מסביב המו גויים, מטו ממלכות, מסביב קמו אסכולות חדשות גם בממלכת העברית בסגנון ובהרצאה. אך הוא עמד כסלע איתן, ממקומו לא מש, מסגנונו לא מש. לא וויתר אף על קוצו של יו“ד. בהטילי עלי להביא את תרגום הרצברג עד סיומו נזדקקתי בשני מקומות לחברים עוזרים, ואכן נעזרתי בשטח הפילוסופי על־ידי רא”מ ליפשיץ ובשטח הסגנון המקראי על־ידי מבש"ן.

בכלל הוא היה שש לעזור, שש לעבוד ולפעול. ואני הטלתי עליו פעם בפעם עבודות קשות והוא הרים עד מהרה משאות כבדים כנטל קל. לא אדבר על מאמרים רוחניים, כגון סקירה על ‘תשעה עשר מכתבים’ לר' שמשון רפאל הירש או על ‘הכוזרי החדש’ לד“ר יצחק ברויאר, שכתב לדרישתי בשביל ה’הד' שלי. אבל גם מחקרים סוציאליים או ביולוגיים להנס גוסלר או לד”ר חווקין תירגם מגרמנית או מאנגלית מעשה־ידי־אמן. ויכולת להיות בטוח תמיד, שהוא ישמור בנאמנות על כל תג ובן־תג. וגם למעלה מזה: לפני עשרים שנה כתב עקיבא אטינגר ספר באנגלית על בעיות ההתישבות והיה דרוש מתרגם נאמן. אילו שאלו אז בפומבי אם יש למסור ספר ריאלי־מעשי כזה בידי סופר מקראי כמבש“ן, היו כולם עונים בשלילה. ואני העזתי ומסרתי בידו את התירגום, והוא הצליח עד מאד. בכל הספר אפשר ששיניתי אחר־כך פסוקים אחדים, או החלפתי איזו מלים באחרות. ובכלל מה אהבתיו וכיבדתיו והוקרתיו! ולמה אכחד ולא אזכיר עוד פרט אחד רב־ענין: יש ספר אחד שיצא בשני תרגומים, אחד מסופר מן המהלך החדש שלנו (טורוב) ואחד מן המהלך הישן (הוא). שם הספר הוא, כמדומה, ‘הלב’ לדי אמיצ’יס. ואני השוויתי בשעתו פסוקים ופסקאות בשני התרגומים. והרגשתי אמרה לי, כי זכות הבכורה למבש”ן, כי לו נאה, כי לו יאה. לעושה נפלאות בסגנון מקראי לבדו!

אני מדבר לכאורה על משהו משעשע ומענג, על שאלות סגנון וצורה. ואולם מי מאתנו אינו יודע, כי זהו גם ענין רציני עד מאד, טראגי עד מאד. כי צל טראגי זה ליווה את מבש“ן בדור אחרון, השביע אותו ממרורים, עשה אותו כמנודה לחברים, סגר לפניו בימות ספרותיות, עשה אותו למין ‘חוני המעגל’? צל הסגנון המקראי. הוא נשאר כסלע איתן בשלו והדור פנה־הלך. הוא התעקש ולא וויתר והדור גם הוא לא וויתר ולא סלח. במרירות רבה היה אומר: 'בארץ מולדת התנ”ך אין אוהבים את הסגנון התנכ“י ואין זכות אזרח לסגנון התנכ”י‘. הוא בכלל לא היה מר־נפש, הוא היה עוד מאבות־התנועה של חיבת־ציון, הוא אהב את החיים ואת לשונם, ורק בדבר הזה לא נכנע. הוא נשאר בשלו. מכאן הצל הטראגי הפרוש על חייו… עד מכתבו האחרון מיום ‘כ“ט במרחשון תש”ה’. מה פשר הדבר הזה? תאמר שדבק במקרא מפני שלא ידע את הלשון העברית שלאחר המקרא? מפני קוצר־יד וחוסר־כשרון להסתגל ללשון ישנה־חדישה שלנו? ודאי שלא. הוא היה עוד, כפי שכותב אלי ידידו הנאמן ד“ר יעקב נאכט: 'מחובשי בית־המדרש בעיר מולדתנו יאסי ומפורסם לשבח בשקידתו, וכאשר אמר לי, סיים את כל הש”ס שלוש פעמים, והוא שעמד לו’. ונוסיף עוד: הוא למד את לשונות אירופה, עתיקות וחדשות, באופן יסודי מאד, ורק את מעט החידוש שלנו בשפתנו לא יכול היה ללמוד? ודאי שלא. ודאי שהסיבה היא עמוקה יותר.

כמדומה, שאין אתה עומד על חידת שפת מבש“ן אם אינך עומד על טיבו בכלל. הוא היה בכלל שונה מכולנו. הוא לא היה מפולפל, חריף, חד; והוא לא היה מבדח, מהתל, מתלוצץ. שתי תכונות־יסוד של החברה היהודית כיום חסרו לו. הוא היה כשושנה בין החוחים, או להיפך: כחוח בין שושנים, אבל על כל פנים שונה מאחרים. אי אפשר היה שלא להרגיש בזה. תמיד ישר־שכל ובר־לבב, תמיד תם ומתמם, תמיד מייחל לטוב, תמיד רציני וכמעט לבוש מחלצות חגיגיות. מותר לך להגיד, כי לא השתעשע בשפת־המקרא, אלא חי בה, באויר שלה, בתקופתה. ודאי שאברהם מאפוּ איש קובנו גדול היה לאין ערוך ממבש”ן, אבל שניהם היו אחים, בני משפחה אחת. מנדלי, אחד־העם, פינס ואחרים יצרו לשון המתאימה לטיב בני הדור הזה. מאפוּ ומבש“ן חיו ברוח דורות קדומים. הלשון החדשה היתה בעיני מבש”ן התנוונות, קלקול. יפה תיאר א. א. קבק את מאפוּ בסיפור ‘בחלל הריק’. גם מאגרותיו של מאפו מתקבל רושם כזה. שוחחתי בימי נעורי עם איש שהתיימר להיות תלמידו של מאפו וגם תיאר אותו בצורה זו. בדורנו אנו ייצג מבש"ן את הטיפוס הזה. הוא לא היה יכול לבגוד בסגנון המקראי ולהחליפו בסגנון לקוי. הוא נשאר נאמן. האחרון.

כן, זה היה צל טראַגי מריר וממאיר. נפשו יצאה לפרסם מדבריו ומתרגומיו בבמות המכובדות שלנו, והן סגרו לפניו את שעריהן. העורכים אמרו: אנו מכירים בערכך ויקר אתה לנו, איש־סגולה, אבל לנו מסגרת אחידה ואם תבוא בקהלנו ופגמת בספירתנו. ואני ערערתי בלבי וגם בשפתי על הנחה זו, חשתי כי לא יהא זה פגם אם לעתיד יפורסמו גם מדבריו, אך לא הצלחתי. שטויות שהתאימו למסגרת שלנו זכו, ואילו מיטב שלו לא זכה. ונעצב הוא ונעצבתי גם אני עמו. רק ב’הד' יכולתי לעתים לקבוע ברצון רב את דבריו. בייחוד נהניתי מתרגומיו.

הנה כי כן: איש קרוב לתשעים כותב באגרת אחרונה אל ידידו ד“ר נאכט ביום כ”ט מרחשון:

'אני לצערי מנותק מעולם הספרות ואינני קורא ואינני יודע מאומה מכל החדשות אשר תצמחנה בשדה־חמדתנו זו, והמעט אשר אני רואה – מעיר בי רגשי עצב ומרירות. הנה זה עתה בא לידי במקרה ‘לקט כתבים’ של ז. יעבץ ז"ל (יצא ע"י ‘מוסד הרב קוק’) ובמודעות העתון (היחידי!) שאני קורא (‘דבר’) ראיתי כי הוצאת־ספרים ‘עם עובד’ מוציאה תמצית מכתבי בוקי בן יגלי. הלא אלה הם קבורת ספרים! הלא את כתבי יעבץ, וביחוד קובצי האגדות שלו (‘שיחות מני קדם’ ו’שמועות מני קדם') ראוי להוציא כולם כמו שהם וכן כתבי בוקי בן יגלי, ולא לעשות מהם מין ‘תיקון שבועות’ או מיץ פרחים, הניתן להריח בו, והפרחים עצמם נסחטים, מושלכים, מובסים!… אני עודני חולה וכואב ואינני יודע אם עוד אשוב לאיתני. אבל רוח ממרום עוד לא חדל לפעמי ולבי ער, ואני כותב מזמן לזמן – כמעט על ערש דווֹתי – שירים, אשר נפשי יודעת מאד, כי טובים הם וראויים להתפרסם, אך העורכים אינם רוצים לקבל פרי עטי, וכבר נואשתי מהם וחדלתי לדפוק אל דלתותיהם…

הוא היה מאבות חיבת ציון ועשה הרבה גם בשטח החינוך. על זה כתב אלמליח במאמרו. את השדות האלה עזב אחר־כך לאחרים והוא המשיך בשדה הספרות. נתקיים בו המקרא: ‘בשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי’. השאיר בודאי המון כתבים ותירגומים, היה מזכיר במיוחד תירגומים מסיפורי זנגויל ותירגום בדראמה של שקספיר ‘יוליוס קיסר’. היכן כתביו כיום?

[טו בטבת תש"ה]

את שמו שמעתי בראשונה, בהטעמה מפי ברנר. היו אז ימי ‘המעורר’ בלונדון. הוא לא דיבר עליו הרבה, אבל היה בדבריו מעין התרפקות של אהבה ראשונה. אם זכרוני אינו מטעה אותי גם כתב עליו באותן החוברות הראשונות. לא. לא טעיתי; כי בינתים הוצאתי את הכרך השמיני מ’כל כתבי י. ח. ברנר' ואמצא שם את דבריו עליו. הנה קטעים אחדים מהם:

'והולך אני אל אבותינו, אל אבותינו שבספרות, ומאזין אני לקולם. איך שיהיה – הם היו מאושרים ממנו.

אין אני הולך אל… לא! אין אני הולך אפילו אל… הולך אני אל אחד מאבותינו היותר טובים, היותר רצויים, היותר חביבים – אל זלמן אפשטין. הטובים, הקרובים והזרים. הנפשות העבריות הנאות. הרגשות הנאים, העדינים, נשמתו של שלמה האלקושי – מה תהמה, לבי?

נשמתו העדינה של שלמה האלקושי. זכרונות ילדותו בעודו באביב ימי־חייו ונר־אלהים טרם יכבה מעל ראשו – זכרונות שחרותנו באותם הימים…

ואותו הטל, שכבת הטל המשיבה נפש… ואותה ההתרוממות אשר אם אינה עמוקה ביותר, הנה יש ובגללה תקבל גם הפשרה צורה אחרת ותגיע למדרגת סינתיזה…

כי עינים נשואות – ואם לא למרחק – היו לאבותינו היקרים האלה. בני ‘תקופת המעברה’; משאת־נפש היתה לאלה ש’רגלם האחת עמדה כולה בתוך התחום והשניה צעדה על ארץ רבה'; צפיה לימות־המשיח היתה להם…

עד כאן מדברי ברנר בעמודים ראשונים לכרך שמיני מכתביו, ספר א'.

איני בטוח אם הוא כתב את הדברים האלה ממש ב’המעורר' או הם באו בספר מתוקנים בצירוף הוספות ושכלולים. בזכרוני כאלו כתב בראשונה רק שורות ואולי רק מלים. מ. פוזננסקי, מו"ל הכתבים, לא העיר מהו נוסח ראשון ומהו נוסח אחרון. אין גם נפקא מינה. גם בדבר ברנר באזני עליו כעל אהבה ראשונה – משמע שהיתה כבר שניה וגם שלישית. משמע שחמק־הלך לו במערכות־החיים. ואולם לבו המה־הלם לזכר סופר בעל לב הומה־הולם.

הסופר השני אשר דיבר באזני עליו התיחס אליו בביקורת. הוא הפליג בספינה יחד אתו ועם פינס. והנה ראה כי פינס אינו מדבר על המסורת אלא בבוקר השכם, עם הנץ החמה, הוא עומד עטור בטלית־ותפילין ומתפלל. והוא ראה כי פינס אינו מדבר הרבה על הומניות אבל הוא מטפל הרבה באשה זקנה שחלתה על הספינה. בלי אומר ודברים. טוב־לב שמתגלה במעשה, אולי גם אגב הלצה קלה, אבל לא בדבר־שפתים.

אותו סופר שני הוא דוקא אוהב שיחה בלי קץ. ואולם ההקבלה של בין שני אבות־הספרות, שנזדמנו לספינה אחת, העדיפה את האור לטובת איש־המוח פינס והטילה צל קל על איש־הרגש האלקושי.

פגישתי הראשונה אתו, פגישה מרחוק, אולי בלי חילוף דבורים, היתה בפתח תקוה. באחד הבקרים נמצאנו בחדר־האוכל של מלון גיסין. ראיתי לפני אדם במיטב שנותיו וכוחותיו, ההבעה אמרה בריאות, זריזות, התענינות. ראיתי לפני אדם אוכל כבן־אדם ומסיח כבן־אדם. והייתי נוטה לנטית הסופר השני.

זה היה בשנת תרס"ח.

אך הנה באו שנות המלחמה וגם עברו. הנה באו ארצה ביאליק ואחוזת־מרעיו. הנה מיסד ביאליק מסבת עונג־שבת ואני נפגשתי מחדש עם האלקושי. איזה שינוי במעט שנים. האדם במיטב שנותיו הפך סב. הוא נעשה פתאום הזקן הטיפוסי. חמקו־הלכו להן הבריאות והזריזות, השחוק הרענן, חדוות־החיים. האופטימיזם הנובע ראשית כל מן ההרמוניה שבפנים. נשארה רק ההתענינות. לא, היא הלכה וגדלה. היא הלכה והתמתחה והתרכזה. האיש קיבל צורה של מי שעומד על המצפה. של איש שאסור לו להסיח את הדעת אף רגע, של הממונה על תחנת־רדיו בספינה ענקית אשר חתחתים בדרכה.

רק אורח־לשבת הייתי לעתים במסיבת ‘עונג שבת’ בתל־אביב. אני בירושלים ורק לעתים אני סר תל־אביבה ומתענג במסיבתה. אך אם עצמתי אחר־כך את עיני ואם הקשבתי רב קשב, הנה צלצל באזני קולו של ביאליק והנה בלטו לפני עיניו התובעות ודמותו המרוכזת של שלמה האלקושי. שני אלה היו לי ה’עצם' של מסיבת ‘עונג שבת’ בתל־אביב.

ובאו פגישות בינינו. פגישות ספורות, מעטות. ושוב אותו הרושם. אדם שאינו מסיח שיחת חולין. אדם העסוק באיזה חשבון־נפש כביר ואולי גם חשבון־אומה.

פעם אמר לי: מקנא אני בך. אתה מדבר באזני חרדים. אתה מדבר כבן־הדור וכאיש־תרבות. ואף־על־פי־כן אין הם נכווים מדבריך. אתה מצאת את הטון הנאות. מה סודו של הדבר? ואני לא ידעתי ענותו דבר.

עתים היו חליפות־איגרות בינינו. בזמן האחרון בחרתיו לקרבן להביע לו באגרת את התפעלותי על הספור ‘בדרכי זרים’ לרחל פינברג, שקראתיו ביידיש ושהוא עומד להופיע עתה בעברית.

עתים שלח לי מפרי עטו, בשביל הירחון ‘ההד’ שאני משתעשע בו. מאמרו האחרון היה על החינוך התורני. הוא כתב אותו עוד לפני חצי שנה, אבל מכיון שתיק־המערכת היה שטוף במאמרי חינוך מרבה להכיל נתעכבה הדפסתו עד חוברת חשון, שיצאה רק לפני שבוע. במכתב מלפני חודש שאלני לגורל המאמר. בערכי את המאמר הזה לדפוס המה בי לבי למראה האותיות הכתובות באצבעות רועדות. עמדתי והוספתי משלי מאמר למאמרו בשם ‘האלקושי ומאמרו’. בין השאר כתבתי:

‘הוא מן הדמויות היקרות בקרית־ספר שלנו. עשרות־עשרות שנים הוא עושה את מלאכתו באמונה. איזה חום נפשי שופע ועולה מכל שורה. שפה נמלצה לו וגם נמרצה. לו רגש מעמיק וגם מחשבה מבחינה. אם ידובר על כהנים בהיכל הספרות – הוא אחד מהם, אחד ומיוחד’.

ועוד כתבתי שם: ‘במה כוחו גדול? בתמימותו שמגיעה לידי שיעור של גדלות’.

החוברת יצאה לפני שבוע, אך ספק הוא אם הגיעה עוד לפני עיניו התמהות־התובעות.

בספרו ‘אזכרת יצחק בן זלמן אפשטיין’ (124 עמודים, תל־אביב תר"ץ) המוקדש לזכר בנו יחידו, שנרצח בדמי ימיו ממש על־ידי השלטון הסובייטי על לא דבר (מה שגילתה אחר־כך גם חקירת בית־המשפט) מתאר אפשטיין איך עמד על קברו של בנו בעיר נכריה, יהודי אחד בכל השטח הרחב אשר מסביב, עמד וקרא בספר תהלים, עמד ואמר קדיש־יתום וענה לבדו אמן (עמוד 107). ועוד מקודם לכך, במות עליו רעיתו מעוצר צער ויגון על רצח בנה יחידה על עקדת יצחק שלה, הוא רושם (עמ' 81):

נמלאה בקשת האם השכולה. קדיש משנה החילותי להגיד, קדיש אחרי הבן וקדיש אחרי אמו. לממלא מקומי הייתי לבני האומלל. אבל מי ימלא לי מקומו, בבוא יומי אני? על קברי אני מי יגדל ומי יקדש את שמו הגדול של אלהים?

אני כותב את הדברים האלה בירושלים, ביום ח' כסלו ובשעת קבורתו של רבי שלמה האלקושי בתל־אביב. אין ספק בעיני, שבעיר העברית ימצא מי־שהוא שיגדל ויקדש את שם אלהים על קברו. אמנם לא גדולה העדה אשר ליוותה בפועל או ברוח את איש־הרוח לבית עולמו. אבל גם לא מעטו האנשים אשר לבם המה לחייו ולמותו.

זקן היה האיש, שבע ימים, שבע רוגז היה בלכתו מאתנו… אך גם צעיר מאד היה, ונשמתו בו נזדככה ונתעדנה והגיעה למרומים. לא דלה הירושה הרוחנית. אך היאספו, היאצרו מאמריו־רשימותיו? שאלה גדולה היא, שאלת־תרבות היא, ולא רק שאלת־כבוד.

[כסלו תרצ"ז]

שבועות מספר לפני מותו חזר פעמים אחדות ואמר, שהוא מרגיש חובה לכתוב עוד את זכרונותיו על שנים ממכריו מימי הנוער שלו: על קלמן שולמן ועל הביאולוג מ.ז. חווקין. בייחוד ראה לעצמו לכתוב על האחרון: ‘הרי זה היה ידיד־נעורים שלי ואיש לא תיאר עוד את קלסתר פניו כראוי’. וכבר יש בזה כדי להכניסנו במחיצתו המיוחדת של הסופר המנוח. הוא התהלך בינינו, אך הוא היה נעוץ בתקופה שקדמה לנו אולי בשני דורות. הוא האיש שנפגש עם פרץ סמולנסקין בימי תקופת ‘חיבת ציון’ הראשונה. אך הוא הכיר את יוצר ‘השחר’ עוד בהיות זה צעיר מתפרץ מתוך כתלי־הישיבה. (כמה משונה דבר זה, כשהנך נזכר, שסמולנסקין מת זה קרוב לחמשים שנה, וששמו היה כבר לנו, ששערותינו מלבינות בלי הרף, צליל מעבר לא־קרוב). ושוב: אנו חוגגים השתא את יובל החמשים של חיבת־ציון, אך הוא היה מאלה שעמדו במערכה עוד לפני החמשים האלה. הוא היה מן הראשונים־המכריעים: שאלתי פעם את בירנבאום לראשית נצנוץ הרעיון הלאומי ברוחו, והוא תיאר לי, כי הדבר התחיל עוד בהיותו לומד בגימנסיה ובלי שום השפעה מאחרים. כנראה, שכך היה גם אצל בן־עמי. בעצם ימי התגברות שאיפות־הטמיעה ובעוד הוא עצמו כאילו שט עם הזרם הכללי, הרי הוא פורש הצדה ונכנס לזרם חדש, שהוא היה לו לפה. הוא הכריע בנפשו והכריע גם בשביל אחרים. הוא הרים קול זעקה וזעקתו זיעזעה את אָשיות־הטמיעה. אין מן הצורך לתאר בפרוטרוט את קלסתר פניו, מפני שהם ידועים למדי. ניתן לו לתת ביטוי חזק לכל אשר הרגיש, אם לשבט ואם לחסד. היה לו הריתמוס של איש־המוסר ושל המוכיח לעמו. ליד קברו, כשהוטל עלי ברגע האחרון לדבר דברי־פרידה, בשם משפחת הסופרים העברים, על זקניה ועל צעיריה כאחד, אמרתי מלים אחדות שאולי הן עלולות לסכם במידת־מה את ישותו ואת מהותו. אמרתי, כי הוא היה קפדן כשמאי וחביב כהלל. אכן שתי התכונות היו תואמות ברוחו. רוח־רעש־אש וגם – קול דממה דקה. הוא זעם על קלקולי־החברה כמו על לקויי־הפרט. הוא היה איש־להבה לגבי כל ניוול, חברתי או אישי, אך הוא היה אולי גם הראשון במזרח־אירופה לנתינת דמות וביטוי להווי של העם במובן הטוב. עוד מנדלי העיד על עצמו, כי אין בכיתם של יהודים עלובים וקינותיהם בתשעה־באב מכאיבות את רוחו כקול נגינתם. באותה תקופה שבן־עמי התיצב בשורת־הסופרים לא היתה עדיין מובנת האגדה שבחיים כשם שלא עמדו על ערכה של האגדה שבספר. נזכור־נא, כי כעבור שנים התרעם עוד יל"ג על זאב יעבץ בגלל השתדלותו להחיות את האגדה. עוד פרישמן ראה הכרח להסביר, על שום מה הוא מתרגם את אגדות אנדרסן. ועל אחת כמה וכמה שלא תפסו את הפיוט שבחיים הדתיים־המקוריים של העם. הפרק על ‘יום הכיפורים’ בסיפור ‘התועה בדרכי החיים’, שנכתב על סף התנועה הלאומית, היה הפתעה עצומה. אך בין הראשונים שהתוו את הדרך היה בן־עמי, כשם שהיה מן הראשונים לחיבת־ציון, לרעיון ההגנה העצמית, לדאגת הטיפול במהגרים, אחד מראשוני ‘חובבי־ציון’ שסר להתראות עם הרצל עוד לפני הקונגרס הראשון ואשר רשמיו על הרצל בשעת פתיחת אותו קונגרס נשארו חיים ובולטים עד היום הזה.

הוא היה שריד מתקופה קדומה. מכאן גם הקו הטראגי, קו הבדידות, שליווה אותו בשנים האחרונות לימי־חייו. אך עם בוא הסיום כאילו נסתלק הקו הזה. איש־הזעם נהפך לאיש־השלווה. אלה שראוהו על מיטתו האחרונה תמהו על מנוחת־עולמים שהיתה נסוכה על פניו במשך כמה שעות. נדמה היה,שכאילו רק נרדם ועוד יקיץ לספר את זכרונותיו על שולמן ועל חווקין. שורת המלווים היתה מגוונת מאד והכילה אנשים מתקופות שונות ודורות שונים. ואולי היה גם בזה מן הסמל, שאחרי אשר דיבר הישיש אז"ר נמסר הדיבור לאדם שלא מן היהדות הרוסית. אות ומופת, שערכו לא הצטמצם בגבולות המדינה שבה ובלשונה פעל במרבית שנות־חייו. עוד קודם הספידוהו הרב אהרונסון וגם מר ישראל חבס בשם ועד הקהילה. כותב־הטורים האלה הוסיף לבסוף מלים אחדות בשם המשפחה הקטנה של הסופרים הדתיים, שהרגישה אליו קורבה מיוחדת, אך בכלל ראה בו המספיד פאר היהדות הרוסית ואחד מגדולי היהדות העולמית בשעה של תקופת מעבר והכרעה. הוא הזכיר באותה שעה את חרוזו של ביאליק, שאמנם כבר עבר לעתונות, אלא שכדאי לקבוע אותו גם פה:

לְבֶן עַמִּי,

לְאָדָם־גַּחֶלֶת וּלְאִישׁ־שַׁלְהָבֶת,

שֶׁאַהֲבָתוֹ גַם שִׂנְאָתוֹ עַזּוֹת כַּמָּוֶת,

וּבְרוֹתְחֵיהֶן גַּם אֲנִי לֹא אַחַת נִכְוֵיתִי

אֶת סֵפֶר שִׁירַי הַיּוֹם הֵבֵאתִי.

החרוז נמצא בהקדשת ספר שיריו, שמסתיימת עם המלים ‘באהבה עד מוות’.

[יד אדר־א תרצ"ב]

כשם שיש בכל דור ודור מספר צדיקים נסתרים, כך יש גם משוררים נסתרים: בני אדם תמוהים העוסקים כל ימיהם במשלוח־ידם, ואולם לעת־מצוא יכנסו חדר־לפנים־מחדר וישפכו את נפשם בשיר וחרוז. לרוב לא יגלו את מעשיהם לאחרים. שעת־השירה היא להם ענין פנימי־שפנימי, דבר פרטי לגמרי, הנוגע להם בלבד. יש אשר גם מידת הביישנות היתה בהם, לבל יוציאו את פרי עטם החוצה. בעיר מולדתי בלבד הכרתי כמה אנשים אשר רוח השירה נוססה בהם. על הזקן שבהם, ר' צבי צוורדלינג, כתב עוד מאיר הלוי לטריס ‘המליץ הגדול’. הצעיר שבהם, ר' א. ז. [=ז’פניק], כתב בהיותו בן י"ד שנה מספר שירים, שבהם ביטא את השקפת עולמו של שפינוזה. שנה אחר־כך כתב גם ספר פרוזאי בן שני חלקים על תורת שפינוזה. כאשר נתגלגלו במקרה שיריו וכתביו לידי ראובן אשר ברודס, אמר: ‘אין כצעיר הזה בכל גליציה!’ ואף־על־פי־כן לא פירסם עד היום הזה אף שורה אחת. כאשר גדלנו גם אנו ובאנו בחברתו שאלתיו, אם היה מסכים עוד לפרסם את ספרו על שפינוזה, ענני: ‘אילו באתי כיום לפרסם שיטה בפילוסופיה, הייתי בוחר לפרסם את שיטתי אני’… בוש אני להמשיך ולספר פרטים על האדם הנפלא הזה. כי נחבא אל כליו עד היום הזה ויכס עליו בצעיף הדומיה.

* * *

אף משולם זלמן גולדבוים, אשר עליו אני בא לדבר בזה, היה מן המשוררים הנסתרים האלה. הוא היה בן שבעים ואחת כאשר פירסם את הקובץ הראשון, העיקרי, של ספר שירים המכיל מאה וחמשים עמודים ובן שבעים וחמש כאשר פירסם את הקובץ השני המכיל רק ששים וארבעה עמודים. אך גם בהביאו את שיריו על מכבש־הדפוס לא שלח אותם על פני חוץ ולא מסר אותם למוכר־ספרים כי אם נתנם במתנה למספר ידידיו. אין פלא, איפוא, אם הוא לגמרי לא ידוע עד היום הזה.

הוא היה בן דור ההשכלה והיה נאמן לדורו, לעצמו. הוא נולד, כנראה, בשנת ת"ר על ברכי משפחת־משכילים בלבוב, שהיתה מכובדת עד מאד במשך כמה דורות, על אביו הוא אומר בין יתר הדברים:

אוֹהֵב עַמּוֹ, אַף חוֹבֵב עַמִּים, אִישׁ חַי רָב־פְּעָלִים,

כֹּהֵן צֶדֶק, יְרֵא אֱלֹהִיִם, אַךְ לֹא פָנָה אֶל הֲבָלִים,

רָצוּי לְאֶחָיו, וְגַם לְזָרִים, בִּגְלַל טֹהַר מַעֲלָלָיו

וּמַלְכּוֹ חָפֵץ בִּיקָרוֹ וַיָּשֶׁת עֶדְיוֹ עָלָיו –

ועל אחיו הבכור הוא אומר בהערה לאחד משיריו: ‘אחוזת מרעיו היו החוקר הגדול נחמן קרוכמל והסופרים שמשון בלוך וד"ר ארטר. ועל כולם הוא מאד נעלה בענוות צדקו וחסדו ואמתו’. הוא אף הוא, צעיר אחיו, נתן בשיריו ביטוי לרוח הדור ההוא, למאור שבו, למיטב שאיפותיו ורצונותיו.

לאמור: זה האיש משולם זלמן גולדבוים לא היה איש קהלי־ציבורי ובכל מאה וארבעה עשר שירים ומכתמים (מהם רק שנים פרי תרגום) אשר בשני קבציו אין אף אחד אשר תכונת־תעמולה לו. הוא אינו נלחם בחסידים ואינו דורש תיקונים בדת. ניכר כי העלם בגר בשחרית־ימיו וניכר כי רכש לו את השקפת עולמו מתוך הומאניות רחבה, המאירה מתוך ספריהם של… הרדר, גיתה, וילהלם הומבולדט, אשר אדיר כל רצונותיהם להיטיב ליחיד ולהשכילו, לפתחו ולרוממו, כיד מתות־אלהים אשר בקרבו. הפעולה הציבורית המשותפת עוד לא באה בחשבון. אף במחשבה על־דבר הציבור כבר היה כדי להטריד, כדי לגזול את המנוחה, מנוחת־הנפש, הדרושה כל־כך לחוקר ולפייטן. אין גם צורך בכך. יתקן כל יחיד את עצמו וממילא יתוקן גם הציבור, הסכום של היחידים. גיתה חרז:

Es kehre jeder vor seiner Tür

Und bald gereinigt ist das ganze Quartier

[יְטַאֲטֵא כָל אֶחָד לִפְנֵי דַלְתּוֹ

וְעַד מְהֵרָה מְנֻקָּה כָּל הַשְּׁכוּנָה]

לא. משולם זלמן גולדבוים לא הלך בעקבות ארטר, לא ניסה לטאטא במטאטא־ביקורת את משכנות־יעקב. הוא לא פנה אל הציבור. הוא דאג לתיקון נשמתו הוא. הוא למד הרבה, הגה הרבה, עסק בפרקמטיא, ביישובו־של־עולם, אהב את הבריות, את קרוביו ואת מכריו, ביחוד את אשת־בריתו הראשונה. רוח השירה פיעמתו כפעם בפעם, ואולם בהיותו ‘מקשה לילד’ בשירה, הוציא מידי שנה בשנה רק שירים מעטים מתחת עטו. הוא אומר:

אַבְנֵי נֶגֶף לָרֹב, מִכְשׁוֹלִים הֲמוֹנִים

יִגְרֹשׁוּ שְׂעִיפַי – הַמַּיִם הַזֵּדוֹנִים! –

רוּחִי תְקַשׁ בְּלִדְתָּהּ – לָהּ צִירִים כְּמַבְכִּירָה –

אַךְ בַּעֲבוֹדָה קָשָׁה שִׁירָתִי אָשִׁירָה.

ובשיר אחר המתאר את כל עמלו להביע בחרוזים את רגשות־לבו, הוא אומר:

אָמַרְתִּי: חַמּוֹתִי, הֶאָח! מָלֵאתִי אוֹר.

לְשׁוֹנִי תַחֲצוֹב לֶהָבוֹת, וְיָדַי נוֹטְפוֹת מוֹר –

אַךְ אִשּׁי אוֹר מַתְעֶה, עוֹלֶה מִיוֵן מְצוּלָה,

וְאֶצְבְּעוֹתַי נוֹטְפוֹת דְּיוֹ, חֲשֵׁכָה בְּמַיִם בְּלוּלָה!

לא, הוא לא שר לציבור, לקהל, להמונים. בת־שירתו לא שימשה נשק אף במלחמתה של ההשכלה.הוא שר לעצמו. השאלה למהות־השירה, המעסיקה כל פייטן מן־הצד, משמשת נושא לכמה משיריו. אלא שלא מצא מענה לשאלה זו:

יַד הַמְּלִיצָה הוֹיָה בִי, לֹא אוּכַל אֲשַׁנֶּה,

ורוּחַ עָלַי תַחֲלוֹף, לֹא אֵדַע אֲכַנֶּה!

הוא היה משורר לעת־מצוא. מקרי־החיים קראוהו לשיר, אבל גם עולם הצמחים והפרחים, אף תגליות־המדע והמצאות טכניות. ‘האדם באוהל’ – זהו תוכן שיריו.

סֵפֶר מִלְחֲמוֹת הָעַמִּים הוּא שִׁיר שִׁכּוֹרִים –

שִׁכָּרוֹן וְלֹא מִיַּין, שִׁכָּרוֹן מִדָּם –

אַךְ מוֹצְאוֹת אִישׁ וְאִישׁ, בְּעֵינַי שִׁיר גִּבּוֹרִים:

יֵאָבֵק וְיָשֹׂר וְיוּכַל, בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.

יש בחרוז הזה מין בת־קול, אשר היינו רגילים לשמוע אותה רק אצל האחרונים ולא עלה בדעתנו לבקשה אצל משורר מגליציה משנת ת“ר. ואולם כן הוא. בת־שירתו דומה לפלג שקט, אשר קרני־השמש טובלות בו בדממה, בלי אשר יכה גלים ובלי אשר יתחולל הסער בקרבו. בת־שירתו היא גם בת־תקופתו, תקופת לטריס וסמואלי. אנו עומדים עוד אפילו קודם תקופת יל”ג. ספק, אם הכיר גולדבוים את אד“ם הכהן ובנו. הוא מתנהג בחרוזו בכבדות ובאריכות, כאילו הוא עולה בהר גבוה ונושם מלוא־חזהו. ואולם יש אשר נדמה לך לראות גם נגיעה קלה של כנף־השירה אשר למיכ”ל ולקונסטנטין אבא שפירא:

בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, כֹּל כִּי יָנוּחַ

וְעַל הַרְרֵי־צִיּוֹן כְּמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה,

אָז בָּא מִצָּפוֹן וַיִּגַּע הָרוּחַ

עַל כִּנּוֹר דָּוִד מִמַּעַל לוֹ תָּלָה.

רוּחַ בֹּקֶר לֹא־עָבוֹת, רוּחַ אֱלֹהִים,

רוּחַ צַח שְׁפָיִים כִּי נִשְׁקָף בִּדְמָמָה,

וַתִּקַּד צַמֶּרֶת־אַלּוֹנִיִם גְּבוֹהִים

וַיִּקַּד וַיִּרְעַשׁ כָּל צִיץ־הָאֲדָמָה.

וַיִּגְעַשׁ כִּנּוֹר דָּוִד, וְקַוָּיו נָעוּ,

וַיִּרְעֲשׁוּ מֵיתָרָיו זְמִירוֹת יִשְׂרָאֵל:

וְהָעָם מִסָּבִיב הוֹד קוֹלוֹ שָׁמָעוּ.

וּבִכְרוֹעַ בֶּרֶךְ שָׂמוּ כָבוֹד לָאֵל.

אך סנטימנטים ציוניים כאלה מעטים הם בשני קבצי־השירים. השיר הראשון משנת תרט"ו הוא שיר־ידידות. שנה אחר־כך הוא מתרגם את שיר ‘העבודה’ ללאמארטין וכותב שירים מקוריים ברוח דור־ההשכלה. מובן מאליו, שהוא מעריץ את השפה העברית:

שְׂפַת עֵבֶר לֹא בָלְתָה, אַךְ הָיְתָה לְאֶבֶן –

אָכֵן לְאֶבֶן יְקָרָה, לָהּ בָּרָק, לָהּ זֹהַר,

כְּלִבְנַת הַסַּפִּיר, וּכְשֹׁהַם לָטֹהַר.

אך גם כשהוא כותב שיר בשם ‘את אחי אנכי מבקש’ הוא אומר תיכף בחרוז הראשון:

לֹא אָחִי מִבֶּטֶן, אַךְ אָחִי מִלְּבָבוֹת

והוא מפרט בכמה חרוזים:

מִי בַּעַל נֶפֶשׁ, מִי טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל?

מִי עוֹבֵד בְּשִׂמְחָה וִּבְדְמָמָה נוֹשֵׂא עֹל?

וביתר־ביאור:

מִי אוֹהֵב כָּל אָדָם, חוֹבֵב אִישׁ וָאִישׁ?

כִּבְנֵי שֵׁם, כִּבְנֵי יֶפֶת, וּבְנֵי חָם וְכוּשׁ?*

לאחיו אלה הוא קורא:

הִקָּבְצוּ, אַחַי, קְחוּ שֶׂרֶד וּמְחוּגָה,

וּמַקֶּבֶת וּמַחֲתָה וְאֲנָךְ וּבוֹאוּ אֵלַי;

וְנַעֲבֹד בְּשָׂשׂוֹן וְנִבְנֶה בְּלִי הֲפוּגָה

יַחְדָּו מָעוֹן לַיהוָֹה, הֵיכָל לְאֵל חַי!*

מִי הוּא זֶה הַהֵיכָל, אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ?

וְאַיֵּה נָא יְהוָֹה, אֲשֶׁר נִבְנֶה מָעוֹן לוֹ? –

אַתֶּם הַהֵיכָל בְּכָל הֲדָרוֹ וְהוֹדוֹ!

וּבְקִרְבְּכֶם יְהוָֹה – וְתֵבֵל וּמְלֹאוֹ בּוֹ!

ההיכל היכל־ההשכלה, היכל־ההומאניות, היכל־האדם. ובראותו, שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון, את דור הלאומיות בוקע ועולה קרא ביגון (תרמ"ו):

אַחַי הָרְסוּ הֵיכָלִי

עָרוּ עָרוּ כָּל עֲמָלִי

חֲלוֹם נִשְׁמָתִי, בִּנְיַן מִקְדָּשִׁי.

ועוד הישיש בן שבעים וארבע, מחזיק ברעיון הפיזור ו’התעודה' ונותן לו ביטוי חזק בשירו ‘גלות החיל הזה’, המסתיים בשתי שורות אלו (תרע"ג):

כִּי בְּכָל הַלַּעַג וְהַקֶּלֶס וְהַמְבִזּוֹת וְהַנְּאָצוֹת:

עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְהִתְפַּשֵּׁט בְּכָל הָאֲרָצוֹת

מִי עוֹבֵד בְּשִׂמְחָה וִּבְדְמָמָה נוֹשֵׂא עֹל?*

רעיון הבנייה והעבודה מעסיק אותו כפעם בפעם. כבר ראינו כי העלם בן ט"ז מעתיק את שיר ‘העבודה’ מאת לאמארטין. לסריה אחת משיריו הוא קורא בשם ‘מלהקת הבונים’ וחורז בראשה בתור מוטו:

בְּמִסְפַּר הַבּוֹנִים גַּם שְׁמִי יִמָּנֶה;

כִּי אָמַרְתִּי: עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה!

והנה קטע מתיאור העבודה התעשייתית אשר באחד משיריו. איזה כוח ביטוי, איזו חדוות עבודה מבצבצת מתוך השורות האלה, לא נאמין למצוא כאלה בבן־גליציה משנת ת"ר:

וּלְאָן נִשָּׁא עֵינֵינוּ מִגְדָּלִים עֲשֵׁנִים יֵשׁ,

וְאֵד עוֹלֶה מִקַּלַּחַת מִמַּעַל לְגַחֲלֵי אֵשׁ,

וְאוֹפַנִּים יָסֹבּוּ, וְגַלְגַּלִּים יֵחָפֵזוּ,

יִדְחֲקוּ יַחֲלִיפוּ כֹּחַ לֵזוּ לָלֵזוּ,

וְהָאוֹפַנִּים יַחֲרֹשׁוּ יִקְצֹרוּ יָדוּשׁוּ

וְהַגַּלְגַּלִּים יִקְצֹרוּ, יִטְחֲנוּ, יָלוּשׁוּ,

יְנוֹפְפוּ פַּטִּישׁ, יַהֲלֹמוּ, יְרַקְּעוּ, יְתָאֵרוּ,

יִטְווּ יֶאֶרֹגוּ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה יְמַהֵרוּ,

וְזֹאת הַבְּרָכָה, בִּרְכַּת עוֹבֵד, הִיא בִּרְכַּת הַדְּרוֹר!

יִתְרוֹן הַדַּעַת וְהַלִּמּוּדִים, יִתְרוֹן הָאוֹר!

ובשיר אחר אשר יכנהו ‘אבן מקיר וכפים מעץ’ הוא מסיים:

אַשְׁרֵי עָמֵל וּבוֹרֵא, שָׂשׂ וְעוֹשֵׂה מְלָאכָה.

אַשְׁרֵהוּ בָאֹפֶל, כִּי בוֹ הַבְּרָכָה!

ולעומת זאת:

אִם בְּזֵעַת אַחֶיךָ מְצוֹא חַיִים תֹּאבֶה.

הוּא יַעֲמֹל וְיִרְעַב, וְאַתָּה זוֹלֵל וְסוֹבֵא –

הֲיָדַעְתָּ מָה אַתָּה? – זֹאת אַגֶּדְךָ חִישׁ:

אָז כִּנָּה אַתָּה! תּוֹלַעַת, וְלֹא־אִישׁ.

אף תורת משה היא לו תורת־העבודה, תורת הצדק, תורת האור והדרור:

לֹא לָתֵת אֶת הָאָרֶץ לְרוֹזְנִים מַתָּנָה,

וְלָרָשׁ אֵין כֹּל, בִּלְתִּי רַעֲבוֹנוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ,

אַךְ לְחַלֵּק כָּל הָאֲדָמָה מִדֵּי חֲמִשִּׁים שָׁנָה,

צִוָּה אִישׁ הָאֱלֹהִים בְּיִשְׁרַת לִבּוֹ וּבְצִדְקָתוֹ.

ואף כשהוא כותב את השיר ‘יום מלכנו’ ומשלם בזה, כמו כל משוררי־גליציה, את מס שירו לקיסר פרנץ יוסף, הרי הוא מקדים ואומר:

לֹא עֶבֶד מֶלֶךְ אֲנִי, אִישׁ חָלָק אֵינֶנִי,

גַּבִּי כְחַלָּמִישׁ, וַחֲנֻפָּה רָחֲקָה מִמֶּנִּי,

לֹא אֶקֹּד וְלֹא אֶשְׁתַּחֲוֶה, וּדְבָרִי לֹא אֲחַלֵּל

לְהוֹדוֹת וּלְשַׁבֵּחַ וּלְפָאֵר וּלְהַלֵּל.

הוא אינו מהלל את פרנץ יוסף אלא עקב עמדתו המוצקה כלפי

הַחֲשֻׁכִּים, אוֹכְלֵי עַמָּם, הַכֹּהֲנִים וְהַשָּׂרִים

ועקב הגדילו את התעשיה. אף הקטע מחיי התעשיה לקוח הוא משיר זה.

אמרתי: כפלג זך וצח, אשר לא יכה גלים ולא יתחולל הסער בקרבו היתה בת־שיר זו. אך פעם אחת התחולל הסער. זה היה במות עליו אשת־נעוריו אחרי

אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה

שְׁנוֹת עֹנֶג וּרְנָנָה.

המאורע הזה הרעיש את מיתרי־לבבו. הוא נתן ביטוי לרגשותיו בשירים שונים:

בַּחֲצִי אָרְחִי קֶבֶר חָפַרְתִּי –

בְּרֹאשׁ הַפִּסְגָּה אָשְׁרִי קָבַרְתִּי –

שָׁם שֻׁדַּדְתִּי – שָׁם חֲבֶרְתִּי לֻקָּחָה –

וַעֲרִירִי אֶמְעַד לְעֵמֶק־הַבָּכָא!

ב’חצי־ארחו' – המיבטא מזכיר פסוק ראשון של שירת דאנטי – קרהו האסון, בהיותו עוד במיטב־שנותיו. שנה על שנה דגר על אסונו. יגון תוסס ונוסס קדח בלבו. אף השירים הליריים לא הגהו מזור. אז־גם־אז נתעורר לעשות זכר ל’שושנה אשר לו וכתב את הגדולה והחשובה שביצירותיו' את הדראמה המקורית ‘ידידיה האיסי’ אשר ‘שושנה’ היא הגיבורה הסימפאטית בו.

ואם הוא אמר בשיר ‘חלום נעורי’:

גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת כִּי אֲדַבֵּר, הֶאֱמַנְתִּי.

כִּי אָשִׁיר לְעַמִּי מַחֲזוֹת קוֹרוֹתֵיהֶם,

וְעַל בָּמוֹת־יִשְׂחָק אַצִּיגֵם לִפְנֵיהֶם.

הנה יש ביצירה זו, המשתרעת על מאה ושבעה עשר עמודים, מנתינת־טעם לחלום־לבנו. ועוד גם זאת: יש פה ושם ב’ידידיה האיסי' עמודים ושורות אשר אינם חזון נפרץ בשירת־ההשכלה.

יינתן איפוא מ’ידידיה האיסי' בפרק אשר יבוא, אם כי גם שירה זו רחוקה מאתנו מרחק־זמן ומרחק־אקלים. הן גורל דראמה זו כגורל מחברה, גורל משורר נסתר, ואף בשמה לא נודעה עוד בקהל. והן לא מרובות ביותר הדראמות המקוריות אשר הנחיל לנו אותו דור, דור ההשכלה. יתרון השיר הדראמאתי על יתר שיריו בכל הוא.

ואומר לך: בשירך חיה! – –

‘ידידיה האיסי’

‘לפנים בישראל – בעת עמוד לבית חשמונאים הכהן הגדול מאחיו והממלכה נכונה בידו, והכהנים הלכו הלוך וגדול והעם הלוך וחסור, וישגא אוצר ההיכל וידל ישראל – – אז התנזרו שלמים וכן רבים וישיתו אל המדבר פניהם, ויהיו לחבל נפרד, תרבות אנשים קדושים. וזה שמם אשר קראו להם: איסים (הרופאים) או בנאים’.

‘לא על נקלה בא איש בסודם, כי אם בעמל רב ויגיעת בשר, אחרי פזר הונו לאביונים והחרים כל רכושו – – וכאשר עברו לו ימי המילואים, ימים רבים, וגם ניסוהו במסות, ובהבחנו יצא נקי; אז קיימו וקיבלו אותו להיות כאחד מהם ויאמרו לו: אחינו אתה. וילבישוהו מדי־בד וישימו עליו אזור־פשתן ויתד על ירכו, לאות כי בונה תרבות הוא והרוס בל יהרוס: וכמעשה לבנת שמלותיו כן הלבינו מפעלותיו וכן צחו מחשבותיו’.

…' חלילה מהם מקחת מתן, כי שונאי־מתנות היו. כי אם בזיעת־אפם אכלו לחם צר. ואשר עבדו בפרך (כי לא חרשו בבקרים בשגם הם בשר) ואשר זרעו ויקצרו בארץ־תלאובות (כי במדבר התבודדו לבלתי הסיג גבול רעיהם), חלקו בין האחים ולכל הזר הקרב. ויפרסו לרעב לחמם'.

‘ויש אשר שמו עליהם כלי גולה ויתהלכו בארץ לארכה ולרחבה’… – ‘ויהיו אך זוועה בעיני־ההמון, כי בצע־כסף לא לקחו, ובמלכים לא התקלסו ושם אלהים לא הזכירו; על כן שוממו עליהם רבים. כי לכל תכלה ראו קץ, אכן מגמת האיסים רחבה מאד’.

אלה קטעים מתוך ההקדמה הפרוזאית, שלאחריה בא המבוא השירי. אנו נמצאים במדבר יהודה, לעת אשמורת הבוקר. עדת האיסים נאספה באוהל מועד אשר להם. בראשם נשיאם: חוני המעגל. הוא האישיות המעולפת סודיות ורזי־רזים בדראמה זו. כל האגדות הידועות עליו חוזרות ונשמעות, אלא יש אשר נוספו עליהן חדשות. האגדה על שנתו אשר ארכה שבעים שנה מקבלת עוד גוון חדש: הוא ישן כל אותן שבעים שנה של גלות־בבל. אנטיפאטר אומר עליו במערכה ראשונה:

הֲלֹא הוּא הַגֶּבֶר לֹא יִרְאֶה הַשַּׁחַת,

וִימֵי שְׁנוֹתֵינוּ, שִׁבְעִים שָׁנָה,

גַּם הוּא שְׁנָתוֹ, בְּצֵל שַׁדַּי הִתְלוֹנָן,

לְבַל יֵלֵךְ בַּחוּץ וְעֵינָיו תֶּחֱזֶינָה

הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמַם וּשְׂרֵפַת הַמִּקְדָשׁ – –

אָז הֵקִיץ גַּם חוֹנִי כְּאִישׁ נֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ

וַיּאמַר: חָלַמְתִּי חֲלוֹם שִׁבְעִים שָׁנָה!

וּמֵאָז וְעַד עַתָּה הוּא הוֹלֵךְ בָּאָרֶץ,

לְאָרְכָּה וּלְרָחְבָּהּ – וְיָדוֹ בַכֹּל;

וּפָנָיו לֹא יֵרָאוּ וְלוֹ הַכֹּל צָפוּי.

אך במבוא, באסיפת האיסים, אין אנו שומעים שום נסים ונפלאות. הנה ההתחלה של המבוא:

חוֹנִי: שֹׁמֵר מַה־מִּלַּיְלָה? שֹׁמֵר מַה־מִּלֵּיל?

מַלּוּךְ: אָתָא בֹקֶר וְגַם לַיְלָה, אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ?

מְנַחֵם: וְכָל זָר לֹא קָרֵב, וְעַמְּךָ כֻּלָּם אַחֶיךָ.

חוֹנִי: שֹׁמֵר מֵאַיִן בָּאתָ? אֵיפֹה שָׁקַד שֹׁמֵר?

מַלּוּךְ: עַל הַמִּצְפָּה עָלִיתִי, לִרְאוֹת בִּבְנֵי הָאָדָם. וְשַׁבְתִּי בְּנֶפֶשׁ מָרָה מֵחֲמַת זוֹחֲלֵי עָפָר.

מתפתחים ויכוחים בשאלות העומדות ברומו־של־עולם. נוגעים בפרובלימות הקשות ביותר של האדם והטבע. אבל אין כאן מחקר עיוני כי אם הלך־נפש. הרוח מתרומם והוא מביע את רחשיו בשפה נמלצה. אין כאן שיטות פילוסופיות מסויימות, כי אם נסיון לחדור דרך ערפל אל זוהר־השמים. המשורר אומר בזה עוד בהקדמתו הפרוזאית:

ומנסתרות נקני, כי לא אחת ולא שתים על שפם יעטו יצורי־כפי, ומן הערפל ישמיעו קולם. והיו דבריהם גלויים ונסתרים, ועשתונות לבם שקופים אטומים; ועל כן תקצוף עלי ותדמה בנפשך כי התלתי בך, הקורא! – אך זכור־נא ואל תשכח, כי אנשים איסים לפניך העושים בלהטיהם כן. ואנכי מה כי תלינה עלי?

לא. לא נבוא בתלונות על המשורר על אשר יצוריו מתנבאים בסגנון שקוף־אטום. דרך משל:

חָפְשִׁי אָנֹכִי לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנִי,

אָכֵן הָרָצוֹן חָפְשִׁי אֵינֶנּוּ;

דְּרוֹר לִי לְמַלֵּא אֶת אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי,

אָכֵן הַבְּחִירָה אֲסוּרָה בִנְחֻשְׁתַּיִם.

אף בל נשמע בקול היצר המפתה אותנו להוסיף איזו דוגמאות מן המבוא, באשר יש שם מקומות ופסוקים אשר אינם חזון נפרץ בים־שירתנו. נצאה מדבר יהודה ונבואה בשערי־ירושלים. השנה שנת ג' אלפים תרצ"ו והמועד אחרי חג האסיף. אנו נמצאים במערכה ראשונה בחדר אשר לשמעון בן שטח, איש שיבה, נשיא־הסנהדרין, אחי שלמינון המלכה, אשר מתה זה שנים, ודוד להורקנוס הכהן הגדול ולאחיו אריסטובלוס המלך. אנו מוצאים בחדר־הנשיא את אנטיפטר, נציב באדום וריע להורקנוס. אנו שומעים את מזימותיו ואת חתירותיו של אנטיפטר מתחת לכס־המלוכה של אריסטובלוס. ללא הועיל משחית הוא את דבריו על אוזן שמעון בן שטח. לבו של זה שלם עם מלכו.

כאשר שמעון יוצא אל החדר לראות פני אחד האיסיים השואל לשכנו, ינאם אנטיפטר את המונולוג המגלה את סתרי־לבו.

הַוָּה עַל הַוָּה, פֶּגַע וּפָגַע!

גַּם מִן צְחִיחַ הַסֶּלַע הַזֶּה

חִצֵּי לְשׁוֹנִי יִסּוֹגוּ לְאָחוֹר.

והוא מסיים:

וְאִם כֵּן הוּא אֵפוֹא, מֵאַיִן יָבוֹא עֶזְרִי? –

עֶזְרִי מֵעִם רוֹמָא, הָרוֹדָה בְּכָל הַגּוֹיִם.

מתגלה, כי האיסי הצעיר הוא ידידיה בנו של שמעון בן שטח. אביו מציגו לפני אנטיפטר. כאשר זה נפרד והולך לו באות שושנה, בת ינאי המלך ושלמינון, אחות לכהן הגדול ולמלך, שולמית, בת אנטיפטר, ריעה לשושנה. שושנה, אשר זה שלושה חדשים הביאה דודה המלך אל ארמונו, מספרת על כל הטוב אשר מצאה שם. ורק דבר אחד איום ונורא, מטיל עליה אימתה ופחד: חלום קשה.

בַּחֲלוֹמִי – וְהִנֵּה בְגַנִּי אָנֹכִי,

וּלְפָנַי שֶׂה תָּמִים וְעֹפֶר אַיָּלִים

מְשַׂחֲקִים יַחַד,

וְכֶלֶב נֶאֱמָן מְרַקֵּד בֵּינֵיהֶם.

וּפִתְאוֹם וְהִנֵּה הַכֶּלֶב נוֹבֵחַ

וַיִּפֹּל עִם שֵׂיִי עַל עֹפֶר הָאַיָּלִים

לִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה.

ופתאום והנה חוני המעגל, ‘כמראה לי סיפרה מינקתי בילדותי’, ניצב לפניה ובמטה אשר בידו יכונן מבטיה אל שדה־המערכה:

וָאַבֵּט וְהִנֵּה – אֲהָהּ, דּוֹד יָקָר! –

שְׁנֵי אַחַי אֲהוּבַי בְּאֵיבָה נִלְחָמִים,

וְגַם שְׁנֵיהֶם, אֲהָהּ, יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים

וְהַכֶּלֶב בֵּינֵיהֶם מְלַקֵּק אֶת דָּמָם.

ובאותה שעה חוני ידובב באזניה:

עֲנִיָּה סֹעֲרָה, מָה אֲמֻלָּה לִבָּתֵךְ!

עֲטֶרֶת זָהָב, אֵשׁ מִתְלַקַּחַת,

וְאַבְנֵי מִלּוּלִים, דִּמְעוֹת עֲשׁוּקִים;

וּמַעֲטֶה אַרְגָּמָן עֲקֻבָּה מִדָּם:

וְאַשְׁרֵי הָעֲנִיִּים כִּי הֵם יִירְשוּ חַיִּים.

וכדי להוסיף בלהה על בלהות־נפשה כאשר היא שואלת את השומרים לראשה: ההיה בזה חוני המעגל? הם עונים לה, כי ראו את צלם שלמינון אמה מתהלכת

מֵחֲדַר מִשְׁכְּבֵי אֵל סְטַרְטוֹן הַמִּגְדָּל

וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחוֹק…

על דברי שמעון בן שטח, כי אלה הם מחזות שוא ומדוחים, עונה שושנה:

וּבְכָל זֹאת נִשְׁבְּעוּ כִּי כֵנִים הַדְּבָרִים,

כִּי מִיּוֹם מֵתָה אִמִּי הִיא עוֹלָה מִקִּבְרָהּ

מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה בְּעֶצֶם הַלַּיְלָה הַהוּא,

לַחֲנוֹת בַּמָּקוֹם שֶׁשָּׁם נָפַל שָׁדוּד

אַנְטִיגוֹנוֹס יְבָמָהּ – וְיָדֶיהָ בַּמָּעַל – –

עַל כֵּן לֹא מָצְאָה בְקִרְבָּהּ מָנוֹחַ

עַד יָקוּם לָהּ גּוֹאֵל מִבֵּין צֶאֱצָאֶיהָ

לְכַפֵּר בַּעֲדָהּ וּבְעַד כָּל בֵּיתָהּ.

שמעון בן שטח נשאר, כמובן, תקיף בדעתו, כי אלה הם חלומות־שוא. אך ידידיה בנו אחרת יחשוב. הוא רואה בחלומה חזון הימים הבאים: הורקנוס הוא השה התמים ואובד, אריסטובלוס קל־הרוח הוא עופר־האילים.

וְאַנְטִיפֶטֶר בֵּינוֹתָם מְרִיבָה נוֹבֵחַ,

וּשְׁלוֹמִית כְּנָחָשׁ בַּסֵּתֶר אוֹרֶבֶת,

עַד כִּי יִכָּרֵת מִבֵּית חַשְׁמוֹנָאִים

כֹּהֵן וָמֶלֶךְ וְרוֹדֶה בְעַמּוֹ.

לבו בו הולך שבי אחרי ‘שושנה הברה’:

כְּדַבְּרָהּ רְתֵת – רָחֲפוּ כָל עַצְמוֹתַי.

וְלוּלֵי עָצַרְתִּי בְכֹחַ וָחַיִל,

אֲזַי דִּלַּגְתִּי מֵאַחֲרֵי כָּתְלִי,

וָאֶפֹּל עַל צַוָּארָהּ, וְאֶקְרָא בְקוֹל גָּדוֹל:

שׁוֹשַׁנָּה הַבָּרָה! אֲחוֹתִי אָתְּ!

בקריאה זו יורד המסך של המערכה הראשונה. בעלותו שוב במערכה השניה, שנה אחר־כך בארמון הנשים, רואים אנו כי האינטריגה המדינית התקדמה כבר בהרבה. אנטיפטר מבקר בלילה את בתו ויחדו הם ממתיקים סוד, איך לחרחר ריב בין שני האחים ובין הצדוקים והפרושים. הנה תחלת המחזה הזה, כאשר אנטיפטר יבוא מן החוץ ויגש בלאט אל חדר שלומית:

שְׁלוֹמִית (מבעד לחדרה): מִי יָזִיד לָגֶשֶׁת בְּחִצִּים וּבְקֶשֶׁת?

אַנְטִיפֶטֶר (מלחש): עֲלֵה פֶתֶן וְנָחָשׁ, לִמְעוֹנֵן וּנְבוֹן לָחַשׁ!

שְׁלוֹמִית: אֵיךְ בָּאתָ הַפַּעַם, בֵּין בָּרָק וָרַעַם?

אַנְטִיפֶטֶר: בַּמָּטָר בֶּחָרָבָה וְשִׂמְלָתִי לֹא רֻטָּבָה.

שְׁלוֹמִית: וּמַה שְׁאֵלָתְךָ? וּמַה בַּקָּשָׁתְךָ.

אַנְטִיפֶטֶר: לְסַפֵּר וְלִשְׁמוֹעַ, לַהֲרוֹס וְלִנְטוֹעַ.

והם מספרים זה עם זה. ויש מעלות ומורדות לשיחה. היסוד הדראמאטי נותן טעם. שמץ־מה מן הסממנים אשר לשקספיר. השיחה נסבה גם על ידידיה. אף האיסיים הם כוח מדיני, שצריך להביאו בחשבון. שלומית מתאמרת, כי היא כבר צדה את לב ידידיה ועל ידו תשלוט בעדת האיסיים ותדע את כל צפונותיהם. אך המשך מאורעות אותו הליל מראה כי היא טועה בחשבונה. אך רגע קט נמשך לב ידידיה אחריה. אם גם בהשפעת סצינה מלאתי־רטט יחבקנה וינשקנה, הנה עד מהרה יתעשת וימשיך את דרכו, דרך הנזירות. אף שושנה ממלאה תפקיד דראמאטי במערכה זו. ויש בשיר שהיא שרה מריתמוס השיר אשר לגרטכן בחזיון פאוסט. לבסוף מתגלה, כי צלם שלמינון הוא שוב – חוני המעגל. ולא עוד, אלא שבסוף המערכה הוא ממנה את ידידיה ללמלא מקומו בקהל האיסיים.

אֶל הַנַּעַר הַזֶּה הִתְפַּלַּלְתִּי, יִחַלְתִּי,

וּבְיָדוֹ אַפְקִיד רוּחִי – וְחַי לְעוֹלָם.

על קריאתו הנרעשת של ידידיה:

מוֹרִי, מוֹרִי, אָנָה אוֹלִיךְ אֶת חֶרְפָּתִי?

עונה חוני נמרצות:

יְדִידְיָה בֶן שִׁמְעוֹן, כָּלוּ יְמֵי מְגוּרֶיךָ!

בשנית יורד המסך והוא עולה בשלישית. במערכה השלישית אנו נמצאים ביער יהודה. ידידיה עודנו נסער עד־היסוד־בו על אשר נבחר לעמוד בראש־העדה. הוא מתייצב ביער על יד מצבת־אבן וקורא מונולוג רב־ענין המשתרע על פ"ה שורות. אחר ישב על האבן כאיש שומם. פתאום יקום וייך את הסלע במטהו פעמיים. והנה קול קורא אליו ממעמקים:

מַה לְּךָ פֹה, וּמִי לְּךָ פֹה, בֶּן אָדָם תּוֹלֵעָה?

יְדִידְיָה: מְבַקֵּשׁ אָנֹכִי, מְחַפֵּשׂ אָנֹכִי, בְּרוּחַ נְכֵאָה.

קוֹל קוֹרֵא: סֹב לְךָ צָפוֹנָה, וְלֵךְ לְךָ תֵּימָנָה, גֶּשׁ הָלְאָה, יֶלֶד.

יְדִידְיָה: סֹבֵב אֶל צָפוֹן, וְהוֹלֵךְ אֶל דָּרוֹם, כְּבָר הָיִיתִי בֶחָלֶד.

קוֹל קוֹרֵא: פְּנֵה לְךָ יָמָּה, אוֹ אֶל הַקֶּדֶם בְּרַח מִן הַיַּעַר.

יְדִידְיָה: הָיִיתִי בַמִּזְרָח, גַּם עָבַרְתִּי בַּמַּעֲרָב, כִּי גָדַל הַנַּעַר.

קוֹל קוֹרֵא: וּלְאָן אַתָּה הוֹלֵךְ? מָה חֶפְצְךָ בְבֵיתִי? מַה פָּרַצְתָּ פָרֶץ?

יְדִידְיָה: אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה, אֶל בֶּטֶן הָאֲדָמָה, אֶל חוּג הָאָרֶץ.

קוֹל קוֹרֵא: מִי הֵאִיר לְךָ מַטָּה, בַּחֹשֶׁךְ, בַּעֲלָטָה?

יְדִידְיָה: מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ, וְעַל רֹאשָׁהּ גֻּלָּה

שִׁבְעָה מוֹצָקוֹת לַנֵּרוֹת, וְשִׁבְעָה נֵרוֹתֶיהָ בּוֹעֲרוֹת.

וכה הולך ונמשך הדיאלוג בין הקול ובין ידידיה. דרך משל, הקול שואל:

הֶעָבַרְתָּ עַל קֶבֶר הָרָם בָּעֲנָקִים:

רֹאשׁוֹ כֶּתֶם־פָּז, יָדָיו גְלִילֵי־כֶסֶף,

בִּטְנוֹ נְחֹשֶׁת, שׁוֹקָיו בַּרְזֶל מוּצָקִים,

וְרַגְלָיו נִכְלֵי יוֹצֵר חֶרֶשׂ וְחֶסֶף?

וידידיה עונה:

אֵיךְ יֵעָלֵם מֵעֵינַי וְהוּא סֵמֶל הַלְּאֻמִּים!

הַמּוֹשְׁלִים בְּרֹאשָׁם וְהַכֹּהֲנִים עַל יָדָם,

וְהַשָּׂרִים דְּשֵׁנֵי־אָרֶץ, וְחַיָּלִים עֲצוּמִים,

יָעִיקוּ תַחְתֵּיהֶם שְׁאָר בְּנֵי הָאָדָם.

וְלֹא יֵדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִי לָהֶם שִׁחֵתוּ,

וְכִי יִפְּלוּ גַם הֵם, אִם הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּ.

ושוב מתפתל הדיאלוג ויש אשר נשמע הד הפילוסופיה אשר במבוא. לבסוף שואל הקול:

וּמָה עוֹד תְּבַקֵּשׁ, אִם רָאִיתָ כְּמוֹ כֵן?

הַמְעַט לְךָ, בֶּן אָדָם, חֵלֶק בַּבִּינָה?

וידידיה עונה:

אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה, לָהּ תְשׁוּאוֹת חֵן־חֵן,

אֶבֶן בָּחֲרוּ הַבּוֹנִים לִהְיוֹתָהּ לְרֹאשׁ־פִּנָּה,

אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ עַד שֶׁמָצָאתִי.

הקול:

וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, לָהּ מְגַמַּת פָּנֶיךָ,

הַיָדַעְתָּ, בֶּן אָדָם, מַה זֹאת לְפָנֶיךָ?

ידידיה (יקוד על האבן וילחש):

אֱמֶת שְׁמָהּ וְלָהּ תְּשׁוּקָתִי.

והמזימה המדינית של בית־אנטיפטר הולכת וטווה את קוריה. הוא הצליח ליצור ברית בין הורקנוס ובין אריטס מלך־הערבים, וזה עלה עם חמשים אלף איש לצור על ירושלים, אשר הרעב יפיל בה חללים. לשוא מופיע שמעון בן שטח באוהל אנטיפטר ומנסה להשלים בין האחים.

הֲלֹא שָׁמַעְתָּ הַלַּיְלָה קוֹל שַׁדַּי וְאֵל זוֹעֵם?

עֵת אֶרֶץ רָעֲשָׁה וַתִּגְעַשׁ וַתִּרְעַד,

וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הַיּוֹשְׁבִים עַל הַחוֹמָה

הֵלִילוּ: כִּי עַל אוֹדוֹת חֲזִיר מִיַּעַר

אֲשֶׁר הֶעֱלִיתֶם עַל הַחוֹמָה בִּמְקוֹם שֵׂה הָעוֹלָה

חָרָה אַף ד' וַיִּגְעַר בָּאָרֶץ.

זֶה דְּבָר הֶהָמוֹן! אַךְ נַפְשִׁי יוֹדַעַת

כִּי אֵין חֵפֶץ לֵאלֹהִים בְּעוֹלָה וָזֶבַח,

אַךְ מִפִּי עוֹלְלִים הַיּוֹנְקִים שָׁדַיִם צוֹמְקִים,

בְּהִשְׁתַּפֵּךְ נַפְשָׁם אֶל חֵיק אִמּוֹתָם,

יֶעֱשַׁן אַף ד' וַיִּגַּע בֶּהָרִים

וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ.

לשוא. אנטיפטר לועג ועונה:

יֵחַתּוּ יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם מֵהֵמָּה,

פֶּן יִהְיוּ בָּרַעַשׁ בָּתֵּיהֶם קִבְרֵיהֶם,

וַאֲנִי אִישׁ־מִלְחָמָה, יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְּרִיעָה,

עַל כֵּן לֹא אִירָא בְּהָמִיר אֶרֶץ.

אך פתאום מופיע חוני המעגל בתוך מחנה חיל־אריטס, וידבר אליהם ערבית כדברים האלה:

עַד אָנָה לֹא תֹאמְרוּ לְמַשְׁחִית הֶרֶף?

עַד מָתַי שִׂנְאַת־חִנָּם תַּפְרִיד בֵּין אַחִים?

עַד אָנָה בֶּן־הָאָדָם יֵצֵא לְטֶרֶף,

וְיִפְרֹשׂ לִשְׁכֵנוֹ צִנִּים וּפַחִים?

הֲלֹא אַחִים אֲנַחְנוּ; כְּעִבְרִי כָּעֲרָבִי!

ואם פליון, אחי אנטיפטר, קם אותה שעה על חוני המעגל וימותתהו, הנה המשיך תלמידו ידידיה את חזונו:

הַגִידוּ לַאֲרֵיטֶס: כֹּה דְבַר הַנָּבִיא:

בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם לֹא יָהֵל עֲרָבִי!

סָפַרְתִּי צִבְאוֹתֶיךָ חֲמִשִּׁים אֲלָפִים,

אֲשׁוּרֵמוֹ, וְגַם קָרוֹב, עַל צַוָּאר נִרְדָּפִים.

הדברים עושים את פעולתם. צבאות אריטס מתפרצים מאת אנטיפטר ושבים אל מול גבול־ארצם. אך אנטיפטר עומד כצוק־סלע ולא ידע פחד:

הֵן פְּלֵיטַת עֲרָב בַּל תַּבְהִילֵנִי.

מְצוּדָתִי מִשְׂגַּבִּי: רוֹמָא צוּר מַחְסִי.

והוא ובתו ממשיכים את מזימותיהם.

ובעדת האיסיים התחוללה מהומה במות חוני. קמו תלמידים אשר אמרו להפוך את הקערה על פיה: הם מטיפים תורת הזרוע, מעין דיקטאטורה של הטובים והישרים:

חֶרֶב עַל הַבַּדִּים. אֲדוֹנִי הָאֲרָצוֹת!

חֶרֶב עַל הַכֹּהֲנִים, מְאַשְּׁרֵי עַמִּים בְּתֹהוּ!

חֶרֶב עַל הַגְּדוֹלִים, טוּב־הָאָרֶץ יֹאכֵלוּ!

חֶרֶב עַל הָרוֹמִים, גּוֹיִם קְטַנִּים יְרוֹצֵצוּ!

כִּלָיוֹן חָרוּץ, אַחַי! עַל כָּל רָם וְנִשָּׂא.

אחרים יטיפו לדרך אחרת: מלחמה בשלום. כיבוש המשרות החשובות ביותר ועל ידי כך השלטת דרור וצדק בארץ. אך בעצם־המהומה מופיע ידידיה והוא מחזיר את עטרת־התורה האיסית ליושנה. למטיפי תורת הזרוע, תורת ‘הבושלביות’ הוא קורא:

אַךְ לֹא תֹאמַר לְרֵעֶיךָ: אֶל הָאֱמֶת מַטְּרָתִי.

וְזֶה דֶּרֶךְ חָדָשׁ, בְּעַד הָרָעָה אֶל הַטּוֹב:

כִּי שֶׁקֶר בִּימִינְךָ, וְרָעָה נֶגֶד פָּנֶיךָ!

לָכֵן אֲנִי קוֹרֵא אֶת הַקְּרִיאָה הַמָּרָה:

גֶּשׁ הָלְאָה נוֹכֵל, צֵא אִישׁ הַדָּמִים!

ושוב הוא מבאר את תורת האיסיים:

וְלַשְּׂרִידִים אֲנִי קוֹרֵא: פַּלְּסוּ מַעְגְּלֵיכֶם!

לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִיסִי, וְלֹא בִסְעָרָה דַרְכּוֹ,

אַךְ בִּדְמָמָה דַקָּה הוּא הוֹלֵךְ לְמֵישָׁרִים.

וּמִי בַּז לְיוֹם קְטַנּוֹת וּפָנָה לְמַעֲלָה,

חָדַל לִהְיוֹת אִיסִי מִן הוּא וְהָלְאָה.

וַאֲשֶׁר יֵלֵךְ נְכוֹחוֹ בְמַעְגְלֵי הַצֶּדֶק

וּמִן הַחֶסֶד מוֹצָאוֹ וְאֶל הַחֶסֶד מְגַמָּתוֹ

וַאֲשֶׁר יִשָּׂא חֵטְא רַבִּים וְיַרְבֶּה לִסְלוֹחַ

וְלַמָּוֶת הֶעֱרָה נַפְשׁוֹ לְכַפֵּר עֲווֹן פִּשְׁעָם:

לָזֶה יִקָּרֵא אִיסִי, שׁוֹמֵר אֱמוּנִים!

בחמישית עולה המסך. הטראגדיה קרבה אל קצה. קרב המומנט אשר בו הוטל על ידידיה לעמוד בנסיון אחרון. קמו עדי־שקר, בוודאי על פי שלומית והעידו, כי ידידיה הרג את חוני המעגל. הסנהדרין הוציא פסק דינו למות. אמנם ברגע האחרון הם מבטלים את עדותם ומודים כי שקר ענו בידידיה. שמעון בן שטח אביו חושב, איפוא, לבטל את דין־המות. אך ידידיה מתנגד לזה:

אָבִי! אָבִי! הַאַתָּה נָשִׁיתָ חוֹק?

לֵאמֹר: כִּי יִנָּחֲמוּ וְשָׁבוּ אָחוֹר הַעֵדִים,

אַחֲרֵי יִגָּמֵר דִּין, אֲזַי לֹא יֵאָמְנוּ;

כִּי בֶּטַח מֵרֹךְ לֵב יָזוֹרוּ לְאָחוֹר.

שמעון בן שטח עוד מנסה להציל את נפש בנו. הוא מראה כי לא כצדוקים הפרושים ולהם יש הזכות לתקן תקנות לפי חפץ־החיים. אך ידידיה עומד על דעתו.

עֲשֵׂה נָא זֹאת, אֵפוֹא, אַךְ לֹא לְמַעֲנִי,

חַדֵּשׁ נָא, אֲבִי, מִשְׁפָּטִים יְשָׁרִים –

וּמִי יִתֵּן וְיָבוֹא יוֹם וּמִשְׁפַּט מָוֶת כָּלִיל יַחֲלוֹף

אַךְ לֹא לְמַעֲנִי תִבְרָא חֲדָשׁוֹת.

וְלֹא יֹאמַר יִשְׂרָאֵל: לְמַעַן בֶּן הַנָּשִׂיא

הַדָּת נְתוּנָה, לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו.

עוד שמעון ממאן להמית את בנו רק בשביל כבודו. אף שושנה עומדת ומפצירה:

אַחֲלֵי, דוֹדִי, פַּלְטֵהוּ! וְלֹא יֵרֵד שְׁאוֹלָה!

לשוא. הוא יכרע לטבח. באותה שעה אומרת שושנה לשלומית:

תִּמְכִינִי שְׁלוֹמִית! הַגְמִיאִינִי יַּיִן לְפוּגָה!

וְנָבוֹכוּ שַׂרְעַפַּי וְאַל אֶרְאֶה בְמוֹת אֲהוּבִי.

שלומית (תשליך ראש בגביע. ותשק את שושנה):

מוּתִי, אַתְּ וְהוּא תוֹעֲבַת לְבָבִי!

חֲתַּן דָּמִים הוּא לָךְ – וְאֵרַשְׂתִּיךְ לוֹ לְעוֹלָם!

שושנה נופלת מתה. נתקיים חלום לבה. המסך יורד.

דומה: די בסקירה מהירה זו למען תת מושג לקורא, מה רב העושר והכוח השירי אשר בחזון־תוגה זה. אין אנו יודעים על מה נשתאה יותר, אם על המרחק אשר בינו ובין יתר שירות דורו ומדינתו ואם על ההבדל אשר בינו ובין השירים האחרים אשר למשורר הזה עצמו.

בשירו ‘חלום נעורי’ אמר:

כְּבָר שַׁרְתִּי אֶת חָזוּת יְדִידְיָה הָאִיסִי

וּמִקְצָת מִמַּחֲזוֹת הוֹרְדוּס הָיָה בְכִיסִי

וְחָשַׁבְתִּי לְסַפֵּר זְמַן הַחַשְׁמוֹנָאִים

וּמִשְׁפַּט בֶּן יוֹסֵף עִם הָרוֹמָאִים.

והוא הולך ומונה את מספר הגבורים אשר העסיקו את רוחו:

וּמַרְאוֹת יְצִירַי הַנְּעִימִים וְהַנֶּאֱהָבִים

כֻּלָּם בְּמַחֲזֶה כְּבָר לְפָנַי נִצָּבִים.

והוא ממשיך ומתודה את גאון חלום־נעוריו:

שֶׁקְסְפִּיר עִבְרִי אֶהְיֶה, בְּלִבִּי אָמַרְתִּי –

וַיָּבוֹא הָאוֹשֶׁר וְהַכֹּל אֵחַרְתִּי!

גְּאוֹן־שִׂבְעַת־לֶחֶם, עַצְלוּת הָעשֶׁר

הִפְרִיעַ אוֹתִי מֵעֲבוֹדַת הַכֹּשֶׁר.

אכן, ב’ידידיה האיסי' הראה, כי היתה לו הזכות לשאת נפשו לגדולות.

האיש אשר העירני עליו הוא ידידי־ידידו הסופר מ. מבש"ן. זכרה לו אלהי לטובה.

ואזכיר גם זאת: אחרי התפרסם הפרק הראשון כתב אלי ר' אליעזר מאיר ליפשיץ: ‘אמרתי להעירך, כי גולדבוים היה מן “הבונים החפשים”. אפשר היחידי ביניהם, שמסור היה בכל לב. וזה מפרש במקצת את שירי הבונים ואת בנין ההיכל – הוא שמח למצוא שם סמלים יהודיים. וטוב שהעמדת נפש לאדם נסתר ונשכח’. זה מפרש בהרבה גם את ‘ידידיה האיסי’.

שבת פרשת דברים תרמ“ג בלבוב בגליציה. נצנוצים ראשונים של תנועת־התחיה. חבת־ציון מתעוררת ברוסיה, ברומניה, באנגליה, בווינה. בגליציה מתגלים צעדיה הראשונים של תנועת־התחיה בעבודה תרבותית. בלבוב הבירה נועדו המשכילים ויסדו בית ‘מקרא קודש’ להפצת הלשון העברית, 'ללמוד תנ”ך עם דקדוק לכל הבא שעריו מזקן ועד נער'. באו ‘לקחת לקח גם מתלמידי בתי הספר’. נמצאו מורים ‘אשר לקחו את המשרה על שכמם חינם אין כסף’. ביניהם המלומד המצוין הרב ד“ר י. י. קובאק. בין העסקנים – הרופא ד”ר בירר, מראשוני חובבי ציון, ממיסדי ‘קדימה’ בווינה. אך היום, בשבת פרשת דברים, נאספו החברים לשמוע הרצאה עברית מאת צעיר אחד, בס“ה בן י”ז שנים. ד“ר בירר מציג אותו לפני קהל הנאספים. ‘ישמח לבי להציג לפניכם צעיר לימים, רך בשנים ואב בחכמה, והוא יעלה היום הבמתה לשאת מדברותיו, להשמיענו בשפת עבר מחשבותיו אשר הוא חושב על העת החדשה והשכלת בני עמנו’. ואמנם, שם ההרצאה הוא: ‘ההשכלה החדשה או האסימילאטיאָן’ (המלים התבוללות או טמיעה עוד לא התאזרחו כראוי). כתום ההרצאה מרעישות מחיאות־הכפים את הבית. ואחר מעיר ד”ר קובאק כמה הערות. ביחוד חושש הוא שמא פגעו יותר מדאי דברי המרצה בביקורת על ההשכלה והוא אומר שיש שני מיני השכלה, טובה, ורעה, וביקורת המרצה פגעה ברעה ולא נגעה בטובה. הרצאה זו עם כל פרשת התכונה שהיתה לה נדפסה מטעם החברה ובסופה גם שיר גדול מאת המרצה בשם ‘יש תקוה’ ובסוף באה עוד בפרוזה ‘אחרית דבר’ – תשובה למבקרים משמאל.

כאלה היו צעדיו הראשונים של י. ל. לנדא בציבור ובשדה הספרות. קדמו לזה עוד שירים ורשימות ב’מחזיקי הדת‘, ב’נוגה הירח’, ב’האור' של י. ד. זילברבוש, ‘המזכיר’ ועוד. לאמור: ‘עילוי’. בחור שרכש לו ידיעות מרובות בתלמוד ובספרות ההשכלה ושמשך באהבה בעט־סופר. עוד הילד כתב לדרישת מו“ס תחינות בשביל הנשים וקיבל שכר… והוא ראה את אמו בוכה על התחינות האלה… אך העלם זוכה להכרה של התפעלות מטובי המשכילים בעירו, שהיא עיר הבירה במדינה, ורבים בה אנשי־מעלה. עוברת עוד שנה אחת והצעיר מפרסם דראמה היסטורית בחרוזים: בר־כוכבא. הצעיר קובע לו גם שם ספרותי לשירתו: היל”ל בן שכ"ר. תחת השם הזה עתיד הוא לפרסם עוד כמה חזיונות (שכ"ר – ראשי תיבות של שמות אביו).

כזו היתה ההתחלה. צעיר רב־כשרון ורב־רגש הוצא אל המערכה בשדה־הספרות. בשדה הזה עוברת תקופה של חילוף המשמרות. נקודת־הכובד של הספרות העברית עברה לרוסיה. גליציה שעמדה בראש במשך תקופה ידועה, היתה כבר אז מפגרת. היא חיתה על חשבון העבר, שגם הוא לא היה עשיר ביותר. הענקים נמצאו אז ברוסיה, וגם הם כאילו נטה יומם לערוב. תיישים מצד זה וגדיים מצד זה, אך הגדיים עוד רכים ועוד לא כבשו את מקומם.

לאמור: כשרון כזה של לנדא היה זקוק לסביבה ספרותית בעלת רמה ידועה. כי זה לא כשרון אלמנטרי פורץ גדרות, הוא לא היה עלול להיות ראש־מקהלה, אלא אחד מן המקהלה. ולו לא היתה מקהלה. המקום גרם, הזמן גרם. התהילות המוקדמות גרמו. יש התקדמות קיבוצית המסייעת לכל יחיד ויחיד שבקיבוץ. ויש אשר היחיד פורש לעצמו, תובע הרבה מעצמו, מכה עצמו וקורא לעצמו: גדל! ללנדא לא היה קיבוץ. והוא לא התאכזר על עצמו.

לנדא לא היה הראשון שחיבר דראמה בעברית. לפניו היו גדולים וקטנים. אך הוא היה הראשון אשר הדראמה משכה את רוחו כמעט בכל ימי חייו. והוא היה אולי הראשון שתבע הצגה עברית ושזכה לראות חזיונו העברי מוצג על הבימה.

הדרמה הראשונה שלו ‘בר־כוכבא’ עשתה רושם ידוע בקהל. דוד פרישמן כתב עליה ביקורת שלילית. ואולם עצם העובדה שפרישמן נטפל לנסיונו הדרמטי הראשון של המחבר הצעיר, יש בה משום כבוד. יש פה ושם בדרמה זו מנצנוץ כשרון, אפילו מן ההסתערות של ראשית־און, אבל בסך־הכל – פרי־בוסר, שהיה ראוי יותר לגניזה מאשר לפרסום. וכמוה כדרמה השניה שבאה אחרי שנתים, בתרמ"ו: ‘אחרית ירושלים’. אך הנה עברו עוד שנתים ולנדא הגיש שוב דרמה: ‘הורדוס’. ופה כבר התבשל כשרונו במידה מרובה. ואם גם דרמה זו לא עשתה את הרושם שהיתה צריכה לעשות, הרי יש לזקוף את הדבר במקצת על חשבון גליציה, שנדחקה לקרן־זוית ובמקצת גרמו לזה שתי הדרמות שנתפרסמו לפניה. הן שטבעו את המטבע של לנדא ושוב לא נתפנו לדון את הדרמה החדשה דיון אובייקטיבי.

אני חושב את החזיון ‘הורדוס’ ליצירה החשובה ביותר, שזכה לה לנדא בתקופתו הראשונה. התפיסה ההיסטורית, מבנה החזיון, מבנה כל מערכה ומערכה, הרצאת הדברים, הסגנון – בכל יש עצמיות ידועה, התבגרות, מלאכה הראויה להתכבד בה. המחבר יש לו ‘חולשה’ אל הורדוס, הוא רואה בו לא רק כח־איתנים, כי אם גם כח בונה, שגם כוונותיו, למרות־הכל, הן לרוב נכונות וטובות. הוא רואה בו לא רק חוטא־במזיד כי אם גם קרבן־שוגג. מתוך תפיסה מיוחדת זו הוא יוצר את מסכת השתלשלות־העובדות והוא יוצר גם את דמויות־הנפשות העושות בחזיון. לכאורה החומר ‘נתון’ מגנזי ההיסטוריה, אבל לנדא אינו מקבל את ההיסטוריה כפי שהיא נמסרת לו. הוא בוחן ובודק. הוא הופך בה ורואה בה בעיני חוזה חזיון. ההיסטוריה מאין היא שואבת? מיוספוס פלביוס, מן האגדה התלמודית, מן המסורת הנוצרית. אך זה האיש פלביוס אינו מהימן על לנדא, הוא ‘צד’, הוא אינו נייטרלי. האגדה התלמודית היא סתומה־עמומה וניתנת להידרש בכמה פנים. והמסורת הנוצרית אינה עומדת בפני הביקורת.

צעיר הוא עוד לנדא באותם הימים. בן כ"א. אבל הוא מגלה כח רב. הוא גדל עם הנושא. הוא כותב הקדמה פרוזאית ארוכה. היא מתחילה – בתורת מס לרוח־התקופה ההיא – בדברי־מליצה כדרך שהתחילו סמולנסקין ואחרים – הטובים שבמליצי הדור ההוא ועל־פי מתכונת שהיתה שלטת גם בסופרי־לועז. אבל עד מהרה הוא משתחרר מכבלי־המליצה והוא צולל בנבכי השאלה אשר לפניו. לו השקפה משלו, והוא מגן עליה בעוז־ההגיון. הדברים מקבלים גוון אחר.

יש כאן, איפוא, יצירה דרמטית חשובה מצד עצמה וחשובה בתור עדות על הכח הדרמטי הפוטנציאלי שהיה צפון ברוח המחבר, כח שבתנאים ידועים היה עלול להתפתח ולגדול. אך התנאים לא היו נוחים לכך. ומן החובה לרמז על התנאים האלה, שבעטיים לא נתן לנו מה שהיה עשוי לתת.

במקצת כבר רמזתי. חילוף משמרות בספרות, חוסר סביבה ספרותית הגונה בימי שחרותו. אף פרסום שתי הדרמות הקודמות, שהיו בוסר, הזיק לו עד מאד. כיון שבשתי הדרמות הראשונות היה חשוד על המליצה ועל שפת־יתר ועל כל מיני ליקויי־בוסר – שוב לא בדקו אחריו בשלישית. הוא היה בעיני הקהל בבחינת ‘עבר ושנה’. אמנם הדרמה עוררה ביקורת ידועה ב’הצפירה' וגם ב’הצבי' של בן־יהודה. מאמרים אלו לא קראתי, אבל נראה שהם דנו בעיקר על הטנדנציה אבל לא על השירה ועל הבנין הדרמטי. אף־על־פי־כן אפשר שלנדא היה מתגבר על המכשולים האלה והיה מבצר את עמדתו בספרות לולא בא מהלך חייו והטהו לצד אחר.

כי אחרי גמרו את לימודיו חי זמן ידוע באנגליה ואחר כך השתקע באפריקה הדרומית. ודבר זה חתך את גורלו הספרותי. כמעט כל הגליצאים שביצרו להם מקום מכובד בספרות העברית הם אלו שיצאו מגליציה ונכנסו למרכזים ספרותיים, אם בברלין בשעתה ואם בארץ־ישראל וכיוצא בזה. אלו שנשארו בגליציה – לא הצליחו. אלו שנגרפו לפינות נדחות – לא הצליחו. ודרום־אפריקה היתה – והיא גם היום – במובן הספרותי פינה נדחת. אין סביבה, אין חברים לכשרון ולשאיפה.

וכך היה לו ללנדא גורל מיוחד בספרות, גורל יחיד. גורל איש הנמצא בנקודת־ההיקף ולא במרכז או באחד המרכזים. יש התפתחות ידועה ביצירותיו – כמו בחייו – גם אחרי ‘הורדוס’. הוא קנה הרבה חכמה ודעת. רכש לו ידיעת כמה שפות וספרותן. עבד בכמה שדות מדע ומחקר. חוג־ענייניו גדל, האופק שלו רחב והתבהר. אבל יש שהדברים האלה נעשו מחוץ לקשריו עם הספרות העברית. בוא וראה: בקובץ האנגלי של מאמריו אתה מוצא שתי מסות נחמדות רבות־ענין על שני מוסיקאים יהודים גדולים: הלוי ומאירבר. ניכר, שהוא שקע בעולם־הנגינה והוא מדבר כשבע־רשמים. אילו כתב על העניינים האלה בעברית, הרי היה מכניס נימה חדשה. אבל בעברית הרי הוא דן ורן כמעט רק על מה שדנים ורנים אחרים. אין הוא הולך לפני המחנה אלא עם המחנה ובתוך המחנה. ובהיותו נמצא בפריפריה, בנקודת־ההיקף, הרי יוצא שהוא לעתים נגרר אחרי המחנה.

כאלה הם התנאים, המסיבות. רבים שקעו בתנאים כאלה לגמרי. הם הם ש’הבטיחו' הרבה, שעוררו תקוות, שהשאירו זכר נעים – ונעלמו ונגוזו וירדו מעל הבמה. זכור את דוליצקי באמריקה, את נפתלי הירץ אימבר באמריקה; זכור את ד“ר אהרנפריז. אף ד”ר יהושע טהאָן היה נותן יבול אחר אילו נקלע למקום חכמים וסופרים. אף ד"ר ניימרק עמד על הגובה רק בימי שבתו במרכז הספרותי בברלין; בבואו לאמריקה לא מצא עדיין מרכז חדש. ומי זוכר עוד היום את התקוות שעורר אברהם בן־יצחק בשיריו הנפלאים, הספורים?

לנדא נקלע לפינה נידחת. הוא שקע בעבודת יום־יום. הוא שקע בתרבות אנגלו־סקסית בכלי שלישי. הוא למד אנגלית וכותב אנגלית ומרצה באנגלית – אחרי שבמשך שנים שימש גם את השפה הגרמנית. ובכל אלה לא ניתק את קשריו עם הספרות העברית ועם השירה העברית. הוא המשיך. מלבד הדרמות הראשונות כתב עוד את הדרמות ‘יש תקוה’ (תרנ"ג), ‘דם תחת דם, חזיון היסטורי’ (תרנ"ז), ‘דון יצחק אברבנאל’ (תרנ"ט), ‘לפנים או לאחור, דרמה מחיי עמנו בזמן הזה’, (תרפ"א), ‘ישראל בעש"ט’ (תרפ"ג). שתים מהן לא הגיעו לידי. אבל באלה שהגיעו לידי מצאתי ענין.

‘יש תקוה’ הוא חזיון קטן, מכווץ, תמונה מרוכזת. אבל כמעט שאין בו שום צד־השווה עם היצירות הקודמות. הוא כתוב בפרוזה ורק שירים מספר הוכנסו בו. אם הורדוס כתוב בסגנון הקלסי הנה חזיון זה הוא יותר מעין דיאלוג חם בין שתי ההשקפות שנאבקו אז ונאבקות עוד עכשיו בנשמת היהודי: הלאומיות וההתבוללות. החזיון נלחם בעוז לצד הלאומיות. היקף העניינים הוא מחיי המטיפים הראשונים לציון, מן ההווי בגליציה השקטה באותם הימים (ארבע שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון), הד מימי פרעות ברוסיה. בהשתלשלות הפבולה ניכרת יד חרוצה. השירים יפים ועושים רושם, בייחוד ביחס לזמן ההוא. לא יאמן כי זה האברך שנאבק קשה עם החרוז בספריו הראשונים הוא המחבר של השירים הגמישים, הקלים האלה. פּתוס מרומם עושה בחזיון מתחילתו ועד סופו. יש כאן מעוף, מרץ, אחדות. תום־שחרית בערכי התחיה. זריעה שקטה על תלמי־הלבבות. נצחון האידיאה שלם.

אך מה רב המרחק בין הדרמה הפתיטית הזאת ובין הדרמה הריאליסטית ‘לפנים או לאחור’!

בזו הראשונה פי האידיאליסט הוא המדבר. החיים עדיין אינם מסובכים ומשובשים אלא בנקודה אחת: בנקודה הלאומית. תקן את הנקודה הזאת, הסר את השיבוש הזה והכל הולך למישרים. הן הטוב שולט בעולם ורק העינים טחו מראות. הסר את הסנוורים והטוב ישלוט באין מפריע. אחר, לגמרי אחר, הוא המצב ב’לפנים או לאחור'. האידיאליסט הפך ריאליסט. הוא ראה הרבה והתבונן הרבה. והוא ראה שהשיבוש אינו בנקודה אחת, שיצרים שונים ישנם בעולם. אם תפקח את העינים בנקודה אחת עוד לא הועלת הרבה. לא רק מלאך־המות אלא גם מלאך־החיים מלא עינים, מלא יצרים, תאוות, משיכות, דחיות. אם תחתוך ראש אחד לפתן וצמחו לו ראשים חדשים לבקרים. ואם כך, מה הועילו חכמים ומטיפים בתקנתם ובהטפתם? ומי חכם וידע את הדרך העולה למעלה? ומי יאמר אם אנו הולכים ‘לפנים או לאחור’?

רב הדרך בין זאת הדרמה הקצרה, המכווצת, המרוכזת, התמימה, מחיי חוג צר בלבוב, לזאת הדרמה המפולשת, הרחבה, המפוזרת מחיי היהודים בדרום־אפריקה. האידיאליסטן הפך ריאליסטן. הוא נתנסה בנסיונות קשים. הוא רצה להציל את ספינת האידיאלים שלו ולעתים לא הציל אלא שברי־קרשים, סירה קטנה ונקובה. ועתים נכנס לסירה קטנה ונקובה זו גם אורח בלתי־קרוא: רוח הציניות, מפיסתופל מושיט לשון. לועג ומלגלג. אך האידיאליסט נלחם על קיומו. הוא נזכר בהמית־נפש בימים עברו, באידיאלים שלאורם הלך והוא מגן עליהם בחרף־נפש. יריעת־בד אינה מקופלת אלא מתרחבת. טיפוסים שונים מטפסים ועולים על היריעה. והתכונה רבה. הצד השווה שבשתי הדרמות, הקצרה והארוכה, שהן לקוחות מחייו, מנסיונותיו של המחבר. כנות הן. אף הלשון מתאימה לתוכן. נגוזה הלשון הפתיטית ובאה במקומה לשון מדרשית.

עמדתו המיוחדת של לנדא בין התקופות, עמדתו מן הצד בנקודת־ההיקף, באיזו פינה נדחת במובן הספרותי־התרבותי, – עמדתו זו באה לידי ביטוי גם בשאר ספריו. מחוסר פנאי לדון במיוחד על כל אחד ואחד אדבר במלים מעטות רק על אחדים מהם.

בספר ‘וידויים’ הוא דן כמעט על אותם העניינים שדן בהם בדרמה ‘לפנים או לאחור’. אבל מפאת הצורה השונה הצליח להכניס בו תוכן רב. הוא ספר מיוחד במינו. שני רעים, אחד מאירופה ואחד מחוץ לה, מחליפים מכתבים. אחד נוסע אל ‘היריד’, אל המערב, אל העולם הגדול, עולם האור והתרבות, ואחד הגיע שם כבר מזמן רב והוא מתיחס כבר אליו באיזמל הביקורת והאכזבה. כמובן ששניהם אינם אלא אחד – המחבר. אבל צורה דינמית זו נותנת את האפשרות להביט על היהדות מנקודות־מבט שונות. שתי הנשמות שבמחבר מתבטאות בלי להצר אחת לשניה. הספר מלא זכרונות מעניינים, מחשבות, רעיונות, דברי תורה ומדע. והכל בשפה נעימה וברה, שירית־פרוזאית. יש בספר זה איזו הרמוניה של סתיו, איזו־שירת־נסיון שאין הרבה כמותן בספרותנו. וודאי! גורל טראגי הוא לחיות מן הצד ולכתוב מן הצד. אבל יש בזה גם מן הברכה. זה נותן גם נימה לשבח, לעצמיות, לטון מיוחד.

את קובץ המאמרים באנגלית כבר הזכרתי. כאן מופיע בעיקר המורה לגויים. כלומר ‘לגויים’ משלנו. הצורך להסביר את היהדות ליהודים שנתרחקו ממקורותיה הראשונים. כמובן שזה מגביל את המסגרת. אף־על־פי־כן אין גם הקובץ הזה בלי חידוש. לא מעטות הן המסות החמודות הנקראות בעונג.

ועם כל זה הכל הולך אחרי שירת־הלבב, אחרי הטון הלירי. וזה בא לידי ביטוי בעיקר בספרו ‘נגינות ופואימות’ (תרצ"ג). כאן אסף את היבול השירי אשר לו. על הספר הזה דיברתי במיוחד לעת הופעתו ולא אחזור על מה שאמרתי. אילו לא נתן לנדא אלא רק את האוסף הזה, היינו מוכרחים להודות ברוחו הפיוטי ובכוחו לתת ביטוי לרוחו. יכולתו הלשונית מתגלית בייחוד בעשרות השירים המתורגמים משפות שונות. הוא בחר לו שירים מפורסמים מספרות־העולם, מאלה שמשכו את טובי משוררינו בדורות האחרונים. ובכמה פעמים הוא הצליח יותר מאבירי־השירה שלנו. שׁר ושׂר ויוכל!

אלו הם שרטוטים מעטים. שעה זו, בהמלא לו שבעים שנה, שעת חירום היא לישוב ולתקות־ישראל בארצו. בשעה זו שאני כותב חג האוירון ממעל ברחובות ירושלים, והרדיו שקולו, כדוגמת ה’רידיא' שביומא כ:, הולך מסוף העולם ועד סופו, מטרטר את הידיעות האחרונות מ’מלחמת היהודים' החדשה. הנושא אשר מלא את רוחו של לנדא מימי נעוריו ועד עמדו על סף השיבה – זה עומד עתה במבחן החיים. ואיך נאמר עתה שירה ואיך נתעמק בדברי שירה?

או האדבר לבסוף על לנדא האדם ביקר? פעם שוחחתי אתו בחברת המנוח א. בן־יהודה, ידידו מלפני ארבעים שנה. פעם שוחחתי אתו בחברת ש“י עגנון, ידידו מן הדור הצעיר בספרותנו. פעם בא בצל קורתי ביחד עם הרב ד”ר יהודה ברגמן, ידידו מנוער. ותמיד שיחתו נאה, נעימה, ישרה, גלויה, רבת־ענין.

אין לי אלא לברך כי לעת־שיבה יתפנה מכל הביטולים, יעבור מנקודת־ההיקף אל נקודת־המרכז, אל ירושלים עיר־התפארת, ועוד רבות בשנים יעבוד בשדות הספרות והשירה, בדרמה ובפרוזה, בחקר ובמדע!

כי אכן ‘יש תקוה’! – –

[אדר תרצ"ז]

נוספות

המאמר הקודם נכתב לשם קובץ ספרותי מדעי בשם ‘וזאת ליהודה’ שהגישו שי חבריו, ידידיו ומכבדיו של הרב הראשי, פרופסור ד"ר יהודה ליב לנדא מיוהניסבורג ליובל השבעים. ופה, ב’הד', רוצה אני להוסיף עוד שורות אחדות.

אחרי כתבי את המאמר באו לידי גם שתי הדרמות ‘אברבנאל’ ו’דם תחת דם'. הדרמה אברבנאל כתובה בפרוזה שוטפת, מזכירה במקצת את ‘יש תקוה’, מעבירה לפני עיני הקורא את תלאות גולת־ספרד, אבל היסוד הדרמתי שבה חלש מאד. לעומת זאת מפתיעה הדרמה ‘דם תחת דם’. היא כתובה בשירה והיא שונה לגמרי מכל שאר יצירותיו. כאן אין אותו נטל־העודף שעודו מעיק על הדרמה ‘הורדוס’. כאן שולט היוצר ביצירתו. הדרמה מזכירה במידת־מה את מיטב הדראמות ההיסטוריות של פרידריך הבל; ההושפע אז לנדא ממנו? –

בכתבי את מאמרי לא ידעתי כי לנדא עיבד את ‘הורדוס’ גם באידיש (לא ידעתי בכלל כי נתן מכחו גם לשפה זו). לפי השמועה שהגיעה אלי עומדת הדרמה בעיבודה החדש על מדרגה גבוהה יותר מן המקור. לנדא נשא את נפשו לעבד מחדש את ‘הורדוס’ (ושאר יצירותיו הראשונות) גם בעברית ולא איסתייע מילתא. טרדותיו הרבות מנעוהו מזה. ועד כמה שהיה פנוי ניסה לכתוב דברים חדשים.

משאר ספריו יש להזכיר גם את ספרו האנגלי לתולדות הספרות העברית החדשה. ספר זה עדיין לא בא לידי, אבל מתוך ספרו של הפרופ' קלוזנר במקצוע זה רואה אני כי הוא נשען בכמה ענינים על לנדא.

ולבסוף עוד מלים מעטות על אישיותו. על רושם הפגישות כבר דיברתי. אבל רצוני להוסיף על רושם האגרות. טון הפשטות והלבביות שבאגרותיו מושך את הלב. לכאורה הוא כותב בחפזון ורק את הדבר ההכרחי ביותר. אבל מלה פה ומלה שם ואיזה אור גנוז בוקע ועולה, מאיר ומחמם, כאילו דברת אתו פנים אל פנים. במובן זה הוא מיחידי סגולה. הוא שמר על גחלת הנוער גם תחת ערמות השלג בימי זקנה ושיבה. וכה לחי! עוד רבות־רבות בשנים! פה בצל השקד והזית! – בסוד חכמים ונבונים. –

[אדר תרצ"ז]

וידויו

הוא, מחבר ‘וידויים’, כתב לשעבר דראמות עבריות, טרגדיות: ‘בר כוכבא’, ‘אחרית ירושלים’, ‘הורדוס’, ‘יש תקוה’, ‘דם תחת דם’ ועוד. היו הימים עוד עשר שנים לפני הקונגרס הראשון. הוא הסתופף אז בצלו של ראובן ברודס (‘ובכל פעם שזכרונו עולה על לבי עיני זולגות דמעות מצער’. וידויים, עמוד 10) וספג לתוכו את שאיפות הדור. בהאסר בן יהודה היה הוא בין הלוחמים לשחרורו. אז שרנו גם את שירו על ‘ארץ השקדים’ ו’ארץ המכבים‘. ספר זה הוא מעין אוצר זכרונות, מעין תאור של חיי סופרים עברים. הנה תאור חיי ברודס, תיאור מזעזע עד מאד. והנה קלסתר פניו של מאיר הלוי לטריס, בשעה שלעת זקנתו ‘עמד על פתחי שערים, מגבעתו בידו, ויבקש נדבות להחיות את נפשו’ (24). אף וואלף אַהרנקראנץ מזבארז’ נזכר בהמיית־אהבה. נוגע־עד־הנפש תאור חייו של מלומד אחר, שעבד את הספרות במשך חמשים שנה וזכה להערכה בישראל ובעמים ובסוף מת ברעב. כאן מסתיים הענין לפחות בקו של נחמה, בבית הקברות ניגש עשיר אחד לבתו ואמר: ‘אני הייתי ממוקירי אביך המנוח, על כן אל תשיבי פני ריקם: כל מחסורך עלי’. וכן נעשה הספר הזה לספר אנושי מאד. הרב שבכותב לא העיב ולא האפיל על הסופר שבו. הישיש שבו לא שכח את המית ימי הנעורים, עת התהלך כאח וכרע עם ‘הסופר החביב אש"ר’. אף השיר הגדול שבראש הספר נותן בטוי לזה.

[י“ז אייר תר”ץ]

בקו־ההיקף

זקני בית ספרותנו – הם כולם, כולם מן הדור החולף ולא מן הדור הזה! – אינם יודעים ליאות ועיפות. הם אינם פוסקים מללמוד ומללמד, מלקרוא וליצור, אם רב ואם מעט. על אנשי הפרוזה: אז“ר, רבניצקי, גרזובסקי, אזרחי, אברונין – לא אדבר בזה. מפליאים בעיקר אנשי החרוז. עתים אני מקבל דברי־שיר מאת מ. מבש”ן ואני משתאה לרעננות שבהם, כי עתים עולים חרוזיו החדשים על הישנים. והמפליא יותר אהרן קמינקא. הוא גם איש־פרוזה וגם משורר. אתה רוצה פעם לברך אותו ואין אתה מספיק. עוד אתה הוגה בחגו ויובלו והנה הגיש לך ספר־מחקרים. עוד אתה מעיין במחקרים והנה הוא מגיש לך דרמה. עוד אתה קורא דברי מקור והנה לפניך מפלאי התרגום.

זקן אחד מזקני בית־ספרותנו, הרב ד“ר י. ל. לנדא, יושב רחוק־רחוק, ביוהנסבורג. גורל הוא: תמיד נמצא בקו־ההיקף ולא בתוך אחד המרכזים של הספרות העברית. בגלל זה לא הושם לב כראוי לתריסר דרמות משלו, שיש בכמה מהן מן החיוניות, מן העורק הדראמאטי הממשי, מכוח הביטוי בפרוזה ובייחוד בחרוז. אף בתרגומי שירים קלאסיים משפות שונות הצליח לא מעט, כי הוא בחר דוקא במובחרים שבהם, ועלה לו. וזה שנים הוא מחבר בהצנע ספר מיוחד: ספר החסד. כמובן, לא בעט ובדיו כי אם ברגש בפעולה. לבו הומה בו לגורל סופרים וחכמים והוא עוזר להם כפי יכולתו – ובאהבה רבה. מין מ”ץ בזעיר אנפין. ובחיבור זה הוא ימשיך גם על ערש דוי. כה לחי.

אשרי מי שעושה את המושג זקן פלסתר!

[תש"א]

אחרי זמנו

שוב נעלמה מבימת חיינו דמות מפוארת בלתי־שכיחה. עודו עול־ימים עלה על הבימה ועורר תקוות גדולות, באשר מן העילויים היה מנעוריו. רוח־השירה פיעמה אותו כל ימי־חייו. אילו חי במרכזי הספרות היה בודאי מבצר את מקומו בספרות כאחד ממבורכי־הכשרונות. אך גורלו הטראגי היה שחי תמיד בפריפיריה, בקוי ההיקף, מחוץ למרכזים. תחילתו בגליציה, אמצעיותו בווינה ובאנגליה ואחר עבר לדרום־אפריקה. כל המקומות האלה נמצאו מחוץ לבתי־היוצר של הספרות העברית החדשה. הוא הגיע בהתפתחותו עד מיכ“ל ויל”ג ועמד. מה שבא אחר־כך מפלאי שירתנו שוב לא היה יכול להשפיע על בת־שירתו. ממילא נשאר מאחורי זמנו. ומלבד פיזור המקום גרם עוד פיזור הלשונות. הוא שתחילתו בגליציה המזרחית כבש בנעוריו את הלשון הגרמנית לצרכי עבודת מחקר ומדע. כבש בימי־עמידה עוד את השפה האנגלית, שפירסם בה ספרים חשובים, ושבה הרצה בקתדרה באוניברסיטה שביוהנסבורג. וגם עבודתו המדעית לא זכתה לתשומת־לבו של הקהל הקורא בעברית. אך עיקר־כאבו של המנוח היה על שלא העריכו את יצירתו בשטח הדראמה. הוא כתב כעשר דראמות, מהן אחדות מוצלחות ומהן אחדות כמעט מוצלחות, רובם היו חזיונות היסטוריים, מהם החזיון ‘הורדוס’ שהיה אב־מלאכה, שבו ערב את לבו לראות את המלך העריץ באספקלריה אחרת משראוהו אחרים. חזיון זה עורר בשעתו פולמוס חריף וזה גרם שכתב במהדורה שניה הקדמה ארוכה לחזיון, ובה הגן על השקפתו בטוב טעם ודעת. כמדומה, כי לנדא היה הראשון שאת חזונו העברי הציגו בקהל – לפני חמשים שנה. בהצגה זו השתתפה ילדה קטנה – דבורה שפינר. ועד זקנה ושיבה לא שכח לה המנוח הגדול את חסד נעוריה זה. הוא בכלל זכר כל מלה טובה, כל יחס אנושי קל, אך כמו כן לא יכול היה לשכוח, כי המבקרים הרשמיים של הספרות וכותבי־תולדותיה עברו על חזיונותיו לסדר־היום ואף לא הזכירוהו בשם. זה היה פצע בלבו. והרי באמת היה בו זיק של דראמאטורג אמיתי, ויש דראמה אחת שמזכירה במידת־מה את פרידריך הבּל. אילו חי במרכז ספרותי ואילו פגש ביחס של עידוד היה בלי ספק מעשיר את הספרות בעוד כמה חזיונות מקוריים ומוצלחים. אף בשטח השיר הלירי יש שהצליח, וכאן הצליח דוקא בייחוד בשירי־תרגום מן הקלאסיים שבשפות שונות. בזמן האחרון נתעורר ירוחם טולקס וקרא את כל חזיונותיו וכתב עליהם מסה שלמה. אילו נתפרסמה בחייו היה המנוח בודאי נהנה מזה, והיה רואה כי סוף־סוף אין שיכחה בעולם־הספרות. ואולם אדהכי והכי נח נפשיה ועדיין המסה בחיתולי־הכתב.

פרשה גדולה בחיי המנוח הוא מעשה הצדקה והעזרה שהיה מושיט ביד רחבה לקרובים ולרחוקים, בייחוד לרבנים וחכמים וסופרים. זה היה אצלו הרגל שהפך לטבע שני. גם כאשר החליט לעתים להימנע ממילוי איזו בקשה, שלא נראתה לו במשקל ראשון, לא יכול לעמוד נגד יצרו, שלחש לו בלי הרף: עזור, כי לך יאתה. הרבה משפחות יקרות, הרבה אישים בודדים, כמה מוסדות חשובים נתקיימו בזכותו.

יהי זכרו לאור ולברכה!

[כט אלול תש"ב]

מכתב אל ח. ב. צלאל

חביבי! האם רשאי אדם מישראל לעורר נשכחות? להגות בספר עברי שנדפס זה כמה, כמה בשנים ולא נודע בקהל ובמשך כל השנים לא נדפסה גם מלה אחת על אודותיו? שם המחבר: נ. ה. אימבר, ושם הספר: ‘ברקאי’, וברצוני להביא פה כל מה שכתוב בשער הספר, מפני ששער זה אוריגינלי הוא במקצת וזר במקצת לנו ה’אירופאים' והמודרנים והנימוסיים. וזהו מה שכתוב על השער: ‘ברקאי (החדש), כולל שירים על ישראל ועל תקותו בשם א) מלכיות, ב) זכרונות, ג) שופרות, ד) שירים שונים, אשר שר המשורר הלאומי הנודע, הפרופיסור נפתלי הירץ אימבר, יליד עיר זלוטשוב, בגליציה בעל השירים ‘עוד לא אבדה תקותנו’, ‘משמר הירדן’, ‘קדימה’ ועוד. יוצא לאור ע“י אחי המשורר מרדכי שמריהו אימבר, זלוטשוב, דפוס ווילהעלם צוקקארקאנדעל, בשנת תר”ס לפ"ק’ – קובץ השירים הזה היה מוקדש להציונים

הָאוֹמְרִים: אֶחָד אֵל

וְאַחַת אֶרֶץ הַפְּלָאִים.

בראש הספר כתובות תולדותיו של אימבר, אלא שהן שטחיות במאד ונותנות לנו רק את המסגרת החיצונית של נדודיו וטלטוליו, של זו ה’נדידה המגוכחת והבלתי־תכליתית ממקום למקום‘. לידה בשנת 1856. ז’ שנים – בקיאות בתלמוד ומדרש והתודעות עם הזוהר, י“ב שנה – ידיעת בעל־פה את התנ”ך, לימוד אשכנזית ו’כבר שר בשירים על הדר הטבע וביותר על ציון וחרבותיה‘. בשנת 1874 מת עליו אביו ומתחילים הנדודים. ובכן ויסע מזלוטשוב ויחן בוינה, בפסט, בברלין, בפאריס, בקושטא, בירושלים, בארץ מצרים, בלונדון וכו’ וכו'. באמריקה נשא אשה שנתגיירה. בבוסטון הוציא לאור ירחון ‘Uriel’ ‘חכמות נסתרות בחקר שדי’. ופירסם כמה ספרים באנגלית.

מהו ערכו הפיוטי של אימבר? יש אשר הייתי אומר: אימבר אינו משורר, אבל הוא משורר לאומי. לא יתכן, אומר בראנדס בספרו ‘לורד ביקונספילד’, כי כל אלה המצפצפים על־דבר האביב והפרחים והשושנים ייקראו בשם משוררים, ודיזרעאלי, שברא בדמיונו עולמות וחיים, לא יקרא בשם הזה. דומה אני גם־כן, כי אדם, אשר את שיריו ישירו בכל תפוצות־הגולה: אדם כזה בודאי משורר הנהו. אותה הקלות שבחרוזיו מעידה על כשרונו. מעוף וטיסה לחרוזים האלה. כשטף מים כבירים עוברים החרוזים האלה, ונדמה לך, שהם נושאים אותך על כנפי השירה הלאה, הלאה… ודבר זה ברי הוא: אימבר אין לו שום חלק וצד של שותפות עם העבריה וספרותה ברוסיה. דבר זה יש לדרוש לשבח בשעה שהוא מתראה כבן־חורין ומסתכל לעצם־הדברים וקורא להם בשמם האמיתי, בלי שום יחס לימין או לשמאל; בשעה שהוא כל כך זר לנו, בני העוני, הצער ועקת־הלב; בשעה שהוא נדמה לנו כמי ש’נברא בצלם של שמעון בן־גיורא ושמעון בר־כוכבא‘: שלם בנפשו ובגופו בלי שמץ מן ה’אדם הטראגי, האדם מתחתיות, של המרתף האפל’. נדמה לי, כי המשורר הנהו בחינת אותו הילד בבדותה של אנדרסן, שרואה מה שאחרים רואים (או אינם רואים) ומגיד מה שאינם מגידים. אולי בבחינה זו קרא אֶמרסון למשורר: קורא־שמות. אני מרגיש מעין זה גם באותו החרוז: ‘עוד נוכל קוות גם היום, כי ירחמנו אל זועם’. אינו־משורר, בעצם, היה בשיר זה שם קטורה באף אל אלהי ישראל… אבל בן בנם של ‘שני שמעון’ מתמרמר גם בתקותו וקורא תגר וזועם.

ודע, חביבי, שיש הבדל וקריטריון מיוחד בין משורר־בית ומשוררי־חוץ; בין אלה אשר הרוח הפיוטי שורר בהם בשעה שהם נכנסים בדד חדר לפנים מן החדר או כשהם שוכבים פרקדן על מצע־דשא וחולמים חלומות ורואים מראות פנימיים ומתרשמים ורושמים – ובין אלה שנשמתם מתעלה ומגיעה לידי התזת חזיזים וברקים דוקא בחוץ, בראש־הומיות, בהתגודד גדודים ורוב־עם והמון חוגג; בין אלה שעסקם חיי־היחיד, רגשות אינדיבידואליים, דברים שבין האדם לנפשו, ובין אלה, ששקועים בחיי העם, ברגשות־קיבוץ, בדברים שבין קיבוץ לחברו. וכהבדל היצירה כך הבדל הקריאה. את שירי הראשונים אתה קורא בהתבודדות, בלחישה, בכיוון הנפש ובהתרכזותה, בסודי־סודות, ואת שירי האחרונים אסור לך בכלל לקרוא; הם לא ניתנו לקרוא, כי אם לשורר ולזמר אותם במקהלה. שירים הם במובן העתיק של המלה. קולי־קולות המה.

וזהו, אולי, מה שקובע לאימבר דוכן מיוחד בספרותנו ומטביע עליו חותם מיוחד: הוא משורר־מקהלה היחידי שלנו. שיריו תובעים קהל גדול, גי־חזיון, המולה ושאון.

תמיד רואה אימבר לפניו המון אדם רב, שמשתוקק לשמוע מוצא שפתיו: ‘נפשנו בך רתוקה, רגשותינו תעוררה, השירה מה מתוקה, עוד הפעם זמרה’ (מקהלה בשיר ‘הכוס’); וגם כשהוא קושר כתרים לאהובתו, אינו מסיח דעתו מן האפקט הקיבוצי. חשוב בעיניו ביותר, כי

אַשָּׁפִים וְחַרְטוּמִים

יִנְאֲמוּ נְאוּמִים

כִּי אֵין עֲרוֹךְ לְיִפְעָתֵךְ

בֶּעָרִים וּבַכְּפָרִים,

סוֹחֲרִים וְאִכָּרִים

כֻּלָּם שָׁרִים

שִׁיר הַשִּׁירִים לְאַהֲבָתֵךְ.

ואין צריך לומר, כי הטון הקיבוצי שורר בכל תקפו ב’שירי־היין' שלו. הרי הסוג הזה לא ניתן בודאי לקרוא, כי אם לרנן ב’שבת אחים: מלא הכוס, החמת ספח ומזמור שיר ענה למנצח'.

ועוד הרבה היה לי להעיר על האופי המיוחד של בת־שירה זו, אשר אותו מלאך הממונה על הזמר מכה אותה לשיר דוקא, מעין ‘הבוגד’, ‘חידות מיני קדם’, ‘לשבע בנות החן’ וכדומה – אלמלי היתה אומנותי ביקורת וניתוח.

[תרס"ז]

אלה תולדות

א

לא, הוא לא היה רשמי כל־עיקר, – המשורר של השיר הרשמי שלנו. נעו מעגלותיו מן המסילה הכבושה. קצב־חייו שונה היה מכולנו, מכולנו. בבחינה זו, בחינת השינוי, דומה היה לפטר (הילה) הברליני ולפטר (אַלטנברג) הוינאי. הוא, פטר העברי המיסכן, משורר ‘התקוה’, – יליד זלוצ’וב אשר בגליציה.

הוא אהב את האשה ואת השיר ואת כוס היין. ואין אלה דברי־מליצה, אלא דברים כמשמעם. האשה אשה ממש והשיר חרוז ממש והכוס כוס ממש. שעה לפני עלותו על שולחן־הניתוח שפך את לבו באי־אלה חרוזים והתוודה על חטאו, כי לא הרבה נשק ושתה. עוד מקודם לזה הגיד:

לוּלֵא כוֹסִי

אֶבְחַר מוֹתִי:

עֵת הַתִּקְוָה תָּעוּפָה,

בָּגֹד יִבְגֹּד הָרֵעַ,

הָאַהֲבָה תַחֲלֹף כַּסּוּפָה

וְשִׁיר בַּל יִשָּׁמֵעַ;

עֵת אֱמוּנָה נוֹדֶדֶת

תַּעֲשֶׂה לָהּ כְּנָפַיִם,

וּמְאוּם בַּל מַגֶּדֶת

מִי לִי בַשָּׁמַיִם;

עֵת הַחָכְמָה נֶאֱלָמָה,

לְשׁוֹנָהּ לְחִכָּהּ דָּבֵקָה,

נִסְתְּרָה מֵעֵינִי, נֶעֱלָמָה

וְנַפְשִׁי תָשׁוּב רֵיקָה

מִבְּלִי מְצֹא הַיִּתְרוֹן –

אָז אֶמְסֹךְ כּוֹסִי,

אֶקְרָא: הֶאָח, חַמֹּתִי!

לַחֲלוֹמִי מָצָאתִי הַפִּתְרוֹן.

אך הוא מצא את ה’פתרון' הזה גם בלי חקירות עמוקות כאלה. ה’הדרן' שלו בשירי־היין הלא הוא:

מַלֵּא הַכּוֹס, הַחֵמֶת סַפֵּחַ,

וּבְמִזְמוֹר שִׁיר עֲנֵה לַמְנַצֵּחַ.

הוא היה בכלל בריה משונה. היה היו לו ‘עסקים’ עם קיסרים ורוזנים. הוא שר שירים בלשונות שונות וגם ספרים ומאמרים בפרוזה כתב באנגלית טובה ודשנה. הוא אהב את הנדוֹד ויעבור ארצות למכביר. ואם דבק באשה לקחתה לו, והיתה זו בת־עם־נכר.

בהיותו ילד בן שלוש שנים נולדה לו אחות ויתעלף בשעת לידתה, ומאז לא יכול דבּרה או ראותה לשלום. היה היו לו בבית־הוריו כלי־אוכל מיוחדים, מובדלים ומופרשים, אשר לא תגע בהם אחותו זו, כי בגעתה היא בהם לא ישוב הוא לאכול בהם. ואף גם בכעסו עליה, לא רב אתה ולא דיבר אתה מאומה. בעזבו את עיר־מולדתו ובכתוֹב לו בני־משפחתו פעם אחת דרישת־שלום מאחותו זו – וחדל מכתוב להם שנה שלימה. רק לפני מותו כתב פעם במכתב: ‘ד"ש לנחמה. אין לי שום טינא עליה’.

ובהיותו ילד היה רגיל לשכב במיטתו עד חצי־היום ובקושי רב הוציאוהו ממנה ובקושי רב יותר הובל החדרה. בבואו שמה זחל אל מתחת לשולחן ויעזבוהו שם לנפשו. ואולם לא היו שעות מרובות היה יוצא ממקום־מחבואו והיה יודע היטב כל מה שלמד הרבי מעל השולחן. עודנו נער הפליא את בני העיר בידיעתו בתנ“ך, תלמוד וספר הזוהר. אם היו מתקשים באיזה ענין בבית־המדרש, היה הוא פותר את הקושיה על נקלה. לא פחות היה מפורסם גם בין הנוצרים על ידי הלצותיו השנונות ותשובותיו החריפות שהיה עונה מניה־וביה, בלי להדור פני פקיד או שר־צבא. כאשר קרא לו שר־המחוז, כדי למסור לו מכתב־תודה מאת הקיסר פרנץ יוסף בצירוף כ”ה זהובים בתור תשורה עקב השיר אשר שר לכבודו, – ויאמר לשר־המחוז: ‘זה דרכו של הקיסר שלנו: או כ“ה מלקות או כ”ה זהובים’. לא היו ימים מרובים וקיבל מכתב שני בצירוף סכום־מישנה. באותו מעמד היה גם פקיד בית־המסים. ויפן אליו הנער המשורר ואמר לו: ‘מסתכל אתה בי, כדי למצוא דרך לגבות מס גם מן הכסף הזה – היה לא תהיה’… בלכתו פעם אחת ברחוב, פנה אליו שר־צבא: ‘היודע אתה, הירצל, כי כוכב־שביט ממשמש ובא והוא ישמיד את כל היהודים?’ ‘כן דיברת, בראשו ישמיד את היהודים, ובזנבו – את הנוצרים’…

אך ימי שבתו בעיר־מולדתו לא ארכו. הוא שנא את תושביה ובצאתו אותה לא שב אליה עוד. היה מעשה ונסע פעם אחת מפאריס הביתה לרגל מקרה משפחתי, אך באמצע־הדרך נמלך והפסיק את נסיעתו ויצא ידי־חובתו במשלוח־שיר. מכל התחנות הרבות אשר היו לו בנסיעתו לא נשארו רישומים מרובים. אחר שנים של נדודים הגיע ללונדון ובמשך זמן קצר (לפי גירסת הרמן פאוקר: במשך ג' חדשים) קלט את רוח הלשון האנגלית עד כדי לפרסם בה שירים ומאמרים. אשה נוצרית זקנה התענינה בו ודאגה לכל מחסוריו ביד רחבה. אך כמובן שלא היו ימים מרובים ויעזבנה לנפשה. אז התודע אל סיר אוליפנט, חובב־ציון נוצרי מפורסם, וימן אותו למזכירו ויקחהו אתו ללוותו לנסיעתו לארץ־ישראל. שנים אחדות ארח את בית אוליפנט ולבסוף ניתק גם את הקשר הזה. הוגד לי, כי אוליפנט העיר במכתב, כי החיכוכים האלה גרמו למות אשתו הצעירה. בקובץ־השירים הראשון יש שירים המוקדשים לזכר גברת אוליפנט וניכר שהם נובעים מתוך כאב עצור…

בכל שנים המרובות אשר עשיתי בארץ, לא הזכיר לי אחד את שמו ולא סיפר לי דבר ממנו. רק באותו ספר־היובל, אשר הדפיס מלון־קאמיניץ, נזכר גם הוא. שם מתואר בשפה נמלצת, איך היה שותה שיכור ומתגולל מתחת לשולחן, ובאותה שעה חורז חרוזי־שיר נאים, חרוזי ‘התקוה’. השיר הרשמי המסכן! קשה להגיד בבירור, באיזה מקום ובאיזה זמן חובר. אף אימבר בעצמו לא ידע דבר זה על־בוריו. פעם אחת ירשום, כי חיברו בארץ רומניה ‘לבקשת איש עשיר’; ופעם אחרת ירשום, כי חיברו במושבה ראשון־לציון. כנראה, חיברו בכל המקומות ובכל הזמנים. כנראה, היה זה השיר התמידי, הנושא התמידי שלו, כשם שתמיד היה מתלהב ומשתלהב מן המלה ‘ברקאי’ ולא פסק מלחרוז בה.

מה עשה אימבר כל השנים בארץ? במה עסק ובמה שרת את אוליפנט? זקני־הדור בארץ, כגון בן־יהודה וחבריו, היו יכולים עוד לספר דבר־מה בזה. הוא הדפיס שם את ‘ברקאי’ הראשון, מין קובץ, שרבה בו העזובה, אלא ביחד עם־זה גם יתן אותותיו אותות־משורר. ר' יחיאל מיכל פינס כתב המלצה בראש־הספר והוא מנסה להוציא משפט־אמת על האור והצל גם־יחד. באחד ממכתביו הקצרים (הוא כתב תמיד מכתבים קצרים עד־מאד) אל אמו, אשר אהב אהבה עזה, הוא כותב, כי לומד הוא מלאכה. הוא יושב בעכו ורק פעם אחת בשבוע נוסע הוא לחיפה. במכתב אל אחיו (הסופר והמורה שמריה אימבר, אבי המשורר והסופר שמואל יעקב אימבר) הוא אומר, כי הוא לומד ‘לשון ערב העריבה’ אך בשיריו מתבטאת בחילת בן־אירופה בבני ערב:

רָאִיתִי הָאָרֶץ שׁוֹמֵמָה,

יַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּ

וְזָרִים – אַנְשֵׁי אֵימָה –

בְּאָהֳלֵי קֵדָר יִשְׁלָיוּ.

וּפֶרֶא אָדָם – עֲרָבִי

אֹרֵב בְּמַאֲרַב חֲצֵרִים.

בכלל יש בשיריו, אשר כתב בארץ, הדים למצב־הרוח אשר שרר אז בחוג הבילויי"ם, בחוג מניחי הישוב:

מִבְּלִי לְבוּשׁ וְכָר

תַּחַת שׁוֹאָה הִתְגַּלְגָּלוּ,

עֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר

הַצָּרוֹת אָז סָבָלוּ –

הוא היה בשעת הבציר הראשון בראשון־לציון והמאורע הלאומי, ביחד עם חיבת־הגפן, משתלבים לכמה שירים:

דִּרְכוּ, דִּרְכוּ בַּגִּתּוֹת,

הֵידָד, אַחַי הַנֶּאֱהָבִים,

עָבְרוּ יוֹבְלוֹת וּשְׁמִטּוֹת

מֵעֵת הָיִינוּ תּוֹשָׁבִים,

אֵיךְ נִשְׁתַּנּוּ הָעִתּוֹת

כַּגַּלְגַּלִים רָצִים וְשָׁבִים,

עִדְרוּ בְּמַעְדֵּר וְאִתּוֹת,

תִּירוֹשׁ מַלְּאוּ הַיְקָבִים.

את רכישת־הארץ הוא מתאר לעצמו באופן פשוט מאד: בחרב. עשרות שנים לפני המיליטאריסטים שלנו, לפני הגדודנים, הוא שר שירותיהם. לו הענין באמת אינו מסובך כלל וכלל:

הַדַּיָּג יִפְרֹשׂ רֶשֶׁת,

יַשְׁלִיךְ חַכָּה בַיָּם,

הַצַּיָּד יִדְרֹךְ קֶשֶׁת,

יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּרִים שָׁם;

אִם לֹא יִזְרַע הַזּוֹרֵעַ

לֹא יִקְצֹר הַקָּמָה;

אִם לֹא יִקְלַע הַקּוֹלֵעַ,

בַּל יָקוּם בְּמִלְחָמָה…

וביתר חרון־אף:

אָהֳלֵי אֱדוֹם וּמִדְיָנִים

שָׁטְפֵם בְּגַלֶּיךָ;

גְמַלֵּי קֵדָר וּדְדָנִים

בַּל יִרְפְּשׁוּ מֵימֶיךָ;

כְּאָבוֹת כֵּן הַבָּנִים

נַחְנוּ שׁוֹמְרֶיךָ.

ומתקותו זו לא הרפה, למרות מה שהרגיש לפעמים:

כִּי בְמָתְנֵינוּ מוּעָקָה,

גַּם בַּסַד רַגְלֵינוּ – –

ואולם איך שיהיה – לא היו שנים מרובות ויצא את הארץ ונתגלגל לאמריקה וחי שם עוד כעשרים שנה. כאן קיבלו חייו את הצורה הפראית אשר היתה להם עד בוא קצו. אחד מסופרינו, אשר ראהו באמריקה, רשם אז על עמודי ‘הזמן’: ‘התבוננתי אל צורתו של בעל “התקוה”, אשר משך את עיני. ראשו המגודל שערות ארוכות, ששיבה זרקה בהן, נראה מרחוק כראשו של פילוסוף מימי־הביניים, כפי המצויר בתמונות. פניו ועיניו הפיקו ליאות ותנומה היתה נסוכה עליהם’. אך כאשר התחילו לשיר את ‘התקוה’, ‘נתעורר פתאום ועמד למול הקהל והניף בידיו כמנצח־בנגינות. עיניו הבריקו ובת־צחוק של נחת־רוח הופיעה על פניו הקמוטים’.

מאורעות חייו באמריקה ידועים רק באופן קלוש מאד. גם שם הירבה נדוד. כמה מספריו ומחקריו באנגלית נתפרסמו על חשבון־הממשלה. בספריו־מחקריו אלה עסק ביחוד במיתולוגיה העברית. אפשר לומר, כי ברוחו חי בתקופה המקראית הראשונה, בימי השופטים וכיבוש־הארץ. מין בּדוי נזיר, שבא בטעות לעולם איזה שלושת אלפים שנה לאחר תקופתו; מי שבמקרה ניתק ממדבריות ומערות ערב ויהודה ותעה בכרכי־אמריקה. בספריו־מחקריו הוא חורג וחותר לזכור רישומים קדומים. הוא יוצר לו מיתולוגיה מסביב ל’עגל הזהב‘, מסביב ליתר השיורים המיסתוריים שבספרותנו הקדומה. עלי להודות, כי לא קראתי כתבים אלה עד־תומם. אין הפנאי ומצב־הרוח ואינטרסי־הרוח לכך. אך ממה שהתבוננתי נדמה לי, שאין כאן לבקש שיטה ובנין יסודי, אלא שברירי־רעיונות, שלפעמים הם די מקסימים ומפליאים. משולל היה הכוח להשתקע בלימודים. יותר מדי שלטה בו אי־המנוחה. היה תר ומשוטט ונודד בתבל ובעולם־הרוח, ונבצר ממנו לקבוע את תורתו במסמרות. ואולם אינטואיציה רבה היתה בו והיא שעמדה לו לרכוש כהרף־עין מה שרכש לו מן הידיעות ומן השלטון בלשונות שונות. והיא שעמדה לו להאיר לפעמים מאורעות סתומים קדומים. בנוגע לשירה העברית אפשר לאמר כי כוחו בא לידי ביטוי נמרץ ביחוד בשירו מימי־נעוריו לכבוד הקיסר פרנץ־יוסף… יש שם מיני שורות, שלא הגיע אליהן אחר־כך. כנראה, לא גדל בו עדיין הפיזור הנפשי ועוד יכול היה להשתעבד לצורה ולליטוש הצורה. בשירים של אחר־כך יש כמה מקומות יפים עד־מאד, דרך משל השיר על ר’ יהודה הלוי ויוסיפוס פלביוס וכדומה. ואולם אפילו בהם כבר חתר להשתחרר מכבלי הריתמוס הקשה מבית־מדרשו של יל"ג ושאף יותר למילודיה הפשוטה, הקלה, המרחפת, הגובלת כבר על־יד הפרוזה. אין כאן – למרות ההשפעה – הקלות שבשירי היינה, שהיא באמת ערוכה במחשבה־תחילה והיא פרי יצרי־חיים מרובים. כאן לפניך הבּדוי, שאינו מקבל מרות, הרוכב לו על סוסו ומנגן לו את ניגונו בערבות־החול, בלי קשר עם העבר והעתיד. רק הודות לסגולותיו הטבעיות שלו נמלטים גם ברשלנות זו אי־אלה חרוזים האומרים גם היום דבר־מה.

כאמור, קיבלה פרשת־חייו באמריקה את צורתה המסויימת, האחרונה. ציור מחריד נתן הסופר המצוין מוריס וינטשבסקי בנקרולוג הארוך־הערוך שלו – בירחון הסוציאליסטי ‘צוקונפט’ הכתוב ברגשנות רבה. גם ביתר עתוני־אמריקה באו לפעמים סיפורי־דברים מפליאים, אבל אמיתיים. היה מעשה ואחד העורכים השתמט מהדפיס את דבריו. לאחר ימים מועטים קיבל אותו העורך ידיעה, כי אימבר מת – והלך וכתב נקרולוג חם, שבו גמר עליו את ההלל בתור סופר ומשורר ודיבר רתת על היחס הרע אליו בחייו. לאחר מעשה נכנס אליו אימבר וביקש ממנו גליונות אחדים מאותו נקרולוג… באמריקה נשא לאשה את הרופאה ד"ר א. קטיה וכתב לכבודה:

כְּרוּת אָמַרְתְּ:

עַמְּךָ עַמִּי, וֵאלֹהֶיךָ אֱלֹהָי!

לָכֵן אֹמַר לָךְ:

שָׁלוֹם! כֹּה לֶחָי!

הוא שר ותירגם לכבודה כמה שירי־אהבה, שיש גם בהם מן החופש המוחלט. מכל מה ששמעתי ומכל מה שנתפרסם בנדון זה וגם ממכתביה, שהיו לפני, ניכר, כי היתה זאת אשה חשובה והגונה, אשר לבה הלך שבי אחרי המאור שבנפש הפייטן התועה. אך מובן, שגם זיווג זה לא ארך ימים. ואפשר שהפייטן היה נהנה מן הקובץ השני ‘ברקאי’, אשר אחיו הוציאו בזלוצ’וב עיר־מולדתו בהידור רב. קובץ זה איחד את מיטב־שיריו ובשעתו היה עשוי להתחבב על בני זמנו. הוא היה לפני בשעה שרשמתי על אימבר מה שרשמתי בשעתו ב’המעורר‘. ואולם מה עשה הקדוש ברוך הוא? פרצה בערה בזלוצ’וב ואותו ארגז עם ספרי־הקובץ עלה על המוקד ולא נשאר לפליטה אלא מעט מזעיר ולא נתפרסם כלל בין הקוראים. הוא הוא, הקדוש ברוך הוא, אשר יצר נשמה תועה זו שלושת אלפים שנה לאחר זמנה והוא היודע לשם־מה ולמה. יש לי יסוד להאמין, שמעולם לא קרא אימבר את רשימתי ב’המעורר’, שאולי היה נהנה קמעה ממנה. מה שחרז עוד באמריקה, הוא משולל כמעט כל ערך. מאורע קישינוב הרתיח את דמו, ועמד וכתב כמה שירים אל קיסר יפוניה ועורר אותו – זמן מרובה לפני פרוץ באמת מלחמת יפוניה–רוסיה – למלחמה עם רוסיה. אלא שכל זה היה כבר בלי כל כוח. הוא כבר נשבר. הלך תמס.

לבסוף מת. הפעם לא מות מדומה, כדי להקניט איזה עורך, אלא באמת ובתמים.

אחרי מיטתו הלכו רבבות יהודים. בנידון זה הם ותרנים גדולים… בחייו דאג ללחמו רק השופט זולצברגר. זכרה לו אלהי לטובה.

ב

עוד פרטים אחדים להשלמת התמונה.

מסופר, כי בהיותו בברלין נזקק לעזרת רופא, שהיה גם מחבר ספרים, והלז דחהו בלך ושוב. ויתו על דלת ביתו:

פַּעַם חוֹבֵר,

פַּעַם קוֹבֵר;

אוֹי לָאָדָם

פֹּה עוֹבֵר.

והשפיע החרוז לטובתו…

מכלכותה אשר בהודו כתב לאחיו: פה בני ישראל מעטים ורשת המיסיון פרושה. גם אלי קרב אחד מהם ויאמר לפתותני. אנכי ירקתי בפניו. אינני חסיד כלל וכלל, אך את שמי ואת אמונתי, המיוסדה על אדני פז, לא אמיר. – והוא כעס על אחד מאחיו בהחליפו את שמו העברי בשם נכרי.

בהתהלכו פעם בחוצות ברוקלין באתערותא יתירה, פגעו בו שתי צעירות מחיל־הישועה ולקחוהו בין זרועותיהן וביקשוהו ללכת אתן. ‘את אוהבת אותי’? – שאל את היפה שבהן. ‘כן. אני אוהבת את כל החוטאים ואני רוצה להצילך בשם ישו המושיע’. ‘מי הוא?’ ‘הוא אלהינו’. ‘האם הוא חי או מת?’ ‘הוא מת למעננו. בוא ונצילך מן השטן’. ‘טוב שטן חי מאל מת’ – קרא ויעזוב את הנערות לנפשן.

הוא לא הידר פני מפורסמים. הוא היה מדבר בלשון־אתה גם בשעה שנזקק לעזרתם או לנדבתם. וינטשבסקי רושם, שהיה אומר במקרים כאלה: ‘גיב, דו לומפ!’ (זה מזכיר צורת מכתביו של פטר אלטנברג לאחיו). פעם אחת דיבר עם הרב ממוסקבה בלשון־אתה, והתרעם על זה מישהו. ‘אין דבר’ – ענה – ‘אטו גדול הרב מן הרבונו־של עולם? בכל כוס וכוס אני אומר אליו: ברוך אתה’. רק אל ד"ר רדין התיחס בכל חומר הנימוס.

אחד רושם: ‘הוא חי כצפור־דרור, החוטפת גרגיר פה וגרגיר שם. בבוקר לא ידע, איפה יניח את ראשו בערב. אך לא דאג. ידוע ידע, כי יש ידידים ברחוב או בבית־הקהוה. והשופט זוצלברגר שלח את המחאותיו בדיוק. והספרן פריידוס היה נוהג לתת דמי־קדימה על המחאות הללו’.

אמרו לזוצלברגר: למה אינו משפיע על אימבר לשנות מעט את תהלוכותיו? וענה: אלמלא היה אימבר מה שהוא, לא היה אימבר.

אחד מספר: זכור אזכור אסיפת ‘מפיצי שפת עבר’ בניו־יורק. באמצע הויכוחים קם אימבר, נשען על מקלו ואמר: ‘לא זה הדרך. אתם רק מצפצפים ומהגים. לא למדתם תורה. חסר הבסיס. אם תורה חסרתם, מה קניתם?’ מוזר היה לשמוע מוסר מפי אימבר. אך הוא פנה ויצא את האולם.

בתולדות עצמו, אשר נתפרסמו ביומן יהודי בניו־יורק, יש פרטים אלה: נולדתי בשבת חנוכה תרי“ז. עד שבע שנים הייתי אילם. תרכ”ו כתבתי את שירי הראשון. בשנות השבעים כתבתי את השיר ‘אוסטריה’ לכבוד הקיסר, שמצא חן בעיני יהושע השיל שור, אברהם קרוכמל וחבריהם והדפיסוהו במחברת מיוחדה. אחר־כך עברתי את אוסטריה, אונגריה וסרביה. ברומניה הייתי מורה והברון משה ואלדברג קרבני מאד ובביתו חיברתי בשנת תרל“ח את ‘התקוה’. בקושטא הייתי רוכל. תרמ”ב נסעתי עם אוליפנט לארץ־ישראל. במותו עברתי למצרים ומשם ללונדון. התודעתי לזנגויל. מניו־יורק עד סן־פרנציסקו וכן מן עלפוזא עד דנוור הלכתי רגלי.

ענין זה, שהיה אילם בילדותו עד שבע שנים, אינו מחוור לגמרי. אפשר שיש כאן הזייה וזכרון מטושטש. לעומת־זאת יש מסורת בטוחה, כי את שיריו הראשונים הקריא לאחרים, באשר איחר ללמוד את חכמת הכתיבה, וכנראה, שהכתיבה היתה תמיד קשה עליו.

הוא תירגם עברית והוציא במחברת מיוחדה את השיר הארוך ‘הכוס’ מאת עומר כיאם, שקראו בתרגום אנגלי מצוין. יודעי פרסית ועברית העידו, כי רוח־המקור עמד גם בתרגום העברי, אף־על־פי שאימבר השתמש ב’כלי שני'. והוא שר לכבוד עומר כיאם:

אֶשְׁתֶּה – לֹא אֵדַע מַדּוּעַ?

לְהָסִיר יֵינִי – מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת;

אֶשְׁתֶּה – וְשִׁירִי אָז אַשְׁמִיעַ

כָּל הִגָּיוֹן עִם רְסִיס בַּמִּשְׁקֹלֶת.

לָכֵן עֵת אֲחַבֵּק הַגָּבִיעַ,

הַכּוֹס אֶמְצֶה בִּנְשִׁיקוֹת שְׂפָתַיִם,

רוּחֲךָ אָז עָלַי תּוֹפִיעַ,

הֲגִיגְךָ אָבִין כְּמוֹ בַחַיִּים.

והוא ממשיך בחרוזיו ומתפלל, כי כמקרה עומר כיאם יקרהו גם הוא ומשורר העתיד ישתה ממנו…

הרופאה ד"ר א. קטיה, אשה עדינה ומשכילה ויפה־להפליא, נתאהבה בו בשעה שנאם פעם בציבור ועמדה ונתגיירה ונישאה לו. אלא שנפרדה ממנו לאחר זמן קצר. היו לו עוד יסורי־אהבה עם נשים מן הספירות העליונות, לרוב נוצריות, בעלות שאר־רוח. דבר־מה בנפשו וגם בגופו משך אותן, למרות היותו שחור כבּדוי מדברי. –

הוא התרעם על זנגויל על אשר השתמש בו ב’ילדי הגיטו' (הקבצן־המשורר ‘מלכי־צדק פינחס’). אך זנגויל ביקש סליחתו ויעתר לו.

על טובי־שיריו נדפס מאמר בגליונות כ“ח–כ”ט ‘המצפה’ לשנת תרע"ח.

אחד רשם: בעל ‘התקוה’ היה מין שלמה מולכו, עסק בקבלה, במסתורין, שאף להכנס לפני ולפנים; בצרכיו היה רשלן לגמרי, לא השתמש בכשרונו, לא ניסה ליצור דבר־מה גדול. גם בשיריו וספריו היה צפור־דרור, שר בנוח הרוח, והפסיק בשקוט הרוח. שירים אחדים בשנה – זה הכל.

והנה עוד קטע אחד, אחרון: ‘מיד בהשמע דבר־מותו פרצה מחלוקת על־אודות גויתו; בא תובע אחד ותבע את הגויה והראה שטר על זה מאת המשורר. כי אימבר, בפחדו פן ימות ולא יהיה מי יקברנו, ביקש מאת ידידו זה, כי יקברהו לאחר מותו – ונתן לו שיר חלף הבטחתו. אך אגודת הגליצאים גברה על טענת התובע והם עורכים לו עכשיו, בשעת היכתב הטורים האלה, הלוויה ויקבר בשדה־הקברות של אנשי בילקמין (עירה סמוכה לזלוצ’וב עיר מולדתו), אשר שילמו 250 דולאר בעד הכבוד, כי המשורר יהיה קבור אצלם. אגודת הרומנים והפולנים תבואנה יחד אל ההלוויה ועוד אגודות וחברות רבות ובראשן הציונים’.

אכן גם זוהי תביעה מיוחדת במינה.

וינטשבסקי רשם: הורידוהו ושלשלוהו באדמה מטה־מטה, כדי להעלות את ‘התקוה’ מעלה־מעלה…

אלה תולדות אימבר.

[תרפ"ג]

מילואים

יפה היא הגדרת איבסן: ‘לשיר – הווה אומר: לשבת על כס־המשפט’. לאמר: שפוט את עצמו, לבוא במשפט עם העבר שבאדם, לבער את החמץ ואת הנוקשה מקרבו. אך גם הגדרה זו אינה אלא חלקית. לשיר זהו הרבה יותר מזה. גם הצפור שרה והיא לא תדע את נפשה, ואין לה בעולמה לא עבר ולא עתיד, לא נושא ולא נשוא, לא פנים ולא חוץ, לא תלישה ולא שתילה.

אימבר שר כצפור־דרור. עוד לא ידע כתוב והוא מבקש את חברו, כי יעלה על הכתב את חרוזיו. ועד בוא יומו לא חקר למציאות ולא שאל להווה. הוא חי באותו העולם של חרוזים, של צלילים, של האֶפקטים הנמרצים, הפרימיטיביים. בני־גוונים לא ידע. הוא דבק במלת ‘ברקאי’, והיא גם מבטאה במידת־מה את מהותו. ‘הרואה אומר: ברקאי!’ הבריק דבר־מה. וזה המשורר רוצה לאסוף הברקה זו בחרוזיו, כילד המאסף בכפו את קרני־השמש.

הַטֶּבַע – כִּנּוֹר, הַמְנַגֵּן – אֲדֹנָי,

יְנַגֵּן, יְצַלְצֵל כַּזָּמִיר בַּגִּנָּה,

וּמָה אֲנִי בְרֹב הֶגְיוֹנָי

אַךְ קוֹל הֵד מִתְּנוּעָה קְטַנָּה!…

‘אך קול הד מתנועה קטנה’. אף גם הד לשירות אחרים. הצלילים מרחפים בטבע וגם באותיות. וזה האיש אימבר שומע אותם, נשמע להם. יש לו משלו, אך הוא אינו מהסס לקחת גם משל אחרים. הימים לפני דור אחד. באותם הימים לא דייקו עוד בשלי ושלך בצלילים. הם היו בבחינת־מה נכסי־הפקר. גדולים וטובים ממנו לקחו חומר־סולת משל אחרים, לשו ואפו עוגות חדשות. עדיין לא באה אז לעולם התגנדרות נפרזה זו באינדיווידואליות, באישיות המיוחדה והמיוחסה של האדם. חיו אז בממלכת־הרוח חיי־קיבוץ, כבעלי־האגדה במיטב־המדרשים שלנו. כל אחד לוקח משל רבותיו וחבריו ונותן לתלמידיו וחבריו ואגב קיחה־נתינה הוא מוסיף נופך משלו. וזה הנופך הנוסף הוא חלקו בבית־המדרש, וגם בזה אינו מתגנדר ואינו רושם תמיד מצדו: זה שכרי מכל עמלי. האדם־היוצר עוד אינו יוצא יחידי בלילה, אלא עומד בשורה, בין חברים, ונעשה חלק מן השורה.

אף אימבר הטוב שלנו שייך עוד למשפחה זו. אתה מוצא בשיריו זכר להיינה וזכר למיצקיביץ וזכר גם לאחרים. הן יש גם אשר שלח את ידו במלאכת התירגום. ויש אשר תירגם גם את שלו והעתיק מלשון ללשון. והן עצם החרוז ‘עוד לא אבדה תקותנו’ מזכיר את החרוז הפולני. אך אין בכך כלום. אימבר הטוב שלנו שר כצפור־דרור. כאדם וחוה לפני החטא, לפני חגירת־החגורה.

עצם החרוז ‘עוד לא אבדה תקותנו’ מזכיר את החרוז הפולני. ומזכיר עוד דבר־מה: את מאמרו המשונה במקצת של פרץ סמולנסקין משנת תרל"ג כמדומה. סמולנסקין הטוב, בעל הפתוס הלאומי, בעל ‘עם עולם’ (מלים אלו מובאות במרכאות בשירי אימבר ע' 39) כתב אז מאמר, שבו העמיד את עתידות האומה על שלושה יסודות: על לימוד התורה, על השייכות לחברת ‘כל ישראל חברים’ – ועל התקוה, תקוה בתור פרינציפיון, מושג מופשט לכאורה בתור יסוד. לא אמונה, אלא תקוה. ויתכן, כי אימבר הלך שבי אחרי הצלצולים האלה וכתב את שיר ‘התקוה’, שהוא שונה לגמרי מן השיר הפולני וגם מקולו של סמולנסקין וגם כמעט מכל מה ששר אימבר בעצמו. שיר שהוא כולו רוך והתפנקות והתחטאות ומילנכוליה לאומית. שיר שהוא כולו עברי, קריאה ממעמקי־הגלות, מין עריכת־תיקון־חצות. צלילים זרים, או לפחות של אחרים, הביאו את המשורר האוהלה. הם רק גירו, אך לא שלטו במשורר. רק עוד במקרי־מות של נפשות אהובות מצא אימבר את הטון האלגי הזה. רק במות ידידתו, היא אשתו הראשונה של סיר אוליפנט, ורק לאחר מות אמו־אהובתו:

תִּשְׁכְּנִי בָאוֹרָה

וְלִבָּתִי אֲמֻלָּה.

לא, הוא לא היה משורר אלגי, בעצם. הוא גם לא היה משורר פלאסטיקן. הוא שר על האשה סתם. האשה הנראית בחזון, ולא זו האינדיווידואלית. והוא שר על ארץ־ישראל סתם, בלי להזקק ביותר לארץ־ישראל שבמציאות, אם כי לפעמים גם זו נחקקה בין חרוזיו:

בִּמְקוֹם הַכַּרְמֶל בְּנַחַת

בַּיָּם יְתָאֵר גְּבוּלוֹתָיו

וְנַחַל קִישׁוֹן מִתַּחַת

יְלַחֵךְ כַּפּוֹתָיו.

או:

מִיָּם כִּנֶּרֶת בְּשָׁאוֹן

הַיַּרְדֵן יֵצֵא בְגַפּוֹ.

לולא דמסתפינא, לולא הייתי חשוד על ‘ברית שלום’ ועל מעט הומניות הייתי אומר, כי הוא־הוא, משורר־המקהלה כמעט היחידי בתוכנו, הוא גם, במיטב המובן, משורר הריוויזיה שלנו, כי חמשים שנה לפני יצירת ‘ברית טרומפלדור’ כתב הוא את השירים המתאימים להם. אותה פשטות שבראיית הטבע היא גם השלטת בתפיסתו הציונית. אין, בעצם, כל פרובלימטיקה. הערבי הוא פרא־אדם. אך לא רק הוא, בן המזרח העלוב (הוא אפילו כותב ‘שפת ערב הערבה’). לתואר ‘פראים’ זוכים גם הרומאים, מחריבי־ארצנו. ומאידך גיסא פשוט עד מאד גם הפתרון:

חֶרֶב לַד' וּלְאַרְצֵנוּ

בַּיַּרְדֵּן שָׁם מִשְׁמַרְתֵּנוּ.

ולא עוד אלא:

בְּחָזוֹן אֶרְאֶה – עֲלֵי הַיָּם

צִי אַדִּיר בַּיָּם בּוֹסֵס…

ואל־נא תשכח, הקורא, כי זה היה לפני ארבעים שנה, בימי תורכיה, בזמן שחלקנו בארץ, באוכלוסים ונכסים, היה מעט ודל כל־כך. ואז התהלך אדם בארץ, והגה ‘בחרב ובקשת’ וניבא ‘למפלת פוט ולובים’ ודרש את המלכות. המעט אשר היה לנו רומם את רוחו והוא קורא בגאון על תפקידו הוא:

וַאֲחֻזַּת עֶשְׂרִים מוֹשָׁבוֹת

בִּבְרַק ‘בַּרְקַאי!’ הִבְרַקְתִּי.

ומה אאריך? ספר ‘מבחר כתבי נפתלי הרץ אימבר’ ב’הוצאת ועד יובל החמשים להכתב התקוה' עומד לרשות הקורא. מלבד מאת הוריאציות ל’התקוה' יש בו גם שירים חמודים כלליים. פה ושם יש טון מיוחד ויכולת מיוחדה. הברקה. ויש כתבי פרוזה, שגם בהם יש ענין, ויש כעשרים עמודים של תולדותיו כתובות בידי אחיו. ויש שתי תמונות: אימבר הצעיר בארץ ואימבר המקבל את צורתו רבת־הביטוי על אדמת־אמריקה. אם יש בנו צעירים לאומיים ולהם חיבה לשיר הלאומי – במטותא!

[תרפ"ג]

השנה מלאו חמשים שנה למיום אשר נפתלי הרץ אימבר כתב את שיר ‘התקוה’ לבקשתו של ברוק, יהודי לאומי. הרבה שירים לאומיים כתב המשורר הנודד בשלשת חלקי תבל, שבהם תעו רגליו. ואולם מכולם לא נתחבב על הקהל אלא שיר ‘התקוה’ שנעשה ההימנון הלאומי שלנו, שבו אנו מסיימים את אסיפותינו הציבוריות ושלכבודו אנו כולנו קמים על רגלינו ומנסים לעמוד מספר רגעים ישרות וקוממיות – כדרך העמים. השיר הזה נתחבב אפילו על מחברו בעודו מתהלך עלי אדמות. הוא היה רגיל לבוא אל האסיפות הציוניות, ממתין ומצפה לדברי הנואמים, שלא תמיד היו בהם מחשבה ושירה, עד שהגיעה פרשת ‘התקוה’. מספרים, שבשעת מיתתו נכנס אליו אחד ממכיריו אשר קולו נעים ויודע פרק בשיר ואימבר בקשהו, כי ישיר לו את ‘התקוה’, ועד שהגיע הלז לאמצע השיר יצאה נשמתו של נפתלי הרץ אימבר.

את חייו נסיתי לשרטט פעמים: ב’המעורר' וב’התקופה'. בינתים נוסף עוד חומר מעניין ומן הראוי לשוב אל הנושא הזה. ואולם כאן מחובתי להעיר, שנמצא כעת בארץ אורח נכבד הקשור אל בעל ‘התקוה’: אחיו שמריה אימבר. גם הלה משך בימי חייו בעט־סופרים ואולם קרהו מה שקרה לבנו של מנדלסון – בתחילה היה בנו של הפילוסוף המפורסם ולאחר־כך היה אביו של הקומפוזיטור המפורסם. גם שמריה אימבר עמד בתחילה בצל מפאת אחיו נפתלי הרץ ובשנים האחרונות מפאת בנו שמואל יעקב אימבר, שמוניטין יצאו לו בתור משורר בשפה היהודית. מר שמריה אימבר לא קינא לא באחיו ולא בבנו. אדרבא, בבת־צחוק קלה ונעימה, שיש בה אחת מששים משל הבנה פילוסופית ובעיקר משל הרגשת האדם הטוב, הוא טיפח בעצמו את זכרונות אחיו הגדול, היקרים לו מכל. מכיר אני את שמריה אימבר זה יותר משלושים שנה ונעימה היתה הפגישה אתו בשערי ירושלים ונעימה ההרגשה: הנה אדם העומד רבות בשנים על אדמתו וכרוחו אז רוחו עתה.

גם נסיעתו לארץ־ישראל קשורה בזכרון אחיו. בהמלא חמשים שנה לשירת ‘התקוה’ אומר הוא להוציא קובץ שלם של שירי בעל ‘התקוה’, ממיטב שיריו הלאומיים והאנושיים. מפאת נדודיו בחיים לא נתפרסמו שיריו למדי בקהל הרחב וראוי וכדאי הדבר לאסוף אותם. אנו חוגגים בקרוב חג העשר של הכרזת בלפור. ואולם אולי לא פחות כדאי לחוג את זכר השיר שקדם להכרזה בארבעים שנה. כידוע, שהה נפתלי הרץ אימבר גם בארץ מספר שנים. שמריה אימבר אסף גם את הזכרונות האלה ובמחברת אשר אתו בכתובים כתב את תולדות חיי אחיו באופן מפורט וכרונולוגי. יש ענין רב גם בזכרונות האלה.

[ב מרחשון תרפ"ח]

בין אחיו ובנו

ביום ג' באדר־א הגיע הר"ש אימבר לגבורות. השם אימבר נתפרסם, כמובן, על ידי אחיו, המשורר הלאומי נפתלי הרץ אימבר זכרו לברכה, בעל ההימנון הלאומי ‘עוד לא אבדה תקותנו’, המושר כיום בכל בית־ישראל, בארץ ובתפוצות־הגולה, והמשמש כיום פתיחה בכל ערב וערב ל’קול המגן העברי‘. וכאשר עוד לא שקע שמשו של המשורר־האח עלה שמשו של המשורר הבן שמואל יעקב אימבר זכרו לברכה, אשר לגבי מתנת השירה והפרוזה יפה היה כח המשורר־הבן מכח המשורר־הדוד. וכך חי לו ר’ שמריה אימבר כל ימי חייו בקירבת־משפחה עם גדולי־השירה. הוא עצמו אדם צנוע מאד וישר־דרך, מורה לעברית וללימודי־קודש במרבית שנותיו, עסקן ציבור שקדן, לבו תמיד לציון ולמשמר מורשת שירת האח הדגול והבן הנעלה, עוסק באמונה ובאהבה גם בצרכי עניי עם, מעלה לעתים גם ציור פרוזאי נאה על הנייר, שיחתו נאה ומלבבת, נחמד לבריות ואהוב למכיריו, שומר־אמונים לתורה ומצוה – עד מאה ועשרים!

אני מכיר אותו רק חמשים שנה. כשחגונו אז, בשנת תרנ“ח, ב’זבורוב עיר מולדתי' את חג־החשמונאים, טרח הוא ובא מעיירה קרובה להשתתף בחגנו. שבע שמיטות עברו מאז אך לידי שמיטת־ידידות לא באנו ח”ו. יש אשר ימים וארצות הפרידו בינינו, אך לא החלישו את רגשותינו. ועתה בהגיע ידידי הנלבב והנכבד לגבורות זאת בריתי וזאת ברכתי אליו: המשך יבוא, אם ירצה השם!

[אדר־ב תש"ח]

אחר מיטתו

1. בן שמונים ושתים היה כאשר נפטר בירושלים לפני חודש ימים, ביום י"ג סיון. שקטים, צנועים ושתקניים היו חייו ובשתיקה נסתיימו. רק ‘הבוקר’ ו’פוסט' בירושלים כתבו שורות מעטות על מותו. שאר העתונים שתקו כאילו מתוך קשר של שתיקה. שום נקרולוג לא נתפרסם. בשום ועידה ציבורית לא הודיע היושב ראש על פטירתו. אך לאמיתו של דבר לא היה כל קשר של שתיקה. היתה רק הזנחה. חיינו הציבוריים עשירים ונסערים במידה מרובה. כדי להפסיק לרגע את הבהילות, צריך מי שהוא לעשות משהו. ראשית כל צריך להודיע בראדיו. שנית צריך לפרסם מודעות־אבל בעתונים. אדם ההולך להסתלק מן החיים, עליו לדאוג ל’צעדים' אלו, כשם שעליו לדאוג בעוד מועד לשאר צרכי המוות. ר' שמריה לא דאג לכך, וגם בנותיו העדינות לא דאגו לכך. וכך השתררה דומיה מסביב למותו. לאו כל אדם זוכה.

2. אני הכרתיו זה חמישים שנה. נפגשנו לעתים והחוטים הנפשיים לא נקרעו בינינו גם כשעברו שנים רבות ללא פגישה. שמעתי עליו עוד לפני שנפגשנו. עליו ועל אחיו הגדול נפתלי הרץ אימבר, בעל ‘התקוה’. בבית־המדרש הגדול בזבורוב סיפרו, כי בכפר סמוך לזבורוב יש שני אחים עילויים – האחים וואשיטץ. וכן סיפרו, כי בזלוטשוב הקרובה יש שני אחים בעלי כשרון ספרותי: האחים אימבר. הרעיש את הלב בייחוד האח הגדול. שיר ‘התקוה’ עדיין לא נתפרסם. בבית־המדרש קראתי רק את שירו הגדול ‘אוסטריה’, שבגללו קיבל פרס מקיסר פרנץ יוסף. חרוזיו הראשונים של שיר זה אני עוד זוכר בעל־פה. על המחבר הצעיר בן י"ז סיפרו נפלאות.

והשנים עברו. ואני נעשיתי בן ח"י. ואני נעשיתי, בעוונותינו הרבים, עסקן צעיר, הציוני שבזבורוב. ואני מסדר חג החנוכה הראשון בזבורוב. ברוב־עם, במקהלה של חזן, בנאומים. אני הנואם את הנאום החגיגי, ‘פעסטרעדע’ בלעז. ומה גדול תמהוני, כאשר לחגיגה זו בא מן העיר הקרובה ר' שמריה אימבר, בן השלשים. רצה להיות נוכח במאורע הציבורי הזה, בזבורוב.

אז הכרתיו בראשונה: אדם נלבב, טוב־מזג, יקר־מידות, איש אציל ועדין, תמיר, נחמד למראה, לא מתרברב, מוקיר כל כשרון. ומסביב לו הילה של אח משורר גדול, פייטן נודד, שכבר היה בלונדון, בקושטא, בארץ ישראל, חבר ורע לסיר אוליפנט ורעיתו, ועתה הוא נודד ברחבי ארצות הברית.

3. האח הגדול! שני האחים! כמדומה שקשה לתאר ניגוד גדול יותר מאשר שני האחים האלה, נפתלי הרץ ושמריה. שוא נע ושוא נח. האחד פינומין. מלאך הגאוניות נגע בו, בשרביט־הזהב אשר בידו, עוד בשחרית־ימיו, ומן אז נעדר מנוחה כל ימי־חייו. הוא מתפרץ לכל צד. הוא תר בכל רחבי הספרות והעולם. הוא אינו מוצא מנוחה לנפשו, הוא אינו מרכין ראשו לפני מישהו, ולבסוף הוא נותן בכוס עינו כדי להשביח את סערת־נפשו. ולעומתו האח הצעיר סמל ההרמוניה, השקט, השלוה. שיקול הדעת ואחריות בכל מצעדיו. גם הוא אינו נעדר כשרון הפיוט והספרות. הוא מעלה לפעמים על הכתב סיפורים קטנים, טובים, נוחים, אך ללא כל התפרצות, ללא כל גאוניות. יהודי טוב, נעים, ירא־שמים, שומר־מצוה ואוהב־מצוה ושמחה־של־מצוה. נהנה מן המצוות, מן השבת, מן המועדים, מן התפילה בחול ובחג ומכל שכן בימים נוראים. יהודי טוב! יהודי תכשיט וקישוט!

ועם כל הניגוד – מה גדלה האהבה ביניהם! זה האח הגדול, הנודד, השוקע גם במסתרי־הקבלה, הנותן גם בכוס עינו – הוא אינו שוכח את אחיו שמריהו. הוא שומר על אהבתו כעל אוצר יקר. הוא שולח לו כתבי־יד וגם כל מה שמפרסם בדפוס. גם בלועזית. ושמריה שומר את כל אלה מכל משמר. הוא נעשה נושא־כליו של אחיו. הוא רואה בזה את יעודו בחיים. נפתלי הרץ מפזר ומבזבז, הוא שר ורן כמו הצפור בשמים, ושמריה אוסף ואוצר ואוגר ואורז. הוא רואה בזה חובה קדושה. לכך נוצר.

4. כן, הוא היה אח למשורר גדול, מופלא, שזנגויל קרבהו ואולי גם תיאר אותו בסיפוריו מטיפוסי־הגיטו. אך לא יצאו שנים מרובות ור' שמריה שלנו היה גם אב למשורר גדול: שמואל יעקב. הקדוש־ברוך־הוא ברך את ר' שמריה ברעיה יקרה וזו ילדה לו בנים ובנות מן המובחר. אחד הבנים נפשו חשקה במדע, ברפואה, וברבות הימים נעשה – היהודי מגליציה למנהל בית־חולים גדול בטורין שבאיטליה. 250 מיטות. הבן השני, שמואל יעקב, יש לו גם כן זיקה למדע, לפרוזה, לביקורת, לפובליציסטיקה, אך משתלט בו המשורר. כמשורר אפשר שהוא עולה על דודו הגדול. פרוזה הוא כותב בפולנית נחמדה, אך שירה הוא כותב באידיש נחמדה. הוא משורר ציון באידיש. ‘היימליעדער’ (שירי מכורה) שלו שכתב אחר ישיבה בארץ הם ‘שם דבר’ וגם יצירות אחרות. יצאו לו מוניטין טובים.

5. ר' שמריהו איש הששים עולה ארצה. חתנו ר' חנוך ילון, הבלשן המדקדק המפואר, שמשנתו קב ונקי, מקבלו בזרועות פתוחות. אך ר' שמריה ממאן לשבת בטל. הציוני הותיק, אחיו של בעל ‘התקוה’ ואביו של בעל ‘שירי מכורה’ מוצא לו גם בירושלים פינה צנועה לעבודה ציונית. הוא מארגן במשך שנים בבתי־הספר את תרומות־הילדים לטובת הקרן הקימת. במשך שנים. אחר־כך כשהוא הולך ונחלש הוא מוסר עבודה זו לאחרים. העבודה מתרחבת ומשגשגת וכדרך העולם שוכחים את המארגן הראשון.

בינתיים אין הוא שוכח את יעודו בחיים, הוא מוציא קובץ שירי בעל ‘התקוה’, כותב את זכרונותיו, מביא אותי לכתוב מבוא לקובץ. ביאליק עוזר ומסייע.

וכך לכאורה הכל הולך למישרים. והנה עננים עולים להקדיר את שמי חייו. הבן האחד, הרופא המהולל, עולה ירושלימה, חולה מחלה קשה, ומסיים את שירת חייו ב’ביקור חולים‘. ר’ שמריה מלווה אותו לבית עולמו…

ובאה מהלומה קשה עוד יותר. פרץ הנאצי לגאליציה ורצח את הבן המשורר. שנים עוד קיוה ר' שמריה, אך לבסוף נתגלה לו הסוף המר.

קודר ושחוח התהלך אך התחזק ביעודו. שנים טרח להוצאת ‘כל שירי נפתלי הרץ אימבר’. בסבלנות אין קץ אסף כל שיר, טרח למצוא מו“ל. המו”ל מרדכי ניומן עשה את הדבר הכביר הזה. זה נמשך שנים. בשכבו על ערש דווי, אשר ממנו לא ירד עוד, הופיע סוף סוף הספר הגדול, רב השירה והתוכן. גדולה היתה נחמת ר' שמריה בהחזיקו בידיו הרועדות את ספר השירים של אחיו, שהיה גם ספר־חייו – ויעצום את עיניו לנצח. ביום י“ג סיון תש”י.

שלום לעפרך, ידיד וותיק ויקר־רוח!

[יט תמוז תש"ו]

שמו – ר' בן־ציון אלפס – אינו ידוע לאנשי שלומנו. יריעות־ספרותנו כל־כך רחבו ונסבו, עד שאפשר שאיש אשר אצבעותיו כתבו והמו“לים פירסמו ששים ספריו, בעברית וביידיש, והוא גם הגיע לתשעים, ובכל־זאת שמו לא יהא ידוע לאנשי־שלומנו. כי הוא כאילו חי ופעל בשטח העממי, באותו השטח, שבו כתבו את ‘צאנה וראנה’ ואת ‘נחלת צבי’, וסיפורים עממיים ודרשות עממיות. אך מהלכים היו לספריו והם חדרו לשכבות עמוקות והם חרשו שם תלמים בלבבות. הרומן הגדול שלו ‘מעשה אלפס’ בשלושה־עשר חלקיו נפוץ גם הוא והמו”ל ראה שכר בעמלו. עד היום יש לו לישיש המכובד חולשה ידועה למין החלש. חולשה להבין את נשמת המין ההוא, חולשה לחנך אותו להשפיע עליו. במה? בודאי ביראת ה' ובאהבת תורתו. חולשה זו הביאתו בודאי לחבר את רוב־ספריו באותה שפה. הוא רצה להשפיע בכתב ובעל־פה. בשבת היה עוד בזמן האחרון אוסף את נשי ישראל ב’עזרת־נשים' והוא עומד בבית־הכנסת ודורש לפניהן בפרשת־השבוע, כשהוא מעטיף אותה גם בספירי־הסיפור. אכן אורח־חיים לא־רגיל. לפני שבעים שנה הוא אומר לאשתו הצעירה, שהוא נוסע לאודיסה לקנות סחורה לחנות וקם ונוסע יהודי יחידה באניה – ירושלימה. כשאשתו אינה רוצה בשום־אופן לבוא אליו, הוא חוזר אליה, נעשה מגיה בבית־דפוס, נעשה מחבר, נעשה בעל־בית־חרושת וסופו חוזר ירושלימה. ועונג הוא לפגוש אותו כיום מתהלך בחוצותיה, כשגבו מתחיל אמנם מתכופף קמעא תחת תשע עשרות השנים. עונג להביט אל קומתו ההדורה, אל הדרת פניו, עונג לקרוא גם את ספרו האחרון, שיצא זה עתה: אותו הרומנטיקון לאהבת־הבורא והתורה, לאהבת־ישראל וארץ־ישראל, אותו כוח־הדמיון המשעשע והמשתעשע, אותה אמונת־תום ביצר הטוב של האדם, והדעת גם במעללי יצר הרע, ועם כל זה רצון עז להמשיך וללחום ולפעול ולהשפיע עד תום הנשימה האחרונה. רכב וצלח, ר' בן־ציון, לקראת המאה! כה נאה וכה יאה!

[מרחשון־כסלו תש"א]

הוא היה ממבשריה של הספרות העברית החדשה לפני ארבעים וחמש שנים, מעסקניה וממתווכיה, ממלאכיה הטובים והחרוצים. המדובר הוא על מדינת גליציה באותם הימים ועל העיר לבוב, עיר־המטרופולין, שהוא שכן כבוד בה, – על אותה מדינה שהיתה שכנה לרוסיה הגדולה עם מרכזי־התרבות והספרות שבה, עם ‘תושיה’ ו’אחיאסף‘, עם ‘המליץ’ ו’הצפירה’ היומיים, עם תנועת חיבת־ציון שבה.

המדובר הוא על אותן השנים של לבלוב־תנועה דומה לה בגליציה זו עם הופעת להקה של אישים חדישים, של צעירים חדשים, מבשרי המחר – של שלמה שילר ואדולף שטאנד, של אלפרד נוסיג והאחים קורקיס, של דוד ניימארק ויהושע טהון, של גרשון ציפר – וגרשם באדר. זה האיש באדר שרת את התנועה בשתי לשונות: באידיש ובעברית כאחת. הוא היה ‘מוצלח’. בנסיונות בלטריסטיים עלה אולי עליו יצחק פרנהוף, בעל החוברות ‘ספרי שעשועים’. ואולם הוא היה איש־הקומבינציות. הוא ידע להוציא מים מחלמיש־צור, הוא ידע להוציא מיני עתונים ולוחות השנה בשתי השפות, שאנו צעירי־הדור של אותה תקופה ראשונה, חיכינו להם באי־סבלנות. כסף בודאי לא היה לו, והשוק היה בודאי מצומצם ומוגבל עד־מאד, והוא הוציא והוציא. עתים הוציא חוברות כגרוגרת דר' צדוק, בת חצי הגליון האחת. אבל היה לו איזה חוש מיוחד, חוש הפרופאגאנדיסט מלידה ומטבע, לבחור ולשים בכליו את החומר הרענן, המלבלב, המגרה, המשכר, המפתה והמקסים. כל מלה לא ירדה לטמיון אלא למעמקי הלב והרגש, קנתה שביתה בנפשנו, ליותה אותנו בחלומנו. במלה אחת: השפעתו עלינו (כמדריך בלתי־נראה ובלתי־ממלל, כמתווך, כבא־כח) היתה עצומה.

הוי, הימים הטובים ההם, המתוקים! הוי, האותיות הנחמדות ההן, המלבבות! אזכרה גם פגישותי אתו, אגב קניית חוברת ראשונה של טשרניחובסקי, בהוצאת ‘תושיה’ וכדומה. פגישות מעטות מאד, שתים־שלוש. אבל הן עשו רושם באשר היה אתו סממן מיוחד: פיקחות והוּמוֹר. לא כאברהם קורקיס העומד בדחילו ובדביקות. אף לא כדוד מאלץ איש האופקים הרחבים, אלא אדם עם צחוקו. אדם הנהנה מחזיון זה הנקרא עולם וחיים ותנועה עברית־ציונית. אף הוא היה מן השושבינין שלי להיכל־הספרות. לימים נמלך ונסע לאמריקה והתחילה אתו פרשה חדשה ומאז אבד מחוג מבטי, אך לא מזכרוני. ובחג יובל השבעים ראוי לנו לזכור את האיש ואת שירותו בימי האביב והצמיחה.

[תרצ"ט]

הוא לא היה אלא גליצאי. הוא לא היה אלא אחד מאלה, שאהבו אהבת־תאוה את קסם המלה העברית, את הספרות העברית החדשה. הוא לא היה אלא אחד מאלה, שבישרו את בואה בחוג ארץ־מולדתו, אחד מאלה שגיפפו וליטפו את היציר החדש בעודו אולי בחיתוליו וראו בו חזות־הכל. הוא לא היה אלא מאלה עשרות האנשים אשר ניסו, בזה אחר זה, לבצר מקום בגליציה המסכנה לספרות זו, ליצור לה שם מרכז חדש, מקומי. קדמו לו כמה וכמה וגם באו אחריו כמה וכמה. קדם לו גם גרשום באדר בזריזותו המולי"ת. קדם לו אפילו שאלתיאל אייזיק גרבּר ב’אוצרי הספרות' כבדי־המשקל, המלאים להם תורה וחכמה וגם סיפורים ושירים. נסיונו של פרנהוף לא היה באמת גדול ביותר. הוא קנה לו את עולמו בתוכנו, הגליצאים, בעיקר באותם ‘ספרי שעשועים’, שלא היה בהם לא תורה ולא חכמה אלא דוקא מן אותו ‘מדור התחתון ביותר של המחשבה וההרגשה התרבותית’, (ביאליק, ‘הלכה ואגדה’), שכל הלקט בתרמילו לא היה אלא ציורים, ומעט מן המעט גם מאמרים. וגם אלו באמת לא מן ה’ארטילריה הכבדה', המטילה אימה, רצינות שברצינות, אלא דוקא מן הקל, מן המפזז והמכרכר, מן ‘המשעשע’. שם, בחוברות קטנות, רזות וצנומות אלו, שבכל־זאת בלעו את מעט הזהובים של פרנהוף, הדפיס טשרניחובסקי את ‘נצאה, נגורה שאננים’ שלו, הדפיס ברדיצ’בסקי רשימות על ארבע אבות בעולם החסידות, רשימות שהטילו סערה קלה באותן הצלוחיות הגליציאות, הדפיס בריינין את ציורו ‘אבי זקני’, הדפיס קלוזנר מאמר מענין על אודות התירגומים וערכם לבנין ספרותנו. ומסביבם המו, רגשו עוד איזו פרחי־סופרים מרוסיה, איזו פרחי־סופרים מגליציה. לא חסר אפילו תירגום משירי שילר, כנהוג בגליציה משנים קדמוניות:

עֲלֵי מַבּוּעַ יָשַׁב לוֹ הַנַּעַר

וּלְכוֹתֶרֶת קָלַע לוֹ פְּרָחִים

וביחד היו אלה ל’ספרי־שעשועים'.

גדולות לא עשה לא בהוצאה זו ולא בהבאות אחריה וגם לא בנסיונותיו הספרותיים, למרות שהיה בהם גם דבר־מה שהבטיח. גדולות לא עשה שום גליצאי. הכנור הראשון היה מהם והלאה. מאותו הזמן של קרוכמל, שלמה יהודה רפפורט, שמשון בלוך הלוי, אֶרטר, לטריס, יהושע השיל שור וחבריהם לא האירה עוד ההצלחה את פניה לגליציה, לא הצליחה גליציה להיות מרכז ספרותי לעצמה. בכל אלה הנסיונות לחדש ימיה כקדם, שלא חדלו מעולם, יש מן הטרגיקומיות, מן הדון־קישוטיות. עמלים בני־אדם, שכנראה יש להם איזו יסוד נפשי משלהם, ליצור להם את ביטויים העצמי וכל עמלם אינו אלא סיזיפי. לשוא. הביטוי המיוחד נשאר תקוע להם בגרונם, לא לבלוע ולא להקיא. הביטוי השליט, המכריע מתפרץ מחוץ־לארץ, מקרקע נפשית אחרת. ואף הוא בא, באותן השנים, למקוטעים, באורח־נס ודרך־פלא, במידה מספיקה כדי להראות על הגדולות הנעשות שם, מעבר לגבולין.

ובמידה בלתי־מספיקה כדי לשתף את הגליצאי למלאכת מחשבת החדשה. בעיר מולדתי נמצאו עוד ספרי ‘השחר’. שהרי אלו יצאו בוינא, מכאן ואילך נזדמנו רק ספרים בודדים וחוברות בודדות. נעשתה שלטת ההרגשה, כי קורי הארג החדש של הספרות נמצאים במדינות רחוקות, והרגשה זו העיקה ביחוד על אנשים של שאר־רוח ועצרה בעדם מהתיצב במערכה מתוך אותה מידת הביישנות הגליציאית, ששמא אינם בקיאים כל צרכם ב’מלה האחרונה' של הספרות. רק אלה, שנשאו את רגליהם ונדדו בעצמם מחוץ לגבול ונתודעו אל ‘מלה אחרונה’ זו, מבצרים להם מקום בהיכל הספרות. אופיי הוא הדבר, שכמעט כל משפחת־סופרים זו הם בעלי המאמר והמסה: ברנפלד, מלטר, ניימארק, אהרנפריז, טהון ועוד. בראנדשטטר וזילברבוש הם בכלל בחינת יוצא דופן, ועגנון שייך לדור השני. אבל אלה ואלה נחשבים שוב על מרכזים אחרים. אפילו כאשר הגליצאים מצליחים כבר להכנס ישר, עוד בשבתם על אדמתם, לעולם הספרות גם אז אינם באים בחשבון בשביל הנסיון המקומי. כי הנסיון המקומי מן ההכרח שהיה צר ופעוט ולא היה ביכלתו להספיק מקום ואויר בעד אלה שכבר גדלו והבשילו פירותיהם. ‘ולא נשאה אותם הארץ לשבת יחדו’. כי הציבור המקומי לא הספיק קהל־קוראים לא במובן הכמות ולא במובן האיכות לנסיונות החדשים. כי הציבור המקומי החדש, למרות כל תרועות התחיה, למד פולנית, דיבר פולנית וקרא פולנית. והציבור הישן בראשית התקרבותו לספרות החדשה אהב את שולמן ואת מאַפו ואת גורדון ואת סמולנסקין, וזרה היתה לו ‘אמנות לשם אמנות’ וסלסולי־הציור ודיוקי־הלשון החדשים. ובכל אלה הטיל איצי פרנהוף איזו סערה בלבבות הדור הצעיר. אותן חוברות קטנות, שפיזר אותן, כזורע זרע, על פני כל המדינה, בישרו איזו אביב חדש והקסימו את הלב. לא תורה, לא חכמה, לא מדע, אלא דוקא סיפור קטן ושיר קטן ובתוֶך איזה מאמר. אבל דוקא דבר זה, קלות זו משכה והבטיחה דבר מה. מי יודע: אילו המשיך אז פרנהוף הוצאה זו, אילו היה לו כוח להמשיך, אפשר שבכל אלה היה מצליח. אפשר שהיה מחנך סופרים ומעמיד סופרים בארצו. גדול כוח הדוגמא. אחרי גולדפאדן היו זמן רב הרבה גולדפאדנים, ורק גולדפאדנים, אחרי ביאליק שרו הרבה אַ־לאַ־ביאליק. אחרי מנדלי קל לחרוש בסגנונו. בגליציה חסרה הדוגמא. אילו הוציא פרנהוף במקום חמש חוברות חמישים חוברות ‘ספרי שעשועים’, אפשר שהיה מתבצר באמת מרכז חדש לספרות החדשה בגליציה המסכנה. דא עקא, כי רחוקה אצלנו בגליציה הדרך מן היחידות לעשרות. ולא רק אצלנו בגליציה.

בן חמישים שנה היה במותו. ידיעה זו על דבר מותו בשנות המלחמה בעיר סטאניסלב נתגלגלה הנה לארץ־ישראל דרך נקרולוג של באדר בעתון ז’רגוני באמריקה. בינתיים נכנסה גליציה לפולין המדינה. נהרסו הגבולין. גליציה ופולין חדא היא. אין עוד צורך ב’ספרי שעשועים' מיוחדים, היאור הגליצאי נצטרף לנהר גדול. הבה ונראה את הדגים החדשים אשר ידגו מעתה בקרב הארץ.

[תר"ף]