רקע
ר' בנימין
שמריהו אימבר: עם יובלה של 'התקוה'
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

השנה מלאו חמשים שנה למיום אשר נפתלי הרץ אימבר כתב את שיר ‘התקוה’ לבקשתו של ברוק, יהודי לאומי. הרבה שירים לאומיים כתב המשורר הנודד בשלשת חלקי תבל, שבהם תעו רגליו. ואולם מכולם לא נתחבב על הקהל אלא שיר ‘התקוה’ שנעשה ההימנון הלאומי שלנו, שבו אנו מסיימים את אסיפותינו הציבוריות ושלכבודו אנו כולנו קמים על רגלינו ומנסים לעמוד מספר רגעים ישרות וקוממיות – כדרך העמים. השיר הזה נתחבב אפילו על מחברו בעודו מתהלך עלי אדמות. הוא היה רגיל לבוא אל האסיפות הציוניות, ממתין ומצפה לדברי הנואמים, שלא תמיד היו בהם מחשבה ושירה, עד שהגיעה פרשת ‘התקוה’. מספרים, שבשעת מיתתו נכנס אליו אחד ממכיריו אשר קולו נעים ויודע פרק בשיר ואימבר בקשהו, כי ישיר לו את ‘התקוה’, ועד שהגיע הלז לאמצע השיר יצאה נשמתו של נפתלי הרץ אימבר.

את חייו נסיתי לשרטט פעמים: ב’המעורר' וב’התקופה'. בינתים נוסף עוד חומר מעניין ומן הראוי לשוב אל הנושא הזה. ואולם כאן מחובתי להעיר, שנמצא כעת בארץ אורח נכבד הקשור אל בעל ‘התקוה’: אחיו שמריה אימבר. גם הלה משך בימי חייו בעט־סופרים ואולם קרהו מה שקרה לבנו של מנדלסון – בתחילה היה בנו של הפילוסוף המפורסם ולאחר־כך היה אביו של הקומפוזיטור המפורסם. גם שמריה אימבר עמד בתחילה בצל מפאת אחיו נפתלי הרץ ובשנים האחרונות מפאת בנו שמואל יעקב אימבר, שמוניטין יצאו לו בתור משורר בשפה היהודית. מר שמריה אימבר לא קינא לא באחיו ולא בבנו. אדרבא, בבת־צחוק קלה ונעימה, שיש בה אחת מששים משל הבנה פילוסופית ובעיקר משל הרגשת האדם הטוב, הוא טיפח בעצמו את זכרונות אחיו הגדול, היקרים לו מכל. מכיר אני את שמריה אימבר זה יותר משלושים שנה ונעימה היתה הפגישה אתו בשערי ירושלים ונעימה ההרגשה: הנה אדם העומד רבות בשנים על אדמתו וכרוחו אז רוחו עתה.

גם נסיעתו לארץ־ישראל קשורה בזכרון אחיו. בהמלא חמשים שנה לשירת ‘התקוה’ אומר הוא להוציא קובץ שלם של שירי בעל ‘התקוה’, ממיטב שיריו הלאומיים והאנושיים. מפאת נדודיו בחיים לא נתפרסמו שיריו למדי בקהל הרחב וראוי וכדאי הדבר לאסוף אותם. אנו חוגגים בקרוב חג העשר של הכרזת בלפור. ואולם אולי לא פחות כדאי לחוג את זכר השיר שקדם להכרזה בארבעים שנה. כידוע, שהה נפתלי הרץ אימבר גם בארץ מספר שנים. שמריה אימבר אסף גם את הזכרונות האלה ובמחברת אשר אתו בכתובים כתב את תולדות חיי אחיו באופן מפורט וכרונולוגי. יש ענין רב גם בזכרונות האלה.

[ב מרחשון תרפ"ח]


בין אחיו ובנו


ביום ג' באדר־א הגיע הר"ש אימבר לגבורות. השם אימבר נתפרסם, כמובן, על ידי אחיו, המשורר הלאומי נפתלי הרץ אימבר זכרו לברכה, בעל ההימנון הלאומי ‘עוד לא אבדה תקותנו’, המושר כיום בכל בית־ישראל, בארץ ובתפוצות־הגולה, והמשמש כיום פתיחה בכל ערב וערב ל’קול המגן העברי‘. וכאשר עוד לא שקע שמשו של המשורר־האח עלה שמשו של המשורר הבן שמואל יעקב אימבר זכרו לברכה, אשר לגבי מתנת השירה והפרוזה יפה היה כח המשורר־הבן מכח המשורר־הדוד. וכך חי לו ר’ שמריה אימבר כל ימי חייו בקירבת־משפחה עם גדולי־השירה. הוא עצמו אדם צנוע מאד וישר־דרך, מורה לעברית וללימודי־קודש במרבית שנותיו, עסקן ציבור שקדן, לבו תמיד לציון ולמשמר מורשת שירת האח הדגול והבן הנעלה, עוסק באמונה ובאהבה גם בצרכי עניי עם, מעלה לעתים גם ציור פרוזאי נאה על הנייר, שיחתו נאה ומלבבת, נחמד לבריות ואהוב למכיריו, שומר־אמונים לתורה ומצוה – עד מאה ועשרים!

אני מכיר אותו רק חמשים שנה. כשחגונו אז, בשנת תרנ“ח, ב’זבורוב עיר מולדתי' את חג־החשמונאים, טרח הוא ובא מעיירה קרובה להשתתף בחגנו. שבע שמיטות עברו מאז אך לידי שמיטת־ידידות לא באנו ח”ו. יש אשר ימים וארצות הפרידו בינינו, אך לא החלישו את רגשותינו. ועתה בהגיע ידידי הנלבב והנכבד לגבורות זאת בריתי וזאת ברכתי אליו: המשך יבוא, אם ירצה השם!

[אדר־ב תש"ח]


אחר מיטתו

1. בן שמונים ושתים היה כאשר נפטר בירושלים לפני חודש ימים, ביום י"ג סיון. שקטים, צנועים ושתקניים היו חייו ובשתיקה נסתיימו. רק ‘הבוקר’ ו’פוסט' בירושלים כתבו שורות מעטות על מותו. שאר העתונים שתקו כאילו מתוך קשר של שתיקה. שום נקרולוג לא נתפרסם. בשום ועידה ציבורית לא הודיע היושב ראש על פטירתו. אך לאמיתו של דבר לא היה כל קשר של שתיקה. היתה רק הזנחה. חיינו הציבוריים עשירים ונסערים במידה מרובה. כדי להפסיק לרגע את הבהילות, צריך מי שהוא לעשות משהו. ראשית כל צריך להודיע בראדיו. שנית צריך לפרסם מודעות־אבל בעתונים. אדם ההולך להסתלק מן החיים, עליו לדאוג ל’צעדים' אלו, כשם שעליו לדאוג בעוד מועד לשאר צרכי המוות. ר' שמריה לא דאג לכך, וגם בנותיו העדינות לא דאגו לכך. וכך השתררה דומיה מסביב למותו. לאו כל אדם זוכה.

2. אני הכרתיו זה חמישים שנה. נפגשנו לעתים והחוטים הנפשיים לא נקרעו בינינו גם כשעברו שנים רבות ללא פגישה. שמעתי עליו עוד לפני שנפגשנו. עליו ועל אחיו הגדול נפתלי הרץ אימבר, בעל ‘התקוה’. בבית־המדרש הגדול בזבורוב סיפרו, כי בכפר סמוך לזבורוב יש שני אחים עילויים – האחים וואשיטץ. וכן סיפרו, כי בזלוטשוב הקרובה יש שני אחים בעלי כשרון ספרותי: האחים אימבר. הרעיש את הלב בייחוד האח הגדול. שיר ‘התקוה’ עדיין לא נתפרסם. בבית־המדרש קראתי רק את שירו הגדול ‘אוסטריה’, שבגללו קיבל פרס מקיסר פרנץ יוסף. חרוזיו הראשונים של שיר זה אני עוד זוכר בעל־פה. על המחבר הצעיר בן י"ז סיפרו נפלאות.

והשנים עברו. ואני נעשיתי בן ח"י. ואני נעשיתי, בעוונותינו הרבים, עסקן צעיר, הציוני שבזבורוב. ואני מסדר חג החנוכה הראשון בזבורוב. ברוב־עם, במקהלה של חזן, בנאומים. אני הנואם את הנאום החגיגי, ‘פעסטרעדע’ בלעז. ומה גדול תמהוני, כאשר לחגיגה זו בא מן העיר הקרובה ר' שמריה אימבר, בן השלשים. רצה להיות נוכח במאורע הציבורי הזה, בזבורוב.

אז הכרתיו בראשונה: אדם נלבב, טוב־מזג, יקר־מידות, איש אציל ועדין, תמיר, נחמד למראה, לא מתרברב, מוקיר כל כשרון. ומסביב לו הילה של אח משורר גדול, פייטן נודד, שכבר היה בלונדון, בקושטא, בארץ ישראל, חבר ורע לסיר אוליפנט ורעיתו, ועתה הוא נודד ברחבי ארצות הברית.

3. האח הגדול! שני האחים! כמדומה שקשה לתאר ניגוד גדול יותר מאשר שני האחים האלה, נפתלי הרץ ושמריה. שוא נע ושוא נח. האחד פינומין. מלאך הגאוניות נגע בו, בשרביט־הזהב אשר בידו, עוד בשחרית־ימיו, ומן אז נעדר מנוחה כל ימי־חייו. הוא מתפרץ לכל צד. הוא תר בכל רחבי הספרות והעולם. הוא אינו מוצא מנוחה לנפשו, הוא אינו מרכין ראשו לפני מישהו, ולבסוף הוא נותן בכוס עינו כדי להשביח את סערת־נפשו. ולעומתו האח הצעיר סמל ההרמוניה, השקט, השלוה. שיקול הדעת ואחריות בכל מצעדיו. גם הוא אינו נעדר כשרון הפיוט והספרות. הוא מעלה לפעמים על הכתב סיפורים קטנים, טובים, נוחים, אך ללא כל התפרצות, ללא כל גאוניות. יהודי טוב, נעים, ירא־שמים, שומר־מצוה ואוהב־מצוה ושמחה־של־מצוה. נהנה מן המצוות, מן השבת, מן המועדים, מן התפילה בחול ובחג ומכל שכן בימים נוראים. יהודי טוב! יהודי תכשיט וקישוט!

ועם כל הניגוד – מה גדלה האהבה ביניהם! זה האח הגדול, הנודד, השוקע גם במסתרי־הקבלה, הנותן גם בכוס עינו – הוא אינו שוכח את אחיו שמריהו. הוא שומר על אהבתו כעל אוצר יקר. הוא שולח לו כתבי־יד וגם כל מה שמפרסם בדפוס. גם בלועזית. ושמריה שומר את כל אלה מכל משמר. הוא נעשה נושא־כליו של אחיו. הוא רואה בזה את יעודו בחיים. נפתלי הרץ מפזר ומבזבז, הוא שר ורן כמו הצפור בשמים, ושמריה אוסף ואוצר ואוגר ואורז. הוא רואה בזה חובה קדושה. לכך נוצר.

4. כן, הוא היה אח למשורר גדול, מופלא, שזנגויל קרבהו ואולי גם תיאר אותו בסיפוריו מטיפוסי־הגיטו. אך לא יצאו שנים מרובות ור' שמריה שלנו היה גם אב למשורר גדול: שמואל יעקב. הקדוש־ברוך־הוא ברך את ר' שמריה ברעיה יקרה וזו ילדה לו בנים ובנות מן המובחר. אחד הבנים נפשו חשקה במדע, ברפואה, וברבות הימים נעשה – היהודי מגליציה למנהל בית־חולים גדול בטורין שבאיטליה. 250 מיטות. הבן השני, שמואל יעקב, יש לו גם כן זיקה למדע, לפרוזה, לביקורת, לפובליציסטיקה, אך משתלט בו המשורר. כמשורר אפשר שהוא עולה על דודו הגדול. פרוזה הוא כותב בפולנית נחמדה, אך שירה הוא כותב באידיש נחמדה. הוא משורר ציון באידיש. ‘היימליעדער’ (שירי מכורה) שלו שכתב אחר ישיבה בארץ הם ‘שם דבר’ וגם יצירות אחרות. יצאו לו מוניטין טובים.

5. ר' שמריהו איש הששים עולה ארצה. חתנו ר' חנוך ילון, הבלשן המדקדק המפואר, שמשנתו קב ונקי, מקבלו בזרועות פתוחות. אך ר' שמריה ממאן לשבת בטל. הציוני הותיק, אחיו של בעל ‘התקוה’ ואביו של בעל ‘שירי מכורה’ מוצא לו גם בירושלים פינה צנועה לעבודה ציונית. הוא מארגן במשך שנים בבתי־הספר את תרומות־הילדים לטובת הקרן הקימת. במשך שנים. אחר־כך כשהוא הולך ונחלש הוא מוסר עבודה זו לאחרים. העבודה מתרחבת ומשגשגת וכדרך העולם שוכחים את המארגן הראשון.

בינתיים אין הוא שוכח את יעודו בחיים, הוא מוציא קובץ שירי בעל ‘התקוה’, כותב את זכרונותיו, מביא אותי לכתוב מבוא לקובץ. ביאליק עוזר ומסייע.

וכך לכאורה הכל הולך למישרים. והנה עננים עולים להקדיר את שמי חייו. הבן האחד, הרופא המהולל, עולה ירושלימה, חולה מחלה קשה, ומסיים את שירת חייו ב’ביקור חולים‘. ר’ שמריה מלווה אותו לבית עולמו…

ובאה מהלומה קשה עוד יותר. פרץ הנאצי לגאליציה ורצח את הבן המשורר. שנים עוד קיוה ר' שמריה, אך לבסוף נתגלה לו הסוף המר.

קודר ושחוח התהלך אך התחזק ביעודו. שנים טרח להוצאת ‘כל שירי נפתלי הרץ אימבר’. בסבלנות אין קץ אסף כל שיר, טרח למצוא מו“ל. המו”ל מרדכי ניומן עשה את הדבר הכביר הזה. זה נמשך שנים. בשכבו על ערש דווי, אשר ממנו לא ירד עוד, הופיע סוף סוף הספר הגדול, רב השירה והתוכן. גדולה היתה נחמת ר' שמריה בהחזיקו בידיו הרועדות את ספר השירים של אחיו, שהיה גם ספר־חייו – ויעצום את עיניו לנצח. ביום י“ג סיון תש”י.

שלום לעפרך, ידיד וותיק ויקר־רוח!

[יט תמוז תש"ו]


המלצות קוראים
תגיות