רקע
ר' בנימין
נפתלי הירץ אימבר: יזכור
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

מכתב אל ח. ב. צלאל

חביבי! האם רשאי אדם מישראל לעורר נשכחות? להגות בספר עברי שנדפס זה כמה, כמה בשנים ולא נודע בקהל ובמשך כל השנים לא נדפסה גם מלה אחת על אודותיו? שם המחבר: נ. ה. אימבר, ושם הספר: ‘ברקאי’, וברצוני להביא פה כל מה שכתוב בשער הספר, מפני ששער זה אוריגינלי הוא במקצת וזר במקצת לנו ה’אירופאים' והמודרנים והנימוסיים. וזהו מה שכתוב על השער: ‘ברקאי (החדש), כולל שירים על ישראל ועל תקותו בשם א) מלכיות, ב) זכרונות, ג) שופרות, ד) שירים שונים, אשר שר המשורר הלאומי הנודע, הפרופיסור נפתלי הירץ אימבר, יליד עיר זלוטשוב, בגליציה בעל השירים ‘עוד לא אבדה תקותנו’, ‘משמר הירדן’, ‘קדימה’ ועוד. יוצא לאור ע“י אחי המשורר מרדכי שמריהו אימבר, זלוטשוב, דפוס ווילהעלם צוקקארקאנדעל, בשנת תר”ס לפ"ק’ – קובץ השירים הזה היה מוקדש להציונים


הָאוֹמְרִים: אֶחָד אֵל

וְאַחַת אֶרֶץ הַפְּלָאִים.


בראש הספר כתובות תולדותיו של אימבר, אלא שהן שטחיות במאד ונותנות לנו רק את המסגרת החיצונית של נדודיו וטלטוליו, של זו ה’נדידה המגוכחת והבלתי־תכליתית ממקום למקום‘. לידה בשנת 1856. ז’ שנים – בקיאות בתלמוד ומדרש והתודעות עם הזוהר, י“ב שנה – ידיעת בעל־פה את התנ”ך, לימוד אשכנזית ו’כבר שר בשירים על הדר הטבע וביותר על ציון וחרבותיה‘. בשנת 1874 מת עליו אביו ומתחילים הנדודים. ובכן ויסע מזלוטשוב ויחן בוינה, בפסט, בברלין, בפאריס, בקושטא, בירושלים, בארץ מצרים, בלונדון וכו’ וכו'. באמריקה נשא אשה שנתגיירה. בבוסטון הוציא לאור ירחון ‘Uriel’ ‘חכמות נסתרות בחקר שדי’. ופירסם כמה ספרים באנגלית.

מהו ערכו הפיוטי של אימבר? יש אשר הייתי אומר: אימבר אינו משורר, אבל הוא משורר לאומי. לא יתכן, אומר בראנדס בספרו ‘לורד ביקונספילד’, כי כל אלה המצפצפים על־דבר האביב והפרחים והשושנים ייקראו בשם משוררים, ודיזרעאלי, שברא בדמיונו עולמות וחיים, לא יקרא בשם הזה. דומה אני גם־כן, כי אדם, אשר את שיריו ישירו בכל תפוצות־הגולה: אדם כזה בודאי משורר הנהו. אותה הקלות שבחרוזיו מעידה על כשרונו. מעוף וטיסה לחרוזים האלה. כשטף מים כבירים עוברים החרוזים האלה, ונדמה לך, שהם נושאים אותך על כנפי השירה הלאה, הלאה… ודבר זה ברי הוא: אימבר אין לו שום חלק וצד של שותפות עם העבריה וספרותה ברוסיה. דבר זה יש לדרוש לשבח בשעה שהוא מתראה כבן־חורין ומסתכל לעצם־הדברים וקורא להם בשמם האמיתי, בלי שום יחס לימין או לשמאל; בשעה שהוא כל כך זר לנו, בני העוני, הצער ועקת־הלב; בשעה שהוא נדמה לנו כמי ש’נברא בצלם של שמעון בן־גיורא ושמעון בר־כוכבא‘: שלם בנפשו ובגופו בלי שמץ מן ה’אדם הטראגי, האדם מתחתיות, של המרתף האפל’. נדמה לי, כי המשורר הנהו בחינת אותו הילד בבדותה של אנדרסן, שרואה מה שאחרים רואים (או אינם רואים) ומגיד מה שאינם מגידים. אולי בבחינה זו קרא אֶמרסון למשורר: קורא־שמות. אני מרגיש מעין זה גם באותו החרוז: ‘עוד נוכל קוות גם היום, כי ירחמנו אל זועם’. אינו־משורר, בעצם, היה בשיר זה שם קטורה באף אל אלהי ישראל… אבל בן בנם של ‘שני שמעון’ מתמרמר גם בתקותו וקורא תגר וזועם.

ודע, חביבי, שיש הבדל וקריטריון מיוחד בין משורר־בית ומשוררי־חוץ; בין אלה אשר הרוח הפיוטי שורר בהם בשעה שהם נכנסים בדד חדר לפנים מן החדר או כשהם שוכבים פרקדן על מצע־דשא וחולמים חלומות ורואים מראות פנימיים ומתרשמים ורושמים – ובין אלה שנשמתם מתעלה ומגיעה לידי התזת חזיזים וברקים דוקא בחוץ, בראש־הומיות, בהתגודד גדודים ורוב־עם והמון חוגג; בין אלה שעסקם חיי־היחיד, רגשות אינדיבידואליים, דברים שבין האדם לנפשו, ובין אלה, ששקועים בחיי העם, ברגשות־קיבוץ, בדברים שבין קיבוץ לחברו. וכהבדל היצירה כך הבדל הקריאה. את שירי הראשונים אתה קורא בהתבודדות, בלחישה, בכיוון הנפש ובהתרכזותה, בסודי־סודות, ואת שירי האחרונים אסור לך בכלל לקרוא; הם לא ניתנו לקרוא, כי אם לשורר ולזמר אותם במקהלה. שירים הם במובן העתיק של המלה. קולי־קולות המה.

וזהו, אולי, מה שקובע לאימבר דוכן מיוחד בספרותנו ומטביע עליו חותם מיוחד: הוא משורר־מקהלה היחידי שלנו. שיריו תובעים קהל גדול, גי־חזיון, המולה ושאון.

תמיד רואה אימבר לפניו המון אדם רב, שמשתוקק לשמוע מוצא שפתיו: ‘נפשנו בך רתוקה, רגשותינו תעוררה, השירה מה מתוקה, עוד הפעם זמרה’ (מקהלה בשיר ‘הכוס’); וגם כשהוא קושר כתרים לאהובתו, אינו מסיח דעתו מן האפקט הקיבוצי. חשוב בעיניו ביותר, כי

אַשָּׁפִים וְחַרְטוּמִים

יִנְאֲמוּ נְאוּמִים

כִּי אֵין עֲרוֹךְ לְיִפְעָתֵךְ

בֶּעָרִים וּבַכְּפָרִים,

סוֹחֲרִים וְאִכָּרִים

כֻּלָּם שָׁרִים

שִׁיר הַשִּׁירִים לְאַהֲבָתֵךְ.


ואין צריך לומר, כי הטון הקיבוצי שורר בכל תקפו ב’שירי־היין' שלו. הרי הסוג הזה לא ניתן בודאי לקרוא, כי אם לרנן ב’שבת אחים: מלא הכוס, החמת ספח ומזמור שיר ענה למנצח'.

ועוד הרבה היה לי להעיר על האופי המיוחד של בת־שירה זו, אשר אותו מלאך הממונה על הזמר מכה אותה לשיר דוקא, מעין ‘הבוגד’, ‘חידות מיני קדם’, ‘לשבע בנות החן’ וכדומה – אלמלי היתה אומנותי ביקורת וניתוח.

[תרס"ז]


אלה תולדות

א

לא, הוא לא היה רשמי כל־עיקר, – המשורר של השיר הרשמי שלנו. נעו מעגלותיו מן המסילה הכבושה. קצב־חייו שונה היה מכולנו, מכולנו. בבחינה זו, בחינת השינוי, דומה היה לפטר (הילה) הברליני ולפטר (אַלטנברג) הוינאי. הוא, פטר העברי המיסכן, משורר ‘התקוה’, – יליד זלוצ’וב אשר בגליציה.

הוא אהב את האשה ואת השיר ואת כוס היין. ואין אלה דברי־מליצה, אלא דברים כמשמעם. האשה אשה ממש והשיר חרוז ממש והכוס כוס ממש. שעה לפני עלותו על שולחן־הניתוח שפך את לבו באי־אלה חרוזים והתוודה על חטאו, כי לא הרבה נשק ושתה. עוד מקודם לזה הגיד:

לוּלֵא כוֹסִי

אֶבְחַר מוֹתִי:

עֵת הַתִּקְוָה תָּעוּפָה,

בָּגֹד יִבְגֹּד הָרֵעַ,

הָאַהֲבָה תַחֲלֹף כַּסּוּפָה

וְשִׁיר בַּל יִשָּׁמֵעַ;

עֵת אֱמוּנָה נוֹדֶדֶת

תַּעֲשֶׂה לָהּ כְּנָפַיִם,

וּמְאוּם בַּל מַגֶּדֶת

מִי לִי בַשָּׁמַיִם;

עֵת הַחָכְמָה נֶאֱלָמָה,

לְשׁוֹנָהּ לְחִכָּהּ דָּבֵקָה,

נִסְתְּרָה מֵעֵינִי, נֶעֱלָמָה

וְנַפְשִׁי תָשׁוּב רֵיקָה

מִבְּלִי מְצֹא הַיִּתְרוֹן –

אָז אֶמְסֹךְ כּוֹסִי,

אֶקְרָא: הֶאָח, חַמֹּתִי!

לַחֲלוֹמִי מָצָאתִי הַפִּתְרוֹן.


אך הוא מצא את ה’פתרון' הזה גם בלי חקירות עמוקות כאלה. ה’הדרן' שלו בשירי־היין הלא הוא:

מַלֵּא הַכּוֹס, הַחֵמֶת סַפֵּחַ,

וּבְמִזְמוֹר שִׁיר עֲנֵה לַמְנַצֵּחַ.


הוא היה בכלל בריה משונה. היה היו לו ‘עסקים’ עם קיסרים ורוזנים. הוא שר שירים בלשונות שונות וגם ספרים ומאמרים בפרוזה כתב באנגלית טובה ודשנה. הוא אהב את הנדוֹד ויעבור ארצות למכביר. ואם דבק באשה לקחתה לו, והיתה זו בת־עם־נכר.

בהיותו ילד בן שלוש שנים נולדה לו אחות ויתעלף בשעת לידתה, ומאז לא יכול דבּרה או ראותה לשלום. היה היו לו בבית־הוריו כלי־אוכל מיוחדים, מובדלים ומופרשים, אשר לא תגע בהם אחותו זו, כי בגעתה היא בהם לא ישוב הוא לאכול בהם. ואף גם בכעסו עליה, לא רב אתה ולא דיבר אתה מאומה. בעזבו את עיר־מולדתו ובכתוֹב לו בני־משפחתו פעם אחת דרישת־שלום מאחותו זו – וחדל מכתוב להם שנה שלימה. רק לפני מותו כתב פעם במכתב: ‘ד"ש לנחמה. אין לי שום טינא עליה’.

ובהיותו ילד היה רגיל לשכב במיטתו עד חצי־היום ובקושי רב הוציאוהו ממנה ובקושי רב יותר הובל החדרה. בבואו שמה זחל אל מתחת לשולחן ויעזבוהו שם לנפשו. ואולם לא היו שעות מרובות היה יוצא ממקום־מחבואו והיה יודע היטב כל מה שלמד הרבי מעל השולחן. עודנו נער הפליא את בני העיר בידיעתו בתנ“ך, תלמוד וספר הזוהר. אם היו מתקשים באיזה ענין בבית־המדרש, היה הוא פותר את הקושיה על נקלה. לא פחות היה מפורסם גם בין הנוצרים על ידי הלצותיו השנונות ותשובותיו החריפות שהיה עונה מניה־וביה, בלי להדור פני פקיד או שר־צבא. כאשר קרא לו שר־המחוז, כדי למסור לו מכתב־תודה מאת הקיסר פרנץ יוסף בצירוף כ”ה זהובים בתור תשורה עקב השיר אשר שר לכבודו, – ויאמר לשר־המחוז: ‘זה דרכו של הקיסר שלנו: או כ“ה מלקות או כ”ה זהובים’. לא היו ימים מרובים וקיבל מכתב שני בצירוף סכום־מישנה. באותו מעמד היה גם פקיד בית־המסים. ויפן אליו הנער המשורר ואמר לו: ‘מסתכל אתה בי, כדי למצוא דרך לגבות מס גם מן הכסף הזה – היה לא תהיה’… בלכתו פעם אחת ברחוב, פנה אליו שר־צבא: ‘היודע אתה, הירצל, כי כוכב־שביט ממשמש ובא והוא ישמיד את כל היהודים?’ ‘כן דיברת, בראשו ישמיד את היהודים, ובזנבו – את הנוצרים’…

אך ימי שבתו בעיר־מולדתו לא ארכו. הוא שנא את תושביה ובצאתו אותה לא שב אליה עוד. היה מעשה ונסע פעם אחת מפאריס הביתה לרגל מקרה משפחתי, אך באמצע־הדרך נמלך והפסיק את נסיעתו ויצא ידי־חובתו במשלוח־שיר. מכל התחנות הרבות אשר היו לו בנסיעתו לא נשארו רישומים מרובים. אחר שנים של נדודים הגיע ללונדון ובמשך זמן קצר (לפי גירסת הרמן פאוקר: במשך ג' חדשים) קלט את רוח הלשון האנגלית עד כדי לפרסם בה שירים ומאמרים. אשה נוצרית זקנה התענינה בו ודאגה לכל מחסוריו ביד רחבה. אך כמובן שלא היו ימים מרובים ויעזבנה לנפשה. אז התודע אל סיר אוליפנט, חובב־ציון נוצרי מפורסם, וימן אותו למזכירו ויקחהו אתו ללוותו לנסיעתו לארץ־ישראל. שנים אחדות ארח את בית אוליפנט ולבסוף ניתק גם את הקשר הזה. הוגד לי, כי אוליפנט העיר במכתב, כי החיכוכים האלה גרמו למות אשתו הצעירה. בקובץ־השירים הראשון יש שירים המוקדשים לזכר גברת אוליפנט וניכר שהם נובעים מתוך כאב עצור…

בכל שנים המרובות אשר עשיתי בארץ, לא הזכיר לי אחד את שמו ולא סיפר לי דבר ממנו. רק באותו ספר־היובל, אשר הדפיס מלון־קאמיניץ, נזכר גם הוא. שם מתואר בשפה נמלצת, איך היה שותה שיכור ומתגולל מתחת לשולחן, ובאותה שעה חורז חרוזי־שיר נאים, חרוזי ‘התקוה’. השיר הרשמי המסכן! קשה להגיד בבירור, באיזה מקום ובאיזה זמן חובר. אף אימבר בעצמו לא ידע דבר זה על־בוריו. פעם אחת ירשום, כי חיברו בארץ רומניה ‘לבקשת איש עשיר’; ופעם אחרת ירשום, כי חיברו במושבה ראשון־לציון. כנראה, חיברו בכל המקומות ובכל הזמנים. כנראה, היה זה השיר התמידי, הנושא התמידי שלו, כשם שתמיד היה מתלהב ומשתלהב מן המלה ‘ברקאי’ ולא פסק מלחרוז בה.

מה עשה אימבר כל השנים בארץ? במה עסק ובמה שרת את אוליפנט? זקני־הדור בארץ, כגון בן־יהודה וחבריו, היו יכולים עוד לספר דבר־מה בזה. הוא הדפיס שם את ‘ברקאי’ הראשון, מין קובץ, שרבה בו העזובה, אלא ביחד עם־זה גם יתן אותותיו אותות־משורר. ר' יחיאל מיכל פינס כתב המלצה בראש־הספר והוא מנסה להוציא משפט־אמת על האור והצל גם־יחד. באחד ממכתביו הקצרים (הוא כתב תמיד מכתבים קצרים עד־מאד) אל אמו, אשר אהב אהבה עזה, הוא כותב, כי לומד הוא מלאכה. הוא יושב בעכו ורק פעם אחת בשבוע נוסע הוא לחיפה. במכתב אל אחיו (הסופר והמורה שמריה אימבר, אבי המשורר והסופר שמואל יעקב אימבר) הוא אומר, כי הוא לומד ‘לשון ערב העריבה’ אך בשיריו מתבטאת בחילת בן־אירופה בבני ערב:

רָאִיתִי הָאָרֶץ שׁוֹמֵמָה,

יַחַד תְּלָמֶיהָ יִבְכָּיוּ

וְזָרִים – אַנְשֵׁי אֵימָה –

בְּאָהֳלֵי קֵדָר יִשְׁלָיוּ.

וּפֶרֶא אָדָם – עֲרָבִי

אֹרֵב בְּמַאֲרַב חֲצֵרִים.


בכלל יש בשיריו, אשר כתב בארץ, הדים למצב־הרוח אשר שרר אז בחוג הבילויי"ם, בחוג מניחי הישוב:

מִבְּלִי לְבוּשׁ וְכָר

תַּחַת שׁוֹאָה הִתְגַּלְגָּלוּ,

עֵינַי רָאוּ וְלֹא זָר

הַצָּרוֹת אָז סָבָלוּ –


הוא היה בשעת הבציר הראשון בראשון־לציון והמאורע הלאומי, ביחד עם חיבת־הגפן, משתלבים לכמה שירים:

דִּרְכוּ, דִּרְכוּ בַּגִּתּוֹת,

הֵידָד, אַחַי הַנֶּאֱהָבִים,

עָבְרוּ יוֹבְלוֹת וּשְׁמִטּוֹת

מֵעֵת הָיִינוּ תּוֹשָׁבִים,

אֵיךְ נִשְׁתַּנּוּ הָעִתּוֹת

כַּגַּלְגַּלִים רָצִים וְשָׁבִים,

עִדְרוּ בְּמַעְדֵּר וְאִתּוֹת,

תִּירוֹשׁ מַלְּאוּ הַיְקָבִים.


את רכישת־הארץ הוא מתאר לעצמו באופן פשוט מאד: בחרב. עשרות שנים לפני המיליטאריסטים שלנו, לפני הגדודנים, הוא שר שירותיהם. לו הענין באמת אינו מסובך כלל וכלל:

הַדַּיָּג יִפְרֹשׂ רֶשֶׁת,

יַשְׁלִיךְ חַכָּה בַיָּם,

הַצַּיָּד יִדְרֹךְ קֶשֶׁת,

יֶאֱרֹב בַּמִּסְתָּרִים שָׁם;

אִם לֹא יִזְרַע הַזּוֹרֵעַ

לֹא יִקְצֹר הַקָּמָה;

אִם לֹא יִקְלַע הַקּוֹלֵעַ,

בַּל יָקוּם בְּמִלְחָמָה…


וביתר חרון־אף:

אָהֳלֵי אֱדוֹם וּמִדְיָנִים

שָׁטְפֵם בְּגַלֶּיךָ;

גְמַלֵּי קֵדָר וּדְדָנִים

בַּל יִרְפְּשׁוּ מֵימֶיךָ;

כְּאָבוֹת כֵּן הַבָּנִים

נַחְנוּ שׁוֹמְרֶיךָ.


ומתקותו זו לא הרפה, למרות מה שהרגיש לפעמים:

כִּי בְמָתְנֵינוּ מוּעָקָה,

גַּם בַּסַד רַגְלֵינוּ – –


ואולם איך שיהיה – לא היו שנים מרובות ויצא את הארץ ונתגלגל לאמריקה וחי שם עוד כעשרים שנה. כאן קיבלו חייו את הצורה הפראית אשר היתה להם עד בוא קצו. אחד מסופרינו, אשר ראהו באמריקה, רשם אז על עמודי ‘הזמן’: ‘התבוננתי אל צורתו של בעל “התקוה”, אשר משך את עיני. ראשו המגודל שערות ארוכות, ששיבה זרקה בהן, נראה מרחוק כראשו של פילוסוף מימי־הביניים, כפי המצויר בתמונות. פניו ועיניו הפיקו ליאות ותנומה היתה נסוכה עליהם’. אך כאשר התחילו לשיר את ‘התקוה’, ‘נתעורר פתאום ועמד למול הקהל והניף בידיו כמנצח־בנגינות. עיניו הבריקו ובת־צחוק של נחת־רוח הופיעה על פניו הקמוטים’.

מאורעות חייו באמריקה ידועים רק באופן קלוש מאד. גם שם הירבה נדוד. כמה מספריו ומחקריו באנגלית נתפרסמו על חשבון־הממשלה. בספריו־מחקריו אלה עסק ביחוד במיתולוגיה העברית. אפשר לומר, כי ברוחו חי בתקופה המקראית הראשונה, בימי השופטים וכיבוש־הארץ. מין בּדוי נזיר, שבא בטעות לעולם איזה שלושת אלפים שנה לאחר תקופתו; מי שבמקרה ניתק ממדבריות ומערות ערב ויהודה ותעה בכרכי־אמריקה. בספריו־מחקריו הוא חורג וחותר לזכור רישומים קדומים. הוא יוצר לו מיתולוגיה מסביב ל’עגל הזהב‘, מסביב ליתר השיורים המיסתוריים שבספרותנו הקדומה. עלי להודות, כי לא קראתי כתבים אלה עד־תומם. אין הפנאי ומצב־הרוח ואינטרסי־הרוח לכך. אך ממה שהתבוננתי נדמה לי, שאין כאן לבקש שיטה ובנין יסודי, אלא שברירי־רעיונות, שלפעמים הם די מקסימים ומפליאים. משולל היה הכוח להשתקע בלימודים. יותר מדי שלטה בו אי־המנוחה. היה תר ומשוטט ונודד בתבל ובעולם־הרוח, ונבצר ממנו לקבוע את תורתו במסמרות. ואולם אינטואיציה רבה היתה בו והיא שעמדה לו לרכוש כהרף־עין מה שרכש לו מן הידיעות ומן השלטון בלשונות שונות. והיא שעמדה לו להאיר לפעמים מאורעות סתומים קדומים. בנוגע לשירה העברית אפשר לאמר כי כוחו בא לידי ביטוי נמרץ ביחוד בשירו מימי־נעוריו לכבוד הקיסר פרנץ־יוסף… יש שם מיני שורות, שלא הגיע אליהן אחר־כך. כנראה, לא גדל בו עדיין הפיזור הנפשי ועוד יכול היה להשתעבד לצורה ולליטוש הצורה. בשירים של אחר־כך יש כמה מקומות יפים עד־מאד, דרך משל השיר על ר’ יהודה הלוי ויוסיפוס פלביוס וכדומה. ואולם אפילו בהם כבר חתר להשתחרר מכבלי הריתמוס הקשה מבית־מדרשו של יל"ג ושאף יותר למילודיה הפשוטה, הקלה, המרחפת, הגובלת כבר על־יד הפרוזה. אין כאן – למרות ההשפעה – הקלות שבשירי היינה, שהיא באמת ערוכה במחשבה־תחילה והיא פרי יצרי־חיים מרובים. כאן לפניך הבּדוי, שאינו מקבל מרות, הרוכב לו על סוסו ומנגן לו את ניגונו בערבות־החול, בלי קשר עם העבר והעתיד. רק הודות לסגולותיו הטבעיות שלו נמלטים גם ברשלנות זו אי־אלה חרוזים האומרים גם היום דבר־מה.

כאמור, קיבלה פרשת־חייו באמריקה את צורתה המסויימת, האחרונה. ציור מחריד נתן הסופר המצוין מוריס וינטשבסקי בנקרולוג הארוך־הערוך שלו – בירחון הסוציאליסטי ‘צוקונפט’ הכתוב ברגשנות רבה. גם ביתר עתוני־אמריקה באו לפעמים סיפורי־דברים מפליאים, אבל אמיתיים. היה מעשה ואחד העורכים השתמט מהדפיס את דבריו. לאחר ימים מועטים קיבל אותו העורך ידיעה, כי אימבר מת – והלך וכתב נקרולוג חם, שבו גמר עליו את ההלל בתור סופר ומשורר ודיבר רתת על היחס הרע אליו בחייו. לאחר מעשה נכנס אליו אימבר וביקש ממנו גליונות אחדים מאותו נקרולוג… באמריקה נשא לאשה את הרופאה ד"ר א. קטיה וכתב לכבודה:

כְּרוּת אָמַרְתְּ:

עַמְּךָ עַמִּי, וֵאלֹהֶיךָ אֱלֹהָי!

לָכֵן אֹמַר לָךְ:

שָׁלוֹם! כֹּה לֶחָי!


הוא שר ותירגם לכבודה כמה שירי־אהבה, שיש גם בהם מן החופש המוחלט. מכל מה ששמעתי ומכל מה שנתפרסם בנדון זה וגם ממכתביה, שהיו לפני, ניכר, כי היתה זאת אשה חשובה והגונה, אשר לבה הלך שבי אחרי המאור שבנפש הפייטן התועה. אך מובן, שגם זיווג זה לא ארך ימים. ואפשר שהפייטן היה נהנה מן הקובץ השני ‘ברקאי’, אשר אחיו הוציאו בזלוצ’וב עיר־מולדתו בהידור רב. קובץ זה איחד את מיטב־שיריו ובשעתו היה עשוי להתחבב על בני זמנו. הוא היה לפני בשעה שרשמתי על אימבר מה שרשמתי בשעתו ב’המעורר‘. ואולם מה עשה הקדוש ברוך הוא? פרצה בערה בזלוצ’וב ואותו ארגז עם ספרי־הקובץ עלה על המוקד ולא נשאר לפליטה אלא מעט מזעיר ולא נתפרסם כלל בין הקוראים. הוא הוא, הקדוש ברוך הוא, אשר יצר נשמה תועה זו שלושת אלפים שנה לאחר זמנה והוא היודע לשם־מה ולמה. יש לי יסוד להאמין, שמעולם לא קרא אימבר את רשימתי ב’המעורר’, שאולי היה נהנה קמעה ממנה. מה שחרז עוד באמריקה, הוא משולל כמעט כל ערך. מאורע קישינוב הרתיח את דמו, ועמד וכתב כמה שירים אל קיסר יפוניה ועורר אותו – זמן מרובה לפני פרוץ באמת מלחמת יפוניה–רוסיה – למלחמה עם רוסיה. אלא שכל זה היה כבר בלי כל כוח. הוא כבר נשבר. הלך תמס.

לבסוף מת. הפעם לא מות מדומה, כדי להקניט איזה עורך, אלא באמת ובתמים.

אחרי מיטתו הלכו רבבות יהודים. בנידון זה הם ותרנים גדולים… בחייו דאג ללחמו רק השופט זולצברגר. זכרה לו אלהי לטובה.


ב


עוד פרטים אחדים להשלמת התמונה.

מסופר, כי בהיותו בברלין נזקק לעזרת רופא, שהיה גם מחבר ספרים, והלז דחהו בלך ושוב. ויתו על דלת ביתו:

פַּעַם חוֹבֵר,

פַּעַם קוֹבֵר;

אוֹי לָאָדָם

פֹּה עוֹבֵר.


והשפיע החרוז לטובתו…


מכלכותה אשר בהודו כתב לאחיו: פה בני ישראל מעטים ורשת המיסיון פרושה. גם אלי קרב אחד מהם ויאמר לפתותני. אנכי ירקתי בפניו. אינני חסיד כלל וכלל, אך את שמי ואת אמונתי, המיוסדה על אדני פז, לא אמיר. – והוא כעס על אחד מאחיו בהחליפו את שמו העברי בשם נכרי.

בהתהלכו פעם בחוצות ברוקלין באתערותא יתירה, פגעו בו שתי צעירות מחיל־הישועה ולקחוהו בין זרועותיהן וביקשוהו ללכת אתן. ‘את אוהבת אותי’? – שאל את היפה שבהן. ‘כן. אני אוהבת את כל החוטאים ואני רוצה להצילך בשם ישו המושיע’. ‘מי הוא?’ ‘הוא אלהינו’. ‘האם הוא חי או מת?’ ‘הוא מת למעננו. בוא ונצילך מן השטן’. ‘טוב שטן חי מאל מת’ – קרא ויעזוב את הנערות לנפשן.

הוא לא הידר פני מפורסמים. הוא היה מדבר בלשון־אתה גם בשעה שנזקק לעזרתם או לנדבתם. וינטשבסקי רושם, שהיה אומר במקרים כאלה: ‘גיב, דו לומפ!’ (זה מזכיר צורת מכתביו של פטר אלטנברג לאחיו). פעם אחת דיבר עם הרב ממוסקבה בלשון־אתה, והתרעם על זה מישהו. ‘אין דבר’ – ענה – ‘אטו גדול הרב מן הרבונו־של עולם? בכל כוס וכוס אני אומר אליו: ברוך אתה’. רק אל ד"ר רדין התיחס בכל חומר הנימוס.

אחד רושם: ‘הוא חי כצפור־דרור, החוטפת גרגיר פה וגרגיר שם. בבוקר לא ידע, איפה יניח את ראשו בערב. אך לא דאג. ידוע ידע, כי יש ידידים ברחוב או בבית־הקהוה. והשופט זוצלברגר שלח את המחאותיו בדיוק. והספרן פריידוס היה נוהג לתת דמי־קדימה על המחאות הללו’.

אמרו לזוצלברגר: למה אינו משפיע על אימבר לשנות מעט את תהלוכותיו? וענה: אלמלא היה אימבר מה שהוא, לא היה אימבר.

אחד מספר: זכור אזכור אסיפת ‘מפיצי שפת עבר’ בניו־יורק. באמצע הויכוחים קם אימבר, נשען על מקלו ואמר: ‘לא זה הדרך. אתם רק מצפצפים ומהגים. לא למדתם תורה. חסר הבסיס. אם תורה חסרתם, מה קניתם?’ מוזר היה לשמוע מוסר מפי אימבר. אך הוא פנה ויצא את האולם.

בתולדות עצמו, אשר נתפרסמו ביומן יהודי בניו־יורק, יש פרטים אלה: נולדתי בשבת חנוכה תרי“ז. עד שבע שנים הייתי אילם. תרכ”ו כתבתי את שירי הראשון. בשנות השבעים כתבתי את השיר ‘אוסטריה’ לכבוד הקיסר, שמצא חן בעיני יהושע השיל שור, אברהם קרוכמל וחבריהם והדפיסוהו במחברת מיוחדה. אחר־כך עברתי את אוסטריה, אונגריה וסרביה. ברומניה הייתי מורה והברון משה ואלדברג קרבני מאד ובביתו חיברתי בשנת תרל“ח את ‘התקוה’. בקושטא הייתי רוכל. תרמ”ב נסעתי עם אוליפנט לארץ־ישראל. במותו עברתי למצרים ומשם ללונדון. התודעתי לזנגויל. מניו־יורק עד סן־פרנציסקו וכן מן עלפוזא עד דנוור הלכתי רגלי.

ענין זה, שהיה אילם בילדותו עד שבע שנים, אינו מחוור לגמרי. אפשר שיש כאן הזייה וזכרון מטושטש. לעומת־זאת יש מסורת בטוחה, כי את שיריו הראשונים הקריא לאחרים, באשר איחר ללמוד את חכמת הכתיבה, וכנראה, שהכתיבה היתה תמיד קשה עליו.

הוא תירגם עברית והוציא במחברת מיוחדה את השיר הארוך ‘הכוס’ מאת עומר כיאם, שקראו בתרגום אנגלי מצוין. יודעי פרסית ועברית העידו, כי רוח־המקור עמד גם בתרגום העברי, אף־על־פי שאימבר השתמש ב’כלי שני'. והוא שר לכבוד עומר כיאם:

אֶשְׁתֶּה – לֹא אֵדַע מַדּוּעַ?

לְהָסִיר יֵינִי – מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת;

אֶשְׁתֶּה – וְשִׁירִי אָז אַשְׁמִיעַ

כָּל הִגָּיוֹן עִם רְסִיס בַּמִּשְׁקֹלֶת.


לָכֵן עֵת אֲחַבֵּק הַגָּבִיעַ,

הַכּוֹס אֶמְצֶה בִּנְשִׁיקוֹת שְׂפָתַיִם,

רוּחֲךָ אָז עָלַי תּוֹפִיעַ,

הֲגִיגְךָ אָבִין כְּמוֹ בַחַיִּים.


והוא ממשיך בחרוזיו ומתפלל, כי כמקרה עומר כיאם יקרהו גם הוא ומשורר העתיד ישתה ממנו…


הרופאה ד"ר א. קטיה, אשה עדינה ומשכילה ויפה־להפליא, נתאהבה בו בשעה שנאם פעם בציבור ועמדה ונתגיירה ונישאה לו. אלא שנפרדה ממנו לאחר זמן קצר. היו לו עוד יסורי־אהבה עם נשים מן הספירות העליונות, לרוב נוצריות, בעלות שאר־רוח. דבר־מה בנפשו וגם בגופו משך אותן, למרות היותו שחור כבּדוי מדברי. –

הוא התרעם על זנגויל על אשר השתמש בו ב’ילדי הגיטו' (הקבצן־המשורר ‘מלכי־צדק פינחס’). אך זנגויל ביקש סליחתו ויעתר לו.

על טובי־שיריו נדפס מאמר בגליונות כ“ח–כ”ט ‘המצפה’ לשנת תרע"ח.

אחד רשם: בעל ‘התקוה’ היה מין שלמה מולכו, עסק בקבלה, במסתורין, שאף להכנס לפני ולפנים; בצרכיו היה רשלן לגמרי, לא השתמש בכשרונו, לא ניסה ליצור דבר־מה גדול. גם בשיריו וספריו היה צפור־דרור, שר בנוח הרוח, והפסיק בשקוט הרוח. שירים אחדים בשנה – זה הכל.

והנה עוד קטע אחד, אחרון: ‘מיד בהשמע דבר־מותו פרצה מחלוקת על־אודות גויתו; בא תובע אחד ותבע את הגויה והראה שטר על זה מאת המשורר. כי אימבר, בפחדו פן ימות ולא יהיה מי יקברנו, ביקש מאת ידידו זה, כי יקברהו לאחר מותו – ונתן לו שיר חלף הבטחתו. אך אגודת הגליצאים גברה על טענת התובע והם עורכים לו עכשיו, בשעת היכתב הטורים האלה, הלוויה ויקבר בשדה־הקברות של אנשי בילקמין (עירה סמוכה לזלוצ’וב עיר מולדתו), אשר שילמו 250 דולאר בעד הכבוד, כי המשורר יהיה קבור אצלם. אגודת הרומנים והפולנים תבואנה יחד אל ההלוויה ועוד אגודות וחברות רבות ובראשן הציונים’.

אכן גם זוהי תביעה מיוחדת במינה.

וינטשבסקי רשם: הורידוהו ושלשלוהו באדמה מטה־מטה, כדי להעלות את ‘התקוה’ מעלה־מעלה…

אלה תולדות אימבר.

[תרפ"ג]


מילואים

יפה היא הגדרת איבסן: ‘לשיר – הווה אומר: לשבת על כס־המשפט’. לאמר: שפוט את עצמו, לבוא במשפט עם העבר שבאדם, לבער את החמץ ואת הנוקשה מקרבו. אך גם הגדרה זו אינה אלא חלקית. לשיר זהו הרבה יותר מזה. גם הצפור שרה והיא לא תדע את נפשה, ואין לה בעולמה לא עבר ולא עתיד, לא נושא ולא נשוא, לא פנים ולא חוץ, לא תלישה ולא שתילה.

אימבר שר כצפור־דרור. עוד לא ידע כתוב והוא מבקש את חברו, כי יעלה על הכתב את חרוזיו. ועד בוא יומו לא חקר למציאות ולא שאל להווה. הוא חי באותו העולם של חרוזים, של צלילים, של האֶפקטים הנמרצים, הפרימיטיביים. בני־גוונים לא ידע. הוא דבק במלת ‘ברקאי’, והיא גם מבטאה במידת־מה את מהותו. ‘הרואה אומר: ברקאי!’ הבריק דבר־מה. וזה המשורר רוצה לאסוף הברקה זו בחרוזיו, כילד המאסף בכפו את קרני־השמש.

הַטֶּבַע – כִּנּוֹר, הַמְנַגֵּן – אֲדֹנָי,

יְנַגֵּן, יְצַלְצֵל כַּזָּמִיר בַּגִּנָּה,

וּמָה אֲנִי בְרֹב הֶגְיוֹנָי

אַךְ קוֹל הֵד מִתְּנוּעָה קְטַנָּה!…


‘אך קול הד מתנועה קטנה’. אף גם הד לשירות אחרים. הצלילים מרחפים בטבע וגם באותיות. וזה האיש אימבר שומע אותם, נשמע להם. יש לו משלו, אך הוא אינו מהסס לקחת גם משל אחרים. הימים לפני דור אחד. באותם הימים לא דייקו עוד בשלי ושלך בצלילים. הם היו בבחינת־מה נכסי־הפקר. גדולים וטובים ממנו לקחו חומר־סולת משל אחרים, לשו ואפו עוגות חדשות. עדיין לא באה אז לעולם התגנדרות נפרזה זו באינדיווידואליות, באישיות המיוחדה והמיוחסה של האדם. חיו אז בממלכת־הרוח חיי־קיבוץ, כבעלי־האגדה במיטב־המדרשים שלנו. כל אחד לוקח משל רבותיו וחבריו ונותן לתלמידיו וחבריו ואגב קיחה־נתינה הוא מוסיף נופך משלו. וזה הנופך הנוסף הוא חלקו בבית־המדרש, וגם בזה אינו מתגנדר ואינו רושם תמיד מצדו: זה שכרי מכל עמלי. האדם־היוצר עוד אינו יוצא יחידי בלילה, אלא עומד בשורה, בין חברים, ונעשה חלק מן השורה.

אף אימבר הטוב שלנו שייך עוד למשפחה זו. אתה מוצא בשיריו זכר להיינה וזכר למיצקיביץ וזכר גם לאחרים. הן יש גם אשר שלח את ידו במלאכת התירגום. ויש אשר תירגם גם את שלו והעתיק מלשון ללשון. והן עצם החרוז ‘עוד לא אבדה תקותנו’ מזכיר את החרוז הפולני. אך אין בכך כלום. אימבר הטוב שלנו שר כצפור־דרור. כאדם וחוה לפני החטא, לפני חגירת־החגורה.

עצם החרוז ‘עוד לא אבדה תקותנו’ מזכיר את החרוז הפולני. ומזכיר עוד דבר־מה: את מאמרו המשונה במקצת של פרץ סמולנסקין משנת תרל"ג כמדומה. סמולנסקין הטוב, בעל הפתוס הלאומי, בעל ‘עם עולם’ (מלים אלו מובאות במרכאות בשירי אימבר ע' 39) כתב אז מאמר, שבו העמיד את עתידות האומה על שלושה יסודות: על לימוד התורה, על השייכות לחברת ‘כל ישראל חברים’ – ועל התקוה, תקוה בתור פרינציפיון, מושג מופשט לכאורה בתור יסוד. לא אמונה, אלא תקוה. ויתכן, כי אימבר הלך שבי אחרי הצלצולים האלה וכתב את שיר ‘התקוה’, שהוא שונה לגמרי מן השיר הפולני וגם מקולו של סמולנסקין וגם כמעט מכל מה ששר אימבר בעצמו. שיר שהוא כולו רוך והתפנקות והתחטאות ומילנכוליה לאומית. שיר שהוא כולו עברי, קריאה ממעמקי־הגלות, מין עריכת־תיקון־חצות. צלילים זרים, או לפחות של אחרים, הביאו את המשורר האוהלה. הם רק גירו, אך לא שלטו במשורר. רק עוד במקרי־מות של נפשות אהובות מצא אימבר את הטון האלגי הזה. רק במות ידידתו, היא אשתו הראשונה של סיר אוליפנט, ורק לאחר מות אמו־אהובתו:

תִּשְׁכְּנִי בָאוֹרָה

וְלִבָּתִי אֲמֻלָּה.


לא, הוא לא היה משורר אלגי, בעצם. הוא גם לא היה משורר פלאסטיקן. הוא שר על האשה סתם. האשה הנראית בחזון, ולא זו האינדיווידואלית. והוא שר על ארץ־ישראל סתם, בלי להזקק ביותר לארץ־ישראל שבמציאות, אם כי לפעמים גם זו נחקקה בין חרוזיו:

בִּמְקוֹם הַכַּרְמֶל בְּנַחַת

בַּיָּם יְתָאֵר גְּבוּלוֹתָיו

וְנַחַל קִישׁוֹן מִתַּחַת

יְלַחֵךְ כַּפּוֹתָיו.

או:

מִיָּם כִּנֶּרֶת בְּשָׁאוֹן

הַיַּרְדֵן יֵצֵא בְגַפּוֹ.


לולא דמסתפינא, לולא הייתי חשוד על ‘ברית שלום’ ועל מעט הומניות הייתי אומר, כי הוא־הוא, משורר־המקהלה כמעט היחידי בתוכנו, הוא גם, במיטב המובן, משורר הריוויזיה שלנו, כי חמשים שנה לפני יצירת ‘ברית טרומפלדור’ כתב הוא את השירים המתאימים להם. אותה פשטות שבראיית הטבע היא גם השלטת בתפיסתו הציונית. אין, בעצם, כל פרובלימטיקה. הערבי הוא פרא־אדם. אך לא רק הוא, בן המזרח העלוב (הוא אפילו כותב ‘שפת ערב הערבה’). לתואר ‘פראים’ זוכים גם הרומאים, מחריבי־ארצנו. ומאידך גיסא פשוט עד מאד גם הפתרון:

חֶרֶב לַד' וּלְאַרְצֵנוּ

בַּיַּרְדֵּן שָׁם מִשְׁמַרְתֵּנוּ.


ולא עוד אלא:

בְּחָזוֹן אֶרְאֶה – עֲלֵי הַיָּם

צִי אַדִּיר בַּיָּם בּוֹסֵס…


ואל־נא תשכח, הקורא, כי זה היה לפני ארבעים שנה, בימי תורכיה, בזמן שחלקנו בארץ, באוכלוסים ונכסים, היה מעט ודל כל־כך. ואז התהלך אדם בארץ, והגה ‘בחרב ובקשת’ וניבא ‘למפלת פוט ולובים’ ודרש את המלכות. המעט אשר היה לנו רומם את רוחו והוא קורא בגאון על תפקידו הוא:

וַאֲחֻזַּת עֶשְׂרִים מוֹשָׁבוֹת

בִּבְרַק ‘בַּרְקַאי!’ הִבְרַקְתִּי.


ומה אאריך? ספר ‘מבחר כתבי נפתלי הרץ אימבר’ ב’הוצאת ועד יובל החמשים להכתב התקוה' עומד לרשות הקורא. מלבד מאת הוריאציות ל’התקוה' יש בו גם שירים חמודים כלליים. פה ושם יש טון מיוחד ויכולת מיוחדה. הברקה. ויש כתבי פרוזה, שגם בהם יש ענין, ויש כעשרים עמודים של תולדותיו כתובות בידי אחיו. ויש שתי תמונות: אימבר הצעיר בארץ ואימבר המקבל את צורתו רבת־הביטוי על אדמת־אמריקה. אם יש בנו צעירים לאומיים ולהם חיבה לשיר הלאומי – במטותא!

[תרפ"ג]


המלצות קוראים
תגיות