הוא היה ממבשריה של הספרות העברית החדשה לפני ארבעים וחמש שנים, מעסקניה וממתווכיה, ממלאכיה הטובים והחרוצים. המדובר הוא על מדינת גליציה באותם הימים ועל העיר לבוב, עיר־המטרופולין, שהוא שכן כבוד בה, – על אותה מדינה שהיתה שכנה לרוסיה הגדולה עם מרכזי־התרבות והספרות שבה, עם ‘תושיה’ ו’אחיאסף‘, עם ‘המליץ’ ו’הצפירה’ היומיים, עם תנועת חיבת־ציון שבה.

המדובר הוא על אותן השנים של לבלוב־תנועה דומה לה בגליציה זו עם הופעת להקה של אישים חדישים, של צעירים חדשים, מבשרי המחר – של שלמה שילר ואדולף שטאנד, של אלפרד נוסיג והאחים קורקיס, של דוד ניימארק ויהושע טהון, של גרשון ציפר – וגרשם באדר. זה האיש באדר שרת את התנועה בשתי לשונות: באידיש ובעברית כאחת. הוא היה ‘מוצלח’. בנסיונות בלטריסטיים עלה אולי עליו יצחק פרנהוף, בעל החוברות ‘ספרי שעשועים’. ואולם הוא היה איש־הקומבינציות. הוא ידע להוציא מים מחלמיש־צור, הוא ידע להוציא מיני עתונים ולוחות השנה בשתי השפות, שאנו צעירי־הדור של אותה תקופה ראשונה, חיכינו להם באי־סבלנות. כסף בודאי לא היה לו, והשוק היה בודאי מצומצם ומוגבל עד־מאד, והוא הוציא והוציא. עתים הוציא חוברות כגרוגרת דר' צדוק, בת חצי הגליון האחת. אבל היה לו איזה חוש מיוחד, חוש הפרופאגאנדיסט מלידה ומטבע, לבחור ולשים בכליו את החומר הרענן, המלבלב, המגרה, המשכר, המפתה והמקסים. כל מלה לא ירדה לטמיון אלא למעמקי הלב והרגש, קנתה שביתה בנפשנו, ליותה אותנו בחלומנו. במלה אחת: השפעתו עלינו (כמדריך בלתי־נראה ובלתי־ממלל, כמתווך, כבא־כח) היתה עצומה.

הוי, הימים הטובים ההם, המתוקים! הוי, האותיות הנחמדות ההן, המלבבות! אזכרה גם פגישותי אתו, אגב קניית חוברת ראשונה של טשרניחובסקי, בהוצאת ‘תושיה’ וכדומה. פגישות מעטות מאד, שתים־שלוש. אבל הן עשו רושם באשר היה אתו סממן מיוחד: פיקחות והוּמוֹר. לא כאברהם קורקיס העומד בדחילו ובדביקות. אף לא כדוד מאלץ איש האופקים הרחבים, אלא אדם עם צחוקו. אדם הנהנה מחזיון זה הנקרא עולם וחיים ותנועה עברית־ציונית. אף הוא היה מן השושבינין שלי להיכל־הספרות. לימים נמלך ונסע לאמריקה והתחילה אתו פרשה חדשה ומאז אבד מחוג מבטי, אך לא מזכרוני. ובחג יובל השבעים ראוי לנו לזכור את האיש ואת שירותו בימי האביב והצמיחה.

[תרצ"ט]