רקע
ר' בנימין
איצי פרנהוף: מבשר אביב
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

הוא לא היה אלא גליצאי. הוא לא היה אלא אחד מאלה, שאהבו אהבת־תאוה את קסם המלה העברית, את הספרות העברית החדשה. הוא לא היה אלא אחד מאלה, שבישרו את בואה בחוג ארץ־מולדתו, אחד מאלה שגיפפו וליטפו את היציר החדש בעודו אולי בחיתוליו וראו בו חזות־הכל. הוא לא היה אלא מאלה עשרות האנשים אשר ניסו, בזה אחר זה, לבצר מקום בגליציה המסכנה לספרות זו, ליצור לה שם מרכז חדש, מקומי. קדמו לו כמה וכמה וגם באו אחריו כמה וכמה. קדם לו גם גרשום באדר בזריזותו המולי"ת. קדם לו אפילו שאלתיאל אייזיק גרבּר ב’אוצרי הספרות' כבדי־המשקל, המלאים להם תורה וחכמה וגם סיפורים ושירים. נסיונו של פרנהוף לא היה באמת גדול ביותר. הוא קנה לו את עולמו בתוכנו, הגליצאים, בעיקר באותם ‘ספרי שעשועים’, שלא היה בהם לא תורה ולא חכמה אלא דוקא מן אותו ‘מדור התחתון ביותר של המחשבה וההרגשה התרבותית’, (ביאליק, ‘הלכה ואגדה’), שכל הלקט בתרמילו לא היה אלא ציורים, ומעט מן המעט גם מאמרים. וגם אלו באמת לא מן ה’ארטילריה הכבדה', המטילה אימה, רצינות שברצינות, אלא דוקא מן הקל, מן המפזז והמכרכר, מן ‘המשעשע’. שם, בחוברות קטנות, רזות וצנומות אלו, שבכל־זאת בלעו את מעט הזהובים של פרנהוף, הדפיס טשרניחובסקי את ‘נצאה, נגורה שאננים’ שלו, הדפיס ברדיצ’בסקי רשימות על ארבע אבות בעולם החסידות, רשימות שהטילו סערה קלה באותן הצלוחיות הגליציאות, הדפיס בריינין את ציורו ‘אבי זקני’, הדפיס קלוזנר מאמר מענין על אודות התירגומים וערכם לבנין ספרותנו. ומסביבם המו, רגשו עוד איזו פרחי־סופרים מרוסיה, איזו פרחי־סופרים מגליציה. לא חסר אפילו תירגום משירי שילר, כנהוג בגליציה משנים קדמוניות:

עֲלֵי מַבּוּעַ יָשַׁב לוֹ הַנַּעַר

וּלְכוֹתֶרֶת קָלַע לוֹ פְּרָחִים


וביחד היו אלה ל’ספרי־שעשועים'.

גדולות לא עשה לא בהוצאה זו ולא בהבאות אחריה וגם לא בנסיונותיו הספרותיים, למרות שהיה בהם גם דבר־מה שהבטיח. גדולות לא עשה שום גליצאי. הכנור הראשון היה מהם והלאה. מאותו הזמן של קרוכמל, שלמה יהודה רפפורט, שמשון בלוך הלוי, אֶרטר, לטריס, יהושע השיל שור וחבריהם לא האירה עוד ההצלחה את פניה לגליציה, לא הצליחה גליציה להיות מרכז ספרותי לעצמה. בכל אלה הנסיונות לחדש ימיה כקדם, שלא חדלו מעולם, יש מן הטרגיקומיות, מן הדון־קישוטיות. עמלים בני־אדם, שכנראה יש להם איזו יסוד נפשי משלהם, ליצור להם את ביטויים העצמי וכל עמלם אינו אלא סיזיפי. לשוא. הביטוי המיוחד נשאר תקוע להם בגרונם, לא לבלוע ולא להקיא. הביטוי השליט, המכריע מתפרץ מחוץ־לארץ, מקרקע נפשית אחרת. ואף הוא בא, באותן השנים, למקוטעים, באורח־נס ודרך־פלא, במידה מספיקה כדי להראות על הגדולות הנעשות שם, מעבר לגבולין.

ובמידה בלתי־מספיקה כדי לשתף את הגליצאי למלאכת מחשבת החדשה. בעיר מולדתי נמצאו עוד ספרי ‘השחר’. שהרי אלו יצאו בוינא, מכאן ואילך נזדמנו רק ספרים בודדים וחוברות בודדות. נעשתה שלטת ההרגשה, כי קורי הארג החדש של הספרות נמצאים במדינות רחוקות, והרגשה זו העיקה ביחוד על אנשים של שאר־רוח ועצרה בעדם מהתיצב במערכה מתוך אותה מידת הביישנות הגליציאית, ששמא אינם בקיאים כל צרכם ב’מלה האחרונה' של הספרות. רק אלה, שנשאו את רגליהם ונדדו בעצמם מחוץ לגבול ונתודעו אל ‘מלה אחרונה’ זו, מבצרים להם מקום בהיכל הספרות. אופיי הוא הדבר, שכמעט כל משפחת־סופרים זו הם בעלי המאמר והמסה: ברנפלד, מלטר, ניימארק, אהרנפריז, טהון ועוד. בראנדשטטר וזילברבוש הם בכלל בחינת יוצא דופן, ועגנון שייך לדור השני. אבל אלה ואלה נחשבים שוב על מרכזים אחרים. אפילו כאשר הגליצאים מצליחים כבר להכנס ישר, עוד בשבתם על אדמתם, לעולם הספרות גם אז אינם באים בחשבון בשביל הנסיון המקומי. כי הנסיון המקומי מן ההכרח שהיה צר ופעוט ולא היה ביכלתו להספיק מקום ואויר בעד אלה שכבר גדלו והבשילו פירותיהם. ‘ולא נשאה אותם הארץ לשבת יחדו’. כי הציבור המקומי לא הספיק קהל־קוראים לא במובן הכמות ולא במובן האיכות לנסיונות החדשים. כי הציבור המקומי החדש, למרות כל תרועות התחיה, למד פולנית, דיבר פולנית וקרא פולנית. והציבור הישן בראשית התקרבותו לספרות החדשה אהב את שולמן ואת מאַפו ואת גורדון ואת סמולנסקין, וזרה היתה לו ‘אמנות לשם אמנות’ וסלסולי־הציור ודיוקי־הלשון החדשים. ובכל אלה הטיל איצי פרנהוף איזו סערה בלבבות הדור הצעיר. אותן חוברות קטנות, שפיזר אותן, כזורע זרע, על פני כל המדינה, בישרו איזו אביב חדש והקסימו את הלב. לא תורה, לא חכמה, לא מדע, אלא דוקא סיפור קטן ושיר קטן ובתוֶך איזה מאמר. אבל דוקא דבר זה, קלות זו משכה והבטיחה דבר מה. מי יודע: אילו המשיך אז פרנהוף הוצאה זו, אילו היה לו כוח להמשיך, אפשר שבכל אלה היה מצליח. אפשר שהיה מחנך סופרים ומעמיד סופרים בארצו. גדול כוח הדוגמא. אחרי גולדפאדן היו זמן רב הרבה גולדפאדנים, ורק גולדפאדנים, אחרי ביאליק שרו הרבה אַ־לאַ־ביאליק. אחרי מנדלי קל לחרוש בסגנונו. בגליציה חסרה הדוגמא. אילו הוציא פרנהוף במקום חמש חוברות חמישים חוברות ‘ספרי שעשועים’, אפשר שהיה מתבצר באמת מרכז חדש לספרות החדשה בגליציה המסכנה. דא עקא, כי רחוקה אצלנו בגליציה הדרך מן היחידות לעשרות. ולא רק אצלנו בגליציה.

בן חמישים שנה היה במותו. ידיעה זו על דבר מותו בשנות המלחמה בעיר סטאניסלב נתגלגלה הנה לארץ־ישראל דרך נקרולוג של באדר בעתון ז’רגוני באמריקה. בינתיים נכנסה גליציה לפולין המדינה. נהרסו הגבולין. גליציה ופולין חדא היא. אין עוד צורך ב’ספרי שעשועים' מיוחדים, היאור הגליצאי נצטרף לנהר גדול. הבה ונראה את הדגים החדשים אשר ידגו מעתה בקרב הארץ.

[תר"ף]


המלצות קוראים
תגיות