זכרו קשור אצלי עם שחרות ימיה של תל־אביב, עם ימי־האביב בכלל, עם חדוות־החיים. אי־שם הופיע בחור בריא, רענן, חזק־גרם, צוהל ומושך בשבט משורר. מאין הוא בא? האם ירד אתמול מאחת ספינה שבאה כרגיל אז מאודיסה? האם הוא מסתובב משכבר הימים בארץ וניסה דבר בעיר או במושבה? לא דיברנו בזה. לא דיברנו באתמול ובאשתקד. די היה ההווה. דיין היו קרני השמש שזרחו בזוהר מתוק בשעה זו, ברגע זה. די היה השיר שקרא זה עתה או שכתבו הוא עצמו, או שניסה לכתוב אותו. הוא משך, לעת־מצוא, בשבט־משורר. הוא ניסה לתרגם שיר או פואימה שלימה מלרמונטוב או ממשורר אחר, אם משכו את לבו. הוא ניסה גם לכתוב את שירו הוא. למה לא? פריטנסיות לא היו לו. קמיטת־מצח לא היתה לו. הוא בחור כאחד הבחורים. אלא שהוא נהנה קצת מחייו שכם אחד על שאר הבחורים. הוא נהנה מן הבריאה, מזוהר־הבוקר, מקרני־השמש, מפאתי־שמים מאדימים, מנועם־השירה, מתחיית־עם בארץ־קדומים. ומשום־מה לא יהנה גם מחרוזיו הוא? דבר־מה שר־רן בו, בחייו ובחרוזיו. דבר־מה ריתמי. ונעים היה להיות בחברתו. הוא לא הכביד, כי אם הקל. ומה לי מאין־ולאן שלו, אתמול ואשתקד? די היה בהווה, בשעה, ברגע.

הספרות, כמובן, עמדה במרכז־החיים. היא היתה הלחם, עיקר־הסעודה. הוא היה בן העליה השניה, הרומאנטית במקצת, האידילית בהרבה. ה’בלא־יודעים' עטף את החיים, ה’ביודעים' – רק שמינית שבשמינית. עלו לארץ משום־כך, סתם, בלי מתן ביאורים, בלי סעיפי־סעיפים של ביאורים, בהמחאה רבת־שנים על ביאורים. אי־שם הקסים פסוק מן רמח“ל או אולי אפילו רק מן המצי”ר מאנה: –

שָׁם רוֹעֶה יַשְׁקְ הָעֵדֶר

או הקסימה תמונה של שדה המלאה לה שבלים גבוהות, או שבילי דרכים המוצפים זוהר־שמש. וזה היה תור־הזהב להשתקעות בקריאת־ספר. אולי הרועה והעדר והשבלים והשבילים היו יותר בספר מאשר במציאות. הספר היה מציאות. הספר והסופר עמדו במרכז. היו עצם־החיים. ספרות לשם ספרות. לשם התמזגות עם אותם הקסמים הצפונים בשורות ובמלים ובאותיות, כשהן יוצאות בריקוד ריתמי בצו אחד אַשף העושה בלהטיו. ובעצם לא חשוב מי־הוא האשף־הכותב, חשוב הכתוב, חשוב הריקוד הריתמי. זר לא יבין את זאת. עתים – מה רב הפלא! – כתב גם הוא. עתים נאבק אפילו עם פרוזה. אבל, כמובן, בלי הבלטת היש, בלי פריטנסיות, בחינת דבר הנעשה ממילא, אגב־אורחא, סופר לעת־מצוא. והוא לא היה יוצא מן הכלל. כזה היה הדור ובני הדור. לא הפשילו עוד את שרווליהם לכתוב את הספר, הפואימה, המסה. סופרים לעת־מצוא. דור לעת־מצוא.

אך לא לעולם חוסן התום והשחרות. מטבע המלאכה שהיא משעבדת את בעליה, מטבע המחרשה שהיא מעמיקה את קמטיה גם בפני החורש. גם עליו עברה הכוס. הספרות לא היתה עוד ‘בת יחידה’. הישוב העסיק־העמיק בלבטיו. ובא עוד דבר־מה חדש: הטבע, החי והצומח. באחד הימים נעלם הבחור מתל־אביב וחי לו בגליל העליון. חי בתור מורה במושבה קטנה־דלה אבל רבת יופי. ואם אני ‘בינתים’ מוציא קובץ ספרותי הוא שולח שיר ‘גן ירקות לי’, שעושה רושם. לא עוד סתם שירות הלב אלא דרך ראיית האובייקטים. וגם ההוראה משעבדת וגם מושכת. נתגלה עולם־הילדים והוא אוהב אותם עד מאד, אוהב לספר להם, לשיר אתם, לבאר להם. ושוב נעשית הספרות ‘בת יחידה’. הוא מוציא עתונים לילדים, משקיע את זמנו וכחו, את האחרונות בפרוטותיו. כותב ומתרגם ומחבר גם מאמרים היסטוריים־ביוגראפיים. מושך אחרים. אי־שם מפרסם דוד ילין פרק נפלא בתרגום תתר"א לילות. מרדכי מיכאלי מפרסם שם מאגדותיו. והוא שוב צוהל ונהנה כבימי שחרותו.

היה בו קו משותף עם חותנו המנוח, הסופר בן־עמי זכרונו לברכה, אשר העריץ עד מאד. הקו הזה הוא התפרצות־פתאום שצפה ועולה ממעמקי הנשמה ומתגלית, אם ברעם ורעש ואם בצחוק אדיר. אצל הזקן היתה זאת התפרצות שברוגז ובחימה, שבאה מתוך ראייה מרוכזת בצללים שבחיים, בכל השפל והמכוער שבהם. ואולם אצל הצעיר היתה זאת התפרצות של חדוה ואידיליה על האורות שבחיים. אף בכתמים היה יותר מן המגוחך והמצחיק מאשר מן הרע המוחלט. הוא היה מרואי־שמש, מאלה שאלהים זיכה אותם לראות את הטוב ולבטל בלבם את הרע כאילו איננו, כאילו לא היה ולא נברא. הזקן היה קפדן כשמאי והוא אידילי כהלל.

אך אשר לא יאָמן בא. הוא, בן העליה השניה, הוא אשר שר שירי־ארץ סוערים, יצא גם הוא לשנים לא מעטות את הארץ. הוא גם הוא בין אלה אשר מצאו על אדמת אמריקה את מותם ואת קברם. פיתה יצר ההשתלמות, פיתה הרצון להוציא ספר־קריאה מתוקן ומצויר. נדמה היה, כי שקע בתהום־נשיה בים הגדול של אמריקה. היה סולודר ואיננו. אין העין פוגשת בו באכסניות־ספרות. האמנם איננו? לא, באחד הימים צפה שוב גולגולתו. הוא חזר להוציא בימה ספרותית. בימה קטנה ודלה בתחילתה, אבל רבת־המאמצים בכרך גדול של אמריקה, בשיקאגו העיר. והבימה מתחזקת מחוברת לחוברת. סופרי־המדינה מביאים את מנחתם. הוא פונה גם אל סופרי־הארץ. הוא פנה גם אלי. (אהה, לא נעניתי לו וגם לא עניתיו. אהה, משום מה קשה כל־כך להתגבר ולערוך מכתב בשעה שמצפים לו מעבר לים הגדול?). רק שבועות מעטים לפני מותו ערך מכתב אל הוגו ברגמן, מי שנענה לו ושלח לו מפרי עטו. והמכתב, שנתפרסם עתה ב’העולם' נוגע עד הלב בתודתו החמה ובהפצרתו הנואשה להמשיך ולהשתתף. הספרות היתה שוב ‘בת יחידה’, הכל. נשמת־החיים ועצם־החיים. על במותיה נפל.

הוא בעצמו עלה שוב בשלביה. הוא תירגם גם ממיטב שירי ויטמן, מן הקשים שבהם. מתבונן אני, כרגיל, בתרגומי המשורר הזה בעברית וגם בלועזית. והנה ראיתי, לשמחתי, כי אברהם סולודר שלט בחומר, התאבק עמו ויכול לו.

עוד אנו מתבוננים בו כה וכה והנה נפל האיש בדמי ימיו. ועל במתו נפל.

[שבט תרצ"ז]

קטע מספר הימים

על משורר בשנות העמידה שנסתלק.

הוא לא היה משורר גדול, מפורסם; הוא לא הקים רעש בחייו. הוא לא הלך בגדולות. אבל הוא גם הוא היה מאנשי השיר. הוא שר לעת־מצוא, ויש שהצליח לעת־מצוא.

הוא גם הוא להט בחרוז. והוא אהב ראשית־כל את שירות האחרים. והוא אהב את ספרותנו ולהט באהבתה.

הוא ערך ברוב כשרון עתונים לילדים ושיקע בהם את כוחו, זמנו, עבודתו־פרוטתו.

הוא הופיע באופן ראייתי יחד עם יוסף צבי רימון. שמו היה אברהם סולודר.

ובאחד הימים נתלש מירושלים ונקלט בשיקאגו. וגם שם אהב־להט באהבת הספרות. הוציא ירחון קטן. לימד, הרצה, עשה נפשות לשפה, כרה אזנים למליה. היה נאמן.

ובאחד מלילי שבתות, בהתכוננו ללכת למסיבה, כדי להרצות על דוד שמעונוביץ, – פשט את ידיו ואת רגליו על הרצפה הקרה אשר בחדרו וימת. באין איש אתו בחדר.

חיכו לבואו, תמהו, התפלאו, חקרו ודרשו ונודע הדבר.

ובהגיע הידיעה לירושלים התאבלו ידידיו־מכיריו, אמרו לערוך אזכרה, ונדרשתי גם אני לדבר דברים לזכרו.

ערכתי מעט הדברים גם בכתב ושלחתים ל’הארץ'. זה היה לפני שבוע, בערך ליום השלושים, ועד היום ט"ו בטבת, לא נדפסו הדברים.

אפשר שיודפסו הדברים המעטים, הקצרים מחר, מחרתיים, בעוד שבוע שבועיים. מי יודע תעלומות עתון יומי גדול? אך מצד יקרא דשיכבא לא היה צריך להשהות כל־כך הרבה. במשך השבוע הזה נדפסו שם דברים שהם בבחינת ‘נישט געשטויגען און נישט געפלויגען’; שהם בחינת ביצה שלא נולדה. רק דברי אזכרה למשורר עברי, אמנם לא מן השורה הראשונה, שמת מיתה טראגית ככהן על דוכנו, – דברי אזכרה מעטים־ספורים אלו, – הם נדחו מיום ליום.

ויש בטיפה מרה זו גם חצי נחמה: לא רק החרדים הם…

[אייר תרצ"ז]