רקע
ר' בנימין
אסף הלוי: שיח עם צל
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

עם מאת שיריך, אסף הלוי, עכשיו כשעברתי עליהם, או לפחות על רובם, מחדש, כשנתחבב עלי מחדש הטוב שבהן, נתחוורו לי גם גורמי השתיקה שאפפתם בחייך ובמותך. אתה בעצמך גרמת לכך לא מעט. יותר מדי הצטעצעת בהידור־הספר. פאר זה הביא במבוכה. בהוציאך אז לפתע־פתאום את אָספך, בלי אשר הקהל הוכן לו על־ידי פירסומים קודמים, חשדו בו, שאינו אלא צעצוע של אברך כשרוני ולא ראו, בעצם, את החזון השירי. וכי מה ידעו אז עליך? מה ידעתי אז אני? אתה נגלית לי בענן־המליצה, אז בבוא אדמונד רוטשילד לארצנו לפני המלחמה, ואתה כתבת לו רשימת ברכה ב’החרות'. זאת היתה לי פגישה ראשונה. מליצתך ריתקה את תשומת לבי. אך לא ידעתי את המליץ ואת שירו.

ואתה שגית עוד באחת: הרבה קש ותבן, במחילה, גיבבת על מעט השיִרים הטובים והנעימים והחזקים אשר היו בצקלונך. אמנם, ייעשה כן במקומנו. קפדנות־הבירור אינה ממידותיהם השכיחות גם של גדולי־המשוררים. אך אם אין חולשה זו מכריעה את גורל המשורר המובהק, הרי חובלת היא עד־מאד במשורר לא־נודע. ומשורר מובהק הן לא היית כלל וכלל. הלא גם עתה אתה די מפוקפק (כן, כן, חביבי, גם מותך הטראגי אין בכוחו לשנות את עצם העובדה!). היודע אתה, אם באתי ‘למיין’ אותך, הייתי קובע את מקומך בין נפתלי הרץ אימבר ובין… (נו, לא אמשיך את הקו, לא אקניט אווז חי!). ואף ההשוואה הזאת צולעת על ירכה. כי מהאי גיסא – יש באימבר זה אוֹן שירי שאינו בך. גם הוא הצטעצע, זו אמת, אבל הוא גם הרעים. הוא גם ‘ברקים רב ויהומם’. הוא גם היה נשוק־המוזה. הוא לא הזיע. היה פה מפיק מרגליות. מעט הוא אשר הכניס לאוצר־שירתנו, אך המעט זה כמה אתה מתפלא להצלחה ולמציאה־בהיסח־הדעת. כל זה אין אתך. אבל מאידך־גיסא יש ויש אתך מאשר אין אתו. ואם כן, כל ההשוואה למה היא באה? הרי היא רק ממלאה את הצורך באיזה סידור כרונולוגי, הרי אימבר ואתה וזה השלישי אשר לא כיניתיו בשם ואחרים שכמותכם, – הרי כולכם נמצאים מחוץ לדרך־המלך של השירה העברית. אך גם ב’מחוץ' זה, בנתיב צדדי זה, יש מן ההכרח להעמיד ציוני־זמן.

אתה הכבדת עלינו למצוא במגילתך את בת־השירה אשר עליה התרפקה. את שירי הלאום שלך (מן המשופר אצל אימבר!), היית זורק אל המזבלה. הם עשויים ביד, הם תפורים במכונה, הם פרי־המוח. הוי, הם לא הביאו לנו כל תועלת ולך גרמו רעה רבה, כי בהציבך אותם בראש המגילה, הרי הבריחו כל קורא בעל־טעם. כי מי ומי ילך דוקא לנוע בראשונה על שיריך מחיי בני־הארץ, המתחילים אך בעמוד קס"ג, ודוקא בהם הגשת שי לשירה העברית. הוי, נדמה לי, כי אתה בעצמך לא ידעת את אשר אתה עושה. ואולי טוב בכך. דוקא משום כך לא הרבית להצטעצע בשירים האלה. שרת אותם כמו מתוך איזה לחץ פנימי. כדי להשתחרר. נהיה צנועים גם לגבי השירים האלה. לא נפליג. לא נגיד: לא בא כבושם הזה. גם הללו אינם מן השירה הראשונה. אבל מי יבקש מן הראשונה דווקא? דייך, שגם אתה ‘נולדת באַרקאדיה’. שאי־שם היתה בת־השיר למנה גם לך. אני זוכר, למשל, את שירך הראשון באותם השירים. השם ‘באלוני ממרא’ מעלה זכרון ביבליי לכאורה, אך התוכן הוא מחייהם הם. מחיי בני־הארץ. ניכר, שאתה, שהיית כמעט כיליד הארץ, נמשכת אחרי החיים האלה. אתה הבינות לרוחם. אתה קלטת רוחם. פה אתה מגיע לד' אמות משלך.

‘ואנכי בכרם’. כה מתחיל אותו שיר. גישה ישרה אל הנושא, אל תיאור המקום והזמן. בכרם יש גם מוסתפה (מוצטפה?) אשר ברח עם רעיתו סולימה מעבר הירדן מזרחה אחרי אשר סולימה סיפרה לו על עלם זר העוגב אחריה, והוא קם בלילה ‘וימצא העלם ויהרגהו בגיא’.

ומלבד השירים האלה יקרים לי שירי־נוף משלך. לא כולם שלימים הם. יש שלא עמדה לך היכולת לבצע את אשר החילות. אך צבעי־הנוף המו וריננו, ויש גם שהתלקחו בשירתך:

נָשְׁקוּ צַפְרִירֵי הַבֹּקֶר, חֲלוּצֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַמְפַזְּזִים,

צַמְרוֹת אִילָנוֹת זַאֲטוּטִים, גְּאֵיוֹנִים וְרָמֵי־הַמַּעֲלָה;

לִטְּפוּ אֵדִים חֶלְבּוֹנִים קַרְנֵי הַלַּפּיד הַבּוֹעֵר,

הַנִּגְלֶה לְיַרְכְּתֵי מִזְרָח, הַפּוֹרֵץ מֵרֻכְסֵי יְהוּדָה,

מַשְׁלִיךְ מִכְמָרוֹת, מִכְמָרוֹת, רִבְבוֹת לִגְיוֹנֵי זְמַרָגְדִים

אֲשֶׁר גְּדִילֵיהֶם רֻקְּמוּ בְּמַטְוֵה הַזָּהָב הַשָּׁחוּט;

וְגוֹלֶה הַלַּפִּיד הַגָּדוֹל וַיְרוֹצֵץ קָדְקָדֵי הֶהָרִים,

הִתְפּוֹצֵץ גַּם הוּא וַיַהֲפֹךְ לְזֶרֶם הַכַּבִּיר, הַנּוֹזֵל –

כן, חביבי, שורות כאלה, והן ישנן למאות במגילתך, המעידות על עין רואה, הן כתריס בפני הפקפוק. ויש עוד סוג אחר במגילה, אשר בו אתה מתקרב באמת אל אימבר וחן לך ונועם וטוב־לב. זהו הסוג של שירי־ענות. אני אוהב את שיריך אלה, הקלים והפזיזים. הם גם הם מעידים, כי לא לשקר עשית חרוז:

רַק בַּלַּיְלָה, בָּאֲפֵלָה כִּי בַשֶׁמֶשׁ, כִּי בַסַּהַר

כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם אוֹר: כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם קַל;

תַּחַת אוֹרוֹת אֲשֶׁר אֵינָם – אֶל עוֹלָמִים אֲשֶׁר דּוֹלְקִים –

כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם אוֹר! כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם קַל –

או אותו שיר ‘סירתי’ שהוא חביב עלי מאז, ושהייתי מוסר אותו בידי הימאים שלנו על יד שיר־הסירה, שפרסמנו לפנים ב’הקשת‘, לפני ל’ שנים, ועל ידי אותו שיר של וולט והיטמן, שתרגמתיו לעברית ואשר גם עם והיטמן זה יש לך אי־שם קוים משותפים, למרות כל המליצה הרבה האופפת אותך ואשר היא – שוב בקורת! – לעתים מרובות קוברת אותך. בשיר זה אסיים את מערכת הציטטות, אך אותו אצטט הפעם כולו:

שׁוּטִי, סִירָה, שׁוּטִי חִישׁ,

טוּסִי, סִירָה, טוּסִי חִישׁ – סִירָתִי!

חִצְבִי מֵימֵי גַלֵּי יָם,

חִצְבִי רַהַב סַלְעֵי יָם – סִירָתִי!

יְמִינֵךְ גַּלִּים, שְׂמֹאלֵךְ גַּל,

גַּלִּים, גַּלִּים, גַלֵּי גַל – סִירָתִי!

מַלָּח, שִׂים לְהֶגֶה יָד,

נְהַג הַסִּירָה בְּחׂזֶק יָד – סִירָתִי!

יַם זֶה, סִירָה, יַמִּי הוּא

נוֹשֵׁק חוֹפִי, גְּבוּלִי הוּא – סִירָתִי!

בְּיָם זֶה, סִירָה, יַם אֵין־סוֹף,

בַּקְּשִׁי אָשְׁרִי לִמְצוֹא חוֹף – סִירָתִי!

וכך הוא הדבר. על מגילת־קדם כתבת בשער ‘שירים ראשונים’. ולאו דוקא. שירים אחרונים כשירים ראשונים. אותם המוטיבים, אותם הלבושים. כזה היית. מאה שיריך אספת במגילת־קדם. מאה אספת ואחד הוספת: אותו האחד, האחרון, המוקדש לקבר אשר חצבת לך עתה בדמי־ימיך. כאילו ניבאת ולא ידעת מה ניבאת. מאה שירים ובהם כמה וכמה, אולי עשרות, שיש בהם ענין. באלה תיזכר ותיפקד.

אם דברנו בך לרגלי לכתך מאתנו? ודאי. מותך לרצון זעזע, הטיל תהייה. חידת־פרידתך הזכירה חידת־שירתך. יהודה קרני המה לבו בעתונו, אורי קיסרי קרב אותך במובן האנושי, משה סמילנסקי דיבר בך בשבועונו הוא, יוסף צבי רימון שפך את לבו בדברי הגיון נרגש. ודב קמחי דיבר כידיד וכמאהב. אבל, האמינה לי, בשביל כל אלה לא היה כדאי למהר ולעזבנו, צל יקר. היה ראוי לך לשהות עוד בתוכנו. אולי בכל־זאת היה מתרחש דבר־מה. אולי ולמרות כל תהפוכות־הזמן היה מופיע אותו התרגום הלועזי אשר הראיתי, שידע לארוג דוקא מן המשופר שבך. אולי בהתמסרך התמסרות תמה ויחידה לאלהי השירה, היית זוכה גם להצלחה אחרת. מה פרצת. צילי היקר, מה מיהרת להתחמק ולהמלט? צר לי עליך, אחי, צילי היקר!

[אדר תרצ"ד]


המלצות קוראים
תגיות