אין זה שיר לשם שיר, לשם שעשוע, להאדיר את הספרות. זהו שיר־המשבר, תרתי משמע, משבר חמרי ומשבר רוחני, שיר־התפוררות: היה צור־סלע, חלמיש, והנה הוא מתפורר לאבני גיר, לאבק פורח, לחול נישא באויר. זוהי אנקת־שיר.

המשורר שנתן מחילו בכל אשר יכול, שנתבע ונתן תמיד במיטב, – הוא שוב ראה אותנו בקוצר־ידנו. הוא שוב ראה את העם ‘כי ברע הוא’, ‘כי פרוע הוא’. ומי פרעוֹ? ‘כי פרעו אהרן לשמצה בקמיהם’. נושאי דגל הכהונה, נושאי דגל התחיה הם שפרעוהו. הליקוי הוא מלמעלה. יש מנהיגים אבל אין המנהיג. הליקוי הוא מלמטה. יש נוער, אבל במקום שיהא למד הוא בא ללמד. הוא קופץ בראש, ‘ותעלולים ימשלו בם’. יש אנשי חזון, להקת משוררים. אך הם גופא אינם אלא נגעים, קלוקל, סימניות לחומר המחלה.

המשורר רואה כי אזלת יד אך אינו רואה צרי, רפאות ותעלה. הוא אינו כנור לשירינו. הוא רואה ואומר מה שהוא רואה. הוא מעז לקרוא את הליקויים בשמם. הוא ממלא חובת אזרח בישראל. חובת אדם. זהו שיר המשבר. שיר האדם.

[כסלו תרצ"ב]

פתיחה לחג

חגו של ביאליק, מלבד מה שיש בו משום ביטוי של הערצה למשורר הגדול, הרי יש לו ערך מיוחד גם כמאורע המאחד את כל חלקי־האומה ברגש משותף. אומה זו, שהיא מחולקת ומפולגת בכמה וכמה פילוגים, שכמעט אין מספר להם, היא חוזרת ומתאחדת באותם רגעי־קודש של הרגשה כללית משותפת. ונשגבים ביחוד אותם הרגעים, כשהם נוצרים מתוך הלך־רוח חגיגי, מתוך הכרת־תודה על חמדה גנוזה שנתגלתה בחיי־האומה, על כוכב מאיר שנתלה ברקיע השביעי שלה.

ואם זהו הלך־הרוח של כל האומה העברית כיום הזה, הלך־רוח של שמחה פנימית והכרת־תודה למשורר־הלאום, למחיה אגדותיה ואוצרות־תרבותה, לאותו מעיין רב־השפע, הנובע ומפכה – בלי צינורות־קדיחה מיוחדים – זה עשרות שנים והמפרה לנו שדמות־רוח שונים ומגדל לנו פירות־רוח נבחרים (על כל זה הרי נשמע דברי הערכה מפי מומחה מובהק, ההיסטוריון ב. דינאבורג) – הרי מישנה־שמחה וכפל־חג הוא לנו היום הזה, לנו תושבי שכונה נאה זו, לנו שזכות היא לנו לדעת, כדברי המשורר בחרוז־שבכתב אחד, שבו הוא מציע ‘כל עובר ושב’, שהוא פה ‘חצי אורח וחצי תושב’, כי הוא בבחרו בציון – איוה את בית־הכרם למושב לו. רק לפני זמן קצר זכינו לראותו חדשים מספר מתהלך בתוכנו ומהנה את כל המתקרב אליו במתות־הרוח ובאצילות שבפשטות ארחותיו ומידותיו. ואנו גם תקוה, כי לא יארכו הימים והוא יקים את ביתו בתוכנו, ובית ביאליק, יתנוסס על ראש גבעותינו, ונהרו אליו חכמי עמנו ואמרו: בית ביאליק – לכו ונלכה ויורנו מדרכיו ונתבסם בשיחותיו.

ואם כזו היא התקוה המשעשעת לפנינו לימים יבואו, הנה כיום הזה אנו תמימי־רגש עם כל בני האומה. ובשם כל השכונה ומוסדותיה המוסמכים אנו מברכים מעומק לבנו את המשורר, בהגיעו לשנת הששים בימי חייו היקרים; כן נזכה לראותו כוח־פועל וכח־יוצר כאחד האישים המרכזיים של האומה עוד עשרות רבות בשנים – – –

[יא שבט תרצ"ג]

בת מלך פנימה

א

המשורר – ח.נ. ביאליק – נולד לפני ס' שנים בעשירי בטבת. נשמה נשגבה ונאצלה ירדה אז ממרומים. היא הגביהה אבר בממלכת השיר כאחד המעטים בתולדותינו. היא יחידה בדור זה בריבוי גווניה ובעושר אישיותה. והיא קרובה גם לנו ונכנסת גם לתחומנו. תשוקתנו לראותה בבחינת ‘בת־מלך פנימה’. אנו תקוה ובטחון. אף אם תתמהמה – נחכה לה.

[טבת תרצ"ג]

ב

חובב היהדות, חוקר קדמוניותיה, חושף צפוניה, מחדש אגדותיה, שונה משנתה, מקים ‘דביר’ לשירת קדמונים ואחרונים, מכונן מסיבות ‘עונג שבת’ ובונה ‘אוהל שם’, רחים ומוקיר רבנן, אחיעזר לכל נצנוץ טוב ומועיל, אוהב אדם וישראל, שוקד יומם ולילה על עבודתו, – אנו שולחים את ברכתנו הנאמנה לחג הששים.

מלא את שליחותך, המשורר! משוך הלאה את מרכבת חייך! קרב יותר ויותר אל נשמת היהדוּת! הכנס פנימה־פנימה! עשה גדולות ונצורות כאשר הסכנת! ויקוים־נא בימיך־בימינו סיום פזמוננו בסליחות דיומא:

‘תהפוך לרוחה את צום החמישי, לששון ולשמחה – צום הרביעי והעשירי’.

[שבט תרצ"ג]

בין המצרים

למחרת מותו

באה השמש בצהרים.

נגדע הארז אשר בגן האומה.

פרץ הרעם ביום בהיר.

לא פיללנו, לא ניחש לבנו, כי כה קרובים לנו הפיד והשבר.

אנו עומדים לפני תהום פעורה לרווחה. עוד אי אפשר לשער את אשר אבד לנו, את אשר נגנז לעולמים.

אהה, ד' אלהים! הכלה אתה עושה עמנו? האם לא די עוד בכל הצרות, אשר כחתף ירדו על ראשינו? על מה ולמה שלחת את ידך עוד בבחיר לבותינו, ביחיד ומיוחד אשר בישראל?

הוא היה משורר־האומה. אך לא מות המשורר עורר חלחלה. הוא היה למעלה מכתר־השירה. הוא היה מצפון־האומה, מצפון־הדורות, יסוד העבר, עמוד ההווה ושורש העתיד.

הוא היה הנקודה המרכזית, הוא היה האילן הגדול, אשר שרשיו ינקו מכל ספירות־החיים של האומה והחזירו יניקה לכל ספירותיה. הוא לקח חיים והחזיר חיים.

כל אחד מאתנו, כל אחד בפינתו ובעבודתו שאל שאלה אחת: מה יאמר הוא? והוא היה אומר: הוא לא דחה שום נטיה, שום שאיפה, שום עבודת־אמת. כאב היה לכולנו. הוא איחד את הניגודים. הוא איחד אותם בעושר נפשו המופלאה. מקומות רחבי־ידים היו בנפשו הנאצלת לכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. הוא חיבב וליבב את כל חבר לעט, לשירה, למחקר, ללימודים, לתיקון האומה, לתיקון המידות והמוסר, להרמת האמנות, התרבות, הוא חי את הדור הזה ואת הדורות הקודמים ואת הבאים. יום־יום, שעה־שעה.

ובצהריים, באמצע־שנותיו, בעוד כוחו רענן עמו, בעוד רוחו שופע חכמה ותבונה, שירה ויצירה – בא יומו, נלקח ואיננו.

לא הערכה ניתן בשעה מרה זו. גם לא צעקת הכלל, כאב האומה, שועת הציבור.

גם היחיד רשאי לתנות את שברו הוא. הציבור אינו אלא קיבוץ של יחידים.

נתיתם הדור כולו ונתיתמו מאות ואלפים, מאות אלפים מישראל.

ובין מאות האלפים נתיתמתי גם אני.

לא היו בינינו יחסים מיוחדים. הייתי רק אחד מקוראיו. הייתי רק אחד משומעי דבריו. לא הטרדתיו הרבה לא בכתב ולא בעל־פה אבל ידעתי, כי לי גם לי יש חלק בו. ידעתי, שעינו פקוחה גם עלי. ידעתי, שהוא מלווה את דרכי ואת שבילי.

ובהפרשי לקרן־זווית זו של יהדות דתית־מסורתית ליווה אותי גם בזה. קרא הכל, ידע כל קו חדש, כל חידוש־מה. אף יעץ, אף עזר וסייע. אף העיר את הערותיו. אם אבדה לו במקרה מחברת ממחברותי דרש למלא את החסרון. כי עינו היתה פקוחה על עבודת כל אחד ואחד, כי עינו חסה על פכים קטנים של כל אחד ואחד. הוא היה רחוק מן הבזבוז בעולם־הרוח שלנו.

נפלה עטרת ראשנו. נגוזה תפארתנו.

נתיתמנו.

הוא היה מצפון־האומה. הוא היה הלב החי של האומה. הוא היה המרכז הנפשי, הנקודה החיונית.

בשעת־אימה זו של בלהות־החורבן מבחוץ ושל התפוררות תאי־החיים מבפנים היו עינינו נשואות אליו.

בשעה זו, שבמסתרים תבכה נפשנו על כל אשר הויה בנו, היו מבטינו שלוחים אליו כאל תקוה אחרונה, כאל נחמה אחרונה.

הוא חלה מה, הוא נסע לזמן־מה, הוא ישוב, הוא ימצא דרך, הוא יתקן והוא ירפא.

ועתה מה?

אהה, לבנו לא ניחש, כי הוא אמנם ישוב אלינו אבל לא כדרך שיצא מאתנו.

לבנו לא ניחש, כי הלב הגדול הזה יחדל כל כך מהר מלדפוק. כי המצפון החי יאלם דומיה, כי המרכז החי יתפוצץ לרסיסים והיה כלא היה.

לבנו לא ניחש, כי הוא ישוב אלינו מת ודומם, סגור ומסוגר בתוך ארון מתכת, כארי בסוגר.

‘כל רודפיה השיגוה בין המצרים’.

נפטר לפתע פתאום. כשהתנ"ך בידו ו’חובות הלבבות' לימינו.

לבו ניחש את יומו. הוא ביקש פעם בפעם מאת מכיריו:

התפללו עלי! אמרו תהלים! תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים.

[כג תמוז תרצ"ד]

כמו שהיה, כמו שהוא

דברי־אזכרה ליום השלושים

על גשר המות עוברים חיי־אדם לספירות אחרות. המות מטהר ומזכך, מרים ומנשא. לפי השקפת היהדות ישנם מעשים כבדי־משקל שרק יום המות מכפר עליהם, מסלק אותם מעולם היש. זוהי גם הרגשה אנושית־כללית. ארנולד, בנו של הצייר מיכאל קרמר בחזיונו של האופטמן, אינו בן מוצלח ביותר. הוא גורם צער רב לאביו. אך לאחר מותו בלא־עת עומד אביו וקושר כתרים לראשו (דרמה זו תורגמה גם לעברית) ואנו, השומעים את דברי האב, מרגישים באמת הפיוטית, – לא, באמת הריאלית שבדבריו. כי עם המות משתנית גם העמדה שלנו. ביחד עם הנעדר עוברים גם אנו לספירות אחרות. אנו מלווים אותו לבית עולמו וגם נלוים אליו במשהו.

ואם כך בחיי־אדם סתם, בבני עליה ובבחירי הדורות על אחת כמה וכמה. אך כאן יש צורך להשמר מפני סכנת ההגזמה והמתיקות היתירה והסנטמינטליות המזויפת. ביאליק גדול היה בחייו וקל וחומר במיתתו ואינו זקוק ואינו סובל כל אלה. אנו צריכים גם להבא לביאליק כמו שהיה, כמו שהוא. לא לאחר.

מלאך־המות הפתיע לא רק אותו כי אם גם אותנו. לא פלא הוא כי בשעה שעברנו בסך לפני ארונו, או בשעה שישבנו לפני ארונו ולמדנו בסדר זרעים אשר לו, – שבאותה שעה מרה גלשו טיפות חמות מתוך עינינו. אך דברי פיכמן ‘אילם, נכלם ואובד־לב עומד אני לפני ארונך’ צריכות להיות רק הרגשת־הרגע. ההרגשה הקבועה צריכה להיות: הוא חי! בתוכנו הוא! רק ראיה זו שומרת ומצילה. החסידים יודעים את אשר הם עושים בערכם סעודות־חברים ביום־הפטירה לעילוי נשמות רבותיהם. גם זוהי הרגשה אנושית כללית. מחבר ה’פאוסט' היה בטוח בהשארת הנפש. אי אפשר היה לו להניח שנשמה שעמלה ביצירת ערכים נצחיים תרד לבאר שחת והיתה כלא היתה. אי אפשר גם לנו להניח שנשמת ביאליק חדלה מהיות, מחיות, חדלה מהיות צרורה בצרור הגדול של החיים.

מרחוק ידעו את ביאליק הראשון, ביאליק שבכתב, אף שמעו על ביאליק השני, ביאליק שבעל־פה. אך מקרוב ידעו גם את ביאליק השלישי, ביאליק שבחיים. הוא ניחן במידה גדולה שבחיים, מידה זו ראויה היא לעיון מיוחד ואשרטט רק ראשי־מלין. לפנינו טיפוסי־סופרים שעיקר יניקתם היתה מן החיים: הנה גיתה הווימרי, מיניסטר העמל בפיתוח המדינה הקטנה אשר לו וכותב ושר ‘אגב־אורחא’ (הוא מעיד על עצמו: ‘כל שירי הם שירים לעת־מצוא’); הנה טולסטוי הרוסי הקולט מן הסביבה כל רחש קטן שבחיים, מנסה גם להשפיע ישר על החיים ובינתיים הוא כותב וכותב; הנה והיטמן האמריקני הצועד ברוב כח בראש הומיות ומריע את חרוזיו; הנה חברו תוֹרוֹ המגביל את עצמו יחידי באחת הגבעות וחי חיי־שיתוף עם כל הדומם, הצומח והחי, וכאילו גם עם העננים אשר ברקיע השמים. למי מאלה, לשורש מי מאלה נדמה את ביאליק? לא נדמהו אף לאחד מאלה. כי הוא היה אילן בפני עצמו. אדם זה, שתקן וביישן בימי נעוריו, הפך לאיש, ‘האנוס על פי הדיבור’, לאיש אשר החיים הפנימיים, המראות והמחשבות, לוחצים עליו בלי הרף, כדוד המוסק יותר מדאי. כלום הוא דיבר? דבר־מה דיבר בו. ודבר־מה זה היו החיים. ולא רק חיי־הרוח, או היהדות או השירה. חיי כלב קטן אשר נפצע בלי־משים נגעו אל לבו לא פחות משירי בן־גבירול אשר הטיפול בהם היתה נחמתו בשנים האחרונות. מי־שהוא כתב בזה רשימה יפה ומלבבת באשר היתה אמיתית. הוא היה מעורה בכל ספירות החיים, עמד בהם, מהם לקח ולהם נתן. לא שטיפל בהם כגיתה, לא שהרגיש בדואַליזם שבהם כטולסטוי, לא שהריע לקראתם כוהיטמן, לא שתחם לו תחום מיוחד כתורו, אלא התמזג אתם בכל צורותיהם.

וזה שעשה אותו סוג מיוחד והבדילו מכולנו. אנו כולנו מתקיימים בעולם הרוחני אשר לנו על ידי בדידותנו, מחיצותינו, על־ידי בריחתנו מן הכלל הגדול אל התא שלנו, אל ד' אמות אשר לנו. מתוך כך כל אחד נכוה ביודעים ובלא־יודעים מחופתו של חברו. לא כן הוא. הוא הקיף את כולנו, איחד ומיזג את הכל. זהו ביאליק שבחיים.

בקשר עם ביאליק שבחיים מלים אחדות על הכּנות שבחיים. עם כל ההיקף הרחב אשר לו הרי היה גם בעל כיוון מסוים, בעל שרשים מיוחדים ובעל דמות מיוחדת. יחסו לברדיצ’בסקי־ברנר, למשל, היה אחר מאשר יחסם של אלו שהיו שותפים ל’המעורר‘. ברנר רשם אז באחת החוברות האלה בשם המעורר: ‘יכנסו למתיבתא שלי כל אלה אשר חלק ונחלה להם בחוזי יהודה ונביאיה ובמתפללים לעני כי יעטוף, בגבורי־המרד החסונים ובבעלי המשנה השקדנים, במנעימי זמירות הלוי ואבן גבירול ובהולכים בעקבות ר’ שלמה יצחקי ורש“ל, במתכסים בטליתו של האר”י זי"ע, ובנוהים אחרי קברו של ר’ נחמן מברצלב וכו‘, יקומו איש ממקומו ויגשו אל המקדש’. הפתוס של הקריאה הזאת מובן מתוך מצב־הדברים באותה שנת־ההרס ומתוך רוח־הנוער של החוג. ואני קראתי אז את הדברים האלה ברטט והם נגעו במיתרי־לבבי. אך ביאליק סגר לפניהם את פתחי־לבבו. אצלו היה כל זה אך ורק ‘מלתא דתמיהא’. ועוד יותר: לא רק שלא ראה את יסוד ושורש התמימות אשר בדברים האלה, אלא שראה בהם גם כוונה להתמיה, ראה בהם גם התחכמות והתעקמות, לאמור: חוסר־כנות.

זה היה לפני שלושים שנה והדברים הכאיבו לנו עד מאד. אנו, שהיינו קרובים קרבת־נפש אל ברדיצ’בסקי־ברנר, הכרנו כמעט רק מידה אחת של כנות, זו הנמשכת בספרות העולם מרוסו ו’יסורי ורטר הצעיר‘: זו של גילוי הנפש ושל וידוי הנפש, זו שברדיצ’בסקי חי אותה ב’מחנים’ ובסיפורים קטנים מלאים המית־הנפש וברנר במאמרי ‘בר־יוחאי’ ורשימות ח. ב. צלאל. ואנו לא יכולנו להבין, איך ביאליק אינו מבין זאת. עמדתו הוא נראתה לנו בהכרח לאי־כנה. אך ביאליק שהיה נאמן לבית־המדרש האודיסאי, המנדלאי, זה שרצה להתבטא ביצירה ובמעשים והזיר את עצמו בגזרת־אומר מכל יין ושכר של השתפכות־הנפש, בשגם לפתחה רובצת סכנת השיגרה והזולות, – ביאליק כתב אז אפילו את המלים המעליבות ‘רוב הפרומיתיאוסים שלנו, שצווחים ככרוכיא, שהנשרים מנקרים את לבבם, יש לחשוד בהם…’ לא, לא אמשיך את הפסוק עד־גמירא. לא, ביאליק לא גרס את ‘המעורריות’ שהיתה עם כל אלה דף־תפארת בספרותנו.

ע' פנים לתורה וגם לכנות.

איבסן אומר: ‘לשיר – היינו לשבת על כסא למשפט’. זהו גם בדבּרך בשבח נעדר גדול. אתה דן עליו וגם על עצמך. גם במה שאתה אומר וגם במה שאינך אומר. לא מקרה הוא, שבהמון המאמרים והרשימות מן הימים המרים האלה תופס החלק המימוארי מקום רחב. יש כאן בחזיון זה של ‘אני וביאליק’ מוטיב מיוחד. לאלה אשר באו אתו במגע יש ההכרה כי ביאליק השלישי, ביאליק שבחיים, אינו נופל בערכו מן הראשון והשני, ויש הרצון לספר עליו, להציל מתהום הנשיה כמדת האפשר.

נהיה כנים, חברים; לא רק במובן האודיסאי־המנדלאי כי אם גם במובן ברדיצ’בסקי־ברנר. לרבים היתה באותו יום מר ונמהר ההרגשה, כי האסון הלאומי הגדול הוא גם במידת־מה אסונם האישי־הפרטי. כי הם גם הם נתיתמו ונדלדלו, אבדו להם חסות ומשענת, ‘סלע ומצודה’. ‘ועתה מה? איך נחיה בלעדיו?’ לא רק בתור בני אומה נצחית־נצחת, כי אם גם בתור אישים בודדים, יחידים, בעלי עבודה מוגבלת, בעלי שאיפה מסויימת. רגילים היינו שעינו של ביאליק תציץ לעתים לעבודה זו ולשאיפה זו. הצצה זו היתה חסות ומשענת, אתה אפשר היה לחיות בבדידות, להקים מחיצות. ‘ועתה מה? איך נחיה בלעדיו?’ – שאלה הבוקעת גם במסתרים. הן זה היה כחו של ביאליק השלישי, ביאליק שבחיים. אותו ר' נחמן מברצלב בדברו על ארץ ישראל אמר, שהכוונה היא לארץ־ישראל של מטה, עם האבנים האלה ועם הבתים האלה.

נהיה כנים, חברים. נשמר מפני ההגזמה והמתיקות והסנטימנטליות, אבל גם נדבר כאשר עם לבבנו ועם נפשנו, נהיה גם סבלים. ע' פנים גם להרגשה. זוכר אני, שממש באותו יום מר ונמהר קראתי עליו מאמר משובץ מליצות וחרוזים והיה הדבר תמוה בעיני. איך אפשר להצטעצע באלה ביום עברות? אבל ע' פנים להרגשה. גדולה ‘מזיביז’, ערש החסידות וכיווני ההרגשה, אך גדולה ונשגבה גם וולוז’ין מצודת התורה והבינה השקטה. והרי גם ביאליק מוולוז’ין בא.

נהיה סבלנים, אחים. נבין איש את שפת רעהו ונכבד איש את רעהו גם כשפוסקת ההבנה. גם זה לנו צו מאת ביאליק שבחיים.

ובקשר עם ביאליק מוולוז’ין שני זכרונות.

פעמיים נפגשתי עם ביאליק בבית אחד מגדוֹלי גידוּלי וולוז’ין, בביתו של הגאון. בפעם הראשונה היתה זאת מסיבה קטנה (בתוכה עגנון, הרב ש. אסף, ר' ישעיה שפירא) מוקדשת לשאלת השבת. רעיון ‘עונג שבת’ צף ועלה. אף הרעיון של ספר השבת כבר עמד כמו חי לפני המשורר. הוא ערך לפנינו את התכנית בקוים כוללים. והיה ענין לראות את שני גדולי וולוז’ין אלו בצותא חדא, שניהם בעלי אינטואיציה בלתי־שכיחה, הגאון התלמודי בעל הנשמה השירית והמשורר הלירי השוקד גם על המשנה ועל מבועי־ההלכה. ושני אלו אוהבים, מכבדים ומעריצים זה את זה.

נשאר בזכרוני ביטוי ציורי אחד של ביאליק על ‘ספר השבת’ כמו שעלה במחשבתו. הוא דיבר על ‘שבת מלכתא’ וראה באותו ספר מעין נשיאת השובל של המלכה…

ובשנית הלכתי אתו לביקור ביחידות אצל הגאון בשבתו בנוה־הקיץ בקרית־משה אשר בירושלים. השיחה בדרך היתה כמעין מתפרץ, מעודי לא ראיתיו שופע ומקפל רעיונות כאותה שעה. נכנסנו לבית הגאון ופניו הפיקו אצילות ועדינות, יופי עילאי ושלוה רבתי. בשיחה היה ביאליק השואל והגאון המשיב. דומם ישבתי מן הצד והזנתי את אזני בשיחה ואת עיני במראה אשר לפני. המשורר, שרק זה עתה היה כמעין המתפרץ, ישב עתה בענוה ובהצנע לפני הגאון, כשהוא כולו קליטה.

ובימי אבל אלו, כשכל האומה נאנקה ביגונה על הלקח ממנה נזרה, ובחשבי על ביאליק ועל שירתו, נזכרתי באותו ביטוי שלו על ‘ספר השבת’ וחשבתי בלבי, שאנו כולנו הננו כיום נושאי־השובל של השירה הזאת ושל החיים האלה. ושוב חשבתי בימים האלה: היה היו לנו בדור זה חצי או רבע תריסר אישים, שהם מצפון־האומה, – ושני גדולי וולוז’ין בכלל. והנה נספה האחד בלא עת. הנדע עתה להוקיר כערכם את הנשארים, את השני?

הוא היה המאור הגדול של דורנו. וברבות הימים הלך אורו ורב, הלך והזדכך ונעשה זך וצח יותר ויותר. הוא קיפל תחת טליתו את כולנו ואהב אהבת־אב את כולנו. והוא נספה בלא־עת.

היש תנחומים?

[אב תרצ"ד]

אם יש לנו משורר מן ה’צעירים', שהוא רצוי לרבים – הרי זה שאול טשרניחובסקי. מזמן הופיעו על בימת־השירה ועד היום הזה הוא סמל הצעירות, הרעננות. יש התפתחות רק בטכניקה, בהתגברות על קשיים בצורות שונות, בהשתלטות על מכמני־הלשון, אך המעין הפנימי אחד הוא בכל מערכת השנים האלה, וזהו מעין המתגבר. בכל השנים האלה אין אתה רואה בו סימני עיפות או דלדול. תמיד הוא עומד מוכן לתת מן השפע אשר אתו ותמיד הוא רוכש את הלבבות לאהבה אותו. חן יצירותיו על קוראיו.

ולכן, אין ספק, כי הרעיון שהגו מוקירי שירתו של טשרניחובסקי להוציא את כתביו למלאות שלושים שנה מיום הופיע ‘חזיונות ומנגינות’ יקובל בשמחה מצד כל אוהבי ספרותנו. אלא שיש אולי להצטער על זה, שהצעה כזאת דורשת עוד ועד מיוחד ושמות מפורסמים. כמדומה, ששמו של טשרניחובסקי היה צריך להיות דיו לעצמו… ואולם ההכרח לא יגונה, ונראה שיש עוד הכרח בדבר שיימצאו מעוררים אפילו לגבי הוצאת כתביו של אחד מבחירי־משוררינו, ששירותיו נתחבבו על דורו הוא כמו על הדור הצעיר, שהולך וגדל עתה. יש בכלל הכרח לגייס את אוהבי־ספרותנו לפעולה שיטתית לטובת הספרות. הפריחה בשוק הספרות העברית של השנים האחרונות היא מקרית וגם מדומה. יש מהלכים לסיפור הזר המתורגם, יש מהלכים גם לספרי־מדע ידועים. אבל הספרות המקורית זקוקה עדיין לעידוד ולטיפוח של חיבה. וחגו של טשרניחובסקי ואופן הוצאת כתביו לא ללמד על עצמם בלבד יצאו – כי־אם על הכלל כולו.

[יז טבת תר"ץ]

איגרת ליובל הששים

ראה, אישי העורך, אתה אומר אלי עם איגרתך: עליך החובה לכתוב עתה על טשרניחובסקי, שהרי מלאו לו עתה ששים שנה, והוא היום בחיר השירה העברית וכו' וכו'. ברצון רב הייתי נענה לך, אבל מה אעשה ויש בלבי טינא על המשורר, טינא ישנה־נושנה, בת עשרות שנים. ומעשה שהיה כך היה: אני אז בחור בית־המדרש אוהב־ספר. ואני אז נוסע בפעם הראשונה לבובה, עיר המטרופולין שלנו, ובבואי שם אני הולך ישר אל גרשם באדר, סוכן ‘תושיה’ שם, על מנת לקנות לי באגורותי המעטות, המנויות והספורות, אחד הספרים החדשים שהוציאה ‘תושיה’. במקרה, אהה, בחרתי בקובץ־השירים הראשון של המשורר. משום־מה? אולי משום ששיריו הראשונים, שהגיעו אלי, משכו את לבי. ואולם כך הווה. ובגמרי את עניני בלבוב, ואני בא אל תחנת־הרכבת מוצא אני, אמנם, את הרכבת כבר על פסיה, אבל אני שומע, שיש להמתין למעלה משעה עד לכתה. אמרתי אני בלבי: שלמה אשב משמים בתוך הרכבת ואמתין עד לכתה? מוטב שאשב למולה, על הספסל הארוך, ואקרא בינתיים בספר אשר קניתי. במה שקרני אחר־כך אין להאריך. לספר הזה היתה הקדמה בראשו מאת ראובן בריינין, והלז פיזר לא מעט תהילות ותשבחות למשורר הצעיר, לזה הכוכב החדש שעלה על שמי־ספרותנו. ואחרי קריאת־ההקדמה התחלתי לקרוא בשירים גופא. לא אגיד, כי הכל היה ישר וחלק בעיני. אי־שם היה פתוס נפרז בעיני, אי שם היתה הלשון מפוקפקת במקצת. ניכר, כי המשורר הצעיר עדיין לא שלט בה כגדולי־השירה אשר קדמוהו. אבל עם כל זה הקסימוני השירים האלה ומשכוני כבחבלי־קסם. ואדהכי והכי – הלכה־פרחה לה הרכבת, בלי לשאול את פי, בלי לקרוא לי, ואני מרים את עיני – והיא איננה. עיני רואות וכלות. למרבה התוגה היה זה – בנאמנות – בערב שבת, ורכבת שניה אין בו ביום, ועלי לשבות בעיר הגדולה והזרה והנכריה, ובארנקי נשארו עוד רק אגורות מעטות, עלובות, שאין בהן כדי לשלם לפונדק בעד אכסניא ואוכל. ובר־מן־דין: מה חשבו עלי בבית־אבא? האם לא דאגו לי?

בקיצור: הייתי בכל רעה. ואם אינני מסיים את המאורע כדרך שירו של היינה:

אונד דאַס האַט מיט איהרעם זינגען,

די לאָרעליי געטאַן –

הרי זה מפני שבאמת היה כאן סיום אחר קצת. כי בשובי רגלי מתחנת־הרכבת העירה קניתי מתוך איזה ‘געַלגענהומאָר’ של ימי־הנוער איזה קובץ שירים אחר, קובץ ישן־נושן. זה של מאיר הלוי לטריס. ואני בקראי בו נהניתי בייחוד מן התירגומים שבו. ובייחוד מזה הקטע של שירת־המקהלה בדראמה ‘הכלה ממיסינה’ אשר לפרידריך שילר. (בדראמה זו כידוע מתקרב שילר אל הצורה היונית, אבל הרוח אירופי־גרמני, והנימה הטראגית שמתבטאת במיוחד על־ידי המקהלה מזעזעת את נימי־הלב).

בקיצור: עם קריאת הקובץ הישן שככה חמתי. היתה לי אותה שבת מעין מזיגה של הישן והחדש בשירתנו. ואם נגעה בי המילנכוליה של שילר־לטריס ואסב את פני אל שירת טשרניחובסקי, ואם פגעה בי רוח־הפרצים אשר לטשרניחובסקי ואחזור אל העלים הבלים אשר לשילר־לטריס. ובכל אלה נשארה מאז ועד־עתה טינא חבויה בפינה מפינות־הלב על אשר כה הירבה להתל בי חנם ולעשותני לצחוק בעיני־כל. אתה אומר אלי: כתוב־נא על טשרניחובסקי! היתכן כדבר הזה?

ובר־מן־דין: איני מבין כלל את חג־הששים הזה. אם אדם חי, הרי הוא יגיע ממילא לששים, ומה רבותא יש בזה? לחג מה זה עושה? אני מבין את חגי־היובל, שעורכים למשוררים ולסופרים ולאמנים, כאשר פסק או פג במקצת כוח היצירה אשר להם. יש אז בעריכת־החג מעין תנחומים ליוצר, מעין רצון טוב לפייס את רוחו על סתימת־המעין, על סילוק מתת־האל אשר היתה באָמנה, אתו. כך קיבל האירי הלז, גיאורג ברנרד שאו, את פרס נובל דוקא בשנה שעמד מלדת (ואף־על־פי שאינו ותרן בעניני כספים, עמד ומסרו לסופרי שוודיה, כידוע). ואולם מה זכות יש לשאול דנן לחוג חגים? שמא עמד מלדת גם הוא? שמא אין אתם רואים אצלו מאז התפרסם אותו קונטרס שירים על־ידי ‘תושיה’ ועד היום הזה עליה מתמדת, השתכללות והתבצרות בלתי־פוסקות? אין לבי עם קלוזנר הרואה ב’ויהי בישורון מלך' גולת־הכותרת של השירה העולמית. לא ולא. יש בשירי משה בן עזרא (מהדורה נהדרה של ברוֹדי) שורות, שלא הייתי מחליף אותן בשיר ההוא. אבל שיר נהדר הוא בכל־אופן. וכמוהו כשירים חדשים אחרים. וכמוהם כמה וכמה עבודות אחרות. או שמא לא נחל אהבה והערצה כל ימי־חייו? מה מקום יש לו ולנו להפסיק את מלאכתנו ולהלל את מפעלו? שמא אין הוא יודע זאת בעצמו, כי טוב הוא? האם לפייס את רוחו אנו צריכים? והוא היום שר־השירה בתוכנו!

בקיצור, אישי העורך: אין אני מודה בחובה זו לכתוב היום עליו. ואלא מאי? אם תמצא חפץ באגרת זו עצמה, הרי היא מסורה בידיך וזכאי אתה לעשות בה כטוב בעיניך. ומגלגלים זכות על ידי זכאי שכמותך.

[תרצ"ה]

יעקב פיכמן הוא סופר ריפרזנטטיבי לדורו. הוא היה בין הבונים ובין ממשיכי בניננו הספרותי בכל עשרות השנים האלה. הוא לא המשורר, הסופר של הדור. לא הראשון בה"א הידיעה. הוא לא בא אלינו באידיאה חדשה, הוא לא העשיר אותנו בגילוי חדש, אפילו לא ב’שגעון' חדש. לבו לא הלך אחרי אלה. הוא אינו איש־הדימון. ולא שכפר בכל אלה ולא שנלחם בדימונים. אילו עשה כך, הרי היה שוב קובע לעצמו פרק מיוחד. אדרבה; הוא העריץ את אנשי־הדימון בתוכנו. הוא התיחס אליהם בדחילו ורחימו. הוא ידע את כל הכוח ואת כל הגבורה אשר בהם. עתים גם כאילו אמר להיות להם נושא־כלים. ואולם – הגבעול הראשון אשר פגש בשדה שימש כבר פרשת־דרכים. כבודם של הדימונים במקומם מונח, אך גם הגבעול הבודד אשר בשדה אינו כמות מבוטלת. הסכת! גם הוא אומר שירה, גם הוא מדבר אל נימי־הלב. אמת, גבעול זה, פרח זה ליד אם־הדרך, נוגה זה המתמתח בפשטות עם אור־הבוקר, שלווה זו המקיפה אותך עם אור־צהריים, שירה זו הבוקעת ועולה מן הספר או מן החיים – אמת, בכל אלה אין אידיאה חדשה, אין נכס חדש, אין אפילו ‘שגעון’ חדש. בכל אלה אין מן הדימון היוצר, הלוחם, המתקומם. אין כאן ‘מהפך’, אלא ‘פשטא’. אלו חיים וקיימים לצביונם וקומתם מששת־ימי־בראשית. ופיכמן נלוה לכל אלה, היה להם כלי־ביטוי.

לאמור: פיכמן היה לנו מכל אלה בכל עשרות השנים האלה. הוא לא העווה את פניו. הוא לא העמיד פנים כאילו יש אתו אמת חדשה, לא שיערנוה מעולם. הוא לא הופיע אלינו בדמות גואל־ממות ופודה־משחת. אך הוא היה לנו מן הגבעול והפרח, מנגוהות־הבוקר ומשלוות־צהרים, ממנגינות הספר והחיים. הוא היה לנו מן האויר הבריא ומבאר מים חיים. סמי מכאן כל שמץ דיקאדנציה, כל עמקות מעושה. פה החפץ להגות בהירות ולהתבטא בהירות. אלא שבהירות זו אין פירושה באנאליות וטשטוש העצמיות, כשם שמי מעין־הרים אין טעמם כמים המזוקקים באופן חימאי. למי מעין כזה נלווה תמיד איזה צירוף של סממנים ומלחים שאין לחברו. ריח־הרים להם. ואת הפרוזה המעולה של פיכמן אתה תכיר בשורות מעטות בלי חתימת־שם. הוא, כמדומה, המעולה שבפרוזאיסטים העברים בדור הזה. הפרוזה שלו אינה נשענת על ערכי־חוץ, על גילוי אידיאות או על מאורעות משונים או על רוח־קרב, אלא עליה בעצמה. היא קורנת מן האויר הפנימי שבה. יש עמודים לא־מעטים בכתביו שהם חיים וקיימים לצביונם וקומתם, שהם אינם קשורים בגלי־הזמן, שהם נכסי־צאן־ברזל בספרותנו, שהם מעידית־הכתב של דור זה, ירושה לדורות הבאים.

פיכמן אתנו היה בכל עשרות השנים האלה. הוא מאותה הקבוצה הקטנה והמצוינה של סופרינו הבאים אלינו ממחוז־בּסרביה. אך הוא לא הופיע ונעלם וחזר והפיע כאחדים מהם. הוא התמיד והמשיך ונשא בעול. הוא, המתנהל לאטו, הוא גם שקדן על־פי דרכו. הוא מבוני ספרותנו וממשיכי הבנין הספרותי בכל השנים האלה. וזהו הנימוק הסובייקטיבי המכביד לדבּר עליו. להלל את תנובת־רוחו זהו להלל את דורך אתה. לספּר עליו זהו כמו לספר על חלק מחייך אתה. הוא מעורה בך. הוא נתוודע אלי בראשונה על־ידי שירו ‘נגוהות’ בחוברת ט' של ‘המעורר’, שנה ראשונה (אם זכרוני אינו מהתל בי). ואף־על־פי ששיר זה, שתפס כשלושה עמודים, היה בודאי שיר־היחיד והביע את רגשות השר, הרי היה גם שיר־הרבים והוא גם הוא היה חלק מן ‘המעורר’: מן הקשר שבין האדם והיהודי, מן היחס לטבע הקוסמי, מן התוגה שבשמחה ומן האור שבעצב. אם אני פירסמתי באותן החוברות את ‘עלים’ (שיח דשא ועשב והמנונין לפיזור הזבל בשדה), הנה את הביטוי השירי לרגשותינו אז נתן פיכמן בשירו זה. ושוב: באותן החוברות, שהייתי בהכרח ממלא אותן למחצה בפרי־עטי, הייתי בהכרח גם משתמש בשמות שונים. אך פיכמן המבקר, כשדן עליהן ב’היום', והוא לא ידע עדיין את סוד השמות האלה, עשה בכל־זאת סמיכות־הפרשיות ביניהם. בחוש המבקר שבו ראה את הסתום כגלוי. ויותר מזה: הוא ניסה לנסח על חצי־עמוד את המוטיבים העיקריים שבחצי־תריסר מאמרים גדולים בערך. ואני בקראי אז את דבריו נפעמתי עד מאד. אני מצאתי את כמוסי־רעיונותי מנוסחים ומובהרים בתכלית הבהירות. ואני אמרתי אז לתומי: כן, אלו היו המוטיבים שהכו על לוח לבי וציוו לי: כתוב! ושאילו הייתי יכול לנסחם ולבטאם בצורה משופרת כזו, לא הייתי צריך לטרוח ולכתוב את כל המאמרים האלה…

כזאת היתה ההתחלה. ואחר בא ההמשך המבורך, שאותו אי־אפשר לפטור בשתים־שלש שורות, בקומץ הערות וציונים. עתים התרומם וגאה. גם בשיר וגם בפרוזה, גם במקור וגם בתרגום, גם בחקר שירת־הנבואה וגם במיצוי חיי־ההווה. הוא השקיע את עיונו ב’איוב' וב’קהלת' והוא שצר תמונה רוטטת מביאת לנין פטרוגרדה. הוא שזכר חסד־נעוריו לספרים שקרא ראשונה והוא שהבהיר שאלות פנימיות של אסתיטיקה וחינוך. הוא העושה והוא גם המעשה. אי־אפשר לך לעמוד בפני דרישותיו־נזיפותיו. הוא כיום התובע הכללי של עבודת הספרות. אך על כל זה עוד מוקדם לדבר בשער־בת־רבים, כשהוא עומד עוד במערכה, ב’נגוהות’־הצהריים ובמלאכת־הצהריים. כי חג־היובל הזה הוא רק אתנחתא, אך לא סיום וסך־הכל. כי חג היובל הזה לספרותנו העברית אינו אלא תחנה לאחד המעולים שבבוניה, כדי לסקור אחורנית לנדבכים שהקים עד עתה, ולהתאזר כוח להקים נדבכים חדשים.

ה’המשך' יבוא וגם ‘החשבון’ יבוא.

[כו בכסלו תרצ"ב]

על שיחה אחת

ו' בשבט. – הערב ביקרני יעקב פיכמן, ובמעט מליצה אפשר להגיד: בא פיכמן, באה אורה. הוא אינו מעלים את קורת־רוחו מקבלת פרס ביאליק ואינו מצטער אלא על שאבדה לו השנה רעיתו־חברתו בחיים, בת שבע זכרונה לברכה: ‘האדם היחידי שהיה נהנה מזה הנאה שלמה’. מתן־הפרס גרר אחריו כמה מסיבות־כבוד. באחת מהן דיבר פיכמן על חיי הפייטן, שהוא שר על מה שיש לו ועל מה שאבד לו – והיה מוכרח להפסיק זמן־מה עד שהיה יכול להמשיך. אני נזכר בתיאור של י. ד. ברקוביץ ב’הראשונים כבני־אדם' מפיכמן הצעיר. באותם הימים היו הסופרים בווארשה מתאספים אחת בשבוע אצל פרץ. הזקנים היו ראשי המדברים. גברת פרץ הגישה תה ומרקחת. הזקנים נהנו מן המרקחת, הצעירים רק מן התה. ‘רק פיכמן, שכבר ניסה אז להציג את כף־רגלו על שדה־הביקורת, היה בינינו האחד, שראה חובה לעצמו להכניס לתוך דברי הזקנים משהו משלו ולהרים על־ידי־כך את כבוד כולנו’. ולא עוד, אלא באותו רגע שנטל את רשות־הדיבור שאב גם מן המרקחת מלוא־הכף, ונשא אותה לאט אל הספל. ‘הוא מדבר ברגש על תעודתה הרחוקה של ספרותנו, ונושא בזהירות את הכף אל תעודתה הקרובה’. מה עשה אז חד־מן־חבריא? הכה בידו על השולחן, נפלה הכף על המפה הנקיה, ופיכמן הפסיק ולא סיים את דבריו. בתיאור־זוטא זה יש מדרך חייו של פיכמן. הוא העז להגיד את דברו הוא, את שירו הוא, אך עתים היסס הרבה ועשה את מלאכתו לאט, ועתים בא מי־שהוא והפך לו את הכף על פיה. עתה אתנו פיכמן חדש. עתה אינו מהסס. עתה אין איש מכה בידו על שולחנו. וזה אולי זר־האורה, שאתה מרגיש כיום בחברתו.

גם הוא שוחח על סמיואל. היה מעשה ופירסמתי עליו מאמר ב’התקופה' ובא העורך פיכמן והעיר על דברי וסתר את דברי. ‘אצטרך לעשות משהו מריביזיה על עמדתי אז’, אומר לי פיכמן היום. הוא כיום מודה במקצת. אני אומר: ‘כמדומני, כי גם במקצת הנשארת צדקתי’. הוא מעיר: דיזרעאלי עשה היסטוריה באנגליה בגלל שהרשה לעצמו להיות היהודי הזר, ‘המיסתורין האסיתי’, כמו שקרא לו יריב, ולא התחפש להיות אנגלי מוחלט. וסמיואל בכל כשרונותיו הגאוניים לא עשה היסטוריה שם, מפני שרצה להיות, ואולי כמעט גם היה, אנגלי־שבאנגלים. אני מזכיר מימרה של דיזרעאלי מאחרית ימיו על עצמו: באנגליה יכול אדם לפתוח את כף־היד לרביע ולשליש, אבל לא למחצה וקל־וחומר לא בשלימות.

מענין לענין הוא מדבר על רשימתי הראשונה ב’הדואר', שכבר קרא. הוא מרוצה מאד ממה שבחרתי בצורה היומנית ומזרזני להמשיך. הוא אומר: ‘כמה שיחות חשובות ואפילו כמה הרצאות ונאומים בעלי־חשיבות יורדים לטמיון, שהיו ראויים ונחוצים להעלותם על הכתב, ואין להם הצלה אלא ביומניות; בזו הצורה שאינה מחייבת לרשום את הכל, ומאפשרת לרשום את התמציתי ביותר’. והוא ממשיך: ‘הנה, למשל, שיחתך עם מאגנס, שמסרת ברשימה ראשונה. כמה נכונים דבריו נגד ההרגשה המשתלטת בציבור, שאין לנו מה להפסיד פה. אף אני נאבק עם הרגשה זו. אך מאידך־גיסא יש ויש להבין את מצב רוחו של הציבור, וביחוד של הנוער. אם אחרי השואה אנו פוגשים בטמטום גס ובקושח־לב כזה מצד הממשלה האנגלית, בלי שיקום שם איזה כוח מוסרי גדול ויקשור מלחמה אתה – הרי אין להתפלא, אם חלק מן הציבור אבדו עשתונותיו’. אני אומר לו: ‘ברשימותי ב“הדואר” אין כוונתי להכנס לתחום־הכתיבה של סופריו בארץ במתן אינפורמציה רחבה. אף אי־אפשר בצורה היומנית לכתוב מסות ספרותיות. אך יש בצורה זו להמחיש את המציאות על־ידי תיאור היום־יומי, על־ידי המגע הישיר. וחוץ־מזה יש גם חובה להודיע לציבור בחוץ־לארץ דברים, שמטעמים שונים אי־אפשר להודיע עליהם לציבור בארץ. לדוגמה: ענין ילדי טיהיראן, שכתבי עליו ברשימה אחרונה. דברים כאלה ישנם לא רק בשטח המדיני־החיצוני, אלא גם בשטח הרוחני־הפנימי. גם פה ישנן בעיות חשובות אשר העתונות בארץ מתחמקת מהן. גם פה קל יותר לכתוב (את שראוי להכתב) בעתוני חוץ־לארץ. האם קראת כבר את “תמול שלשום”? אם תסלק את הצד הפיוטי וההומוריסטי שבספר תמצא גם שם מעין רשימות ביומן – לאחר ארבעים שנה. אני מנסה ב“הדואר” לכתוב רשימות ביומן לא מ“תמול שלשון”, כי אם מהיום־היום’.

כשפיכמן רואה על שולחני שנים מספרי זאנגוויל ראָטה הוא אומר: ‘מה שזבורוב יכולה’! ומתחיל לדבר על החריזות שבשירה. זהו מאמץ שאינו הולך לאיבוד. –

[יד אדר־א תש"ו]

דרכו כעורך

יעקב פיכמן קיבל השנה את פרס ביאליק ודבר זה נתקבל בחגיגיות ידועה בציבור הסופרים והקוראים. ישראל כהן אמר ב’הפועל הצעיר': הקהל חיכה לשעת־הכושר, כדי להביע למשורר ולמבקר את רחשי־לבו, ההומים בו אליו זה עשרות שנים. הקהל חיכה לשעת־כושר… יש בזה משהו משל גוזמה. לא רחוקות השנים, שבקהל הסופרים היו הדעות מחולקות. זכור הפילוג בין הזקנים והצעירים, בין הקלאַסיים והמודרניים, בין בית ‘כתובים’ ובין בית ‘מאזנים’, שהרבה שנים היה פיכמן עורך אותו בקפדנות יתירה. אך השנים האלה הן נחלת־העבר. פסקו הריב והרוגז. עתה יעקב פיכמן הוא דמות מרכזית בעולם הסופרים והמשוררים. בהעדר ביאליק וטשרניחובסקי הוא כמו מאליו בא במקומם. הוא קצת סבא וקצת צעיר כאחד. לבו מופנה גם לאוצרות־העבר וגם לחדש שבחדש בספרות, בשיר, בציור, בתיאטרון. עכשיו, כשאין אחריות ‘מאזנים’ עליו, הוא מעז יותר להכיר גם בכוחות צעירים, או כמו שאומר עתה כהן: ‘הוא אוהב לא רק את הפירות, כי אם גם את הפרחים’.

עכשיו באמת מתקבל הרושם, כי כל הלבבות הומים לו באהבה. בתל־אביב ובירושלים נערכות מסיבות חגיגיות לרגל מתן־הפרס. הוגד לי, כי הטון בתל־אביב הוא לא רק חגיגי, כי אם גם לבבי מאוד. בירושלים באו למסיבה כל אבירי־הספרות. נאומים לא היו, אך כשנתפזרו רוב המסובים נתקשרה שיחה – על ביאליק. היה זה מראה יפה. פיכמן ישב לו בקרן־זוית ומסביב לו מספר חכמים וסופרים ומסיחים על שיריו האחרונים של ביאליק. פיכמן ניתח את המוטיבים ואת הניגודים הפנימיים, אחרים הוסיפו נופך. בחינת סופרים יושבים, עטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו־השירה. המו הלבבות לו באהבה ובהוקרה. הנה הגיע איש ברוך השירה ונאמן השירה לשיא דרכו בחיים ובשירה. הוא מעין ‘רבי’ לשעה, וסופרי הדור שותים בצמא את דבריו. שעה לא תישכח.

פיכמן היה אחד מארבעת העורכים שלי אשר אהבתי: בריינין, פרישמן, ברנר והוא. עורכים אשר אם שלחת להם, במקרה, פרפרת נאה, הרגשת שגרמת להם קורת־רוח, כאילו עשית משהו בשבילם באופן אישי. לפיכמן בייחוד היה כוח סוגיסטיבי עלי בתור עורך, בין אם אמר לי בעל־פה: ‘שמע נא, יהושע, צריך לכתוב על נושא פלוני’, ובין שפנה אלי באיגרותיו הקטנות והחביבות – תמיד ראיתי חובה לעצמי לרכז את מחשבותי ולנסות דבר. וסממן אחד ומיוחד היה לפיכמן בתור עורך, שלא ראיתי כדוגמתו אצל אחרים. בנוהג שבעולם העורך מפציר בך, עד שהוא מוציא מתחת עטך את המבוקש, ואחר־כך הוא עוזבך לנפשך. לא כן פיכמן. הוא דוקא, אחרי קבלו את המבוקש, המטיר עליך דברי־שבח, שמכיון שלא באו מתוך אונס, נאלצת להאמין שיש בהם ממש. אני זוכר פרט אחד. אני יושב בווינה והוא בברלין, והוא דורש ממני מאמר על פרישמן בשביל ‘התקופה’. ישבתי וכתבתי את אשר כתבתי ושלחתי לו, ובלבי כירסם הספק, אם הצלחתי במשהו. אחרי ימים מספר אני מקבל אגרת שלימה מפיכמן, שממנה נשאר בזכרוני פסוק אחד: הוא שמח שיוכל לקבוע טורי־זהב אלו במדור שלו. טורי־זהב… הייתי מבוסם ממליצה מופלגת זו, והיא גם חיזקה את רוחי. לימים מודיעני פיכמן, כי מאמרי אבד בדואר בדרך מברלין לווארשה. היה מר לי מאד, כי לא נשארו בידי כל קטעי־רשימות. אך איך לא אנסה בשניה, אם בראשונה הצלחתי להעלות על הכתב טורי־זהב… המאמר שנכתב בשנית, ושאולי היה חסר משהו מן הכתיבה הראשונה, נתפרסם ב’התקופה'.

עכשיו חדל להיות פיכמן אורח כעורך. הוא סופר פרטי. הוא בודד בביתו, כי בניו ובנותיו יצאוהו, ואשתו, אשר חבר ורבת החן והטעם, נסתלקה ממנו השנה. פעם בשבועיים הוא מפרסם ב’דבר' של ערב שבת ‘קטעי שירה ופרוזה’, שהם ממיטב־הספרות. לעתים הוא פוקד גם במות ספרותיות אחרות, גם את ‘הדואר’, אך עיקר ענינו כאז הוא לאסוף את היבול הספרותי אשר לו בשיר ובפרוזה. ספריו מופיעים גם במוסד ביאליק, גם ב’עם עובד' וגם בהוצאת שוקן. עמוד־עמוד וערכו וחנו.

[כג שבט תש"ו]

אולי אתחיל ככה: הם היו אז שלשה – מאיר דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, ובצלאל יפה. וכי שלשה היו, והרי היו אז, בימי ייסוד תל־אביב, ודאי למעלה מתריסר עסקנים מצויינים ביפו והסביבה? אלא ששלושת אלו היו מעין שלישיה בפני עצמה. דיזנגוף בעל המרץ והפעולה המהירה, הפרנס הטבעי, בעל האוריינטציה הרגעית; הכהן בעל הנוצה הקלה והנעימה, בעל זכרונות ותיאורים ורוח מתבדחת; ויפה העסקן השקט, המתמיד, השוקל היטב כל צדדי הזכות והחובה, אינו ממהר להחליט דבר אך תקיף בהחלטתו, כשסבר פנים יפות למראהו בכל מצב שהוא. אינו משולהב, אינו מטיף מוסר, אינו נוצץ, אינו מתבדח, הוא רק שוקל בדעתו, מחליט ועומד כצור־סלע על החלטתו. אומר ועושה.

בצלאל יפה היה, במובן מסויים, חוט־השדרה. לכאורה עסק רק ב’גאולה' (ור' זאב גלוסקין ממשיך עד היום בפעולה זו), אך למעשה היו ידיו בכל פעולה חשובה בישוב החדש: מקומית, ארצית, קרקעית, חברתית ותרבותית. אחד מן הגווארדיה של חובבי־ציון וציונים. כולו מסירות לרעיון, מעשה־מיקשה, עשת־שן. וחוט של חן וחיבה מתוח עליו. הרעיון והתנועה יכלו להשען עליו, לסמוך בו. עתים שוחחנו בבעייות־השעה, עתים פעלנו יחד, עתים חפצנו לפעול ביחד ולא איסתייע מלתא. כגון פגישתנו וישיבתנו האחרונה בחברון, במלון ‘אשל אברהם’ לשניאורסון, ביחד עם הרב ר' יעקב יוסף סלונים זכרו לברכה ובנו הקדוש אליעזר דן זכרו לברכה, והמסַפר הדגול יצחק שמי ומר מנשה מני, ועוד. טיכסנו עצה להרמת הישוב בחברון, ערכנו תכניות, ניגשנו לפעולות – ולא איסתייע מלתא.

הם היו, כנראה, אחים אחדים, אבל הכרתי רק שנים מהם: בצלאל ולייב זכרם לברכה. על בצלאל הקשיש דיברתי זה עתה, ועתה עת לדבר על אחיו, על לייב זכרו לברכה.

הוא לא היה דומה לאחיו, לא במראהו ולא בגווני־הפנים. בצלאל היה למטה מקומה בינונית, הוא היה למעלה; בצלאל היה כמעט רחב־גרם והוא היה תמיר וצנום. בצלאל הביט אליך בעינים מפיקות קורת־רוח, נוצצות, והוא הביט אליך בעינים נוגות, חולמות. אך הצד השווה ביניהם: המסירות לרעיון, לתנועה. להט־הפנים. כביכול הרעיון אחז בשניהם ולא הירפה מהם. הוא שלט בם. הם נשתעבדו לרעיון ברמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם. לא יכלו להשתמט, להשתחרר, להתחמק. ‘ארצי ועמי, אני שלכם וחלומותי שלכם’. אין מנוס.

לכאורה היה זה אז עניין פשוט מאד, אז לפני חמישים שנה: לקום בעיר היידלברג היפה והנעימה ולנסוע מספר שעות עם עוד חברים אחדים לבזילאה היפה, השקטה, להיות בקונגרס הציוני, אולי ראשון לעשרות קונגרסים, לראות ולשמוע את הרצל ונורדאו ושאר גדולי־הדור ממערב אירופה וגם ממזרחה. ועם כל זה היתה זו יותר מנסיעה נעימה. קדמה לה סערת הנפש. קדם לה מאבק נפשי עם ה’זקן‘, עם פרופ’ צבי שפירא זכרו לברכה, שהיסס לתת ידו לקורס החדש. ובבאזיל היה משהו יותר מנוכחות סתם. לייב יפה, המשורר הצעיר, הסטודנט מרוסיא ומהיידלברג היה מוקסם. היה כחולם. בלי אומר ודברים נחתמה ברית־קודש בין הרעיון והתנועה ובינו, בין נשמת הרצל ונשמתו הוא. ברית קודש שארכה למעלה מחמישים שנה, עד רגעו האחרון ממש.

את שיריו שמעתי מושרים בפעם הראשונה בשנת תרס"ח, על הרחבה אשר ליד ים כנרת השקט בחדשי תמוז־אב, כאשר לא יסער הרוח. שירים על שדות וכרמים ועל כורמים ויוגבים. הם לא הסעירו את הדם, אך משכו אל השדה.

אתו נפגשתי בראשונה בירושלים. באחד הימים נתבקשתי לסור אליו אל מערכת ‘הארץ’ של אז. מערכת פשוטה, עממית, אפילו דלה במקצת, בלי תכונה חיצונית רבה, בלי דיסטאנץ. בבואי אליו, ראיתי לפני בן־אדם חולם מעט, נוגה מעט ותובע לא־מעט. הוא תבע ממני מאמר לגליון של יום־מחרת לכבודו של נחום סוקולוב, שעמד לבוא מחר, בפעם הראשונה אחרי מלחמת־העולם ההיא, כחבר לויצמן בהשגת הצהרת־בלפור.

גל חם של זכרונות נעורים שטפני. עוד ‘בזבורוב, עיר מולדתי’, בבית־אבא, היתה ‘הצפירה’ נקראת בהנאה ובחיבה. הנאת הסגנון הנוצץ, מקראי־תלמודי, הנאת המחשבה העממית, הבעל־ביתית, השכלית, עם הברקות מפתיעות לעתים. אבא זכרו לברכה, יהודי סוחר, בעל־בית, בן רב, תלמיד חכם, חסיד, תם, היה אוהב לקרוא ‘דברי הימים’ לנ"ס ועתים גם חזר על התוכן בפני אחרים. בתבוע לייב יפה ממני מאמר על סוקולוב נדמה היה לי כאילו אבא זכרו לברכה, שהיה אז עוד בחיים, עומד לצדו ולוחש: כתוב, בני, כתוב, ואל תקמץ בדיבורים טובים. הלכתי הביתה וכתבתי מה שכתבתי. המאמר הופיע למחרתו.

עברו שנים. לייב יפה יצא את מערכת העתון ונכנס למערכות קרן היסוד. היה שד"ר ראשי לקרן־הבנין. ובאחד הימים הוא מזמינני שוב לשיחה ותובע שוב מאמר. זאת הפעם על קרן היסוד. הוא מגולל לפני תמונה מקסימה מעבודת הקרן עוד בחוץ־לארץ. הקהל הרחב אין לו מושג מכל זה, לא לרוחב ולא לעומק. ‘רק אתה יכול להסביר זאת. מאמרך יתורגם לשפות אחרות. שב וכתוב’. הייתי מוקסם מן הנושא, מן התמונה. היה צורך רק להעתיק שיחה שבעל־פה לדברים־שבכתב. הסופר שבי שש על המלאכה הזאת. ובכל זאת היססתי: ‘אני שקוע עכשיו בראשי ורובי בעניינים אחרים. אי אפשר לי להפסיק את מישנתי. הייתי צריך לשם כך להחליף את האויר, להמצא במקום אחר, להתרכז ולהתייחד לגמרי בנושא זה’. ‘לאן אתה נוסע?’ – ‘במקרים כאלה יש שאני נוסע לחברון. מקום מצוין להתיחדות ולהתבודדות’. – ‘טוב. סע שמה. נחזיר לך את ההוצאות המיוחדות’.

תרפ"ז. במקרה היה זה ביום של רעידת־האדמה בארץ. בבואי חברונה, מצאתי שם בתים הרוסים. איש זולתי לא רצה ללון בקומה העליונה של ‘אשל אברהם’. בלילה שמעתי את הבכיות והצריחות, כאשר הביאו את ההרוגים מן הסביבה. בבוקר באה ועדה לבדוק את מידת הסכנה של בית־המלון, שבשכנותו נפל בנין אחד. אך אני לא זזתי משולחן־הכתיבה עד אשר סיימתי את מאמרי ומילאתי את תביעתו של לייב יפה. המאמר נדפס ב’העולם'. –

והנה פגישה אחרונה, לפני ארבעה חדשים בערך.

עשרים שנה ויותר עבדתי את עבודת ה’הד' בהתלהבות מתמדת ובעזרת חבר רבנים וסופרים וידידים, ואפילו חסידים. כמי שרואה ייעוד בעבודתו. ממיטב מחשבותי והגיגי הקדשתי לבימה זו. אך בשנים האחרונות רפו ידי. בהחרב הגולה הגדולה שאלתי את עצמי לעתים: למי אני עמל? הן בימה זו, מראשית צמיחתה, היתה מיועדת לגולה הגדולה: עתים כמי השלוח ההולכים לאט, עתים כלפיד־אש או כפטיש יפוצץ סלע. כל העבודה היתה רק מעין הכנה והתכוננות למה שיבוא אולי ביום מן הימים. והנה באה השואה והשמידה מתוך מפת ה’הד' אלף קהילות ויותר. ולמה העמל? וההתלהבות מאין תמצא?

בפגישה אחרונה חיזק את רוחי. החולם הנוגה והתובע תמיד לא רפתה רוחו. הוא, שסיבב את כל כדור־הארץ, מצא שגם היום יש עוד יעוד ל’הד‘. הוא תיאר שוב תמונה מקסימה. הוא עודד וחיזק. ואם בחוברות האחרונות היתה רוח אחרת מעט ב’הד’, ואם באה התאזרות חדשה – מידו ומרוחו היה הדבר, וצוואה היא ממנו.

[ניסן תש"ח]

היחיד

יוסף צבי רימון, המתרפק כיום על סלעי־צפת, הוא המשורר הדתי היחידי כיום בקרית־ספר שלנו, האחרון (או אולי הראשון?) בשלשלת מפוארה. יש לנו כיום ששים משוררים, וכמו־משוררים אין־מספר – ואילו באנו להדפיס את כל שיריהם, היו עצי יערות־הרצל, גם לאחר שנתרבו בשנים האחרונות, כלים עד מהרה והשירים אינם כלים. ואולם בן־ישראל, בן האומה שהכניסה את השירה הדתית לאוצר האנושיות, שאת שיריה־מזמוריה שרים בכל חלק מחלקי תבל, – בן־ישראל אשר עוד ישיר את שירו לאל חי, אשר עוד יצעד מעדנות בנתיבות בן־גבירול והלוי ואבן־עזרא ובהוספת־נופך של רכּות, געגועים וכליון־הנפש משכינת־אל אשר לקהילות אוקראינה־פולין – כזאת לא ראינו ולא שמענו.

יש לנו, ברוך השם, רבנים גדולים ואדמו“רים נשגבים, יש לנו חוקרים הגונים ומלומדים מצוינים, יש לנו אפילו סופרים בעלי כשרון, אחד במדינה ושנים בחלק תבל – אך משוררים אָין. וזהו סימן לא טוב. בימיה הטובים של אומתנו הלכו משורריה בראש. היו בתי־לימוד לשירה. ‘אנעים זמירות ושירים אארוג, כי אליך נפשי תערוג’. הרי הלויים בדוכנם. הרי תהלים. הרי מאורות ספרד. הרי יהודי תימן, איטליא ודמשק. אף בעל ‘חיי אדם’, שהוא כלו סימנים וסעיפים, הוסיף ‘תפילה זכה’, אף שרה בת־טובים; כל דור ביטא מה, חידש מה, הוסיף מה, השקיע מה מרוחו ונפשו. ופתאום לקו המאורות. בדור, אשר השירה העברית חגגה את נצחונותיה הגדולים, היה רימון משורר־יתום, יחידי, אוניקום בלע”ז, יהודי אשר יצרו משיאו לשפוך שיחו לאלהים, בשיר ומליצה, בתהילה ותפילה. ואיכפת מאד שלא נמצא לא מו"ל ולא גואל לאותו ספר שנקרא 'עולה לד'' והיה מתגולל כחספא־בעלמא. לא נרצה קרבן־עולה זה.

רבי מאיר – רימון מצא, תוכו אכל וקליפתו זרק. ואתם בית ישראל, בית־המרי, רימון מצאתם וזרקתם גם זרקתם גם את התוך וגם את הקליפה, את הגוף ואת הנשמה גם יחד.

תימה אף תימה: דך נכלם זה, שדחוהו מרוב טירדה משמאל ולא קרבוהו למדי בימין – הוא המביע צפוני־מאויים של הדור. השכינה הענוגה, הוד השמש ויפי השולמית – להם הוא קושר כתרי בת־שירתו:

הָדוּר נָאֶה זִיו הָעוֹלָם

נַפְשִׁי חוֹלַת אַהֲבָתָךְ.

זהו סוד תפיסתו את הבריאה, את החיים, את הנבואה. בשירה כמו במאמר. נפשו חולת אהבה, היא עומדת לו במרכז, היא המפתח, המעין. נימה מיוחדת זו מעמידה אותו בקרן־זוית מופרשת, מזריחה עליו אור מיוחד. –

[טבת תרצ"ב]

על משורר חי ומוזנח

אחד כותב אלי:

בקשה לי אליך, אדוני. ונא תן לי את תשומת־לבך. זה זמן רב שחושבני, שעלינו לאגור ולאסוף את מבחר שירי י. צ. רימון, ולהוציאם לאור בשביל אותם האנשים שלבם ער וכמה לדברי אל־חי. בזה גם נגמול משהו למשורר וגם נעניק משהו להבעת רוחם ולהמית לבם של כמה מבני הנוער המחפשים ביטוי ושהשירים הללו להם הם.

…נזכר אני בשירו האחרון של רימון שנתפרסם ב’הד' לפני המאורעות ושהיה בו כבר מעין צל המאורעות. אני מתכוין לשיר ‘ים ימי’, שבשורות מעטות ובמלים ספורות ממש הוא משקיע את הקורא לתוך כמה וכמה מצבי־רוח עמוקים, נוגים ויפים. בעצם יש בשיר הזה מן החוויות שבאו אחר־כך בימי המאורעות. זמן רב ידעתי את השיר בעל־פה, הייתי חוזר עליו ברגעים ידועים ועתים גם חפצתי לרשום עליו דבר־מה בשביל הירחון ‘זרעים’. האם באו המהומות והסיחו את הדבר מלבי? או סתם טרדות? ובקשר עם זה חשבתי: אילו נמצא רימון במחנה אחר, האם גם אז היה גורל השיר ההוא שיעברו עליו הכל בהיסח־הדעת? הנה כתב א. ברוידס שיר קטן נחמד: ‘עם ערב’. וכמה טיפלו בו וכמה חיבבוהו ולטפוהו כיאות לו. ואולם לא פגשתי בשום מקום כי יזכר או יפּקד שירו של רימון.

זהו גורל הסופר־המשורר במחנה־החרדים. הוא כמו תוקע לתוך הבור. הוא כמו אבר מדולדל. יש לו ענין עם סוג בני־אדם שאין להם לא רגש ולא המית־לב ולא הכרת־תודה. והנפלא מהכל: גם הנוער הדתי אין לו, כנראה, שום ענין לדברי שירה. לכל הפחות לא נזדמן לי לראות קובץ שירים משלו. והרי זה מונה כיום לאלפים, ואולי גם לרבבות.

[אייר תרצ"ז]

חטיבה מיוחדת

המשורר יוסף־צבי רימון, שביום ח"י סיוון מלאו לו חמישים שנות חיים, הוא חטיבה מיוחדת בחיים ובקרית־ספר. אין הוא דומה למי שהוא בין תופשי־הכנור בדור הזה ואין אני יודע בדומה לו גם בדור הקודם. בדורנו זה, בייחוד, המטשטש את ההבדלים שבין אדם לחברו, הנותן כמעט לכל אחד ואחד קלסתר משותף, הופעה חיצונית משותפת, נוסח מקובל לכולם, עומד הוא מחוץ־לשורה. ולא שהדבר נעשה במחשבה־תחילה, מתוך נטיה למקוריות, מתוך רצון להתגנדר במשהו מיוחד. לא ממנה ולא מקצתה. שהדו במרומים וגם בין המעטים המכירים אותו במקרה, אם רב ואם מעט, פנים אל פנים, שהוא לא חיפש את דרך המקוריות, אלא שדרך זו חיפשה אותו ולא הרפתה ממנו. אדרבה ואדרבה. הוא עשה בהרבה שנות־חיים מאמצים גדולים, כדי להיות דומה לאחרים, כדי שלא להיות שונה מהם, כדי לעמוד בשורה אחת אתם. לא אשמתו היא, שלא עמד בנסיון. ריבון־העולמים בוחר לו גם בדורנו זה את יחידיו ומתווה להם נתיבות מיוחדים לשם מטרות הכמוסות אתו. כזה הוא גורלו של המשורר יוסף־צבי רימון. הוא גם הוא הלך לחפש את אתונות המציאות, הממשות, את הציפור האחת הריאלית אשר ביד תיתפש. הוא לא ביקש מלכות ותהא זו אפילו מוגבלת בערוגה מיוחדת של שירה, של צקון־לחש. הוא בן־ישראל פשוט וכשר, בן המוסר היהודי, בן הרחוב היהודי, רחוב הדלות הגדולה, הכבושה, הטבעית. הוא למד ספר, הוא כיבד הורים ומורים, הוא היטה שכם לסבול, לקבל עול, מרות. האם אשמתו היא, כי אי־שם המו צלילים רחוקים בנפשו ואזנו היתה קשובה מאוד? כי אי־שם רמזו כוכבים ממעל ועינו היתה נטויה? הוא ניסה להמשיך דרך־חיים רגילה, משותפת להמוני־המונים, לאנונימיים רבים לאין־מספר. אם המו צלילים, ניסה להעלותם על הכתב, כדי להיפטר מהם, כדי שלא יטרידו בדרך־החיים הרגילה. אבל עמלו היה לשווא. הצלילים רבּוּ גם רבּוּ, הכוכבים רימזו וגם רימזו. ובאחד הימים נתברר לו, כי עמלו לשווא. כי לא יעצור כוח לעמוד מול הצלילים והכוכבים, והלך ומסר את עצמו ברשותם. יעשו בו הם את חפצם ורצונם.

כמדומה לי, שזוהי הביוגראפיה העיקרית של יוסף־צבי רימון. הוא נזיר־הנזירים שבספרותנו והוא גם אביר־האבירים, באשר הוא הרומאַנטיקון בספרותנו, באשר סוף־סוף הוא חי את חיי־הנפש אשר לו, לבלי סור ימינה ושמאלה. * * *

הוא הופיע באופן בזמן אחד עם עוד בן־גורל אחד: עם אברהם סולודר זכרונו לברכה. ואין אני מעלה את זכרון הדבר הזה לשם השוואה ספרותית, אף־על־פי שיש להם גם כמה קווים משותפים. אני רק קובע עובדה. שניהם הופיעו בזמן אחד כפרחי־כהונה של השירה העברית, פרחי־כהונה ללא תביעה, ללא־רצון להשתער על הר־המוריה של השירה. שניהם באו יותר לקבל הנאה מליצור הנאה. סולודר שפע אז עליזות. רימון שפע חלום והזייה. סולודר שט בזרם הכללי, רימון שט בזרם הדתי. סולודר קיבל עליו חוקי מלאכת השיר ואי־שם גם עשה חיל, רימון נשאר צפור־דרור, שאינה מקבלת מרות. שניהם פנו במשך שנים לא מעטות לגליל העליון וקיבלו יניקה מחמודותיו ומצפונותיו. סולודר חזר ירושלימה ויצא למרחקים. אף רימון יצא את צפת ומסתתר אי־שם בחביון ירושלים או תל אביב. * * *

המאורע הרוחני הגדול בחיי רימון היתה פגישתו עם הרב קוק, זכרונו לברכה. לכאורה היתה רק שפה אחת לרב, וכדברו עם הנהג כדברו עם המנהיג. לכאורה לא עצר כוח לכבוש את חזונו ופיזר אותו על כל אוזן מקרית. ובכל־זאת לא כן הדבר. בכל־זאת נתן את חזונו לאיש ואיש כדרך תפיסתו. וניתן לשער, כי גם רימון קיבל תורה מן הרב באופן אחר משקיבלו אחרים. עכשיו, כשהופיעו ספרי הרב בחכמת־הקודש, ניתן לשער דבר זה ביתר־בטחון. בנפשו העורגת של רימון הצעיר מצא הרב כנור־קיבול אחר מאצל אחרים. יוצא מזה, שהיו כאן יחסים הדדיים. כמה משירות רימון ראויות להינתן כהערות־שוליים לדברי הרב. כמה מדברי־הרב ראויים להרשם כמקור השפעה לדברי־המשורר. שירי רימון הם לעתים פירוש לדברי הרב.

אם תשאלו לסך־הכל, הרי קשה לערוך סך־הכל, מפני שהדברים לא נקבצו יחד ולא באו במערכת ולא שוזרו ולא חובשו ולא רוקחו במרקחת. ולבר־מזה הרי כוחו יותר בכוח מבפועל, ויותר בשורות בודדות מבשלימות היצירה. צפורת יקרה זו המשמיעה את צליליה אינה מבחינה בעצמה בצליליה. אשר על כן הומה לב־העורך הרגיש גם לצפורת וגם לצלילים. לפרסם אותם כמו־שהם אי־אפשר, מפני שהם באים בלי בחינה, בלי הבנה, בלי ביקורת עצמית; כלידתם כך הם נשלחים אל המערכת. דומה כאילו הצפורת מסירה את האחריות מעצמה ומטילה אותה על המערכת. להסתלק מהם לחלוטין גם כן אי־אפשר, מפני שלעתים בוחנת העין בפנינים יקרות. אז יש אשר יבחר העורך לעתים איזה קטע, יש אשר גם יאחה קטעים אחדים, יגרע פה ויוסיף שם, ויעמידם במערכה לפני הקורא. ואת השאר? אם בעל־נפש הוא, יאסוף את השאר במעטפה מיוחדת וישים אותו במשמרת לזמן יבוא, לדור יבוא. אולי יקום גואל גם לשאר.

בדברנו על המשורר אין להעלים, כי ניסה כוחו גם בפרוזה, במאמר וגם בציור, בייחוד בזה הציור הלירי־האישי־הציורי אשר מיכה יוסף ברדיצ’בסקי היה אביו־מחוללו וכמעט גם יוצרו היחידי. גם הנסיונות האלה הצליחו לעתים, אבל גם בהם חסרה ההתמדה. זהו, כנראה, חוק־חייו. זהו גורלו. גורל צפורת יקרה בודדת ועזובה, הסחה עם נפשה, השרה אל נפשה, הממללת לנפשה. מהיכן צפורת זו חיה? זוהי שאלה בפני עצמה. זהו אולי גם כן סוד כמוס עם ריבון העולמים. השולח הוא את עורביו גם אליו כדי שיכלכלוהו יום־יום? לחם ובשר בבוקר ובערב בוודאי שאינם מביאים לו. ואולי יותר ממה שדרושים לו לחם ובשר דרושות לו עצה טובה, מעט הדרכה, מעט משיכה לצד הנסיונות שהצליחו, שימת הדגש החזק על המאור שבו, דרישה ביד רכה לשכלל וללטש.

צפורת יקרה, מי ידע חייך, מהותך?…

[כט סיון תרצ"ט]

עם יובלו החמשים

ליובל זה נתעוררו אחדים וכתבו אמרי־שפר. לאמור: לפני היובל נאמר עליו עוד פחות מזה. בצל עברו שלושים שנות שירה והגות, מאמר ורשימה. לא דיבּרו בו והוא לא דיבר באחרים. הוא סח עם נפשו־עטו, הוא חי בגוילין ועל הגבולין, בין הכרה להזייה, דחוף מחוויה לחוויה, בערפל שבו הבהיר הופך טמיר והטמיר – בהיר, בערפל שממנו פסוקי־נבואה ניתזים בבלי־דעת לעולם. הכתיבה היא מין סטינוגרפיה לחוויות. לטפל בחוויה קודמת חסר מתג־הכח ודרבן־הרצון. הכל נובע ושוטף. ועם כל זה בוקעים ועולים צלילים נפלאים, נוקבים־מוצצים, רון־אראלים, מתק־ציצים, סער־רגשות, אנקת יום עבר ויום יבוא, זיו בת־המלכה, עוז ארי ונמר, דלג איל, משק נחלים, שדי איום ונורא. כפולטו את השאר הוא פולט גם אלה, פולט לפי תומו, בלא יודעים. ועם כל זה יש ילחש באזנך בטון כבוש ומבויש: ‘רשימות אלו, שאני מוסר כאן, יקרות לי, באשר אני חש בהן המשך רוח המדרשים’, היינו באמצעי־ביטוי של היום, בעט אשר בידו. ופעם או פעמיים ילווה את משלוח השיר בהערה קטנה: ‘שיר זה יקר לי’. ודי לחכימא. אדם עם שירו. הוא רן, בוכה, דואב, תמה. דבר אין לו אתי ואתך. דבר לאט לו עם נפשו בלבד. ‘ראיתי נזר על שדות’. נזר, שדות וראייה – וכתיבת פסוק סטינוגרפי. ולא רק את הנזר ראה, כי אם גם את בת־המלכה או את המלכה בעצמה והנזר על ראשה. עליה הוא מספר. ואף את החי והצומח ראה, ואת המוראים, ואת העבר. כל מה שגלום בתורה, בנביאים ובאגדה – הוויה. פרעה מלך מצרים, עמלק ונכדו המן הרשע נמצאים בקירבת מקום וזמן כהיטלר וגיבלס אשר עליהם מדבר הראדיו יום־יום, ואף – להבדיל – האבות והאמהות ובני עמרם ובני אמוץ וחלקיהו לא רחקו מאתנו. הם מלווים את צעדיו ושיח לו ושיג לו אתם. מכל שכן שאלהים הוא מציאות קרובה. הוא הכל. מקומו של עולם וזמנו של עולם. הוא אָב ואֵם ושכינה־אחות ושולמית. בחיקו שופכים שיח תפילה. אך אתו יש גם דין ודברים. יש התפרצות. כי יש הדדיות. הוא בוכה בחיק השכינה, והשכינה משיבה בכי אל חיקו. יש חברוּת. אדם עם אלהיו.

דִּמְעֲךָ זָהָב עַל כִּתְפֵי נְעוּרַי נָפַל.

המדובר פה על שירה בחרוזים ובלי חרוזים. אך יש גם פּרוֹזה. יבול משונה. אך יש מסות מעטות וציורים מעטים שהם נפלאים. גם בתלמים אלה נפל זרעו בין מענית למענית; ובעבור ‘הצופה’ לתל־אביב היה מפרסם בגליונות־לשבת רשימות יקרות. למה נפסקו? תיקו.

ועתה נתפרסמו עליו רשימות־שפר. בעיקר ב’מוסף' ל’דבר'. הזכירו בנשימה אחת אתו את ניטשה ורילקה והלדרלין. ובודאי יש מתמרמרים: היאך, הוא ואלה? לאט לכם, מתמרמרים. נחכה עוד חמשים שנה, נחכה עוד מאה שנה. נראה מי יקום אז בתחית־המתים.

לא אאריך. כתבתי עליו בתרפ"א ב’התקופה‘, כתבתי עליו עתה ב’הצופה’. ויש בכלל מסתו של א. קריב כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. – מפאת יובל החמשים קמה ועדה להוצאת כתביו: טשרניחובסקי, ב. כצנלסון, יעקב רבינוביץ ועוד. הלואי שהועדה תצרף מעשה למחשבה. –

[תמוז תרצ"ט]

דברים במסיבה

בערב להופעת ספר שיריו

סגנונו המיוחד הנותן ביטוי נאמן לחוויות פנימיות. שיריו הקצרים־העמוקים מלאים רוך נפשי וחיי נשמה. שירתו – שירת יחיד ולא תמיד הוא מובן לקהל. בכלל שיריו שירים עמוקים וחזקים, המרימים את רימון לדרגת המשורר הדתי היחידי בדורנו.

[סיון תש"ד]

עם מאת שיריך, אסף הלוי, עכשיו כשעברתי עליהם, או לפחות על רובם, מחדש, כשנתחבב עלי מחדש הטוב שבהן, נתחוורו לי גם גורמי השתיקה שאפפתם בחייך ובמותך. אתה בעצמך גרמת לכך לא מעט. יותר מדי הצטעצעת בהידור־הספר. פאר זה הביא במבוכה. בהוציאך אז לפתע־פתאום את אָספך, בלי אשר הקהל הוכן לו על־ידי פירסומים קודמים, חשדו בו, שאינו אלא צעצוע של אברך כשרוני ולא ראו, בעצם, את החזון השירי. וכי מה ידעו אז עליך? מה ידעתי אז אני? אתה נגלית לי בענן־המליצה, אז בבוא אדמונד רוטשילד לארצנו לפני המלחמה, ואתה כתבת לו רשימת ברכה ב’החרות'. זאת היתה לי פגישה ראשונה. מליצתך ריתקה את תשומת לבי. אך לא ידעתי את המליץ ואת שירו.

ואתה שגית עוד באחת: הרבה קש ותבן, במחילה, גיבבת על מעט השיִרים הטובים והנעימים והחזקים אשר היו בצקלונך. אמנם, ייעשה כן במקומנו. קפדנות־הבירור אינה ממידותיהם השכיחות גם של גדולי־המשוררים. אך אם אין חולשה זו מכריעה את גורל המשורר המובהק, הרי חובלת היא עד־מאד במשורר לא־נודע. ומשורר מובהק הן לא היית כלל וכלל. הלא גם עתה אתה די מפוקפק (כן, כן, חביבי, גם מותך הטראגי אין בכוחו לשנות את עצם העובדה!). היודע אתה, אם באתי ‘למיין’ אותך, הייתי קובע את מקומך בין נפתלי הרץ אימבר ובין… (נו, לא אמשיך את הקו, לא אקניט אווז חי!). ואף ההשוואה הזאת צולעת על ירכה. כי מהאי גיסא – יש באימבר זה אוֹן שירי שאינו בך. גם הוא הצטעצע, זו אמת, אבל הוא גם הרעים. הוא גם ‘ברקים רב ויהומם’. הוא גם היה נשוק־המוזה. הוא לא הזיע. היה פה מפיק מרגליות. מעט הוא אשר הכניס לאוצר־שירתנו, אך המעט זה כמה אתה מתפלא להצלחה ולמציאה־בהיסח־הדעת. כל זה אין אתך. אבל מאידך־גיסא יש ויש אתך מאשר אין אתו. ואם כן, כל ההשוואה למה היא באה? הרי היא רק ממלאה את הצורך באיזה סידור כרונולוגי, הרי אימבר ואתה וזה השלישי אשר לא כיניתיו בשם ואחרים שכמותכם, – הרי כולכם נמצאים מחוץ לדרך־המלך של השירה העברית. אך גם ב’מחוץ' זה, בנתיב צדדי זה, יש מן ההכרח להעמיד ציוני־זמן.

אתה הכבדת עלינו למצוא במגילתך את בת־השירה אשר עליה התרפקה. את שירי הלאום שלך (מן המשופר אצל אימבר!), היית זורק אל המזבלה. הם עשויים ביד, הם תפורים במכונה, הם פרי־המוח. הוי, הם לא הביאו לנו כל תועלת ולך גרמו רעה רבה, כי בהציבך אותם בראש המגילה, הרי הבריחו כל קורא בעל־טעם. כי מי ומי ילך דוקא לנוע בראשונה על שיריך מחיי בני־הארץ, המתחילים אך בעמוד קס"ג, ודוקא בהם הגשת שי לשירה העברית. הוי, נדמה לי, כי אתה בעצמך לא ידעת את אשר אתה עושה. ואולי טוב בכך. דוקא משום כך לא הרבית להצטעצע בשירים האלה. שרת אותם כמו מתוך איזה לחץ פנימי. כדי להשתחרר. נהיה צנועים גם לגבי השירים האלה. לא נפליג. לא נגיד: לא בא כבושם הזה. גם הללו אינם מן השירה הראשונה. אבל מי יבקש מן הראשונה דווקא? דייך, שגם אתה ‘נולדת באַרקאדיה’. שאי־שם היתה בת־השיר למנה גם לך. אני זוכר, למשל, את שירך הראשון באותם השירים. השם ‘באלוני ממרא’ מעלה זכרון ביבליי לכאורה, אך התוכן הוא מחייהם הם. מחיי בני־הארץ. ניכר, שאתה, שהיית כמעט כיליד הארץ, נמשכת אחרי החיים האלה. אתה הבינות לרוחם. אתה קלטת רוחם. פה אתה מגיע לד' אמות משלך.

‘ואנכי בכרם’. כה מתחיל אותו שיר. גישה ישרה אל הנושא, אל תיאור המקום והזמן. בכרם יש גם מוסתפה (מוצטפה?) אשר ברח עם רעיתו סולימה מעבר הירדן מזרחה אחרי אשר סולימה סיפרה לו על עלם זר העוגב אחריה, והוא קם בלילה ‘וימצא העלם ויהרגהו בגיא’.

ומלבד השירים האלה יקרים לי שירי־נוף משלך. לא כולם שלימים הם. יש שלא עמדה לך היכולת לבצע את אשר החילות. אך צבעי־הנוף המו וריננו, ויש גם שהתלקחו בשירתך:

נָשְׁקוּ צַפְרִירֵי הַבֹּקֶר, חֲלוּצֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַמְפַזְּזִים,

צַמְרוֹת אִילָנוֹת זַאֲטוּטִים, גְּאֵיוֹנִים וְרָמֵי־הַמַּעֲלָה;

לִטְּפוּ אֵדִים חֶלְבּוֹנִים קַרְנֵי הַלַּפּיד הַבּוֹעֵר,

הַנִּגְלֶה לְיַרְכְּתֵי מִזְרָח, הַפּוֹרֵץ מֵרֻכְסֵי יְהוּדָה,

מַשְׁלִיךְ מִכְמָרוֹת, מִכְמָרוֹת, רִבְבוֹת לִגְיוֹנֵי זְמַרָגְדִים

אֲשֶׁר גְּדִילֵיהֶם רֻקְּמוּ בְּמַטְוֵה הַזָּהָב הַשָּׁחוּט;

וְגוֹלֶה הַלַּפִּיד הַגָּדוֹל וַיְרוֹצֵץ קָדְקָדֵי הֶהָרִים,

הִתְפּוֹצֵץ גַּם הוּא וַיַהֲפֹךְ לְזֶרֶם הַכַּבִּיר, הַנּוֹזֵל –

כן, חביבי, שורות כאלה, והן ישנן למאות במגילתך, המעידות על עין רואה, הן כתריס בפני הפקפוק. ויש עוד סוג אחר במגילה, אשר בו אתה מתקרב באמת אל אימבר וחן לך ונועם וטוב־לב. זהו הסוג של שירי־ענות. אני אוהב את שיריך אלה, הקלים והפזיזים. הם גם הם מעידים, כי לא לשקר עשית חרוז:

רַק בַּלַּיְלָה, בָּאֲפֵלָה כִּי בַשֶׁמֶשׁ, כִּי בַסַּהַר

כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם אוֹר: כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם קַל;

תַּחַת אוֹרוֹת אֲשֶׁר אֵינָם – אֶל עוֹלָמִים אֲשֶׁר דּוֹלְקִים –

כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם אוֹר! כּוֹכְבֵי לֵילִי אוֹרְכֶם קַל –

או אותו שיר ‘סירתי’ שהוא חביב עלי מאז, ושהייתי מוסר אותו בידי הימאים שלנו על יד שיר־הסירה, שפרסמנו לפנים ב’הקשת‘, לפני ל’ שנים, ועל ידי אותו שיר של וולט והיטמן, שתרגמתיו לעברית ואשר גם עם והיטמן זה יש לך אי־שם קוים משותפים, למרות כל המליצה הרבה האופפת אותך ואשר היא – שוב בקורת! – לעתים מרובות קוברת אותך. בשיר זה אסיים את מערכת הציטטות, אך אותו אצטט הפעם כולו:

שׁוּטִי, סִירָה, שׁוּטִי חִישׁ,

טוּסִי, סִירָה, טוּסִי חִישׁ – סִירָתִי!

חִצְבִי מֵימֵי גַלֵּי יָם,

חִצְבִי רַהַב סַלְעֵי יָם – סִירָתִי!

יְמִינֵךְ גַּלִּים, שְׂמֹאלֵךְ גַּל,

גַּלִּים, גַּלִּים, גַלֵּי גַל – סִירָתִי!

מַלָּח, שִׂים לְהֶגֶה יָד,

נְהַג הַסִּירָה בְּחׂזֶק יָד – סִירָתִי!

יַם זֶה, סִירָה, יַמִּי הוּא

נוֹשֵׁק חוֹפִי, גְּבוּלִי הוּא – סִירָתִי!

בְּיָם זֶה, סִירָה, יַם אֵין־סוֹף,

בַּקְּשִׁי אָשְׁרִי לִמְצוֹא חוֹף – סִירָתִי!

וכך הוא הדבר. על מגילת־קדם כתבת בשער ‘שירים ראשונים’. ולאו דוקא. שירים אחרונים כשירים ראשונים. אותם המוטיבים, אותם הלבושים. כזה היית. מאה שיריך אספת במגילת־קדם. מאה אספת ואחד הוספת: אותו האחד, האחרון, המוקדש לקבר אשר חצבת לך עתה בדמי־ימיך. כאילו ניבאת ולא ידעת מה ניבאת. מאה שירים ובהם כמה וכמה, אולי עשרות, שיש בהם ענין. באלה תיזכר ותיפקד.

אם דברנו בך לרגלי לכתך מאתנו? ודאי. מותך לרצון זעזע, הטיל תהייה. חידת־פרידתך הזכירה חידת־שירתך. יהודה קרני המה לבו בעתונו, אורי קיסרי קרב אותך במובן האנושי, משה סמילנסקי דיבר בך בשבועונו הוא, יוסף צבי רימון שפך את לבו בדברי הגיון נרגש. ודב קמחי דיבר כידיד וכמאהב. אבל, האמינה לי, בשביל כל אלה לא היה כדאי למהר ולעזבנו, צל יקר. היה ראוי לך לשהות עוד בתוכנו. אולי בכל־זאת היה מתרחש דבר־מה. אולי ולמרות כל תהפוכות־הזמן היה מופיע אותו התרגום הלועזי אשר הראיתי, שידע לארוג דוקא מן המשופר שבך. אולי בהתמסרך התמסרות תמה ויחידה לאלהי השירה, היית זוכה גם להצלחה אחרת. מה פרצת. צילי היקר, מה מיהרת להתחמק ולהמלט? צר לי עליך, אחי, צילי היקר!

[אדר תרצ"ד]

זכרו קשור אצלי עם שחרות ימיה של תל־אביב, עם ימי־האביב בכלל, עם חדוות־החיים. אי־שם הופיע בחור בריא, רענן, חזק־גרם, צוהל ומושך בשבט משורר. מאין הוא בא? האם ירד אתמול מאחת ספינה שבאה כרגיל אז מאודיסה? האם הוא מסתובב משכבר הימים בארץ וניסה דבר בעיר או במושבה? לא דיברנו בזה. לא דיברנו באתמול ובאשתקד. די היה ההווה. דיין היו קרני השמש שזרחו בזוהר מתוק בשעה זו, ברגע זה. די היה השיר שקרא זה עתה או שכתבו הוא עצמו, או שניסה לכתוב אותו. הוא משך, לעת־מצוא, בשבט־משורר. הוא ניסה לתרגם שיר או פואימה שלימה מלרמונטוב או ממשורר אחר, אם משכו את לבו. הוא ניסה גם לכתוב את שירו הוא. למה לא? פריטנסיות לא היו לו. קמיטת־מצח לא היתה לו. הוא בחור כאחד הבחורים. אלא שהוא נהנה קצת מחייו שכם אחד על שאר הבחורים. הוא נהנה מן הבריאה, מזוהר־הבוקר, מקרני־השמש, מפאתי־שמים מאדימים, מנועם־השירה, מתחיית־עם בארץ־קדומים. ומשום־מה לא יהנה גם מחרוזיו הוא? דבר־מה שר־רן בו, בחייו ובחרוזיו. דבר־מה ריתמי. ונעים היה להיות בחברתו. הוא לא הכביד, כי אם הקל. ומה לי מאין־ולאן שלו, אתמול ואשתקד? די היה בהווה, בשעה, ברגע.

הספרות, כמובן, עמדה במרכז־החיים. היא היתה הלחם, עיקר־הסעודה. הוא היה בן העליה השניה, הרומאנטית במקצת, האידילית בהרבה. ה’בלא־יודעים' עטף את החיים, ה’ביודעים' – רק שמינית שבשמינית. עלו לארץ משום־כך, סתם, בלי מתן ביאורים, בלי סעיפי־סעיפים של ביאורים, בהמחאה רבת־שנים על ביאורים. אי־שם הקסים פסוק מן רמח“ל או אולי אפילו רק מן המצי”ר מאנה: –

שָׁם רוֹעֶה יַשְׁקְ הָעֵדֶר

או הקסימה תמונה של שדה המלאה לה שבלים גבוהות, או שבילי דרכים המוצפים זוהר־שמש. וזה היה תור־הזהב להשתקעות בקריאת־ספר. אולי הרועה והעדר והשבלים והשבילים היו יותר בספר מאשר במציאות. הספר היה מציאות. הספר והסופר עמדו במרכז. היו עצם־החיים. ספרות לשם ספרות. לשם התמזגות עם אותם הקסמים הצפונים בשורות ובמלים ובאותיות, כשהן יוצאות בריקוד ריתמי בצו אחד אַשף העושה בלהטיו. ובעצם לא חשוב מי־הוא האשף־הכותב, חשוב הכתוב, חשוב הריקוד הריתמי. זר לא יבין את זאת. עתים – מה רב הפלא! – כתב גם הוא. עתים נאבק אפילו עם פרוזה. אבל, כמובן, בלי הבלטת היש, בלי פריטנסיות, בחינת דבר הנעשה ממילא, אגב־אורחא, סופר לעת־מצוא. והוא לא היה יוצא מן הכלל. כזה היה הדור ובני הדור. לא הפשילו עוד את שרווליהם לכתוב את הספר, הפואימה, המסה. סופרים לעת־מצוא. דור לעת־מצוא.

אך לא לעולם חוסן התום והשחרות. מטבע המלאכה שהיא משעבדת את בעליה, מטבע המחרשה שהיא מעמיקה את קמטיה גם בפני החורש. גם עליו עברה הכוס. הספרות לא היתה עוד ‘בת יחידה’. הישוב העסיק־העמיק בלבטיו. ובא עוד דבר־מה חדש: הטבע, החי והצומח. באחד הימים נעלם הבחור מתל־אביב וחי לו בגליל העליון. חי בתור מורה במושבה קטנה־דלה אבל רבת יופי. ואם אני ‘בינתים’ מוציא קובץ ספרותי הוא שולח שיר ‘גן ירקות לי’, שעושה רושם. לא עוד סתם שירות הלב אלא דרך ראיית האובייקטים. וגם ההוראה משעבדת וגם מושכת. נתגלה עולם־הילדים והוא אוהב אותם עד מאד, אוהב לספר להם, לשיר אתם, לבאר להם. ושוב נעשית הספרות ‘בת יחידה’. הוא מוציא עתונים לילדים, משקיע את זמנו וכחו, את האחרונות בפרוטותיו. כותב ומתרגם ומחבר גם מאמרים היסטוריים־ביוגראפיים. מושך אחרים. אי־שם מפרסם דוד ילין פרק נפלא בתרגום תתר"א לילות. מרדכי מיכאלי מפרסם שם מאגדותיו. והוא שוב צוהל ונהנה כבימי שחרותו.

היה בו קו משותף עם חותנו המנוח, הסופר בן־עמי זכרונו לברכה, אשר העריץ עד מאד. הקו הזה הוא התפרצות־פתאום שצפה ועולה ממעמקי הנשמה ומתגלית, אם ברעם ורעש ואם בצחוק אדיר. אצל הזקן היתה זאת התפרצות שברוגז ובחימה, שבאה מתוך ראייה מרוכזת בצללים שבחיים, בכל השפל והמכוער שבהם. ואולם אצל הצעיר היתה זאת התפרצות של חדוה ואידיליה על האורות שבחיים. אף בכתמים היה יותר מן המגוחך והמצחיק מאשר מן הרע המוחלט. הוא היה מרואי־שמש, מאלה שאלהים זיכה אותם לראות את הטוב ולבטל בלבם את הרע כאילו איננו, כאילו לא היה ולא נברא. הזקן היה קפדן כשמאי והוא אידילי כהלל.

אך אשר לא יאָמן בא. הוא, בן העליה השניה, הוא אשר שר שירי־ארץ סוערים, יצא גם הוא לשנים לא מעטות את הארץ. הוא גם הוא בין אלה אשר מצאו על אדמת אמריקה את מותם ואת קברם. פיתה יצר ההשתלמות, פיתה הרצון להוציא ספר־קריאה מתוקן ומצויר. נדמה היה, כי שקע בתהום־נשיה בים הגדול של אמריקה. היה סולודר ואיננו. אין העין פוגשת בו באכסניות־ספרות. האמנם איננו? לא, באחד הימים צפה שוב גולגולתו. הוא חזר להוציא בימה ספרותית. בימה קטנה ודלה בתחילתה, אבל רבת־המאמצים בכרך גדול של אמריקה, בשיקאגו העיר. והבימה מתחזקת מחוברת לחוברת. סופרי־המדינה מביאים את מנחתם. הוא פונה גם אל סופרי־הארץ. הוא פנה גם אלי. (אהה, לא נעניתי לו וגם לא עניתיו. אהה, משום מה קשה כל־כך להתגבר ולערוך מכתב בשעה שמצפים לו מעבר לים הגדול?). רק שבועות מעטים לפני מותו ערך מכתב אל הוגו ברגמן, מי שנענה לו ושלח לו מפרי עטו. והמכתב, שנתפרסם עתה ב’העולם' נוגע עד הלב בתודתו החמה ובהפצרתו הנואשה להמשיך ולהשתתף. הספרות היתה שוב ‘בת יחידה’, הכל. נשמת־החיים ועצם־החיים. על במותיה נפל.

הוא בעצמו עלה שוב בשלביה. הוא תירגם גם ממיטב שירי ויטמן, מן הקשים שבהם. מתבונן אני, כרגיל, בתרגומי המשורר הזה בעברית וגם בלועזית. והנה ראיתי, לשמחתי, כי אברהם סולודר שלט בחומר, התאבק עמו ויכול לו.

עוד אנו מתבוננים בו כה וכה והנה נפל האיש בדמי ימיו. ועל במתו נפל.

[שבט תרצ"ז]

קטע מספר הימים

על משורר בשנות העמידה שנסתלק.

הוא לא היה משורר גדול, מפורסם; הוא לא הקים רעש בחייו. הוא לא הלך בגדולות. אבל הוא גם הוא היה מאנשי השיר. הוא שר לעת־מצוא, ויש שהצליח לעת־מצוא.

הוא גם הוא להט בחרוז. והוא אהב ראשית־כל את שירות האחרים. והוא אהב את ספרותנו ולהט באהבתה.

הוא ערך ברוב כשרון עתונים לילדים ושיקע בהם את כוחו, זמנו, עבודתו־פרוטתו.

הוא הופיע באופן ראייתי יחד עם יוסף צבי רימון. שמו היה אברהם סולודר.

ובאחד הימים נתלש מירושלים ונקלט בשיקאגו. וגם שם אהב־להט באהבת הספרות. הוציא ירחון קטן. לימד, הרצה, עשה נפשות לשפה, כרה אזנים למליה. היה נאמן.

ובאחד מלילי שבתות, בהתכוננו ללכת למסיבה, כדי להרצות על דוד שמעונוביץ, – פשט את ידיו ואת רגליו על הרצפה הקרה אשר בחדרו וימת. באין איש אתו בחדר.

חיכו לבואו, תמהו, התפלאו, חקרו ודרשו ונודע הדבר.

ובהגיע הידיעה לירושלים התאבלו ידידיו־מכיריו, אמרו לערוך אזכרה, ונדרשתי גם אני לדבר דברים לזכרו.

ערכתי מעט הדברים גם בכתב ושלחתים ל’הארץ'. זה היה לפני שבוע, בערך ליום השלושים, ועד היום ט"ו בטבת, לא נדפסו הדברים.

אפשר שיודפסו הדברים המעטים, הקצרים מחר, מחרתיים, בעוד שבוע שבועיים. מי יודע תעלומות עתון יומי גדול? אך מצד יקרא דשיכבא לא היה צריך להשהות כל־כך הרבה. במשך השבוע הזה נדפסו שם דברים שהם בבחינת ‘נישט געשטויגען און נישט געפלויגען’; שהם בחינת ביצה שלא נולדה. רק דברי אזכרה למשורר עברי, אמנם לא מן השורה הראשונה, שמת מיתה טראגית ככהן על דוכנו, – דברי אזכרה מעטים־ספורים אלו, – הם נדחו מיום ליום.

ויש בטיפה מרה זו גם חצי נחמה: לא רק החרדים הם…

[אייר תרצ"ז]

ודאי שהשעות הראשונות והמעטות, שנפלו לי למנה עד עתה בקריאת ‘ספר הקטרוג והאמונה’ לאורי צבי גרינברג, אינן מספיקות להעיד עדות שלימה. זה מקרוב קראנו, שביאליק היה קורא שירים שלוש פעמים עד שקבע את משפטו. ואם ביאליק חריף־העין כך, אנו על־אחת־כמה־וכמה. ואני לא הספקתי לקרוא את רוב השירים בקס"ט העמודים הגדולים והמפולשים אפילו פעם אחת. ועם כל־זאת יצרי משיאני להעיד עדות ראשונה על רשמים ראשונים, ואפילו לא להשהות עדות זו בתוך אהלי. הרושם הראשון: הוא־הוא. המשורר – והוא משורר בלי ספק, למרות־הכל! – נשאר נאמן לעצמו. הוא לא נשתנה בכל אותן השנים של אֵלם ודומיה. הרושם השני: הנימה העיקרית היא הלאומית־המדינית־הצבאית־החרבית־המרדית. השאר הן נימי־לואי. מעט הוקרה ל’אותיות מסיני' שנצרפו אפילו

בְּמַעֲרֶכֶת אַבְנֵי הַגָּזִית שֶׁל פּוֹסְקִים מְבַצְּרִים,

בְּרִקְמַת מְפָרְשׁים וּבַעֲלֵי־אַגָּדָה רוֹדֵי־דְבָשׁ…

ומכל שכן

בִּירִיעוֹת־הַסּוֹד שָׁהֳמֵי הָעוֹלָם הַכָּחוֹל,

עֲדָיֵי הַנֶּפֶשׁ רוֹכֶבֶת דִּמְיוֹן וּכְנַף אֵשׁ.

ויש לכאורה גם נימה נגד השבעים והדשנים והשמנים, העושים ‘פימה עלי כסל’:

וְצָמְחָה לָכֶם כֶּסֶת בָּעֹרֶף, גַּם בְּפִסַּת הַיָּד,

וְצָמְחָה לָכֶם כֶּרֶס שְׁנִיָּה: גַּם בְּתַחְתִּית הַגָּב.

אך כל אלו אינן אלא בנות־לואי המשמשות את הנימה העיקרית, היחידה. כי אלמלי ראה המשורר את ‘כסת העורף’ ואת ‘הכרס השניה’ לא בסתם יהודי אלא ביהודי קצין, היה בודאי אומר שירת־שבח, מפני שסוף־סוף:

נֵצַח הַמַּחֲרֵשָׁה הוּא בְּנֵצַח הַחֶרֶב.

הרושם השלישי: המשורר הוא בודד במועדו. אין הוא מזדהה עם מי־שהוא. אין הוא אומר ‘אנו’ אלא ‘אני’. מעבר מזה ‘חושך בכפר ובעיר’, מעבר מזה יש ללא הבדל:

אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף שַׁכּוּלֵי־אֱלֹהִים־וּמַלְכוּת פֹּה –

ומעבר מזה ישנו ‘האחד אשר לא שכח’, האחד אשר הוא:

פּוֹסֵעַ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַלּוֹהֵט… לְהָאִיר –

האחד ‘אשר אין שני לו להחבירה’. אין חבר, אין רע, אין ידיד־נפש, אין ציבור ואין חיבור. אם יש כאן אהבה, הרי היא רק למה שהיה לפנים, יהי זה שלמה מולכו ויהי זה יוסף לישנסקי. השאר, כל השאר, כל ‘ארבע מאות אלף’, כל הישוב אינו אלא ‘זולל, סובא, אכזר’, הרוצה לרסק את האחד, יהי זה יוסף לישנסקי שכאילו קם מקברו והגיע הלום, או יהי זה המשורר בעצמו. הישוב כולו אינו אלא עדת נבלים, סנבלטים, וכישוב, כמובן, כן מנהיגיו, שהם בודאי ‘עדת מרעים’. מכאן גם הרושם הרביעי: תוגתו הגדולה של המשורר.

אִמִּי בַגּוֹלָה לֹא יָדְעָה מִסּוֹד זֶה שֶׁל בְּנָהּ.

וּבְיִשּׁוּב הָעָם לֹא יָדַע זֹאת אָדָם לְתוּגָה.

המשורר הוא־הוא. המשורר הלאומי־החרבי־המרדי, הבודד, הנוגה. הוא חטיבה בפני עצמה. הוא לכאורה מעריץ את עבודת השכל, את אלה

שֶׁמִתַּחַת מִצְחָם הָרָחָב

שָׂם נֶשֶׁר־הַדַּעַת קִנּוֹ בְּכָל רֹחַב כְּנָפָיו.

אך זה אינו אלא שעשוע־רגע בלבד. למעשה המשורר למעלה מקטנות כזאת. הוא מאזין ונאמן לספירה אחת בלבד, לזו שבוקעת ועולה ממעמקי מהותו הוא. משום־מה אנגליה אינה נאמנת אתנו במאה אחוזים? שמא משום חשבונות מדיניים, כלכליים, אני־מרכזיים? שוטים שבעולם! המשורר יודע פשר הדבר.

מִמַּר לֹא יֵצֵא הַמָּתוֹק. הַנּוֹצְרִי לֹא יַבְלִיג

עַל טִפַּת הָאֶרֶס הַזֹּאת מִימֵי הַצְּלִיבָה,

הַנִּמְסֶרֶת מֵאָב אֱלֵי אֵם וּמֵאֵם אֱלֵי בְנָהּ.

הנה החידה והנה פתרונה. ושמא תזכיר את יחס אנגליה אל הארמנים־הנוצרים, את תביעת בולדוין לפני עלותו על כס־השלטון ואת יחסו לאחר־כך? ושמא תזכיר את כל ‘ספר הקטרוג’ של סווין הדין בספרו ‘עם מרוּמה’? לשוא. המשורר לא יאזין. הוא כבר שקע במעמקי־מהותו הוא. ואין מציל. והאם יש צורך להגיד כי ב’ספר הקטרוג והאמונה' יש, על יד תשעה קבים פרוזה כבדה, מלאכותית, עשויה־לתיאבון, גם קב אחד שירה נקיה, יפה, מרעידה, הומה, מציירת, מאירה? ספר זה הוא תל־אביבי ביותר, הוא נזון מפסלתה של זו; המשורר קובל על ההתפרקות במזיד וב’היסח־הלב – בשוגג‘. אך הוא, כמובן, עשה כדבר הזה מאידך־גיסא. הוא התגשמות האפשרות האחת ממאה מאידך־גיסא. אם ממארת התוכחה הוא, שיהא האחד שוטם את חברו משטמת־חינם – הוא מקיים דבר זה. הוא אוכל את בשרו. ואחת ממאה יש בו בוודאי גם מן האמת. גם בנוגע לביאור של יחס אנגליה אלינו. אחת ממאה. ומן השירה יש בספר זה יותר מאחת למאה. אפשר שאין כאן התפתחות ביחס לספריו הקודמים, אבל יש בוודאי גם התחזקות. ונעים היה לי למצוא פה שירים שכבר נתפרסמו. דרך משל: השיר ‘אבוי ממעמקים’, שנתפרסם בשעתו ב’מאזנים’, באותה שעה קצרה ששימשתי להם כשמש ראשי. בסך הכל ובתור עדות ראשונה מפגישת שעות ראשונות: ספר שאינו מתרחש בכל יום.

[ז' שבט תרצ"ז]

מנשמת ה’שרף'

אורי צבי גרינברג יש בו שמץ מנשמת ה’שרף‘. זה מקרוב עמד בקשרי מלחמה מפלגתית, אשר כמוה וכצורתה לא היתה בתוכנו זה עידן ועידנים. באותם הימים הבטיח לי בהן־צדקו, כי לא יוסיף לכתוב שירים. ‘והרי באמת אין אצלנו בשביל מי לכתוב שירים’. שמעתי וחייכתי. אך בגליון אחרון של ‘מאזנים’ הוא משחיר שני עמודים גדולים בשיריו. ומה רכה, מה אידילית היא שירתו. כמה תום וכמה הוד. ומה מתרפקת היא על מי־מנוחות וכמה כמהה היא ל’חדר הורתה’,

בְּעֶרֶב כָּזֶה, אוֹ בְּלַיְלָה כָּזֶה מְפֻיָּס הָעוֹלָם…

הַכֹּל מְבֹרָךְ וּמֵרִיחַ לִדְבַשׁ וּלְיַיִן, לְנֹגַהּ וְטָל;

אֵין גּוֹסֵס עַל מִטָּה וְאֵין מֵת. אֵין לוֹחֵם וְאֵין כַּעַס;

סְפִינָה לֹא נִמְצֵאת עַל הַיָּם וְכָל הַמַּלָּחִים הֵם בָּעִיר;

רַכָּבוֹת אֲסוּפוֹת בַּתַּחֲנוֹת כְּחַיּוֹת מִבַּרְזֶל,

שֶׁבָּאוּ גַּם הֵן אֱלֵי רֶפֶת הַלֵּיל לְמַרְגֹּעַ,

הַכֹּל בְּוַדַּאי רַק אוֹהֵב וְכָל גּוּשׁ – אַהֲבָה.

וּבְכָל עֶצֶם אָטוּם יֵשׁ נִגּוּן וּבְכָל מְכִתָּה

הַמּוּטֶלֶת סְתָּם־כָּךְ, מְנוֹצֶצֶת תְּשׁוּקַת־הֶחָי.

ואשר למאוויים לברוח ‘ממבוכת חייו בציון כמו ממבוכת קרבות’ – הרי ערכם כאותם ‘שלא לכתוב שירים’. כהנדוף עשן – תנדוף.

[אב תרצ"ח]

יוסף צבי רימון נשאר נאמן לעצמו והתעדן בשיריו הוא. אחר לגמרי הוא הרגש המתפרץ מכנורו של ש. שלום. אולי הוא היחידי בין אנשי־הכנור שלנו שעמד במערכה, פנים אל פנים, בימי המאורעות. במקרה עלה בגורלי לראותו באותו יום, י"ז אב, יום פרוץ־הפרעות. הוא היה כולו להבים, התעוררות ופעולה. כולו מתיחות והיות־מוכן וחוסר־כוח־הסבל. ובהיותו על־פי מהותו מעורה בקרקע מיסטי וברגשות הטמירים של הדור ונוער־הדור, הנה יש שמץ מזה גם בשירו ‘מתוך הלהבות’, אשר כתב עשרה ימים אחר־כך ופירסם ב’דבר' מיום ל' באב. דומה כאילו המאורעות זיעזעו את כל הווייתו, עקרוה משרשיה והרימוה לאיזו עמדה נישאה, שממנה הוא מחכה לשנויים עצומים גם בחיינו אנו, ואת חזיוניו־חכיוניו הוא מבטא בחרוזיו:

הַעַתָּה נִגְחַן שׁוּב עֲטוּפֵי שְׁחוֹר עַל אָרֶץ?

נִתְאַבֵּל זָבֵי־שְׁכוֹל כִּתְמוֹל וּכְמוֹ שִׁלְשׁוֹם?

עַל חֶבְרוֹן וְעַל צְפָת, עַל שֶׁבֶר וְעַל קֶרֶץ –

הֲנַכְפִּישׁ בְּאֵפֶר מַק עֲטֶרֶת גֵּאוּת לְאֹם?

מִזְמוֹר שִׁיר לַשְּׁחִיטוֹת, וּמִזְמוֹר שִׁיר לַמְּדוּרוֹת

שֶׁהֶחֱיוּנוּ וְקִיְמוּנוּ לָזֶה הַזְּמַן הָרָם!

בְּקוּם תּוֹךְ חֻלְצוֹת לֹבֶן מְשִׁיחִים אוֹרֵי־גְבוּרוֹת

לְקַדֵּשׁ שַׁדְמוֹת עָמָל, לְגוֹנֵן קָדְשֵׁי עַד

[תר"צ]

כוסף אביבים

יש בקובץ שירים קטן זה (מי? תל־אביב, תר"צ) סתם שירים שאתה מוצא כדוגמתם אצל פייטנים אחרים. השיר המלנכולי ‘חזרה’, למשל, על אלון וסלע וגדי המזכיר במדת־מה את השיר ‘שלושה צוענים’ של לינאו. או השיר האחרון בין כ"ח השירים: ‘להבות’, שעליו כבר דובר על דפי ‘מאזנים’ בקשר עם שירת־’המאורעות'. אך מכיון שהשירים האלה תחובים בתוך קובץ זה, הרי גם הם נאחזים בתוך המחרוזת הכללית, משמשים גם הם מעין לוויה אורנאמנטית למוטיב היסודי שבקובץ, שהוא התמיהה האילמת על רז ההוויה והחוויה:

אָדָם, אָדָם בֵּין תֵּבֵל וָסֵמֶל

גּוֹחֵן עַל עַצְמוֹ מַחֲרִישׁ לָדַעַת,

מַחֲרִישׁ לָדַעַת…

הוא גם מחריש לראות, לחוש, ובלכת מדי־ערב אחד מתוכו

אֶל נוֹפֵי אַל־שׁוּב

הוא שח אחריו

עִם דֶּשֶׁא וּדְמִי.

דמי ותמיהת־הדמי. הנה שחים גם כוכבים על פיה של באר.

מִי פֹה הָעֵר?

נַעֲנָה בֶּן נֵטֶף גְּלוּם־רֶגַע וְזָעַק; ‘אֲנִי!’

נִבְלְעָה נִשְׁמָתוֹ בַחֲבֶרְתָּהּ…

וּבַבְּאֵר הָיָה דְמִי.

ובדמי, בעצם הדמי, זעקה גדולה, כבושה, הטחת הראש בדפי הרז.

מִישֶׁהוּ הֶעֱלָנוּ בֵּין סַעַר וּדְמִי.

אֲנַחְנוּ הֵאַרְנוּ – לֹא נֵדַע לְמִי.

הרז הוא כפול. הרז של ה’אני':

אֹרֵחַ נָטָה לָלוּן אֶל בֵּיתִי

הִנְנִי הַלַּיְלָה.

וְלֹא הִגִּיד לִי אִישׁ אֶת שְׁמִי וְשֵׁם חֶפְצִי

וְלֹא בֵרַךְ אֶת בּוֹאִי…

אך יעסיק יותר בקובץ־שירים זה הרז של הזולת, של ה’לא־אני‘, של האלהים או השטן או הנחש, או של סתם העצמים המסובבים את ה’אני’ בחינת גמלים אשר בלילות

מְהַדְּדִים סִתְרֵיהֶם בְּמַעֲלֵה הַיְגוֹנִים…

ולא רק יגונים. כי יש אשר באין רואה ובאין מאזין

גָּמַל בּוּל עַל שַׁדְמוֹת אֵל…

והנה גם רז המחזור התמידי של כוסף־אביבים וגויעת שביבים. כל זה מתלכד בקובץ־שירים זה, כל זה מתכנס במחרוזת ‘מי’? במסגרת אלם ודמי.

[תר"צ]

שביל ושבילים

וש. שלום דורך לו בשבילו הוא וכובש לו גם שבילים חדשים. בסונטה ל’מעופף פיקרד' (‘הצפירה’ 66) ובשיר ‘כענבי כחול…’ (‘דבר’ ד' תמוז) יש נסיונות חדשים ובמקצת נועזים. מאז שפירסמתי את שיריו הראשונים ב’האוהלה' יש גידול מתמיד. לא נתקיימה נבואת המפקפקים. ואיך מדבר כיום ביאליק בבת־שירתו…

…אַךְ הַס! נִתַּן הָאוֹת, צְלִיל גָּז בַּמַּעַר –

הִגַּעְנוּ אֶל הַדְּבִיר, הָאֵלֶם בּוֹ קָדוֹשׁ.

[תר"צ]

המשורר יצחק למדן הוא בעל המאה. זכה והוציא עכשיו את חוברת המאה של הירחון ‘גליונות’ הנערך על ידו. האם לא היו כל השנים האלה שנים קשות לישראל? ודאי שכן. האם היה לו ללמדן תקציב מובטח ועליו היה רק לשבת על כס העריכה? לא. היה זה מאמץ כביר וקשה, הדורש כל יום התאזרות מחדש. מי שקיבל פעם מכתב־בקשה מאתו לחוננו במאמר על נושא מסויים, יודע לספר על זה. מאת החוברות כמאה קרבנות דמו. להשיג את החומר, לקרוא בעיון, לקרב ולהרחיק, לערוך ולהגיה, וביחד־עם־זה לקלוט את הנעשה והמוזנח בחיים, את המתרחש והמורגש בספרות, – זהו מעין עקידה חשאית. ניסו בזה אחדים בדורות קודמים והתמידו. ניסו אחדים ולא התמידו. נחלשו והפסיקו. המשורר יצחק למדן לא נחלש ולא הפסיק. כך בימים הקשים לספרותנו וכך בימי פרוספיריטי הללו. האם יש עוד כיום מחסור בבימה מיוחדת זו? האם אין דברי ספרות נחטפים כיום מכל צד, וזהב משקלם? יצחק למדן אינו חושב, שאפשר לוותר על בימתו הוא אפילו בשעה זו. משום מה? משום שהיא חטיבה מיוחדת. משום שיש לה משקל משלה ורצינות משלה. יהמו, ירעשו מסביב. הוא בדרכו ובמסילתו. בענווה הוא עומד בפתח חוברת המאה, סוקר לאחור ומעיף מבט לפנים. ‘כל מה שנראה היה לך כמעשה רב, כעיקר, כל מה שזוּבל וטוּפח במיטב הרצון והנפש – נראה עתה כגבעול זעיר ומרטט בסופה, וכל אותם הכלים שהורקו לתוכם שפע של מרץ, מסירות ומאמצים – נראים רק כפכים קטנים לעומת שטפון האסון הגדול שהציפנו’. ואולם דוקא משום כך ‘שבעתים ייקר לנו כל מה שנשאר, קיים, גדל וצומח’. כי ‘כל קיים ומטופח, כל “יש” הניזון מעמל עושים, מלשד נפשם ורצונם ומאור חלומם – מלבד ערכם להווה הרי מהם מצטרפת גם מסכת הערובה הנאמנה, הערובה לעתיד’. ולפיכך אין לנו אלא לציין בקיצור בשער חוברת המאה: ‘המשך יבוא!’

כזאת וכזאת אומר המשורר יצחק למדן בפתח חוברת המאה. ואני גם בשעת־יובל זו לא אגיד, כי כל מאת החוברות היו אך ורק סולת נקיה. לי בייחוד נזדמן להיות שם לעתים מן הנפגעים שלא בצדק. ייחסו לי דברים שלא כתבתי ולא אמרתי ולא חשבתי. ואני נלאיתי סוף־סוף להעיר ולהתווכח, ופעם, בכתבי מאמר קטן נגד הלורד וונסיטרט על שתיקתו בעניני היהודים, נתפרסם ב’גליונות' מאמר נגדי, שלא ראיתי כמוהו לעקמימיות המוח והרצון, והעורך לא כיהה בכותב – וגם כאשר עניתי עליו ב’דבר' לא העיר העורך מאומה. כזאת וכזאת קרה גם בבימה יקרה זו, שהיא נקיה כמעט קרוב למאת האחוזים. אלא נקודות כהות אלו אינן גורעות מאומה מזכות הבימה ומזכות העורך, שודאי הגדול שבקרבנותיו הוא שמקריב לעבודתו המיגעת את מיטב השעות, שהיו מיועדות ליצירה העצמית. גדולה האמונה וגדולה המסירות.

[תרצ"ה]

עם־שחר נתעורר גם הוא וגם התייצב בתוך הלהקה הקטנה של משוררי ‘המעורר’. עוד טל הישיבה עליו והוא לכאורה יצא וחיפש. שונה היה התוכן, שונה היה הטון. מאז לא העלמנו עין ממנו, אף־על־פי שחתר ולא הגיע. מן העדה היה גם הוא. בן־הדור בעליותיו ובכישלונותיו. כך ראיתיו כשהוא צעיר מסולסל; כך ראיתיו כשהיה כבר חייל ותיק ובמקצת גל־של־עצמות. בן־הדור אכול־השלהבת ובן־העם במיטב הכוונה והמשמעות. חותם־הלילות על פגישותי אתו, לילי־שבת וליל־תשעה־באב בבית־הכנסת היפה בירושלים, ליל־פסח ליד שולחן אחד וסדר אחד. תמיד נבעה אימרתו ישרה, חמה, מן הנקודה האמצעית שבלב. לא ויתר על מיצוי־המחשבה ואף לא על קוצה־של־אנחה. ראה בעולם תבערה גדולה ובער עמה ובתוכה. וכך נתן את הנופך אשר לו בכושר וביושר. ובאחד הימים האלה פסק הכל ואנו עמדנו מגומגמים לפני מיטתו האחרונה. אבד אחד מן העדה הקטנה, אשר גם בפרשו ממנה עוד עמד בתוכה.

[תש"ב]

במאמרו ‘על גדות המיסיסיפי’ (‘הארץ’, ח בתמוז) מתאר אריה גלבלום את העיר ניו־אורליאנס, ובתוך זה הוא בא לדבר גם על המשורר אפרים א. ליסיצקי, הגר בעיר זו. הכותב מציין, כי ליסיצקי הוא אהוב עליו ‘מכל המשוררים העברים שקמו באמריקה’. והוא ממשיך: ‘לפני זמן מה פירסם ב“הדואר” שיר פאטריוטי, שכולו כמיהה לישראל וכו’. מה עוצר אפוא מלנסוע לישראל, שדומני לא היה בה אף כתייר – הרהרתי'.

והנה ליסיצקי פירסם אשתקד ב’מוסד ביאליק' ספר אוטוביוגראפי מצוין בשם ‘אלה תולדות אדם’. בספר זה מסופר על ביקורו בארץ עוד לפני שנים רבות. ולא עוד אלא ששנים לפני זה בחר במקצוע לשם התיישבות בארץ. הוא אומר: ‘התכשרתי לרקחות, וניתן לי עתה למלא משאלת־לב, שלשמה בחרתי במקצוע זה – התיישבות בארץ ישראל’. הוא מתאר איך היה משווה את ארץ ישראל לנגדו תמיד ‘בהקיץ ובחלום, ואני נוהה אחריה ומשתוקק לה’. והרבה שנים חלפו ‘עד שזכיתי לעלות ולראות ארץ ישראל החדשה – לראותה בעיני בשרי, כמות שהיא במציאותה המוחשית’. ובכל־זאת, בהיותו בארץ, החליט לדחות את המקצוע, שהיה עשוי לפרנסו ‘בריווח ובכבוד’, ולוותר גם על הישיבה בארץ. ‘ביציאתי מתוכה אני רואה את עצמי כיוצא מגן־עדן וחוזר לגיהנום להתייסר שוב בדינה’. על שום מה? הוא מבאר, כי ההוראה העברית באמריקה ‘ניתנה להיות לו תכלית־חיים עליונה’. הוא מסביר את השקפתו ומסיים: ‘חלוציות – זוהי מהותה של הוראה עברית באמריקה, – חלוציות מעין זו שבארץ־ישראל, אלא שהיא בעורף. קיבלתי עלי חלוציות זו – אותה וחבליה הצפויים לי’ (עמ' 285).

איני יודע, לאיזה שיר פאטריוטי של ליסיצקי ב’הדואר' מתכוון א. גלבלום. אפשר שאותו שיר לא בא לידי. אבל בכל שיריו, כמקוריים כמתורגמים, מורגש יחס רציני לבעיות־החיים, לבעיות־האנושיות. באותו ספר הוא אומר בעמוד אחרון: ‘עם אחד נצמת ונכחד מאדמת־אמריקה – עם ההודים; עם שני נרמס ונהדף וניתן בשפל – עם־הכושים; ועם שלישי נאבק בה לקיים מקצת ממהותו וצביונו – עם־היהודים’. שירתו היא ביטוי עז להרגשה זו. והוא, ששר את ענות הכושי באמריקה, לא שכח בשירתו גם את אחינו הערבי בארץ. באחד משיריו הנהדרים ב’הדואר' מלפני זמן־מה הוא מתפלל בין השאר תפילה זכה זו:

נְצַדֵּק אֶת חֶרֶב יִשְׂרָאֵל שָׁלַפְנוּ

לְאֵת כִּי תְכֻתַּת, עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל

בּוֹ נָנִיר נִיר אַחֲוָה, שָׁלוֹם וְרֵעוּת,

וְהַשְׁבֵּר נַשְׁבִּירָה אֶת שֶׁבֶר בִּרְכָתָם

לְכָל – וִיהִי מִי – יִשָׂא נַפְשׁוֹ לוֹ. חֶסֶד

תִּבָּנֶה אַרְצֵנוּ, וְהַטֵּה נֵט חַסְדָּהּ,

לְכָל שׁוֹחֵר מַחֲסֵה כְּנָפָהּ, כָּאֶזְרָח,

כַּתּוֹשָׁב כַּגֵּר.

איני מכיר עוד משורר עברי שנתן ביטוי שירי טהור ונעלה להרגשה זו כמשורר אפרים ליסיצקי.

[תמוז תשי"א]