רקע
ר' בנימין
יצחק למדן: עקדת־חשאי
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

המשורר יצחק למדן הוא בעל המאה. זכה והוציא עכשיו את חוברת המאה של הירחון ‘גליונות’ הנערך על ידו. האם לא היו כל השנים האלה שנים קשות לישראל? ודאי שכן. האם היה לו ללמדן תקציב מובטח ועליו היה רק לשבת על כס העריכה? לא. היה זה מאמץ כביר וקשה, הדורש כל יום התאזרות מחדש. מי שקיבל פעם מכתב־בקשה מאתו לחוננו במאמר על נושא מסויים, יודע לספר על זה. מאת החוברות כמאה קרבנות דמו. להשיג את החומר, לקרוא בעיון, לקרב ולהרחיק, לערוך ולהגיה, וביחד־עם־זה לקלוט את הנעשה והמוזנח בחיים, את המתרחש והמורגש בספרות, – זהו מעין עקידה חשאית. ניסו בזה אחדים בדורות קודמים והתמידו. ניסו אחדים ולא התמידו. נחלשו והפסיקו. המשורר יצחק למדן לא נחלש ולא הפסיק. כך בימים הקשים לספרותנו וכך בימי פרוספיריטי הללו. האם יש עוד כיום מחסור בבימה מיוחדת זו? האם אין דברי ספרות נחטפים כיום מכל צד, וזהב משקלם? יצחק למדן אינו חושב, שאפשר לוותר על בימתו הוא אפילו בשעה זו. משום מה? משום שהיא חטיבה מיוחדת. משום שיש לה משקל משלה ורצינות משלה. יהמו, ירעשו מסביב. הוא בדרכו ובמסילתו. בענווה הוא עומד בפתח חוברת המאה, סוקר לאחור ומעיף מבט לפנים. ‘כל מה שנראה היה לך כמעשה רב, כעיקר, כל מה שזוּבל וטוּפח במיטב הרצון והנפש – נראה עתה כגבעול זעיר ומרטט בסופה, וכל אותם הכלים שהורקו לתוכם שפע של מרץ, מסירות ומאמצים – נראים רק כפכים קטנים לעומת שטפון האסון הגדול שהציפנו’. ואולם דוקא משום כך ‘שבעתים ייקר לנו כל מה שנשאר, קיים, גדל וצומח’. כי ‘כל קיים ומטופח, כל “יש” הניזון מעמל עושים, מלשד נפשם ורצונם ומאור חלומם – מלבד ערכם להווה הרי מהם מצטרפת גם מסכת הערובה הנאמנה, הערובה לעתיד’. ולפיכך אין לנו אלא לציין בקיצור בשער חוברת המאה: ‘המשך יבוא!’

כזאת וכזאת אומר המשורר יצחק למדן בפתח חוברת המאה. ואני גם בשעת־יובל זו לא אגיד, כי כל מאת החוברות היו אך ורק סולת נקיה. לי בייחוד נזדמן להיות שם לעתים מן הנפגעים שלא בצדק. ייחסו לי דברים שלא כתבתי ולא אמרתי ולא חשבתי. ואני נלאיתי סוף־סוף להעיר ולהתווכח, ופעם, בכתבי מאמר קטן נגד הלורד וונסיטרט על שתיקתו בעניני היהודים, נתפרסם ב’גליונות' מאמר נגדי, שלא ראיתי כמוהו לעקמימיות המוח והרצון, והעורך לא כיהה בכותב – וגם כאשר עניתי עליו ב’דבר' לא העיר העורך מאומה. כזאת וכזאת קרה גם בבימה יקרה זו, שהיא נקיה כמעט קרוב למאת האחוזים. אלא נקודות כהות אלו אינן גורעות מאומה מזכות הבימה ומזכות העורך, שודאי הגדול שבקרבנותיו הוא שמקריב לעבודתו המיגעת את מיטב השעות, שהיו מיועדות ליצירה העצמית. גדולה האמונה וגדולה המסירות.

[תרצ"ה]


המלצות קוראים
תגיות