רקע
ר' בנימין
ש. שלום: במערכה
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

יוסף צבי רימון נשאר נאמן לעצמו והתעדן בשיריו הוא. אחר לגמרי הוא הרגש המתפרץ מכנורו של ש. שלום. אולי הוא היחידי בין אנשי־הכנור שלנו שעמד במערכה, פנים אל פנים, בימי המאורעות. במקרה עלה בגורלי לראותו באותו יום, י"ז אב, יום פרוץ־הפרעות. הוא היה כולו להבים, התעוררות ופעולה. כולו מתיחות והיות־מוכן וחוסר־כוח־הסבל. ובהיותו על־פי מהותו מעורה בקרקע מיסטי וברגשות הטמירים של הדור ונוער־הדור, הנה יש שמץ מזה גם בשירו ‘מתוך הלהבות’, אשר כתב עשרה ימים אחר־כך ופירסם ב’דבר' מיום ל' באב. דומה כאילו המאורעות זיעזעו את כל הווייתו, עקרוה משרשיה והרימוה לאיזו עמדה נישאה, שממנה הוא מחכה לשנויים עצומים גם בחיינו אנו, ואת חזיוניו־חכיוניו הוא מבטא בחרוזיו:

הַעַתָּה נִגְחַן שׁוּב עֲטוּפֵי שְׁחוֹר עַל אָרֶץ?

נִתְאַבֵּל זָבֵי־שְׁכוֹל כִּתְמוֹל וּכְמוֹ שִׁלְשׁוֹם?

עַל חֶבְרוֹן וְעַל צְפָת, עַל שֶׁבֶר וְעַל קֶרֶץ –

הֲנַכְפִּישׁ בְּאֵפֶר מַק עֲטֶרֶת גֵּאוּת לְאֹם?

מִזְמוֹר שִׁיר לַשְּׁחִיטוֹת, וּמִזְמוֹר שִׁיר לַמְּדוּרוֹת

שֶׁהֶחֱיוּנוּ וְקִיְמוּנוּ לָזֶה הַזְּמַן הָרָם!

בְּקוּם תּוֹךְ חֻלְצוֹת לֹבֶן מְשִׁיחִים אוֹרֵי־גְבוּרוֹת

לְקַדֵּשׁ שַׁדְמוֹת עָמָל, לְגוֹנֵן קָדְשֵׁי עַד

[תר"צ]

כוסף אביבים

יש בקובץ שירים קטן זה (מי? תל־אביב, תר"צ) סתם שירים שאתה מוצא כדוגמתם אצל פייטנים אחרים. השיר המלנכולי ‘חזרה’, למשל, על אלון וסלע וגדי המזכיר במדת־מה את השיר ‘שלושה צוענים’ של לינאו. או השיר האחרון בין כ"ח השירים: ‘להבות’, שעליו כבר דובר על דפי ‘מאזנים’ בקשר עם שירת־’המאורעות'. אך מכיון שהשירים האלה תחובים בתוך קובץ זה, הרי גם הם נאחזים בתוך המחרוזת הכללית, משמשים גם הם מעין לוויה אורנאמנטית למוטיב היסודי שבקובץ, שהוא התמיהה האילמת על רז ההוויה והחוויה:

אָדָם, אָדָם בֵּין תֵּבֵל וָסֵמֶל

גּוֹחֵן עַל עַצְמוֹ מַחֲרִישׁ לָדַעַת,

מַחֲרִישׁ לָדַעַת…

הוא גם מחריש לראות, לחוש, ובלכת מדי־ערב אחד מתוכו

אֶל נוֹפֵי אַל־שׁוּב

הוא שח אחריו

עִם דֶּשֶׁא וּדְמִי.

דמי ותמיהת־הדמי. הנה שחים גם כוכבים על פיה של באר.

מִי פֹה הָעֵר?

נַעֲנָה בֶּן נֵטֶף גְּלוּם־רֶגַע וְזָעַק; ‘אֲנִי!’

נִבְלְעָה נִשְׁמָתוֹ בַחֲבֶרְתָּהּ…

וּבַבְּאֵר הָיָה דְמִי.

ובדמי, בעצם הדמי, זעקה גדולה, כבושה, הטחת הראש בדפי הרז.

מִישֶׁהוּ הֶעֱלָנוּ בֵּין סַעַר וּדְמִי.

אֲנַחְנוּ הֵאַרְנוּ – לֹא נֵדַע לְמִי.

הרז הוא כפול. הרז של ה’אני':

אֹרֵחַ נָטָה לָלוּן אֶל בֵּיתִי

הִנְנִי הַלַּיְלָה.

וְלֹא הִגִּיד לִי אִישׁ אֶת שְׁמִי וְשֵׁם חֶפְצִי

וְלֹא בֵרַךְ אֶת בּוֹאִי…

אך יעסיק יותר בקובץ־שירים זה הרז של הזולת, של ה’לא־אני‘, של האלהים או השטן או הנחש, או של סתם העצמים המסובבים את ה’אני’ בחינת גמלים אשר בלילות

מְהַדְּדִים סִתְרֵיהֶם בְּמַעֲלֵה הַיְגוֹנִים…

ולא רק יגונים. כי יש אשר באין רואה ובאין מאזין

גָּמַל בּוּל עַל שַׁדְמוֹת אֵל…

והנה גם רז המחזור התמידי של כוסף־אביבים וגויעת שביבים. כל זה מתלכד בקובץ־שירים זה, כל זה מתכנס במחרוזת ‘מי’? במסגרת אלם ודמי.

[תר"צ]

שביל ושבילים

וש. שלום דורך לו בשבילו הוא וכובש לו גם שבילים חדשים. בסונטה ל’מעופף פיקרד' (‘הצפירה’ 66) ובשיר ‘כענבי כחול…’ (‘דבר’ ד' תמוז) יש נסיונות חדשים ובמקצת נועזים. מאז שפירסמתי את שיריו הראשונים ב’האוהלה' יש גידול מתמיד. לא נתקיימה נבואת המפקפקים. ואיך מדבר כיום ביאליק בבת־שירתו…

…אַךְ הַס! נִתַּן הָאוֹת, צְלִיל גָּז בַּמַּעַר –

הִגַּעְנוּ אֶל הַדְּבִיר, הָאֵלֶם בּוֹ קָדוֹשׁ.

[תר"צ]


המלצות קוראים
תגיות