וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ד' (מלכים ב' ג')

זה היה, כמובן, בביתו של ר' אברהם המשכיל. בתוך אותן חוברות ‘השחר’, שהיו באמת, תודה לאל, מצויות שם, נמצא גם שיר אחד, שנדפס, כמדומה, בתור הוספה. מתחת השיר היה חתום שמו של י. ל. פרץ.

החרוז הגיע כבר אז אצלנו לידי שלימות גבוהה, השיר הבאנאלי מיסודו של בעל ‘שירי תפארת’ כבר עבר. משלה אז בחרוז הקולטורה של יל"ג. באותו הזמן הוציא אפילו בראנדשטטר חרוז מתוקן ומשוכלל מתחת עטו. לעומת־זה ניכר היה בשיר המדובר איזו רשלנות ואי־יכולת, ואולם ביחד עם זה פירכס בו דבר־מה רענן, חדש, חצוף. כן, חוצפה הבאה מתוך הומור, מתוך לחות, מתוך חדוות החיים. כיום היינו אומרים: מתוך חסידות.

הוי, ר' אברהם היה כמעט יחיד בעיירה וכסף מעט לו וספרים מעט לו. ברם, כשבאתי אחר־כך דרך הר־קלני (עכשיו נלחמו קשות על הר זה, חמש פעמים עבר ביום אחד מיד ליד) לפומורזשני כבר מצאתי את ה’עוגב':

כּוֹכָבִים רִבֹּאוֹת

בִּשְׁמֵי הָרָקִיעַ

אַךְ אֶחָד הַכּוֹכָב

אֶת חָשְׁכִּי יַגִּיהַּ

וַעֲנָנָה כִי תַעֲבֹר

לְכַסּוֹת כּוֹכָבִי

• יִקְפָּא בִי דָמִי

וְיֶחֱשַׁךְ לְבָבִי.

קלוזנר העיר אחר־כך, כי הפועל חשך אינו חל בעברית על לבב. ברם, זו היתה שארית מן הרשלנות ואי־היכולת הקודמת. בדרך כלל כבר עלתה מידת היכולת. פרישמן העיר, כי יש בעוגב הרבה משל היינה. ברם, בת־שירתו נזונה בזמנים שונים ממעיינות שונים. לבסוף גם מפייטני ההווה. גם מזו של פרישמן.

תקופתו של י. ל. גורדון כבר עברה. וקלים היו חרוזי העוגב ורעננים. אבל נוסף גם דבר־מה חדש: איזה עוצב עמוק ומוצף, איזה דבר שנובע ישר מן הנפש. נתעמקה ההרגשה ונתעדן החרוז. מול התמורה שוכב המשורר ושואל שאלות נצחיות, אשר דבר אין להן עם הרחוב ועם עסקיו.

עברה תקופתו של י. ל. גורדון. אבל כשבא בריינין וכתב מה שכתב על שירת גורדון, יצא גם פרץ בשורה של מאמרים ‘בלשון או משורר’, אל המערכה.

בינתיים נוסף עוד קו חדש אחד: עממיות. באו ‘יום־טוב־בלעטלעך’. נתגלגל השיר ‘מאניש’ וכיוצא. השרשים העממיים התחילו להתגלות. ופרץ היה לסופר הז’רגון.

כי העברית, אשר היא חיינו ועצם נשמתנו, דבר אין לה כמעט כלל עם עם. יש י“ב מיליון ישראלים בעולם. אבל אם היו יכולים להוציא את העברית שלנו מתוך העולם, לא היו י”ב מיליון נפש־אדם אלו מרגישים כלל את האבדה.

כי העברית אינה יונקת מן השעה ואינה מיניקה את השעה. יש רק איזו ‘מנינים’ עברים, איים קטנים בתוך הים הישראלי. ואולם הז’רגון בא מן הים ואליו הוא שב.

פרץ אהב את האי, את ההיכל. אבל ערג אל הים.

והלך פרץ וכתב את ‘דער גלגול פון א ניגון’. סיפר את עצם ה’שטייגער' היהודי וכל המעלות והמורדות אשר בהוויה היהודית, את כל הבהיר והטמיר בעולם־החסידות.

לבנים משמשים חומר לבניין־הכנסיה והם משמשים חומר לבניין־הכנסת. הכל תלוי ביוצר. כך, כמדומה, מתחילה אותה רשימה, שהיא כולה בבחינת ‘יהודית שביהודית’ ושום תירגום לא ימלא את מקומה.

על הרעיון היסודי חוזר אמרסון כמה פעמים ב’הפייטן'. תיכף בתחילת־דבריו הוא אומר: ‘כי הפיוט היה ונכתב כאשר הזמן עוד לא היה; ובכל שעה שנפשנו מגיעה לידי עדינות כזאת, עד כדי חדירה לתוך אותן הספירות אשר אוירן נגינה, אנו שומעים אותן הזמירות מיסודו־של־עולם ואנו מנסים להעלותן על הכתב’, אפילו אותו הקו, הנוגע למוסיקה של מסילת הברזל, נזכר כבר אצל אמרסון.

ברם: י. ל. פרץ גופא היה מעין גלגולו של ניגון. הוא היה הניגון והמנגן… וכנגן המנגן עליו יד ד'.