כמדומה, כי הוא הוא הפרוטוטיפוס לשירו של ביאליק על ‘ענוי־עולם’, שהם ‘ממעטי דברים ומרבי תפארת’. בדור שרואה את סמלו במעשי־מהפכה משמש הוא סמל למעשה־בנייה. ‘לא ברעש ה'', גם לא בכשיל וכילפות. והוא לפחות לא ירעים. הוא כמעט יתחנן. הרשע אינו אלא מישגה רב. כי איך יתואר, שהאדם יבחר בהכרה ברע? אין זאת כי אם טחו עיניו מראות. צריך, איפוא, להסיר את הטיח מעיניים. צריך לבאר, להאיר, לעורר. השכם ועורר, הערב ועורר. זוהי – כשם ספרו – ‘הפטרה’ ארוכה, אלו הם – כשם קבוצת־מאמריו – ‘הרהורים’ בלתי־פוסקים. אמנם יש אשר יתכווץ הלב למראה הזדון. לא יאָמן: ניכר כי יש אנשים השמחים לעשות רע. איך יתואר כחזיון הזה? חידה היא ותהי לחידה. גם אלו ‘הרהורים’ קשים. אך דרך אחרת אין. יש אך אבוקה אחת: השכל, המאור־שבאדם, חוש־המוסר שבו. אותו צריך לפתח. בכל האמצעים שבידך: בסיפור, בציור, בניגון, במחקר מדעי. גם ברשימה בת־יומה. כל האמצעים הכשרים – כשרים. לא ישובח האחד ולא יגונה האחר. בכולם יש מן החינוך, מן ההוראה והלימוד. כולם מושרשים הם באור עליון וכולם ערוכים הם נגד החושך, נגד ממשלת־השטן וכת דיליה. ארוכה הדרך ומעיקה ומציקה. ודאי, אך אין קפיצת־הדרך. אין, כשם קונטרסו, – ‘עונש ושכר בחינוך’, אין נפלאות, אין גני־תפארת. האדם הוא חלק מן האדמה. האדם צריך לעבוד את האדמה, איך שר בן־דורו ב’השחר’?

עֲבֹד, עֲבד וְסוף הַשָּׂכָר

לָבוֹא – וְאָז תִּנָפֵשׁ.

אדם לעבודה יוּלד. זהו הסוד, זוהי האמת. מכאן הקשר הטבעי עם תנועת העבודה, שביסודה ובשרשה מונחת העבודה, העמל, היגיעה: זהו ריתמוס החיים האלה. ריתמוס שקט של חיים שקטים, בעצם. לא הלך האיש בגדולות, לא נשא מרום עיניו, לא היה קרבן למזבח־היאוש. אך הניח אריח על גבי אריח. יומם וליל. בפשטות וטבעיות. לא הלך האיש בגדולות, הוא ניסה לאפות ככרות־לחם. אך כשלא הצליח – כתב ספרים. לא הלך האיש בגדולות. אך נסע אל הקונגרס הראשון בזילאה. בפשטות וטבעיות. אחד מן העשרות המעטות שבאו מרוסיה. לא נשא מרום עיניו. אך הקדים ועלה לארץ. לפני דור. הוא עבד ועבד. זהו הריתמוס השקט של החיים השקטים האלה. ‘מי־השלוח’, אך שמר על עצמותו. גם כלפי ברנר לא נכנע. גם כשבא הדבר לידי קרע זמני. הוא ניצח בעבודה. אין אתה יכול לתאר אותו לעצמך בלי עבודה. מה הירבה להשקיע בתרגום אגדות חז"ל של באכר! מה הירבה בכלל לתרגם. האודה על השפעתו עלי? השפיע בתהלוכותיו והשפיע בשכנותו. ליל־גשמים. הוא נושא את כרך הגמרא הגדול תחת בית־שחיו והולך לבית־הכנסת (צריף באותו זמן) אל השיעור. שנינו מתכנפים בדרך תחת פינת־גג מפני הגשמים. הוא מתייעץ אתי על תרגום מונח לועזי אחד. אך השיחה דלת־המליצות אינה מצטמצמת בזה. והשפיע בעטו. אותה מחברת על ר' חנינא בר חמא צוד צדה את לבי. גם לה חלק במהלך־מחשבותי. ואולם כאן אפסיק. כאן אברך את הישיש הנלבב מברכות הלב ואעמיד סוף־פסוק.

[שבט תרצ"ד]

מסילת הפשטות

גדול יום הלידה. עולה ויורד הדלי, מעלה מתתאי ומוריד מעילאי. ביום כ“ד שבט, לפני שמונים שנה, נולד האז”ר.

שמונים שנה! וזה הכלל: כל מה שהאז"ר מזקין הוא גדל מחדש, מתרענן, ונדמה לך כי הוא הולך מהלך מהופך.

אל נא תדמה בנפשך, כי העמקנות הפילוסופית תנאי הכרחי היא לדרך העולה למעלה למשכיל. לא כן הדבר. שור את האז“ר וראה. אף מסילת הפשטות רבת־הצלחה היא. האז”ר הרי הוא סמל הפשטות – ואף על פי כן!

מתוך כל אותם הקווים שנשזרו בידי במשך עשרות בשנים רוצה אני לקבוע רק אחד.

הדבר דורש איזה ביאור. אבאר בקצרה, כי אין להאריך.

זה היה בהתחלת הדברים. ההצעה בדבר ‘יפת’ (הוצאה לתרגומים קלאסיים) עודה בהבהקה ראשונה. ימי אידיליה. ‘שטיבל’ טרם יגש למפעלו. ואנו, חבר קטן של מושכים בעט־סופר, הבינונו עבודה זו כחובת גברא, כדבר המובן מאליו.

באחד הימים ההם נכנס אלי ש"י עגנון וידבר – באותו חיתוך רב־תום ורב־נפש שהיה לפרקים מיוחד לו – על הנושא התמידי שלנו. בתוך הדברים פלט גם אמרה זו: ‘הזקן עושה את שלו. הוא מתרגם מדי יום ביומו איזו עמודים מאַנה קארינינה. הוא כבר בעמוד הארבעים’.

וקלחה לה שיחת־הרע, אשר טרם יצאו לו מוניטין בעולם, נבעה וקלחה וביקשה ביטויים לרחשי־הלבב. עגנון שבעל־פה הרי הוא פרק בפני עצמו. ואולם אני לא עצרתי עוד כוח להקשיב ולהאזין. הרהורי לבי נתונים היו לאותה אמרה: הזקן… אנה קארינינה… בעמוד הארבעים…

אנה קארינינה. הלכה וניעורה קריאה מלפני כמה שנים. אותו רומן גדול וחזק, שבעצם הוא תאומים, שני רומנים גדולים וחזקים. זה של אנה גופא, מאותה שעה שהיא, אשת־חיקו של איש הגון ונושא־בעול, נתקלת בשעת־המחול, באותו צעיר רודם, עד הדבקה אליו, עד לכתה אחריו לערי איטליה, עד השתרע גופה בליל ערפל על פסי מסילת־הברזל, למען ירטשו גלגלי הרכבת את אבריה ועורקיה. ומצד השני הרומן של ליוב, עם חידתו אשר חד לסופיא על־דבר אהבתו לה, אם גילוי עוונות נעורים, עם אותי פרק־שירה על בוא האביב. ומתוך כל ועל הכל בולטת דמות־דיוקנו של טולסטוי גופא. מתחילים תוססים ומנקרים אותם יתושי־הספק, מעוררים חפץ גם בליוב לאַבד הכל לדעת, מנבאים בוא ימים חדשים ודרכים חדשות, שמים חדשים וארץ חדשה.

חזון האלמנטאריות בדפי הסיפור. עת יגברו מאוויים על לב האדם ויתקפוהו… דמות יגון האדם אשר מנתו צל וסבל־אלם… מגילת־התעיה של האדם אשר כעץ ישאף לאור וישרות… ובצירוף זה האימרה: ‘הזקן עושה את שלו…’

ועברו שנים.

עגנון כבר אינו בארץ. הוא שט על כנפי היצירה וידא רחוק־רחוק. בעצם הדבר לא רק דאה אלא גם עמל, בחרף־נפש. ואילו הזקן מארצו לא זז. מאהלו לא מש. הוא המשיך. מדי יום ביומו.

ובאחד הימים תשורה ממנו אלי: ‘אגדת ר’ חנינא בר חמא'. אותה חוברת מתרגומו ממלאכת בכר זכרונו לברכה.

ר' חנינא בר חמא… השמעת? לא ליוב ניקולי טולסטוי, לא רומן נאדר, לא קארינינה, אלא בכר, אלא ר' חנינא בר חמא. אפילו לא הלל ושמאי, אפילו לא ר' עקיבא ור' ישמעאל, אלא ר' חנינא בר חמא…

רבון העולמים! מה הוא ר' חנינא בר חמא לבן־הדור, לשטוף־הנכר, לצעיר מרדן או ‘בועט’? ברם: עוד לא קראתי ספר מספרי האז“ר כאשר קראתי אז את מגלת ר' חנינא בר חמא. וראה: כל מה שהוספתי קרוא הוספתי ראות את אור הדברים, הוספתי הבן את הדרך אשר בה הלך האז”ר מן יאסניא פולניה עד טבריה… הרי גם טולסטוי רבו הלך בדרך זו. ראה ‘מאמרות ליום יום’ אשר לו בשני הכרכים העבים.

וגם זה בלט: כאן לא היה תרגום, מעשה מעתיק. כאן היה שיתוף הנשמה. כאן היתה החיאה, מעשה־ידי־יוצר. כאן היתה מצות השבת־אבדה וגזלה לבעליה. כאן היתה חקירה־מחדש והערות־מחדש. ‘גם מי שנותן את נפשו, נותן דבר־מה’ אמר א.ד. גורדון.

וגם זאת שמתי אל לבי: היטב אשר עשה האז"ר בעזבו את אנה קארינינה לנפשה ובפנותו אל בכר. את אנה יאסוף מי אשר יאסוף. ואילו בכר – לא כל הרוצה ליטול את השם, יבוא ויטול.

ומי יודע: אולי עוד יקום בנו יוצר אשר יגלם לנו חיי ר' חנינא ותקופתו. החומר ישנו והוא מסודר כהלכה. אותו הכינו בכר ושותפו האז"ר.

אמר מי־שהוא: ימינו הם גם ימי ההליכה אל היהדות. האז"ר ומהלכו מסמנים דרך זו.

וכל זה בלי מיטפיסיקה. בלי עמקנות. ביתרון־הכשר של פשטנות רבתי. האז"ר מחייב את הפשטנים.

[כח שבט תרפ"ד – ניסן תרצ"ד]

איש זקן וטוב לבב

לפני זמן־מה פגשתי את אחד מראשוני חובבי־ציון והציונים, מי שדמותו תוארה ברומן של פליכס הולנדר עוד מלפני ארבעים שנה. על שאלתי לשלומו ולמעשהו עתה, ענני בבת־צחוק: אני מאריך ימים. ואמנם, היה בתשובה זו מן האמת שבמציאות. יש שעצם הארכת־הימים היא עשיה חשובה. דומה כי חיי־אדם הם מעין מפעל אמנותי ואריכות ימים היא השלמתו. לעתים קרובות יותר מדאי אנו אנוסים לחזור על פסוקו של ביאליק המקונן על ההסתלקות באמצע־השיר. זהו המוטיב הנצחי על ניפוץ הכנור בשחרות פועלו או בימי־העמידה, בכל אופן לפני ההתבגרות האחרונה. לפיכך יש באריכות־ימיו של אדם, כשהיא אינה מלווה באיזה יסורים וליקויים, מן המנחם והמעודד, אפילו כשאין מן המפעל והיצירה בצדה, אפילו כשהודעתה, אומרת אך ורק: אני מאריך ימים. והעידוד גדול כפליים בימינו אלה, ימי הרס אשיות ואנדרלמוסיה ומבוכה רבה. טוב, לפחות, כי הטבע לא בגד. כי עדיין מתהלכים בתוכנו ישישים מכובדים, שראו רבות והם לא זזו, שזקנותם הוסיפה נדבכי־כבוד למפעל צעירותם.

ר' אז"ר נרו יאיר, הוא אחד הישישים היקרים האלה, אולי האחד והמיוחד שבהם. אחרים מבני גילו ומחברים־לשאיפה השתמטו מאתנו אחד אחד, התחמקו ועברו לעולם אחר: הוא אתנו, תודה לאל. זוהי זכותו הגדולה, זוהי גם זכותנו אנו. אין הדור אלמן שהוא שרוּי בו. הרי אני מכירו מקרוב אמנם רק כשלושים שנה, אך קונם אם ראיתי בו שינוי כל־שהוא בכל השנים האלה. כרוחו וכמעשהו אז, בהיותנו שותפים לכמה פעולות, כרוחו וכמעשהו עתה, כשאנו רחוקים זה מזה כרחוק תל־אביב מירושלים. הוא עומד איתן ונאמן. ובעמידה זו יש בודאי מן המנחם והמעודד. בייחוד בצוק העתים באלה.

אומרים אתם, כי הוא בן פ“ה שנים. ולא היא. הוא בן מאות ואלפי שנים. מפני מה? מפני שהוא חי ברוחו חיי־הרוח של דורות שעברו. הוא צירף את עצמו לכמה תקופות. הוא חי את חיי דורו של חמלניצקי. הוא חי גם את החיים הרוחניים של ימי צמיחת החסידות, בייחוד זו החבדי”ת, וגם של צמיחת ההשכלה והספרות העברית החדשה, וגם למעלה מזה: זה שנים רבות שהוא מתהלך בחברתם של תנאים ואמוראים. אל תקלו ראש בהתהלכות זו. אל תחשבוה להליכה מכנית, חיצונית, רשמית, מלאכותית. איש לא הטיל עליו את מלאכת־התרגום של ספרי בכר. והוא לא הסתפק בסתם תרגום. הוא בחן ובדק. הוא הוסיף הערות. הוא החזיר עטרה ליושנה. יום־יום ושנה־שנה הלך והשקיע את נפשו במלאכת־קודש זו, עמד במחיצת יוצרי התורה שבעל־פה, התהלך בתקופה, שארכה למעלה מחמש מאות שנה. האין־יש, כי בהקשיבו לסוד שיחם שכח לעתים כי הוא בן דורנו אנו, ועבר לגמרי ברוחו לדורות ההם? האם לא התערב בווכוחיהם, האם לא פעמה רוחו ולא אורו עיניו לדבריהם? יש איזו אלימנטריות במלאכת־התרגום של הספר המונומנטאלי הזה. אם אתה רק קורא בו ימים מועטים, אתה מושפע ממנו. דבר זה יודע אני מן הנסיון העצמי. והוא לא קרא בו מספר ימים אלא השקיע בו את כל הויתו שנים על שנים. הוא אהב אותו אהבה עזה ותמה. הוא יצר אותו מחדש. ואתה סבור, שהוא לא חי את כל הדורות ההם? היקרא חיים רק לפעולות אנימליות? לא כן. ר' אז"ר איננו רק בן דורנו. הוא גם בן הדורות ההם. שלנו ושלהם גם יחד.

ר' אז“ר מחייב את הפשוטים ואת הפשטנים. כי אם יאמר האומר, כי רק הגאונים והגדולים למיניהם חייבים בעשייה ולא הפשוטים והפשטנים, ואמרו לו: ר' אז”ר יוכיח. הוא רחוק מן הגאונות כמטחוי הקשת. חרוזיו של ביאליק על פועל יומי כאילו נוצרו כדי לסמל אותו. אלא שאותה הנימה הנוגה המחלחלת באותם החרוזים על הקרדום השובת קהה אינה הולמת אותו. כי נימה זו קובלת ומטיחה דברים כלפי סדר־העולם ומתרפקת ומתפנקת ובאה בטרוניא, ואילו הוא רחוק מכל אלה. גם הוא יודע לכאורה ממציאות הרע בעולם, גם הוא קורא תגר, ואף הוא יודע את התפלה לעני כי יעטוף. אך הוא אינו מתפנק. והוא משלים במהירות. ובעצם הוא מרוצה. ועל קרקע־נפשו שוכנת בת־צחוק, שמינית שבשמינית של הומור. הוא אינו מכחיש את מציאות הרע אבל הוא מבטלו. האור גדול מן החושך. ריבון העולמים גדול לאין ערוך מאשמדאי. ואף־על־פי שהוא כועס לעתים ומונע אורו מאתנו הרי הוא בכל־זאת אבינו־מלכנו־גואלנו־מושיענו. לא יעשן לעד אפו. אורו יזרח לנו שבעתים. אין הסתרת־פנים מתמדת בין בן־אדם לבין אביו שבשמים. זהו הבטחון הנפשי־הפנימי. ומכיון שכך, שוב אין מקום לתרעומת, להטחת דברים חשאית. מכיון שכך, שוב צריך לשוב לעבודה. יום־יום ושעה־שעה.

וכך יצר עולמו מקדם. בפשטות. סמי מכאן גאוניות וגדלות. סמי מכאן כל התרברבות, כל כינוי מצלצל. אלו הם נחלת המעטים, היחידים, הקרואים מראש דורות. אנו – הנח לנו. אנו בני־תמותה פשוטים, חיילים פשוטים, עובדים פשוטים בכרם. אנו אופים לחם. אנו מלמדים תורה לילדי־ישראל. אנו כותבים להם סיפורים, ספרי לימוד וקריאה, אנו מתרגמים. אנו – לומדים וקוראים. שום דבר לא ניתן לנו במתנת־חסד. אך כמה דברים טובים ניתנים לנו במעט יגיעה, בהתמדה, בעבודה ישרה. אי־שם כתב ציור, שבו הוא מתאר תלמיד אחד שהיה כבד־ההבנה עד מאוד, אלא שהיה מתמיד גדול וחבריו חמלו עליו ובארו לו מה שלא הבין מעצמו וסופו נעשה גדול בתורה. איני יודע אם יש בסיפור הזה מן היסוד האוטוביוגרפי, אבל נדמה לי, כי הפרי הזה לא נשר מרחוק לאילן.

כאיש כלבושו, כאיש כסגנונו, סגנון־החיים וסגנון־הספר כאחד.

וכפשטותו בחיים פשטותו בספרות. היא מנצנצת כבר מכתב־ידו, מן אותן השורות הישרות, מן אותן האותיות הקטנטנות, הפשוטות, הבהירות. היא מנצנצת מסגנונו, שכמעט שאיננו סגנון, ואין לו חבלי־סגנון אלא כתיבה בפשטות. והיא היא המהות הפנימית שבכתביו. אותו הטון שולט בסיפור כמו במאמר, בציור כמו בפרקי זכרונות. אדם בלי כווני־חן מספר ומדבר. כמעט בלי־משים.

הוא למד תורת־ישראל וספג את המוסר של חז“ל וקלט את נשמת־החסידות. זה ביתו. ועל הבית הזה הקים גם עליה מסופרי רוסיה הגדולים. טולסטוי וקוֹרוֹלנקוֹ עמדו במרכז, אך לא בחל גם בדוסטויבסקי ואף תירגם מכתביו. אך עליה זו היא רק השלמה לבית. הוא לא מהפכן. את הזעזועים החדשים אין הוא יודע. נביאים ראשונים ואחרונים כבר זיעזעו למדי. תנאים ואמוראים ואדמו”רי חב"ד הדריכונו למדי. מספיק. אם טולסטוי ודוסטויבסקי וקורולנקו הוסיפו את מנעמי־האמנות ואת יפי־הצורה – מהיכי־תיתי. אדרבא. טוב להקים עליה על גבי בית. אך אין להרוס את הבית מפני העליה. הבית יכון לעד.

וכך הוא לכאורה מן השקטים והמשלימים, ואולי זו שעמדה לו לעמוד בכל הסערות ולהמשיך ולהאריך ימים בשקט ובהומור. ואף־על־פי־כן יטעה מי שיחשוב, שרוחו זה ומזג זה הם אתו כל הימים וכי לבו לא ידע רוגז וכי הוא משלים עם כל הקו. אלה שהתהלכו עמו ועבדו אתו, יודעים לספר לכם אחרת. הוא לא השלים אפילו עם מנדלי מו“ס, לא עם סגנונו, שנראה לו בכמה מכתביו לפרוע ומופרז ובלתי־אורגני ומכוון להתקלס, על אחת כמה וכמה לא עם התוכן הלועג לאנשי קבציאל־בטלון־וכסלון, בעוד שהוא גופה, ר' אז”ר, היה אח לאנשים האלה ולא גבה לבו ולא התנשא עליהם. הוא לא השלים בודאי עם כמה וכמה חזיונות בספרותנו החדשה מקל וחומר. הוא לא השלים בודאי עם כמה וכמה חזיונות בחיינו ועליהם התריע בעמודים רבים שבכתביו. אף עבודתנו המשותפת לפעמים ביחד עם י. ח. ברנר נתקלה לעתים בכמה צורי־מכשול. לא היו הימים ההם כפלג זך אשר לא תעכרהו העננה. היו גם עננים. אלא ששב עד מהרה להיות זך.

ובכן כך הוא. כך ולא אחרת. לא טולסטוי. לא רק מצד הספרות אלא גם לא מאותו הסוג האנושי. לא מחוסר־מנוחה כמוהו. לא רואה עצמו אחראי לקלקול העולם כמוהו. אך גם לא האידיאלי־לעולם, המשלים לעולם. אפשר שהוא דומה באומות־העולם אל פטר רוזגר. בתכונה, בשאיפה, בפשטות. בוא וראה שגם מידה זו של צמחוניות, שעליה כתב ביום היותו בן פ"ה, ניתנה לו בפשטות, בלי קרב־הקרב. הרופא אסר עליו לזמן ידוע לפני עשרות שנים את אכילת־הבשר. והנה נוכח מן הנסיון, שאפשר גם בלאו הכי…

אך לתוך אותו עולם הפשטות זורח אור ממרחקים. מאין? מעולם האכסטאזה, מאנשי־המוסר הגדולים. יש שהוא חש שמעבר למציאות והפשטות יש עולם נשגב. ואז מתמלטים ממיתרי כנורו צלילים אחרים. הם מן היפים ביותר בכתביו.

כך הוא בשבתו ליד שלחן הכתיבה וכך בהתהלכו בחיים. מאורע גדול בחייו היה הרב קוק זכרונו לברכה. היה מן הראשונים שהכיר באורו. אף י. ח. ברנר היה מאורע בחייו מצד מוסרו ותומתו. גידול הסתדרות העובדים לעיניו עודד אותו ונתן לו הרבה מן האושר הנפשי, מן האמונה בנצח־ישראל… שכנים היינו. עתים נצטרפנו לעבודה משותפת. עתים נפגשנו. אך התוודעותנו מצדה האישי עברה כפלג שקט בלי להכות גלים. נשאר בזכרוני מומנט אחד. שנות המלחמה. היה פנאי למכביר. שנינו הלכנו בלילה ללא־כוכבים אל צריף בית המדרש, כדי להשתתף בשיעור בתלמוד. בדרך תקף אותנו גשם עז ונכנסנו לאחד המסדרונים שברחוב ושם עמדנו וגם שוחחנו, כשהגמרא הגדולה תחת בית־שחיו. ולמראה ההמייה שבחוץ המה גם הלב. לכאורה לא שוחחנו דברי־חולין. הוא העירני על דא ועל הא. אך שונה היה הטון. מעולם לא חשתי בקירבה נפשית כמו באותה שעה. בחוץ שטף גשם עז, ופה במסדרון אפל עמד איש זקן וטוב־לבב ושפך שיח בנעימות. כשהגמרא תחת בית שחיו…

זרח אור ממרחקים.

[י"ב אדר תרצ"ט]

פשוט ומורכב

מי שעלה לארץ לפני שלושים שנה, עוד לפני שצצו בתיה הראשונים של תל־אביב, ומי שהתהלך אז בסימטאותיה של נוה־שלום אשר ביפו, יכול היה לראות אדם נמוך קומה ורחב־שכם במקצת הולך לו לאט, כשידו מחזיקה מקל עבה ועיניו נטויות כלפי מטה. בשערות זקנו הסמיך עלה הלובן וכל מראהו אומר שהוא עבר זה כבר את ים־החמישים והוא הולך ומתקרב לבטח אל חוף הזיקנה. אך בסימטאות הללו הוא משרך את דרכו אל מוסד חינוכי אחד, שיש בו הרבה מן הישן ומעט מן החדש, תלמוד־תורה ‘שערי תורה’. פה הוא נכנס לאחת הכיתות העליונות ומלמד פרק בנביאים או בתולדות־ישראל. וכדרכו ברחוב דרכו בכיתתו. מתון־מתון. אינו מרים את קולו, אינו עושה כיווני־חן, אינו נועץ עיניו בתלמידיו כדי לשלוט בהם מעשה־מבט, עיניו נטויות עתה לא כלפי מטה ולא כלפי מעלה, אלא נכחו, כאילו רואות הן לפניהן איזה קו ישר, איזו נקודה אידיאלית, המרכּזת את כל תשומת־לבו. אבל אם עיניו אינן נטויות לתלמידיו היושבים לפניו בענווה ובהקשבה, הנה אזניו קשובות לכל קול הבוקע ועולה מהם, כאילו חרד האיש שלא יעלה חלילה קול של זיוף או שקר. יש הרושם, כאילו כל חרדת האיש נתונה לנקודה זו: להבדיל בין האמת ובין השקר, בין הנכון ובין המזויף. יש הרושם, כאילו זוהי הנקודה אשר אותה הוא מחפש גם בעיניו. ומתוך אותה חרדה ומתיחות צפות ועולות מלים ואמרות המצטיינות גם בכוונתן העמוקה וגם בפשטותן הגדולה. וכל זה ביחד: מראה האיש, הבטוח, לכאורה, וגם נבוך, חרדתו הגלויה והצנועה כאחת, דבקותו במטרה פשוטה ובדרכים פשוטים אל המטרה – לקחו את לב תלמידיו לדבקה בו ולשמוע בקולו.

ושם האיש הזה רבי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.

וכל מי שבא בשנים האחרונות מירושלים לתל־אביב ושבת שם באחד הפנסיונים אשר בקירבת־הים, והשכים להתפלל עם המנין הראשון ונכנס לבית־הכנסת אשר שם על שם הגר“א, יכול היה לשמוע בשורות אחרונות על יד ארונות־הספרים קול־מלמול שעולה מפיו של זקן אחד, נמוך קומה ורחב־שכם, שהוא גם הוא השכים להתפלל עם הראשונים. חגיגיות־היום נסוכה על פניו אשר מראה־שבת להם עתה. אבל בבגדיו לא חל כל שינוי. כי לבוש הוא כמעט את בגדי־החול אשר לו. וכל זה נותן שוב לאיש העומד שם מראה פשטות גדולה, שהיא ניכרת גם בצקון־לחשו. אין הוא מרים קולו, אין הוא עושה כיווני־חן, אין הוא מתחטא לפני קונו, אבל ניכר שהוא מתפלל לתיאבון, להנאתו, שהוא כבן־בית לפני אביו שבשמים, שהוא שמח על הפגישה שביניהם, בין אדם נמוך־קומה ולבוש־חול ובין רבון כל העולמים, שהוא שמח על הקונטאקט הקבוע ועומד ביניהם מדי שבת בשבתו ומדי יום ביומו. המו גויים, מטו ממלכות, ופה, בבית הגר”א, בקירבת ים גדול, פינה שקטה, ואדם זקן עומד ושופך שיח לפני יוצרו. שלושים שנה עברו מאז, חלו חליפות גם בחיי האיש הזה, חליפות אבל לא תמורות; כי כרוחו אז רוחו עתה, בן פ“ה כבן נ”ה. רק מראהו נתעדן ונתאצל עתה יותר. ניכר כי כבר האיש בינתיים ים חדש, את ים השלאשים, יש של השתלמות, ים של השתלמות מוסרית־רוחנית, כי הוא הגיע לאיזה שיא, כי הוא עומד באיזו נקודה שנתבצרה רק למעטים.

ושם האיש הזה הוא, כמובן, רבי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.

משמע לכאורה, כי פשוט האיש והפשטות היא תכונתו העיקרית והיחידה. ולא היא. הוא גם פשוט וגם מורכב. אוהב הוא את הפשטות אבל לא את הזולות. אין הוא בורח מפני הסתירה, או מפני מה שנראה כסתירה. משמע שהוא אדוק מאד, שומר מצוה כהלכתה ודבק בנושנות. ולא היא. הוא גם אדוק וגם אינו דוחה את החדש. הוא דוחה רק את הרע, הוא את הרע איננו מקבל, אבל את הטוב הוא מקבל בכל מקום שהוא מוצאו. הוא האדוק כתב את הסיפורים הסוציאליים בעברית: ‘חטאת הציבור’, ‘בת העשיר’ ובאחרונה גם את ‘חרבנות החלוקה’. אחד המבקרים, חברו לשם המשפחתי, יעקב רבינוביץ, סובר כי הסיפורים האלה הם העיקר אצל הזקן, העולם־הבא הספרותי שלו, באשר זוהי הפינה שלו בתולדות ספרותנו החדשה. לאמור: זה האיש האדוק הוא שכתב אף לנו את הסיפורים הסוציאליים שזיעזעו את נפש־הקורא. תאמר שהלך, כדרך העולם, מימין שמאלה – ולא היא. בגמרו את שני הסיפורים הראשונים הלך וחיבר בשביל בני הנעורים דיני שולחן־ערוך, בסדר נאה, בשפה פשוטה, בהירה. וכשבא אז ידידי א. מ. גונצר מברלין – אשריו שהגיע סוף־סוף לארץ! – וכשבא גונצר ושאל: היתכן? סוציאליסטן מחבר ספר דיני שולחן־ערוך? לא נתפעל המחבר וענה בשאלה: ומנין כי משה רבנו לא היה סוציאליסטן? בני־הנעורים הלומדים דיני שולחן־ערוך מוטב שילמדו בספר נאה ובסדר נאה… גם זהו מטובת־הציבור.

וכך הוא, פשוט ומורכב. איש־השלימות ובעל־סתירות. בעל דו־צדדים, בסיפוריו החברתיים ‘איש המבט הקשה והזועם לבד’ ובהטפה ובאגדה ‘כולו חסד ורחמים’ (יעקב רבינוביץ). הוא יושב־אוהל, רחוק מנבכי־מפלגות ומעסקי־בחירות וגבאות, והוא רב־פעלים, ולא רק בהוצאת־ספרים. השפיע לטובה בכמה ספירות ובכמה מעמדים רציניים. כאשר האכרים והפועלים בפתח־תקוה הביאו את החיכוכים עד האבסורד של בויקוט נסע הוא וניסה הוא לעצור בעד הרעה. באמור אנשי־שלומנו להרוס את הגימנסיה העברית הראשונה בעודה בחיתוליה, עצר הוא בעד הרעה. אך למה להאריך בכמו אלה? נשוב אל העיקר. נשוב אל השאלה: מה העיקר שבחייו? מובנת הרגשת יעקב רבינוביץ, שרואה את העיקר בשלושת הסיפורים החברתיים. אם האדם היוצר אינו מתגלה אלא במקוריות, הרי שם העיקר. בתולדות הספרות הסיפורית הוא ממשיך את מסורת הקיטרוג על הקלקולים שבחיינו, קיטרוגם של מאפו, יל“ג, סמולנסקין, ברוידס. אך מאידך גיסא: אותם המספרים השקיעו ביצירת־סיפורים את מיטב־אונם. לא כן הוא. במשך חיים ארוכים כתב סיפורים חברתיים מעטים ולא־גדולים. לעומת־זאת השקיע עשרות שנים של עבודה מאומצה ומתמידה בתרגום ‘תולדות תנאים ואמוראים’ של בכר. כתב ודייק וליטש ותיקן והעיר והאיר. ויש וגם התרגום נעשה יצירה. קלמן שולמן עשה בשעתו ולדורו מלאכה כבירה ב’דברי ימי עולם' שלו. חבל שדורנו אנו אין לו ספר כדומה לו במונומנטאליות, בתפיסה אחידה, בכוח לשוני כביר. התיבונים קנו להם שם־עולם בתרגמם את הפילוסופים הקלאסיים של תקופת־ספרד. כל עוד אשר חיה יחיה איש־התרבות היהודי חיה יחיה גם זכר התיבונים. והוא הדין עם הזקן. קסם למפעל־חייו זה. זוכר אני בתודה את מחברתו הראשונה על רבי חנינא בר חמא. זה בר חמא הרי לא די שלא היה שמשון הגיבור, או יואב בן צרויה, או חשמונאי, או גנראל של בר־כוכבא, ולא די שלא היה נביא או פייטן, אלא אף לא אחד מן העשרה הראשונים בין אלף וחמש מאות תנאים ואמוראים, שקמו לנו במשך חמש מאות שנה בארץ ובבבל. אך באותה מחברת צנועה קם וחי לפני, ואני ראיתי בו אישיות גדולה, עמוקה, טהורה, והיא כולה שלי, של בית־אבא ושלי. קונטרס זה לחש לי: שובה, שובה! ראה את עמך וטהורי־עמך! ראה את תורתך ונשמת־תורתך! ומה אומר ואדבר על האריות שבספר בכר־אז”ר, על ר' עקיבא ור' ישמעאל, רבן יוחנן בן זכאי, הלל, ר' יהודה הנשיא? וספר כזה אינו עיקר, אינו ספר־הדורות? וספר כזה לא יחיה לעד, כל עוד חיה יחיה איש־התרבות היהודי – וגם אחרי ‘חטאת הציבור’ וכו'?

ובאחרונה ברכה־בקשה אחת לי אל הזקן: היה נא אתנו! המשך־נא! ואז, בהזדמנות אחרת, אולי אוכל למלא אשר החסרתי פה. כה לחי!

[תשרי תרצ"ט]

זקן בית ספרותנו

הישיש הנלבב שלנו, זקן בית־ספרותנו, ר' אז“ר, הגיע אתמול כ”ד בשבט, לשנת פ“ו. והיה יום־אתמול כיום־אביב בארץ אחרי חלוף סערות־העונה אשר המו והתגעשו והתחוללו לפני היום הזה. והיה היום יום שבת קודש, יום מנוחה ושלוה. הפלא הוא כי היה היום גם יומא טבא לרבנן? כי חזרנו על פתחו וישבנו על שולחנו והקשבנו לשיח תורתו וחכמתו? הוא נזל כטל, הוא פיכה בחן. יום קודם פירסם מאמר על ספר חדש רב־ערך על הירושלמי וממילא נסבו הדברים על בבלי וירושלמי. הרבינוביצים עשו לא מעט בשטח זה. החל מבעל ‘דקדוקי סופרים’ ועבור על בעל ‘דורות ראשונים’ והגיע עד זה רבינוביץ המחבר של ‘שערי תורת ארץ־ישראל’, שספרו על שש מאות עמודיו יצא בימים אלו. אף אז”ר עשה בשטח זה דבר מה: הוא אסף יחד את ההגהות וההערכות של בכר לירושלמי וערך אותן ופירסמן בשעתו ב’הצופה לבית ישראל‘. וכך המתקנו שיח עד שבאו ניניו ונכדותיו ואמרו: רבותינו, הגיע זמן תפילת ערבית! ובקום הזקן לערוך את ה’הבדלה’ ובהטעימו־ובהנעימו בקול: ‘ליהודים היתה אורה’ וכו', נגוזו לרגע המוראים אשר בחיינו כיום וימלא הבית אורה ופז. – –

[כ"ג שבט ת"ש]

זקן והוא עלם

בהעצם לעד עיניו הקטנות והפקחיות של רבי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ זכרונו לברכה, אין צורך לשרטט דמותו מחדש ולהציגו לפני קהל הקוראים. עשיתי זאת כמה פעמים בחייו. גם ה’הפועל הצעיר' וגם ב’מאזנים'. אין קורא עברי רציני, אשר לא יהא לו מושג מאישיותו וממפעלו הספרותי. כי הוא היה מאנשי־עליה ומאנשי־זכיה. הוא זכה ראשית כל לאריכות־ימים רבה. כל חבריו הישישים בקרית־ספר הקדימו להסתלק לפני הגיעם לגילו. (נקוה כי חבריו הישישים, שנשארו בחיים, ילכו מעתה בדרכיו וגם יעברו עליו בגילם). הוא זכה ופירסם שורות טובות־לבביות, עוד זמן מצער לפני לכתו מאתנו (ב’דבר' על הספר ‘הדרשה בישראל’ להרב גליקסברג). הוא זכה והיה ציר לקונגרס הציוני הראשון. הוא זכה והיה מן הראשונים של העליה השניה. על שום־מה עלה? מלבד הטעמים הכלליים היו אתו עוד טעמים אישיים־פרטיים: ‘ט“ז שנים עבדתי בתלמוד־תורה, כארבעת אלפים תלמידים לקחו לקח מפי בתנ”ך, מעט גמרא ושולחן ערוך, וסוף־סוף רק אחדים רכשו להם ידיעה מספקת בשפה העברית ובספרותה. – אלכה לי אל ארץ־ישראל, גמרתי בלבי, שם אראה את אומתי כלולה בהדרת שיבה, וכח עלומים. אראה איך היא שבה לתחיה, ועמה – שפתה’.

‘כלולה בהדרת־שיבה וכח־עלומים’. משהו מזה ראיתי בו כמעט כל אותן ארבעים שנה שהכרתיו. נדמה שהוא נולד זקן ואיש־שיבה וכי הוא נשאר עלם, צעיר. בפגישה ראשונה ראיתי לפני איש אשר שיבה זרקה בו ופניו מחייכים מטוב־לב, גם מרוח בדוחה. הוא נהנה גם מן ההלצה. בסיפוריו הקטנים אתה מוצא גם את יסוד־ההומור. טול, למשל, את הציור ‘כרום זלות’, שבו הוא מתאר רב אחד המציע את מועמדותו לשלוש קהילות שונות, בעלות כיוונים מנוגדים בתכלית, והוא מבטיח בבת אחת לכל אחת משלוש הקהילות שהוא נאמן עם כיוונה דוקא והוא מוכן ומזומן להקריב את חלבו ודמו על הכיוון שלה דוקא. אלמלא ציור כתוב ומונח לפני בכרך שני של כתביו משנת תרע“ד, היה קשה לתאר שזה פרי־עטו. שהרי הוא התרעם אף התרעם על מנדלי מו”ס על שביצירתו הוא מתאר את היהודים בדמויות מגוחכות. על־כרחך אתה אומר, שלעתים השתלט רוח ההומור, בלי משים, גם עליו. אלא שבכלל לא היה אופי מסובך ורב־ניגודים. בכלל היה איש הפשטות והרצינות. אלמלי הייתי צייר הייתי מצייר את קלסתר פניו בשני מומנטים. המומנט הראשון הוא עוד מלפני הווסד תל־אביב, והוא נתן אז שיעורים בתלמוד־תורה בנוה־שלום ביפו. אני רואה אותו אז צועד ברחוב, כשהוא נשען על מקל עבה ופניו מרוכזים מאוד. אפשר שהוא מהרהר בפרשה של הנביא, שעליו עוד מעט ללמד לבני־עניים בתלמוד־תורה. סמל הרצינות וחומר האחריות. והמומנט השני הרבה שנים אחר־כך, כשאני אורח בתל־אביב ומתפלל בשבת בבוקר במנין ראשון בבית־הכנסת של הגר"א, ואני שומע מאחורי מלמול ואוושה קלה, ואני מסתובב ורואה אותו עומד מאחורי, כשהוא לבוש בשבת בגד של חול והוא מלפלל בעל־פה, בחינת צקון לחש. סמל הפשטות והתום.

שני מומנטים שנחרתו במיוחד בזכרוני, אך ביניהם הרי היו המון פגישות ושיחות ועבודה משותפת, שהרי היינו מספר שנים גם שכנים, בית על יד בית, וגם שותפים בעבודת הספרות ב’יזכור', ‘יפת’ וכדומה. כאן היה לנו גם שותף שלישי: י. ח. ברנר. ולא תמיד היתה השותפות קלה ונוחה. אהבה גדולה היתה בינו ובין ברנר, ונדמה לי שבשעת מחלה קשה, שעברה אז עליו, מינה את ברנר לאפוטרופוס. אך האיש השקט והנוח הזה היה גם די קשה ועומד על עקרוניו באוהל הספרות. ומכיון שגם ברנר לא היה חסר תכונה זו, לכן לא הלכו תמיד יד ביד. וכך יצא, שעל ‘יזכור’ חתם הוא לבדו בתור עורך אף על פי שלמעשה נעשתה העבודה בעיקר על־ידי ברנר ובמקצת על ידי. וכדבר הזה התרחש גם בקובץ השני או השלישי של ‘יפת’. היו ניגודים עקרוניים בין ברנר ובינו, וברנר ויתר לו, אך דרש שהוא לבדו יחתום בתור עורך, בחינת ‘מחני נא מספרך’. אלא שכל הניגודים ואפילו החיכוכים האלה היו נקיים מכל נימה אישית. הם היו ניגודים וחיכוכים לשעה. בשטח האישי היינו רחוקים מכל רבב.

ואם לסכם ולהוציא משפט־אמת, בלי משוא פנים, על מעשהו באוהל הספרות העברית, הרי עליך להגיד: אז“ר מחייב את הבינונים. כי עם היותו רחוק מגדלות ספרותית, הרי עשה בכל־זאת גדולות ושירת שירות מצוין את הספרות על־ידי זה שהיטה שכמו לעבודה, ולא דרש חשבונות רבים, אלא השכים ועבד, העריב ועבד. מצד ההתמדה והרצון לעבוד בלי הרף, בלי לעמוד על המקח מצד שכר־העבודה (תרתי משמע, חומרי ורוחני כאחד), לא הכרתי בדומה לו. ‘הזקן עושה את שלו’, אמר לי עליו ש”י עגנון בהתפעלות רבה, במיוחד בימי ‘יפת’. אכן הוא היה ממשכילי־הרבים וממצדיקי־הרבים. לא היה יכול שלא לעשות. היתה לפניו שאלה אחת: עבודה זו שלפני יכולה להועיל למי שהוא? אם כן, הרי עליו לעשותה. ואכן, הוא עשה המון עבודות בשטחים שונים, בסיפורים, במאמרים, בקונטרסים, בספרי־לימוד, ורק בדבר אחד לא עסק כלל: בשבחי־עצמו. נדמה שהוא ראה את העולם ואת הבריות, ורק את עצמו לא ראה. כאשר באותם הימים הופיע קובץ כתבים של אחד מזקני הסופרים והעסקנים, ובראשו סקירה על כל המעשים אשר עשה האיש על שדה הישוב והתחיה, – היה הדבר קשה בעיני אז"ר. היאך אדם מונה את שבחי עצמו? בשבילו היה שכר מצוה – מצוה. הרי לכך נוצרנו, ומה רבותה יש בזה? בפחות מזה הרי זו מעילה בפקדון אשר נמסר לידינו מאת הבורא, ומידינו יידרש, ועתידים אנו ליתן את הדין.

וכך יוצא, שבכל־זאת היה קצת מן האופי המסובך. נשמתו הגיעה במצבים ידועים לשיא מוסרי וביחד־עם־זה נשאר חסיד פשוט ובעל־מלאכה פשוט. גילה לעצמו ולנו את הרב קוק זכרונו לברכה ועמד על עריסת ‘אחדות העבודה’ וה’הסתדרות'. השכים בשבת בבוקר למנין ראשון בבית־הכנסת והלך אחר־כך לועידת פועלים, שם לא נשמרה השבת כהלכתה. כתב מאמר המביע את צערו על שביטלו במכתבים לכתוב בראש ‘ב"ה’, והביע שאיפות של תיקונים בשטח ‘השכר והעונש בחינוך’. ובין כך ובין כך הגיע בכל־זאת לעבודה ספרותית שיש בה במשהו מן הנצח: תרגומו לספר בכר. אולי לא ידע את לשון הטקסט במידה מספיקה, אולי לא היה בקי במידה מספיקה במקורות של בכר. אך על כל זה מכסה האהבה ומכסה המסירות. נתגלה לו, כי מצא באר מים חיים והוא דבק בבאר זו ועשה את מלאכתו בהתלהבות פנימית שלא ידעה ליאות ודאי ידע את האושר אף בעבודתו הספרותית־המקורית גם בציורים הקטנים וגם בסיפורים הגדולים מן החיים ומתולדות־ישראל. אך אושר שלם, אושר עילאי הרגיש בודאי בעיקר בעבודת־התרגום של בכר. גם החומר כשלעצמו, גם אישיותו המזהירה של בכר וגם נשמתו החסידית־הפשטנית של אז"ר – הכל התאחד לחוט משולש הרמוני, שזוהר ההצלחה שורה עליו. אשריו שזכה לכך. והוא זכה עוד למשהו: ללוויה פשוטה, לוויה יהודית, בלי תרועות, בלי קהל עצום, הצועד כמו בצרמוניה חיצונית, ריקה, ללא שיתוף הנפש, בלי ערימות של פרחים ויתר השטויות, שדבקו בהן בני הדור הזה. במותו כמו בחייו. הצנע לכת. לאו כל אדם זוכה. והלואי שיזכה עוד לסוף־ פסוק: מצבה פשוטה. על זאת יתפלל כל חסיד.

[כפר עציון, ט"ז בתשרי תש"ו]

הופיע קובץ כתבים של אחד מזקני הסופרים והעסקנים, ובראשו סקירה על כל המעשים אשר עשה האיש על שדה הישוב והתחיה, – היה הדבר קשה בעיני אז"ר. היאך אדם מונה את שבחי עצמו? בשבילו היה שכר מצוה –מצוה. הרי לכך נוצרנו, ומה רבותה יש בזה? בפחות מזה הרי זו מעילה בפקדון אשר נמסר לידינו מאת הבורא, ומידינו יידרש, ועתידים אנו ליתן את הדין.

וכך יוצא, שבכל־זאת היה קצת מן האופי המסובך. נשמתו הגיעה במצבים ידועים לשיא מוסרי וביחד־עם־זה נשאר חסיד פשוט ובעל־מלאכה פשוט. גילה לעצמו ולנו את הרב קוק זכרונו לברכה ועמד על עריסת ‘אחדות העבודה’ וה’הסתדרות'. השכים בשבת בבוקר למנין ראשון בבית־הכנסת והלך אחר־כך לועידת־פועלים, ששם לא נשמרה השבת כהלכתה. כתב מאמר המביע את צערו על שביטלו במכתבים לכתוב בראש ‘ב"ה’, והביע שאיפות של תיקונם בשטח ‘השכר והעונש בחינוך’. ובין כך ובין כך הגיע בכל־זאת לעבודה ספרותית שיש בה במשהו מן הנצח: תרגומו לספר בכר. אולי לא ידע את לשון הטקסט במידה מספיקה, אולי לא היה בקי במידה מספיקה במקורות של בכר. אך על כל זה מכסה האהבה ומכסה המסירות. נתגלה לו כי מצא באר מים חיים והוא דבק בבאר זו ועשה את מלאכתו בהתלהבות פנימית שלא ידעה לאות. ודאי ידע את האושר אף בעבודתו הספרותית־המקורית גם בציורים הקטנים וגם בסיפורים הגדולים מן החיים ומתולדות־ישראל. אך אושר שלם, אושר עילאי הרגיש בודאי בעיקר בעבודת־התרגום של בכר. גם החומר כשלעצמו, גם אישיותו המזהירה של בכר וגם נשמתו החסידית־הפשטנית של אז"ר – הכל התאחד לחוט משולש הרמוני, שזוהר ההצלחה שורה עליו. אשריו שזכה לכך. והוא זכה עוד למשהו: ללוויה פשוטה, לוויה יהודית, בלי תרועות, בלי קהל עצום, הצועד כמו בצרמוניה חיצונית, ריקה, ללא שיתוף הנפש, בלי ערימות של פרחים ויתר השטויות, שדבקו בהן בני הדור הזה. במותו כמו בחייו. הצנע לכת. לאו כל אדם זוכה. והלואי שיזכה עוד לסוף־פסוק: מצבה פשוטה. על זאת יתפלל כל חסיד.

(כפר עציון, ט"ז בתשרי תש"ו)