וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ד' (מלכים ב' ג')

זה היה, כמובן, בביתו של ר' אברהם המשכיל. בתוך אותן חוברות ‘השחר’, שהיו באמת, תודה לאל, מצויות שם, נמצא גם שיר אחד, שנדפס, כמדומה, בתור הוספה. מתחת השיר היה חתום שמו של י. ל. פרץ.

החרוז הגיע כבר אז אצלנו לידי שלימות גבוהה, השיר הבאנאלי מיסודו של בעל ‘שירי תפארת’ כבר עבר. משלה אז בחרוז הקולטורה של יל"ג. באותו הזמן הוציא אפילו בראנדשטטר חרוז מתוקן ומשוכלל מתחת עטו. לעומת־זה ניכר היה בשיר המדובר איזו רשלנות ואי־יכולת, ואולם ביחד עם זה פירכס בו דבר־מה רענן, חדש, חצוף. כן, חוצפה הבאה מתוך הומור, מתוך לחות, מתוך חדוות החיים. כיום היינו אומרים: מתוך חסידות.

הוי, ר' אברהם היה כמעט יחיד בעיירה וכסף מעט לו וספרים מעט לו. ברם, כשבאתי אחר־כך דרך הר־קלני (עכשיו נלחמו קשות על הר זה, חמש פעמים עבר ביום אחד מיד ליד) לפומורזשני כבר מצאתי את ה’עוגב':

כּוֹכָבִים רִבֹּאוֹת

בִּשְׁמֵי הָרָקִיעַ

אַךְ אֶחָד הַכּוֹכָב

אֶת חָשְׁכִּי יַגִּיהַּ

וַעֲנָנָה כִי תַעֲבֹר

לְכַסּוֹת כּוֹכָבִי

• יִקְפָּא בִי דָמִי

וְיֶחֱשַׁךְ לְבָבִי.

קלוזנר העיר אחר־כך, כי הפועל חשך אינו חל בעברית על לבב. ברם, זו היתה שארית מן הרשלנות ואי־היכולת הקודמת. בדרך כלל כבר עלתה מידת היכולת. פרישמן העיר, כי יש בעוגב הרבה משל היינה. ברם, בת־שירתו נזונה בזמנים שונים ממעיינות שונים. לבסוף גם מפייטני ההווה. גם מזו של פרישמן.

תקופתו של י. ל. גורדון כבר עברה. וקלים היו חרוזי העוגב ורעננים. אבל נוסף גם דבר־מה חדש: איזה עוצב עמוק ומוצף, איזה דבר שנובע ישר מן הנפש. נתעמקה ההרגשה ונתעדן החרוז. מול התמורה שוכב המשורר ושואל שאלות נצחיות, אשר דבר אין להן עם הרחוב ועם עסקיו.

עברה תקופתו של י. ל. גורדון. אבל כשבא בריינין וכתב מה שכתב על שירת גורדון, יצא גם פרץ בשורה של מאמרים ‘בלשון או משורר’, אל המערכה.

בינתיים נוסף עוד קו חדש אחד: עממיות. באו ‘יום־טוב־בלעטלעך’. נתגלגל השיר ‘מאניש’ וכיוצא. השרשים העממיים התחילו להתגלות. ופרץ היה לסופר הז’רגון.

כי העברית, אשר היא חיינו ועצם נשמתנו, דבר אין לה כמעט כלל עם עם. יש י“ב מיליון ישראלים בעולם. אבל אם היו יכולים להוציא את העברית שלנו מתוך העולם, לא היו י”ב מיליון נפש־אדם אלו מרגישים כלל את האבדה.

כי העברית אינה יונקת מן השעה ואינה מיניקה את השעה. יש רק איזו ‘מנינים’ עברים, איים קטנים בתוך הים הישראלי. ואולם הז’רגון בא מן הים ואליו הוא שב.

פרץ אהב את האי, את ההיכל. אבל ערג אל הים.

והלך פרץ וכתב את ‘דער גלגול פון א ניגון’. סיפר את עצם ה’שטייגער' היהודי וכל המעלות והמורדות אשר בהוויה היהודית, את כל הבהיר והטמיר בעולם־החסידות.

לבנים משמשים חומר לבניין־הכנסיה והם משמשים חומר לבניין־הכנסת. הכל תלוי ביוצר. כך, כמדומה, מתחילה אותה רשימה, שהיא כולה בבחינת ‘יהודית שביהודית’ ושום תירגום לא ימלא את מקומה.

על הרעיון היסודי חוזר אמרסון כמה פעמים ב’הפייטן'. תיכף בתחילת־דבריו הוא אומר: ‘כי הפיוט היה ונכתב כאשר הזמן עוד לא היה; ובכל שעה שנפשנו מגיעה לידי עדינות כזאת, עד כדי חדירה לתוך אותן הספירות אשר אוירן נגינה, אנו שומעים אותן הזמירות מיסודו־של־עולם ואנו מנסים להעלותן על הכתב’, אפילו אותו הקו, הנוגע למוסיקה של מסילת הברזל, נזכר כבר אצל אמרסון.

ברם: י. ל. פרץ גופא היה מעין גלגולו של ניגון. הוא היה הניגון והמנגן… וכנגן המנגן עליו יד ד'.

כמדומה, כי הוא הוא הפרוטוטיפוס לשירו של ביאליק על ‘ענוי־עולם’, שהם ‘ממעטי דברים ומרבי תפארת’. בדור שרואה את סמלו במעשי־מהפכה משמש הוא סמל למעשה־בנייה. ‘לא ברעש ה'', גם לא בכשיל וכילפות. והוא לפחות לא ירעים. הוא כמעט יתחנן. הרשע אינו אלא מישגה רב. כי איך יתואר, שהאדם יבחר בהכרה ברע? אין זאת כי אם טחו עיניו מראות. צריך, איפוא, להסיר את הטיח מעיניים. צריך לבאר, להאיר, לעורר. השכם ועורר, הערב ועורר. זוהי – כשם ספרו – ‘הפטרה’ ארוכה, אלו הם – כשם קבוצת־מאמריו – ‘הרהורים’ בלתי־פוסקים. אמנם יש אשר יתכווץ הלב למראה הזדון. לא יאָמן: ניכר כי יש אנשים השמחים לעשות רע. איך יתואר כחזיון הזה? חידה היא ותהי לחידה. גם אלו ‘הרהורים’ קשים. אך דרך אחרת אין. יש אך אבוקה אחת: השכל, המאור־שבאדם, חוש־המוסר שבו. אותו צריך לפתח. בכל האמצעים שבידך: בסיפור, בציור, בניגון, במחקר מדעי. גם ברשימה בת־יומה. כל האמצעים הכשרים – כשרים. לא ישובח האחד ולא יגונה האחר. בכולם יש מן החינוך, מן ההוראה והלימוד. כולם מושרשים הם באור עליון וכולם ערוכים הם נגד החושך, נגד ממשלת־השטן וכת דיליה. ארוכה הדרך ומעיקה ומציקה. ודאי, אך אין קפיצת־הדרך. אין, כשם קונטרסו, – ‘עונש ושכר בחינוך’, אין נפלאות, אין גני־תפארת. האדם הוא חלק מן האדמה. האדם צריך לעבוד את האדמה, איך שר בן־דורו ב’השחר’?

עֲבֹד, עֲבד וְסוף הַשָּׂכָר

לָבוֹא – וְאָז תִּנָפֵשׁ.

אדם לעבודה יוּלד. זהו הסוד, זוהי האמת. מכאן הקשר הטבעי עם תנועת העבודה, שביסודה ובשרשה מונחת העבודה, העמל, היגיעה: זהו ריתמוס החיים האלה. ריתמוס שקט של חיים שקטים, בעצם. לא הלך האיש בגדולות, לא נשא מרום עיניו, לא היה קרבן למזבח־היאוש. אך הניח אריח על גבי אריח. יומם וליל. בפשטות וטבעיות. לא הלך האיש בגדולות, הוא ניסה לאפות ככרות־לחם. אך כשלא הצליח – כתב ספרים. לא הלך האיש בגדולות. אך נסע אל הקונגרס הראשון בזילאה. בפשטות וטבעיות. אחד מן העשרות המעטות שבאו מרוסיה. לא נשא מרום עיניו. אך הקדים ועלה לארץ. לפני דור. הוא עבד ועבד. זהו הריתמוס השקט של החיים השקטים האלה. ‘מי־השלוח’, אך שמר על עצמותו. גם כלפי ברנר לא נכנע. גם כשבא הדבר לידי קרע זמני. הוא ניצח בעבודה. אין אתה יכול לתאר אותו לעצמך בלי עבודה. מה הירבה להשקיע בתרגום אגדות חז"ל של באכר! מה הירבה בכלל לתרגם. האודה על השפעתו עלי? השפיע בתהלוכותיו והשפיע בשכנותו. ליל־גשמים. הוא נושא את כרך הגמרא הגדול תחת בית־שחיו והולך לבית־הכנסת (צריף באותו זמן) אל השיעור. שנינו מתכנפים בדרך תחת פינת־גג מפני הגשמים. הוא מתייעץ אתי על תרגום מונח לועזי אחד. אך השיחה דלת־המליצות אינה מצטמצמת בזה. והשפיע בעטו. אותה מחברת על ר' חנינא בר חמא צוד צדה את לבי. גם לה חלק במהלך־מחשבותי. ואולם כאן אפסיק. כאן אברך את הישיש הנלבב מברכות הלב ואעמיד סוף־פסוק.

[שבט תרצ"ד]

מסילת הפשטות

גדול יום הלידה. עולה ויורד הדלי, מעלה מתתאי ומוריד מעילאי. ביום כ“ד שבט, לפני שמונים שנה, נולד האז”ר.

שמונים שנה! וזה הכלל: כל מה שהאז"ר מזקין הוא גדל מחדש, מתרענן, ונדמה לך כי הוא הולך מהלך מהופך.

אל נא תדמה בנפשך, כי העמקנות הפילוסופית תנאי הכרחי היא לדרך העולה למעלה למשכיל. לא כן הדבר. שור את האז“ר וראה. אף מסילת הפשטות רבת־הצלחה היא. האז”ר הרי הוא סמל הפשטות – ואף על פי כן!

מתוך כל אותם הקווים שנשזרו בידי במשך עשרות בשנים רוצה אני לקבוע רק אחד.

הדבר דורש איזה ביאור. אבאר בקצרה, כי אין להאריך.

זה היה בהתחלת הדברים. ההצעה בדבר ‘יפת’ (הוצאה לתרגומים קלאסיים) עודה בהבהקה ראשונה. ימי אידיליה. ‘שטיבל’ טרם יגש למפעלו. ואנו, חבר קטן של מושכים בעט־סופר, הבינונו עבודה זו כחובת גברא, כדבר המובן מאליו.

באחד הימים ההם נכנס אלי ש"י עגנון וידבר – באותו חיתוך רב־תום ורב־נפש שהיה לפרקים מיוחד לו – על הנושא התמידי שלנו. בתוך הדברים פלט גם אמרה זו: ‘הזקן עושה את שלו. הוא מתרגם מדי יום ביומו איזו עמודים מאַנה קארינינה. הוא כבר בעמוד הארבעים’.

וקלחה לה שיחת־הרע, אשר טרם יצאו לו מוניטין בעולם, נבעה וקלחה וביקשה ביטויים לרחשי־הלבב. עגנון שבעל־פה הרי הוא פרק בפני עצמו. ואולם אני לא עצרתי עוד כוח להקשיב ולהאזין. הרהורי לבי נתונים היו לאותה אמרה: הזקן… אנה קארינינה… בעמוד הארבעים…

אנה קארינינה. הלכה וניעורה קריאה מלפני כמה שנים. אותו רומן גדול וחזק, שבעצם הוא תאומים, שני רומנים גדולים וחזקים. זה של אנה גופא, מאותה שעה שהיא, אשת־חיקו של איש הגון ונושא־בעול, נתקלת בשעת־המחול, באותו צעיר רודם, עד הדבקה אליו, עד לכתה אחריו לערי איטליה, עד השתרע גופה בליל ערפל על פסי מסילת־הברזל, למען ירטשו גלגלי הרכבת את אבריה ועורקיה. ומצד השני הרומן של ליוב, עם חידתו אשר חד לסופיא על־דבר אהבתו לה, אם גילוי עוונות נעורים, עם אותי פרק־שירה על בוא האביב. ומתוך כל ועל הכל בולטת דמות־דיוקנו של טולסטוי גופא. מתחילים תוססים ומנקרים אותם יתושי־הספק, מעוררים חפץ גם בליוב לאַבד הכל לדעת, מנבאים בוא ימים חדשים ודרכים חדשות, שמים חדשים וארץ חדשה.

חזון האלמנטאריות בדפי הסיפור. עת יגברו מאוויים על לב האדם ויתקפוהו… דמות יגון האדם אשר מנתו צל וסבל־אלם… מגילת־התעיה של האדם אשר כעץ ישאף לאור וישרות… ובצירוף זה האימרה: ‘הזקן עושה את שלו…’

ועברו שנים.

עגנון כבר אינו בארץ. הוא שט על כנפי היצירה וידא רחוק־רחוק. בעצם הדבר לא רק דאה אלא גם עמל, בחרף־נפש. ואילו הזקן מארצו לא זז. מאהלו לא מש. הוא המשיך. מדי יום ביומו.

ובאחד הימים תשורה ממנו אלי: ‘אגדת ר’ חנינא בר חמא'. אותה חוברת מתרגומו ממלאכת בכר זכרונו לברכה.

ר' חנינא בר חמא… השמעת? לא ליוב ניקולי טולסטוי, לא רומן נאדר, לא קארינינה, אלא בכר, אלא ר' חנינא בר חמא. אפילו לא הלל ושמאי, אפילו לא ר' עקיבא ור' ישמעאל, אלא ר' חנינא בר חמא…

רבון העולמים! מה הוא ר' חנינא בר חמא לבן־הדור, לשטוף־הנכר, לצעיר מרדן או ‘בועט’? ברם: עוד לא קראתי ספר מספרי האז“ר כאשר קראתי אז את מגלת ר' חנינא בר חמא. וראה: כל מה שהוספתי קרוא הוספתי ראות את אור הדברים, הוספתי הבן את הדרך אשר בה הלך האז”ר מן יאסניא פולניה עד טבריה… הרי גם טולסטוי רבו הלך בדרך זו. ראה ‘מאמרות ליום יום’ אשר לו בשני הכרכים העבים.

וגם זה בלט: כאן לא היה תרגום, מעשה מעתיק. כאן היה שיתוף הנשמה. כאן היתה החיאה, מעשה־ידי־יוצר. כאן היתה מצות השבת־אבדה וגזלה לבעליה. כאן היתה חקירה־מחדש והערות־מחדש. ‘גם מי שנותן את נפשו, נותן דבר־מה’ אמר א.ד. גורדון.

וגם זאת שמתי אל לבי: היטב אשר עשה האז"ר בעזבו את אנה קארינינה לנפשה ובפנותו אל בכר. את אנה יאסוף מי אשר יאסוף. ואילו בכר – לא כל הרוצה ליטול את השם, יבוא ויטול.

ומי יודע: אולי עוד יקום בנו יוצר אשר יגלם לנו חיי ר' חנינא ותקופתו. החומר ישנו והוא מסודר כהלכה. אותו הכינו בכר ושותפו האז"ר.

אמר מי־שהוא: ימינו הם גם ימי ההליכה אל היהדות. האז"ר ומהלכו מסמנים דרך זו.

וכל זה בלי מיטפיסיקה. בלי עמקנות. ביתרון־הכשר של פשטנות רבתי. האז"ר מחייב את הפשטנים.

[כח שבט תרפ"ד – ניסן תרצ"ד]

איש זקן וטוב לבב

לפני זמן־מה פגשתי את אחד מראשוני חובבי־ציון והציונים, מי שדמותו תוארה ברומן של פליכס הולנדר עוד מלפני ארבעים שנה. על שאלתי לשלומו ולמעשהו עתה, ענני בבת־צחוק: אני מאריך ימים. ואמנם, היה בתשובה זו מן האמת שבמציאות. יש שעצם הארכת־הימים היא עשיה חשובה. דומה כי חיי־אדם הם מעין מפעל אמנותי ואריכות ימים היא השלמתו. לעתים קרובות יותר מדאי אנו אנוסים לחזור על פסוקו של ביאליק המקונן על ההסתלקות באמצע־השיר. זהו המוטיב הנצחי על ניפוץ הכנור בשחרות פועלו או בימי־העמידה, בכל אופן לפני ההתבגרות האחרונה. לפיכך יש באריכות־ימיו של אדם, כשהיא אינה מלווה באיזה יסורים וליקויים, מן המנחם והמעודד, אפילו כשאין מן המפעל והיצירה בצדה, אפילו כשהודעתה, אומרת אך ורק: אני מאריך ימים. והעידוד גדול כפליים בימינו אלה, ימי הרס אשיות ואנדרלמוסיה ומבוכה רבה. טוב, לפחות, כי הטבע לא בגד. כי עדיין מתהלכים בתוכנו ישישים מכובדים, שראו רבות והם לא זזו, שזקנותם הוסיפה נדבכי־כבוד למפעל צעירותם.

ר' אז"ר נרו יאיר, הוא אחד הישישים היקרים האלה, אולי האחד והמיוחד שבהם. אחרים מבני גילו ומחברים־לשאיפה השתמטו מאתנו אחד אחד, התחמקו ועברו לעולם אחר: הוא אתנו, תודה לאל. זוהי זכותו הגדולה, זוהי גם זכותנו אנו. אין הדור אלמן שהוא שרוּי בו. הרי אני מכירו מקרוב אמנם רק כשלושים שנה, אך קונם אם ראיתי בו שינוי כל־שהוא בכל השנים האלה. כרוחו וכמעשהו אז, בהיותנו שותפים לכמה פעולות, כרוחו וכמעשהו עתה, כשאנו רחוקים זה מזה כרחוק תל־אביב מירושלים. הוא עומד איתן ונאמן. ובעמידה זו יש בודאי מן המנחם והמעודד. בייחוד בצוק העתים באלה.

אומרים אתם, כי הוא בן פ“ה שנים. ולא היא. הוא בן מאות ואלפי שנים. מפני מה? מפני שהוא חי ברוחו חיי־הרוח של דורות שעברו. הוא צירף את עצמו לכמה תקופות. הוא חי את חיי דורו של חמלניצקי. הוא חי גם את החיים הרוחניים של ימי צמיחת החסידות, בייחוד זו החבדי”ת, וגם של צמיחת ההשכלה והספרות העברית החדשה, וגם למעלה מזה: זה שנים רבות שהוא מתהלך בחברתם של תנאים ואמוראים. אל תקלו ראש בהתהלכות זו. אל תחשבוה להליכה מכנית, חיצונית, רשמית, מלאכותית. איש לא הטיל עליו את מלאכת־התרגום של ספרי בכר. והוא לא הסתפק בסתם תרגום. הוא בחן ובדק. הוא הוסיף הערות. הוא החזיר עטרה ליושנה. יום־יום ושנה־שנה הלך והשקיע את נפשו במלאכת־קודש זו, עמד במחיצת יוצרי התורה שבעל־פה, התהלך בתקופה, שארכה למעלה מחמש מאות שנה. האין־יש, כי בהקשיבו לסוד שיחם שכח לעתים כי הוא בן דורנו אנו, ועבר לגמרי ברוחו לדורות ההם? האם לא התערב בווכוחיהם, האם לא פעמה רוחו ולא אורו עיניו לדבריהם? יש איזו אלימנטריות במלאכת־התרגום של הספר המונומנטאלי הזה. אם אתה רק קורא בו ימים מועטים, אתה מושפע ממנו. דבר זה יודע אני מן הנסיון העצמי. והוא לא קרא בו מספר ימים אלא השקיע בו את כל הויתו שנים על שנים. הוא אהב אותו אהבה עזה ותמה. הוא יצר אותו מחדש. ואתה סבור, שהוא לא חי את כל הדורות ההם? היקרא חיים רק לפעולות אנימליות? לא כן. ר' אז"ר איננו רק בן דורנו. הוא גם בן הדורות ההם. שלנו ושלהם גם יחד.

ר' אז“ר מחייב את הפשוטים ואת הפשטנים. כי אם יאמר האומר, כי רק הגאונים והגדולים למיניהם חייבים בעשייה ולא הפשוטים והפשטנים, ואמרו לו: ר' אז”ר יוכיח. הוא רחוק מן הגאונות כמטחוי הקשת. חרוזיו של ביאליק על פועל יומי כאילו נוצרו כדי לסמל אותו. אלא שאותה הנימה הנוגה המחלחלת באותם החרוזים על הקרדום השובת קהה אינה הולמת אותו. כי נימה זו קובלת ומטיחה דברים כלפי סדר־העולם ומתרפקת ומתפנקת ובאה בטרוניא, ואילו הוא רחוק מכל אלה. גם הוא יודע לכאורה ממציאות הרע בעולם, גם הוא קורא תגר, ואף הוא יודע את התפלה לעני כי יעטוף. אך הוא אינו מתפנק. והוא משלים במהירות. ובעצם הוא מרוצה. ועל קרקע־נפשו שוכנת בת־צחוק, שמינית שבשמינית של הומור. הוא אינו מכחיש את מציאות הרע אבל הוא מבטלו. האור גדול מן החושך. ריבון העולמים גדול לאין ערוך מאשמדאי. ואף־על־פי שהוא כועס לעתים ומונע אורו מאתנו הרי הוא בכל־זאת אבינו־מלכנו־גואלנו־מושיענו. לא יעשן לעד אפו. אורו יזרח לנו שבעתים. אין הסתרת־פנים מתמדת בין בן־אדם לבין אביו שבשמים. זהו הבטחון הנפשי־הפנימי. ומכיון שכך, שוב אין מקום לתרעומת, להטחת דברים חשאית. מכיון שכך, שוב צריך לשוב לעבודה. יום־יום ושעה־שעה.

וכך יצר עולמו מקדם. בפשטות. סמי מכאן גאוניות וגדלות. סמי מכאן כל התרברבות, כל כינוי מצלצל. אלו הם נחלת המעטים, היחידים, הקרואים מראש דורות. אנו – הנח לנו. אנו בני־תמותה פשוטים, חיילים פשוטים, עובדים פשוטים בכרם. אנו אופים לחם. אנו מלמדים תורה לילדי־ישראל. אנו כותבים להם סיפורים, ספרי לימוד וקריאה, אנו מתרגמים. אנו – לומדים וקוראים. שום דבר לא ניתן לנו במתנת־חסד. אך כמה דברים טובים ניתנים לנו במעט יגיעה, בהתמדה, בעבודה ישרה. אי־שם כתב ציור, שבו הוא מתאר תלמיד אחד שהיה כבד־ההבנה עד מאוד, אלא שהיה מתמיד גדול וחבריו חמלו עליו ובארו לו מה שלא הבין מעצמו וסופו נעשה גדול בתורה. איני יודע אם יש בסיפור הזה מן היסוד האוטוביוגרפי, אבל נדמה לי, כי הפרי הזה לא נשר מרחוק לאילן.

כאיש כלבושו, כאיש כסגנונו, סגנון־החיים וסגנון־הספר כאחד.

וכפשטותו בחיים פשטותו בספרות. היא מנצנצת כבר מכתב־ידו, מן אותן השורות הישרות, מן אותן האותיות הקטנטנות, הפשוטות, הבהירות. היא מנצנצת מסגנונו, שכמעט שאיננו סגנון, ואין לו חבלי־סגנון אלא כתיבה בפשטות. והיא היא המהות הפנימית שבכתביו. אותו הטון שולט בסיפור כמו במאמר, בציור כמו בפרקי זכרונות. אדם בלי כווני־חן מספר ומדבר. כמעט בלי־משים.

הוא למד תורת־ישראל וספג את המוסר של חז“ל וקלט את נשמת־החסידות. זה ביתו. ועל הבית הזה הקים גם עליה מסופרי רוסיה הגדולים. טולסטוי וקוֹרוֹלנקוֹ עמדו במרכז, אך לא בחל גם בדוסטויבסקי ואף תירגם מכתביו. אך עליה זו היא רק השלמה לבית. הוא לא מהפכן. את הזעזועים החדשים אין הוא יודע. נביאים ראשונים ואחרונים כבר זיעזעו למדי. תנאים ואמוראים ואדמו”רי חב"ד הדריכונו למדי. מספיק. אם טולסטוי ודוסטויבסקי וקורולנקו הוסיפו את מנעמי־האמנות ואת יפי־הצורה – מהיכי־תיתי. אדרבא. טוב להקים עליה על גבי בית. אך אין להרוס את הבית מפני העליה. הבית יכון לעד.

וכך הוא לכאורה מן השקטים והמשלימים, ואולי זו שעמדה לו לעמוד בכל הסערות ולהמשיך ולהאריך ימים בשקט ובהומור. ואף־על־פי־כן יטעה מי שיחשוב, שרוחו זה ומזג זה הם אתו כל הימים וכי לבו לא ידע רוגז וכי הוא משלים עם כל הקו. אלה שהתהלכו עמו ועבדו אתו, יודעים לספר לכם אחרת. הוא לא השלים אפילו עם מנדלי מו“ס, לא עם סגנונו, שנראה לו בכמה מכתביו לפרוע ומופרז ובלתי־אורגני ומכוון להתקלס, על אחת כמה וכמה לא עם התוכן הלועג לאנשי קבציאל־בטלון־וכסלון, בעוד שהוא גופה, ר' אז”ר, היה אח לאנשים האלה ולא גבה לבו ולא התנשא עליהם. הוא לא השלים בודאי עם כמה וכמה חזיונות בספרותנו החדשה מקל וחומר. הוא לא השלים בודאי עם כמה וכמה חזיונות בחיינו ועליהם התריע בעמודים רבים שבכתביו. אף עבודתנו המשותפת לפעמים ביחד עם י. ח. ברנר נתקלה לעתים בכמה צורי־מכשול. לא היו הימים ההם כפלג זך אשר לא תעכרהו העננה. היו גם עננים. אלא ששב עד מהרה להיות זך.

ובכן כך הוא. כך ולא אחרת. לא טולסטוי. לא רק מצד הספרות אלא גם לא מאותו הסוג האנושי. לא מחוסר־מנוחה כמוהו. לא רואה עצמו אחראי לקלקול העולם כמוהו. אך גם לא האידיאלי־לעולם, המשלים לעולם. אפשר שהוא דומה באומות־העולם אל פטר רוזגר. בתכונה, בשאיפה, בפשטות. בוא וראה שגם מידה זו של צמחוניות, שעליה כתב ביום היותו בן פ"ה, ניתנה לו בפשטות, בלי קרב־הקרב. הרופא אסר עליו לזמן ידוע לפני עשרות שנים את אכילת־הבשר. והנה נוכח מן הנסיון, שאפשר גם בלאו הכי…

אך לתוך אותו עולם הפשטות זורח אור ממרחקים. מאין? מעולם האכסטאזה, מאנשי־המוסר הגדולים. יש שהוא חש שמעבר למציאות והפשטות יש עולם נשגב. ואז מתמלטים ממיתרי כנורו צלילים אחרים. הם מן היפים ביותר בכתביו.

כך הוא בשבתו ליד שלחן הכתיבה וכך בהתהלכו בחיים. מאורע גדול בחייו היה הרב קוק זכרונו לברכה. היה מן הראשונים שהכיר באורו. אף י. ח. ברנר היה מאורע בחייו מצד מוסרו ותומתו. גידול הסתדרות העובדים לעיניו עודד אותו ונתן לו הרבה מן האושר הנפשי, מן האמונה בנצח־ישראל… שכנים היינו. עתים נצטרפנו לעבודה משותפת. עתים נפגשנו. אך התוודעותנו מצדה האישי עברה כפלג שקט בלי להכות גלים. נשאר בזכרוני מומנט אחד. שנות המלחמה. היה פנאי למכביר. שנינו הלכנו בלילה ללא־כוכבים אל צריף בית המדרש, כדי להשתתף בשיעור בתלמוד. בדרך תקף אותנו גשם עז ונכנסנו לאחד המסדרונים שברחוב ושם עמדנו וגם שוחחנו, כשהגמרא הגדולה תחת בית־שחיו. ולמראה ההמייה שבחוץ המה גם הלב. לכאורה לא שוחחנו דברי־חולין. הוא העירני על דא ועל הא. אך שונה היה הטון. מעולם לא חשתי בקירבה נפשית כמו באותה שעה. בחוץ שטף גשם עז, ופה במסדרון אפל עמד איש זקן וטוב־לבב ושפך שיח בנעימות. כשהגמרא תחת בית שחיו…

זרח אור ממרחקים.

[י"ב אדר תרצ"ט]

פשוט ומורכב

מי שעלה לארץ לפני שלושים שנה, עוד לפני שצצו בתיה הראשונים של תל־אביב, ומי שהתהלך אז בסימטאותיה של נוה־שלום אשר ביפו, יכול היה לראות אדם נמוך קומה ורחב־שכם במקצת הולך לו לאט, כשידו מחזיקה מקל עבה ועיניו נטויות כלפי מטה. בשערות זקנו הסמיך עלה הלובן וכל מראהו אומר שהוא עבר זה כבר את ים־החמישים והוא הולך ומתקרב לבטח אל חוף הזיקנה. אך בסימטאות הללו הוא משרך את דרכו אל מוסד חינוכי אחד, שיש בו הרבה מן הישן ומעט מן החדש, תלמוד־תורה ‘שערי תורה’. פה הוא נכנס לאחת הכיתות העליונות ומלמד פרק בנביאים או בתולדות־ישראל. וכדרכו ברחוב דרכו בכיתתו. מתון־מתון. אינו מרים את קולו, אינו עושה כיווני־חן, אינו נועץ עיניו בתלמידיו כדי לשלוט בהם מעשה־מבט, עיניו נטויות עתה לא כלפי מטה ולא כלפי מעלה, אלא נכחו, כאילו רואות הן לפניהן איזה קו ישר, איזו נקודה אידיאלית, המרכּזת את כל תשומת־לבו. אבל אם עיניו אינן נטויות לתלמידיו היושבים לפניו בענווה ובהקשבה, הנה אזניו קשובות לכל קול הבוקע ועולה מהם, כאילו חרד האיש שלא יעלה חלילה קול של זיוף או שקר. יש הרושם, כאילו כל חרדת האיש נתונה לנקודה זו: להבדיל בין האמת ובין השקר, בין הנכון ובין המזויף. יש הרושם, כאילו זוהי הנקודה אשר אותה הוא מחפש גם בעיניו. ומתוך אותה חרדה ומתיחות צפות ועולות מלים ואמרות המצטיינות גם בכוונתן העמוקה וגם בפשטותן הגדולה. וכל זה ביחד: מראה האיש, הבטוח, לכאורה, וגם נבוך, חרדתו הגלויה והצנועה כאחת, דבקותו במטרה פשוטה ובדרכים פשוטים אל המטרה – לקחו את לב תלמידיו לדבקה בו ולשמוע בקולו.

ושם האיש הזה רבי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.

וכל מי שבא בשנים האחרונות מירושלים לתל־אביב ושבת שם באחד הפנסיונים אשר בקירבת־הים, והשכים להתפלל עם המנין הראשון ונכנס לבית־הכנסת אשר שם על שם הגר“א, יכול היה לשמוע בשורות אחרונות על יד ארונות־הספרים קול־מלמול שעולה מפיו של זקן אחד, נמוך קומה ורחב־שכם, שהוא גם הוא השכים להתפלל עם הראשונים. חגיגיות־היום נסוכה על פניו אשר מראה־שבת להם עתה. אבל בבגדיו לא חל כל שינוי. כי לבוש הוא כמעט את בגדי־החול אשר לו. וכל זה נותן שוב לאיש העומד שם מראה פשטות גדולה, שהיא ניכרת גם בצקון־לחשו. אין הוא מרים קולו, אין הוא עושה כיווני־חן, אין הוא מתחטא לפני קונו, אבל ניכר שהוא מתפלל לתיאבון, להנאתו, שהוא כבן־בית לפני אביו שבשמים, שהוא שמח על הפגישה שביניהם, בין אדם נמוך־קומה ולבוש־חול ובין רבון כל העולמים, שהוא שמח על הקונטאקט הקבוע ועומד ביניהם מדי שבת בשבתו ומדי יום ביומו. המו גויים, מטו ממלכות, ופה, בבית הגר”א, בקירבת ים גדול, פינה שקטה, ואדם זקן עומד ושופך שיח לפני יוצרו. שלושים שנה עברו מאז, חלו חליפות גם בחיי האיש הזה, חליפות אבל לא תמורות; כי כרוחו אז רוחו עתה, בן פ“ה כבן נ”ה. רק מראהו נתעדן ונתאצל עתה יותר. ניכר כי כבר האיש בינתיים ים חדש, את ים השלאשים, יש של השתלמות, ים של השתלמות מוסרית־רוחנית, כי הוא הגיע לאיזה שיא, כי הוא עומד באיזו נקודה שנתבצרה רק למעטים.

ושם האיש הזה הוא, כמובן, רבי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ.

משמע לכאורה, כי פשוט האיש והפשטות היא תכונתו העיקרית והיחידה. ולא היא. הוא גם פשוט וגם מורכב. אוהב הוא את הפשטות אבל לא את הזולות. אין הוא בורח מפני הסתירה, או מפני מה שנראה כסתירה. משמע שהוא אדוק מאד, שומר מצוה כהלכתה ודבק בנושנות. ולא היא. הוא גם אדוק וגם אינו דוחה את החדש. הוא דוחה רק את הרע, הוא את הרע איננו מקבל, אבל את הטוב הוא מקבל בכל מקום שהוא מוצאו. הוא האדוק כתב את הסיפורים הסוציאליים בעברית: ‘חטאת הציבור’, ‘בת העשיר’ ובאחרונה גם את ‘חרבנות החלוקה’. אחד המבקרים, חברו לשם המשפחתי, יעקב רבינוביץ, סובר כי הסיפורים האלה הם העיקר אצל הזקן, העולם־הבא הספרותי שלו, באשר זוהי הפינה שלו בתולדות ספרותנו החדשה. לאמור: זה האיש האדוק הוא שכתב אף לנו את הסיפורים הסוציאליים שזיעזעו את נפש־הקורא. תאמר שהלך, כדרך העולם, מימין שמאלה – ולא היא. בגמרו את שני הסיפורים הראשונים הלך וחיבר בשביל בני הנעורים דיני שולחן־ערוך, בסדר נאה, בשפה פשוטה, בהירה. וכשבא אז ידידי א. מ. גונצר מברלין – אשריו שהגיע סוף־סוף לארץ! – וכשבא גונצר ושאל: היתכן? סוציאליסטן מחבר ספר דיני שולחן־ערוך? לא נתפעל המחבר וענה בשאלה: ומנין כי משה רבנו לא היה סוציאליסטן? בני־הנעורים הלומדים דיני שולחן־ערוך מוטב שילמדו בספר נאה ובסדר נאה… גם זהו מטובת־הציבור.

וכך הוא, פשוט ומורכב. איש־השלימות ובעל־סתירות. בעל דו־צדדים, בסיפוריו החברתיים ‘איש המבט הקשה והזועם לבד’ ובהטפה ובאגדה ‘כולו חסד ורחמים’ (יעקב רבינוביץ). הוא יושב־אוהל, רחוק מנבכי־מפלגות ומעסקי־בחירות וגבאות, והוא רב־פעלים, ולא רק בהוצאת־ספרים. השפיע לטובה בכמה ספירות ובכמה מעמדים רציניים. כאשר האכרים והפועלים בפתח־תקוה הביאו את החיכוכים עד האבסורד של בויקוט נסע הוא וניסה הוא לעצור בעד הרעה. באמור אנשי־שלומנו להרוס את הגימנסיה העברית הראשונה בעודה בחיתוליה, עצר הוא בעד הרעה. אך למה להאריך בכמו אלה? נשוב אל העיקר. נשוב אל השאלה: מה העיקר שבחייו? מובנת הרגשת יעקב רבינוביץ, שרואה את העיקר בשלושת הסיפורים החברתיים. אם האדם היוצר אינו מתגלה אלא במקוריות, הרי שם העיקר. בתולדות הספרות הסיפורית הוא ממשיך את מסורת הקיטרוג על הקלקולים שבחיינו, קיטרוגם של מאפו, יל“ג, סמולנסקין, ברוידס. אך מאידך גיסא: אותם המספרים השקיעו ביצירת־סיפורים את מיטב־אונם. לא כן הוא. במשך חיים ארוכים כתב סיפורים חברתיים מעטים ולא־גדולים. לעומת־זאת השקיע עשרות שנים של עבודה מאומצה ומתמידה בתרגום ‘תולדות תנאים ואמוראים’ של בכר. כתב ודייק וליטש ותיקן והעיר והאיר. ויש וגם התרגום נעשה יצירה. קלמן שולמן עשה בשעתו ולדורו מלאכה כבירה ב’דברי ימי עולם' שלו. חבל שדורנו אנו אין לו ספר כדומה לו במונומנטאליות, בתפיסה אחידה, בכוח לשוני כביר. התיבונים קנו להם שם־עולם בתרגמם את הפילוסופים הקלאסיים של תקופת־ספרד. כל עוד אשר חיה יחיה איש־התרבות היהודי חיה יחיה גם זכר התיבונים. והוא הדין עם הזקן. קסם למפעל־חייו זה. זוכר אני בתודה את מחברתו הראשונה על רבי חנינא בר חמא. זה בר חמא הרי לא די שלא היה שמשון הגיבור, או יואב בן צרויה, או חשמונאי, או גנראל של בר־כוכבא, ולא די שלא היה נביא או פייטן, אלא אף לא אחד מן העשרה הראשונים בין אלף וחמש מאות תנאים ואמוראים, שקמו לנו במשך חמש מאות שנה בארץ ובבבל. אך באותה מחברת צנועה קם וחי לפני, ואני ראיתי בו אישיות גדולה, עמוקה, טהורה, והיא כולה שלי, של בית־אבא ושלי. קונטרס זה לחש לי: שובה, שובה! ראה את עמך וטהורי־עמך! ראה את תורתך ונשמת־תורתך! ומה אומר ואדבר על האריות שבספר בכר־אז”ר, על ר' עקיבא ור' ישמעאל, רבן יוחנן בן זכאי, הלל, ר' יהודה הנשיא? וספר כזה אינו עיקר, אינו ספר־הדורות? וספר כזה לא יחיה לעד, כל עוד חיה יחיה איש־התרבות היהודי – וגם אחרי ‘חטאת הציבור’ וכו'?

ובאחרונה ברכה־בקשה אחת לי אל הזקן: היה נא אתנו! המשך־נא! ואז, בהזדמנות אחרת, אולי אוכל למלא אשר החסרתי פה. כה לחי!

[תשרי תרצ"ט]

זקן בית ספרותנו

הישיש הנלבב שלנו, זקן בית־ספרותנו, ר' אז“ר, הגיע אתמול כ”ד בשבט, לשנת פ“ו. והיה יום־אתמול כיום־אביב בארץ אחרי חלוף סערות־העונה אשר המו והתגעשו והתחוללו לפני היום הזה. והיה היום יום שבת קודש, יום מנוחה ושלוה. הפלא הוא כי היה היום גם יומא טבא לרבנן? כי חזרנו על פתחו וישבנו על שולחנו והקשבנו לשיח תורתו וחכמתו? הוא נזל כטל, הוא פיכה בחן. יום קודם פירסם מאמר על ספר חדש רב־ערך על הירושלמי וממילא נסבו הדברים על בבלי וירושלמי. הרבינוביצים עשו לא מעט בשטח זה. החל מבעל ‘דקדוקי סופרים’ ועבור על בעל ‘דורות ראשונים’ והגיע עד זה רבינוביץ המחבר של ‘שערי תורת ארץ־ישראל’, שספרו על שש מאות עמודיו יצא בימים אלו. אף אז”ר עשה בשטח זה דבר מה: הוא אסף יחד את ההגהות וההערכות של בכר לירושלמי וערך אותן ופירסמן בשעתו ב’הצופה לבית ישראל‘. וכך המתקנו שיח עד שבאו ניניו ונכדותיו ואמרו: רבותינו, הגיע זמן תפילת ערבית! ובקום הזקן לערוך את ה’הבדלה’ ובהטעימו־ובהנעימו בקול: ‘ליהודים היתה אורה’ וכו', נגוזו לרגע המוראים אשר בחיינו כיום וימלא הבית אורה ופז. – –

[כ"ג שבט ת"ש]

זקן והוא עלם

בהעצם לעד עיניו הקטנות והפקחיות של רבי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ זכרונו לברכה, אין צורך לשרטט דמותו מחדש ולהציגו לפני קהל הקוראים. עשיתי זאת כמה פעמים בחייו. גם ה’הפועל הצעיר' וגם ב’מאזנים'. אין קורא עברי רציני, אשר לא יהא לו מושג מאישיותו וממפעלו הספרותי. כי הוא היה מאנשי־עליה ומאנשי־זכיה. הוא זכה ראשית כל לאריכות־ימים רבה. כל חבריו הישישים בקרית־ספר הקדימו להסתלק לפני הגיעם לגילו. (נקוה כי חבריו הישישים, שנשארו בחיים, ילכו מעתה בדרכיו וגם יעברו עליו בגילם). הוא זכה ופירסם שורות טובות־לבביות, עוד זמן מצער לפני לכתו מאתנו (ב’דבר' על הספר ‘הדרשה בישראל’ להרב גליקסברג). הוא זכה והיה ציר לקונגרס הציוני הראשון. הוא זכה והיה מן הראשונים של העליה השניה. על שום־מה עלה? מלבד הטעמים הכלליים היו אתו עוד טעמים אישיים־פרטיים: ‘ט“ז שנים עבדתי בתלמוד־תורה, כארבעת אלפים תלמידים לקחו לקח מפי בתנ”ך, מעט גמרא ושולחן ערוך, וסוף־סוף רק אחדים רכשו להם ידיעה מספקת בשפה העברית ובספרותה. – אלכה לי אל ארץ־ישראל, גמרתי בלבי, שם אראה את אומתי כלולה בהדרת שיבה, וכח עלומים. אראה איך היא שבה לתחיה, ועמה – שפתה’.

‘כלולה בהדרת־שיבה וכח־עלומים’. משהו מזה ראיתי בו כמעט כל אותן ארבעים שנה שהכרתיו. נדמה שהוא נולד זקן ואיש־שיבה וכי הוא נשאר עלם, צעיר. בפגישה ראשונה ראיתי לפני איש אשר שיבה זרקה בו ופניו מחייכים מטוב־לב, גם מרוח בדוחה. הוא נהנה גם מן ההלצה. בסיפוריו הקטנים אתה מוצא גם את יסוד־ההומור. טול, למשל, את הציור ‘כרום זלות’, שבו הוא מתאר רב אחד המציע את מועמדותו לשלוש קהילות שונות, בעלות כיוונים מנוגדים בתכלית, והוא מבטיח בבת אחת לכל אחת משלוש הקהילות שהוא נאמן עם כיוונה דוקא והוא מוכן ומזומן להקריב את חלבו ודמו על הכיוון שלה דוקא. אלמלא ציור כתוב ומונח לפני בכרך שני של כתביו משנת תרע“ד, היה קשה לתאר שזה פרי־עטו. שהרי הוא התרעם אף התרעם על מנדלי מו”ס על שביצירתו הוא מתאר את היהודים בדמויות מגוחכות. על־כרחך אתה אומר, שלעתים השתלט רוח ההומור, בלי משים, גם עליו. אלא שבכלל לא היה אופי מסובך ורב־ניגודים. בכלל היה איש הפשטות והרצינות. אלמלי הייתי צייר הייתי מצייר את קלסתר פניו בשני מומנטים. המומנט הראשון הוא עוד מלפני הווסד תל־אביב, והוא נתן אז שיעורים בתלמוד־תורה בנוה־שלום ביפו. אני רואה אותו אז צועד ברחוב, כשהוא נשען על מקל עבה ופניו מרוכזים מאוד. אפשר שהוא מהרהר בפרשה של הנביא, שעליו עוד מעט ללמד לבני־עניים בתלמוד־תורה. סמל הרצינות וחומר האחריות. והמומנט השני הרבה שנים אחר־כך, כשאני אורח בתל־אביב ומתפלל בשבת בבוקר במנין ראשון בבית־הכנסת של הגר"א, ואני שומע מאחורי מלמול ואוושה קלה, ואני מסתובב ורואה אותו עומד מאחורי, כשהוא לבוש בשבת בגד של חול והוא מלפלל בעל־פה, בחינת צקון לחש. סמל הפשטות והתום.

שני מומנטים שנחרתו במיוחד בזכרוני, אך ביניהם הרי היו המון פגישות ושיחות ועבודה משותפת, שהרי היינו מספר שנים גם שכנים, בית על יד בית, וגם שותפים בעבודת הספרות ב’יזכור', ‘יפת’ וכדומה. כאן היה לנו גם שותף שלישי: י. ח. ברנר. ולא תמיד היתה השותפות קלה ונוחה. אהבה גדולה היתה בינו ובין ברנר, ונדמה לי שבשעת מחלה קשה, שעברה אז עליו, מינה את ברנר לאפוטרופוס. אך האיש השקט והנוח הזה היה גם די קשה ועומד על עקרוניו באוהל הספרות. ומכיון שגם ברנר לא היה חסר תכונה זו, לכן לא הלכו תמיד יד ביד. וכך יצא, שעל ‘יזכור’ חתם הוא לבדו בתור עורך אף על פי שלמעשה נעשתה העבודה בעיקר על־ידי ברנר ובמקצת על ידי. וכדבר הזה התרחש גם בקובץ השני או השלישי של ‘יפת’. היו ניגודים עקרוניים בין ברנר ובינו, וברנר ויתר לו, אך דרש שהוא לבדו יחתום בתור עורך, בחינת ‘מחני נא מספרך’. אלא שכל הניגודים ואפילו החיכוכים האלה היו נקיים מכל נימה אישית. הם היו ניגודים וחיכוכים לשעה. בשטח האישי היינו רחוקים מכל רבב.

ואם לסכם ולהוציא משפט־אמת, בלי משוא פנים, על מעשהו באוהל הספרות העברית, הרי עליך להגיד: אז“ר מחייב את הבינונים. כי עם היותו רחוק מגדלות ספרותית, הרי עשה בכל־זאת גדולות ושירת שירות מצוין את הספרות על־ידי זה שהיטה שכמו לעבודה, ולא דרש חשבונות רבים, אלא השכים ועבד, העריב ועבד. מצד ההתמדה והרצון לעבוד בלי הרף, בלי לעמוד על המקח מצד שכר־העבודה (תרתי משמע, חומרי ורוחני כאחד), לא הכרתי בדומה לו. ‘הזקן עושה את שלו’, אמר לי עליו ש”י עגנון בהתפעלות רבה, במיוחד בימי ‘יפת’. אכן הוא היה ממשכילי־הרבים וממצדיקי־הרבים. לא היה יכול שלא לעשות. היתה לפניו שאלה אחת: עבודה זו שלפני יכולה להועיל למי שהוא? אם כן, הרי עליו לעשותה. ואכן, הוא עשה המון עבודות בשטחים שונים, בסיפורים, במאמרים, בקונטרסים, בספרי־לימוד, ורק בדבר אחד לא עסק כלל: בשבחי־עצמו. נדמה שהוא ראה את העולם ואת הבריות, ורק את עצמו לא ראה. כאשר באותם הימים הופיע קובץ כתבים של אחד מזקני הסופרים והעסקנים, ובראשו סקירה על כל המעשים אשר עשה האיש על שדה הישוב והתחיה, – היה הדבר קשה בעיני אז"ר. היאך אדם מונה את שבחי עצמו? בשבילו היה שכר מצוה – מצוה. הרי לכך נוצרנו, ומה רבותה יש בזה? בפחות מזה הרי זו מעילה בפקדון אשר נמסר לידינו מאת הבורא, ומידינו יידרש, ועתידים אנו ליתן את הדין.

וכך יוצא, שבכל־זאת היה קצת מן האופי המסובך. נשמתו הגיעה במצבים ידועים לשיא מוסרי וביחד־עם־זה נשאר חסיד פשוט ובעל־מלאכה פשוט. גילה לעצמו ולנו את הרב קוק זכרונו לברכה ועמד על עריסת ‘אחדות העבודה’ וה’הסתדרות'. השכים בשבת בבוקר למנין ראשון בבית־הכנסת והלך אחר־כך לועידת פועלים, שם לא נשמרה השבת כהלכתה. כתב מאמר המביע את צערו על שביטלו במכתבים לכתוב בראש ‘ב"ה’, והביע שאיפות של תיקונים בשטח ‘השכר והעונש בחינוך’. ובין כך ובין כך הגיע בכל־זאת לעבודה ספרותית שיש בה במשהו מן הנצח: תרגומו לספר בכר. אולי לא ידע את לשון הטקסט במידה מספיקה, אולי לא היה בקי במידה מספיקה במקורות של בכר. אך על כל זה מכסה האהבה ומכסה המסירות. נתגלה לו, כי מצא באר מים חיים והוא דבק בבאר זו ועשה את מלאכתו בהתלהבות פנימית שלא ידעה ליאות ודאי ידע את האושר אף בעבודתו הספרותית־המקורית גם בציורים הקטנים וגם בסיפורים הגדולים מן החיים ומתולדות־ישראל. אך אושר שלם, אושר עילאי הרגיש בודאי בעיקר בעבודת־התרגום של בכר. גם החומר כשלעצמו, גם אישיותו המזהירה של בכר וגם נשמתו החסידית־הפשטנית של אז"ר – הכל התאחד לחוט משולש הרמוני, שזוהר ההצלחה שורה עליו. אשריו שזכה לכך. והוא זכה עוד למשהו: ללוויה פשוטה, לוויה יהודית, בלי תרועות, בלי קהל עצום, הצועד כמו בצרמוניה חיצונית, ריקה, ללא שיתוף הנפש, בלי ערימות של פרחים ויתר השטויות, שדבקו בהן בני הדור הזה. במותו כמו בחייו. הצנע לכת. לאו כל אדם זוכה. והלואי שיזכה עוד לסוף־ פסוק: מצבה פשוטה. על זאת יתפלל כל חסיד.

[כפר עציון, ט"ז בתשרי תש"ו]

הופיע קובץ כתבים של אחד מזקני הסופרים והעסקנים, ובראשו סקירה על כל המעשים אשר עשה האיש על שדה הישוב והתחיה, – היה הדבר קשה בעיני אז"ר. היאך אדם מונה את שבחי עצמו? בשבילו היה שכר מצוה –מצוה. הרי לכך נוצרנו, ומה רבותה יש בזה? בפחות מזה הרי זו מעילה בפקדון אשר נמסר לידינו מאת הבורא, ומידינו יידרש, ועתידים אנו ליתן את הדין.

וכך יוצא, שבכל־זאת היה קצת מן האופי המסובך. נשמתו הגיעה במצבים ידועים לשיא מוסרי וביחד־עם־זה נשאר חסיד פשוט ובעל־מלאכה פשוט. גילה לעצמו ולנו את הרב קוק זכרונו לברכה ועמד על עריסת ‘אחדות העבודה’ וה’הסתדרות'. השכים בשבת בבוקר למנין ראשון בבית־הכנסת והלך אחר־כך לועידת־פועלים, ששם לא נשמרה השבת כהלכתה. כתב מאמר המביע את צערו על שביטלו במכתבים לכתוב בראש ‘ב"ה’, והביע שאיפות של תיקונם בשטח ‘השכר והעונש בחינוך’. ובין כך ובין כך הגיע בכל־זאת לעבודה ספרותית שיש בה במשהו מן הנצח: תרגומו לספר בכר. אולי לא ידע את לשון הטקסט במידה מספיקה, אולי לא היה בקי במידה מספיקה במקורות של בכר. אך על כל זה מכסה האהבה ומכסה המסירות. נתגלה לו כי מצא באר מים חיים והוא דבק בבאר זו ועשה את מלאכתו בהתלהבות פנימית שלא ידעה לאות. ודאי ידע את האושר אף בעבודתו הספרותית־המקורית גם בציורים הקטנים וגם בסיפורים הגדולים מן החיים ומתולדות־ישראל. אך אושר שלם, אושר עילאי הרגיש בודאי בעיקר בעבודת־התרגום של בכר. גם החומר כשלעצמו, גם אישיותו המזהירה של בכר וגם נשמתו החסידית־הפשטנית של אז"ר – הכל התאחד לחוט משולש הרמוני, שזוהר ההצלחה שורה עליו. אשריו שזכה לכך. והוא זכה עוד למשהו: ללוויה פשוטה, לוויה יהודית, בלי תרועות, בלי קהל עצום, הצועד כמו בצרמוניה חיצונית, ריקה, ללא שיתוף הנפש, בלי ערימות של פרחים ויתר השטויות, שדבקו בהן בני הדור הזה. במותו כמו בחייו. הצנע לכת. לאו כל אדם זוכה. והלואי שיזכה עוד לסוף־פסוק: מצבה פשוטה. על זאת יתפלל כל חסיד.

(כפר עציון, ט"ז בתשרי תש"ו)

בפעם הראשונה והאחרונה אין אנו מתחשבים אתך, מטרידים אנו אותך בעטינו, במה שבלבנו ובמה שבפינו.

בחייך לא ערכנו לך חגי יובל, לא הכאבנוך בדברי תפארת; במותך נשאנוך דומם אלי קבר, אף על פתחי־קברך עמדנו דומם, באין מלה בפינו.

בא הדבר האחרון, המסיים, כמו שהיה מחויב ומוכרע לבוא, כמו שנסתמן והוכרע בשמי שמים לפני רבואות שנים.

התזכור, ברנר’קה, את פרעות אוקטובר בימי לונדון שלנו? ביום בוא הידיעה על אודות הריגת הקרובה אליך? חרש נאבקת יומם וליל, באין מלה בפיך.

‘כה אמר ד’: צו לביתך! כי מת אתה ולא תחיה'.

תמיד, ברנר’קה, תמיד שמעת את הציווי המוחלט הזה, תמיד ותדיר נאבקת בו ותמיד ותדיר התכוננת לו; ועתה הנה בא, אדיר ונהדר, כמו שהיה צריך לבוא!

איזה סיום הרמוני! איזו מיתה יפה! איזה קידוש השם! איזה קרבן ההוויה! איזו טהרה!

ברנר’קה! ‘ספר ההתלבטות’ קראת לספרך האחרון וגם ‘שכול וכשלון’. רבים ניכוו מאש־צרבת אשר בו, המלחכת פצעים ומדווים. אך ביום־מותך הובלט הכל, גם השכול וגם הכשלון. עתה ידי רופאים רבים מסוגים שונים מחטטים בפצעי־נפצעים ומדווי־עם. רק ההתלבטות, התלבטותך פסקה. עתה אתה תנוח. עתה אתה מספר כ“ג או כ”ד בשורת־הכבוד, בשורת־המנוחה הארוכה. ‘פטור נו’. הלא זוהי מלת־הקריאה של חיים חפץ בסיפורך!

יוסף חפץ וחיים חפץ. יוסף וחיים אחים. יוסף וחיים חד הוא – יוסף חיים ברנר… מן הסיפור ב’המעורר' שנה א' עד סיפורך האחרון איזו דרך ארוכה! איזה התלבטות תדירית! איזה טיפוס בשלבים ללא־הפסקה! איזו התאמצות הכיוון וההבטה! איזה חיסון הביטוי!

ברנר’קה! יש ויש בינינו אלה היודעים את יצירתך החדשה להרצאה וסגנון בעברית. התזכור את שיחותינו ואת צחוקינו על אחד המשפטים ב’מא' עד מ‘?’ והנה ענין זה הולך ונשנה ב’שכול וכשלון'. אך בינתיים מה רב השינוי!

והתזכור את מות ארנולד קרמר? את חזון אביו במחזה האחרון? דומם ישבנו ותרגמנוהו ושנינו נרגשים היינו מרוממות־החזון. והנה בא גם החזון הזה. ברנר’קה! ההר עודנו עשן, גועש ומקיא את לבתו הקודרת והזועפת.

קוֹל עַל שִׁבְעַת הַשְׁפָיִים

רִנְנַת הָעַרְבָּיִם.

עוד החניתות מושלפות, עוד משחיזים הסכינים, עוד מתכוננים לטבח. ובפנים גדולה המבוכה, העניים צועקים ללחם, כל המוחות, כל הלבבות, כל הידים עסוקות. לא עת־הערכה עכשיו. זאת מלאכת־הדורות הבאים.

סמל לנו דבר־מותך. לא מיהרת להמלט, לברוח. מעל לשמירת־החיים שמרת את אורח־המוסר. תמיד ותדיר פחדת מפני המות, ובבואו – לא ידעת פחד.

ברנר’קה! מסביב לקברך נאספו המונים. בחזון־לבי ראיתי מסביבך את אבותיך, את אחיך ואת אחיותיך, החיים והמתים. מסביב לקברך חזיתי את המון ידידיך, את האנשים אשר רעו לך בחיים ובספרות; חזיתי אותה, אשר ילדה לך את בנך־יחידך, אשר בו הגית כל הימים; חזית את חבריך־ידידיך, המדוכאים והמנוצחים, אלה אשר אכלו בפועל את פתך ושתו את מימיך ואלה אשר פרשת עליהם את כנפי־טליתך, את בת־שירתך, לחמלה עליהם. כולם תפילה אחת בפיהם: נוח בשלום על משכבך! עתה אתה ברוך אלהים!

פסוקי־אבל

מתוך המערכה האחרונה ב’מיכאל קרמר'

אנו מתלבטים בדברים פעוטים וחושבים אותם למי־יודע־כמה־חשובים, אנו מרבים לדאוג להם, נאנחים ונאנקים, והנה יבוא הדבר הגדול כפתע־פתאום, כנשר יטוש אלי להקת־אנקורים.

בשעה שהדבר הגדול בא בחיי־האדם מיד כל הקטנות מתנדפות כעשן. הקטנוּת מפרדת, הגדלות מאחדת. רצוני לומר: כך צריך להיות.

המות – זהו לעולם דבר גדול. המות והאהבה.

המות פותח שערים לנשגב. רואה אתה, כאן ישח האדם, אולם מה שמביאנו עד דכא – נעלם הוא ושגיא גם יחד.

על המות הוציאו שם רע, המות – זוהי הצורה הכי־רכה של החיים; זוהי יצירה גדולה של אהבת־נצח. אומרים: עזה כמות אהבה. אך סרס את המקרא ואמור: רך כאהבה מות.

הנה מעט יין לסעוד לב. נשתה נא, נביא נא קרבך־נסך! נאמר נא ל’חיים' איש לרעהו בשקט! זה השוכב שמה, אני הוא! אתה הוא! הוד־רוממות הוא! מה יש עוד למי־שהוא להעיר על זה?

כשהוא הוכרח להשאר שוכב שם, אלה היו לי השעות הכי מרות. באותה שעה, שהדי במרומים, – ההיה זה זיכוך־הנפש אם לא? – לא הכרתי את עצמי. באותה שעה התלוננתי מרה: לא פיללתי כזה מעצמי. העזתי והטחתי כלפי מעלה. –

* * *

אנו בעצמנו איננו יודעים את נפשנו. אני לעגתי לאלי, כעובד עץ ואבן, ודרשתי את עצי־אלי למשפט: כל הענין נדמה לי לשחוק השטן, להמצאת שדים; המצאה נבערה, נלעגה ונאלחה ותפלה ורעה.

התבונן נא אל הרשימות האלה: כאן נאספו יחדיו כל מעניו. כולם פה, כולם, כפי אשר ראה אותם. ולו היו עינים לראות.

מה ידעו הם ממנו, אלה הפוחזים וריקים, אלה בולי־עץ בצורת־אדם? מה ידעו הם ממנו, ממני, מיסורינו? ברדיפותיהם הביאוהו עד חרמה. הם המיתוהו מות־כלבים. ככה עשו הם, זה רשאי אני להגיד. אך מה יכלו מה לעשות לו? אדרבה! גשו הנה, רבותי! הביטו אליו והעליבוהו נא! גשו נא ונסו – התוכלו? הנה חלף הדבר! מה טוב משכבו פה! טוב! טוב!

מפני מה שותתים הלבבות דם ולדפוק לא יחדלון? מפני שהם מוכרחים לאהוב. השאיפה לאחדות היא בכל, ויחד עם זה תרבץ עלינו מארת־הפירוד. אין אנו חפצים לאבד כל־שהוא, והכל הולך לאיבוד מאתנו. הכל בא וחולף!

אי נמצא חופנו, איזה מחוז־חפצנו? למה נגיל לפעמים אל אשר לא נודע? אנו הקטנים, העזובים במרחק־יה, כאילו ידענו לאן אנו הולכים. גם אתה שמחת אלי גיל! ומה ידעת? מצהלות־הארץ לא המה! – שמי הכהנים לא המה! – זה אינו וגם זה אינו, ומה איפוא, מה זה יוכל היות, לאחרונה?

אור־לא־מזה

והיום מלאו שלש שנים למותו של כהן במקדש הספרות: למותו של י.ח. ברנר. היו גם אז ימי־פסח נהדרים, אלא שנסתיימו בטראגדיה זו, ברציחת ברנר וחבריו. ראיתיו לאחרונה כשבוע ימים לפני המעשה. דמדומי־ערב ברחוב נחלת־בנימין מול ביתי. הוא היה לבוש בגדים שחורים מתוקנים, שלא כדרכו, זקנו גדל ונעשה עבות, ההליכה היתה אמיצה, אבל מעורבת משהו של חפץ ההתחמקות וההשתמטות מעיר ומתים. על פניו היה זרוע אור בלתי־רגיל. נפעמתי ולא יכולתי לדבר דבר. חלפתני ההרגשה: אור זה כבר הוא לא מעולם זה. והיום לפני שלש שנים בא יום־פקודתו. על האבטומוביל, שנשלח להצלתו, לא עלה. לא היה כל נימוק להינצל לבדו. הרופאים ציינו, כי מת באשר דם־לבבו נשפך לתוך מעיו. לאמור: הוא מת בדרך אשר חי בה.

סלחה לי, רעי אחי, באשר הנך, באשר הנני. סלחה גם לרוצחים, שליחי החומר והשטן. לא ידעו אלה את מי רצחו; ואולי לא ידעת זאת גם אתה.

* * *

[כ"ג ניסן, תרפ"ד]

שנתיים: תרס“ו – תרס”ז

להתלבטותו של בעל ה’מעורר'

באחד הימים, ‘בין כסא לעשור’ בשנת תרס"ו, ביום הראשון לשבוע, ניגשה ספינה פשוטה לעיר לונדון, ובספינה גם אברך אחד מילידי־גליציה, אשר עשה זה עתה מספר שנים במטרופולין של גרמניה וגם בשדמותיה.

עודנו עומד עם הספינה ליד גשר גדול, תוהה ומשתאה מה גורל מינה לו אלקים במטרופולין זו של העולם, והנה הוא רואה, לתמהונו הרב, כי המלתחה אשר לו, השוכנת לה במדור התחתון, נפתחה, ואיש זר, גבה־קומה, מראה ג’נטלמן, הוציא חרש מתוך מלתחה זו, דוקא מזו, חוברת של ירחון גרמני אחד, ‘אלטניילאנד’, ונעץ את עיניו בה.

ברדתו מן הספינה התפלא לראות, כי עגלות לא חיכו לספינה ליד הגשר וגם פני טראם לא נראו בכל הסביבה, בקושי השיג אותו ג’נטלמן ‘עגלת סוס אחד’ לאחת הגבירות, אשר ההליכה העירה קשתה עליה עד־מאד. על שאלתו של האברך: המבלי אין עגלות בלונדון עלינו ללכת רגלי? ענו לו, כי יום הראשון יום־מנוחה הוא גם לעגלונים וגם לפקידי הטראם.

ברגל נכנס, איפוא, האברך (נקרא לו פה, לרגלי המלאכה אשר לפנינו, בשם יהושע) בשערי לונדון המעטירה. הוא התפלא בו ביום על המנוחה השלימה, השוררת בעיר הגדולה לאלקים, כאשר לא התפלא אחר־כל על התנועה והתשואות. משום־מה קמה ונתעוררה בזכרונו העיירה שלו ביום שבת ומועד. ועוד דבר אחד בלט בו ביום, כאשר לא בלט במשך שנים בברלין: עניות, בטלה, חוסר לחם, דלת־העם; בתלבשתו ההמון ניכר.

כאשר טייל אחר־הצהרים ברחובות והשמים היו קודרים ואפורים ואשה לבושת־שחורים ישבה לה ברחוב ליד פסנתר וניגנה מזמורי־תהלים ואיש לבוש שחורים עמד על ידה וליווה אותה בקולו, גדלה תמיהתו עוד יותר: הזאת לונדון? היום כפורים זה ללונדון? עכשיו, רק עכשיו הרגיש, כי נותק מרחובות־ברלין, הרגיש את ההבדל העצום שבין יושבי־היבשת ובן יושבי האי הבריטי.

ההיה זה בימי חנוכה? ההיה זה קודם? דבר אחד זכור: דוברי־עברית בלונדון סידרו אז, תחילת תרס"ו, נשף ובו קרא ש. ב. מקסימון את ‘טוביה החולב’ של שלום עליכם. הנשף משך אליו קהל של עשרות אנשים, שישבו בחדר לא־מואר ביותר והקשיבו בקורת רוח לקול הקורא.

באמצע הקריאה נפתחה הדלת ופנימה פרצו צעירים אחדים, כשליש של תריסר, כשפניהם משולהבים במקצת וכשכל הבעתם היא עזות־דקדושה, מעשה־ריבולוציונרים. ‘פועלי ציון’ של לונדון, ראשית תרס"ו.

המורה לסק –כהן (האח הבכור) לחש אז באזני האברך, שישב על צדו: ‘זהו ברנר’. ‘איזה?’ ‘זה בעל הקאשקט השמוט והעינים הבוערות’. האברך נעץ את כל עיניו במדובר, נדמה היה, כי לא רק עיני המדובר בוערות אלא גם מצחו; כי הוא כל כך זר, רחוק, מכוכב אחר בהחלט, נדמה היה כי לעולם לא יקרב זה אל זה ולא ידבר זה עם זה.

אך בהיות עוד שבוע, אחרי הצהרים, ובהכנס יהושע אל אולם המקרא אשר לציונים באיסט אֶַנד בלונדון מצא את האולם, סמל העניות, כמעט ריק, ואולם ליד שולחן ארוך, באמצע השולחן וקרוב לחלון, ישב ברנר. והפעם היתה הבעתו אחרת לגמרי, כפופה, מלאת־סבל, אחד משלנו, כאחד היהודים, פנים עדינים, כמעט ליריים.

יהושע העז, איפוא, להיכנס אתו בשיחה. דברי ברנר היו נוחים, כמעט מתוקים. בשמעו מאיש שיחתו, כי הוא בא מברלין שאלהו על הסופרים העברים אשר שם, על הגדולים ועל הקטנים כאחד. כאשר שאלהו גם על יהושע רדלר, ענה לו איש שיחתו: ‘כמדומני, שהוא כעת באנגליה’.

עיני ברנר אורו לרגע והוא אמר: ‘אני מבין. אופקים חדשים נגולים לפני’.

בו ברגע נכרתה ברית ידידות, ברית ‘המעורר’ בין שני אנשים רחוקים וזרים, כמו משני כוכבים.

לאמור, אותם ה’אופקים' היו – ענין הוצאת ‘המעורר’ שהיה מוחלט כבר מקודם, ואף פרוספקט קטן היה מודפס כבר וגם דבוק על הדלת באותו אולם־המקרא. נסיונו של יהושע לשנות את השם לא הצליח. הוא שאל בהיתול: ‘מדוע המעורר?’ מדוע לא התרנגול? ברנר ענה: ‘אין המובן: התעוררות מפלגתית, אלא התעוררות אנושית, התעוררות האדם’.

ענין ‘המעורר’ היה מוחלט משכבר. אלא שהלב, לבו של ברנר, היסס. הוא יחידי על האי הבריטי. הקשר עם היבשת, ביחוד עם הרעים היקרים כנפש, עם גנסין וצייטלין ועוד, רופף: אין בטחון להשיג מהם מפרי־העט. הלב היסס ופיקפק. הוא דחה את ההתחלה מיום ליום.

ויהושע רדלר זה, מה היה טיבו בספרות באותם הימים? מה כוחו ומה העזרה אשר יכול היה להושיט? ברנר קרא את רשימותיו ב’לוח אחיאסף' תרס"ג. לאחר־כך, בהיותו בצבא ורחוק מישוב יהודי ובקראו מודעה, כי בלוח של באַדר נדפסה רשימה ממנו, ביקש מאת ידידיו לשלוח לו את לוח באדר, אך ורק בשל רשימה זו. זאת סיפר תיכף ליהושע אגב לוויה לחדרו, אחרי פגישה ראשונה, כדי לפשפש בניירותיו ולראות, מה יש להוציא מהם בשביל החוברת הראשונה. ברנר אמר אחר־כך, כי איש שיחתו עשה עליו בפגישה ראשונה רושם של ‘צורבא דרבנן’. פעמה התקוה בלבו של ברנר, כי פסק מהיות יחידי על האי. כי יהושע זה יהיה לו לעוזר נאמן בעבודה אשר הוא אומר לעשות.

וכך אורו עיניו לרגע באותו רגע. –

קרבו הלבבות זה לזה.

לא היו שבועות מעטים והחוברת הראשונה כבר היתה מוכנה בדפוס. שום דברי פרוגרמה לא נאמרו בראשה. אך אז קם אותו יהושע בבוקר וכתב עמוד אחד בשם ‘אל הקורא’.

באותו עמוד נאמר:

'יש פה איזו תשוקה לברוא יציר ספרותי חדש. וישנה גם אמונה שיעלה לברוא אותו ושבקרב הימים יפכה איזה זרם חיים חדש בלבו של “הקורא העברי” ועוד יותר: כי אותו זרם יעבור את הגבול הצר שלנו וכו".

‘מהו אותו היציר החדש, שאתם אומרים לברוא? מה שמו כי נדע?’. אין אנו רוצים לקרוא בשם לדבר שעדיין לא ראה אור־חלד. כך היא דרכה של יצירה: בתחילה מתרקם איזה דבר בעומק־הלב, בחשאי, בסודי־סודות, ואחר כך באים לרוב אחרים ‘וקוראים שמות ועושים אטיקטות’.

ועוד נאמר שם:

‘וממשמע שהמעורר יהיה לאי, למצודה בודדה של מספר אנשים עברים; של אלה הרחוקים זה מזה מרחק־יה ורק דבר אחד מאחדם ומאגדם – יום מחר’.

ו’זהו הפלא: אף על פי שכל הכוחות הצעירים האלה קונקורנטים נלהבים ועזים הם בנוגע לאותו “יום מחר” וכו' – בכל־זאת הם מתכנסים בצוותא חדא, מדברים בנחת ובענוה, או גם בחום והתלהבות. ואין פרץ ואין צוחה'…

בכתבו את העמוד הזה, הרגיש בעצמו מעין התפנקות, כילד שמדבר אל חיק־אמו. לא נכחד, לבשתו, כי גם דמעה נשרה מעינו. בהביאו את העמוד אל ברנר הלך זה וקבע אותו, מחוסר מקום בחוברת שכבר נדפסה, על העמוד הפנימי שבמעטפה.

הלבבות קרבו זה לזה.

סתו תרס"ו. אחרי פרעות אוקטובר באיזו מאות ערים. גדל החורבן. פסקו העתונים העברים, ‘הצפירה’ בווארשא, ‘הזמן’ בווילנא – הלז הדפיס עוד יום־יום באותיות גדולות: ‘ליהודי רוסיה עוד לא ניתנו שווי־זכויות’ ונשתתק ונאלם ונעלם. פסק ‘השלח’, פסקה המלה העברית. נדמה היה כי הכל אבד; נדמה היה, כי עלה מבול על הארץ ושטף את הכל. כי לשוא היה עמל מחיי־העברית ומחזיקי־העברית.

באותה שעה יצאה החוברת הראשונה של ‘המעורר’.

שני אנשים עמלו בה. המבול שוטף את הארץ ושני אנשים, כאילו בונים תיבה קטנה למלה העברית, מחזקים תורן קטן, מרימים נס ודגל ושולחים אותה על פני המים.

דבר־מה קשר את שני האנשים האלה. החיבה לעברית. חיבה מיסטית אולי. למעלה מן ההגיון, מחוץ לניתוח השכל. חיבה לוהטת, בוערת בפנים. חיבה שמצאה ביטוי בכל מה שנכתב אז על ידם באותן חוברות ראשונות. חיבה שהביאה את ברנר לכתוב אז על אחד־העם: ‘שא ברכה, המורה’! שהביאה אותו לכתוב את פרקו על מנדלי ועל אחרים; שהביאה אותו, בהופיע אז גליון א' של ‘העולם’, לכתוב בהמעורר: ‘הגליון עושה רושם אדיר’ ושהביאה אותו לכתוב אחר־כך במכתב: “העולם” מתנוונה, וי, אין לנו ספרות'!

ועוד דבר־מה קשר את שניהם; התוגה הגדולה.

פרעות־אוקטובר פגעו ישר בברנר. אחד מקרוביו, כמדומני, נרצח אז, ‘באותם הימים השחורים’. ונרצחה, הה, גם אותה חוה.

ברנר בוש להגיד ליהושע, מה היתה לו חוה זו, הוא סח לו: אחותי נרצחה.

הוא התאבל עליה שבועות וירחים. מראהו אז היה כמראה איוב, דומם ובודד עמד על־יד תיבת־האותיות וסידר וסידר, ומלה לא הוציא מפיו, השערות היו פרועות, המחשבות היו פרועות, מקרב הגויה בער ולהט, להט ובער.

אך לא פחות בער ולהט הכאב הכללי. הוא סידר מחברת גדולה כמעט אך ורק, כדי לשלחה לידידים אחדים. ביחוד לצייטלין. ‘מכתב ארוך כתב אליו’. שמץ־מה מהמחברת זו חזר ונדפס ביום־השלושים למות ברנר ב’הארץ‘. צייטלין אז ביטא ב’הזמן’ את כל התמרורים של ‘אותם הימים השחורים’.

ידידו עמד תחת השפעתו, תחת השפעת בשורת איוב. וחוץ מזה השפיע עליו אקלים של לונדון, ימי סתיו, גשמים מטפטפים בלי הרף, מלכלכים הכל. רחובות, מסדרונים, עד פנים החדר, פתי שלג נמסות תיכף, ערפל, ערפל. מראה־אבל למנורות הדולקות ברחוב גם ביום, תוגה.

לידידו היה זה התור היחידי בחייו שהרגיש את עצמו ‘סופר’ במשך ירחים. לא כמי שכותב או רושם אגב־אורחא, בהיותו רתום בעיקר לקרון אחר. הוא השלים אז עם הרעיון של כתיבה למשך חצי שנה, עד אשר יבוא ‘אביב־קודש’. הוא כתב באיזו רצינות כאדם העושה את עבודתו הוא. ככהן בבית־מקדשו. הוא העניק כמה רשימות לכל אותן חוברות ראשונות. ישנן שורות, שעלו לו אז בחצאי־ימים, בימים שלימים, בצער־שבלב ובצער־שבמחשבה. אז גם צמח הצורך להתכסות בעלי־פסידונימוס.

הידידות היא מסודות־הבריאה. את האהבה ניתן לנו להבין, אך לא את הידידות: היא גדולה מן האהבה, היא נשגבה ונסתרה ממנה.

מהו הדבר המקשר לבבות של שני גברים? משום מה הולכים בקלין וגוטפריד קלר שעות כדי להפגש לשעה אחת, בלי אשר ידברו דבר? וכמו־כן: משום מה בילה ידידו של ברנר יום־יום שעות רבות בחדרו של זה, בלי אשר דיברו דבר?

הם היו לידידים ולאחים, בלי אשר דיברו על זה, בלי אשר נפגשו לסעודה משותפת, או אפילו לכוס תה משותפת. יהושע נמשך יום־יום לחדרו של ברנר, וזה התגעגע לכתב־ידו. הוא סידר בעצמו את כתב ידו של ידידו. ויש אשר אגב סידור ואגב קריאה ידע פיסקות ארוכות על־פה. הוא היה לידידו קורא נאמן. קיבל באהבה כל ביטוי מוצלח, כל סידור טכני שעלה יפה.

במשך אותם ימי החורף יש אשר זרחה גם השמש לרגעים. בזכרונו של יהושע נדמה היה, כי זה היה כחמש פעמים.

גם על פניו של ברנר יש אשר זרחה השמש. למרות הכל, כחמש פעמים.

חג היה בבוא מכתב מאורי ניסן. בשורה מעולם אחר, מאקלים נפשי אחר. אבדו המכתבים האלה. אך אז היו בחינת זריחת־השמש תחת שמיה הקודרים של לונדון.

מעטים ביקרו באותו חדר. אך כל ביקור שינה מעט את הטמפרטורה. נזכיר שמות אחדים. הפייטן למד שפירא, הוא הצטלם עם שנינו. צנום היה וקולו קול־צפור, בעל נשמה עדינה־עמוקה. ז. ב. מקסימון, ישב לו ישיבת שור־הבר וריח לו של ‘טוביה החולב’, מי שעתיד לכתוב מסות ומחקרים כבדי משקל. יעקבי הגבוה, איש־המפלגה, החייל המסור, בעל הקו הישר והקול המדרדר. בא מחוץ־לארץ שמעון השתקן. ואותו מאיר השחור. איה הם, השניים?

היה ענין גם במכתבים אחרים, אלו של ז. י. אנכי, של מ. בן־אליעזר, של שטיבל. קטעים ממכתביהם נדפסו על מעטפות החוברות, בחינת נס להתנוסס. בימי מבול שוטף.

אפשר שבאמתחתו של יהושע שמור עוד מכתב אחד, זה של אבשלום פיינברג, יהושע זכר לו חסד המכתב הזה עד יום מותו הטראגי.

נקשרו חוטים עם ארץ־ישראל העובדת. בא כרוזו של ויתקין. מנחם גנסין היה האמבאסדור.

והיו ענינים מצחיקים. פעם קרא ברנר בעל־פה פיסקה אחת מאמרו של ידידו ‘נצנים’, זו שמתחילה במלים ‘עולמך שומם’. כהתימו לקרוא פנה אל ידידו: והאם יודע אתה בעל־פה פסוק משלי? כן. ‘ודמי פאראשה כבר שילמת?’ מתוך ‘מא’ עד מ''. ברנר פרץ בצחוק.

זרחה השמש ובאה השמש. בבוא רפורטר אנגלי ‘להתראיין’ עם ברנר ולשאול לתולדותיו ולמגמותיו, דחה אותו בשתי ידים, והיה אומלל עד מאד. קשה לתאר את מראהו באותה שעה.

כיון שהגיע ‘אביב־קודש’ יצא הידיד אל לונדון. ברנר נשא עמו את תרמילו לתחנה, השתער עליו ונשק לו.

הידידות ארכה שנים על שנים. יש שנחלשה ויש שנגולו גם קונפליקטים, אך לידי שנאה לא נהפכה.

ובאה הפגישה האחרונה.

זה היה פסח תרפ"א.

ברנר בילה בירחים האחרונים בסביבות ים־כנרת. לימי־החג עלה לתל־אביב, אך גם שם היה נחבא אל הכלים, מחוץ לעיר. מקום ביתו היה כמעט סוד.

אך באחד הערבים צעד בכבדות על המדרכה ברחוב נחלת־בנימין, היה לבוש שחורים וזקנו היה מלא ועבה. יהושע טייל מעדנות, וכך נפגשו.

‘התכנס אל ביתי?’

‘לא, כמדומני שלא’.

והלך לו.

רוח יהושע נפעם בקרבו, הוא הרגיש מעין זר־אורה מסביב ליוסף חיים. חלפה אותו הרגשה מיסטית, כי המדבר אינו כבר מעלמא־הדין, כי הוא כבר בן עולם אחר.

יהושע לא יכול אחר כך להוציא הגה מפיו במשך כמה רגעים. נעתקו מפיו מלים. מי מילל לו אז, כי לפני תום שבוע ישא הוא את ארונו של יוסף חיים לבית מועד לכל חי?

מי ישקע ברצון בזכרון הימים ההם? באותם הימים, נתחרש ידידו. אמנם חוש־השמע שב אליו. אך עוד ירחים אחר־כך, בלכתו יחידי בדרך, יש אשר הדמעות פרצו מעיניו. מתוך צער, מתוך תמרורים וכעס.

[תשרי חשון תרפ"ו]

בחייו ובמותו

כבר הדגישו: ברנר היה המצפון הספרותי. כשהיית כותב, היית חושב מניה־וביה: מה יאמר ברנר. איך יקבל את דבריך. מה יהלל (וברוב עונג, כאילו כיוונת לגרום בייחוד לו קורת־רוח) ומה יחלל (וברוב צער, מתוך הרגשה פיסית כמעט בפגם היצירה). הוא היה הסופר, האיש המהפך את המאורע־שבחיים למאורע־שבאותיות. האיש השוקל במאזנים כל מאורע שבאותיות. הוא קרא הכל. באותם הזמנים, שכל כשרון חדש נתגלה בראשונה על דפי העתונים היומיים, היה הוא מכיר כל צעיר מתחיל, המבטיח ומקיים או שאינו מקיים. ולא רק בספרות יפה. יחסיו אלי נבעו גם־כן משורש זה. בהיותו עוד בצבא ורחוק מתחום־המושב, הוא מזמין את ה’לוח' של גרשם באדר בגלל שמצא, במודעה על התוכן, את שמי בין המשתתפים. הוא קרא כל ספר וכל קונטרס. הוא גם רשם לו את רשימותיו כמעט על כל ספר ועל כל קונטרס. הוא היה המצפון החי שבספרות, איש המאזנים. (שינוי חל בסוף ימיו. אז חדל לקרוא הכל. כשאמר לי, שלא קרא את ‘בית תבנה’ של ברדיצ’בסקי ב’מקלט‘, היה הדבר חידוש גדול בעיני. אפשר שזה היה קשור עם נסיונותיו ב’אדמה’: לעזוב את דרך־המלך באמנות־הסיפור ולתת את רשות־הדיבור לאיש־ההמון, לעובד. לנסות להגיע בדרך זה לשכבה חדשה של שרשים).

הספרות היתה תוכן־חייו. אמנם, לכאורה, הספרות, כפי ההגדרה של הרצל בעמוד הראשון של ספרי הימים: הספרות לא ‘בתור עצם המטרה, כי אם רק בתור שירות למה שלמעלה ממנה’. מתוך־כך הנימה הפובליציסטית החזקה גם בסיפוריו. ידו בכל. מתוך כך קביעת יחס של אהבה ואיבה גם על־פי ההשקפה והכיוון. מתוך כך רב צערו, כאשר היה צריך לסדר ב’המעורר' את דברי־השבח שלי על ביסמארק. (לאחר ימים ושנים חזר מדעתו זו בשיחה־שבעל־פה. הודה, שלא הבין את מהות היצירה הגרמנית גם בהופעתה הציבורית. יעקב רבינוביץ עמד על הקו הזה באחד ממאמריו ב’תקופה'). אך בשורה הראשונה עמד הצורך בדברי־ספרות הגונים. אם יצא הגליון הראשון של ‘העולם’ בתוכן משופר – היה מאושר. אם ירד אחר־כך הגובה, קרא בצער: וי, אין לנו ספרות.

הוא היה גם עורך־מלידה. לא על כל מה שערך כתוב שמו. היה גם זה צורך־שבפנים. רק שב, כתום־המלחמה, לתל־אביב ורק השיג שכר־סופרים בעד תרגום ‘החטא וענשו’, ומיד הוא מוציא חלק ששי של ‘רביבים’. ידע, שהכסף ירד לטמיון – ואף־על־פי־כן. לא בא מתוך אסטניסות יתירה לידי שיתוק הפעולה. הוא ביקש חומר מעולה, אך הכיר בגבולים ובתנאים. די לו, אם הוא נותן את המכסימום האפשרי. היה גם בזה מן ההכרה: הספרות לא בתור צעצועים ליפי־רוח מעטים, כי־אם בתור מזון לעם. הקשר הטבעי שיש בין היכולת הספרותית של הדור ובין הצרכים הרוחניים של הדור.

אזכרה שיחה קלה וגם היא מציינת. באחד־הימים עלה בדעתי לתרגם לעברית את הרשימה של ניטשה על סוקראטס. אך ברנר דחה רעיון זה. הלא תבין, אמר לי, כי ניטשה אינו מדבר אל דורנו אנו. הוא מגביה קולו יותר מדי. הוא אינו יודע את השקט שבדברים, את ‘קול דממה דקה’ שבהם, קראתי שוב את דברי ניטשה והסכמתי לדברי ברנר.

לכאורה, יש בזה סתירה. לכאורה, היה גם ברנר מן הצועקים מעצמת־הכאב. אך הבין גם את הדממה ושאף אליה. אותם הרגעים שהוא מגיע אליה בסיפוריו וציוריו, או גם בהערכת אחד מגדולי השירה והספרות – הם נקודות־גובה בעבודתו. אז השיג את שאיפתו.

הוא הרגיש תכופות את הצד החולני שבעצמו. ביילין ראה בזה מעין פינוק עצמי. לאמיתו־של־דבר, היתה בזה הרגשה קודמת לתורת פרויד והבאים אחריו.

כמדומני, ששמונה חדשים אחרי מותו שבה ירושלימה מחוץ־לארץ מי שהיתה אשתו. לא היו ימים מעטים ובאה ירושלימה גם אלמנת יצקר, שאתו יחד ובביתו נהרג ברנר. אלמנה זו היתה טיפוס ברנרי מסויים: עצמת הכאב והצער עד כדי טירוף־הדעת ביחד עם זכרונות בהירים והערכה חודרת על האבדות. היא ידעה את ערכו של ברנר, את ערך בעלה, את ערך כל אחד מן הנרצחים, את הקדושה והטהרה שבהם. ביחוד היתה מאריכה לדבר על שץ ומצטערת על שלא ידעו להכירו ככל ערכו. ביחד־עם־זה היו חוזרים בתוך סיפוריה שני עגלים שנמצאו, שהיו יכולים לגלות את עקבות־הרוצחים.

היה צורך בכתיבת תזכיר והיה ברור, שאני צריך לכתוב אותו. שעות וימים הייתי יושב בין שתי הנשים האלה ומקשיב לפרטים ומאזין לצער. היו שעות קשות מאד. הייתי צריך רק לתרגם לשפת־האותיות את האשה מרת יצקר, והיה מספיק. זוכר אני, כי עמדתי בתזכיר זה בעיקר על מומנט אחד: על זה שהרוצחים לא הסתפקו ברצח, אלא שגם שדדו ובזזו כל מה שהיה ברפת ובחדרים – את המיטות, את השולחנות והכסאות, את התמונות מן הקירות. ואני עוררתי את השאלה: היתכן, שכל החפצים האלה ירדו שאולה, בלי שיהא אפשר לגלות את עקבותיהם? (אהה ברנר וחבריו לא היו בישופים אנגלים, אף לא סתם אנגלים. הם היו עברים, והיה צורך בשיווי־משקל, ולא נמצאו באותה שעה וגם לא אחר־כך רוצחים עברים לשם שיווי זה. ולכן אי־אפשר היה לגלות עקבות.) מר יעקובס, שהיה אז פקיד בהנהלה הציונית ותירגם יפה את התזכיר לאנגלית, אמר לי, כי קרא אותו ברטט וברגש.

רק גמרתי את כתיבת התזכיר, עמדתי לצאת לחוץ־לארץ. אך פה נפגשתי בהתנגדות של מי שהיתה אשתו. היא רבה אתי. היתכן? הלא צריך להיות משפט, ומי ינהל אותו? מי יעמוד לפני כס־המשפט ומי ינאם את הנאום, שצריך לזעזע את הלבבות? היתה לה תפיסה פרימיטיבית מעט: מעין מושג של גאולת־הדם. הרוצחים צריכים לקבל את ענשם. עמדתי וביארתי לה את הצד השני שבדבר. הטלתי ספק, אם זהו ברוחו של ברנר. אמרתי לה: למה הדבר דומה? לטולסטוי. שוי בנפשך, שרצחו את היותר יקר לטולסטוי, את הנפש היותר קרובה אליו מבנותיו. ושוי בנפשך, שהוא יודע את הרוצחים ויש לו עדים והוא יכול לפנות אל שופטי־הצאר או אל סתם שופטים. האם היה עושה כזאת? ברור, שלא. כי הנקמה אינה באה בחשבון. אף לא הגמול והעונש. כי האסון לא ימצא כפרה בהרג ההורג. כי לפנות לשופטים – זהו ראשית כל להאמין בשופטים. להאמין בודאות של משפט־צדק, בטחון שלא יהא משפט מעוקל ושלא יוצא להורג אדם נקי. ובתנאים של ארצנו בימים ההם חסרה כל ודאות כזאת. המשפט הוא ענין של שיווי־משקל, של חשבון מדיני, של תכסיס. לא הוא יחזיר לנו את המוסר העולמי שהופר על־ידי פראים.

הדברים נקלטו. היא הבינה את ההבדל שבין יוסף חיים ברנר ובין סתם יוסי דאיכא בשוקא.

לאחר זמן־מה, בהיותי כבר בחוץ־לארץ, היה מעין משפט. בשם הסופרים דיבר פיכמן. הוא עשה את שלו. אך כל הענין נגמר כמו ששיערתי מראש: בגיחוך.

אכן גם זה היה מגורלו של יוסף חיים ברנר.

[ניסן תרפ"ט]

לזכרו

עם כל התחדשות התנועה בספרותנו צף ועלה ממילא זכרונו. קראו לו זה עתה: ‘מורד’. קראו לו: ‘בונה’. כי הוא היה בבונים, אחד ומיוחד שבהם. אנו אשר אתו התהלכנו ראינו את הקו הזה כראש וראשון בתכונתו. הוא היה בעל אופי מסובך והוא, בכוח הניתוח העצמי החריף שהיה מיוחד לו, הכיר בזה, אך מעבר לכל סבך עמד יצר־הבניה, עמד חשק־העבודה. באלה נגאל. לא פסק מוחו, לא פסקו ידיו מעבודה. בימים של ערות ואינטואיציה כתב את סיפוריו ורשימותיו, בימים של ליאות תירגם, ביקר, ערך, עורר ותמיד ותדיר שש לקראת עבודת־חברים, תמיד ותדיר הכיר בעונג ובשמחה ביצירותיהם המוצלחות של אחרים, תמיד ותדיר הושיט יד־עזרה ושלח מלה מעודדת למתחיל, למנסה, לשואף. הספרות היתה הספירה המיוחדת, כמו יסוד־המים לדג. לא העמיד דרישות שאין למלא. לא דרש גאונות. דרש רק כנות, עבודה ישרה ותמה. תן את אשר בכוחך לתת, זהו הכל. הספרות היתה מקור אשרו ומעיין־צערו. גידולה של הספרות, של חבר־הסופרים, היה ממש ענין פרטי, אישי. ועתה, בהסתובב מחדש גלגל־הספרות בהיקף, שעוד לא היה כדוגמתו, מתעוררת בלי־משים השאלה: אילו לא נגזר מארץ־החיים כעת הזאת לפני מספר שנים, אילו נשאר בחיים והיה ממשיך ועובד בתוכנו – מה היה יחסו לכל התנועה הזאת ולכל הסיכויים האלה?

[י אייר תר"ץ]

בצל האילוזיה

אָדָם יְלוּד

אִשָּׁה קְצַר יָמִים וּשְׂבַע־רֹגֶז

כְּצִיץ יָצָא וַיִּמָל (איוב יד)

יעקב רבינוביץ הרצה בקלוב־פא“ן בתל־אביב על ברנר ופירסם את דבריו ב’מאזנים' כ”ב. נדמה לי, שזוהי הערכה נכונה. יעקב רבינוביץ הכיר את ברנר בחייו והעמיק את העיון בכתביו והשתדל לראות אותו כמו שהוא. הוא מתרחק מן האידיאליזציה המופרזת, שאין לה מצרים וגבולות. הוא יודע את הסוד הגדול, כי ברנר אינו זקוק לכל זה וכי דיו כמו שהוא. הוא אומר, למשל: ‘ריאליסטן היה, ונגד כל רצונות שלא במקומם וזמנם, ולכן נשאר בתקופותיו הראשונות מאחור’. ושוב: ‘השינויים בו חלו עם השינויים שבאו בחיים. הוא לא נשמע לרמזיהם, כי־אם להופעתם בתור עובדות. מה שלא קיבל עד אתמול, העריץ היום ונלחם לו’. לאמור: הוא לא היה חוזה־עתידות. הוא לא חש בבאות. הוא היה איש־העובדות, המציאות, הממשות שבעין. קרני־המישוש שלו היו נטויות בלא–יודעים כלפי העבר וההווה. מכאן הזעם והיאוש. דומה היה בנדון זה למנדלי מוכר־ספרים, לברדיצ’בסקי ולאחרים, שהיו גם כן ריאליסטים, אנשי־עובדות, ולא האמינו ברמזי העתיד. מנדלי כתב סאטירה על הרצל ועל הציונות, שלא הובנה בשעתה (‘לוח אחיאסף’ תרס"ג), וברדיצ’בסקי אמר לי וגם כתב את הדברים, שאין הוא מאמין בעתידות הספרות העברית (‘נתיבות’ בעריכת לחובר). אך ברנר היה צעיר מהם וניתן יותר להשפעה על־ידי נצנים ראשונים של העובדות החדשות. ניתן לשער, כי אילו המשיך בחיים, היה משתנה והולך עד שהיו לנו שני ברנרים, שאינם מתאחים אלא בקושי.

אך הוא לא המשיך. נפסקה השלשלת באכזריות שטנית. בא המות הטראגי. ושוב חידה. יעקב רבינוביץ מדבר גם בזה ועוד אשוב לדבריו. ואולם השאלה היא: האם בא דבר־המות רק מבחוץ ולא מבפנים, מפינות חבויות שבנפש? מנוסה זו, בריחה זו, הסתתרות זו, האם באו רק לשם חשבון הנפש? האם לא היה כעין כליון נפש טמיר לקראת זרועות המות? לקראת הנירוואנה? אודה, כי הרגשה מעין זו חלפה אותי בפגישה אחרונה, כשבוע לפני המאורע. הייתי נפעם ולא ידעתי את נפשי. דיברתי על זה באזכרה ראשונה בירושלים. רמזתי על זה ברשימתי למותו. ודאי, שאין שום ערובה לתחושה זו. היא עלולה לטעות. היא רק מספיקה להעמיד את השאלה לחוד חידה. אחר־כך קראתי בסיפור ‘הר הקסמים’ של תומאס מאן על הקנוניה המשוערת שבין החידקים שבגוף עם מאוויים כמוסים שבנשמה. אחר־כך קראתי בסיפור החדש של יעקב וואסרמן ‘אַטצל אנדרגאסט’ את האימרה הנועזה: אין אדם מת אלא אם רצונו למות…

יעקב רבינוביץ כותב: ‘קראו, למשל, את תשובתו ל:אברהם ואיברהים" של ר’ בנימין – וכנגד זה את הקטע המפורסם שלו, השיחה עם הילד הערבי, את הראיה הנסיונית האמיתית והריאלית שבראשונה ואת האילוזיה ההתרשמותית שבאחרונה, אילוזיה חביבה, אנושית, יקרה, אך אילוזית־רגע – שבעדה שילם גם בדמו. אילו ראה את החיים אז בעינו הפקוחה הקודמת, לא היה בא לגור במקום־ההריגה. יהודי בארץ־ישראל צריך לחיות בין אחיו'.

הקורא את הדברים האלה אפשר שיקבל מושג מוטעה מאותה רשימה ‘בין אברהם לאיברהים’. הוא יכול לחשוב, כי יש שם התעלמות מוחלטת מן המציאות ומאה אחוזים אילוזיה. הוא יכול לשער, כי שניהם, אברהם ואיברהים, נופלים איש על צוואר רעהו ומסיימים את שיחתם מתוך חיבוק וליבוב ונשיקות מאליפות. ולא כן הדבר. השיחה מסתיימת בדברים אלו של אברהם, שהם רחוקים למדי מן הפאציפיזם המוחלט: ‘אחת דע לך, איברהים: את מקומי זה לא עזוב. אנו שנינו נפגש מעתה, ברצוננו או בעל־כרחנו, יום־יום’. אלא שמתחדש שוב ה’אַפּל' אל החלק הטוב שבנשמת האדם: ‘ומוטב לשנינו שפגישה זו תהא ברצון גמור’. ושוב המוטיב הקודם. ‘אם גם כאמור, הלחם לא יפחידנו. נשמור את אזננו עבור אחרים’ (‘על הגבולין’, עמ' 158). ומענין פסוק אחר באותו ויכוח עם ברנר: ‘אין מרמה ואין אונאה ואין פלפול ביום־הדין, ביום אשר יקום האדם או הגוי לחשוב על הדברים כמו שהם’ (שם, 155), לאמור: אין אילוזיה… ובקשר עם זה: לפני ארבע־חמש שנים, בשיחה שהוקדשה לשאלה זו, הגדיר ברל כצנלסון את עמדתי אני כנובעת בעיקר מתוך אימת הקאטאסטרופה. אני, אמנם, הייתי מופתע מדברים אלו וחשבתי שהוא מקפח את הצד ה’אידילי' (כמו שכתב לי ברנר), האילוזיוני־החזוני, שבתפיסה שלי. ואולם דיים אם אנליטיקן חריף כברל כצנלסון יכול היה להגיע לידי דעה כזו. זה מוכיח, שלא הייתי נטול לגמרי חוש־המציאות. אדרבה, מפני שחשתי בזוועה שעתידה להתרחש, לפיכך עמדתי והזהרתי. אלא שלתחושה זו נצטרף גם החיזוק שבלב, שעל־ידי מדיניות רחבת־הלב ורחבת־האופקים אפשר להגיע לידי תוצאות אחרות לגמרי.

ומה היתה הרגשת ברנר בכל אלה? נדמה לי, שעל יסוד שיחות שבעל־פה ואיגרות־שבכתב (שהיו אז רצות בינינו הלוך ושוב. הוא אז בירושלים ואני בתל־אביב) עלול אני לתפוס את הדברים באופן אובייקטיבי. נדמה לי, שלהבנת עמדתו מספיקות ההגדרות של יעקב רבינוביץ בנוגע למציאות וחזון. ברנר היה מלא־עינים ומרובה חושים כלפי הקיים וחלש מאד כלפי המתהווה, כלפי חזון־העתיד. הוא ראה את המציאות הגדולה של הערבים, שהיא כבר עובדה קיימת, ולא ראה בתחילה את המציאות היהודית בארץ, ההולכת ומתהווית. הוא כתב אלי: ‘אומה גדולה, בריאה, מאוחדת־שפה וכו’ וכו' כהערבים, אפילו החלק שלהם בארץ־ישראל ובסוריא, שאינו עומד על מדרגה גבוהה – – מה הננו נגדו?' ואני כתבתי אליו: ‘אבל למה למעט את הדמות? הרי… והכינונו, בכל בטלנותנו, רשלנותנו וחולשתנו בשלושים שנה ארבעים ישובים חדשים. הרי הפכנו מדבר לגן־עדן. הרי מרחביה ודגניה וכנרת ומצפה ומגדל ופוריה ובן־שמן וחולדה אינם דברי אגדה (כל זה בד' שנים). וזה אך החילונו. לא. גם אנו איננו כמות מבוטלת לגמרי’. הוא ראה את הקשיים שבתפיסתי על אחדות שמית וכתב אלי: ‘עם הספרדים קשה לבוא בדברים ולהיות לבשר אחד – ועם הערבים הלא אין לנו גם שפה משותפת’. והוא לא חש, כי ההבדלים בין האשכנזים והספרדים עומדים להטשטש בתקופה קצרה־בערך וכי במקום שיש אחדות בשאיפה המדינית, אידיאל מדיני משותף, שם גם השפה אינה עיכוב. ראה ריבוי הלשונות בהודו (גם שם האידיאל המדיני המשותף הוא יצירה חדשה. בעבר לא היה, כנראה, כדבר הזה).

לאמור: כשאני קורא עתה אותו מאמר ‘בראשית’ על כל ‘מילואיו’ (הכל ביחד נכתב בתרע"ב ונתפרסם בקובץ ‘בינתים’ וחזר ונדפס ב’על הגבולין'), הריני רואה, כי כבר סרו ממני אז רוח התמימות ואמונת־אומן אשר היו בי עוד ב’משא ערב'. לבי ניבא יום מר. לבי ניחש לי, כי שומע לא יהיה לי וכי עתידים ‘להסיק את התנור’ ללא־מוצא. ואולם אצל ברנר היה הפרוצס להיפך. אני עברתי מאופטימיות לפסימיות והוא עבר מיאוש לתקוה. האם הושפע בזה, כמו באיזו ספירות אחרות, מדברים ראשונים שלי? אולי. אבל אין צורך בהנחה זו. הוא הושפע מן העובדות. גידול־הישוב לאחר המלחמה חיזקהו ועודדהו. ‘מה שלא קיבל עוד אתמול, העריץ היום ונלחם לו’. הוא ראה, שאין אנו עוד ‘כמות מבוטלת’. לעומת ‘ארבעים ישובים בשלושים שנה’ מלפני המלחמה צמחו הישובים לאחר המלחמה ככמהין ופטריות. לעומת מאות הפועלים מלפני המלחמה, לעומת העוני והדלות מאז, באו האלפים, באו השיר והתרועה, באו בני־הנעורים, בחורים ובחורות, באו בצעדים מאוששים. כל זה השפיע. אם כך – הרי אפשר לנסות דיבור אל הילד הערבי, אל ניצן העתיד. הוא יצא מספירת המציאות, הוא נכנס לאצטגנינות החזון…

יעקב רבינוביץ מדגיש: ‘יהודי בארץ ישראל צריך לחיות בין אחיו’. אני מבין את הדברים האלה במובן זה: היות ויש כאן ניגוד עצום, לכן אפשר על־ידי הסתה וארגון לחולל זוועת־פתאום. במובן זה יש בודאי בדברים אלו מן ההגיון. וצריך להוסיף: לא רק בארץ־ישראל. אשתקד טיילתי לכאורה שלוו ושאנן יחידי בחוצות ברלין ומינכן ונסעתי שם בקרונות־הרכבת בצוותא חדא עם אנשי־היטלר, כשאני מבליט את יהדותי בכל יכלתי – ואין מכלים דבר. אחר־כך כתבו לי מבית גרמני־נוצרי: ‘אם חוסר־העבודה יתמיד, נפחד לצאת בלילות מבתינו’. וזה מקרוב כתב לי יהודי מברלין: ‘בן אחותי היה במקרה ברחוב קורפירסטנדם בשעת ההתנפלות בליל־ראש־השנה. הוא ניצל הודות לזה, שהוא קל־המרוץ ביותר. אך לבו נשבר בקרבו בראותו בעיניו איך מכים ורומסים באכזריות נוראה זקנים וזקנות’, המכתב בא ממשפחה אריסטוקרטית עתיקה של יהודי־ברלין. וכל זה נעשה במערבו של המערב. ברחוב ראשי, ובליל־ראש־השנה, בשעה שכל יהודי חי ‘בין אחיו’, דוקא אז היתה שעת־הכושר להתנפלות פראית!

לא. אם תנתח את הפסוק של יעקב רבינוביץ באיזמל־ההיגיון, שוב לא יעמוד בפני הביקורת. ראשית כל: נודף ממנו במקצת ריח־הפחד, וגם בנדון זה קיים הכלל: ‘אם החילות לנפול – נפול תפול’. אנו חיים פזורים בין האומות וגם בארץ אנו חיים, מימות ביל“ו ואילך, פזורים בנקודות שונות ואי־אפשר לנו בלי מידה ידועה של אומץ־רוח. ועד כמה שיש בפסוק זה מן הבטחון בכוח־הפיסי, הרי יש גם בזה מן האילוזיה. בבנטויטש ירו לאור היום ובחצר בית־הממשלה. ד”ר טיכו נדקר במרכז יהודי. הגידו לי, כי בשעת ההתנפלות ניצלה שכונת מאה שערים כמעט בנס. לדעת אחר לא היה מן הנמנע, שיבקיעו אז גם לתל־אביב. בקיצור: על כדור־הארץ הזה אין בטחון של ממש. חיינו ומלחמת־חיינו עומדים בכלל על היפותיזה, על השלייה, על אילוזיה. וגם הציונות בכלל אינה אלא פרק־חיים אדיר, של יחידים ושל ה’אני הקיבוצי'. והשאלה היא רק זאת: לבחור את המעולה שבאילוזיות. יש אילוזיה, שהיא לכאורה דרך ארוכה ובאמת היא הקצרה. במאמר אגדיי (ברכות ס"א) מובע הרעיון הזה ביופי רב: ‘אשריך, רבי עקיבא, שנתפסת על דברי תורה, אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים’.

ואין הכוונה דווקא לקירות־אבנים של בית־הסוהר. הכוונה מתפשטת גם מחוץ לקירות הללו.

וגם ברנר נתפס, כנראה, שלא על דברים בטלים.

[יח מרחשון תרצ"ב]

הסופר של הדור

הוא נולד ובא לעולם לפני חמשים וחמש שנים, בי“ז באלול תרמ”א, באיזו נוביה־מליני, באחת מאותן העיירות שהן חרבות ושוממות כיום. הוא למד הרבה תורה באותם בתי־המדרש, שהוא ואחרים עזבום אחר־כך. הוא עבד שנה ויותר בצבא הרוסי וברח ממנו. שנים עמד לפני ארגז האותיות במזרחה של לונדון, עמד אנוס בין הכרח ורצון לחיות על עמל כפים. אך גם משם התחמק ועבר דרך אשכנז לגליציה במקום שהונח לו מעט, אך גם פה לא היתה אלא אכסניא ארעית, תחנת־מעבר. באחד הימים, ואני אז בחוץ־לארץ, ועברה השמועה־הרינה בעיר ובמושבה: ברנר בארץ, כי בחשאי בא ונכנס למושבה וניסה שוב לחיות כאחד העובדים. אך כשנבעו מצפוניו חזר אל שולחן הספרות ושוב לא עזבו לעולם.

בעיירה ספג את סבל־הדלות, בבית־המדרש פיתח את כוחות הנפש לחריפות שבניתוח ולהעזה שבהרכבה, פיתח את כוחות הדמיון והחזון, בלע בדמו ובבשרו את האגדה ואת המוסר; הספרות הרוסית פתחה את אופקי־העולם, צירפה אותו אל שוחרי השחרור ליחיד ולרבים. מימי קישינוב הרגיש במיוחד בסיוטיו של ישראל. הוא הרגיש במיוחד עם המרודים, עם מקופחי־הגורל, עם העלובים והמגוחכים, עם אלה אשר ענייני תרבות וספרות הם להם מעין לעג לרש, ובכל זאת דבק במלה העברית, להט באישה, שהיתה אז מלה של יחידים, של ת"ח, של נכבדים, ולו יהא רק באותה מידה, שהספר העברי ללא־נקודות היה פתוח ומובן להם. הוא חי את חיי הגלות וסבלותיה ולה היה לפה. אך הוא כאב גם את כאב הלשון העברית, שאתה ועם ספרותה נקשר מיסטית ללא־התרה. ובעלותו ארצה חי באינטנסיביות מכופלת גם חיי מולדת מתהווה. והיה גם לה לפה בסיפור ובמאמר.

הוא היה איש הסיפור, המאמר והביקורת הספרותית. על שלושת הסוגים האלה עמד עולמו, בלי לדבר פה במאומה על שלושה סוגים אחרים: העסקן הספרותי, המו"ל – העורך, המדריך – החבר הנאמן. בשלושת הסוגים הראשונים היבול אשר לו בתשעת הכרכים. כל מלה בקעה ועלתה מן השיתין שבנפשו, כל אות ותג היו רצינות־שברצינות. כל דבר בו נגע הצטרף במידת־מה לשאלת חיים, לשאלת קיום וחדלון. לא פוזה של כהן גדול, לא איצטלא של פרנס־הדור ודבר לדור, ומכל שכן של פודה ומציל, – אבל בחיים ובספר, בקסרקטין ובמערכת, היה אחד מאנשי־המשמר, אחד מאלה המטים את שכמם לעול. ‘לא משורר, לא נביא’. אלא ‘חוטב עצים, איש קרדום’, עושה מלאכתו לתומו. מכאן ההשפעה המופלאה על חברים. העולם משווע לרצינות, להרגשת האחריות, לזוהר שבטוהר ושבפשטות. וכשמצאו סגולות אלו אצלו, העריצוהו חרישית. לא שהסכימו אתו בכל. אך הבירורים והניגודים לחוד, וההערצה לחוד. ולא שהיה יחידי בדורו. שלמה שילר עלה עליו במחשבה ואחדות הנפש, א. ד. גורדון בהרגשת חיובי־העתיד, באקטיביות־הרוח, בהתפרצות־הנפש לפעולה ולחינוך־הדור. אך הוא עלה עליהם בהרגשת סבל היחיד עד כדי הזדהות, ובעיקר בתור איש העט המבורך. הוא היה הסופר של הדור.

תשעת הכרכים הצפופים הם לפנינו. העשירי, זה של מכתביו והמאמרים עליו, עתיד לבוא. עדיין מחכה המספר שבו להערכה מקיפה. ואפשר שהמעריך ימצא, כי המספר ברנר מקשר שני עולמות, עולם־הגלות כמוצק וכמתפורר ושוקע ועולם־המולדת בהתהוותו, בהתדבק אליו ראשוני הפליטים והעולים. ואפשר שהמעריך ימצא, כי רק מעשר ותרומה מן היבול הספרותי יזכו להשארות־הנפש, בעוד אשר עיקרו של הכרי ניתן לשעתו ולדורו. מי בא בסוד־העתיד? ברנר רצה לספר, נאבק עם מלאכת־הסיפור, בחל בדרך־המלך של הסיפור, תר אחרי אמצעי־ביטוי חדשים בסיפור, – ולפנינו, בכמה כרכים, פרי הרצונות וההתאבקות והביטול והתיור הזה. ולמה אכחד? לנו, חבריו ובני־דורו, קשה עוד לדבר אובייקטיבית על היבול הזה. הוא לנו עוד היום לא סתם מלאכת־מחשבת. הוא לנו עוד היום פרקי־חיים. כל מלה עולה מכבשן־הנשמה, כל מלה כואבת וצורבת, מפרפרת ומכרכרת. אין אנו מסתכלים בלבד, אלא גם העושים על הבימה. אין לפנינו רק האותיות המרובעות בלבד, אלא גם תוי־פניו של המחבר בצירוף הבעת הפנים האלה, של העינים החדות האלה. דומה, שאנו שומעים עוד בשעת קריאה את קולו. ואיך נדון בתנאים כאלה אובייקטיבית על־פי חוקי הטעם הטוב בשירה ובאמנות ובהשוואה ליצירותיהם של אחרים?

לא, אל נתהלל במה שאין לנו. נשאיר את האובייקטיביות לאלה אשר יבואו אחרינו. דור יבוא ובשבילו יהיה יוסף חיים ברנר אחד מאלפי החזיונות שבתולדות גוי ואדם. כוכב אחד בתוך רקיע זרוע כוכבים. לנו הוא חזיון סובייקטיבי עד מאד. לנו היה האיש ברנר אשר עמד במרכז־חיינו, החבר הנאמן, המורה ליחידים ולרבים, האיש אשר בו האמנת ללא־פקפוק, נזיר־החיים אשר לא ביקש לעצמו לא עטרה ולא עושר בעי“ן ולא אושר באל”ף אלא ד' אמות של עבודה ויגיעה. האיש אשר היה בבחינת מתן־בסתר אח לנדכאים, אשר חי בכל מהותו את סיוטי העמל, האומלל, גם של אבק־האדם, במיוחד את סיוטי־ישראל, וביחד־עם־זה צירף את חלקו לתנועת־העובדים, לאלה אשר באו לבנות את החיים החדשים, עמד אתם בשורה, נתן להם הכל, מתן שלם, בלי איפכא־מסתברא, הוא המהפכן התמידי, התוסס התמידי, הוא שמפאת דבקותו באותיות העבריות ובמלה העברית היה בשעתו גם מהפכן־קונטרא; במלה אחת: בשבילנו היה יחיד לסבל בחייו ויחיד גם במותו, באשר בבוא שעת־השואה היה יכול להמלט על נפשו ונמנע בפשטות ולא פרש מחברים ולא נמלט. זהו קידוש־השם, לעילא ולעילא, זהו ‘יתגדל ויתקדש שמיה רבא’ שאין למעלה ממנו.

והאם פלא הוא, שאנו זוכרים אותו כיום ביתרון־הרגשה? אותם הסיוטים, שהוא חש אותם לכאורה בהפרזה, עד כדי חולניות, כלום לא ירדו עלינו כחתף בארצות־התפוצה? מי מילל בימיו ומי ניחש בלעדיו כי עד כה יעלה לישראל בכמה מארצות התרבות המפוארות ביותר? ועדיין לא נגעתי במאומה בסיוטים העוברים עלינו בארץ גופא.

משאות קשים חזה, הרגיש, אך לא, לדאבון, משאות־שוא ומדוחים.

האוסיף לבסוף ממה שהיה לי במיוחד בחייו ובמותו? היו בינינו כשתי שמיטות שנים. הניגודים בקעו מבתחילה אך לא מנעו ידידות־אמת שהגיעה לעתים למדרגת־אחוה. פעם אחת כתב: אותך אזכור גם בהציעי את מיטתי האחרונה. אזכור פגישה ראשונה מקרית בלונדון, בספריה ציונית דלה ועניה. פגישה זו היתה שעת־לידה לירחון קטן, בן שתי שנים: ‘המעורר’. ואזכור פגישה אחרונה מקרית כשבוע לפני הקץ, בערב ברחוב נחלת בנימין בתל־אביב, בצעדו צעדים מאוששים. מטעם לא אדע שחרו חלפתני אז – ורק אז – הרגשה תמוהה, כי הוא כבר לא מעלמא הדין, כי הוא כבר מוקף זוהר מעולם אחר, מעולם המכוּנה נצח. זוכר אני היטב, כי רוחי פעמה בי אז וכי שעת־מה אחרי פגישה קצרה זו לא קם בי הדיבּר.

וכאן יפסק הדיבּר גם עתה…

[ט"ו אייר תרצ"ו]

בהאסף הגורנה

עשרים־וחמש שנה אחרי מותו נדמה לי, שאני מבין אותו יותר, שאני רואה אותו ראייה מקיפה יותר מאשר בחייו. משונה הדבר: לכאורה צדקו המליצים באָמרם: ‘טובה שעה אחת בעל־פה מכל יריעות שלמה’. לכאורה חשוב המגע הישיר, פנים־אל־פנים ולב־ללב, מכמה מאמרים וחיבורים. וברנר, בייחוד בשעותיו הטובות, דיבר בגילוי־לב, בלי צעיפים ותעלומות, ענה ישר על דבריך, הירצה בפשטות כאשר עם לבבו. ואני הן התהלכתי אתו שעות וימים, ירחים ושנים. לא הרגשתי כל מחיצה ביני לבינו. ובכל־זאת הראייה עתה כללית יותר, מקיפה יותר, חודרת יותר. אולי דרוש מרחק של חצי־יובל שנים, כדי שהתפיסה תתבהר יותר, ללא נטייה וללא משוא־פנים, גם ללא תרעומת כלשהי. הוא היה גלוי־לב בדבריו ובכתבו, אבל הוא בכל זאת לא דיבר ולא כתב על הכל, בייחוד לא על עצמו, על עברו. אך בהאסף הגורנה כל כתביו ואגרותיו וזכרונות ידידיו ומכיריו ניבעו גם מצפוניו, והתמונה נעשתה שלימה יותר, בהירה יותר. כאן גדולות זכויותיהם של מנחם פוזננסקי ומרדכי קושניר, שטרחו בהוצאת הכתבים האלה וגמלו חסד עם אישיותו ועם זכרו.

מובן, שלגבי תכונות־היסוד לא חל כל שינוי. טול, למשל, את יצר־העבודה שלו, שלא הרפה ממנו מעולם. יצר? לא, זה היה למעלה מיצר, למעלה מתכונה. זה היה טבע. יש בני אדם כאלה שחייהם מזדהים עם העבודה, עם הליכה בתלם יום־יום. לא משהו הבא מכוח הרצון החפשי אלא כולו הכרח וחוק. או טול תכונה אחרת המלווה אותו גם כן כמעט כל ימי חייו: ההסתפקות במועט. כאן ודאי תערובת של רצון והכרח. המדרש מספר על רבי עקיבא שהיה בוכה בשבת. וכששאלוהו על כך והזכירוהו את המקרא ‘וקראת לשבת עונג’, ענה: מה אעשה וזהו עונג שפה שלי. בערך כך היתה מידת ההסתפקות־במועט מתכונות־היסוד של ברנר. אילו ניסה אחרת, היתה הקרקע הנפשית נשמטת תחתיו. תכונה זו היתה מצויה בדורות הקודמים אצל רבנים וסתם יראים. אך משום־מה החרה־החזיק בה המהפכן־המרדן יוסף חיים בר' שלמה ברנר זכרונו לברכה. משום־מה לא קרא הוא לחיי־רווחה עונג והנאה? על־מה פחד ולא רחב לבו למראה משהו שפע ונוי בחייו הפרטיים־העצמיים? תיקו. גם המרדן אינו יכול לצאת מעורו הוא. יש גבול ומידות־תחום גם למרדנות.

* * *

משהו דומה לכך היתה דבקותו בעברית, שגם היא לא הרפתה ממנו כמעט כל ימי חייו. החזיון הזה אינו כל־כך פשוט בתכלית הפשטות. אדרבא דבקותו במוסר היהודי של הסתפקות־במועט תמוהה פחות. נגד עמדה זו עומדת ההשקפה על הנאת החיים, שרבים וכן שלמים גם מחסידי אומות העולם ומהפכני עולם בעטו בה. אבל מה טעם לידבק דוקא במלה העברית, – אפילו בפרק־זמן שנדמה היה כי מבול שוטף גרף את כל ספרותה וסופריה? משום מה נתן המנתץ הגדול, המהפכן־לתיאבון, את חייו על קיום העברית, גם כשנדמה היה כי הוא בודד במערכה או לכל היותר אתו רק מתי־מספר? רבים עזבו את המערכה, רבים אחזו בעברית ובאידיש כאחת, אך הוא היה נאמן אך ורק לעברית, – בלי שהיה יכול לבאר את הדבר ביאור כהוגן. זה היה בשבילו מעין ‘מסדה’. זה היה בימי ‘המעורר’ מעין החלטה לכתוב כל ימי החיים בלשון, שהיהודים אינם זקוקים לה (והא ראיה שפסקו אז כל העתונים העברים ברוסיה). יונה ספיבק תיאר איך שהוא ישב וקרא את ‘בחורף’ של ברנר בספרית ‘הרצל־נורדוי’ בלונדון, כשברנר יושב על ידו, והם עוד לא הכירו זה־את־זה. נקל להרגיש כמה חשוב היה אז לברנר לראות בעיניו אדם חי שקורא את סיפורו הגדול הראשון. גולני סיפר איך בא בימים הראשונים בארץ בחדרה לראות בעיניו, איך משאילים ספרים עברים למקרא לתלמידי־בית־הספר. דברים אלו היו חוויות בשבילו, אך דבקותו בעברית החזיקה בו לפניהם ולאחריהם. זה היה למעלה מן החישוב והחשבון. זה היה מעין טבע.

אך כשאתה עוזב את תכונות־היסוד ופונה אל שאלות העמדה בעניני הציבור, אתה מוצא שהיה נתון להשפעות ומצבים וממילא היה גם איש־הסתירות. הוא היה ציוני ולא־ציוני, ציוני וטריטוריאליסט, ציוני ובונדיסט, אנטי־צבאי וצבאי. אל תדרוש עמדה קבועה בכל אלה. השפיעו מצבים, השפיעו אישים. ר' הלל צייטלין זכרונו לברכה ייחד את התיאור על השפעת בוים בהומל. כיוצא בזה חזקה השפעת ברדיצ’בסקי בספרות, וחזקה באחרונה השפעת ברל כצנלסון בחיים. בשנים האחרונות לחייו היתה בכלל רוח אחרת מסביב. שככה הרגשת האָבדן ובאה ההרגשה שאנו עושים פה משהו של ממש. אילו ניצול מן הרצח אפשר שהיה מופיע בצביון חדש. זהו נושא להרהורים שונים. אך אנו אין לנו אלא מה שנתן בארבעים שנות חיים; תשעה כרכים גדושים ספרות יפה, מאמרים לשאלות הזמן ומסות־ביקורת. ברנר בדורו כפרץ בן משה סמולנסקין שני דורות לפניו. כמעט אותן תכונות־היסוד, כמעט אותה הדבקות במלה העברית, כמעט אותה האהבה ליריעה הרחבה. ודאי שיש גם הבדלים עצומים. ודאי שסמולנסקין היה חיובי יותר, היה ספקן פחות, היה איש־סתירות פחות, היה בכלל בעל עצמיות יותר ושליט בעברית המקראית כאחד הגדולים. ברנר, לעומת־זה, היה פסיכולוג־עמקן וצייר רואה יותר. מודרני יותר. גם בעמידה לפני תהומות. דור דור ונציגיו. ושניהם הקדימו להסתלק, מי במחלה ממארת ומי ברצח. ושניהם – אל נתעלם מן המציאות – בין הנשכחים. כבר עכשיו. לומדים אותם ועליהם בבתי־הספר ובמסיבות אחרות. אבל הם ‘תמול שלשום’. הם לא המציאות של היום. תקופתנו אנו תקופת ההגשמה ולבטיה, גם תקופת המוראים. ברנר רק עמד על סף תקופה זו. הוא נציג תקופת השאיפה והכיסופים והגעגועים. במרבית סיפוריו מופיעה הארץ רק מרחוק, רק כשאיפה, או כהתחלה, כמעבר, כמפתן. עוצב יגונב אל לבך בחשבך, שמי שהיה חי־החיים רק לפני עשרים וחמש שנים הוא כבר איש־העבר, איש התקופה הקודמת. בני התקופה הזאת יש שנולדו אחריו או שהיו אז קטנים שלא הגיעו אז למשנתם ועתה הם שומעים עליו בלי מגע ישיר. אך חלק גדול ממסותיו רעננות כמו ביום כתיבתן, ומי שיחפוץ להכיר את התקופה הקודמת יקרא ‘בחורף’, ‘מסביב לנקודה’, ‘שכול וכשלון’ – וכל השאר.

[אייר תש"ו]

כוחו וחולשתו

א. המסגרת

לונדון, תרס"ו. לפני ארבעים שנה. ברחובות המטרופולין הגדולה ביותר באירופה מטיילים באחד הערבים שני סופרים עברים, כל אחד בגיל עשרים וחמש שנים בערך. אחד מהם רוחו עליו מרה במעט. הוא ביקר זה עתה בפעם הראשונה והיחידה בביתו של אחד־העם (על־פי הזמנה ממנו) ונדמה היה לו, כי המזמין התייחס אליו בביטול. הרגשה זו הכאיבה לו. השני רצה לעודדו, ליטול ממנו את עוקץ ההרגשה הזאת, בשגם היתה מוטעית, בלתי צודקת. השני אמר בטוב־לב:

‘אל תדאג, עול־ימים, עוד יבוא יום וברחובות ירושלים או יפו ימצא רחוב גם על שמך’ (תרס"ו!).

הדבר נראה בעיני השומע, כאילו אמרו לו שבאחד הימים תעבור אליו בירושה הסיטי של לונדון.

הוא שאל בצחוק: ‘ומתי יהיה דבר זה?’

והראשון ענה: ‘אחרי עשרים וחמש שנים בערך כשנחוג את שנת־היובל לחייך’

‘אבל עשרים וחמש שנים הם תקופה ארוכה מדי. השתדל נא שיתרחש הדבר קודם לכן’.

הדבר התרחש קודם לכן. על שם הסופר מר־הנפש נקרא ישוב חקלאי בארץ, וגם רחוב בתל־אביב, וגם בית ציבורי גדול בה. עוד לפני שיצאו עשרים שנה מיום השיחה ההיא. אלא שהדבר התרחש באופן טראגי כאשר לא פילל גם אחד מן השניים האלה. הדבר התרחש באשר הסופר ההוא נספה בימי פרעות בארץ, כאשר נרצחו הוא ואחוזת מרעיו בשנת תרפ“א, בכ”ג בניסן וביום הראשון למאי.

כי הסופר ההוא היה המספר הגדול, הפובליציסט הנרגש והמבקר השנון יוסף חיים ברנר זכרונו לברכה. וזה שטייל אתו היה ידידו הסופר אשר ביילין, כיום בירושלים.

עשרים וחמש שנים עברו מן היום המר והנמהר ההוא. בשנים האחרונות התרחש מה שהתרחש בבית־ישראל בלב־אירופה, בלב תרבות־המערב. רצח של מתי־מספר בימי פרעות לפני עשרים וחמש שנים, ואפילו של גדולים ודגולים, במה נחשב הוא לעומת השואה של השנים האחרונות? בינתיים גם קם בארץ דור חדש, ‘אשר לא ידע את יוסף’, אשר השם ברנר הוא לו לכל היותר אחד השמות הידועים לו מפי השמועה או מספסל־הלימודים.

אף נסיבות הזמן גרמו לכך, שאין הלבבות פנויים להתייחד עם זכרו של סופר, שאמנם במשך תקופה מסויימת וגם מזועזעת היה הוא הדמות המרכזית בין הסופרים העברים בארץ, ביחוד בשביל חוגי־הנוער. האפשר עכשיו לנסות לשרטט את הדמות הזאת בשביל קוראים מקרוב באו? האפשר לעשות זאת במאמר אחד או שנים? כותב־הטורים האלה יודע את כל הקושי שבנסיון זה ובכל־זאת הוא אומר לנסות דבר. הוא גם משהו מחויב בכך. הוא היה במשך שנים קרוב ליוסף חיים ברנר, בלונדון ובארץ; במשך שנים היה שותף לו בעבודה, משך אתו בתלם אחד בשדה־הספרות. הוא הכיר במידה מרובה את ברנר מקרוב. לבאר ולהסביר את ברנר כראוי זהו יותר מתיאור דמות יחידה מסויימת על כל קסמיה והגבלותיה, הישגיה ושגיאותיה. יוסף חיים ברנר צץ ועלה והגיע למה שהגיע מתוך נבכי תקופה גדולה, מתוך לבטי גורל עם־ישראל. להכיר ולהרגיש את ברנר כמו שהיה, בלא פירכוסי כחל ושרק, זהו להכיר ולהרגיש לא רק את אחד מאלה שהטביעו מצביונם על התקופה, אלא להכיר ולהרגיש במשהו את עצם־התקופה, את קלסתר ימי ‘תמול שלשום’, בחיינו. מי סופר ולא יתאווה לפחות לנסות דבר? אפילו רק הנסיון בלבד בשטח זה הוא בגדר מעשה, בין ישך מצליח ובין אם אינך מצליח.

הבה וננסה! –

הבה ונעבור ראשית כל בטיסה על התאריכים העיקריים שבתחנות חייו. עיירה ברוסיה בשם מלין־החדשה. בה נולד בי“ז אלול תרמ”א. משפחה לא קטנה ועניה. אביו ר' שלמה – ‘מתנגד’, אך רב־העיירה, שאצלו הוא לומד בתרנ“ג, הוא ‘חסיד’. תרנ”ד הוא לומד בישיבת הומל, עיר מרכזית בכלכלה ובתנועות־הציבור. תרנ"ו הוא לומד בישיבת העיירה קונוטופ החסידית. כאשר מוצאים אצלו כתבי־יד של לגלוג על החסידות מגרשים אותו בבושת־פנים. משם הוא בא לעיירה פוצ’פ, עיר חסידית גם היא, אך הרב נושא פנים מעט גם להשכלה. שני בניו, אורי ניסן ומנחם (הראשון אחר־כך מספר דגול והשני מראשי ‘הבימה’), נעשים ידידיו־אחיו, משם הוא חוזר להומל, עוסק בציונות ובבונדיזם (סוציאליזם יהודי המתנגד אז לציונות) ועוסק בספרות, מפרסם קובץ ספורים קטנים ‘מעמק עכור’. מתקבל לצבא הרוסי בפנים־רוסיה, עובד בצבא למעלה מן המוטל עליו כדי להרויח שעות־חופש לספרות. כשהוא עומד להשלח לחזית הרוסית־יאפאנית הוא ברח מן הצבא. נתפס בתור אדם מחוסר־תעודות וכשיתגלה שהוא עריק צפוי הוא למשפט־מות. מי שהיו חבריו ב’בונד‘, ושנשארו מעריציו גם לאחר שפירש מהם – משחררים אותו בסיכון חייהם מן המאסר ומבריחים אותו את הגבול. ארבע שנים בלונדון. בין הפליטים הגולים. עוד קודם פירסם ב’השלח’ את הסיפור הגדול הראשון שלו: ‘בחורף’ וסיפורים קטנים. בימי לונדון חל משבר גדול בספרות העברית, בעיקר בגלל המצב הפוליטי אז ברוסיה. נפסק הירחון הספרותי המרכזי אז, ‘השלוח’, חדלו העתונים העברים ברוסיה. נדמה, כי עלה מבול ושטף את כל הספרות העברית. באותו זמן קם י.ח. ברנר ויסד בלונדון ירחון עברי־ספרותי לא־גדול בשם ‘המעורר’. זה היה אז מעשה רב. מעין הרמת־דגל בימי תבוסה (פרופ' קלוזנר פירסם אז מאמר ב’המעורר' בשם ‘המחנה הנשאר’). כסף לא היה לו. הוא הרויח אז את לחמו בתור פועל מסדר־אותיות בבית־דפוס או בתור מתרגם בשביל עתונים באידיש. לשלם שכר־סופרים לא יכול. חותמים כמעט שלא היו, כי הצנזור ברוסיה החרים לעתים את החוברות ולא רצו לחתום. עליו היה לקיים את הירחון בפרי־עבודתו, לחסוך מפיו ומתלבושתו, לעבוד ולערוך חנם, לשאת בעצמו את שק החוברות אל הדואר. מותר כיום להוסיף ולהגיד: גם ציונות לא היתה אז לו. גם לא בטחון בקיום הספרות העברית. להיפך: הוא עמד על סף־היאוש והצער כירסם את לבו, ובכל־זאת עשה מעשה אשר לא עשאו אז שום אדם אחר. בדבקות עילאה בלתי־מובנת, בחסידות עילאה לא תבואר, בעקשנות אין דומה לה (אפשר שאחר־כך נראה שמתוך התכונות האלה צמחה השפעתו העצומה על דורו). וכך התקיים ‘המעורר’ קרוב לשנתיים בעזרת סופרים מעטים, שהיו נאמנים לו ומסייעים בכל האפשר, בתוכם כותב־הטורים האלה. השפעת ‘המעורר’ על ‘המחנה הנשאר’ בייחוד על המשמרת הצעירה אז (בתוכם פיכמן, שמעונוביץ ועוד, שהיו עדיין בראשית דרכם) היתה גדולה מאד. מותר להגיד, כי על־ידי ‘המעורר’ חל מיפנה מסויים בספרות העברית מכמה בחינות, וראשית לכל על־ידי פרי עטו של ברנר עצמו. שם פירסם דראמה חשובה: ‘מעבר לגבולין’, סיפור גדול מימי שבתו במאסר (‘מא’ עד מ'), והמון מאמרים ורשימות בשמו ובשמות בדויים (שם גם צץ בפעם הראשונה השם הספרותי של כותב הטורים האלה: ר' ב. אגב: הוא שהציע לברנר את הכינוי ‘ח. ב. צלאל’).

‘המעורר’ נפסק אחרי שנתיים, בעיקר מתוך חוסר חומר ספרותי מעולה (כיון שברנר לא היה יכול לשלם שכר־סופרים). ברנר עובר אז לגליציה. פה הוא מוציא קבצים ספרותיים בשם ‘רביבים’. מצבו פה בכמה מובנים טוב יותר מאשר בלונדון. אחרי שנתיים הוא עולה ארצה. הוא שם לו סתר־פנים, השיג תעודות בשם פלדמן, רצה לחיות בארץ בתור פועל חקלאי ולא בתור סופר. לשם־כך העלים את שמו האמיתי. כששני נוסעים בספינה מכירים בו שהוא ברנר, הוא מקבל מהם הבטחה שלא יגלו את סודו. הוא מגיע לחדרה ומתחיל לעבוד במעדר. כאן הוא נוחל מפח־נפש. הוא, האדם החזק לכאורה, מי שהצטיין רק לפני שנים מספר בתור חייל בצבאיו של ניקולאי השני עד שנקבע אליו יחס מיוחד של כבוד ואימון (ובגלל־כך יכול היה לברוח ולהמלט ברגע ההכרחי), הוא אינו שולט במעדר. אחרים עובדים ומצליחים לחפור בורות להפליא בשביל שתילת־עצים, ובורותיו הוא לא תואר ולא הדר להם – והם מעטים. כך עברו ימים מספר. עודו ממשיך בדכדוך־הנפש את עבודתו והנה עובר על פניו אַחד־הפועלים, מכיר בו, וקורא נגדה־נא לכל הפועלים: הרי זה ברנר. עתה, כשניבעו פתאום מצפוניו והוא רואה עצמו מוצג לראווה, הוא עוזב את העבודה הגופנית וחוזר לשולחן־הכתיבה. הידיעה, שברנר הגיע ארצה, עברה כבזק את הישוב החדש והקטן אז. שתים־עשרה שנה הוא נעשה עמוד הימיני של הספרות העברית החדשה בארץ כסופר, כעורך, כמתרגם, כמעודד כשרונות צעירים, כמבקר, ככותב מסות על גדולי השירה והספרות, כמרצה על הספרות. בימי המלחמה ההיא שימש גם מורה לספרות בגימנסיה ‘הרצליה’ בתל־אביב ואחר־כך מורה לעברית בחוגי־הפועלים בימי העליה השלישית, ימי סלילת־הכבישים בארץ. בינתיים באו ארצה שני אחים ושתי אחיות, בינתיים נשא אשה, נולד בן־יחיד, נפרדו. וכך הוא ממשיך ומעשיר את הספרות בשטחים שונים עד שבא ניסן תרפ“א, כ”ג בו, אותו יום המר והנמהר, שפרצו פרעות ביפו, והוא גר אז מחוץ לעיר אצל משפחת ידידים בסביבה ערבית. הוא והם נרצחו. את הרוצחים לא גילו. גם לא את החפצים והמטלטלים אשר נשדדו.

אלה תולדות האיש בטיסה מהירה. זוהי המסגרת החיצונית, גם היא רבת־ענין. גם היא שונה מן הרגיל והשכיח, ובכל־זאת היא אינה אלא מסגרת חיצונית. עדיין לא הכרנו את האיש מבפנים, את לבטיו ואת נצחונותיו, את תקפו ואת חולשתו. והעיקר: עדיין לא הכרנו את חלקת־חייו בחיי־עמו ובשדה־הספרות. הרי כאן עיגול בתוך עיגול: מסגרת חיצונית, אש־הפנים וחזית־הפנים. וכתוצאה: היבול הספרותי, ההשפעה החינוכית והחברתית.

אנו סיימנו את העיגול הראשון. שומה עלינו להכנס לעיגול השני. שומה עלינו לא להסתפק במועט, בקב־חרובים, בקצת שרטוטים וציור מליצות נאות. שומה עלינו להיות רציניים במידה מרובה: לשמש מעין ועדת־חקירה, לבלוש ולחקור בלי משוא־פנים, להכיר, להכיר ולהכיר.

הבה ננסה לעשות זאת במה שיבוא. –

ב. אש הפנים

יוסף חיים ברנר היה סופר גדול בשעתו ובתקופתו. הוא כתב בארבעים שנות־חייו סיפורים, מחזות, ציורים, מסות ספרותיות, מאמרים, רשימות, ביקורת־ספרים. הספר היה חיי־רוחו. חלקו בחיים. כתביו מכונסים בתשעה כרכים גדולים, אגרותיו מכונסות בשני כרכים. אך על מה כתב? מה היו הנושאים העיקריים שלו?

היו לו נושאים עיקריים אחדים: הוא עצמו, עמו, עניי־עמו, ספרי־עמו, תורת־עמו, שירת־עמו, ירידתו, יאושו, תקוותו.

הוא עצמו היה נושא עיקרי לכתביו, כאשר הוא לא היה אופי פשוט, ישר־קו, אלא אופי מסובך, מערפל, רב־ניגודים, גם חולני במידה מסויימת. הוא לא ידע שלו בנפשו. הוא עתים הכשיר את אשר הטריף והטריף את אשר הכשיר, אהב את אשר שנא ושנא את אשר אהב. הוא היה ענו, ביישן ויהיר כאחד. ‘כוחי גדול פי אלף מכוח כל אלה הפוחזים, המכשכשים בזנבם, המתהללים בקרקשם הקטן ומריעים בנצחון. אם ביישן אני, הרי זה אינו משום שאני חושב את עצמי לגרוע מהם, אלא להיפך, משום שאני חושב את עצמי לחשוב ונעלה מהם לאין ערך’ כותב אברמזון (ברנר), הגיבור הראשי בסיפור ‘מסביב לנקודה’ בשרטוטיו ‘בשביל עצמו’ (סוף פרק כ'). ואולם משום שברנר היה אופי מסובך, משום שלא השלים גם עם עצמו אלא חשד בעצמו והרבה לנתח את עצמו, לפיכך היה בעצמו נושא פורה בשביל עטו, והוא־הוא הגיבור בחלק גדול מסיפוריו. הוא מנתח באיזמל שכלי חריף את תכונותיו ואת חולשותיו, מדקדק עם עצמו כחוט־השערה, מעדיף להחמיר מאשר להקל, והרי הוא הולך ומוסר לנו בסיפוריו וגם בכתבים אחרים דין־וחשבון נאמן מהתפתחותו הוא, ממצביו השונים. אולם מכיון, שעם כל היותו במידה מסויימת ‘יוצא דופן’ ואדם בפני עצמו, היה יחד־עם־זה בן־תקופתו ומשותף בהרבה לבני־דורו, לפיכך הרגישו בו בני־דורו, שהוא הוא המדובב את רגשותיהם־פצעיהם־צפונותיהם הם. הם הקשיבו רב־קשב. היתה לו מיד, בשנים הראשונות לעלותו על בימת־הספרות – והוא עוד צעיר לימים – אודיטוריה טובה, גדולה ורצינית מאד. והוא, כדרכו וכטבעו, שמח והתעצב. שמח על שהגיע לאיזו מדרגה, והתעצב על שלא הגיע לשלימות, על שהוא מחוסר־און לעשות משהו של ממש לריפוי נגעי־עמו. כדרכו וכטבעו הרגיש גם במעט ההצלחה חוסר־ספוק ומעין חטא, כאילו הוא נהנה בלי זכות, כאילו הוא מקפח בזה אומללים ומסכנים. כל רגש שוברו בצדו. ואין נחת. אין כף־נחת.

אך הנושא העיקרי, הנושא בה"א הידיעה, הנושא הבוער ולוהט היה עם־ישראל. הוא הרגיש את שייכותו לעמו עד כדי הזדהות. בעלומי־ימיו, בהלו נר התורה והאמונה על ראשו, בעוד לבו שלם עם הר־סיני וכל קדשי ישראל, בעודו עורך את תפילתו ברגש ובדבקות, – בימים האלה היה גם מן הלומדים המתמידים, ינק מן השיתין, הגיע למדרגה גבוהה בלמדנות. רשמי תקופה זו פזורים גם בסיפוריו. אילו נשאר בתמימותו אפשר שהיה מתפתח למין ‘חפץ חיים’, ואם היה נתפס גם לתיקון־העולם אפשר שהיה משפיע גם במובן הסוציאלי והלאומי, כאחד מגדולי שלומי־אמוני־ישראל. אך כששנה ופירש, רחש לבו גם משהו משנאה לבית־המדרש, לעברו של ישראל, לקדשי־האומה. אולי שנאה מתוך אהבה. כי גם בתקופה זו הוא מצליח לתאר דמויות של ישראל סבא עטופות־הוד (ר' ברוך גולדה’ס ב’בחורף‘, ר’ חיים־יהודה ב’מעבר לגבולין' ועוד). אך רגש הדחיה והביקורת והשלילה גובר על רגש האהבה והמשיכה והחיוב. בין כך ובין כך אין הוא יכול להסיח את דעתו ממצב־ישראל בבית ובחוץ. דומה הוא למי שמוקף חולים אנושים ואהובים מסביב והוא אינו יכול לתת שנת לעיניו מחשש שמא יתרשל ויזניח את הטיפול בהם. בין כך ובין כך זהו נושא שאינו מרפה ממנו יומם וליל. אם את הנושא הראשון (הוא עצמו) אפשר היה לפטר בלגלוג ובביטול, כי סוף־סוף מה חשיבות יש לפרט? הרי ניסה גם לגבי הנושא השני (עם ישראל) להשתמש בתרופה זו, בתרופת הלגלוג והיאוש, אך ללא הצלחה. ‘ואמרתי לא אזכרנו… ולא אדבר עוד בשמו… והיה בלבי כאש בוערת, עצור בעצמותי, ונלאיתי כלכל – ולא אוכל’. כן, משהו ממצב נפשו של נביא המרירות והחורבן בער גם בו. לא נתן דמי לו.

והציונות?

ודאי שנתפס לציונות, בצורה זו או אחרת, והיה מן הפעילים, אך ודאי כמו־כן כי תולעת היאוש והשלילה והספקנות כירסמה גם את ציונותו. בסיפור הגדול והמעולה ‘מסביב לנקודה’ שנכתב בשנת תרס"ד (וברנר היה אז בן כ"ג) אומר גיבור הסיפור ‘אברמזון’ (ברנר) אל חוה בלומין: ‘הציונות שלו אינה נובעת רק מצרת־היהודים ואינה באה רק משנאת־העמים; לציונותו יש מקור אחר. הפחד מפני הטמיעה בגויים ואבדן השארית’. לאמור: הוא מסתייג מהרצל ומתקרב לאחד־העם. אל מר חברשטין הוא אומר: ‘לציונים האמיתיים יש יותר רשות מכם ללעוג לשולטן ולשקלי־כסף. תשועת־ישראל, אומר אחד מהם, אם תבוא, עתידה היא לבוא על ידי נביאים ולא על ידי… חברשטינים!’. ושוב: ‘הציונות שלו היא רק נטייה רוחנית עמוקה, היוצאת מן המחשבה הגדולה על דבר גורל השכינה של אומת־ישראל’. והוא ממשיך: ‘ציונות זו אינה עומדת ומתנועעת – היא חודרת למעמקים’. אך אחרת ויותר ברנרית מדבר אברמזון אל זלמן, זה שהיה בתחילה בונדאי ועבר לפועלי־ציון. לו הוא אומר, כי בכל לבו הוא רוצה בפינה לעם ישראל, מרגיש הוא ‘בצורך המקלט־המפלט’, אבל מה יעשה והרקבון שהוא רואה מסביב מרפה את ידיו. איה הלבנים והחומר? וכאשר זלמן אומר לו: ‘ובכן אין לעשות כלום, אברמזון?’ עונה הוא:

חס ושלום, זלמנ’קה, חס ושלום! אדרבה, לעשות הכל. לעשות כל מה שאנו מרגישים כי טוב הוא. אם תשאלני מה לעשות, חוששני שלא אדע לענות לך תשובה קצרה וברורה. אני רק יודע, כי נגע ה’חלף' בצואר, כי חרב חדה מונחת – זה אני יודע. ולעשות – הכל, לעזור, לנחם, להיטיב.

דברים ברורים, שליליים, ברנריים יותר אנו שומעים במחזה ‘מעבר לגבולין’, שנכתב שלש שנים אחר כך בלונדון. יוחנן [ברנר] אומר לדובה: ‘יכול הייתי לחלום ירחים שלמים לילה, לילה, שהנני נופל בתור איש צבא במלחמתי, מלחמת־דמים, בעד פלשתינא’. ‘לחלום עם מתי־המעט על תחיה לאומית ועליה לארץ־אבות’. אך חלום זה הוא ‘ההונאה הנעימה של האגדה היפה’ מפני ‘שלזה אין כל יסוד במציאות ובטבעו של המון בית־שראל’, כי ‘להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם המבין צערה של אומה וטרגידיה של אומה, אדם נקי־הלבב וצלול־הדעת, ויחד עם זה מאמין באפשרות אי־האפשרות, וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא־דרך – ואנשים כאלה הלא אין בתוכנו, אינם אינם!…’. וכאשר דובה שואלת בערך שאלתו של זלמן: ובכן שלילה גמורה? עונה יוחנן באופן חריף ופסקני יותר משענה אברמזון:

מקלט דרוש גם לצוענים, שהם נשחטים בראש חוצות. אבל איני יודע אם יש איזו אפשרות להאמין בהתגשמותו של הדבר. אין תוחלת משום צד, אחותי. בכלל היהודים אינם מוכשרים כבר לשום דבר!

זוהי בערך העמדה, שנקטו האנטישמיים בהערכת הציונות. הם אמרו: הציונות היא אידיאל יפה, אבל היהודים אינם מוכשרים להגשימו אכן גם דובה מרגישה בזה ואומרת:

‘לאחרונה – הא לך גם אנטישמיות! רעים אנו מכל האנשים של העמים האחרים?’.

ועל זה עונה יוחנן־ברנר בביטול עצמי וביוהרה כאחד:

איננו רעים מכל האנשים. אם תמצאי לומר מה שעובר על נפש יהודי שכמוני במשך שעה אחת, די היה לנפש אנגלי לחיות בזה שנה תמימה. אנחנו איננו רעים, אנחנו – דומן. עם החי שני אלפים שנה חיי צוענים – צועני הוא ולא עם, ואין לו תקוה עוד להיות לעם.

כאן שיא־השלילה. אחרי ביטול המסורת והעבר בא עכשיו ביטול ההווה והעתיד. עוד אברמזון חש בתהום הנפערת לפניו. הוא אומר לזלמן: ‘אשרי המאמינים! אילו היו גם הם כמותו, אומללים בלי אמונה – מי יודע, אם היו יכולים לעשות דבר’… ואולם כאן מתעוררת שאלה אחת: סופר יהודי ללא־אמונה בעבר, הווה ועתיד עמו, על־מה טרח וכתב את ספריו בעברית לפני ארבעים שנה, בשעה שקהל הקוראים העברים היה דל וקטן? על־שום־מה כתב עברית ורק עברית ולא נאות אפילו לכתוב אידיש, בשעה שהציעו לו שכר גבוה פי־כמה מאשר השכר המועט שקיבל בעד ספריו בעברית? שאלה זו שאלה באמת עוד חוה בלומין את אברמזון, ואז התרגז אברמזון וענה: ‘עברי אני ואני כותב עברית לעברים!’ לאמור: דחה אותה בקש. דחה אותה בתשובה שהיה בה מעין הד לדברי אחד־העם במאמרו ‘עבדות בתוך חירות’: אני יהודי באשר… אני יהודי. אך שאלה זו הולכת ונשנית גם במחזה ‘מעבר לגבולין’. דובה שואלת: ‘אם אין ציונות מה אז מקום בכלל לספרות בלשון־הקודש?’ והפעם יוחנן־ברנר אינו מתרגז אלא מנסה לנסח תיאוריה מוצקה יותר. אברמזון־ברנר ב’מסביב לנקודה' היה רק סופר מתחיל, כמעט אנונימי, אחד החיילים הסתמיים בצבא הספרות העברית. לו הספיקה התשובה ‘אני כותב עברית לעברים!’ וחסל. לא כן יוחנן־ברנר. הלז לא היה עוד סופר מתחיל, אנונימי. הוא היה כבר קצין, מפקד. הוא הרים דגל. הוא הקים במה לספרות עברית בשעה שכל הבמות האחרות נפלו. הוא מסר את נפשו על הספרות העברית. הוא הזעיק את המחנה. הוא עשה מה שלא עשה שום סופר עברי באותו פרק־זמן. וציונות שבאמונה ושבהכרה לא היתה אתו. אף בטחון בקיום ובאחריות הספרות העברית לא היתה אתו בשנת תרס“ו (אפילו עוד בשנת תרפ"א הוא מפתיע את המשורר מ.ז. וולפובסקי בשאלת־פתאום, באופן בלתי־צפוי כלל. ובלי כל קשר עם המדובר קודם: ' –נו, ובעתידה של הספרות העברית אתה מאמין?' הוא השואל והוא העונה אחר שהות מרובה: ‘אם יהיו פעם מאה אלף פועלים בארץ ישראל – יהיה אולי עתיד גם לספרותנו…’) לא. בשנת תרס”ו בלונדון, בעיר הגדולה לאלהים, שאין בה באותו זמן אולי אפילו קוראה עברית אחת, ואין בה קהל עברי לפרנס ירחון קטן בן שני גליונות דפוס, לא היה בטחון כלל וכלל בקיום הספרות העברית. כותבי עברית אז היו בעיני ברנר ‘האחרונים על החומה’. או כמו שאומר יוחנן־ברנר אל דובה: ‘השתפכות הנפש של יהודים אחרונים’. ועל שאלתה, לשם־מה הוא משקיע את עצמו בספרות העברית הוא עונה: ‘וכי בשביל למלאות איזה צורך־השוק באה הספרות? כלום מקח־וממכר היא, שתהא תלויה בדרישה’? ועל הערת דובה, שהספרות העברית היא רק חזיון עובר (אגב: כזאת היתה אז גם הרגשת מ.י. ברדיצ’ססקי) עונה יוחנן בתיאוריה מקורית:

ומה אינו עובר? חשוב הוא, אפוא, לא מה שלא עובר, אלא מה שחשוב על פי עצמו. דוקא בשכונת ישראלינו הקרועים והמדולדלים מורגשת עבודה מחשבתית כבירה, אפני־רגש חדשים, צללי־יחוסים שונים, ואם גם אין בזה גרעינים ‘בריאים’ להצמיח פרי בעתיד אם אף כל זה אינו אלא רפרופים של אחרוני אנשים אשר דור יולד לא ידע מהם – מה בכך? אדרבא! ידע־נא מהם דור יולד. לא ידע – מאי נפקא מינה? גם שפתנו הספרותית היא בת גורל כזה.

כך תירץ אז ברנר־יוחנן בפני עצמו את שלהבת־התמיד של נפשו לספרות העברית וללשון העברית. כך תירץ את הקושיא אשר תירוץ הגיוני לא מצא לה, מכיון שהיה נעדר־מסורת ונעדר־ציונות כאחת.

ג. היבול והפרי

כשם שהיה קשה לו למצוא תירוץ הגיוני על מסירותו הגדולה לשפה ולספרות העברית, כך ודאי היה קשה לו לתרץ את נסיעתו בשנת תרס"ט ארצה. אך משהו זז. עוד בלונדון חשב לעבור לארץ־ישראל, אך משם עבר לגליציה. כאן מצא תנועה עברית־ציונית טבעית. והאור של ארץ־ישראל של ימי העליה השניה התחיל זורח ומושך. בגליציה הוציא קבצים ספרותיים בשם ‘רביבים’, שם אופטימי קצת. בקראו אז ממני ב’הפועל הצעיר' מכתב מכנרת מימי הווסדה בשם ‘מן השעה הראשונה’, חזר והדפיסו ב’רביבים' אף־על־פי שלא היה ספרות טהרה אלא פרשת־חיים של הישוב המתהווה. אולי משום שלא ידע לתרץ את עלייתו, שם לו בנסיעתו סתר־פנים. ואולי חשב באמת כי יחדל להיות סופר ויהיה עובד חקלאי תם וישר. הוא קרא לעצמו ‘פלדמן’ (איש־השדה).

תירוץ מספיק לעלייתו לא מצא ולא היו ימים מרובים ונתגלה סודו. באותם הימים הייתי אני בחוץ־לארץ ומי־שהוא כתב לי אז: מעל כל גבעות־הארץ עברה הרינה במחנה – ברנר בא. עדיין היתה העשייה הספרותית בארץ דלה וצנומה ובראשית־חיתוליה. אף־על־פי־כן לא היו ימים מרובים וברנר היה הסופר־העתונאי המרכזי בישוב המתהווה. קשה לתאר כיום את כוח השפעתו. הנוער הער והמרגיש, המורה הצעיר, הסמינריסט בבית־המדרש למורים, הפועל והחלוץ, הסופר הצעיר והמשורר הצעיר ראו בו את איש־המופת, דבריו היו להם כדברי־האורים. אחרי מותו, ובבוא ביאליק היה הוא האישיות המרכזית ובפורמאט גדול עוד יותר. השפעתו לא נצטמצמה באותם החוגים שהושפעו מברנר. אך גם הקורבה אליו היתה אינטנסיבית־אינטימית פחות מאשר לברנר. השלילה של ברנר, דבריו כמתלהמים אפילו אי־ציונותו, לא רק שלא ציננו את הציונים־העברים אלא שבמידת מה עוד חיממו אותם. הם דנו את ברנר לא לפי דבריו אלא לפי מעשיו: הם ראו את השלהבת הגדולה והמתמידה הבוערת בקרבו לתחיית העם והארץ. הם ראו בו את החייל־למופת, והם הסיקו: אם אדם שולל – כך, אנו המחייבים־המאמינים – על אחת כמה וכמה. עבודתו ללא־ליאות בכרם־הספרות, ישרותו בתור מבקר ספרותי, שמחתו העצומה והנאמנה על כל ניצוץ של כשרון, נכונותו לשאת בעול כל פעולה ישרה – כל אלה משכו אליו כל בעל־נפש. הוא היה הטיפוס של העובד ‘לשמה’. ובמובן זה היתה השפעתו חיובית וטובה ואורותיה מרובים על הצללים.

צללים? ההיו גם צללים?

הספרות על ברנר אינה קטנה בכמותה ואיכותה. ושם לא תמצא הרבה על צללים. היא נכתבה בעיקר על־ידי מעריצים־חסידים־ממשיכים. אך כ"ה שנים למותו אפשר יש צורך לדבר מעט גם על הצללים. מעט וברמז כי יקצר המצע.

הנה למשל אותו פייטן מ. ז. וולפובסקי ברשימותיו החשובות ‘ראשונות ואחרונות’ (‘דבר’, כט ניסן) רושם גם את הדברים האלה:

שוב שעת בין־השמשות. אני – לאחר קריאה באחד ממאמריו של ר' ב. בשאלה הערבית. תוהה אני על הדברים. ברנר אומר באי רצון: – אידיאליזציה…המציאות היא אחרת לגמרי.

אחרי כן, אגב טיול על פני החדר, הוא פולט משפט קשה. הדברים נשמרו היטב בזכרוני, והם נאמרו בצער, בכאב, בהתרסה: – הערבים כיהודים הם עם נבזה, אלא שהיהודים ידעו צרות רבות במלחמה זו ונתנסו בפרעות – על־כן יש להם קצת חלוצים…

והנה אין אני יודע, לאיזה מאמר שלי בשאלה הערבית מתכוון וולפובסקי, כשם שלא אדון פה על הפסוק: ‘הערבים כיהודים הם עם נבזה’. הוויכוח ביני ובין ברנר בשטח הערבים התחיל עוד בימי ‘המעורר’ (אשר בו פירסמתי את ‘משא ערב’ וכן את ‘מחמד’ על פי קארליל), בשעה ששנינו עוד לא ראינו כמעט פני ערבי ולא באנו בכל מגע אתם. ואולם אני רוצה לציין, כי גם בשטח זה היתה השפעתו של ברנר שלא לטובה, אפשר שאני עוד היחידי שזוכר את הדברים ולכן אבאר את הדבר.

הנה כותב וולפובסקי את המלים בשאלה הערבית בלי מרכאות, בלי כל סימני גיחוך וגם הקוראים מבינים למה שהוא מתכוון, ודבריו אינם מעוררים כל תמיהה וגיחוץ בעיני מי־שהוא; כי הטרמין ‘השאלה הערבית’ הוא כיום עובר־לקורא, ולא יעלה כלל על הדעת לערער עליו. אך יתכן כי אני הייתי הראשון שהשתמשתי בו לפני ל"ה שנים גם בעברית וגם בלועזית, וגם הרציתי אז – הראשון על הנושא הזה: ‘השאלה הערבית’ – בבית־העם בירושלים. לא שאני גיליתי את הנושא הזה. קדמוני טובים וגם שלמים: קלוריסקי, אפשטין, אהרנסון, בן־יהודה, ילין, אולי גם הרצל, אחד־העם, א. ד. גורדון, איזנברג, אליהו ספיר, משה סמילנסקי ואולי גם דיזינגוף, אלא שכמדומה שהייתי כמעט הראשון שדרשתי עליו ברבים. המצב בימים ההם היה כזה: הרוב הגדול של העסקנים ביטל את השאלה הערבית מתוך יחס של ביטול לערבים. הם ראו אז כגורם מכריע רק את התורכים. אך עמדה מיוחדת היתה לו לברנר. הוא לא ביטל את הערבים אלא את היהודים. הוא תפס אז את הכוח הערבי בארץ כחזק וכמכריע וטען, כי הטרמין ‘השאלה הערבית’ הוא מטעה, כמו שהיה מטעה, למשל, המונח ‘השאלה הצרפתית’ בשביל יהודי־צרפת. היהודים מהווים שאלה בשביל הצרפתים ולא להיפך. וכן הדבר פה, אנו שאלה בשביל הערבים ולא להיפך.

כזו היתה עמדת ברנר באותם הימים והיא היתה הגיונית בתור תוצאה מהשקפתו השלילית־הפסימית בציונות. אנו שנינו דיברנו באמת בשתי לשונות. אך כוח השפעתו על דורו היה כל־כך גדול עד שאפילו ציונים מובהקים (אם איני טועה היה ביניהם גם יצחק בן־צבי) לא יכלו להשתחרר ממנו והתביישו להשתמש בטרמין זה. כל זה הוא, כמובן, רק קו סמלי. אך אם אני רואה את מדיניותנו הערבית (הכוונה לשיטה ומתודה ולא לתוכן ולא למטרה הסופית) מוטעית זה ארבעים שנה והיא שהביאתנו ל’ספר הלבן' ולכל התסבוכת־דהאידנא, וכשאני מנתח את הגורמים שהשפיעו שלא־לטובה בשטח זה, אני מוצא ביניהם גם את ברנר והשפעתו העצומה על בני דורו.

‘אידיאליזציה… המציאות היא אחרת לגמרי’. אנו ראינו קודם כי בשם האליל ‘המציאות’ פסל ברנר־יוחנן את הציונות, הוציא עליה גזר־דין של כליה, באשר היא, לפני כס הוד־מלכותה של ‘המציאות’, אינה אלא ‘הונאה נעימה של אגדה יפה’, מפני ‘שלזה אין כל יסוד במציאות ובטבעו של המון בית־ישראל’, מפני ‘שעם החי שני אלפים שנה חיי־צוענים – צועני הוא ולא עם, ואין לו תקוה עוד להיות לעם’. זה היה בתרס“ו בלונדון, בימי־הפולמוס בין ציונות וטריטוריאליזם (באמור אז יוחנן־ברנר לדובה: ‘אין תוחלת משום צד, אחותי!’ הכוונה היא לטריטוריאליזם). בשם ‘המציאות’ כותב ‘אובד־עצות [ברנר] ב’מכאן ומכאן’ בארץ־ישראל בימי העליה השניה: 'החלום על רפואת הכלל… שיבואו ל”שם" ויאחזו בארץ ויבנו, ושעם חדש יציץ מתוכם – החלום הזה הופרך מאליו עם הרשמים הראשונים‘. יש פה ציבור של אלפים אחדים יהודים, מפוזרים ומפורדים שאין לתת לו יתרון ערך על ישוב שכזה במקום אחר. אותו הגיטו עם כל אטריבוטיו…. יש מקום רק לאמיגרציה מכאן ולא לאמיגרציה לכאן’. ‘הגיע, כמדומה, הדבר לידי כך שאני חשבתי לי לחטאה מה שאני יושב בארץ, למעשה כזב מצדי, לתרמית ורמיה: אסור לי להחזיק בעצמי על־ידי ישיבתי זו הארורה את האילוזיה הנוראה של חלום התחיה!’. בשם אותה ‘המציאות’ גופא הוא, אמנם, מצד אחד מתאר את הערבים כסמל השחיתות (‘גם מאלה המזוהמים צריך לסבול!’), ואולם מצד אחר הוא גם חש התבטלות בפניהם. ‘בגליל, מעבר לחיפה, עדיין לא הייתי. משם מספרים פלאים. שם ארץ חדשה ושמים חדשים. שם אכרים עבריים אמיתיים, שם אריסים עבריים מצוינים. שם פועלים עבריים מופתיים. ממש ערביאים. פלחים ערביאים בתלבושיהם ובתכונתם. פלאים, פלאים מספרים’ (ביאור הפלאים פשוט עד מאד: בגליל יישב קלוריסקי את בני האכרים משומרון ויהודה, היינו את הדור השני של המתיישבים, שנולד או גדל בסביבה חקלאית. אף חיזק את הפועלים העברים בתור אדמיניסטרטור של הבארון וחובב־ציון נלהב כאחד). וכאשר ‘אובד־עצות’ [ברנר] בא באותו סיפור מתוך שעבוד ל’מציאות' לידי מסקנה ‘כי עבודה איתנית, פשוטה, טבעית של אנשים חיים לא נלמד כבר’ – הרי פירוש הדבר: עבודה כמו הערביאים… ובסך־הכל שלילת הציונות בשם ‘המציאות’ היתה עתה כפולה: גם מצד עם־ישראל, שפסק מלהיות עם, וגם מצד הארץ, שהיא ‘אמנם חרבה, עניה… אבל מדבר שומם אינה’. יש הערביאים… ‘כך היא הארץ, מה לנו ולה?’ ולכן חלום־ציון אינו אלא ‘חלום־בלהות, חלום־שוא בכל אופן’. כזה בספר שנכתב בארץ בעצם ימי העליה השניה. אך אנו שומעים עתה מפי וולפובסקי, כי אפילו עוד בשנת תרפ"א, כאשר כבר מזמן היתה רוח אחרת עם ברנר, עדיין משהו מאותה תפיסה אוחז בו. אגב־טיול בחדר הוא פולט בצער, בכאב, בהתרסה: ‘הערבים כיהודים הם עם נבזה’. אך יחד־עם־זה שמענו עוד מפי יוחנן־ברנר הגדרה נפלאה על הציונות. על השאלה, מי ראוי להיות ציוני, עונה הוא: להיות ציוני צריך להיות מקודם אדם מרגיש, עדין, נקי־לבב וצלול־הדעת ‘ויחד עם זה מאמין באפשרות אי־האפשרות, וחזק לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא־דרך’. איזו הגדרה נפלאה המשברת את כסא־הכבוד של אליל ‘המציאות’ ומשתחררת ממנו. דור־החלוצים של העליה השניה והשלישית וכו' האזין למוסיקה הנפלאה של הגדרה זו, עלה והצליח. אילו נדרשתי להגדיר את מהותה של מדיניות ציונית־ערבית טובה לא הייתי בוחר באחרת מזו ‘המאמינה באפשרות אי־האפשרות, וחזקה לאין גבול לעבוד בשבילה וללכת בלא־דרך’. אך, למגינת־הלב, מוסיקה זו לא נשמעה בתוכנו. כאן נשאר ברנר הריאליסט ומשועבד לאליל ‘המציאות’ ולכן באתנו מה שבאתנו.

ובכלל: ‘כבדהו וחשדהו’. כבוד והדר והערצה תעטרהו בגלל תכונות־היסוד הנפלאות שבו: אהבת־עמו (על אף ניאוציו) שיקדה בו בלי־הרף, אהבת־החלכאים, שהיה להם אב ואם ואח בצרה ואחות־הרחמים, כוחו הגדול למסירת־הנפש (גם בדידי הוה עובדא. בימי ‘המעורר’ סיכן את חייו כדי לגרום לי שעה של קורת־הרוח), בשביל שקדנותו בעבודה, בשביל אהבתו אהבת־נפש את הספרות העברית, בשביל – האוצרות היקרים שבספריו גם אחרי ניכוי וניפוי, בגלל זיק הנבואה הישראלית שהיה בו – בגלל כל אלה ראוי לך לעמוד דום לזכרו. וביחד עם זה אל תתבטל בפניו. אל תלך אחריו בעינים עצומות. אל תאמר כשר וקשר לכל אשר אמר הוא כשר וקשר. זכור את מלתו הוא: בלא אידיאליזציה. בלי התבטלות. הדבק במידותיו. מה הוא לא קיבל מרותם של אחרים, אף אתה אל תקבל מרותו הוא. הוא שאמר ‘עמי אירופה חים כחזירים’ (‘מעבר לגבולין’). הוא שאמר ‘תבנו של איבסן’ (‘רביבים’). הוא ‘היה שופך חמתו על דוסטוייבסקי, טולסטוי וכו’, הוא היה מבטיח ונשבע, שאינו הולך בעקבות דוסטוייבסקי כלל, שאין לו שום שייכות אליו. הלאה דוסטוייבסקי!' (א. ביילין). הוא ביטל את אחד־העם ועתים גם את א. ד. גורדון וחבריו, ועתים גם את אנשי ‘פועלי ציון’. הוא בעט במסורת ולגלג על דברי חז"ל. הוא דיבר דברים כמתלהמים. הוא לא היה מלאך ובר־אלהין. קרה פעם שגם – מוסת על־ידי נרגנים – הרים יד על חברו. הוא היה נביא־החורבן, אך היה לעתים שתום עינים ואטום־ההרגשה לגבי גרעינים בריאי־קונסטרוקטיביים נושאי זרע־העתיד. בהיוסד תל־אביב, למשל, עבר בינינו ויכוח בעתונות: הוא בשלילה ואנו בחיוב. עתה ידוע, מה חלקה של תל־אביב בישוב החדש.

ואתה, קורא צעיר, אם קראתי את מאמרי זה עד הנה, ואם קראת לא לשם בילוי־זמן וגם לא לשם סקרנות בלבד, אלא ללמוד משהו, לשמוע משהו דבר־אמת – אל תאמין גם לי. קום קרא, ראשית כל בכתביו הוא. אומרים עליך, קורא צעיר, שאין אתה קורא את כתביו. ג. בנארי אומר זה עתה: ‘את ברנר קוראים מעטים! אלה שיש להם זיקה עמוקה לנפשו’ (‘גזית’). וד"ר ג. קרויאנקר זכרונו לברכה, יהודי מגרמניה בעל שאר־רוח, שעסק הרבה בברנר (פנה גם אלי בשטח זה), רשם לפני מותו: ‘פאר זה מחויר והולך בעיני הציבור. ומאוד יש להצטער על כך’ (‘הארץ’). צדק. על ספריו במיוחד לא אדבר פה ואולי עוד חזון למועד. אגיד רק זאת, ברנר חי בתקופת הכיסופים והלבטים. אנו כיום בתקופת ההגשמה. אך אם להבנת התקופה הקודמת – אי־אפשר בלא ברנר. ואוסיף ואומר: חשובים המאמרים עליו של חסידיו־מעריציו־ממשיכיו (בין אלה במיוחד אלו של מרדכי קושניר, היקר בחסידיו, ורשימות ביילין, שלפניו התגלה ברנר אולי יותר מאשר לפני אחרים בימים של משברים קשים והוא נאמן בשרטוטיו, והערצתו אינה מעבירה אותו על נאמנותו), אך חשובים בעיקר כתביו בעצמו. ג. בנארי אומר: ‘נכון, הקריאה בכתביו אינה ניתנת בקלות. לכן יש להביא את כתבי־ברנר אל הנוער ואל חוג קוראים רחב – אולי בדרך של הוצאה מיוחדת, מותאמת לחוגים אלה’. יש בזה מן האמת. יש להעמיד את כתבי־ברנר על שליש. יש להוציא את ‘תבנו של ברנר’, את הלהג המרובה, את העניינים שאינם חיוניים, ולהשאיר את הבר. אבל אתה, קורא צעיר, אל תמתין לכך. אם להתענג אתה רוצה, אז לך אל קולנוע או אל כדור־רגל או אל בוכס – או לכל מקום אשר ישאוך רגליך. אך אם ללמוד אתה רוצה, אם להכיר, להכיר ולהכיר – קום קרא בכתביו הוא. ולא בעינים עצומות. ולא בהיפנוזה. כבדהו וחשדהו.

אסיים את הדברים בדברי הסיום של המחזה ‘מעבר לגבולין’. יוחנן־ברנר אומר אל אליהו חזקוני־ברנר:

המנוחה הולכת וקרובה אלי, המנחה של השלמת היצירה, המנוחה של מעלה, של אהבת ושנאת הכל ושל התבטלות הכל… האיש היודע, לסוף־הסופות, רגעים כאלה – עליון הוא למרות המות החטוף,למרות שטן־התאוה העומד כצר בכל רגע ורגע, למרות האש הגדולה שהפכה ביצה קטנה ונרפשה, למרות רחיצת הפעמים בדם בתרי הלב, למרות הצחוק אשר צחקה היא בירקה בפניך, גלוי־אליהו! ומכיון שבאתי עד הלום – אין כבר על מה להנחם. אחרי השנה זו אפשר למות ואפשר לחיות, אפשר להעתיק הרים ואפשר להסגר במערה. ובאם לא זה ולא זה – צדקת, אליהו; תמונותי, וציורי, צדקת, אליהו. אני אינני – ותמונותי וציורי הנם. הם מזכירים אותי למי שנשמתי נתגלגלה לתוכו. אני אינני – ואותיות נפשי הנן. זהו הסוד! סוד הכוחות השונים, הנטיות־הדחיפות השונות, סוד הסכסוך שבי, סוד־הסוד, סוד־הסוד שבסוד – לא תכלה ולא קץ. הנה רגע עילאה. רגע אין סופי, אור אין סופי. הנה גמר חתימה טובה. שקיעה ועליה. הרגשה מוזרה בתוכי. שתיקה, שתיקה. המנוחה האמתית אינה דוברת. יהיה מה שיהיה.

אליהו יזקוני: אהיה אשר אהיה.

כן. גמר חתימה טובה. לכל בית ישראל. לכל אדם בישראל. גם לזכרו.

[כו אלול תש"ו]

ביום האזכרה

מלאו כ“ה שנה להרצחו של י. ח. ברנר זכרו לברכה ואחוזת מרעיו ועוד כמה יהודים ביפו בפרעות תרפ”א. התכונה לאזכרה אינה רבה בארץ, לא בעתונות ולא בציבוריות. גרמו לזה נסיבות השעה: המתיחות בין היהודים והשלטונות בארץ, מצב היהודים בעולם, הצפייה העצבנית לדין וחשבון של ועדת החקירה (אשר רק הבוקר הודיע פה הראדיו את תמציתו) וגרמו לזה נסיבות קבע: מותו חל ביום האחד למאי וממילא שני המומנטים תובעים את סיפוקם. ‘דבר’, הקרוב ביותר לאזכרת ברנר, פירסם בעיקר שני מאמרי זכרונות מאת המשוררים שמעונוביץ וולפובסקי, מאמרים טובים וחשובים כמובן, אך זהו מעט לגבי חצי־יובל שנים לזכר מות ברנר. בשאר העתונים יש גם כן משהו, אך לא הרבה. אולי תרחב היריעה בירחונים ‘מאזנים’, ‘גליונות’ וברבעון ‘מבפנים’. שמעונוביץ פירסם לפי שעה רק פרק ראשון: ‘מרחוק’, רשמי השפעת ברנר עליו לפני שהכירו מקרוב (וודאי יהיה שם הפרק השני ‘מקרוב’). בפרק זה הוא מטעים, שגם הבונדאים הוקירו את ברנר, אפילו בשעה שרחק מהם, והם גם שהצילוהו בשעת בריחתו מן הצבא, שאז איים עליו משפט מוות. וכן הוא מטעים, כי גם הסופרים, וביחוד הקדוש ר' הלל צייטלין זכרו לברכה, היו מתייחסים אליו כאל אחד מופלא, בלתי־מצוי. שמעונוביץ מייחד את הדיבור על השפעת ‘המעורר’ עליו ועל חבריו, ואינו מעלים, כי מצד חיים נחמן ביאליק זכרו לברכה היתה אי הבנה להופעת ‘המעורר’ (הוא אמר לשמעונוביץ מתוך לגלוג וטרוניא כאחת: כיצד זה אדם צועק מתוך יאוש ‘שמע ישראל’ ‘הצילו!’ ובאותו זמן מפרסם שיר של שניאור ‘כך נושקים אצלנו’ וכיוצא באלה. אם כך, הרי אין השד נורא כל־כך, עוד אפשר לחיות, ובכן מה זה ה’גוואלט' הזה?(.

מאמרו של וולפובסקי ‘ראשונות ואחרונות’, ערכו בזיכרונותיו משנותיו האחרונות של ברנר. הוא גר כעשרה ימים עם ברנר בחדר אחד ובכלל נתקרבו לבותיהם זה לזה. תיאורו הוא דק ומדוקדק, ממיטב הרשימות על ברנר. הוא עשיר בכמה נקודות מחיי־ברנר. צר לי, כי אין המקום במכתב זה מרשה לעמוד אפילו רק על החשובות שבהן, אבל אזכיר פה נקודות אחדות ואולי אשוב עוד לסוגיא זו במכתבי הבא. כידוע, נתקיימו אחרי המלחמה ההיא שתי מפלגות־פועלים בארץ: ‘הפועל הצעיר’ ו’פועלי ציון', שאחר־כך התאחדו בהסתדרות עובדים כללית. אך באחת הפגישות היה ויכוח בין וולפובסקי ובין ברנר על ‘הפועל הצעיר’, שברנר לא אהב אותו אהבה שלימה. ראה בו ‘מפלגה דמוקראטית־ראדיקאלית, בעל־ביתית’ בלבד. כאשר וולפובסקי אמר: ‘וא. ד. גורדון?’ –ענה ברנר: ‘א. ד. גורדון לחוד ו“הפועל הצעיר” לחוד. הלא אני אשר גיליתיו, בעצם. כשנכנסתי לעבוד במערכת העתון מצאתי שם גלי־מאמרים שלו מונחים, שאיש לא קרא בהם ולא שם לב אליהם’… זוהי הפעם הראשונה, שאני קורא, כי ברנר גילה את הסופר א. ד. גורדון. גלוי וידוע, כי את איש הרוח והמוסר שבגורדון גילו אחרים עוד שנים לפני זה. הם גם הוקירוהו והעריצוהו. בין אלה היה יוסף אהרונוביץ, העורך של ‘הפועל הצעיר’ באותם הימים. ואף־על־פי־כן, אפשר להבין איך קרה, שמאמרי גורדון היו מונחים זמן־מה במערכת כאבן שאין לה הופכים, עד שבא ברנר וגאלם. יוסף אהרונוביץ היה תלמיד מובהק לאחד־העם. בהירות המחשבה והביטוי היתה יסוד־חייו. כסופר וכנואם הצטיין כמסביר מצויין. לעומת־זאת היו מאמריו הראשונים של גורדון מגומגמים ומעומעמים ביותר. יתכן שהם היו בעיני אהרונוביץ בחינת ‘רזי תורה’, שאין הקורא הפשוט, שאותו ראה תמיד לפני־עיני רוחו ובו הגה ואותו רצה לחנך, עשוי להבינו. וברנר? גם הוא היה איש הבהירות וההסברה, ואף־על־פי־כן השתחרר משיטת אחד־העם והעריך גם את בעלי־הסוד ואפילו את בעלי־הגימגום הוא לא הירבה להעריך ולתקן. שיטתו היתה: תן לסופר (הראוי לשם זה, שיש לו מחשבה או הרגשה משלו) לדבר בלשונו הוא. הוא שלו ושגיאותיו שלו. לא נחוץ, שכל אחד יכתוב כמו אחד־העם, מנדלי, ביאליק. לכן הוא שמח על כל גוון חדש. לכן אהב ריבוי גוונים. מנדלי, גנסין, עגנון ואחרים – אין הבדל, ובלבד שיאיר אור הכשרון, ‘כל הנשמה תהלל יה’. ולכן הוא שגאל וגילה גם את א. ד. גורדון על גמגומיו ועמעומיו – ולא אלה שדיברו יותר ממנו בגורדון היהודי־הציוני, איש הרוח והמוסר.

[אלול תש"ו]

את סיפוריו של אורי ניסן גנסין בהוצאת ‘תושיה’ לא קראתי. ואולם באותם הימים ששבתי לקרוא עברית, קיבלתי מאת ברנר אותה חוברת ‘הזמן’, שבה נדפס ‘הצידה’. ברנר עיקם בשעת מעשה שלא כדרכו את שפתיו, כאדם שאומר: ‘אלמלי שלח אלי סיפור כזה, בודאי שהייתי מדפיסו, אלא שלא הייתי בא לידי התפעלות’ (לאחר קריאה שניה חזר בו(! לפיכך לא מיהרתי לקרוא את ‘הצידה’. עילעלתי בו מקודם מתון־מתון מתוך סקרנות רפרופית. ואולם לא היו רגעים מרובים ונוכחתי שיצירה לפני, בכל האטריבוטים החשובים של המלה הזאת, מתחילה ועד הסוף, מבחירת המלים והתגים והפסוקים עד הגוונים והקולות. אלי, אלי! עושר כזה משתפך בספרותנו ואנכי לא ידעתי…

אלי, אלי!…

והתחיל אורי ניסן ממטיר עלינו מכתבים על־פי השׁאָלה. כל מכתב היה מין יצירה, שכמותה לא ראתה עוד ספרות עברית זו. כולם התקבצו בנקודת־זוהר אחת: ‘יוליה’. יוליה היא החמה, הכוכבים והמזלות. ומסביב לה נשמע מתוך המכתבים רשרוש שמלות סאמיט, זדון־צחוק, מעשה־תעתועים של עינים קוסמות וכל הוד ועדן הנעורים. אלי, אלי! איך ידע אורי ניסן לכתוב מכתבים, איך ידע שתקן זה סוד כל מלה ומלה בכל ע' פירושיה…

אורי ניסן בא ליפו.

ואני עומד ומביט בקצת ביישנות אל הבחור הגבוה, אשר עדינות־אצילות עם שמינית של ‘גשמיות’ חופפת על פניו. מתחילים הדיבורים מתוך סקרנות ראשונה, בשעה שנשמה עמלה להכיר בטיב־חברתה. לא תחסר שמינית שבשמינית של אי־אמון. אני שואל: ‘מה שלומו של ברנר?’ והוא עונה: ‘לא רע, העיקר הוא שעוד יכתוב סיפורים’. וכדרך העולם הוא מזכיר לשבח את אחת מרשימותי, הסוף של ‘מגילת שגיון’ כשהוא מסתיים במלים ‘ובכו תרווייהו’.

ובאו ימים.

בראשונה היה יושב כל היום בחדר־אחיו בחצר של בית־הספר־לבנות הקודם. בין שיעור לשיעור היו כל אותן ת' ילדות מתהלכות בחצר הצרה ומשננות את תרגיליהן. הלהג והקולות היו יכולים להביא לידי יאוש. הוא חשב כבר אז, כי קצו הולך וקרב. כשבאתי ביום אחד ומשכתיו בחזקה אל מחוץ לעיר, אל הגבעות אשר בין יפו ושרונה, במקום שהעיר נשקפת משם באופן גראנדיוזי, הים מימין, משמאל פס של הרי־יהודה ומסביב שטח גדול מכוסה פרדסים רעננים, השזורים פה ושם עצי־תומר – התחיל נושם בקלות ומעט מעט נגוזו הבלהות.

באותם הימים היינו שלשתנו, הוא, אחיו ואני, מסובים מדי יום ביומו לשולחן אחד בשעת הצהריים. אמרתי לו: ‘אחרי האוכל אני נעשה שוב אופטימיסט’. אמר לי: ‘אצלי להיפך, כאלו דמעות עולות ומחניקות…’.

כמובן, היה המצב החמרי בשפל־המדרגה. אמרתי לו: ‘אתה מפרכס לכאן ולכאן, ואין אתה בוחר בתעודה ידועה’. אמר לי: ‘תעודתי – הפירכוס’.

באותם הימים פירסם ברנר ב’המעורר' דברי קילוסין על מנדלי מוכר ספרים והיה הדבר קשה על אורי ניסן, הוא שאמנותו התחילה בתהיה הנפשית הבלתי־אמצעית ושהביט עוד גם עליה כעל חרצובות־החומר. ‘מה יש במנדלי? במובן של מאור עינים בודאי שאין בו’. והיה טווה את הקוים האלה להשקפה מסוימת.

עברו ימים ואני מעיין דוקא באחד מסיפורי מנדלי, במקום שהוא מצייר תלבושת הנשים. אצלי היו התיאורים הללו מעשה מליצה. ואולם אורי ניסן התחיל מדבר בחמימות על התיאורים האלה, ומיד עמד וקרא לפני מתוך זכרון אותה פיסקא בעל־פה.

כשקבעו האחים את דירתם אצל משפחת צ., התחילו לאורי ניסן ימים נוחים מלבר. מלגו התגברו המצוקות, שכמובן לא עברו על דל־שפתיו. באותם הימים מצאתיו כשהוא יושב וכותב התחלת סיפור חדש על גבי מכונת־הכתיבה. קראתי את ההתחלה – ונדהמתי. כל קו היה מעין גילוי חדש. אבל רגש הבחילה תקף את הכותב וימהר ויקרע בפני את הכתוב. קוים בודדים מזה מצאתי לאחר כך בסיפורו ‘בטרם’.

התראינו בתכיפות. השיחות היו מעטות, אבל לרוב מתובלות בהומור וברמזים על אשר לא ידובר. באותם הימים היה אחד מאנשי שלומנו כרוך אחרי נערה אחת ויאמר להתקשר אליה עולמית. בעיניו היה זה כאילו אומר אותו אדם לרדת לבירא עמיקתא. ‘היא לא תבין את הדומייה שבחדר’. ודומיית־החדר קלטה לתוכה את לחש השיחה רבת־התוכן ורבת־הקטעים.

לאחר שנתיישרו כל המכשולים והכל היה כשורה, נמלך ועלה לירושלים, נסתכל בסביבותיה – ועמד ויצא לחוץ־לארץ.

‘תעודתי – הפירכוס’.

לא קשה למצוא לו סמוכין במשפחת הסופרים. הרמן באנג, למשל. בעיני אני היה אדם אֶכסטיריטוריאלי. ועדיין אני מעריך אותו ככנור, ככלי־שירה יקר־המציאות, ולא כסופר. ואולם קשה מאד לקבוע את האידיאה של ההופעה ‘אורי ניסן’ בכל תחומי אישיותה.

ובכל זאת לי לא מת; האידיאה של אורי ניסן חיה תחיה עמי כל עוד נשמתי בי.

[ברלין, אדר ב' תרע"ג]

בכפר

וכך כתב אורי ניסן גנסין לאביו:

…בדבר ארץ־ישראל, שלדעתי אינה תכלית בפני עצמה… משום שלא זאת היא המנוחה ליהודי שאינו סוחר ביהדותו. הנשמה היהודית היא בגלות ולא פה: פה ישנם רק יהודים שלובשים קפוטות ארוכות ומגדלים את זקנם. ויהודים שלובשים קצרים ומגלחים את זקנם. הצד השווה שבהם, שכולם אינם שווים פרוטה. ערימת הדשן של נשמתנו שנשרפה – אצלכם היא. יודע אני שדברים אלה יגרמו לך צער, אבל צער זה אינו ולא כלום כלפי הצער הגדול שהיה מראה עיניך גורם לך אילו היית בכאן.

הקריאה שלטת בי עכשיו. תנאי־המקום גורמים. בעיר, כשאני פותח איזה ספר על מנת לקרוא, בוא מיד תבוא בי ההרגשה: עוד מעט יפסיקך מי־שהוא ומשום זה מעיקרא אין הקריאה מרוכזת כדבעי.

קריאה צריכה כוונה. כיוון הדעת והתפשטות הזמן. קריאה זו מקומה פה.

אך חיטוב־עצים להסקה, הנעשה גם כן כמו בכיוון הדעת והתפשטות הזמן לפני חלון חדרי, מזרזני לשוב לעבודתי, לחיטוב־עטים…

אוי לו למי שאומנותו אומנות־עט!

[תרע"ג]

איגרת אל מנחם גנסין

שיחרתני, ידידי, לתרום תרומת־עט לאותו צרור־העלים המיועד לעזור בהקמת בית ל’הבימה'. אך מה אעשה לך, ידידי, ואני עודני עומד במחיצת הקלאסיקאים, הראשונים והאחרונים, עודני נעוץ באמנות זו של המאה הי"ט, במשורריה ושחקניה, לפני בוא תור הזעזועים הפזיזים והתמורות המהירות. ספק הוא, ידידי, אם יש בפי מלה של עידוד לאמנות־דהווה, יהי ערכה מה שיהי. תנני, איפוא, להזכיר רגע מאותם הרגעים של הניצנים הראשונים לאמנות־המחזה העברית. מעטים היינו אז, שנתפסו לצד זה שבתרבות מתחדשת, ומעטים הם הזכרונות שנרשמו בספר, ואין בזה מן השובע ומן העודף.

היה זה לפני כ"ד שנים בערך. אלו המעטים החליטו אז על הצגה במושבה ראשון־לציון במוצאי־שבת. אנו הקדמנו ובאנו לשם־כך עוד מערב־שבת. והנה הגיעה שעת־ההצגה. אתה עומד על הבימה וממלא את תפקידך בהצלחה. ואני עומד על ידי אחיך, על יד אורי ניסן, ומכונן מבט אחד אליך ומבט אחד אליו. הן במצב כזה לא ראיתיו לא לפני זה ולא לאחר זה. הכרתי את אורי ניסן שבספר, הכרתי את אורי ניסן שבשיחה, הכרתי את זה שאמר לי: ‘תעודתי – הפירכוס’. אך זאת הפעם נגלה לי בלהט שבפניו העדינים והנאצלים – אורי ניסן שבהזיה. אולי זה שתירגם באופן שירי כל־כך את חזון ימי שבתי־צבי ליעקב ואסרמן. עיניו אורו. נגוזה העייפות הנוגה של האמן היודע רזי־החיים והאמנות, – זה שקרא לפני דפים מופלאים מתחילתו של סיפור חדש. הוא היה כולו מתיחות ודביקות, גם חדווה עילאה. ואולי היה בזה גם משמחת האח? אולי פחד ורחב כל־כך לכל קו ותג באשר על הבימה עמד אחיו והוא שעשה שם ככל אשר יוכל? –

עשרות שנים עברו מאז ואני לא סיפרתי לך על הרושם הנמרץ ביותר, שנחרת בזכרוני מפגישותי אתו. אך כיום הזה, בשעה שאנשים נלבבים מתעתדים להקים בית מוצק לאמנות־הפירכוס, אולי זה דבר בשעתו להזכיר רגע מופלא מן הפסיעות הראשונות, המיצערות ההן.

[בית הכרם, ר"ח ניסן]

המנהג לקבוע פרסים לספרות ולמדע חדש הוא בארץ. הוא נתרחש אחרי מותו של ביאליק. מספר שנים היה פרס ביאליק הפרס הספרותי־המדעי היחידי בארץ. אחר־כך נתחדשו עוד מספר פרסים: על שם הרב קוק, דוד ילין, טשרניחובסקי, רופין, אוסישקין ועוד. הסתדרות־העובדים קבעה פרסים משלה. גם אחרים החרו־החזיקו במנהג החדש. עוד מעט ותמלא הארץ פרסים. יש בחזיון זה מן האור ומן הצל גם יחד. ודאי יש בו ממתן כבוד לאישיות דגולה, אשר על שמה קובעים את הפרס. ודאי יש בזה גם קורת־רוח למקבלי־הפרסים. אך צמצום־הסכומים, שנקבעו עד עתה וריבוי־הפרסים המתחלקים הורידו את הענין למדרגה נמוכה. בסכום הקטן אין משום עזרה של ממש לסופר ולחוקר, כדי שיוכל להתמסר לעבודתו לזמן מסויים בלי דאגת־פרנסה. וריבוי הפרסים גורם זלזול וחוסר תשומת־לב. צרף לזה את האמביציות הקטנות המתעוררות עם כל חלוקת־פרס, הלחישות של השפעה על השופטים וכיוצא בזה וידמה לך לעתים, כי השכר יוצא בהפסד, וכי אין הפרס שווה בנזקו. בנוגע לפרס ביאליק, שהוא מאה לא"י לספרות וכסכום הזה למחקר, יש שנהגו אפילו לחלק את הסכום הזה בין שני מועמדים, שספריהם הופיעו באותה שנה. לימים קבעו, שאין לחלק את הפרס, אלא לתתו רק לאחד. ועדיין היתה קיימת התקנה, שכל סופר זכאי לקבל פרס רק פעם אחת. אחר־כך באה הצעה לבטל גם תקנה זו, כיון שבמשך השנים כבר ניתן הפרס לכל הסופרים הראשונים־במעלה וחשבו, שאין זו מן המידה לחלקו בין סופרים ממדרגה נמוכה. ואפשר שיבואו ויתקנו עוד, שלא לחלקו בכל שנה, אלא פעם בשתים־שלוש שנים, באופן שיהא בו משום חשיבות למקבל־הפרס.

בינתיים עולם כמנהגו נוהג ולפני זמן־מה חילקו מחדש את פרס־ביאליק ונתנו את הפרס לספרות לגרשון שופמן ואת הפרס המדעי ליהודה גור. מי הוא גרשון שופמן?

הוא מאותה הגוורדיה הספרותית, אשר אם לכנותה בשם לקוח מן הופעות הישוב מותר לכנותה: ‘העליה השניה’. זהו מספר לא קטן של סופרים, משוררים, חוקרים וכו‘, שנולדו ברוסיה ובגליציה מסביב לשנת תר"מ ושעלו על בימת־הספרות בגיל צעיר בערך, וששרידיהם יושבים עדיין ב’כותל־המזרח’ שבה – דוגמת עסקני העליה השניה, שהשפעתם עוד מכריעה בכל העשייה הישובית. טול את ראשי המדברים, שבין הסופרים שקדמו לאותה תקופה: לבנזון האב והבן, לטריס, יל"ג, מאפו, שולמן, גוטלובר, סמולנסקין, מנדלי, ברוידס, ליליינבלום, אחד־העם, ביאליק, טשרניחובסקי – ונדמה לך, שיש הבדל של שנים בין אחד לחברו. הופעתו של כל אחד היא חטיבה בפני עצמה. זוהי הופעה של יחידים בודדים ולא של חברה, לא הופעה קיבוצית. אחרי תקופה זו ההופעה היא שוב ספוראדית: ברש, עגנון ועוד. אך באותה תקופה ניתן לנו מספר לא קטן של כשרונות גדולים, שהופיעו בערך ביחד: ברנר, גנסין, פיכמן, שמעונוביץ, שטיינברג, כהן, שניאור, ברקוביץ, א. ציוני, לחובר, א. מ. ליפשיץ, מרדכי בן־יחזקאל ועוד. אולי יש לבאר חזיון זה כך, שאותה תקופה (תר“מ־תר”ס) היתה בערך תקופה שקטה בעולם ובישראל ובסופה הופיעה הציונות המדינית־הקונגרסאית, ולכן היתה מצד אחד נוחה להתפתחות בעלי־כשרונות ספרותיים ומצד שני היתה מלאה כיסופים ותקוות.

גרשון שופמן הוא אחד מן החבורה הזאת.

איני זוכר, אם בן־אביגדור היה גם השושבין הספרותי שלו כמו של ברנר וגנסין. בלשון פרוזאית יותר: אם גם ספרו הראשון הופיע ב’ביבליותיקה העברית' של בן־אביגדור, שפתחה אז שערים לכל הכשרונות הצעירים שבין הסופרים. אך הוא היה נחשב לאחד מן השלישיה הזאת. ברנר הופיע בסיפורים קטנים וגדולים כאחד, גנסין פיתח בעיקר את הציור הקטן והבינוני ושקד גם על הליריקה הפנימית־הכבושה, על הכאב והגיל, שהאדם חוצב לעצמו מגנזי נפשו, ומרובים בו יסודות ההעלם והרמיזה, הוא עוזב את דרכי הקלאסיות וצועד בשבילים משלו. לעומת שניהם הופיע שופמן כאמן־הצמצום. הוא אוהב את הבהירות והפשטות כברנר, אבל הוא אינו גורס את האריכות ואת היריעה הגדולה והרחבה. הוא כותב את הנובילה, אבל לא כדוגמת תיאודור שטורם או פאן הייזה, אף לא כצ’חוב ומופאסן. בפסוקים ובמלים. משום שאינו שופע נושאים הרי הוא מתרכז בחומר, שניתן לו, מתעמק בו, הופך בו והופך בו, עד שהוא מוציא מתחת ידו משהו שלם בתכלית – כאותו היוגב, שעליו למצוא בחלקה קטנה וצרה את כל מחיתו. אולי הוא עושה בנובילה מה שעשה איבסן במיטב הדראמות שלו. ריכוז איקונומי במוטיבים ובסממנים. כינון הבאטריה מן הפסיעות הראשונות.

דב קמחי אומר עליו ב’הארץ', שהוא היה האמן הראשון בספרות היפה שלנו. הגדרה זו אינה מדויקת ואינה מבארת במידה מספיקה. אמנים היו גם מיכ"ל בשיריו וגם מאפו בסיפוריו. אין שירה מעולה בלי אמנות. אך את שופמן מציין, שהוא היה אמן־קפדן. קפדנות זו שקועה גם בשטח השפה. אין הוא מבריק, אבל הוא דייקן. דומה שהוא נותן הרבה מזמנו ומכוחו, כדי למצוא את המלה ההולמת. גם כאן סוד־השפעתו על קהל־הקוראים. דומה, ששופמן לא כתב מעולם שלא־בעברית. דומה שיש לו רומן עם כל מלה עברית, שהוא מתבונן לצבעה ומאזין לרחשה. הקורא העברי לא היה כפוי־טובה. בהתקבל קובץ או ירחון או אפילו עתון יומי, שבאו בו דברי שוופמן, היה הקורא המובהק פונה ראשית־כל אליו. יחס זה לא נשתנה בכל ארבעים השנים האלה. שופמן חדל, לדאבון־לב־הקוראים, לטפח את הנובילה. הוא מסתפק בקב־חרובים. באיזו מסה קצרה מאד ‘בשתים, שלוש שורות’. מצד התוכן אינו תמיד קולע אל המטרה. אך הקורא המובהק זוכר לו חסד נעוריו. הוא ודאי היה שותף לשמחתו בקבלו עתה את פרס ביאליק.

שופמן נולד, כמעט מובן מאליו, ברוסיה, חי מספר שנים בגליציה, חי בווינה ובסביבת גראץ. זה כמה שנים שהוא חי בארץ. הוא ראה פה כמה הופעות ראייה ראשונה. כל ספר וכל יובל ספרותי שלו זכה להמון־הערכות. אפשר, שהמאמרים והמסות עליו מרובים בכמות על יצירתו. הוא נתן את יצירתו במידה ובמשקל. אך רבה הסולת בה ורבים רחשי־התודה של הקורא.

[כ“א טבת תש”ז]

רב יוסף כי הוה בר־שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר… נקוט לך מיהא פלגא בידך (מועד קטן, כח).

בנשף יובל־הששים אשר ערכו לו אנשי מקומו בבית־הכרם אשר בירושלים – הפליט שלמה צמח את האימרה הזאת: נס התרחש לקבק המספר. בגיל אשר מדרכו של אדם להרתק למטבעות שטבע במרבית שנות־חייו ניתק הוא את השרשרת וטיפס ועלה לשלב גבוה יותר. אם בסיפורים ראשונים כוחו גדול בשטף הפאבולה, בדינאמי שבסיפור, הנה בסיפורים אחרונים עצום כוחו בתיאור השקט, בסטאטי, במגובש שבסיפור. במקום השטף הוא נותן קריסטאלים. אכן זהו הפלא הבולט ביצירתו הספרותית – זה השינוי העצום, זו העליה־התמורה שחלה בכל מערכת עבודתו, עד שלכאורה לפנינו לא סופר אחד אלא שני סופרים שונים זה מזה בתכלית. אם היית נותן את ‘לבדה’ ואת ‘במשעול הצר’ בידי קורא נבון, בלי אשר ידע את שם המחבר, לא היה עולה על דעתו, כי רוחו של איש אחד הגה את שני הספרים, ואצבעותיו של איש אחד העלום על הכתב. אכן, זהו הקו העיקרי שעליו עמדה הביקורת שהוקדשה לו בשנים האחרונות.

נס כזה אינו מתרחש יום יום. פירושו: אחרי בלותי היתה לי עדנה. פירושו: אחרי שבילה אדם את ימיו במסלול קבוע, כבוש ומסויים, הוא פונה למסלול חדש. הוא גדל וצומח מחדש. יש לו העוז וכוח־הסבל לגדול ולצמוח מחדש. נס כזה התרחש לפני יובל־שנים באודיסה: ש“י אברמוביץ היה למנדלי מו”ס. שינוי עצום במהות, בכיוון, בכלים. התחדשות האדם, האמן היהודי. נס כזה קרה לפני דור לנ"ס: לסוקולוב. כאן לא חל שינוי במהות, בכיוון, בכלים, אבל היתה עליה מופלאה, סובלימציה מופלאה, שגשוג סובטרופי וכמעט גם טרופי, וזה בגיל הזקנה והשיבה, עד שהיה הדבר לנס ולפלא. נס כזה כמעט שנתרחש לדוד פרישמן אלא שנקטף בלי־משים לפני אשר מילא צבאו עלי ארץ ושוב אי־אפשר לנחש בביטחה, לאן היה מגיע. קבק כבר הגיע בדורנו לשלב גבוה, ואולי עוד דרך ארוכה לפניו.

אם אתה עוזב את מלת־הזוהר ‘נס’ ואתה פונה אל רשת הסיבות והמסובבים, אתה מחפש בלי־משים את גורמי השינוי, את תאי־הצמיחה. ואז אתה נתקל בש"י עגנון, כאחד הגורמים־התאים. אין הכוונה לומר, כי קבק החדש כפות באיזו מידה לעגנון. כי הוא אינו עצמאי במידה מכסימלית והוא משועבד במידת־מה לעולם יצירתו של עגנון. לא ולא, קבק לא היה מה שהיה, אילו היה משועבד לאחרים, אילולא היה הוא־הוא בכל רקמת יצירתו האחרונה. אבל עצמאות אין פירושה אי־דעת ואי־למוד במה שנעשה על ידי חברים מעולים בעליה עליונה של ספרותנו. ומי שיחשיב את מסתרי־הלשון והמייתה כאחד הכלים החשובים ביותר ביצירה הספרותית־השירית – חשוב ביותר, מפני שהוא כלי ומהות, חומר וצורה כאחד –, הוא לא יקל ראשו בדבר הזה. לולא יגיעת חייו ללא־ליאות והפסק של עגנון בשטח היצירה אשר לו – ואפילו לא בלבד בפלאי הלשון והסגנון – היה קבק חסר אחד הכלים החשובים ביותר ברקמת יצירתו האחרונה. זכות היא לו שהצליח להשתמש בכלי זה שימוש מועיל מכסימלי, ללמוד וליצור משלו.

על מה שנאמר על יצירותיו של קבק – ונאמרו דברים נאים והולמים מאד –, אין ברצוני להוסיף פה נופך משלי. אבל רצוני לדבר משהו על קבק האדם, שהוא הרקע והיסוד והשורש לקבק הסופר. אזכיר בראשונה את קבק הנואם, שעודו גם הוא חלק האדם המופנה אל הרבים, אל הציבור. איני יודע, איך נאם לפני תקופתו האחרונה. אך בארבע השנים האחרונות שמעתיו ארבע פעמים, פעם אחת על עגנון, פעם אחת לזכר גליקסון, ופעמיים על עצמו. בראשונה זה היה מעין וידוי מעולמו של הסופר, ובשניה כמעט שוב אותו הנושא. בכל ארבע הפעמים דבקו חושינו אליו. לא שהוא בא לחדש משהו. לא שהוא עושה מעשה־להטים כלשהו. כדרכו בספר דרכו בנאום. הוא פורש יריעה רחבה, פורש בפשטות גדולה, לעיני כל ישראל. אדרבה, ישמעו כולם, יבינו כולם. אין כאן מסתורין, רזין. דברים שהוא רוצה להגידם, הכל יכולים לשמוע ולהבין. אלא בהיפרש היריעה בפשטות, בבהירות, בעוז, בעליה מתמדת, בריכוז הכוחות, באמונה תמה, בבחירת התמונות, הסמלים והמלים, אתה לא בלבד עושה אזנך כאפרכסת אלא אתה גם מזועזע. האם אין זה אותו קבק, אשר לפני רבע שעה ישב לידך כאחד־האדם, נוח, קל, מתלוצץ קימעא? כן, זהו ואולם הוא גם אחר. לא שנתכסה בצעיף אלא כאילו הסיר צעיף. התרחש הנס.

כי התרחש הנס לא בספרות בלבד אלא גם בחיים. לא בלבד ליד שולחן הכתיבה אלא גם באותה יורה המכונה חיים. אין בזו אלא מה שיש באלה. בנאומו האחרון הסיר לרגע את הצעיף מכפילות שבחייו. האם אין הוא בחינת בעל־בית, אזרח, מושך בעול הפרנסה, שוקע לעתים בדאגותיה? האם אין הוא כאחד־האדם, מבלה שעות בנעימים, מתלוצץ בקלות־דעת ומגיב על כל אשר מסביב לו? כן, אבל הוא באותה שעה גם אחר. כי גם באותה שעה אין הוא מנתק לגמרי את הקשר עם חוויותיו הנפשיות; גם באותה שעה הוא מוקף יצורים אשר יצר כצלמם וכדמותם; אף באותה שעה הוא מיצר בצערן של הדמויות אשר קרא לחיים מן התוהו וקרם עליהן עור וגרל להן גורל משלהן. הוא בחברה אתן. על כזאת וכזאת נאם באחרונה, הסיר את הצעיף. הזכיר שעות וימים של סבל וכאב בגלל דמות אחת או אחרת, בחינת אוי לה לדמות זו שכך עלה לה. על כזאת וכזאת דיבר. אך יש שטחים שעליהם לא דיבר; לא במסיבה ולא ביחידות. הוא בחברה אתכם ומגלגל בשיחה אתכם ובאותה שעה הוא גם עומד פנים־אל־פנים מול המות. הוא בחברה אתכם, ובאותה שעה הוא גם נאבק עם אלהיו. הוא חושב את מחשבותיו הוא ועורך את רגשותיו הוא. הוא נוטש את לילית וקרב אל אלהיו. למה אכחד? באחד הימים – אני אז במדינת־הים – הוא קם בבוקר כאילו בא ממרחקים, מדרך רחוקה, כאילו חזר לאבא־אמא, משנה את מערכת־חייו, חי כדת משה וישראל. באחד הבקרים, ואני אז עובר במקרה בקירבת־ביתו, אני שומע רנן־תפילה משתפך מן הבית החוצה, בפשטות, בבהירות, בעוז, באמונה תמה.

* * *

שאוני נא עוד מעט קט, קוראי וקוראותי, הן לא רבים הדברים אשר דיברתי והנה הם גם מגיעים לקצם. (לולא עורך במתנו, אשר שם את הקולמוס בידי, הייתי מוסיף להסתכל מתוך שתיקה). רצוני לומר: הספרים אינם נפרדים לגמרי מן החיים, מן הולם־הלב, מן החזון־ברוח. הכתיבה אינה מעשה־מכונה, מנגנון, טכניקה, אלא משהו הבוקע ועולה מן השיתין, ממעמקים. רצוני לומר: אין כאן קפיצה, קאפריזה, אלא צמיחה, לידה, גידול. הולך האדם אל בית־עולמו, עולם החיים הנצחיים, הוא. משתחרר האדם מן הקליפות אשר דבקו בו, מלילית, וחוזר אל האור הגנוז. האור העצמי, היסודי. דרך התקלפות גדולה, דרך תמורה גדולה. מה הפלא? האין תמורות בעולם? האם לא היה אברמוביץ למנדלי? זה היה צד אחד. כאן לפנינו צד אחר. רצוני לומר: מחוץ לשטחי לשון וסגנון, השקפת־עולם ואמונת־עולם, יש עוד האדם בבחינת עצמוּת כוללת, ובה גם בה חלה תמורה. אזלא סומקא ואתי חיורא. לא זה הקול ולא זה המבט אשר הסכן הסכנו אתם. זהו שיתוף אחר באנקת היצוּרים הממשיים, במכאוב, במשבר, אשר מסביב. ועדיין האדם נושא צעיפים. ורצוני לומר: במידת־מה מרגישים בזה גם אחרים. אוזן מלין תבחן, לב רגשות יבחן. איני יודע מה גורל גרוּל לקבק הסופר, אבל קבק האדם נכנס לאותה ספירה של יחידים־ספורים, שהלב חרד לשלומם, באשר אורם מתעצם ומבהיק, כאור יחידים־ספורים, ובספירה זו ודאי טובה השתיקה והפרישה.

[ג' באדר, תש"א]

מתוך דברי הספד

לא פיללתי, אחי, בשוחחי אמש, במוצאי שבת־קודש, אתך, כי זוהי שיחתנו האחרונה, האחרונה, אשר אחריה אין עוד שיח־ושיג כי אם דומית־אלם, דומית־נצח. לא פיללתי, אחי, בהפרדי אמש ממך כי זוהי פרידה עולמית, וכי היום, כבר היום, אעמוד פה ולבקשת חברים נאמנים אפרד ממך פומבית.

ארוכה הדרך, אחי הגדול, אשר הלכת בה מסמרגון, מבית הרב היקר אשר בקהילה, עד המקום הזה. בית מועד לכל חי על הר־הזיתים בירושלים עיר־הקודש. ארוכה היתה הדרך והיא מגילות־מגילות, תחנות־תחנות ניתנה. לא שעת־הערכה לנו שעה זו, בעמדנו ליד קברך, כי אם שעת אבל וצער ודכדוך־הנפש, אך זאת מותר לנו להגיד גם בשעה זו:

פעולה גדולה פעלת בחייך הברוכים בכרם הספרות העברית. ארבעים שנות יצירתך הן פרשה גדולה. בהשקיפנו עתה לאחור על דפי ספריך וראינו, כי אתה היית המספר של הדור הזה, של ארבעים השנים האלה. לא זכית ולא זכינו גם אנו שתסיים את הפרשה הנהדרה הזאת כאשר ראית אותה בחזון רוחך, בהקיץ ובחלום. אך מה שהספקת לאסוף הגורנה, מה שיצרת, ביחוד בתקופה האחרונה, בתקופת בית־הכרם, בהתמסרות עצומה, בכוונה כנה וטהורה, באהבת־ישראל נאמנה. מתוך אמונה בגאולת־ישראל ומתוך שמירת־הלב על הקנינים, על הערכים היקרים ביותר לישראל ולמין האנושי בכלל, – כל זה הוא מנכסי־צאן־ברזל של אוצר־ישראל, של אוצרו הרוחני, הספרותי והמוסרי כאחד. ר' זוסיא ב ‘בחלל הריק’ הוא גילוי חדש בנשמות־ישראל, גילוי אשר לא יישכח. ובהזכר בדורות הבאים זכר הדור הזה, דור העליות לארץ ודור השואה בגולה הגדולה, דור מאמצי־התחיה ופרפורי־הגסיסה והחורבן הפנימי – ויעלה מאליו זכרך אתה, כסופר נאמן אשר ליווית בהלמות־הלב ובמבט חודר את צעדי הדור הזה והעידות בכתביך עדות נאמנה.

ארוכה ורבת עמל ולימוד ויגיעה היתה דרכך מבית־אביך ועד הנה. תחנות־תחנות היו חייך, והרשאי אני, העומד פה מטעם חבר חברים־לעט, ליחד מעט את הדיבור על התחנה האחרונה, תחנת בית־הכרם, לדבר משהו על דברי שביני לבינך, דברים שבין נשמה לנשמה, דברים שעד היום שנינו לא העלינו על דל־שפתינו? לא ניחש לי לבי בהכנסי לפני חצי דור לבית־הכרם, כי אזכה להתקרבות הלבבות ביני ובינך. אכן, התקרבנו זה לזה בלי אומר ודברים, בלי מחמאות הדדיות, בלי כוונה תחילה, בלי שמץ של פנייה ורצון להשפיע זה על זה. אבל מה נפעמתי, בשובי פעם מחוץ־לארץ ובשמעי כי מצאת עוז בלבבך ואומץ־רוח בנפשך לשוב אל נצח־ישראל. אף פעם לא דיברתי אתך בזה, אבל ידעתי והבינותי את טוהר־רוחך, את לבך הטוב, ומה מאושר הייתי לראותך אזרח בבית־הכנסת היפה של שכונתנו בית־הכרם. מה מאושר הייתי לראות גם אותך מדי שבת בשבתו באותו בית־הכנסת בין שומעי לקחי הדל בדברי חז"ל. אכן, ימי אושר וזוהר היו לנו השבתות ההן!

רבים הם היודעים את שם קבק המספר הגדול, אבל לא רבים הם שזכו להכיר את קבק האדם הדגול, זה שנתעדן ונתעלה מתקופה לתקופה, זה שנתגלה במיוחד בתקופתו האחרונה בבית הכרם. ואפילו את קבק הנואם המצוין, כאשר ינוח עליו הרוח. לא רבים ידעו להכירו.

וכך אני עומד פה ונפרד בלב קרוע ומורתח ממך, סופר גדול, מספר גדול, אדם דגול, חבר יקר ודגול. אין מלים בפי להביע את צערי־צערנו על לכתך מאתנו בלי עת, לפני שסיימת את תכנית ספריך, על הלקח מאתנו כולנו אח ורע יקר, דמות נאצלה, שאין לה תמורה.

עננים נערמו היום, ביום בואך אלי קבר, על שמי־ירושלים. עננים נערמו גם על שמי־הישוב. גדול כים שברנו והנה נעדרת גם אתה מאתנו, להוסיף יגון ומכאוב על יגוננו ומכאובנו. בלבות קרועים ומורתחים אנו נפרדים ממך. זכרך לא ימוש מקרבנו עד בואנו אליך!

[ז כסלו תש"ה]

על זה שנעדר

חברים! לא על ספריו אדבר בזה. ספריו אשר העלו אצבעותיו על הכתב לא נעדרו מאתנו. אתנו הם. קראנום בשעתם בעת הופעתם ועוד נשוב אליהם, נתבונן בהם, נשוה אותם למלאכתם של אחרים, נשקול את היתרונות ואת הרפיונות, ונסכם סיכומים ארעיים־זמניים וסיכומים קבועים לדורות. אך כל זה אינו כיום מעניני. כל זה עוד חי ותוסס ומזהיר ונוצץ ומפרפר ונושם כביום־היוולדו. כל זה אינו נוסך תוגה בלב, אינו כואב ואינו מכאיב, אלא מעודד ומחזק, מבדר ומשעשע. ואולם היום אני מדבר על זה שנעדר מאתנו לפתע־פתאום, רגע כמימריה. עוד הוא יושב אתנו, מסיח אתנו, מאזין ומקשיב, מעיר ומבאר, ולפתע פתאום, בעוד שעה או שעתיים, הוא נאבק את מאבקו האחרון עלי אדמות, קורא את קריאתו האחרונה – והשלך הס. חדל. ויתהלך… ואיננו… כי לקח אותו… איננו. תם ונשלם. מעגל־החיים נסתיים.

חברים! עליו אדבר בזה משהו, ככל אשר אוכל. –

חברים! בצהרי ימיו הוא בונה לו בית בבית־הכרם, צפונה לירושלים. לא בית נהדר ומפואר, לא טרקלין, לא צעצועים ולא קישוטים. בית פשוט, חדרים אחדים, לו ולספריו, לו ולעבודתו, לו ולמשפחתו. אך הבית הפשוט הזה נקבע לו מקומו במרכז השכונה, ברחוב הראשי. אי אתה יכול לפסוח עליו. לא כביתו של המורה־הפילוסוף, השוכן בשכונה על איזו גבעה מן הצד, אשר רק בקושי אתה מגיע אליו, ולא כבית פלוני, המורה־העתונאי, שאתה צריך לעלות או לרדת כדי להכנס אליו, וכו' וכו', אלא בית ברחוב הראשי, קרוב לרחוב. את קול המדבר בבית אתה שומע עוד ברחוב. הקול מידרדר ומתפשט מן הבית אל הרחוב, אל מלוא־תבל.

בית זה נעשה מאליו מרכזי. פה נפגשים כולם. כל אשר הרוח או הכשרון יחייהו. מן השכונה וגם מירושלים ומתל־אביב. גם מחוץ־לארץ. ובתוך הבית חי ועובד אדם מרכזי. הוא עובד בעט, חוטב וחוצב, אך הוא עובד גם במסתרים, הוא מעיין בפנימיות ובחיצוניות. הוא מציץ ושוקל. חשבון־העולם וחשבון־הנפש. הוא פושט צורה ולובש צורה. לכאורה הוא אותו אדם מאתמול ומשלשום, – קו ישר מתוח עשרות שנים, ללא הפלאה וללא הפתעה. וביחד עם זה משהו משתנה, מתחלף, עובר תמורה. באין רואים. אף בארשת־פניו, אף בנועם־הקול. משהו מתמול שלשום הולך ונגנז ומשהו ממחר ומחרתיים הולך וצץ, הולך ומתלבלב. באין רואים.

מרגישים בזה חברים וחשים בזה זרים. איש אינו מדבר בזה ואינו מלַבן את זה. אבל כולם חומדים את הבית ואת האיש ואת שיחו. נמשכים אליו. סוקרים את העבר, מדיינים לשבט ולחסד, טווים ואורגים חלומות ומחשבות לעתיד. פה גם שמעתי בפעם הראשונה את המלה ‘מאזנים’ כשם לבימה ספרותית להבא. פה הוא מקבל כל אדם בעונג. מחוגים שונים, מכיוונים שונים.

חברים! בזוז מעט צהרי־ימיו, בין ים העבר ובין מדבר העתיד, הוא כותב רומן: ‘בין ים ובין מדבר’. ורק לרומן זה הוא מקדים מספר שורות ‘אל הקוראים’. בשורות אלו הוא מסתכל לפנים ולאחור, סוקר את פעולתו עד־אז ומציץ מן החרכים לקראת ימים יבואו. ‘בספר זה הגיע המחבר אל תחנתו האחרונה, אשר יצא אליה לפני כשלושים שנה… לא היתה לנגד עיני המחבר מטרה אחרת זולת החפץ להתפרק ממשא של רשמים וחוויות פנימיות; זולת התשוקה להביא גאולה להלכי־נפש, להגוּיות־לב ובעיות שונות, שהציקו לו בשעתם ודרשו את תיקונם בצורות ודמויות… קוראַי! כאשר יצאנו בראשית־דרכנו עוד היו עלומים בלבנו ושחור בשערות־ראשינו… השנים האריכו מעניתם על פנינו והשליגו על ראשינו. ההעשירו אותנו בבינת־החיים?’… אך לתוך רשימה זו, שצירפתי פה מתחילה ומסופה, נשתזרו באמצע עוד דברי־ביניים: הוא מדבר על שני ספרים שבאו לידו באותו פרק־זמן, שעשו עליו רושם עז. הוא אומר הימנון לספר ‘דברי הפועלות’ ועל ‘השגב והקדושה המוצנעים בעלים הפשוטים והיקרים האלה’. ספר זה אינו אלא ‘איפוס הירואי’, שממנו כל נפש צחיחה תשאב אמונה ונחמה. והוא מזכיר את הספר ‘כתבי משפחה עבריים’ לד"ר הרצברג, בתרגומי אני, אשר ‘עוד היום יש בכוחו להרעיד נימין רבות בלב כל חרד לשאלת הדת והמוסר בעולם בכלל ובעולמנו בפרט’.

באמצע הסקירה על אורח חייו ודרכו בספר הוא מתייחד עם שני ספרים של אחרים. הלא דבר הוא!

יש פגישה עם ספרים ויש פגישה עם בני־אדם חיים.

לא רחוק מביתו, מספר בתים בלבד, מצד השני של הרחוב, מוצנע בתוך בית פשוט, גר אדם אחד ושמו ר' אליעזר אילנאה זכרונו לברכה. מופלג בתורה, בחכמה, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, בהוויות־העולם, בפשטות־החיים. שוקד על חיבור ספריו המעטים כמי ששוקל אוצרות. חס על כל רגע כי עוד מעט יבוא יומו.

ובאחד הימים פרצו חילוקי־דעות בשכונה: המותר בה לחלל שבת בפומבי או אסור? בתקנות־השכונה אין הוראה. מן ההכרח לקרוא לאסיפה כללית ולקבוע הוראה. שני הצדדים מתכוננים ומתגייסים, לא באקדחים כי אם בדברי־הגיון. קבק היה אז מן המשמאילים.

אך באסיפה זו התרחש מצב מוזר, שלא ראינו כדוגמתו בקהילות־יעקב. בראשונה מדבר הישיש ר' אליעזר אילנאה. הוא מדבר בפשטות, בלי פתוס ובלי אריכות. רק כרבע שעה. רק דברי־הגיון. אך ברבע שעה זה הוא מפתח תיאוריה מוצקה. התוצאה – שני הצדדים כאחד מוותרים על הויכוחים. מתקבלת פה אחד הצעת הפותח לקבוע תקנה שיש להמנע בשכונה מחילול־שבת פומבי.

ההרעידו דבריו נימין בלבו, בלב קבק?

והיה עוד אחד בשכונה זו, בקצה־השכונה. מרחק מקום ורוח מבית קבק. אך בקבל האיש ההוא את זה הספר ‘בין ים ובין מדבר’ נפעם לקרוא בהקדשה שבכתב: 'אני מברך את ההשגחה על שזימנה אותך לי על דרכי. כי בך נתעשרה רשימת האנשים אשר וכו''. זה דרכם וזו זכותם של סופרים: דברים שהם כבושים בלבותיהם זמן לא־מצער מגלים הם בשורות שבהקדשה.

חברים! מה שבא אחר־כך הוא כמעט מן המפורסמות. אף אני דיברתי בזה בעודו אתנו ברשימה ‘נס קבק’. באו ספרים מן ההפלאה ומן ההפתעה. נתגלה קבק חדש, מין עליה על גבי הבית. לספרים אלו לא הקדים הקדמות, אבל היה מדבר עליהם בקהל. גם בכתב. כוחו גדל גם בדיבור וגם בחיטוב־שבכתב. מעיין שופע.

הוא עלה ועלה. בספר כמו בחיים.

הוא נעשה מרכזי. הוא נעשה נציג. היה נעשה מאליו ריפרזנטאטיבי.

הנסתרות שבך, אמר שמעונוביץ ליד קברו, עלו על הנגלות שבך.

אדם גלוי־עין וגלוי־לב ונסתרות בו.

אדם שיכולת להתוודות לפניו בכל. ולא אתה בלבד.

אדם שאהב את חיים ואת עליצות־החיים והיה מוכן בכל עת ובכל שעה להיפרד בעליצות מן החיים, להחזיר את פקדון־הנשמה ליוצרה.

על זה דיבר אתי מתוך מעיין של ודאות ואמונת־אומן. על זה חזר בשקט לפני שבועות מספר בפני חברה.

באותה הרשימה שהזכרתי הוא מדבר על ‘דרך־הגורל של נצח־ישראל’. והוא ממשיך: ‘דרך זה, אשורנו מרחוק, מבעד לערפלי העתיד, והוא זורח באופקי אור ויפעה לאין קץ…’

והנה נגוז האיש על פניו העדינים, על חלומותיו היפים, על מעיינותיו השוקקים. לא ישתפך עוד קולו מחלון ביתו הפשוט לתוך חללו של הרחוב. איננו? לאו דוקא. הוא עבר משכונה לשכונה. נתייתמה שכונת בית־הכרם ונתעשרה השכונה החדשה ההיא. עבר אדם מרכזי.

ומה יקרה לי עתה הנקודה החדשה. היא קוראת ומרמזת. –

[כסלו תש"ה]

צרור שרטוטים

באותה פמליה של סופרים, שראו את אור העולם לפני ס’– ס"ה שנים, – באותה פמליה מיוחדת ומובדלת גם לגבי תקופה שקדמה לה, שהסופרים הגדולים הופיעו בה ביחידות, הן לגבי הזמן והן לגבי החטיבה, וגם לגבי התקופה שבאה אחריה, שהיא חסרה צביון מיוחד, – בפמליה זו, המונה מספרים ומשוררים כאחד, היה קבק שונה מחבריו בכמה מובנים, גם במהלך חייו וגם בדרכו בקרית־ספר. כמדומני שהוא לא פירסם מעולם דברי־זכרונות, גם בשיחותיו היה נוגע בצד האוטוביוגרפי רק לעתים רחוקות ורק באקראי, לפיכך יודע אני כל־כך מעט על חייו, – וכמה מצטער אני כיום על שלא אמרתי לו בפשטות ביום מן הימים: ספר לי מקורות־חייך. ואולם בהיר יותר דרכו בספרות.

קו אחד משותף לדרכו זו בכל תחנותיה: היריעה הגדולה. הוא אינו מסתפק במועט, בקב ציורים ושרטוטים. הוא שואף לרחבות. הוא רוצה להעלות על הבד שטחים גדולים של חיי הדור, הדורות. הוא אינו בעל מגמה, כאחדים מחבריו. הוא אינו בעל אנחה עמוקה, כאחדים מחבריו. הוא אינו בעל עדינות נאצלת דקה־מן־הדקה, כאחדים מחבריו. הוא שופע פשטות, יום־יומיות. הוא מפשיל את זרועותיו, כדי למסור בהרחבה את הכללות. הוא גם נהנה מן החיים האלה, מתעלס. את העדינים בין חבריו אין הוא גורס ביותר והם אינם גורסים אותו. עוד בהופיע עגנון הוא בתחילה בין אלה, הנדים לו בראשיהם. בסופר שבי הוא פוגע באותם הימים (מעל דפי ‘הצפירה’) באופן הנמרץ ביותר.

כזו היא ההתחלה, התקופה הראשונה. אחריה באה התקופה השניה, זו של ‘שלמה מולכו’. המשך לראשונה ומעבר לשלישית, לאחרונה, לזו של ‘במשעול הצר’ ושל ‘בחלל הריק’. בתקופה זו עלה ועלה ולא רק בקרית־ספר אלא גם בחיים, גם ברגש, בהבנה. מי שלא שמע את ההימנון שלו על עגנון, כשהוא מתפרץ מפיו בכוח אלמנטארי, לא יוכל לתאר לו את החזיון הזה. אך זה לא היה חזיון בודד. במקרים כאלה עמדנו נפעמים ומשתאים.

קבק אהב את החיים, את חברת־האדם, את מראה הנוף – והיה מרותק אל שולחן־הכתיבה. רצה להעלות על הכתב את כרכי הסיפור ההיסטורי הגדול שעלו במחשבה וידע כי כל יום־עבודה הוא מתנת־הבורא. לפיכך שמח כל־כך, אם פקדו את נוהו ידידים ומכירים, הפסיק את עבודתו וספג לתיאבון את דברי־השיח. רצה לקלוט, לדעת את המתרחש בעולם העשייה או בעולם־הכמיהה. שם אָזנו כאפרכסת. יש שהעיר משהו, לעתים רחוקות סיפר משהו, או נתעורר והביע את מחשבתו הוא. אך בעיקר הקשיב והאזין. כזה היה גם צביון שיחתו־שיחתנו האחרונה, שעה קצרה לפני היפסק פתיל־חייו. – – –

בהלוויה לא הצטופפו המונים לאלפים, לא הוכרז ביטול־מלאכה, השלטונות מבחוץ ומבפנים לא באו לחלוק את הכבוד לסופר הגדול־הדגול. ובכל־זאת היה קהל רב אפילו למעלה על הר־הזיתים, וממיטב משפחת הסופרים והקרובים אליה.

מערכת־הסיפורים לא נסתיימה, על אף כל מאמציו. אך היא היתה חטובה וניצבת לפני עיני־רוחו. כי היה מאלה שרואים מקודם את כל התכנית ואחר הם ניגשים למלאכה. מקודם באה המסגרת ואחר היא נשלמת בתוכן. היה רגיל לצטט את דברי שלום־עליכם: דומה הדבר לקרון מלא נוסעים, בתחנות יורד מי־שהוא, אך רוב הנוסעים מתחילים ומסיימים את המסע בצוותא־חדא.

רבי אהרן אברהם בן הרב קלמן קלונימוס ד"ר קבק יצא קצת ביחידות בדרכו בספרות, אבל סיים את דרכו בצוותא עם טובי־חבריו. הוא לא פרש מן היריעה הגדולה, הרחבה, אבל העלה משלב לשלב את הפנים, עלה והעלה. על יד קברו אמר דוד שמעונוביץ: השם קבק הוא ראשי תיבות: קדוש בן קדושים. אף הוסיף, כי ניצוץ קדוש היה גם בו, בנשמתו.

הניצוץ הקדוש הזה נתלבה בייחוד בתקופתו השלישית. והוא לא יכבה.

[ה בכסלו תש"ה]

פגישה אחרונה

במוצאי־שבת אור ליום ג' בכסלו כבה אורו, כבה נרו. לפתע פתאום. שעה לפני זה ישבתי ליד שולחנו ושוחחנו מעט. למחרתו הבאנוהו למנוחת־עולמים. יום־יומים אחר־כך נסיתי להעלות על הכתב את שיחתנו האחרונה, – שיחתו האחרונה בחייו. בקראי אחר־כך את הכתוב ראיתי שיש לתקן פה ושם. עתה אני מנסה בשנית. כשלושה שבועות אחר מותו. זה בעיני לא ספרות. זה בעיקר פרק בין החיים והמות. עלי לספר בדיוק, כמיטב יכלתי. –

לא פיללתי ולא עלה על דעתי לנסוע במוצאי־שבת בית־הכרמה ולבקר את קבק. מקובלני שיש להמנע, במידת האפשרות, להתחיל את ימות־השבוע בישיבות, במסיבות, באסיפות, בנסיעות, בביקורים, בביטולי־סרק. אך מקרים לא שכיחים קצת, ‘יוצאי דופן’ קצת, הדריכוני־הובילוני אותה שעה לביתו, – כמעט שלא במתכוון, כמעט כמו מן־השמים. והוא? הוא שמח תמיד לקראת ידידים ומכרים. הן הוא היה מרותק כל הימים אל שולחן הכתיבה, קרא ועיין וחשב וכתב. עוד ימים מספר לפני זה לקח הביתה כמה ספרים מן הספרייה הלאומית, כדי לעמוד על קלסתר פניה של תקופה שהתכונן לכתוב עליה. הוא ידע כי כל יום־עבודה הוא מתנת־הבורא. אך בהיכנס אליו מבקרים, ואפילו לא ידידים־מכירים, ספג לתיאבון את דברי־השיח, הושיט קרני־מישוש לכל המתרחש בעשייה או בכמיהה, קלט גוונים ובני־גוונים, שם אזניו כאפרכסת, העיר, הביע או סיפר משהו, אך בעיקר הקשיב והאזין. היה קשר הדוק בינו ובין איש־שיחו, היתה השיחה דרוכה, שיחת־דבקות: השומע נהנה על שהוא בלי משים מציץ לתוך פינה חבויה קצת; והמארח נהנה על שהוא עורך את מערכת־מחשבותיו, מסכם, מבהיר לעצמו ולשומע כאחד. עבודת־גומלין. אלא שבכל־זאת היה המבקר – המשוחח, וקבק השומע. וגם את הצביון הזה יש למסור כמו שהיה. לפגישה אחרונה יש זכויות משלה וחובות משלה. אין לשנות ממטבע שטבעה המציאות.

היתה השעה בערך שבע. אני דופק על הדלת שאינה נעולה ופותח מיד ונכנס ומוצא אותו ואת חברתו יושבים ליד השולחן בחדר הגדול. הוא בראש־השולחן מול הדלת, והיא מימין. הוא קורא בספר. כשהוא רואני אורו מעט פניו, ניצנצו עיניו, כאילו הוא יושב ומחכה לי, קם ואמר: ‘זה יובלות שלא ראיתיך. באמת, חפצתי כבר לנסוע העירה לראותך’.

אני עונה קצת בבדיחות־הדעת: ‘כן, זה שנים שלא התראינו’ (למעשה אולי קצת יותר מחודש). ואני ממשיך: ‘אך לדאבוני, גם עכשיו נכנסתי רק לרגעים. במקרה נתגלגלתי לבית־הכרם, כמעט גלגול אחרי גלגול. בבית ידאגו לי. אך לא יכולתי שלא להיכנס, לפחות לרגעים מספר. מה הספר אשר לפניך?’

‘רומן מאת תיקרי. שמו סיפור חייו של סיר אסמונד, מסופר בידי עצמו’.

‘כמדומני ששם זה מופיע גם בסיפור הגדול שלו: יריד־החיים’.

‘איני זוכר. רומן זה שלפני הוא מהמאה השבע־עשרה, מן החיים האזרחיים באנגליה. תיאור אהבה נאמנה, הנמשכת עשרות בשנים, כמעט כל ימי־החיים. ספר יפה ונחמד. בכלל תיקירי הוא חטיבה לעצמה. הוא לא כבש, כדוגמת דיקנס, בן־דורו הגדול, את קהל הקוראים בסערה לכל ימי־חייו. הוא סנטימנטלי פחות מדיקנס וגם ריאלי יותר, ולכן גם אמן יותר. לפיכך עמד טעמו בו גם בדורנו’.

‘לא בלי כוונה שאלתיך לטיב הספר. משהו נתרחש בזמן האחרון. בחוגי “המזרחי” עומדים לפני ייסוד הוצאת ספרים חדשה. לדיונים צורפתי גם אני, אף יתכן כי תידרש עבודתי וחוות־דעתי. מכאן השאלה’.

‘הוצאת ספרים חדשה? הרי יש מוסד הרב קוק’.

‘כמובן. אלא שמוסד זה עוסק במסגרת מסויימת שקבע לעצמו. הוא עוסק רק בשטח היהדות, נכון יותר: בשטחים מסויימים של היהדות. בחלקו העיקרי הוא ענין למלומדים ולתלמידי־חכמים. ההוצאה החדשה מקיפה יותר ורוצה להיות עממית יותר. וכמובן, היא לא תעסוק בשטח הפעולה של מוסד הרב קוק’.

‘מה התכנית של ההוצאה החדשה?’

‘לפי שעה אין עוד תכנית אלא תכניות, היינו הצעות שונות. בדיונים שנתקיימו היו בעיקר שני כיוונים: המצמצמים והמרחיבים. המצמצמים רוצים לטפל בעיקר בבעיות הדת והיהדות. לצייד את הנוער הדתי במטען ספרותי, שיוכל לעמוד במבחן ביום־מסה. רואים את החסר בפינות שונות ואומרים למלא על־ידי הזמנת ספרים. גישתם בכלל היא בלתי־ספרותית. כאילו אפשר ללחוץ על הכפתור ומיד אתה בטוח ביצירת ספרות הראויה לשמה, הם אינם יודעים כי גם הסופר־היוצר הוא מן בריה, שגם הקב"ה, היוצר האמיתי, ולא בדרך השאלה, מתנהל אתו לאטו’.

קבק חייך. ‘ומה התכנית של המרחיבים?’

‘אני הייתי ביניהם. תכניתי היתה המקיפה ביותר. כללתיה בשבעה סעיפים: קודש, ישראל, מחשבה, שירה, מדע, חברה, נוער. אף בשטח היהדות דרשתי הרחב במקום צמצום. דרשתי אפילו ספרי רומ"ל. אך דרשתי גם את הרומן הכללי הטוב. אולי ההבדל ביני ובין חברי הוא בזה, שהם דואגים לתלמיד־חכם ולבן־הישיבה ואני דואג יותר לבחורה העובדת ולבחור העובד. הנה את חג־הסוכות חגותי זה מקרוב בכפר־עציון וראיתי שם שוב בחורים ובחורות עובדים עבודות קשות ולעתים גם משעממות. ודאי: העבודות האלה הן הכרחיות. אך הרהרתי, שאם אי אפשר לשחררם מהן – וגם הם אינם דורשים זאת – הרי מה־טוב על־כל־פנים לתת בידם אחרי העבודה ספר מעניין, נעים, מושך ומשעשע, – ובלתי פגום במובן זה או אחר. ספר או רומן המתאימים לבחור ולבחורה בכפר־עציון. וספרים טובים כאלה ישנם בספרות הכללית למאות, ואולי לאלפים’.

‘ודאי. כזה גם הספר אשר לפני. כשר למהדרים מן המהדרים. – היש להוצאה החדשה אמצעים מספיקים?’

‘מספיקים לשנה ראשונה, אם העבודה תיעשה בזהירות ובכושר־המעשה. עם ביסוס העבודה יתווספו בודאי האמצעים’.

הושטתי ידי אל הספר.

קבק: ‘זהו תרגום גרמני בהוצאת אינזל’.

‘של מי הספר?’

‘שלי. אפשר עכשיו לרכוש ספרים בזול, אם מתעניינים בכך. אך התרשני לשכב מעט על הספה?’

קם ושכב. חשבתי, כי הוא עיף ורוצה לנוח. אך רעיתו הכירה בעיניו, שהוא אינו מרגיש בטוב ומיד שאלה: ‘האקרא לרופא?’

‘קראי’.

הלכה מיד לקרוא לרופא ואלי אמרה: ‘השאר נא פה עד שובי’.

נשארנו לבדנו. הבטתי אליו ונבהלתי. פניו נתחוורו ונתכרכמו, נשתנו לא רק במראה אלא גם בקוים, בקמטים. לא ראיתיו כך גם בימי־מחלה. חלפתני חרדה לחייו, אך לא ידעתי לשית עצה בנפשי, כי לא חפצתי להביע במשהו את חרדתי, פן אגביר את קשי־המצב. נשארתי ישוב לצד השולחן. מעלעל בספר ומסתכל אליו. החרשנו שנינו. במצב קשה זה עברו רגעים מספר. לאט־לאט הוטב לו. שב מראה פניו הרגיל. הוא נשאר שכוב על הספה, אך החל שוב להמשיך בשיחה. הוא אמר:

‘רואה אני כי הממשלות מתחשבות במאמרך “אחרית ברלין”, שפירסמת ב“דבר”’.

לא ירדתי לסוף־דעתו ואמרתי: ‘הא כיצד’.

‘הן מרבות בהפצצת ברלין, כאילו הן רוצות באמת לכלותה ולמחותה מעל פני האדמה עוד לפני סיום המלחמה’.

שתקתי והוא המשיך: ‘הכותב אתה בקביעות בבמישור’?

‘כן, אני מפסיק לעתים ומתחיל שוב. הקורא אתה אותו?’

‘רק באקראי הוא מזדמן לידי’.

שתקתי והוא המשיך: ‘ומה דעתך להצהרת צ’רצ’יל על הטירור בארץ’?

עניתי: ‘הצהרה קשה אך הכרחית. רצוני לומר, כי צ’רצ’יל מוכרח להתחשב לא רק עם הישוב העברי בארץ ועם הציונות, כי אם עם עוד גורם אחד: עם העם האנגלי. העם האנגלי אינו יכול לעבור על רצח המיניסטר שלו לסדר־היום. הצהרת צ’רצ’יל היא קשה וביחד־עם־זה היא מינימום’.

קבק: ‘ודאי שכן. בלי ספק’.

ואני הוספתי ואמרתי: ‘הפרשנים הנאצים כבר נפלו על המציאה הזאת והתחילו לנצל אותה כיד המומחיות הטובה עליהם. אחרי ההצהרה הראשונה הארעית, הסתומה, הנוחה קצת ורוויה התאפקות אמרו הנאצים: הסתכלו נא במחזה, עד כמה צ’רצ’יל ואידן הם עבדים נרצעים ליהודים – הנה היהודים רוצחים לאור־היום בכרך גדול את חברם ושליחם, והם אינם מעיזים אפילו לפתוח את הפה מפחד מפני היהודים אדוניהם. צ’רצ’יל היה מוכרח להצהיר דברים, שישמשו תריס בפני המזיקים, כי דבריהם נשמעים גם באנגליה’.

‘ועוד איך הם נשמעים!’ אמר הוא.

ואחר־כך הוסיף: ‘הצרה היא שהציבור שלנו אינו מבין, עד היכן הדברים מגיעים. הפופולאריות של הטרוריסטים הולכת וגדלה’. וסיפר פרטים אחדים. כן, אשה פשוטה מעדות־המזרח סיפרה, כי ילדה הקטן, בן שש, שיחק ברחוב ואמר: ‘אני מקבוצת שטרן’. היא היכתה אותו והכניסתו הביתה. פחדה שמא יחשבו, שמפי ההורים שמע דיבורים כאלה.

קבק: ‘כן, זהו סרטן’.

אותה שעה חזרה מרת קבק, והוא אמר לה: ‘חבל שהלכת לקרוא לרופא. הנה זה כבר עבר, כפי שהנך רואה’.

עוד רגעי־מספר ובא הרופא. ‘הזהו החולה?’ קרא כמעט בבדיחות הדעת, בראותו כי מראה־פניו נורמלי והוא מסיח, כרגיל, בענינים כלליים. ‘כן’. ענינו גם אנו ברגש של הקלה. ואני הוספתי: ‘אנו נלעג לרופאים!’ ונפרדתי מהם בברכת־בריאות ויצאתי. אחרי זמן־מה בא גם רופא שני ועשה לקבק זריקה לחיזוק ולחיסון. גם אתם דיבר על הצהרת צ’רצ’יל ובלי חילוקי־דעות, כי גם הם הסכימו אתו. כאשר נפרדו ממנו ומרת קבק ליותה אותם החוצה, שמעה עוד במרפסת את קריאתו: ‘אמא! רע לי! הצילו’. היא מיהרה פנימה, ראתה, כי רע לו, פתחה את החלון וקראה לרופאים שיחזרו, הם חזרו מיד, וכבר נסתלק.

הגיעו לאזני דברי תרעומת על מה שהקדמתי ללכת הביתה. אכן, לא חשבתי אף רגע, כי מצבו מעורר דאגה. והרי גם שני הרופאים לא חשבו כך. קבק בשנות־חייו האחרונות עבר מחלות קשות ומסוכנות ואחר התעודד ועבד בכוח עצום וכולו שופע חיים ובריאות. הקדמתי לצאת גם מפני שחשבתי, שזה לטובתו ולמנוחתו וגם מפני שחשבתי, כי בדיקת־הרופאים דורשת שלא יהיה אדם מיותר בחדר. בצאתי מביתו, אמנם, נזכרתי באותם הרגשים הקשים, שהייתי אצלו, אבל הסחתים מדעתי כמאורע עובר וחולף ללא משמעות רבה. לפיכך כשקראתי למחרת בבוקר ב’דבר' על הסתלקותו הפתאומית הורעשתי ונפעמתי עד־מאד. אכן זה היה שבוע חמור בשבילי, כי בעבור ימים מספר נסתלק גם ד“ר חנוך קלר, – איש חמודות. זה שהכרתיו מהיום הראשון שבא ארצה לפני כ”ה שנים. חדשים אחדים לפני זה ביקרתי יחד עם ד“ר קבק את ד”ר קלר זכרונו לברכה. היתה בזה פגישה של יוצר הדמות ר' זוסיא ‘בחלל הריק’ עם דמות של צדיק טהור ובלתי־שכיח. והנה במשך ימים מספר הוטל עלי לעמוד ליד קברי שניהם, זכר צדיקים לברכה.

וכך הוא הדבר. –

[כט כסלו תש"ה]

לאור חייו

א. מדברי אזכרה בבית־הכרם

שנה אחת, שנה ראשונה, בלי קבק, אשר פה, באולם צנוע זה, השמיע לפעמים, בנוח עליו הרוח ומצב־הרוח, את דברו בכוח, בתבונה וביופי, שהקסימו את כולנו; אשר רבים מאתנו נהנו כקוראים מפרי־רוחו, וכשכנים ממאור־פניו. והוא חלף לפני שנה, לפתע פתאום, מספר רגעים אחרי אשר נהניתי משיחתו עצה ותושיה – ואיננו. ולא אתאונן ולא אקבול. אקבל את הסיום הפתאומי של שירת־חייו באותו אומץ־הבטחון, באותה חדוות הוודאות, באותו ‘הנני כי קראת לי’, שהוא היה מוכן לכך, בייחוד בשנים האחרונות, בזרוח עליו אור האמונה העמוקה בבעל־הבירה ומנהיגה. בעובדת סיום פרשת־החיים הפך והפך בספריו עוד מקודם. תיאור גרנדיוזי של ‘הנני כי קראת לי’ ניתן בסוף שלמה מולכו, כשהוא קופץ לתוך מדורת־האינקויזיציה. בשיחות שבעל־פה שבתקופה האחרונה, שבהן נגע בתחנה האחרונה, שבה חיים ומוות ‘נשקי אהדדי’, רמז על השקפה של אמונת־אומן ושלות פילוסופים.

אף לא אדבר פה על קבק הסופר־היוצר. כי עליו ידברו אחרים – ואולי דורות ידברו. כי אולי עוד מוקדם לדבר עליו בשבילנו אנו, הקרובים אליו קירבת מקום וזמן. ראיה לדבר: חברינו הסופרים מעבר לאוקינוס הגדול רואים את החזיון ‘קבק היוצר־הסופר’ ראייה נכונה ומעמיקה יותר. אולי מפני שהיו רגילים בו פחות מאתנו, מפני שלא חצץ בינם ובינו היום־יומי, השכיח ביותר; מפני שהם התקדשו יותר לכך. חזיון רגיל הוא, כי בני־הדור מבינים ומעריכים פחות את אישי־הדור הדגולים מאשר הבאים אחריהם. אנו מבינים היום, למשל, את הרב קוק יותר משהבינו אותו עוד לפני עשר שנים.

אנסה לדבר לפניכם משהו על קבק ‘לאור חייו’. אין זה קל כל עיקר. כי דוקא חייו זהו ‘המקדש הנעלם’ שבו. מלגו ומלבר. הוא, גלוי־הלב וגלוי־הנשמה, מיעט מאד לכתוב ולדבר על עצמו, על חייו הוא, על העבר וההווה שלו, על אוצר־נסיונותיו. בהכרח אדבר, איפוא, כמו מתוך ניחוש, מתוך רמזי־דיבורים, מתוך קטעי מחשבות.

את הרומנים אנו ממיינים לפי שיטת מחבריהם: תיאורי־מצב או סביבה או מורשת־הדם. יש סוג שאנו קוראים לו רומן ההתפתחות. זה שגיבוריו מופיעים לפנינו לא כשהם כבר בבחינת ‘מוצק’, בעלי אופי מובהק ויציב, אלא בבחינת ‘נוזל’, כשהם עוברים לפנינו משלב לשלב, מטפסים ועולים ונסוגים אחור – ומתפתחים ומשתלמים.

וכרומנים כן יוצריהם, בוראי נפשות רבות ומעלותיהן וחסרונותיהן. יש מן הסופרים האלה העוברים לפנינו כבני־מרון בצביון אחיד מראשיתם ועד סופם, כאילו לקומתם נבראו ואין התמורה חלה בהם. ויש גם סוג אחר. הללו – הם וחייהם ויצירותיהם משתנים כחומר ביד היוצר, פושטים תוכן וצורה ולובשים תוכן וצורה; הללו מתפתחים ומשתלמים דרגה־דרגה: התמורה חלה בהם אם בשינויים איטיים ובלתי־בולטים, אשר ‘לא נודע כי באו אל קרבם’, ואם בשינויים כבירים אשר מראה מפנה ומהפכה להם.

רבי אברהם אהרן קבק, זכרו לברכה, היה אחד מאלה, שלא קפצו תמים ומושלמים מרחם־אמותם אלא חוק התמורה וההתפתחות חל עליהם. ויותר מזה: בסתר־לבו כאילו חש, שעין השגחה מיוחדת צופיה עליו, כאילו יד הנהגה עליונה, שקשה לדעת את רזי־תעלומותיה, צופיה עליו, כובלת אותו לעתים ומתירה את הכבלים לעתים, מכוונת את דרכו, פעם ימינה ופעם שמאלה, פעם קדימה ופעם אחורנית, לאיזו מטרות ולשם איזו כוונות, הנשגבות מבינתו הוא ונעלמות מעיניו הוא. וכאשר אתה מסתכל באורח־חייו ובאור־חייו, נראה לך: אכן כך הוא הדבר.

יש בסיום פרשת חייו שני מומנטים סמליים בולטים, שהם כאילו אומרים: דרשונו! להבנת חייו. יום אחד לפני פטירתו מחליט מכון מדעי במרחקים, בית המדרש לחכמת־ישראל בניו־יורק, בכוח ההרשאה האקדימית שלו לחלוק ל’ר' אהרן אברהם בהרב ר' קלמן קלונימוס קבק‘, ל’רומניסטן רב־הכוח חוזה התחיה הלאומית בישראל’, המגולל ‘באהבה וביראה את ספר יסורי־הגאולה וחזון־המשיחיות באומה וממלא את החלל הריק אמונה וקדושה’ – לחלוק לו ‘את תואר הכבוד דוקטור לספרות־ישראל’. זה הוחלט, כאמור, דוקא יום אחד לפני פטירתו. ובאותה ביוגרפיה קצרה שבאה באותה חוברת ‘בצרון’ המוקדשת לזכרו, נאמר בסוף: ‘לאחר מותו נמצאו גואלים להוצאת כל כתביו על־ידי “עם עובד”. נמצאו גם מתרגמים ומו“לים להוצאת ספריו “שלמה מולכו” ו”במשעול הצר" באנגלית’, לאחר מותו דווקא. אלו הם רק שני פרטים הנראים כמקריים. אך באותם הרגעים המעטים, שבהם הסיר בצנעא את המסך מפני חייו ראית שרשרת של מקרים כאלה, שקיבלו כמעט צורה של חוק, של מחשבה־תחילה, של כוונה מסוימה. כל ימיו חי באיזו מתיחות, באיזו דריכות, כמעט באיזו חרדה, ובאותה שעה גם ברצון עז להמשיך, בחדוות ההתמדה, בלי לפסוק ממשנתו, בלי לנטות ימינה או שמאלה. אילו נמצאו הגואלים הנזכרים מספר שנים לפני זה, היה משתחרר מאותה המתיחות והדאגה לקיומו, והיה יכול להתמסר בשקט למפעל־חייו, ולא לבזבז את כוחותיו לענינים צדדים. אכן, היו מומנטים בחייו, שכאילו הגיע לחוף־מבטחים, אך ברגע האחרון באו מאורעות חיצוניים והפכו את הקערה על פיה. וגם להיפך: בשעות קשות וחמורות נמצא תמיד ברגע האחרון המוצא, עוגן־ההצלה. דומה: הוא היה נתון כמו בכף־מאזנים, כאילו איזו יד נעלמה ניהגה את מושכות חייו, והוא, בסופו של דבר, סבר וקיבל כפילוסוף מאמין.

זוהי המסגרת החיצונית, בחינת הגוף שבאדם, ואם אנו נכנסים פנימה, לחצרות־הנשמה, הרי שוב בולטים שני מומנטים: המיפנה מיהודי חפשי ליהודי דתי ומסופר ריאליסטן של ההווה בשלל צבעיו ליוצר של ‘שלמה מולכו’, ‘במשעול הצר’, ‘בחלל הריק’. אכן גם לגבי שני שטחים אלו אין הסכמה כללית מוחלטת. מי שהוא אומר: סמי מכאן מיפנה. אין הבדל מהותי בין קבק החפשי לקבק הדתי ושניהם עולים ומתלכדים בקו אחד. ומי שהוא טוען: חביבים עלי סיפוריו הראשונים מן האחרונים. אך עובדה היא, כי לא כל־כך לפני הרבה שנים פירסם קבק זכרונו לברכה מכתב ב’הארץ' ובו קבל על ועד בית־הכרם על שהטיל, או שאמר להטיל, מס בית־הכנסת על כל תושבי־השכונה, גם על אלה שאינם נזקקים לבית־הכנסת. ואנו הלא הכרנו בשנים האחרונות את קבק בתור דמות־תפארת של בית־הכנסת, לא רק במובן החיצוני־הגופני, כשהוא מועטף בטלית ארוכה, עורך תפילה בריכוז־המחשבה ורוממות־הנפש, כשכולו קורן זוהר וחיוניות עמוקה. הזה הוא קבק מלפני טו"ב שנים? ואשר לספריו – הוא, לפחות, העריך את ‘מולכו’ ואת ‘המשעול’ כספרים אשר רק הוא יכול היה וצריך היה לכתוב אותם, ראה אותם כשיא. וכמה שמח אחר־כך על ההישג החדש ‘בחלל הריק’. וכמה שונים הם שלשת הספרים האלה מספריו הקודמים במובנים רבים!

אך התמורה חלה לא רק בשני השטחים האלה, כי אם בכל מערכת־חייו. ראיתיו לפעמים בביתי עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה, ראיתי את שיחו ושיגו. בכל הדברים האלה עבר כור ההזדככות וההתעלות. אזכיר שוב פרט אחד בולט: הוא, שהתייחס בראשונה, כמו ברדיצ’בסקי ואחרים, בשלילה לעגנון, נאם פה, בבית הכרם, בהתלהבות־דלעילא על עגנון ליובלו החמשים, ונאומו היה המנון אדיר, פרק־שירה, שהשתפך בעוז מחביון־לבו. התמורה חלה גם בארשת־פניו, גם בביטוי ובטון. מכאן האצילות והעדינות, שהיו שפוכות עליו בשנים האחרונות; מכאן גם העידוד והחיזוק, שמצאו אצלו זקנים וצעירים, שדפקו על דלת חדרו. בלי משים נעשה מעין ‘רבי’ נסתר, לאלה שהיו זקוקים לכך.

כה אני רואה אותו לאור־חייו. אדם דגול הוא כמו נוף גדול, כבאר עמוקה. איך יקיף המבט את כולו, איך נדלה את כל העומק? הוא עלה ועלה. לנו נדמה היה, כי רק עתה יוכל למלא את תפקידו, והנה התהלך אתנו – ואיננו. למה ומדוע? אין אתנו יודע עד־מה. –

ב. ממרחקים

הופיעה ‘חוברת קבק’ גדולה, בת מאה עמודים, וכמעט שהייתי אומר: כמובן במרחקים, כמובן בניו־יורק. זוהי חוברת אב־אלול של ‘בצרון’. ודאי שגרם לזה העורך ר' חיים טשרנוביץ (רב צעיר), גיסו של המספר המנוח. אך דוקא הוא כתב בחוברת זו רק שני עמודים: ‘מבוא לאגרות קבק’. את החוברת ממלאים חצי תריסר מטובי סופרינו בארצות הברית ופייטן אחד: גבריאל פרייל. גם שניים מפה. החוברת היא, כמובן מאליו, רצינית־ענינית. התעסקות ביצירות קבק מתוך אהבה והבנה וידיעה. אפשר שהמרחקים – מקרבים. מתוך ריחוק המקום רואים כמו מתוך מרחק־הזמן, ראייה בלתי פגומה. בכל ימי חייו לא זכה קבק לחוברת־קבק כי אם במותו, וגם במותו לא זכה בארץ. שהכל הכירוהו ואהבוהו, אלא בגולה הרחוקה. צדקה עשה הקדוש־ברוך־הוא עם קבק, שיצר בכרך גדול של ניו־יורק קיבוץ יהודי גדול, ובו גם אי ‘לאוהבי תורתך’, לאוהבי ספרות עברית.

מאיגרותיו ניתנו פה רק ששה עמודים. וגם בהן משתקפת הנפש היפה, טוב־הלב וגילוי־הלב, האדם המודה על האמת בלי צעיפים. אתה רואה אותו גם בעבודתו ובסבלו. הוא האמין, כי הגורל מתעמר בו ונטה שכמו לסבול. אך הוא גם האמין בערך־עבודתו. הנה מספר פסוקים: ‘איני יודע אם הוא (ש. אַש) אמן גדול ממני. על זאת יוכלו לשפוט רק אחר־כך, כשיעלו עשבים בלחיי שנינו. אני, למשל, סובר שאַש עוד לא כתב וגם לא יכתוב ספר כמו “שלמה מולכו” או “במשעול הצר”’. – ‘עלינו לעבוד, לעבוד בלי הפסק, מפני שאין אחרים שיעשו את מלאכתנו’. או בשעה שהוא מתכונן לכתוב את ‘במשעול הצר’: ‘עבודתי קשה וטרדותי רבות, וגם בריאותי נתרופפה מאד. עבודתי מתשת את כוחי. נוסף לזה שקעתי בעבודה ספרותית אחת, שמעסיקה את כל מחשבותי, גם כשאיני יושב לפני שולחן־הכתיבה. מוחי טרוד בעבודה זו גם בלילה על מיטתי’. ‘אתה מבין מאליך, שהרומן עצמו לא יהיה נוצרי, כי אם, להיפך, יהודי טהור, יהודי ואנושי. הרקע הוא רחב מאוד’. ‘העבודה מענינת. רבה וקשה, קשה בייחוד לי, שאני עם־הארץ גדול. ועלי ללמוד הכל מחדש, ולא מכלי שני כי אם דוקא מכלי ראשון. גם תקופתו של “מולכו” היתה לכתחילה זרה לי, ובכל־זאת, לפי עדות רבים, עלתה יצירתי בידי. איני אוהב לזייף. אצלי לא ינקוף גיבור אצבע, בלי שתהיה לי אסמכתא לכך באיזה מקור בטוח’. הוא גם אינו מצטמצם בד' אמות של כתיבה. הוא ער לנעשה בארץ והוא אינו משועבד לשום מפלגה או כיוון. הנה הוא חתם (יחד עם עוד מספר סופרים ועסקנים ובתוכם בעל הרשימה הזאת) על כרוז להעמדת סניגור לסטאבסקי, ועל זה הוא כותב: ‘בעד חתימתי על הכרוז המפורסם שקלתי כאן (יחד עם כל החותמים) למטרפסי’. ‘אם הסכלת לא להסכים ולומר, למשל, שיכול להיות שלא ס.[סטאבסקי] רצח את א. [ארלוזורוב] אלא הערבי עבד־אל־מג’יד, – אוי ואבוי לך, הרי אתה מנודה מקהל אנשים הגונים, והרי אתה נעשה הפקר ומצוה לירד לחייך’. אולי תאמר שהחמיץ, חלילה, ונתן לבו לאנשי הריביזיה? הרי הוא כותב באיגרת אחרת: ‘צריך אני להודות לפניך שאין אני אוהב אותם, את הריביזיוניסטים, מכמה טעמים’. והוא מבאר בארוכה את עמדתו השלילית. ושוב באיגרת אחרת על ויצמן מאלול תרצ“ט: 'מפני מה ויצמן חייב להתפטר? כלום הוא נחל מפלה? מפלה נחלה הדימוקרטיה בעולם, שנרתעה מפני כל דאלים, שהתרפסה לפני עול וחומס; נחלו מפלה האידיאלים האנושיים, שטיפחה המאה הי”ט!' אין הוא מתפלא ‘על שמיידים בו אבנים, ובמי אין מיידים אבנים, אדוני? ומה עשו לנביאים? מנהגו של עולם כך. אם משחקת השעה למנהיג… הריהו גאון וקוראים אברך, ואם חלילה אין השעה עומדת לו… – אין חוקרים למסבות ולתנאים: הוא בוגד, הוא עוכר עמו ומוכרו בעד כיבוש אישי או נזיד־עדשים’. וכהנה וכהנה. מאידך גיסא: ד"ר ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, עשה ביום פטירתו של קבק בירושלים ולא גילה כל יחס… כל סימן של השתתפות. והרי קבק היה אחד משנים־שלשה גדולי המספרים שבדור, והוא שליוה בספריו במשך ארבעים שנה את תנועת התחיה בישראל.

בדרך כלל, אומר ש. הלקין במסתו הגדולה בחוברת זו על ‘הגאולה בספורי א. א. קבק’ – רווחת ההשקפה שמעין תהום רובצת בין קבק הראשון ובין קבק בעל הרומאנים ההיסטוריים. ‘אבל מי שחוזר וקורא את כל כתביו של א. א. קבק – עד שמונה עשר כרכים ועד ארבעת אלפים עמוד – נפתע מתוך גילוי שהוא מגלה בו, כי מדבריו הראשונים־ראשונים ועד לשורות האחרונות ב“תולדות משפחה אחת”, האפוס שנפסק באמצע עם מותו, היה האיש שקוע בשאלה מרכזית אחת: הגאולה, חזון הגאולה בישראל’. והלקין מבאר את זה בט“ז עמודים. ואני לא אדון פה על עצם השקפתו, אני מופתע מן המלים הפשוטות 'מי שחוזר וקורא את כל כתביו וכו''. ברי לי, שאת הדבר הפשוט הזה, לחזור ולקרוא י”ח כרכים של סופר עברי אהוב, אפשר לעשותו כמעט רק במרחקים בכרך גדול וסואן של ניו־יורק רבתי, באותו אי־פלאים אשר יצרו להם שם קהל־העברים, – אך לא פה בארץ, לא בירושלים ולא בתל־אביב.. אין אנו חיים פה בכרך סואן, אבל אין אנו חיים גם באי־קסמים. חיינו העברים־הציבוריים פה עולים על מידת כוחותינו הנפשיים לקלוט ולעכל. אנו פה רק קצת יותר מחצי מיליון נפש, אבל אנו מעלים שאון והמולה יותר מדאי. רבים העתונים והבטאונים, רבים הספרים החדשים לבקרים, רבות הדרישות והתביעות יום־יום, – ואם פשטת ממך את כתונת הבדידות וההתייחדות, איככה תלבשנה? ואם לבך פועם עם ההופעות המרובות של השעה, איככה תמצא לך עת ומועד לחזור ולקרוא י"ח כרכים? אכן כדי לקרוא בשלות־הנפש סופר בעל יצירה שופעת ורבת־הכמות יש צורך אולי להרחיק נדוד עד ניו־יורק רבתי…

א. אפשטיין מנתח את כל סיפוריו של קבק. ישעיהו רבינוביץ כותב ‘במשעולו של קבק’. מרדכי כץ משרטט את תולדות חייו. י. אובסי מתאר את קבק הצעיר ואת תפקידו וחלקו בארגון ההגנה. ישראל מהלמן מירושלים כותב מסה יפה על ‘האמן המחנך’ שבקבק. ישעיה וולפסברג מירושלים, מידידיו הקרובים של קבק בשנותיו האחרונות, נותן כרקטריסטיקה כללית. אף הוא מציין ‘עם כל התלהבותו של קבק, גילוי לבו ואהבתו את הבריות הוא שמר על פנימיותו שמירה מעולה. בעל שיחה נאה זה היה רחוק מווידויים, מגאוה ואהבה עצמית. הוא קיים באורח נהדר את דברי נעים־זמירות־ישראל: כל כבודה בת מלך פנימה. את סוד ה“לפני ולפנים” וחדרי־חדרים הוא ידע היטב’. א. ר. מלאכי נותן חומר ביבליוגרפי. גבריאל פרייל מקדיש שיר לזכרו. ניתן בחוברת גם צילום התעודה של ‘דוקטור לספרות־ישראל’, שעליה הוחלט יום אחד לפני מותו וגם קטע גדול מעזבונו. מדובר בחוברת גם על המיפנה הדתי ומובאים קצת דברים משלי מ’מאזנים' שלא נתפרשו כהלכה, ולא הכל מדויק בנקודה זו. ואולם בסך־הכל זו היא חוברת טובה ונלבבת, מתנת אהבה והוקרה, ידיעה והבנה. מעתה מי שיבוא לדרוש בכתבי קבק יצטרך לפנות אליה. כבוד לעושיה ותשואות־חן למשתתפיה!

[כסלו־טבת תש"ו]

לא בצלצלי שמע ובפירסומים מראש – בדומיה, בקול דממה דקה, שב שלשום, ג' מרחשון, ש"י עגנון לארצנו.

הוא בא הנה בראשונה לפני י"ז שנים. כשש שנים עשה בארץ. היא היתה לו למולדת גם במובן הספרותי. והיא מופיעה חליפות ביצירותיו. ביציאתו ממנה ודאי לא עלה בדעתו, כי יינתק ממנה זמן רב כל־כך. אך בעטיה של המלחמה, הרפתקאותיה ותוצאותיה, איחר עד הנה.

והנה הוא בא אלינו בשנית.

בבואו בראשונה היה עוד עול־ימים, עוד טל־ילדות, עוד ריח בית־הורים עליו. עליז, רענן היה באותם הימים. מוניטין טרם יצאו לו בעולם, כמעט שלא פירסם עוד מאומה. אך דבר־מה משך אליו את לב כל מכיריו. ומכיריו מבין הסופרים – לבם ניחש להם, כי עול־ימים זה עתיד לתת את תנובתו, כי הוא ישגה והיה לאלון גדול בגן־ספרותנו, כי הוא נושא בתוכו עולם מיוחד, עולם משלו, וכי הוא גם מחונן בשאר־רוח ודי־כח להוציא את עולמו המיוחד מן הכח אל הפועל, ליצור בריות כצלמן וכדמותן.

שני סופרים גדולים, גננים־מחנכים, מובדלים זה מזה בכמה מובנים, נתאחדו אז בחיבתם המיוחדת אליו: ש. בן־ציון וי. ח. ברנר. שניהם דבקו בו מפסיעותיו הראשונות, שאמנם נתנו אותותיהן אותות, כי לא מוגזמת היתה הצפיה שתלו בו.

ציורו הראשון ‘עגונות’, שנתפרסם ב’העומר' של ש. בן־ציון, הסב אליו תיכף עיני־כל. הוא היה אז נגינה חדשה. הוא נכתב בנשימה אחת, במין פרפור חזק אחד של קדחת־היצירה. והוא כייל ממיטב הסממנים של עגנון, לשד־השירה וטל־הרומנטיקה שבו.

הצד השני, הצד הריאלי שבו, הכשרון לראות היטב־היטב את הבריאה והאדם ולמסור את אשר ראה בכלים מיוחדים, – צד זה בא בראשונה לידי ביטוי בסיפורו ‘והיה העקוב למישור’. כמה שמח ברנר בסיפור זה וכמה דגר גם הוא עליו. עוד זמן מצער לפני מותו דיבר באזני באותו יחס על הסיפור הזה ולא יכול לסלוח לאחד המבקרים את משפטיו המעוקלים עליו. ‘אם אין לו אוזן לשמוע אל יעסוק בביקורת’. הסיפור נדפס בשעתו פרקים, פרקים ב’הפועל הצעיר' ומאז יצא בכמה מהדורות וניתרגם לכמה לשונות, באחרונה גם ללשונות סקנדינביה. מבקרי־אירופה הפליגו בשבחו לא רק מצד תכנו. גם הצד האמנותי שבו לקח אותם שבי.

מה שיצר ש"י עגנון מאז, זה אי־אפשר לכייל ברשימה קצרה, זהו בבחינת נכסי־צאן־ברזל של תרבותנו, זה ביצר את מקומו של עגנון בשורה הראשונה של ספרותנו, נתן לעבודת־חייו תכונה קלאסית.

הקו המציין את עבודת־חייו זו הוא ההתמסרות הגדולה. אותה התמסרות, שהיא מצויה רק אצל גדולי היוצרים והמגיעה בפרישותה ונזירותה עד לידי קיצוניות. התמסרות שאינה יודעת עיקר וטפל ודין פרט קטן כדין אב־מלאכה בעיניה; היא שעשתה אותו גם לשליט בלשון העברית, לאחד המעטים אשר אָזנם קולטת גם את הצלילים הדקים של חייה הפנימיים של הלשון, לאחד הבקיאים גם בספרות העברית בכל תקופותיה: למי שחוזר אחרי מקורות ראשונים בכל דבר.

הוא אמר לי אגב שיחה: ‘עדיין לא נתחוור לי, אם אפשר להעמיד אצלנו הכל על המקרא בלבד ועל מעין־המקרא, אם הגמרא אינה חלק אורגני מנשמתנו’.

התמסרות גדולה זו באה לידי הבעה דוקא בימי הדיכוי, בשנים הקשות של המלחמה. באותן השנים שנדמה היה, כי כבר כבה נר הספרות העברית וכי פסקה לה כל בימה, – בה בשעה ישב עגנון בבדידותו הגדולה, ישב והתיך בלי־הרף את יצירותיו, יצר ותיקן ושיכלל והוסיף נופך והוסיף והגיה, בלי חפץ לפרסם, בלי רצון להוציא לאור. הוא התמהמה גם בשעה שניתנה כבר האפשרות, בשעה שקם שטיבל גואל לספרותנו ושקל כתבים אלו בטבין ותקילין. כל אשר פירסם מאז נתפרסם רק על פי לחץ חיצוני והיה רק חלק מעבודתו. את העיקר השהה באהלו, רצה לתקן שוב, ללטש שוב, להכניס שוב לכור־ההיתוך, לתת לו דפוס אחרון, נאמן.

ובעוד אשר הוא עושה כה וכה, בעוד אשר הוא מתכונן להעביר את עצמו ואת הספריה הגדולה אשר רכש בדי־עמל במשך שנים רבות ארצה־ישראל – והנה הדביקהו האסון.

דבר האסון הגדול, דבר השרפה אשר נשרפו והיו בן־רגע למאכולת־אש כל כתביו, כל יצירותיו, כל אלפי ספריו ועד כל כליו ורהיטיו באופל הלילה – זכר הדבר הזה בא בשעתו בעתונים. אין מן הצורך לחטט מחדש בפצע זה. –

ועכשיו הוא בא אלינו בשנית. בדומיה נכנס אל הארץ, בקול דממה דקה הגיע ירושלימה, אשר בה הוא אומר לקבוע את ישיבתו.

ויהי רצון, כי גם הפעם תהי לו ארצנו את אשר היתה לו בראשונה: מולדת אביב, ארץ החזיון והשיר. יהיה רצון שימצא בה את אשר הוא מבקש, את אשר עליו לבקש: התעוררות להתחיל מחדש, שרשי־יניקה חדשים וסביבה ישנה־חדשה.

בואך לשלום, הסופר!

חברים מקשיבים לקולך ורבים המחכים לתנובתך.

[ירושלים, ה' מרחשון תרפ"ה]

עם ארבעת הכרכים

בארצנו חי זה חצי יובל שנים אחד מבחירי סופרינו: שמואל יוסף עגנון. כבר בסיפורו הראשון ‘והיה העקוב למישור’ שתורגם לכמה לשונות, יצאו לו מוניטין כמספר־אמן עברי בעל יכולת גדולה. מאז עלה ועלה. רחוק משאון־היום, בבדידות והתמסרות של היוצר הגדול, נתן את חייו על יצירה מרוכזת, ממושכת, מגוונת, כבירת־צלילים, רבת אחריות וברוכת־יבול. בפשטות ובענווה עשה את מלאכתו, והשיג כיבוש אחרי כיבוש. בקפדנות חמורה עבד ושיכלל ולטש ללא־ליאות את יצירותיו. עגנון העיז לסלק הצדה כל השפעה של הקודמים לו, ואף זו של בני דורו. הוא שרה עם שר־האמנות ויוכל לו, הוא כולו הוא. הוא כולו אמן ישראלי: בבחירת החומר, בסממני־הסיפור. בכל קוץ ותג. ועם כל אחדותו הטיפוסית הוא גם רב־גוונים. לו ההומור הישראלי המקורי, אשר טעמו כיין עתיק־יומין, ולו גם הנימה הלירית הענוגה, אשר דמעה טהורה תלויה בין ריסי עיניה; הוא רומנטיקון קלאסי ואתו גם התיאור הריאליסטי ביותר של היהודי מכל ימות־השנה. לו חיטוב נפשות מתגעגעות של בנות־ישראל, ודמויות חמודות של רבנים וחסידים ואנשי־מעשה. הוא גאון־האגדה והוא גם המחיה בתיאוריו את ניצני התנועה הלאומית ואת נושאיה בחוגי־הנוער. הוא מתאר את חיי־הגולה ואת חיי־הארץ, כישוב הישן וכישוב החדש כאחד. הוא מקפל דורות ביצירתו, והוא גם המגבש את הלשון העברית בתקופותיה השונות בסגנון קלאסי מעולה. כתבי עגנון הם מקור נאמן להכיר את היהודי ברוחו ובלשונו, ככל ספרי האפיקאים הגדולים אשר לספרויות הקלאסיות.

כמה מאמרים, כמה רשימות וסקירות בעברית ושפות לועזיות נכתבו על עגנון מאת גדולי סופרי־ישראל וסופרי־העמים, מאת אמנים ופרופיסורים, מאת רבנים וראשי דתות אחרות, מאת שלומי אמוני ישראל ומאת אלה ששנו ופרשו. כולם עומדים, כדיברת אַחד המבקרים, ‘מתמיהים ומרעידים למראה זה’. אין אנו חוזרים פה על דבריהם של אלו וכן על דברים שנודעו לנו בעל־פה משום שהמקום אינו מספיק, וכדי שלא להטיל קנאה בין הסופרים. סוד גלוי הוא שבני הדור קשה להם להקשיב לשבחם של אלה, שהם יוצאים מן הכלל. אם מכס ברוד מעז להשוותו לגאון משוררי יון, ואם פּרופ' פרידריך ביק (חבר האקדמיה השוידית) נזכר בציורי רמברנדט, ואם ד. קמחי מכיר בו מעין טון העולה מסיפוריו של אנאטול פראנס, ואם הרא“מ ליפשיץ מעיד עליו, כי הוא אחד המעטים היודעים לכתוב פרוזה עברית גדולה, ואם אנו שומעים דברים כאלה גם מפי ביאליק, ברנר, פרישמן, לחובר ואחרים, – הרי שעדותם של אלו בודאי מצטרפת לתעודה רבת־ערך. אפשר להגיד בפשטות, שעגנון בדורנו ממלא את מקום־הכבוד שנתפנה לאחר מותו של מנדלי מו”ס. והוא עוד הוסיף עליו כמה דרגין…

לנו חשוב צד אחד במשנתו של עגנון: צד היהדות. גם עגנון שילם את מסו למודרניזם, ביחוד לאותו הזרם הקשור בשמו של קנוט האמסון מתקופתו הראשונה. גם בשדה זה עשה עגנון גדולות, ואפשר להגיד ששפך עליו מרוח היהודי וייהדוֹ. אך כוחו וגבורתו של עגנון הוא בשדה היהדות. כאן עלה כמה דרגין על מנדלי מו"ס ועל כל הקודמים לו. הוא ראה את נשמת־ישראל בכל טהרתה. הוא גם מתיחס בחיוב לכל עם־ישראל וקדשי־ישראל. הרב ישעיהו שפירא כותב עליו בין השאר: ‘הוא המספר של הדורות הקודמים, שבזמנם עוד היתה הנפש היהודית שלימה ותמה בלי שניות ופגימות. התורה והמצוות היו בית חייהם ואשרם – תורה וגדולה, צדקה ומעשים טובים. גם החולין שבחיים היו בבחינה דאתכפיא לסטרא דקדושה’ (ה’הד סיון, תרפ"ח). וראה זה פלא: יופי זה שנתגלה על־ידי עגנון מעולם־היהדות כבש את כל הלבבות. גם את לבות אלו שרחקו מאתנו, ויופי זה בא ביחוד לידי ביטוי בספורו האחרון, ‘הכנסת כלה’, שהוא סיפור מונומנטאלי, בעל שני כרכים גדולים. יצירת הדורות שעברו ויצירה לדורות הבאים!

וכתבים אלו מצאו להם עתה את המו“ל המתאים להם: הוצאת שוקן שלא חסה על כל עמל ועל כל סכום, כדי להגיש לקהל העברי תשורה מתוקנת. היא ממלאה כאן שליחות לאומית־תרבותית. במפעל זה, שבא לשם חיבת היצירה, קנתה לה את עולמה בספרותנו העברית. יש במפעל זה, ביחוד בצוק העתים האלה, מעין מעשה־נס, שמצטרף גם הוא לעולם האגדי־הפלאי של ש”י עגנון.

לקהל העברי בארץ־ישראל ובגולה ניתנה עתה שעת־הכושר להכיר במלוא־היקף את יצירותיו של אחד מבחירי סופרינו. כל מוקירי ספרותנו נקראים להכניס את כתביו אל בתיהם.

כתבים הללו – קריאתם הוא מקור נאמן לעונג רוחני, לשעשועי־הנפש, להתעלות.

הוצאה זו – קישוט היא לכל ארון־ספרים, תשורה יקרה לכל בית־ישראל.

[אייר תרצ"ב]

מהתחלתו מהתגלותו והמשך הדברים

נטף זכרונות

א

הימים: אחרי הפסקת ‘המעורר’, לפני היווסד תל־אביב, ימי קיץ לוהט ביפו. אני כבר באותם הימים, כביכול, מן ‘המפורסמים’, מאלה שיצאו להם מוניטין, לפחות בחוגי הנוער בגליציה, שחשבו מי־יודע־מה. והוא בחור צעיר מחוגי אותו הנוער, כמעט בלי חתימת שפם, כמעט בלי שום זכויות זולת פיסת נייר – מכתב המלצה אלי מאת א"מ ליפשיץ – שבידו.

צעיר זה מהו? בחור משונה, ביישן הוא, מביט אליך בענווה, גם ליצן, מתובל בפתגמים עממיים וממולח בפתגמים דאורייתא. אך גם הוזה בהקיץ. המראות שולטים בו. מהו בעצם?

אודה על בשתי: הלב לא ניחש מאומה, מאומה. נסתם מעיין הנבואה ולא ציפה מראש. את עבודת־משרדי אני עושה אז ואיני פוזל לצדדין. אך אני נמשך אליו פשוט מתוך חיבה אנושית. ערבה עלי חברתו־שיחתו. יחדיו אנו מטיילים לפעמים, בולעים גלידה, רוחצים בים.

ב

הוא נכנס לחדרי. הוא באמת בחור עליז. מצחיק, משעשע. פסקה הביישנות. הוא פורץ בצחוק. הוא מטאטא את החדר. אך בין טאטוא וטאטוא הוא כותב סיפור קטן או מספר סיפור קטן. היינו הך. או יש שבין טאטוא וטאטוא הוא יוצא בריקוד בתוך החדר והמטאטא בידו. בחור מצחק, מצחיק, חי נפשי.

בין טאטוא וטאטוא הוא מגיש לי סיפור קטן. עלי לחוות דעה. על הכל. על הפאבולה ועל הסגנון. הפאבולה פשוטה מאד. והסגנון? לא ‘כמו שאנו כותבים כיום’. הוא מזכיר מעט את חוברות ‘הירדן’ של אברהם לבנסארט ושל אלעזר רוקח, שהופיע לפני שנתיים בגליציה. אין זה דרך־המלך, זהו גמגום. נסיון להרעיף שוב ערבוביה על הבהירות שהאירה עלינו מאודיסה. סרה מני ההשראה. אני, שנועזתי ללכת בכתיבת ‘מאמר’ בדרך שלי, איני תופס אותה שעה מגמה זו במערכות הסיפור (וזה בימי אורי ניסן גנסין, שזה מקרוב נסע מפה!).

הוא מציע לי – הוי, תמימות – לתקן את הסגנון. אני נפתל. סגנונו אינו עוד סגנון עגנון. אך בין חגויו מבצבצת כבר רכות חדשה, גם נעימות. ואולם אני מנסה ‘לתקן’ אותו.

הוא עובר על ‘התיקון’ שלי ופולט שאלה:

‘ובכן, כמנדלי?’

‘כן, כמנדלי!’

והוא שוקע בהרהורים, בעצבות, בחלומות, בביישנות.

ג

אנו מטיילים על שפת הים.

‘ואני אומר לך, ר’ בנימין (עכשיו נדמה לי, שהוא־הוא שהעביר את שם־הכינוי שלי מן הספרות, שם שתפקידו מחסה ומסתור, לתוך ספירות־החיים, עד שכמעט דחה מפניו את השם האזרחי) כי סגנון מנדלי אינו המלה האחרונה של הסיפור העברי. כבודו במקומו מונח. מה שעשה – עשה. אין מן הצורך לחזור על זכויותיו, כי לא נשכחו ולא ישכחו. אך לקבלו כפוסק אחרון, אי אפשר'.

הימים ימי קיץ. הים הוא משחק לקרני־השמש. גליו מלקקים את חול־החוף. אני שותק. אני מקשיב ומאזין לשיח מונולוג. לשיח שיש בו המיית־הנפש וחשבון־הנפש. השאלה היא לו שאלת־חיים. יש כאן התחלה מעגנון שבשיחה, שבעל־פה.

‘סגנונו של מנדלי הוא מוצק כסלע. הוא במצב ההתאבנות. הוא נוח לטיפוסיות. אבל חיי־הנפש אינם סלע ואבן. נפש האדם היא יחידה, היא במצב הנוזל, היא באלף מצבים. אתה רשאי להראותה גם במצב המוצק. אבל אינך רשאי לגזור על מצבים אחרים’.

‘נפש האדם מפרכסת. היא בוכה, היא צוחקת. איך, ר’ בנימין, אתה רוצה לתפוס את כל זה בסגנונו של מנדלי, בסממניו, באופן הרצאתו?'

‘אני אומר לך, ר’ בנימין, עתידה ספרותנו לפרוץ גם את חופיו של מנדלי. לעבור עליו גם בתוכן וגם בסגנון'.

דומיה.

‘נפש האדם היא במצב הנוזל’. גם הים. שור בני־הגלים על השטח המכסיף המתרפקים על קרני־השמש. שור כל בני־גוונים הללו, המעבר בלתי־הנתפש ממצב למצב, אותה מהות מתוקה־נוגה שממעל לפני השטח. איך תתפוס גם את זה במכחולו הממשי של מנדלי?

דומיה מסביב, גלי־הים מלקקים את החוף.

עכשיו, לאחר חצי יובל שנים, כשאני סוקר לאחור על השיחות האלה, על שאיפות הגמגום האלה, מתבהר לי, כמה ‘עזות דקדושה’ היתה אז בבחור הביישן ההוא. מסביב ספרות בעלת שמות מפוארים, קלאסיים, מן העבר וההווה. ‘השלח’ נתחדש וגדולים יתהלכו בו. גם בארץ מתהלכים גדולים. הוא, הבחור העליז, הביישן, שהוא עוד לפני קבלת השם הפסידונימי, דבק בש. בן־ציון, שסיים זה עתה את ‘רחל’, ועוזר לו בעבודתו בחיבור ספר הקריאה ‘בן עמי’. זה משקיע רוב עמל ואהבה וכח־יצירה בעבודה זו. וחיבה יתירה נודעת ממנו לעוזרו. עבודת־עזר זו, כמו הסיפורים הקטנים הקודמים, תרגילים הם לסופר מתחיל ומנסה. נניח שגם הוא יתייצב בשורת כהני־הספרות ויהיה כאחד מהם, אך מאין לו הזכות להרקיע לשחקים, להרהר אחרי מדות האמנות של מנדלי, לחפש דרך חדשה?

ד

הימים ימי ‘כנרת’, הימים לפני היווסד ‘דגניה’, הימים ימי קיץ לוהט ב’חוה ראשונה'; אני שם בלי בית, בלי משרד, בלי פינה מיוחדת, חמשה חדשים.

ובשובי ליפו הרי אני עומד לפני מצב חדש. השארתי סופר מתחיל־מנסה ומצאתי את ‘ש"י עגנון’, שכתב בינתיים את ‘עגונות’. כתב במשיכה אחת, בהעלם אחד. יום ולילה ויום. או לילה ויום ולילה. הכל אחד. אלי, אלי! מה קרה פה? אימתי קרה כדבר הזה? הזה הוא? אימתי כתבו כך אצלנו? הכל חדש: הפאבולה, הלשון, המוסיקה, הרטט, השיר־שבאמצע. כאן הנפש בפרכוסה, במצב הנוזל שבה. כאן התנועה שעל שטח פני הים. כאן משחק בני־גלים, בני־גוונים. כאן נפש־האדם כשהיא בוכה, כשהיא צוחקת. מה איכפת, שהבאתי אתי מכנרת מעט קדחת ואני שוכב במקצת במלון ‘כהן’ ובמקצת בבית החולים? בהיותי בכנרת התרחש פה הנס. לילה ויום ולילה. מי־מילל, מי־פילל.

היו אז פרדסים ביפו כמעט בתוך העיר. עצי־צבר משמשים גדרות. ביניהם טוב לטייל בלילות כאשר הירח, החבר הבודד שם ממעל, שופך את כל אורו בין הגדרות. טוב לטייל לילות שלמים בשלישיה: הוא ואני ועוד אדם שלישי הכרוך אחרי שנינו ומתגאה במקצת בשנינו. לא ניחשנו עתידות. לא שאלנו, מה יבוא עוד ואם יבוא. ההווה מילא את ישותנו, הנס שהתרחש בהווה. היינו מאושרים. שלשתנו.

ה

אהה, אותם הלילות ואותם הימים לא האריכו ימים. אף אני לא אאריך שורות. אין רתוקות לאושר. יצאתי לחוץ־לארץ. בא ברנר. שניהם דבקו. בשובי, שבה אלי אותה ידידות ואהבה מלבד נקודה זו: נקודת־האמנות. כאן מחיצה. ‘גן נעול אחותי כלה’. עגנון גר בשכנותי והוא מבאי־ביתי. הוא מפליא בכוח־עבודתו ובאורח חייו. יש שהוא עובד ימים ולילות רצופים. יש שהוא קם ונוסע ירושלימה, עובד שבועות שלמים בספריה הלאומית, בולע מאות ספרים ממאות שנים. מה יתנו ומה יוסיפו לו? יש שהוא מטייל ברגל בארץ לארכה ולרחבה. ירחים שלמים. בולע את הארץ. יש שהוא דוגר על קנוט המסון. נפלאה האהבה בינו ובין ברנר. נשיקת־נשמות. שניהם לבדד. זר לא יתערב.

הוא כותב את ‘והיה העקוב למישור’. הוא מראה את כתב־היד לברנר וגם – להרב קוק (אז"ר והוא גילו את הרב קוק בחוגנו). הוא נמלך בשניהם. אני מבחוץ. ובשעת־רצון, כששניהם הולכים להצטלם, מתרחב המעגל: אז"ר מזה ודוד שמעונוביץ מזה. לי מגישים את התמונה בתור תשורה.

זכות גדולה נתגלגלה על ידי ‘הפועל הצעיר’. על דפיו הרחבים נדפס הסיפור הזה בראשונה. יוסף אהרנוביץ הדפיסו שלא על פי שבלונה. כמדומה שכל קטע התחיל באות גדולה. וכיוצא בזה.

ועם הסיפור ‘והיה העקוב למישור’ נפתח כרך חדש בספר־הזהב של ספרותנו.

[כסלו תרצ"ד]

הנלבבים בלבב־ימים

‘קודם שעלו חסידים לארץ ישראל נתגלגל לבית מדרשם אדם אחד חנניה שמו’. כה מתחיל ש"י עגנון את סיפורו ‘בלבב ימים’. וכה הוא אומר בסיום הסיפור: ‘וכבר היו חכמי ורבני ירושלים משתוקקים שיכתבו מאורעותיו [של חנניה] בספר, אלא מחמת… נדחה הדבר מיום ליום ומשנה לשנה עד שקמתי אני וכתבתי כל הרפתקאותיו… וקראתיו בלבב ימים על שם חנניה עליו השלום שנכנס ללבב ימים ויצא בשלום. לא חיסרתי דבר מכל מה ששמעתי ולא הוספתי דבר על כל מה שהנשמה היתה מגידה לי’.

יש, איפוא, בסיפור היקר הזה מעליתם של חסידים הראשונים, מעלית חנניה, מן ההכנות לדרך והנסיעות ביבשה ובים, מן הישיבה בארץ, באורותיה ובצלליה. רבי הלל צייטלין נותן דוגמאות מיפי האמנות והציוריות אשר בסיפור ומביע לבסוף תמיהה על סיפור הפלא שנעשה לחנניה (פירש את מטפחתו ועבר בה את הים עד בואו לארץ־ישראל). והוא ממשיך: ‘בוודאי יש טעם ונימוק לעגנון, שבתוך תיאור ההווי הנראה לטבעי הוא מספר לנו גם על נס נגלה לכל. ואנכי טרם אדע עוד את הטעם ואת הנימוק ההוא’.

אולי הא בהא תליא. אולי מפאת שר' הלל ניגש לסיפור זה, שיש בו מיסוד הקדושה, באַמת־המידה של אמנות וציוריות, לפיכך יצא שפירש וילון על הרגשתו, לבלי לדעת מה ראה עגנון לספר גם על נס נגלה.

‘בלבב ימים’ זהו הסיפור של אהבת־ישראל לארץ־ישראל. זהו שיר השירים של אהבה זו. אהבה ששרשיה מיסטיים־כמוסים ולמעלה מגדר־הטבע. ‘קודם שעלו חסידים הראשונים לארץ־ישראל נתגלגל לבית־מדרשם אדם אחד חנניה שמו’. קודם שעלו אותם העולים היה… בית־המדרש, היה העולם הרוחני שקשר אותם עם הארץ. לא שום זרם מדיני, לא שום גורם חיצוני בין־לאומי אלא בית־המדרש. חסידים הראשונים מעוּרים לכאורה במקומם, אינם שומעים לכאורה קול נוגש, הפרנסה מצויה, כשיצאו העולים הללו בלילה מבית־מדרשם אשר בבוצץ נדמה להם כאילו כוכבים קשורים שם בגגותיה. אחד אמר לחברו: ‘מימי לא ידעתי שעיר זו נאה כל כך, דומני שאין בעולם עיר נאה כעירנו’. וחברו עונה לו: ‘דבר זה ממש עלה בלבי לומר’.

לא, אין שום מרירות למקום בגלות, אין אותו רגש שקראו אז בספרות העולמית אלה שנדדו מאירופה לאמריקה: Europanmüde [=עייף מאירופה], אך יש אהבה כמוסה לשם, לארץ־חמדה, לארץ־הקודש. אהבה מחוץ לגדר־הטבע; אהבה המתגלית עוד יותר בשיחת הנשים העולות מאשר בשיחת הגברים, שעם כל חסידותם עדיין היסוד הראציונאלי שולט בהם.

‘באותה שעה אמרה אשה לחברתה איני יודעת מה היה לי, הרי אני מהרהרת בלבי ואומרת לילה כזה לא ראיתי מעולם. פתאום נדמה לי אדרבא לילה כזה כבר ראיתי ואפילו אותם הדברים ששמעתי כאן כבר שמעתי פעם אחרת. יודעת אני שאין זה כן, אף על פי כן איני יכולה לומר שאינו כן. אמרה לה חברתה אפשר שפעם אחת כבר נסענו לארץ ישראל, וכל מה ששמענו וראינו כאן כבר שמענו וראינו בלילה אחר. אמרה היא אם כן למה אני כאן ולא בארץ ישראל? אמרה לה חברתה, חברתי כבר היינו שם. אמרה לה חברתה אם היינו שם כיצד אנו כאן. אמרה לה חברתה עד שאת שואלת כיצד אנו כאן, אשאל אותך כיצד גלינו מארץ ישראל ונתפזרנו בין האומות. אמרה לה חברתה איני מבינה מה את סחה. אמרה לה חברתה חברתי לא כך אמרת לנו פתאום נדמה לי, לילה כזה ממש ראיתי בחיי’.

יש כאן מהרגשה של אומה, שכבר נעקרה פעם מארצה וחזרה ונקלטה וחזרה ונעקרה וחוזרת ונמשכת לארצה. יש כאן בשינוי צורה מן אותה Ewige Wiedekehr [=שיבה עולמית] של ניטשה…

ואם כך הוא הדין לגבי החסידים, על אחת כמה וכמה לגבי חנניה. אם כבר עלייתם הם היא מחוץ לגדר הטבע, על־אחת־כמה־וכמה עלייתו של חנניה. הוא חנניה, אשר אהבתו לארץ־ישראל היא כולה סופרלטיב, שאין לו חיים בלי עליה. הוא חנניה, שמפאת אהבתו לארץ־ישראל סבב חצי־העולם והפשיטוהו ערום ונתגלגל לבין ליסטים ושכח אימתי שבת ויום־טוב וחילל יום־כיפור ונתלבט בדרך יחף בלי מנעלים (‘רגלי שלא הרגישו בקדושת יום־כיפור יתייחפו’). הוא שעמד בפתח בבית מדרשם של החסידים ומטפחתו בידו ובה טליתו ותפיליו ושאר מטלטליו כאדם שמוכן לילך מיד, הוא שברגע האחרון, לפני הפלגת הספינה, נטרד בענין היתר אלמנה מכבלי־העיגון ואיחר את הספינה – האם אינו דין שיארע לו מעין נס שאירע לאבותינו על ים־סוף? האם גם אהבה אשר כזאת אין בכוחה לשנות מסדרי־בראשית? והרי אפילו ראשו של עשו הרשע קבור במערת המכפלה, ‘בשביל שכל אותן השנים שהיה יעקב בחוצה לארץ היה עשו בארץ ישראל ועמדה לו זכות ארץ־ישראל’…

‘ההוא – זכותא דארץ־ישראל הוא דאהניא ליה’. המדובר שם (ראש השנה טז, ב) הוא על אברהם אבינו עליו השלום. וגם ש“י עגנון עמדה לו זכות אהבת ארץ־ישראל להוציא מתחת עטו פנינה נפלאה כזו. הוא בעצמו הרגיש בדבר ועמד ושיבץ את עצמו ואת מרת אסתר תחי' רעיתו־זוגתו לתוך אותם העולים. 'ונכנס רבי שמואל יוסף בנו של רבי שלום בן מרדכי הלוי זכרונו לברכה, שהיה בקי באגדות ארץ ישראל, אלו אגדות שמקדשים בהם שמו של הקדוש־ברוך־הוא, וכשהיה פותח בשבח הארץ ראו כאילו שם הוי”ה חקוק על קצה לשונו'. ולא רק בשבח הארץ, כי ‘אשרי רבי שמואל יוסף שיודע כל הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה עם ישראל’. ובשעה של דכדוך הנפש וייסורי־הגוף, שגם הם לא חסרו, ידע הוא להמתיק צערם בסיפורי מעשיות. ודאי שעינו, עין חדה, רואה גם את הצד האחר של התמונה. הנה ‘יצתה כל העיר ללוותם חוץ מן הרב. אומר היה הרב שאותם שנוסעים לארץ ישראל קודם לביאת המשיח דומים עלי לנערים שקופצים לפני חתן וכלה לפני החופה’, והנה ‘ליבוש הקצב שהארץ פלטתו אחר כך משום שדיבר בגנותה’. והנה ‘יושקי קוזק’ מבוצץ שנתגלגל ליאַס ונעשה שם גבאי בבית־הכנסת הגדול. כל זה וכיוצא בזה רואה עינו הבהירה והחדה של עגנון. אך אם הנביא האדיר אומר במראה הגדול: ‘בתוך עם טמא־שפתים אנכי יושב’ הנה אי־אפשר הדבר לעגנון לחזור אחר דבריו. הוא כאילו נוצר אך לספר שבחיו של ישראל ושבחיה של ארץ ישראל. ובסיפור הזה הגיע לידי גובה, אשר גם חסידיו המובהקים לא שיערו מקודם.

כן, עגנון. וכן… היהדות החרדית. עגנון מספר בשבחיה. אנו כולנו מספרים בשבחיה ומהללים אותה על אחת שבע. יש שמוסיפים להלל זה גם דברי גנות ונאצה כלפי היהדות שאינה־חרדית, כלפי היהדות החפשית־המתבוללת־המחקה וכו' וכו'. ואף־על־פי־כן יש שמתגנבת שאלה אל הלב: מהו יחסה של יהדות חרדית זו אל עגנון, אל משורר־טיפוחים שלה? מה עשתה כדי להכירו, כדי להפיצו ברבים, כדי לחבבו על הדור הזה ועל הדורות הבאים? יש ויש שתי הסתדרויות חרדים. שפיר. מה עשתה זו ומה עשתה זו? הרי משורר כעגנון הוא מתנה מן השמים ולא כל יומא מתרחיש ניסא. או אולי די לה ליהדות חרדית זו שיש לה בעולמה מין… חיים ישראל אייז?

אתמהא.

[טבת תרצ"ה]

מבית לחוץ

ועם כל הרוח הנכאה השורה על האדם למראה הירידה המוסרית הגדולה, הרי אין מוצא אחר אלא להגביר את יצר הטוב על היצר הרע, את תשוקת הבנייה הרוחנית והמוסרית על חפץ ההרס. בייחוד אנו פה אסור לנו להפסיק ממשנתנו, משנת היצירה. אשר על־כן סיפוק לנו בהצלחתו של סיפורו הקלאסי של ש“י עגנון בעולם הספרותי האמריקאי. המכוון הוא לסיפורו ‘הכנסת כלה’, שתורגם לאנגלית על־ידי מתרגם אמן ומצא מו”ל ממדרגה חשובה ונתקבל בהוקרה מאת חובבי הספרות באמריקה.

היה זמן, שבחוג הספרות העברית העריכו רק את האנושי ביותר והתביישו מן המוטיבים היהודיים ביותר. ושלט עדיין הריאליזם היבש בחוג הסיפור העברי. עגנון, שהיה אז עדיין פייטן־בכוח, חיפש את דרכו. הוא הכיר בכוחו של בית־המדרש האודיסאי, שכוחו היה גדול בספרות היפה כמו בפובליציסטיקה. הימים ימי שלטון השכל והבהירות, שנוצרו מתוך פסוקיו של מנדלי מוכר־ספרים כמו מתוך פסוקיו של אחד־העם. הליריקה לא נפלה, אמנם,

גם מכתבי פרוזה, אבל היא היתה מצווה להיות כבושה בין השיטין. אך עגנון, שינק כבר אז מן המעולים שבסקנדינאביים, הרגיש בתנאי־היצירה של אז כמו בכבלים. שום יצירה לא נתנה לו עדיין יפוי־כח לדבר רמות, אבל מעיין־היצירה פיכה בו כבר אז בכוח. מצבו אז כבר היה, כפי שהתבטא שנים אחר כך: בין נעילת נעל אחת לחברתה עולה על דעתו נושא של סיפור.

ולא היו ימים מרובים ובא הסיפור הראשון, אשר טל ילדות חופף עליו עוד היום – “עגונות”. ועוד זמן מה ובא הסיפור הקלאסי “והיה העקוב למישור”. י“ח ברנר ויוסף אהרונוביץ – אז עורכו של “הפועל הצעיר” – העריכו יפה את היצירה הזאת, שהריאליזם שבתיאור התמזג עם היסודות הרומנטיים־הנפשיים, וכבר באופן ההדפסה הובלט: פה דבר־מה חדש. אף יצא הסיפור בעוד זמן מה בצורת ספר ומאז כבש את הלבבות גם במקורו העברי וגם בתרגומיו לשפות שונות. בלועזית הזכירוהו בנשימה אחת עם הומירוס ועם שאר גדולי־העולם, אך בספרות העברית היה אפילו הסיפור הזה, שהתקרב במידה מרובה לבית־המדרש האודיסאי, עדיין זר ומוזר לחלק מן הקוראים – ומן הסופרים. מספיק להזכיר, כי עוד ברדיצ’בסקי לא עיכל את סגנונו של עגנון באותו סיפור – סגנון שהיה עדיין רחוק מאותה קיצוניות שאחז בה עגנון אחר־כך ביצירתו הגדולה, “הכנסת כלה”. זכור אני עדיין, באיזו מורת־רוח דבר אתי י”ח ברנר על ביקורת זו של ברדיצ’בסקי.

ועם כל אלה החיפושים לדרך עצמי לא גדר עגנון את עצמו גם מדרכים אחרים. בכמה מסיפוריו, כמו “בדמי ימיה” ואפילו עוד ביצירתו האחרונה “סיפור פשוט”, עסק באנושי ביותר ובצורות המקובלות ביותר – מה שלא מנעהו, כמובן, מלתת גם בהם את צביונו הוא.

ואולם לשיא העצמיות הגיע ב“הכנסת כלה”, כאן יצירה שהיא כולה מוטיבים פנימיים, והיא בנויה כולה בחומר ובלבנים מבפנים. וביחד־עם־זה אין אתה יכול לתאר לעצמך כתיבת יצירה זו בזמן מן הזמנים מלפני עגנון. הרבה גילגולים עברו על הרוח העברית, עד שיכלה לשבת על האבניים וללדת את ר' יודיל. ולכאורה הרי זו בבחינת “זר לא יבין את זה”. לכאורה מה לר' יודיל שלנו ולבתים של העממים? – והנה ראה זה פלא: דוקא ר' יודיל זה נבחר לצאת לפני הספרות העברית, דוקא בו בחר מו"ל, שעד עכשיו לא נפנה לשום נושא יהודי, ותרגמו והוציאו, ולא עוד אלא שעוד שמו בו חובבי הספרות את עיניהם והכתירוהו בשם הספר הנבחר של החודש. הלא דבר הוא.

לפני זמן־מה, בהיות ז' שניאור בארץ, דיבר על זה, שהספר העברי עתיד לקבוע לו דרך לספרות העולמית. הוא בעצמו גילה לעולם הזר את ההווי היהודי בצורה שלא הכירוהו. עכשיו בא עגנון והלך עוד צעד קדימה: הוא גילה גם את הנשמה היהודית, אותה נשמה שדרכה להתחבא בסתרי־חדרים.

וכאן תיזכר לטובה עירית תל־אביב, שהיא, בפרס השנתי הקטן בערך שקבעה לספרות היפה, העירה את תשומת־לבו של “בעל־הקורא” של אותו מו"ל והוא, מהתעוררות עצמית, רצה לעמוד על טיבו של עגנון ומכיון שקרא פרקים ממנו – סבר וקיבל.

[ל שבט תרצ"ז]

משרשי הקדש

ש“י עגנון זכה עכשיו להצלחה גדולה ובלתי־שכיחה וכל מוקירי ספרותנו יגישו לו ברכה. ספרו “הכנסת כלה” הולבש מחלצות השפה האנגלית על־ידי מתרגם־אמן ועל־ידי אחד מחשובי המו”לים ונתקבל שם בהערצה. הרי כבוד לפייטן, לספרות העברית וגם ליהדות, באשר הסיפור הזה ספוג תורה ומראות שמים כאחד מספרי המוסר, ובכל־זאת דוקא סיפור זה זכה להכרה.

ש"י עגנון אהוב על העולם החרדי ושמחתו היא שמחתם. עגנון ינק משרשי־הקודש במחשבה, בתמונה, בהרצאה ובסגנון. אלא שלכל אלה יצק צורה של אמנות עילאה ומזוקקת.

שאלה אחרת היא, מה עשה הציבור החרדי בשביל עגנון, מה הוא עושה בכלל בשביל טובי־סופריו ומעולי־אמניו? אילו היה עגנון זקוק לציבור זה היו עשבים עולים בלחייו ולא היה זוכה לראות את סיפוריו נפוצים בקהל. אחרים עזרו להדפסתם ולהפצתם. לא אנשי־שלומנו יחיו.

כי הציבור שלנו אינו זקוק כלל למדע, לשירה, לספרות או לאמנות. די לו בקב חרובים של פוליטיקת־סרק.

[אדר תרצ"ז]

ספר ימים נוראים

היום הביא לי נושא־המכתבים את ספרך החדש “ימים נוראים”. ואף־על־פי שלא היה סיפּק בידי אלא להציץ בו קימעא, זעיר פה זעיר שם, בכל זאת רוצה אני לכתוב רגשות ראשונים, מרשמים ראשונים.

בפגישותינו הספורות בזו השנה שמעתי, מה רב הוא העמל אשר השקעת בספרך זה. ובידעי את מידת האחריות שבך לעומת האותיות הקדושות שלנו ואת מידת טעמך הברוך בכל מה שאתה מוציא מתחת ידך, הרי הייתי לכאורה מוכן מראש להכיר בערך הספר החדש. ואף־על־פי־כן למה אכחד? הפרקים שנתפרסמו בזמן האחרון ב“הארץ” קודם להופעת הספר, הביאוני במבוכה. הם לא נמצאו בהתאמה לצפיה שלי. היתה לי במידה ידועה הרגשה של אכזבה. והנה בא ספרך לידי והרגשתי נשתנתה תכלית שינוי.

מה הסיבה?

חושבני שאנשי “הארץ” עשו שרות לא טוב לספר כזה שפירסמו ממנו פרקים בודדים. “ויתרון ארץ בכל הוא” אומר קוהלת. וכן הדבר בספר אשר כזה. ספר־כינוס כזה למה הוא דומה? ליער־בראשית. אין אתה יכול להציג יער כזה לראוה על־ידי מה שאתה בוחר אילן אחד מפינה זו ואילן אחר מפינה אחרת ומעמיד אותם לפני הקהל ואומר לו: זהו חלק מן היער. ספר שכזה זקוק לאויר ואור משלו. הוא זקוק לכל שצ"ב עמודים צפופים משלו, לאותיות משלו, לאותה הקדמה קצרה־יקרה משלך, לאותו תוכן־הפרקים שבתחילתו ולאותו פירוש ומשמעות המלים שבסופו. ספר שכזה הוא מעשה־מרכבה, קומפוזיציה, סימפוניה עם נגינה פנימית משלו. אי אתה יכול להשמיע חלק מן הנגינה. או או. או הכל או לא כלום. ואם לדבר בלשון פשוטה ביותר, הרי ידוע הפתגם: לכסילים אין להראות חצי־העבודה. ואני גם אני לא יצאתי מן הגדר הזאת. ולפיכך לא נהניתי מן הפרקים לדוגמה. לפיכך היה בלבי איזה רינון עליך ועל ספרך. הזה עגנון? הלשם זה היה הוא צריך להטמין שנה־שנתים את מכחולו הברוך כדי לחבר ולכנס דברים, שלכאורה גם אחרים היו יכולים לעשות זאת? כך, אחי אהובי, היה הרושם שנוצר בי למקרא הפרקים הבודדים בעתונים. למראה האילנות הבודדים לא ניחשתי את הוד היער. למראה הפרטים לא חשתי את גודל הבנין. עד שבא היום ספרך והיתה רוח אחרת אתי. ואולי משום כך, משום שאני חוזר בתשובה, אני ממהר היום לערוך אליך אגרת זו, לרשום קוים בודדים מרגשות ראשונים, מרשמים ראשונים.

אפשר זוכר אתה שאי־שם בכתבי על סיפוריך עמדתי על זה שכמה גלגולים היתה צריכה כנסת ישראל וספרות ישראל להתגלגל עד שהיה אפשר לבוא לעולם מסַפר שכמותך עם כלי־התפיסה וכלי־הביטוי משלך. זוהי הרגשתי גם לגבי ספרך החדש, שהוא בוודאי מסוג אחר לגמרי. גם הכינוס הוא ענין גדול, כמעט שהייתי אומר בלשון־חכמים, ענין נשגב ונורא. הרי זו מלאכת־הבירור הקדושה, שלא ניתנה להיעשות בשלימות אלא על־ידי יחידי סגולה קרואי־הדורות. הרי גם במלאכת־הקודש הזאת הכל עומד על חודה של מחט, ואם אתה מחסר קו אחד או מייתר תג אחד, אתה פוגם את כל הבנין. אלפי שנים מקופלים בספר שכזה. החל בספר ויקרא וספר במדבר וסיים ברבותינו שבדור קודם ואפילו שבדורנו אנו. תקופות־תקופות ניתנו תולדות ישראל, ובכל תקופה ותקופה אישים שונים וכיוונים שונים ובתי־מדרשות ומהלכים שונים קמים בישראל במדינות שונות ועתים גם באותה מדינה ובאותה עיר וקהילה. כל אלו תרמו את תרומתם, כל אלו נתנו מצביונם לזה הענין אשר נקרא בדורות מאוחרים “ימים נוראים”. ואתה באת ועשית מכל החומר המפוזר והמפורד הזה ספר אחד וענין אחד, מאמר למאמר יחובר, אחד משלים את חברו, הם כולם שכנים טובים, אחים ואחיות, משפחה אחת. אתה חיברת אותם – ברוב בקיאות וידיעה – לא רק לספר אחד, אתה נפחת בהם גם נשמה אחת. בזה הגדלת לעשות גם מביאליק זכרונו לברכה בספר האגדה שלו. הוא הראה כח וגבורה בסידור־החומר, במבנהו האדיר. ואתה עוד הוספת עליו בעשותך את ספרך לאורגאני יותר. הוא ערך וסידר את החומר סדר יווני, חיצוני־הגיוני. אתה הסדרת את החומר בסדר פנימי, סדר של גידול וצמיחה.

עגנון אחי! כאלה הם הרשמים הראשונים שלי מתוך מעט הצצה מעט פה מעט שם. בימים האלה קראתי בספור “המפעל” של זולא תיאור של צייר המשקיע את כל נפשו במלאכת־הציור. לא פחות מזה השקעת אתה בעלים שבספרך. מתעוררת השאלה: בשביל מי? מתנה טובה זו לאיזה דור הוא? מצבה לדור הולך? נשמה לדור יבוא? הידעו בנינו לטעום מה שאנו טועמים בו? שאלה היא ואינה שאלה. הצייר צר לעצמו, לעילוי נשמתו הוא. מתנה כזו היא המעולה שבמתנות.

אני מוכרח לסיים. אני מוכרח לחזור לעבודת היום. הרואה אתה את “הצופה”? זוהי גם כן מין חצי עבודה. יומן שמופיע אחת לשני ימים הרי הוא בכלל חצי עבודה. לא רבים יבינו. ובימים אלה נטפל אלי איזה פגע רע. איזה פרעוש (איני יודע מי הוא) כתב ב“קול ישראל” האחרון על אלה “שמוכרים את נשמתם בעד משרה הגונה”. נעזוב את השקר שבמשרה. ענין האמת אינו משבע מצוות של בני נח וגם של בריות שכמותו. אין הם מצווים על “מדבר שקר תרחק”. אבל בוא וראה עד היכון הניוול מגיע. כשאדם מישראל דורש בגאולת־הארץ, מצטייר הדבר אצל הדיגנרטים האלה במכירת־נשמה…. וכמה מעציב הדבר, כי בריה כזאת נוטלת לעצמה את שם הכבוד של חרדות. ולא עוד אלא שהיא דורשת לעצמה מונופולין על חרדות. בגליון “הצופה” של אתמול התחלתי לקיים את המקרא “ענה כסיל”. אמרתי להמשיך היום והנה באני ספרת והפסקתי.

היה מבורך כחפץ ידידך מאז.

[ח“י אלול תרצ”ז]

ספר לשעתו ולדורות

ספר “ימים נוראים” של ש“י עגנון שיצא זה מקרוב בהוצאת שוקן, הוא ספר לשעתו וגם ספר לדורות הבאים. אפשר מפני שגם חיינו הדתיים והנפשיים נמצאים במעבר, הגיעה השעה לכינוס כזה, שמנסה לאגור ולאסוף ממכמני כל הדורות את המנהגות, המדרשות, האגדות והדינים מסביב ל”ימים נוראים“, שהם גם הימים היותר נפשיים־חגיגיים שישנם בחיי ישראל. הספר מכיל שצ”ב עמודים צפופים ומסודר כיד כשרונו הטוב של המחבר, שהשקיע בו עמל של שנים. יתכן כי המנה הגדושה מעולם החסידות תיראה כפגם בעיני אחרים. וייתכן כי המידה של עדות המזרח אינה מספקת. ועם כל זה: ספר מצוין ויקר שיכבוש את מקומו בלב האומה.

[אלול תרצ"ז]

מעט שרטוטים

מלאו חמישים שנה לאחד מבחירי סופרינו, לש"י עגנון. מלאו כמו־כן שלושים שנה לבואו ארצה. ואני הנני אחד מאלה שראוהו בגידולו ובשגשוגו במשך כל השנים האלה שהוא עושה בארץ. ולא עוד אלא שהנני אחד מאלה הקרובים אליו קירבת־ידידות כמעט מיום בואו ארצה ועד היום הזה.

עגנון הוא אחד הסופרים העברים שבמשך השנים האלה נכתב עליהם לא מעט. אלמלי באו לאסוף אפילו רק את המאמרים המעולים, שנכתבו עליו עד היום, היה מתקבל כרך נאה בתוכן ובצורה. אף אני כתבתי עליו פה ושם: ב“הארץ”, במוסף ל“דבר”, ב“הד”. כתבו עליו לא מעט גם בלועזית, כתבו עליו בני־ברית וגם שאינם בני־ברית. עגנון כבש לו מקום ב“מזרחה” של הספרות העברית החדשה והוא מן ה“כשרים” גם לגבי אלה, שהם עומדים אך ורק בתחום ספרותנו העתיקה. באותה שעה הוא אהוב ומכובד גם מחוץ למחנה־ישראל. תיאודור לסינג הזכירו באחד מספריו המעולים. אחר דיבר עליו בקשר־מה עם שירת הומירוס. לחובר הקדיש לו מחקר רב־עיון. רבנו קוק, זכרו לברכה, היה מוקיר אותו מאד ומעיר הערותיו עליו, וחיבה גדולה, חיבה יתירה, היתה נודעת מאת הגאון־המקובל אל הפייטן הצעיר כל הימים (עוד היום צפות דמעות בעיני הפייטן מדי דברו בגאון). מה נאמר עליו ליום־חגו ולא נאמר כבר? ואף־על־פי־כן שעה זו מכיון שבאה לידינו נדבר בה.

בחוץ המצב חמור עד מאד. השנאה לישראל מכה גלים ומשברים. ואין אנו יודעים עוד מה ילד יום. לחגיגיות עליזה, כזו שזוכים לה סופרי־האומות, אין מקום אצלנו. העצבות שרויה בנו והיא טבעית לנו כיום הזה ויאה לנו. לא ככל הגויים בית ישראל. אף תשורה, שי לש"י, לא נגיש לו לא מצד כלל־ישראל ולא מטעם מוסדות ואף לא מטעם יחידים. אין הימים הטרופים האלה מוכשרים לכך. ואף־על־פי־כן יום־זכרון הוא לנו יום זה, יום שנולד בו רבי שמואל־יוסף לאביו הרב שלום מרדכי הלוי ולכל עם־ישראל. ברגש נזכור שעה זו וברגש נשוחח בו, אם מעט ואם הרבה.

הנה אמרתי בלי משים, שראינוהו בגידולו ובשגשוגו במשך כל השנים האלה. אך האם באמת ראינוהו באלה? לאמור: אין ספק, כי גדל ושיגשג כמעט בכל סיפור חדש משלו (הוא אינו גורס את המלה “יצירה” באמרו, כי אין יוצר אלא אחד, יוצר שנים ובורא ארץ). כשם שאינו דומה היום בחיצוניותו לאותו בחור צנום, שנכנס לפני שלושים שנה לחדר־עבודתי עם מכתב בידו מאת רא"מ ליפשיץ, כן בוודאי אינו דומה גם בפנימיותו. הוא גדל, הוא שיגשג. הוא הסתעף, הוא נתמלא רוח חכמה, רוח שירה ודעת, רוח עמקות וטהרה. אך אימתי ראינו זאת? טול את איינשטיין ואתה יכול אולי לסמן אימתי הגיע לתורת היחסות. “אני צריך לדעת” – הוא אומר אגב טיול בשווייץ לפני המלחמה אל מרת מריה קירי – “מה גורלם של האנשים במעלית כשהם נופלים למקום בלי אויר”. השומעים מחייכים על דאגתו של פרופיסור צעיר, אך הדאגה הזאת מסמלת שלב בתורתו. טול אותה מריה ובעלה פייר קירי, מגלי הראדיום ואתה יכול לסמן, אימתי גילו ואיך גילו. טול בעולם השירה את פרידריך שילר, ואתה יכול לסמן את פגישתו עם הפילוסופיה של עמנואל קאנט כהתחלת תקופה חדשה בשירתו. טול בספרותנו הצעירה שלנו את הסיפור “במשעול הצר” ואתה יכול לסמן בו מיפנה חדש אצל מחברו. ואולם עגנון אימתי גדל ואימתי שיגשג?

חושש אני כי אלבין קצת את פניו ברבים בספרי בקהל על הימים הראשונים שלנו. אך מה בכך? הוא אינו מחוייב לקרוא מה שאנו מספרים פה בינינו לבין עצמנו, ולנו, יכול היות, יש ענין גם בפכים הקטנים. כי לא היו ימים מרובים והוא נכנס אלי על מנת לדור אתי בחדרי, כמובן כדי לקמץ בהוצאות. כמובן מפני שהיו בינינו חיבה וריעות. כמובן, שרצה לסייע בידי בסידור־החדר. בגורלו נפל לטאטא את החדר. אם החדר היה באמת מטואטא – אין אני יכול להבטיח. לא שזילזל, חלילה, במלאכה זו וחשבה לאינה הולמת לו. שנים אחר־כך קרה הדבר, שאחד גדול אחר, י.ח. ברנר, עשה כמו־כן מלאכה זו (לאפוקי אורי־ניסן גנסין, שמעולם לא נתפס לשטויות כאלה). אלא בעוד שאצל י.ח. ברנר היה זה ענין רציני מאד, נתון בתוך כל השקפת־העולם והחובה המוסרית המוטלת על האדם, חובת איש־הצבא עלי אדמות, חובת־גברא אצל אנשים המשמשים בבית־החולים (האי עלמא כבית־החולים דמיא) – הנה אצל זה הצעיר טשאצ’קס – השם עגנון עוד לא היה ולא נברא – היתה מלאכה זו צחוק ושעשועים, כמעט מעשה שובבות והוללות. לכאורה גם הוא נוטל את המטאטא בידו בדחילו ורחימו, מתחיל לטאטא אחת הנה ואחת הנה, אלא שמיד הוא מבקש סליחה, משמיט מידו את המטאטא, ניגש אל השולחן וכותב אחת הנה ואחת הנה איזה ציור קטן. למה מיד? משום שזה מצחיק. משום שזה קטן. “איידי דזוטר מירכס”. משום שעוד מעט הוא גומר, זוכר אני שביום־קיץ אחד כתב באופן כזה חמישה ציורים קטנים. זוכר אני, שהרבה־הרבה שנים אחר־כך, בהיותו כבר עגנון, סח לי, שבין נעילת נעל אחת לחברתה עולה על רוחו סיפור חדש. בין כך ובין כך – את טאטוא החדר לא סיים, למגינת־לבבי בימים ההם.

עגנון אימתי גדל, אימתי שיגשג?

הבה נעמיק מעט את השאלה. הבה נתבונן בו לא כמו שהוא יום, ברוך השם, בן חמישים, ואל כתפיו ישכנו כך וכך סיפורים, פלוס הספר “ימים נוראים” ועוד, אלא כמו שהיה אז, בראשית ימיו בארץ

בחור בן עשרים עלה מן העיירה בוצ’אץ (השם שבוש עוד לא היה ולא נברא) לארץ. כיום אין בזה משום חידוש. כיום עליית בחורים כאלה קשורה בסרטיפיקאטים וענין הסרטיפיקאטים הוא נושא לדיון בפארלאמנט הבריטי, הוא נושא לשיחות בוועידת אֶוויאֶן, הוא נושא לפוליטיקה גבוהה בינלאומית. לא כן בימים ההם. באותו פרק־זמן עליית בן־עשרים הוא ענין מפליא עד מאד. אני עליתי לפניו, אבל עלייתי נמשכה כשבע שנים, היינו בין היציאה מעיר מולדתי ועד הגיעי לארץ. לא כן הוא. הוא עוזב את אביו, שהיה, כנראה, אישיות גדולה. הוא עוזב את עמו העדינה־הענוגה, הוא שוהה מעט בלבוב ומתהלך בין חכמיה, הוא שוהה בין קרוביו פון מילר בווינה, המדברים על לבו לשבת אתם ולהוציא מלבו את ענין פלשתינה, והוא בא ליפו, אלי. עד מהרה הוא מתחבב על ש. בן־ציון, על חיסין, על כל החברה של אז, במרוץ הימים גם על רופין, איש המערב, איש המדע המדוייק, איש התכניות והמספרים. איש אינו תולה בו עוד תקוות, איש אינו רואה עוד בחזון מה טוב יצמיח בחור זה בכרם ישראל. אף אני הקרוב אליו אז ביותר איני מנחש עתידות. ציורים אלו, שהוא כותב אז בקלות יתירה, אינם מניחים את הדעת, אינם משכנעים. אין דמיון בינו אז ובין א.נ. גנסין, שיושב גם כן וכותב במהירות על פיסות־נייר וקורע אותן אחרי הכתיבה. כי בה בשעה שקריעת פיסות־הנייר ההן נראות אז בעיני כמעשה־אכזריות ולב־אבן, כמעשה אב הטורף את נפש ילדיו, הנה ציורי אותו בחור בן־עשרים המה באמת בוסר. לא לחינם כתב אז, או לפני זה, ש.מ.לזר בתשובות המערכת ב“המצפה”: “ש.י. טשאצ’קס: ציורך לא יודפס”. לזר בוודאי לא היה מן הבררנים, לא היה יכול להיות, אלא בוודאי שאותו ציור היה למטה מבינוני גם לפי מושגי הימים ההם.

זוכר אני את הלילה האחרון ביפו לפני נסעי באותם הימים לכנרת על מנת להשתתף בייסודה. אם היו פעם ימי גן־עדן בחיי הרי היו אותם הימים. אפשר שיצר־טוב לא היה, אבל גם יצר־רע וודאי שלא היה. לא היו מאוויים. לא היו סערות. הלילה באמצע סיון, הוא ואני ועוד מי־שהוא מטיילים לאור הירח על שביל בין פרדסי־יפו. שקט מסביב ושקט בלבבות. יש הנאה ישרה מן הקוסמוס, מן החיים, הנאה כשרה, שאינה יודעת את עצמה. הירח ממעל, הפרדסים מסביב והצעירים המטיילים – חד הוא. למחרת נפרדנו לחמשה ירחים. בשובי מצאתי את סיפורו “עגונות” מפורסם ב“העומר”. מצאתי את השם עגנון. סח לי, שכתבו בהעלם אחד, במשך שלושים שעה. גדולה ומדהימה היתה תמיהתי. הזהו הבחור בן־העשרים, שטיילתי אתו שעות על שעות לפני נסעי כנרתה? כן, זה הוא, הוא ולא אחר. מאז הרי בא כל מה שבא. ואף־על־פי־כן אני שואל: אימתי גדל ואימתי שיגשג? כי לי נדמה, כי אותו בחור בן־העשרים הוא באמת כבר היה בכוח המחבר של כל אותם הסיפורים המופלאים, של כל אותן הנשמות ושל כל אותם העולמות הגנוזים־הגלומים בהם, ושל כל אלו שנתגלו לו בין נעילת נעל אחד לחברתה, אלא שלא הספיק להעלותם עד עתה על הכתב, או שכתבם ונשרפו באותה השריפה אשר שרף ה' בהומבורג.

[ח מנחם אב תרצ"ח]

במחיצתו

עגנון בבואו ארצה לפני שלשים שנה לא מצא בה עוד את א.נ.גנסין, שהקדים לצאת. ולא מצא עדיין את י.ח. ברנר שאֵחר לבוא. הוא מצא בה רק את ש. בן־ציון. ובקשר עם יובל עגנון ולבטיו בראשית־דרכו נזכר אני, כי גם שלשה ראשונים אלו נמצאו אז במצב־רוח של מבוכה בנוגע לדרכי הספרות. גנסין לא יצר אז ולא כלום. היה מתחיל איזה ציור וקורע מיד, ביאוש או בשצף־קצף את ההתחלה. ש. בן־ציון נאבק עם הפואימה “רחל”, נאבק ולא הצליח. וי.ח. ברנר אמר לי: אינך יודע, עד כמה הטכניקה של הסיפור מעוררת בי גועל־נפש. הוא חשב, שהוא יכול לשלוט בטכניקה זו לא פחות מן המפורסמים בספרות־העולם, אבל היא היתה לו לזרא, לגועל־נפש. ב“מכאן ומכאן” ניסה לשבור את חביתה ולשמור את יינה.

לאמור: מבוכה זו לא באה מחוסר אֵמון בכוחות העצמיים אלא מתוך ספירות אחרות. בעלי־הכוח לא ידעו את נפשם. לכאורה נסתיימו הויכוחים הקודמים על הרחבת הגבלות במלכות־הספרות. ניצחה “תושיה” והצעירים. הדרך היתה פתוחה וסלולה. נפלו בעולם־הספרות המחיצות בין יהודה ויון. “כל אשר לאדם – לי הוא”. מאורות אירופה הבהיקו ביפים, בזיוום, בשחרם. נוצר “נוסח” גם למאמר וגם לסיפור. ובכל־זאת – משבר. ובכל־זאת תהייה ופקפוק. אין חדוות היצירה, אין בטחון, ודאות. זה מתחיל לכתוב וקורע, זה מתאבק ואינו מצליח, וזה מגשש־מחפש. אולי חוששים הם מפני השיגרה, מפני החיקוי הקל, מפני הכשרון הקל, מפני השיעבוד. עיר פרוצה לכל עבר קרית־ספר שלנו ומסביב לה כרכים־כרמים מלאים כל טוב וכל שגב. איך יקום יעקב ואיך ישמור על עצמיותו, על ד' אמות משלו?

מדובר פה על יסורי האריות־שבחבורה, על ארזי־הלבנון, ומה ייאמר על אזוב אשר הקיר, על בחור בן עשרים, אשר בא זה עתה מאדמת גליציה, היא המדינה אשר אמנם היו לה בעבר רנ“ק ושי”ר, ארטר ושור, לטריס וסמואלי, בראנדשטטר וחבריו, אפילו צייר כמוריץ גוטליב. אבל בהווה (היינו לפני שלושים שנה), היא סמל הבטלנות, קן המליצה הנדושה, חיקוי אחר חיקוי. והאם דוקא זה בן העשרים יצלח למלאכה, יזכה לבקוע דרך ולסלול דרך? מי ימלל ומי יפלל. ברור גם לו, כלכל הדור, כי גאוני הספרות הם באירופה, בעבר ובהווה. ברור גם לו, כי בספרות העברית אודיסה בראש. ועם כל זה תהייה ופקפוק. גם מרדנות. האמנם מנדלי הוא פוסק אחרון? הוא מטיל ספק. נדמה לו, כי מנדלי מתאר מה שנתהווה, אבל לא את מה שמתהווה, לא את האדם בפרכוסיו, את הנשמה ביגונה ובמשושה. המטייל אתו ליד חוף יפו קולט את הפקפוקים האלה ומבין להם. הוא נזכר, כי הוא גופא היו לו פקפוקים כאלה לגבי גדול המסה העברית, לגבי אחד־העם. כשקרא את “משה” שלו דאבה נפשו עד כדי דמע. הזה משה? הוא גם ניסה לשרטט ב “המעורר” את “משה” שלו… הוא אפילו ניסה למרוד בהיחס אל גליציה. ב“לוח אחיאסף” וגם ב“המעורר”. ב“הפועל הצעיר” לא נרתע לאחור אפילו מפני קריאה פיליטוניסטית־פרודוכסלית: “גורו לכם מפני גליציה!” אך האם זה בן העשרים יאמת את הקריאה? אכן, כן הוא. לא קל היה הדבר. לא ברורה היתה הדרך מלכתחילה. אחרי התהייה באה התעייה, עתים גם סטייה. היו גישושים וחיפושים. היו מאמצים ולבטים. אבל היה, היה כשרון ברוך ה' ומתת ה'. היתה, היתה נשיקת בת־השירה. במשך שלושים שעות קפץ הסיפור “עגונות” מחביון־עוזו. אמנם גם בסיפור זה, העיר אז ידיד, אתה מוצא עוד השפעה מבחוץ. אבל בא הסיפור “והיה העקוב למישור”, שהוא כולו פנים, כולו שיר, רוך ופלדה. אמנם, היתה עוד סטייה בצורת הסיפור שנתפרסם בקובץ "בינתים " שלי. אבל באו, באו היצירות הגדולות בזו אחר זו. הנה הן בששת הכרכים, הנה הן עומדות בתחומן ובמהותן.

הוא ראה שלושה מרכזים עצמיים בתולדות ישראל. הראשון הרחוק־רחוק: בשבת העם בארצו בימי שופטיו ומלכיו ונביאיו; השני בבבל, בהיות זו לו מולדת שניה, בהיות לו מעין משטר ממלכתי משלו וחיים כלכליים משלו ועליהם נבנו חיים רוחניים עצמיים; השלישי בפולין, שעם כל הצרות והתלאות מבחוץ ועם כל התכווצות שבפנים, הרי בכל־זאת יש בו עוד הדינר של תרבות עצמית. ואפילו אך ורק בזכות העובדא, שבחוץ אין שמש זורחת ומשעבדת. ואם המרכז הראשון הוא גיא־חזון לאברהם מאפו איש תם, הנה עגנון גילה את המרכז האחרון.

פּוֹלִין הֲעֲדִינָה הַקְּדוּמָה לְתוֹרָה וְלִתְעוּדָה

לְמִיּוֹם סוּר אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה (סליחות)

החרוז אינו מדויק, שהרי הוא דולג לא רק על ספרד, שגם לה חלק ב“תורה ותעודה” (אף־על־פי שלא פיתחה, כנראה, חיים עצמיים במידה מרובה) אלא גם על בבל. אכן זה הדבר: פולין שאפה אל אפרים ויהודה. לא שביטלה את בבל, אדרבה, היא פיתחה את יצירות בבל יותר מאשר את יצירות המרכז הראשון, אבל שאפה אל הראשון.

וזהו המעיין המקורי וזוהי השלשלת העצמית: אפרים ויהודה, בבל ויצירותיה, פולין וחוויותיה – והשאיפה מפולין אל אדמת אפרים ויהודה. מי שאוחז בשלשלת זו, שוב אין אימת השיגרה והחיקוי עליו. הוא נגאל. ועגנון הוא שגאל את עצמו ואחרים עמו. באו, באו יצירות גדולות. התוכן פולין והשאיפה לארץ וההשתרשות בארץ. הוא יצר עולמו מקדם. “לא חיסרתי דבר מכל מה ששמעתי לא הוספתי דבר על כל מה שהנשמה היתה מגידה לי”. זהו החידוש. הוא צר מחדש קלסתר פניו של משה רבנו. הוא לימד חסד ואהבה ורחמים. יעבץ כתב היסטוריה פלוס תורת ישראל, עגנון כתב סיפורים פלוס מראה ישראל.

הרבה נסים קרו לו בדרכיו. גם צער רב. דרך־משל: שריפת סיפורו הגדול “בצרור החיים”. אך עתה מה? עתה משחיזים גוג ומגוג יומם וליל את הסכינים, את החרבות, את הרובים, את מכונות־היריה, את התותחים, את הפצצות, את המוקשים, את הרימונים ואת אדי־הרעל, כדי לכלות את העולם. ועתה קם המן הרשע לכלות את ישראל. סירת אסירי־ישראל מבורגלאנד, האסורה לאחד החופים באין חוף־הצלה אף למספרם המצער – איזה סמל!

בתוך חבלי־משיח אלו חיים אנו וחי הפייטן. ועם־כל־זה אין לנו ואין לו כוכב מאיר אחר זולתי העבודה, התפילה והעבודה, זולתי היצירה, הרחמים הגדולים והיצירה. וזאת הברכה לפייטן העובד והיוצר: המשך־נא!

דברים שלמעלה נאמרו מקצתם בראדיו בירושלים במוצאי שבת אור ליום כ“ד מנחם־אב ונמסרו בדפוס גם במקום אחר. ואולם בה בשעה שרבים המטפלים בעגנון בעל ששת הכרכים, הנה יצרי ישיאני לשוב אל אותו בחור בן העשרים, שבא לתומו ארצה לפני היותו בעל־כרכים, עוד לפני היותו עגנון. בחור צנום, אפילו בלי הוד שבבחרות, אבל בעל עינים נפלאות, תמהות ושואלות. עתים מתבדח ומבדח וביחד־עם זה אהוב ונכבד בעיני הרציניים שבישוב. מזכירו של חיסין, מורה לעברית של רופין ומודע לר' שמעון רוקח. עם אלה התהלך, אותם העריץ והמה חיבבוהו. את מלאכתו עשה בתכלית־הדיוק ובחומר־האחריות. באותה שעה היה גם נושא כליו של ש. בן־ציון. אולי זה היה האמן־המספר הראשון שנפגש לו על דרכו. וגם זו לטובה! גם בן־ציון היה בין מחפשי־דרכים. גם בין העקשנים והמפתים בנועם־לקחם. עגנון שמע לקחו, האזין ולא נתפתה. אך את השקידה ואת העקשנות למד ממנו. והיה מחזר גם אחרי אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ. מתוך אהבה. איך לא לאהוב את הזקן התם והפשטן והישרן והשקדן? אך הוא גילה לנו לפני שלושים שנה גם את הרב קוק זכר צדיק לברכה. ידענו, שמענו עליו אבל לא הכרנוהו. עמדנו מרחוק. יחס של “מהיכי־תיתי”. אך הוא עמד מקרוב. פנים־על־פנים. בדחילו וגם ברחימו. תאמר, שאותו בחור היה כולו ספרות וכולו ספירת־הקודש? שוב לא נכון. הרי עתים הוא מתבדח ומבדח. הוא גם רומנטיקן. הוא מביא פרחים ומביאים אליו. הפרחים הם לו כמעט ענין־שבפולחן. הוא שוכר לו חדר גדול, מרווח, הפונה אל גן. דומה חדר זה נוצר בשביל מי שעתיד להיות עגנון. בחדר זה כתב את “עגונות”. בחדר זה הוא טווה לו גם את אגדותיו. ויש שהוא חי את אגדותיו. על בלזק מסופר, שבאמצע סיפורו פרץ בבכי ובצעקה:”היא מתה!". – היא, היינו הגיבורה אשר בסיפורו, היא, היינו יצירת־דמיונו. זו התגברה עליו והשתלטה עליו, בלי להבדיל בין מציאות לדמיון. מעין הדבר הזה היה אז עם הבחור הזה. בדברו אתנו לא היינו בטוחים, אם הוא מדבר מתוך הזייה או דברים כהוייתם. ניכר היה, כי הדבר אינו ברור גם לו לעצמו. כאותם בעלי־אגדה אשר בשבילם היא אינה אגדה אלא המציאות. יש לזכור קו זה בשעה שיש לנו ענין עם עגנון בעל ששת הכרכים. מ.י. ברדיצ’בסקי כתב ביקורת זעומה קצת על “והיה העקוב למישור” והעמיד עינים תמהות על הסגנון ועל התום שבסיפור. ראה בזה מלאכותיות, עבודה עשויה בידים, ראה בזה טלאים ולא ראה את השלימות. ואולם י.ח. ברנר סח אתי על ביקורת זו כמעט בכעס עצור, בחינת “שבקיה למ.י. ברדיצ’בסקי הרגשת האמנות”. הרי, טען י.ח. ברנר, אצל עגנון זו לא מלאכותיות אלא טבעיות. הרי זהו עגנון שבחיים. הרי כך הוא חי, מדבר, כותב מכתבים, לאמור: עתים קשה היה למצוא את המחיצה בין ההזייה והמציאות, להכיר היכן מסתיימת האחת ומתחילה האחרת.

הוא קנה את עולמו הספרותי בששת כרכיו ועליהם הוא מוסיף והולך. אך הראה התמדה ומסירות לא־שכיחה גם ב“ימים נוראים”. ושוב: גם את זכותו בספר הזה קנה לא רק בשקידה. הוא לא היה שוקד על אלף הספרים, שמהם אסף את החומר, אילו לא היה בחומר הזה גם מעניית הנשמה שלו. אילו לא הזדהה במידה מרובה עם האומרים ועם המאמרות, אילו לא ירד עד השיטין ולא חש את השירה ואת הכיסופים ואת החוק ואת הצו ואת המחשבה ואת המעשה אשר בהם. הוא העשיר את ספרותנו ואת לשוננו עושר רב, הוא כתב לשעתו וגנז לדורות. הוא העשיר את עולמו של ישראל בכמה דמויות־השירה ובעוד דמות יקרה אחת, דמות מציאותית – דמותו הוא. וכל זה היה כבר גנוז וכמוס באותו בחור תם בן־העשרים – ואנכי לא ידעתי.

[מרחשון תרצ"ט]

זימון

כ"ח בשבט – האירה לי אתמול ההצלחה פנים ועגנון בא לבקרני בשעת צהריים. למרות שאנו ידידים ותיקים – עוד לפני היות עגנון – ולמרות ששנינו גרים בירושלים, הרי אנו נפגשים לעתים רחוקות. ירושלים הקטנה־הגדולה מפוזרת בהמון שכונות ופרברים. זה גר בבית־הכרם וזה בתלפיות. זה במרכז־העיר וזה ברחביה או בכרם־אברהם. והקשר של אוטובוסים בין המקומות הללו אינו ישיר. והתוצאה היא, שחכמי ירושלים וסופריה נועדים מעט מאוד, וכל פגישה היא מעין הפתעה. ושמחתי לקראתו אתמול במיוחד, כיון שחפצתי לשוחח אתו על “תמול שלשום”, שסיימתי לקרוא את קריאת החלק הראשון שלו.

עגנון נראה עיף. יום קודם עבד ח"י שעות. כך דרכו מאז כאשר תוקף אותו היצר לכתוב משהו חדש. את סיפורו הראשון “עגונות” כתב בהעלם אחד במשך יום ולילה ויום. כזאת וכזאת יקרה לסופר מתחיל. משהו מזה יודע אני מן הנסיון העצמי. אך עגנון עודנו בוער באש־היצירה כבימי־נעוריו. הוא סח לי אתמול על כתיבת ספרו הגדול “אורח נטה ללון”. באותו פרק־זמן היה מוסכם אצלו להפסיק ולהינפש במשך שנה אחת. אך האדם חושב והסופר כותב. פתאום החל לכתוב את הספר “אורח נטה ללון” ולא היה יכול להפסיק במשך שלשה ירחים. הספר כתוב על יסוד ביקור בעיר־מולדתו בגאליציה אחרי מלחמת־העולם הראשונה. אותו ביקור ארך רק שבוע אחד, אבל היו אלו ימים אינטנסיביים מאוד לפייטן. כל מראה וכל פגישה נחרתו עמוק בנפשו, וכאילו ראה את הדברים לכל עומק־שורשיהם ולכל גווני־הסתעפויותם. בסיפור כאילו שהה בעיירה עידן ועידנים. בכתבו את הסיפור סגר עצמו בחדרו ולא ראה פני איש. היו אז ימי־חורף קשים והוא לא סבל אפילו שתבוא העוזרת ותסיק את התנור. וכשנתפרסם הספר נמצאו בראשונה רק אחדים שהודו בו: א.צ. גרינברג, ב. כצנלסון, א.מ. ליפשיץ. הקהל בכלל נשאר אדיש. זה היה לקח רב בשביל הפייטן. עתה נשאר הוא אדיש. הוא אומר, שמאז נשתחרר מן הזיקה לכבוד המדומה, אינו להוט אחר תהילה ואינו חש לתהילה. לפני שנים כתב משהו אקטואלי, אשר אילו נתפרסם היו הכל, לפי הרגשתו, מהללים ומשבחים אותו. אך הוא עמד וגנזו, מפני שאין לו עסק באקטואליות. דמויות שחיו לפני מאה שנים, דעות שהעסיקו את הבריות לפני הרבה תקופות, יש שמעניינות את רוחו יותר מאשר העתון האחרון. עכשיו, הוא אומר, כתב משהו אקטואלי בשאלת המדינה היהודית, שאילו פירשו, היה מעורר קטרוג רב. אך כשם שגנז את הראשון גנז את האחרון. הוא מחוץ לאקטואליות.

בדברי אתו על “תמול שלשום” אמרתי לו: “כיון שחפצת לתאר את העליה השניה וודאי שהיית צריך להעלות על הבד גם המון בריות בלתי־חשובות. הרי הן הקרקע שעליו פעלו האישים החשובים. ועם כל זה תמה אני על מידת הסבלנות ואורך־אפים שלך. איני מתכוון לאישים חשובים במובן המוסרי או הלאומי או התרבותי או הדתי. אני מתכוון לדמויות בולטות מצד החיוניות והיצרים”. עגנון אמר: “בסיפורי ‘סיפור פשוט’ טיפלתי בטיפוסים שלא הייתי רוצה לבלות בחברתם אפילו חצי שעה. בתור מספר איני להוט דווקא אחרי גיבורים ובני־היכלא. אני מתאר גם את האדם הפשוט והמגושם והמשעמם, לכל תגיו. גם הוא בריה בפני עצמה, חטיבה מיוחדת, גוף ונשמה אינדיבידואליים. אני רוצה לתאר את קלסתר פניו של בן דורנו, בייחוד מפני שברור לי, כי קלסתר־פנים זה עומד להשתנות, עומד לפנות את מקומו לאחר שיבוא על מקומו. מכיון שכך אין מקום למשוא־פנים לסוג ידוע ומסויים. כל ישראל כשרים לסיפור”. הוא סח לי שהיו לו בשביל “תמול שלשום” עוד שלושה פרקים, אחד תולדות ירושלים מזמן הקדום ביותר ועד היום, אלא שהחליט להשמיטם.

בינתיים התחלתי לקרוא את החלק השני של “תמול שלשום”. רבון העולמים! מה נפלאים שם העמודים בתחילה על השיחות עם העגלון! כשאני שומע שיש אנשים הקוראים את כל הסיפור בימים אחדים, אני מתפלא מאוד. אני איני יכול לקרוא קריאה רהוטה כזאת. אני מוכרח לעכל קימעא־קימעא.

[כא אדר א תש"ו]

תמול שלשום

ספרים לא מעטים כתב ש"י עגנון זה קרוב לארבעים שנה, וכולם נתאהבו על הבריות, אבל נדמה כי ספרו “תמול שלשום” זה לאהבה יוצאת מן הכלל. הדבר תמוה במקצת. מצדו הפיוטי ודאי שיש אצל עגנון כתבים שהם עולים עליו. הרי ספר זה הוא מין תערובת של פיוט ומציאות, של דמיון וריאליזם. אין אתה מוצא בספר זה לא עלילה (מעשיה) מרתקת, ולא אדריכלות עילאה. נדמה שעמוד מתחבר במקרה לעמוד, נדמה בכלל כי יד־המקרה עושה בספר בלי טורח רב. ובכל זאת יש קסם עצום לספר הזה אשר אין משלו בספריו הקודמים. הוא מיוחד במינו. להוטים אחריו זקנים וצעירים, זקנות וצעירות. להוטים אחריו אפילו אלה המוצאים בו פגם פלוני או אלמוני. להוטים אחריו המחבבים את הכלב בלק וגם אלה אשר אינם מחבבים אותו. קשה לנתח את הטעם ואת החן המיוחד אשר לספר הזה. ודאי שיש בו דמויות נחמדות אשר לבך הומה להן. ודאי שיש בו עמודים ליריים כמיטב הליריות היהודית־העולמית; כתפילות זכות־צחות. ודאי שיש בו חמודות־לשון והומור מעולה. אלא בכל אלה לא די באר. פה יש עוד משהו. פה יש עוד סממן מרוח התקופה, משפוני טמוני כיסופיה־תשוקותיה. חזיון כזה הוא אולי רק זמני, חולף־עובר. דרך משל: ספרו של רימק “במערב אין כל חדש”, שזכה בשעתו להצלחה שלא היתה כמותה (ושממנו התחיל תור הסיפורים מימי המלחמה העולמית הראשונה, שמקצתם היו אפילו חשובים ממנו) היה בו הסממן הזה: דופק השעה. בשנים לאחרי המלחמה לא חפצו לחשוב עליה. כמה שנים אחר־כך התחילו לחשוב עליה אך בבחינת ליבא לפומא לא גליא. בא רימרק והתחיל מפרסם את ספרו בעתון יומי, ומיד רבו ועצמו הדרישות על העתון. נתגלה כי הוא ביטא מה שרבים הגו בסתר לבם.

אפשר שזהו הנימוק גם להצלחתו המופלאה של הספר המופלא הזה. הוא החיה את העליה השניה וגם את הראשונה וגם את הישוב הישן־הקדום, אבי כל העליות. מועצת עירית תל־אביב היתה צריכה לקבוע מסיבה חגיגית לכבוד המחבר, ולבחור בו כאזרח־כבוד, לא צריך להמתין עד גיל שמונים או תשעים דוקא. אפשר עוד קודם.

[תש"ו]

סיפורו של דור

ביקור אצל עגנון, לאחר הופעת הכרך הראשון של הסיפור הגדול “תמול שלשום”, שזהו תאור נאמן של העליה השניה (תרס“ד – תרע”ד), ששנינו נמנים עליה. אי אפשר לחרוץ משפט על הסיפור כולו לפני שיופיע גם הכרך השני. אך לפי הרושם הראשון השתלט הנושא הגדול על מחברו, והיה לו למחבר העוז לתת לנושא להשתלט עליו. אין זה חיקוי ליצירות קודמות, אלא משהו חדש, אם גם מעורה בו הרבה מן הישן: הרומאנטיזם של “גבעת החול”, הריאליזם של “והיה העקוב למישור”, וכן עוד כמה יסודות. הוא סח לי: “כ”א שנים כתבתי את הסיפור הזה". וודאי שמתוך כך אינו לגמרי “מעור אחד”. גיתה, כמדומני, קבע, כי האדם משתנה בכל שבע שנים. ופה היו שלוש שמיטות שנים. נשתנה המספר ונשתנה הסיפור כמה פעמים. אף גם זאת: בנשמת עגנון נאבקו כל השנים האלה המלומד והפייטן. עתים גבר הראשון ואז חיבר “ימים נוראים” ועוד. לרוב גובר הפייטן. עקבות המאבק הזה יש גם בסיפור “תמול שלשום”. פעולה כמעט שאין בו. הגיבור הגאליציאי עולה לארץ, מנסה להיות בפתח־תקוה פועל חקלאי, אינו נקלט ובא העירה, ליפו, נפגש עם ריבה אחת ליטאית, נפרד ממנה, עולה ירושלימה, חי בתור צבּע, נתקל בהופעות שונות של חיי ירושלים מאותה תקופה, נפגש בריבה הונגרית־ירושלמית. כאן יורד המסך של הכרך הראשון. מה דלה העלילה! אבל יש, כמובן, המון דמויות מתוארות, הרבה־הרבה עמודים שהם פרקי שירה זכה, הרבה־הרבה עמודים של הומור ובדיחה, ובסך הכל: זהו הספר הקלאסי של העליה השניה.

אילו יצא הספר לפני כמה שנים, היה אקטואלי הרבה יותר, כי בינתיים שקעה פחות־יותר אותה תקופה, והדור החדש יש לו תקופה משלו, לבטים משלו, שירה משלו, דור “אשר לא ידע את יוסף”, לא בסבלו ולא באשרו. ואם תגיד, כי גם בספר זה יש משני היסודות אשר לקנוט האמסון: האמסון הצעיר, הרומאנטיקן, והאמסון הקשיש, הריאליסטן, הרי גם האמסון כבר זר לדור החדש. ולמה, פייטן, השהית את סיפורך באהלך כל־כך הרבה שנים: הפייטן עונה שהוא בורח מכל שמץ של אקטואליות.

[אדר תש"ו]

שר הששים

שמואל יוסף עגנון נולד בראשונה לפני שישים שנה, בשנת תרמ“ח, בעיירה בגליציה, ונולד בשנית לפני ארבעים שנה, בתרס”ח, בעלותו ארצה, שהרי עוד בימי העליה השניה מי שעלה ארצה נחשב כמי שעברה עליו לידה חדשה. עוד בהיותו בן י"ד פירסם שיר עברי. לאמור: עוד מקודם ומכל־שכן אחר־כך אחז בעט הסופר, בעברית ויידיש כאחת. אך בעלותו ארצה דבק רק בעברית וכעבור זמן מה, והוא אז כבן עשרים, פירסם את סיפורו “עגונות” ומאז גם נתפרסם בשם “עגנון”.

מאז עברו עליו ארבעים שנות יצירה ספרותית מתמדת, מתאבקת, משתכללת, מגיעה כפעם בפעם לשיאים חדשים, מפליאים. זה זמן רב שהוא נחשב כאחד מבחירי הספרות העברית ויש שרואים אותו אפילו כאחד מבחירי הספרות העולמית. מרובים חסידיו גם אצלנו וגם אצל שלא מבני ברית. רק לפני דור אחד אי אפשר היה לתאר לנו קורא עברי מובהק שלא יהא להוט אחרי סיפור חדש של עגנון. כיום נשתנה הדבר. דווקא בשעה שהמספר עלה משלב לשלב, מכיבוש לכיבוש, לא הלך אחריו הדור הצעיר, ונתהוה מרחק בין הסופר ובין דורו. מה פשר החזיון הזה? מה שרשיו? הבה ונתבונן מעט בדבר.

עגנון נכנס להיכל הספרות אחרי שהשתלט בה הזרם הריאליסטי של מנדלי, שלום עליכם, פרישמן, ברדיצ’בסקי, ברנר וחבריהם. את כולם חיבב ומכולם ינק, אך הוא הושפע אז גם מסופרי העולם, בייחוד מסופרי סקנדינאביה. בסיפוריו הראשונים אתה מוצא מזיגה אורגאנית מכל אלה ־ ־ ונופך נאה משלו. הוא מתגלה כריאליסטין חד־הראיה אך גם כליריקן עדין –הרגש, הוא רציני מאוד ועתים גם בעל הומור עליז. הוא כנור להרגשות עדינות המנסרות אז באירופה המתורבתת־המעודנת, והוא גם מכחול נאמן לחיים יהודיים שביהודיים, שאפילו מנדלי־ברנר התעלמו מהם, באין להם קרני־מישוש לנגוע בהם. הוא בא אז כגילוי וכהפתעה מפליאה, “המלה האחרונה” בספרות העברית החדשה. הקשר בינו ובין עולם הקוראים היה טבעי ופשוט. התימטיקה שלו היתה קרובה לרוח הקוראים, השפה היתה עוד פשוטה ומובנת להם. ובכלל הרי היתה אז הספרות העברית קרובה ללבו של כל יהודי משכיל בארץ, שלא היו בה כמעט שום שעשועי־רוח אחרים. הקורא לא עשה אז חסד, לא הקריב שום “קרבן” אם קרא סיפור עברי. אדרבה: הוא הכיר תודה למחבר, הוא חי אתו יחד את הספרות העברית המתהוית, שהיתה גם קטנה בכמותה. כל יצירה חשובה חדשה נעשתה קנינו הרוחני של הקורא. אך בכל התחום הזה חלו שינויים לא־קטנים בתקופה שלאחרי מלחמת־העולם הראשונה. גם אצל עגנון וגם אצל עולם הקוראים.

עגנון לא הסתפק בנצחונות ראשונים, לא הקל ולא חזר על עצמו, אף לא ראה עצמו משהו־מחויב לדאוג לקורת־רוחו של הקורא הבינוני, אלא שאף בלי הרף להישגים חדשים ולכיבושים חדשים (דווקא קשיים עצומים מגרים את רצונו). והוא גדל עם השגיו. הוא מגלה תימטיקה חדשה, בעיות ודמויות חדשות. הוא נאבק להעלות את הגילויים האלה על הכתב בצורה המושלמת ביותר. הוא לעצמו עורך אכזרי מאוד, שקשה לו להיות מרוצה ממה שכבר הושג. הוא נאבק גם בשטח הלשון. הוא אינו ממשיך סתם את לשון קודמיו. הוא אינו נפנה ללשון הרחוב, – ויהא משמעות “הרחוב” אפילו הגובה של חניכי בית־הספר התיכוני. ענין הלשון, שלכאורה אינה אלא לבוש חיצוני ליצירה, חשוב לו כמו עצם היצירה ומהותה. הוא מרגיש אחריות רבה, אחריות של מחוקק. מכריע אצלו לא “כך כותבים” אלא “כך צריכים לכתוב”. מתוך כך הוא נעשה בלתי קל לקורא הפשוט. הוא אינו עושה לו שום קונצסיות. לכאורה הוא בא לשעשע את רוחו והנה הוא בא עליו גם בדרישות: התעמקות, הקשבה רבה, אפילו לחצאי טונים, הבנת הפשט וגם הרמז. במלים אחרות: זה אינו עגנון של לפני דור אחד אלא אחר.

וגם הקורא הפך בינתיים אחר. עגנון הלך בכיוון אחד והקורא הצעיר הלך בכיוון הפוך. הוא נעשה קל, מפוזר ומפונק יותר. תענוגיו רבים גם מלבד הספרות. ואם לקריאה יש לו גלי־עתונים עם רשימות קלות, מגרות, משעשעות, או סיפורי־בולשת מענגים. ואם לעת־רצון הוא פונה אל ספרות מעולה, הרי כאילו הוא עושה חסד אתה, וכנדיב קפריציוזי יש לו תנאיו הוא, ואינו מוכן לקונצסיות גם הוא. וראשית כל אינו “גורס” מלים בלתי־ידועות לו וסגנון לא־שטחי.

וכך נדמה היה, כי המרחק בין הסופר הגדול של התקופה ובין הקורא הצעיר של התקופה הולך וגדל לאין־תקנה, והנה שוב הפתעה: הופיע לפתע פתאום הרומן “תמול שלשום” ויצר מצב חדש. כי הספר הזה עם היותו בעל שני כרכים וכולו עגנוני, בכל שורה ושורה ועל כל ניגוניו ופסוקיו, על כל הליריות וכל התיאוריות שבו ־ ־ “לקח בשבי” את נפש קוראיו. קראוהו ברוב הנאה ולא יכלו להיפרד ממנו. הזה עגנון? זה השקוע באבק־הדורות וכולו רק יהדות? הנה הוא מתאר בני־אדם צעירים על המיית־לבם, הנה הוא מעלה על הבד פרקי־אהבה נפלאים, הנה הוא מודרני שבמודרנים אפילו למעלה מן המידה, אפילו עדי כדי הסימבוליקה של הכלב “בלק”…

וכך פגש הקורא של הדור החדש את עגנון באחד מסיפוריו הגדולים. ומה היה אחר־כך? העשה הקורא “טיהור” במושגיו על עגנון? החיפש בשאר ספריו? הנודע לו כי בשם עגנון מתחפש בכלל מסַפר מודרני שבמודרנים? הנודע לו שעגנון חי מלבד עולם־הזקנים גם את עולם־הצעירים על כל סתרי־חגויהם? שיש לו לעגנון בעולמו אפילו גן־חיות של כלבים וחתולים, למשל? ספק הדבר. לפחות לא שמענו עד עתה, עד יובל הששים, שהקורא הצעיר הוציא מן הגניזה של כתבי עגנון את הקרוב לרוחו – או מה שיכול להיות קרוב לרוחו. אבל אולי יקרה כדבר הזה אם ירצה השם, ליובל השבעים… לאמנות הגדולה יש נשימה ארוכה, היא יכולה להמתין אפילו עד מאה ועשרים!

[טו אב תש"ח]

לכבוד איש ירושלים

ירושלים העדינה, היקרה והקדושה לא ראתה אולי זה דורות מסיבה חגיגית, מפוארת, ערוכה בטוב טעם וברוב־חן, ומוצלחה כמעט בכל המובנים, כזו שנערכה ביום עשרים ואחד בחודש מנחם־אב השתא בספריית שוקן ליובל־הששים של הסופר רבי שמואל יוסף הלוי עגנון נרו יאיר. ‘כיום מותר לגלות’ שמסיבה זו – פשט וסוד, נגלה ונסתר היו ממוזגים בה גם יחד. הפשט – כבוד ויקר והבעת־הערצה לסופר גדול ונערץ, אהוב ומכובד, שששים שנות חייו הם שרשרת נפלאה של הישגים כבירים ביצירת השירה והלשון כאחת, שאמנם הגיע אל הששים אך לא בטל בששים, והוא עוד, תהילה לאל, כמעיין המתגבר. והסוד והנסתר: כבוד ויקר לסופר הגדול, שהוא איש־ירושלים, שדבק בירושלים מרבית שנות־חייו והיה לה אזרח נאמן ובן נאמן. והיה בזה בלי־משים ממנגינות הזמן כאשר אמר אחד הנואמים: “שם במדינה יש להם שרים, אך אין להם מלך, אך אנו בירושלים, אם שרים אין בנו, על כל פנים מלך יש בנו: מלך הפרוזה העברית”.

עגנון בתשובתו המחוכמת כלפי המברכים, ובלשונו הציורית סיפר בין השאר אגדה על עוד מלך הבשן שהיה גבוה כל כך, כשהיה הולך בראש השנה לומר “תשליך” ונתלחלחו רגליו במים, אחזתו צינה ולקה בנזלת, אלא שמחמת גבהו לא הגיעה הנזלת לחוטמו אלא בערב פסח. כך אני, להבדיל, כשאני שומע דברים נאים עלי, צריך אני זמן מרובה עד שמגיעים הדברים ללבי, ומלבי לפי, עד שאני מוצא מה להשיב עליהם. וגם פה יש מתחת למעטה־ההומור בלי־משים ממנגינות הזמן: הקושי שמתהווה לעתים בקורות העמים להעריך כראוי את חוויות־הזמן ולמצוא להן ביטויים הולמים.

זמן כזה עובר עתה על הישוב בארץ, ואולי על עם ישראל בכלל, “היינו כחולמים”. או “חליפות וצבא עמי” (איוב י').

[אב תש"ח]

ובכן עשית מה שעשו אחרים לפניך. עזבת את הרומן הגדול, נטשת את הסיפור ואת הציור ונפנית מעט לרשימותיך, לפיליטוניך, למסותיך הקטנות, ואת הצאן האובדות האלה אספת לעדר אחד, לכרך אחד. על שער הספר רשום: “ד. קמחי, מסות קטנות”. לאמור: “לא מאמרים כבדי־סבר”, לא בירור וליבון יסודי, לא העמדת־פנים כפובליציסט הבא להורות דרך בשאלות־חיים או כחוקר הבא לצלול עמוק־עמוק בנבכי־המחשבה: לא, לא ולא. המסות הקטנות הללו, צאן אובדות אלו, אינן אלא “רשימות קצרות, שנכתבו כל אחת לשעתה, לרגעה, ולא ביקשו אלא להעיר ולהאיר במשהו ולזרות מעט מהלך־נפש על החזיונות”. לבסוף, באותה הקדמה קצרה, עוד הכרה אחת, הכרת־הכרות, באשר היא הכרת האמת: “מעין ספר זכרונות הוא – אם לא לאחרים, הנה לפחות לו, למחבר, לעצמו”.

ואני בקבלי את זה ספר המסות־הזכרונות, זה שהתחלתו סמואל ואוסישקין, וייצמן וז’בוטינסקי וסופו תל־חי ודוד פרנקפורטר ובוגרים והילדה־התלמידה שרה ר., זה הספר, בעל ש"י עמודים יפים בצורה ומשופרים בתוכן – ואני בקבלי אותו הציפני גל־זכרונות גם מאלה אשר אינם כתובים בספר זה. בזכרוני עלה הבחור בעל “השחר”, הירחון הקטן בעיירה בגליציה; בזכרוני עלה הסימינאריסט הצעיר בירושלים המביא לי את הרומן הראשון כתוב בכתב יפה ונקי בתכלית, באותו הכתב הנאה אשר לגודל־הפלא לא נשתנה במאומה עד היום הזה; והרומן, לגודל־הפלא, רומן הוא, דברים שבינו לבינה, כלומר: בין נשמתו הוא לבין נשמתה היא, בין שני חלקי הוויה שנפרדו ושנפלגו ושנתחלקו וכל חלק וחלק ממשמש בעצמו, תוהה בעצמו וממשמש ותוהה גם בחברו. היתה פה איזו רכות, איזו משיות, איזה ענין של קטיפה. ודאי שלא היה פה מאומה מכליו של מיכאל־אנג’לו, או מן הכלים של אריות ודובים ונמרים אחרים בממלכת החי אשר בספרות. היה פה יותר מסיטרא־דנוקבא, מרחש־לחש של עלמה־תמה מלפני מלחמת העולם והמהפכות ותנועות־נוער וכל הצרות הצרורות שבאו מאז כתומן על המין האנושי. היה פה משהו משלך, משל הבחור־הסמינאריסט, משל זה שגדל במערב גליציה, שספג לתוכו משהו מצלילי הספרות הפולנית, מתוגתה, מן המוסיקה אשר לה, ספר ומזג עם ראשוני שירי ביאליק ושאול טשרניחובסקי ויעקב כהן. הוא אשר עשה את הרומן ואת הרומנים האחרים, גם את הרומן כבד־הסבר: “על שבעה ימים” אשר כמה מעמודיו הם מן העידית בכרם ספרותנו.

והנה גם גל־זכרונות אחר. הימים ימי מלחמת־הלשון בארץ. המלחמה היא בחלקה הגדול על שערי “החרות” היומית, באשר העיקר הוא לבצר את עמדותינו בדעת־הקהל, לענות ליריבים, לקונסולים, לתקיפים, לשכירים. במקרה אני עומד בראש החלק הזה ודבר לי עם ראשי־הסופרים: עם לודויפול, עם לוריא ועם אחרים שהלכו לעולמם. דבר לי עם משה סמילנסקי, הסופר הפורה, הנענה תמיד ומיד לכל דרישה ואינו מקמץ במאמר ואינו מונע אגרת. אך דבר לי גם עם הצעירים, עם זה וולמן המופלא, אשר אגב חיוך וצחוק הוא בולע גם דף גמרא ודוקא בסוגיא חמורה, עם זה הבחור סוקיניק, מעין קונספירטור, מי שעתיד להיות מפענח קדמוניות ומפקח תלי־חרבות, עם זה הבחור ריבלין, מי שעתיד לפענח דברי מוחמד ולפקח את חזיונותיו וגם, לגודל־הפלא, ראש מרכז־המורים. אך השעה הנעימה ביותר היא זו בבוא כתב־ידך אתה. הנייר היה אחר, הכתב היה אחר, ובעיקר התוכן. לכאורה מלחמה ושוב לא־מלחמה. שוב צלילים של ליריקה, של הבנה, של אהבה כבושה, של פלג־יציר שחוזר אחרי אבדתו, אחרי הפלג האחר. לא הגדתי לך מעולם את הדברים האלה, אבל, כנראה, הגיעה השעה להגידם. תודה מאוחרת על רשימות, שנכתבו לפני עשרות שנים לשעתן ולרגען.

אתה העצלן, הרשלן, ההולך־בטל, המטייל תמיד, הנמצא בכל הנשפים ובכל הקונצרטים ובכל ההצגות, אתה היושב תמיד על דוכן־ההוראה – כמה רומנים כתבת מאז, כמה קבצי ספורים וציורים, כמה כרכים ותרגומים רבי־התוכן וכבדי־המשקל, מספרי גדולי־היוצרים, כמה מחברות קטנות, מוצאות בתכלית היופי והליטוף, כזו של “ספר הכליונות”, כמה קבצי זכרון, החל מזה לזכרו של וולמן המופלא, שנשתטח ומת באמצע מלחמת־העולם, באמצע הסוגיא החמורה, ואשר לו קבעת גם זכר ברומן כבד־הסבר “על שבעה ימים”, ועד הנפש אשר עשית זה עתה ללוריא הרציני, הקפדן, הליטאי ההגון? והנה טרחת עתה גם את הטירחה הגדולה הזאת. חסת על צאן אובדות אלה. חשבת: “אלה הצאן מה חטאו?” אספת, קיבצת אם לא את המאות הרי, לפחות, את העשרות, ולא עוד אלא שגם הללו לא ניתנו פה כבמתן ראשון אלא רובן לפחות חזרו פה ו“נתנסחו כאן מחדש, נתנפו ונקבעו למדורותיהן”. הנה הן המדורות: על אנשים, על ספרות, בשטף של פולמוס, על ספרים, על הנארג, קוים קצרים.

ועתה אתה אומר עם אגרתך הקטנה: “ענני נא ושמחני נא בשתים־שלש שורות, כי הטעם בפי מר… נחמני נא!”. מה אגיד לך, ידידי־רעי־יריבי? במה אנחמך? יותר מדאי קרוב אני לדפים אלו, לענינים אלו, הנה הזכרתי שעות עונג מלפני עשרות שנים שמינית לי. הייתי יכול להזכיר דבר מן עשרת השנים האחרונות אשר גם עליו לא דיברתי באזנים. מעשה שכתבת עלי עבדך מספר שורות ב“הארץ” שעשו רושם. הרגשתי זאת מיד בבואי אז לועד הלאומי… (מה שלא מנעם, כמובן, להפוך אחר־כך את עורם). אותן השורות, אותו הדף אינם במסות הקטנות, אף־על־פי שכמדומה היו צריכים להיות. והאם רשאי אני לדבר בך ובמסותיך? אפונה.

ושוב, אתה בעצמך הגעת אל הכרת האמת: ספר־זכרונות הוא, לפחות למחבר בעצמו, זוהי האמת הטהורה כנוגה־הכוכבים כטוהר־השמים ממעל. אין אנו, הפיליטוניסטים בישראל, כותבים לאחרים כי אם לעצמנו. אם פנינים יהיו דברינו, טהורים ויקרים, לנו הם ואין לאחרים חלק בהם. אתה אספת ש"י עמודים יפים בצורה ומשופרים בתוכן. ולמה תשאל לדברי־שמחה, ידידי־רעי־יריבי, ולא תבקש דברי־נחמה?

[תמוז־אב תרצ"ח]

הצעיר בן החמשים

הם ערכו לו באחת השבתות האלה בירושלים מסיבת־יובל. והנה נמלא לשעה הקבועה האולם הגדול עד אפס־מקום. אלה אשר בפנים עמדו על הספסלים, הצטופפו, ועוד צבאו מאות מבחוץ על הדלתות באין אפשרות להבקיע להם כניסה פנימה. ואם היה בחזיון זה מהרמת המסך מעל היחס שבין קהל הקוראים והתלמידות אל סופר ומורה חביב, הנה נתגלה היחס הזה בכל יפיו וחמימותו גם מדברי הנואמים הישישים והצעירים גם יחד. נגע עד הלב לשמוע את הישיש ר' יוסף מיוחס, כשהוא הולך וקורא מתוך הכתב ברוב חיבה ותמימות את רוב מעלותיו ותכונותיו של בעל־היובל. שת עליו נוספות ר' דוד ילין. הרצה חברו ורעו יהודה בורלא, שבא לשם כך ירושלימה. הריע בקול־החצוצרה שלו ד"ר בן־זאב, בעל השמחה, באשר הוא שייסד את “התאחדות בני הישוב”, בעלת־המסיבה, והוא המשקיע מכוחו ומזמנו לפיתוחה ולשכלולה. העיר מה שהעיר גם כותב הטורים האלה. ועוד ישבו מסביב “בני היכלא דכסיפין”, משה כרמון, למשל, ואחרים מן הסופרים והמורים אשר רצו בוודאי לדבר גם את מלתם הם. אך היושב ראש גזר אומר להקים סכר כלפי הנואמים ונתן את רשות־הקריאה לבעל־היובל בעצמו. ובקראו את הסיפור “עפרה” מפרי־עטו בשנים האחרונות – והשתלט הסיפור מפרק לפרק יותר ויותר על קהל־השומעים. ובגבור המתיחות ובבוא הסיום ובהשתלט קורת־הרוח וההנאה הרוחנית על כל פנים – ירד המסך. לא, קרא החזן – אל תגידו בגת! – “והוא רחום יכפר עוון”…

היה בזה משום הבעת יחס מרצון ולתיאבון, לא כמילוי חובה חמורה, לסופר ולמורה חביב, והיה בזה בוודאי גם משום יחס מקומי, יחס אנשי ירושלים אל סופר ירושלמי.

דב קמחי הוא ממצניעי לכת בקרית־ספר שלנו. פחות אולי מכל סופר אחר הוא מבליט את ישותו. תכונתו – הקלות. “עלם עליז” לברנסון היה ראשית תרגומיו, ומעין “עלם עליז” – הדגישו זאת הנואמים – נשאר בכל חמשים שנות־חייו. הוא הרים לכאורה משאות כבדים. הוא נתן לכאורה סיפורים גדולים וקטנים, תרגומים של כרכים גדולים ממיטב היצירות בספרות העולמית, מסות, מאמרים, קבצים, “נפש” לפלוני, ו“נפש” לאלמוני; הוא ערך במשך שנים את “הד החינוך”; ובכל אותן השנים היה גם עומד למעשה על דוכן־ההוראה. אלא שכל הדברים האלה ניתנו לו בקלות יתירה, כביכול על מנת להשתעשע ולשעשע; הוא לא טעם טעם זיעה, הוא לא ידע מה זה כובד־משקל. אפשר שלא היה אדיש. אפשר שהיה בעצמו חרד לגורל הנפשות העושות בסיפוריו. על־כל־פנים עיניו תרות בכל קמטי־פניהן ובכל חגווי־חוויותיהן ובכל חליפות־מאורעותיהן ואזניו קשובות לכל הלמות־ליבותיהן. הוא גם תר ומתבונן לדיבור שלהן, לסביבה שלהן, לאויר אשר מסביב. הוא המשתעשע והמשעשע יודע גם בצער הבוקע ועולה ומפעפע ממעמקים, מעמקי חיי אומה גולה וסורה, נתונה בין הפטיש והסדן, תלויה בין השמים ובין הארץ. ואף לבת־הקול הרוויה כאב ההתפתלות, העולה ממפלשי גוילין של תורה מורשה והולכת בגולה וחוזרת ואינה חוזרת אל מוקם שרשיה הגלויים והכמוסים, אף לזו בת־הקול אזנו מקשיבה ומאזינה. צער עלמה הנכספת ואינה יודעת מה, וצער אומה עתיקה־חדשה – שניהם שקולים לו, ולשניהם הד בנפשו וביטוי לירי רוטט בעטו. אך כל זה עטוי גם בת־צחוק קלה, ולכל זה יש גם מאור־פנים וענוות־רעננות. ועל כל זה מתוח חוט של קלות. במקלו זה, בקלותו זו עבר עד עכשיו את ירדן הספרות. אחרים וגם הוא דיברו על הרומאן, ואולם הוא גם ישב וכתב את הרומאן. לא כל־כך לשם מילוי חובה חמורה, לא באמירת “לשם ייחוד”, אלא לשם השתעשעות. אם יש נושא, אם מסתמן לך חומר סיפורי – אין טוב לך מאשר להשכים קום בשעות הבוקר ולהריק את החומר על הכתב באותיות עגולות, נוצצות, מבריקות ובשורות ישרות, שכולן מתאימות “ושכולה אין בהן”, ומוטב שתעשה זאת במינימום של ימים ושעות. לשעשע את נפשך ונפש רעיך. וכך באו הסיפורים בראשית הדברים, לפני חצי יובל שנים. וכך כתב לו, למשל ברקוביץ בימי ערכו את “מקלט”: אחרים מדברים ואתה חונן ונותן. וכך באו לעולם כל אותם הדפים מלאי הספרים. וכך נוצר, כנראה, היחס בין הקורא והקוראה ובין קמחי. לא הרבו לכתוב עליו, לא הרבו לנתחו, לדרוש עליו. אך הקורא, ואולי בייחוד הקוראה, קראו ונהנו. אפשר שסיפוריו ליוו אותם בדרכם בחיים, לתוך חלומותיהם ולתוך מעשיהם. אפשר שסיפוריו יצקו נעימות לתוך שעותיהם, קירבו אותם אל צד ההתגברות שבחיים, קירבו אותם אל אהבת היופי ואל אהבת השירה והקצב והקישוט – והקלות. ואפשר שהם הכירו טובה לסופר־הידיד, האדם החביב והטוב, שאינו תובע ואינו מרעים ואינו פוכר את כפיו, אבל משעשע בדברי־דמיון ובתיאורי־אמת. ובבוא יום חגו ויובלו באו הם ו“באי־כוחם” לקחת חבל בשמחתו. הסופר בעל־היובל והקהל החוגג ־ חד הוא.

אך יתכן, כי היה באותה מסיבה גם מיחס יהודי־ירושלים אל סופר ירושלמי. כי אכן שונה הוא בזה מחבריו. יש לנו מספרים חשובים מילידי־ירושלים ויש או היו מספרים, שעלו ירושלימה וישבו בה וניסו גם לכתוב מחיי־ירושלים. אך הללו לא נתאקלמו בה, הם נשארו בה כזרים, הם לא גדלו בה ואתה. הם צמחו וגדלו במרחקים. לא כן קמחי. בשחרית־ימיו עלה ישר מן הגולה הפולנית ירושלימה, עוד לפני המלא לו העשרת השניה בשנות־חייו. התלכדותו עם ירושלים, עם הנוף ועם האוכלוסיה גם יחד, לא היתה מיכנית־חיצונית־רצינית, אלא אורגנית־פנימית־רגשית. בשחרות ימי עלומיו התנער ועלה ארצה. לפני ל“ב שנה. עלה והעלה אתו בטנא ממיטב החוויות אשר למערב־גליציה, לאותן הקהילות הקדושות קראקא, רישא, טרנא – הה, מה יהמה הלב לגורלכן כיום, קהילות קדושות, יקרות, מפוארות! – אין מן הצורך להדגיש כי הוא ידע פרק באותיות הזעירות שלנו, כי הוא היה באנשי בית־המדרש של שם ועבר, כי כבר אז דבקה נפשו בספרותנו ובשירתנו החדשה לאהבה אותה בכל חושיו לשמחה ולצער, לדעת אותה במיטב־הידיעה בפנים ובעל־פה; ואולם הוא כנראה העלה אתו, אולי בלא יודעים, גם מן הקצב והסלסול וההתפנקות והרכרוכיות, והמיית הנפש והליריקה אשר לנפש הפולנית ולשירתה ולשפתה. אחדים מאנשי־שלומנו ינקו מן הרוסית או מן הגרמנית, והוא כנראה ינק מן הפולנית, וזה גם מה שמטביע מן החן המיוחד על לשונו הוא. אותה המלה העברית, שאנו מכירים אותה אצל אחרים מצד החלמישי שבה או מצד מרירותה והסתערותה, הנה אצלו היא מקבלת גוון חדש, רכרוכי־נשיי, גמיש, רוטט, צלילי, טבול ברצי־דמע ובטללי־צבעי־הקשת. לאמור: לרכות, למשיות, לאיזה ענין של קטיפה שבחומר הנפשות ניתנה גם שפה הולמת, מתאימה. ושפה זו עוד משמרת עצמה אפילו בשטח המסה והרשימה. לפחות היה זה הנוהג בשנים הקודמות. כי בשנים האחרונות נעשים גם החומר וגם הצורה גבריים ומוקשים ומוצקים יותר. בת־הדמע מפנה מקומה לבת־הצחוק. ו”עפרה" תוכיח.

וכך העלה, אמנם, מן המיטב והעידית אשר אדמת־מולדתו יכלה לתת לו. אלא עם עליתו בשחרות־ימיו זכה להאחז בירושלים ובארץ כבמולדת־שניה לא רק מצד התכנית והמגמה הנכספת אלא גם מצד החוויה. הוא פתח בעלומי־ימיו את כל שערי־נפשו לרווחה לרשמים החדשים אשר הסתערו עליו מן הנוף החדש ומן האוכלוסיה החדשה. בכלים הנפשיים, שהביא אתו מן המכורה הישנה, קלט וספג, מזג ועיכל את מאורי המכורה החדשה. ובבואו לספר על חיי־ירושלים לא הורגשה מחיצה. לא סיפר על אנשי־ירושלים כעל עולם זר ולא סיפר על ירושלים בשביל אחרים הרחוקים ממנה, אלא כאילו סיפר לאנשי־ירושלים מחייהם הם. הוא סיפר בחשק רב מחיי הצעירים והצעירות שבירושלים אשר אתם התהלך ואת חייהם חי, ואתם היה לבשר אחד. אך גם בספרו על חיי האבות והדודים והסבים והסבתות, ואפילו בספרו על הזקנים והזקנות שבישוב הישן, הקנאי, בעל האחוזות בהר הזיתים, גם אז לא הורגשה מחיצה, זרות, לא היה נכר. כי הוא עיכל כל זה, כי כל אלה הדמויות וכל אלה המראות – בצירוף הללו של העולם המושלימי והנוצרי שמסביב – היו לחלק מן האוצר הנפשי שלו, מן “הניגון” אשר לו. וכך היה קמחי למספר ירושלמי שהגולה והמולדת מעורות וממוזגות בו ללא הפרדה, בבוּאה לרוב הישוב העברי בירושלים.

דב קמחי הוא לא רק סופר־יוצר, רק מספר. הוא ניסה ועשה בהצלחה גם בשטחים אחרים. וגם בתור מספר איננו מ“עור אחד”. “ספר הכליונות” שונה הוא מן “על שבעה ימים”. הציורים שונים הם מן הסיפורים. כתביו האחרונים שונים הם מן הראשונים. “עפרה” אינה דומה לבתו של רב אבא. שונות הדמויות ושונים גם הטון והמוסיקה. אך ברוב סיפוריו אחד הוא הקצב. זהו קצב השטף, זהו החשק לספר בלי הטעמת חלק אחד על משנהו. דומה הוא בקצב הזה לפרל בוק. אף היא מיזגה שני עולמות. שניהם, כשהם מספרים, דומה הדבר כאילו אתה עומד בשדה־קמה רחב־ידים מלוא כל האופק. השבלים מלאות ומתכופפות מעט תחת משב־הרוח, יתרועעו אף יהמו, אך הכל כמו בקצב אחד, ללא הטעמת שבולת אחת וללא השפלת שבולת שניה. והמראה צודה את המבט, והאיוושה חודרת אל חלל האוזן, והלב מתכווץ מתוך צער מתוק, ואתה שבוי בקסם־הסיפור.

[כ' טבת ת"ש]

הסופר משה בן־אליעזר, מלאו לו בימים אלה חמישים שנה. עודנו, אפוא, במיטב שנותיו, אבל כבר “הזקין” בעבודת העט. כי הנה זה שלושים שנה הוא כותב בלי הפוגות וגם קנה לו מקום־כבוד בספרותנו, אשר העשיר אותה בשפעת סיפורים וציורים, סיפורי־ילדים, מאמרים, פיליטונים ותרגומים מלשונות אירופה. וגם אמנם זכרו ופקדו אותו חבריו הסופרים ויערכו לו חג “יובל” כראוי וכנכון.

את ערך פרי־עטו כבר העריכו אחרים; ואנחנו זכור נזכור לו לטובה את דרכו בספרות: מאז החל למשוך בשבט־סופר ועד היום הזה לא שם חלקו בתוך הסופרים השוללים, המשתערים, ההורסים, אשר קסת־הסופר במתניהם כלי־מפץ הוא להם, כי אם בתוך המחייבים, החובבים ומחבבים על הקהל “מוסדות ראשונים”. בקובץ סיפוריו “עולם עובר” ו“מפי זקנים” הוא מתאר בחיבה את המידות הטובות, שהיו מורשה קהילות־יעקב בדורות שלפנינו וההולכות ועוברות בדור החדש כצללים עוברים. אחת אחר אחת יעביר לפני הקורא תמונות נהדרות מן העולם העובר, הנוצצות לעינינו ככוכבי־אור רחוקים: יראת־כבוד מפני התורה ולומדיה, הממלאה לב האשה העבריה (“מחצה על מחצה”); הרב הישן, אשר ישב “בתוך עמו” ויהי רצוי לכל הלומדים שהיו מתפלאים על חריפותו ובקיאותו, הסוחרים – על הבנתו בדיני ממונות, וההמון היו מתענגים על דרשותיו (“שתי נסיעות”); הפילוסוף־החוקר מן הדור הישן, המוסר נפשו על החקירה וכל מעייניו בה, עם היותו גדול בתורה, עד שהיה יכול לשבת על כסא־הרבנות בעיר גדולה; ולעומתו הדוקטור לפילוסופיה של הדור החדש, אשר אחרי קבלו את ה“סמיכה”, אין לו עוד חפץ בפילוסופיה, כי אם בכל תענוגות החיים (“שני הפילוסופים”); איש יהודי בונה על חשבונו בית־מדרש, מכלכל כל מחסוריו ומחזיק מהונו עדת־לומדים, שהביא ממרחק, בבית־מדרשו (“מחאה אחרונה”); יהודי בן־תורה וירא־שמים משליך נפשו מנגד ועובר בארצות כמגיד־נודד יותר מעשרים שנה למען יוכל להשיא את כל בנותיו, ובכל צדקתו ויראתו הוא מלמד זכות על בני הדור החדש לפני איש שיחו, המתאונן עליהם כי אין אלהים בלבבם: “הנח להם, הנח… בלחישה אגיד לך, כי הם יהודים טובים ממנו… ומי יודע, אם הגאולה לא תבוא על ידיהם…” (“רק עוד שנה אחת”); דרך מתן הצדקה בדור הקודם, שהיה דבר שבלב ולא ענין לראווה ולגאווה (“בעל צדקה”); אהבת תורה ומצוות של היהודים הפשוטים (“חזקה”) ועוד.

גם בסיפוריו לילדים אשר רובם ציורים מחיי ה“חדר”, הוא מתאר את המידות הטובות של ילדי־ישראל לפנים: אהבת־הספר, תום ויושר, לב טהור, שאיפות עדינות.

בן־אליעזר עובד את עבודת־הספרות באהבה, במסירות, בכל לב ובכל נפש, כאחד הסופרים מהדור הקודם, אשר עבודת־העט היתה להם עבודת־קודש ולבם הגיד להם כי לכך נוצרו. ולו אחז דרכו עד זקנה ושיבה, כי עתה הוסיף לספרותנו עוד ספרים וסיפורים יפים כהם וכהם ויעש לו שם כאחד הסופרים הגדולים בישראל – ויהי נעזב ונשכח כל הימים, הוא וספריו עמו, מלבד יום אחד, הוא יום היובל.

אך הנה הסופר שבר עליו חוקו, הבליג על תאוות־לבו וישלח ידו, בעוד עת, במלאכה –במלאכת העתונות, אשר גם היא, ככל יתר המלאכות, מקברת את הסופר. אבל גם את מלאכתו זאת הוא עושה במסירות ובכישרון. בן־אליעזר הוא עתה אחד מ“עמודי התווך” במערכת “הארץ”, ומפינתו זאת עיניו משוטטות בכל תפוצות־ישראל למשוך ולקחת כל דבר־חפץ בחיי המעשה והרוח ולשומו לפני הקהל, פעם בצורת שיחות ספרותיות, פעם ברשימות למעלה או למטה מן הקו. לשונו ישרה, שקולה ומדודה, איננו בוחר לשון־ערומים, לא צעצועי־מליצות ולהטי־סגנון, כי אם דברים פשוטים ונכוחים; לא תפוחי־זהב, לא משכיות־כסף, אבל “דבר דבור על אפניו”. וגם בכתבו על מעשים או על הופעות אשר לא לרצון המה, לא יבוא ברעם וברעש ובשוט לשון זועמת. כי דבריו תמיד בנחת נשמעים ומישרים ישפוט – אם לשבט אם לחסד.

ברכתנו לו, יוסיף להעשיר את ספרותנו מפי עטו הפורה עוד עשרות שנים ויזכה להגיע לימים, שגם סופר בישראל יוכל להיות “רק סופר” ולא ירעב ללחם ולא ידע דאגה ומחסור.

[אב תרצ"ב]

אנו עומדים פה, לא כמו שנאמר בטעות במודעת־האבל, כדי לחלוק את הכבוד האחרון למנוח היקר, כי אם לחלוק לו את הכבוד הראשון. וזה משני טעמים. הראשון: באשר צנוע היה המנוח בחייו, נחבא אל כליו, חבוי בפינת החלום והמחשבה, לא הגביה את קולו, לא צעד בראש־הומיות, הצניע את עצמו וממילא נטל מבני דורו את האפשרות לחלוק לו כבוד, להביע לו רגשי־הוקרה כאשר לו יאתה. והשני: באשר הננו בטוחים, כי ברדתו קבר לא יסוף זכרו, כי חלומותיו אשר חלם ופעולותיו אשר פעל עוד יעלו לעתיד על זכרוננו אנו, ולא פעם נהגה בו ונחלוק לו רגשי כבוד והוקרה.

שני מקראות הם התהלים פ"ז ד' ו־ה':

“אזכיר רהב ובבל ליודעי, הנה פלשת וצור עם כוש, זה ילד שם”. “ולציון יאמר: איש ואיש ילד בה – והוא יכוננה עליון”.

לאמור: רהב ובבל, פלשת וצור יחד עם כוש, כל העמים האלה השוקטים על שמריהם; אשר לא נדדו הלכו בגולה, אשר לא נתפזרו על שבעה ימים – אצלם יש בעיקר רק טיפוס אחד, טיפוס האדם המושרש במכורתו ומולדתו, באדמת־ארצו, טיפוס של “זה ילד שם”. לא כן בציון. גורל אחר, שונה מכל יעדה לה ההשגחה העליונה. ציון חרבה פעמיים, עמה נדד בגויים, פזוריו הגיעו עד קצוי־ארץ, ובבוא לציון ימי־התחיה, הימים אשר “הוא יכוננה עליון”, אז יאמר עליה “איש ואיש ילד בה”, אז מתבלטים בה שני טיפוסים שונים, מתבלט בה הטיפוס העולה, זה שהוא במערב ולבו במזרח, זה שנולד בגולה ונכסף ומתגעגע לעלות ארצה, זה שבאחד בימים, בהמלא כוס־היגונים, כוס־הגעגועים הוא עומד ניצב בחוצות־ירושלים, בציון. אבל על־יד הטיפוס הזה מתבלט בה גם הטיפוס השני – והוא הטראגי ביותר, – זה שנולד בציון, בתוך החומות העתיקות, זה שינק מקדושתה, זה שספג לתוכו מילדותו את רטט־אגדותיה ואת שגב־חלומותיה. ואולם דוקא מרוב־כיסופים וגעגועים לראות בבנינה, בתחיתה ובתקומתה, הוא יוצא את ציון, הוא נודד למרחקים, הוא מכתת את רגליו לקצוי־ארץ, הוא מבלה את חייו רחוק מאמא־ציון, רחוק מאם זקנה ואהובה, אשת החיל והתושיה, ויש אשר שם בנכר ידביקו גם המות האכזרי. המות הבא מתוך פרפורי מחלה ממארת. והוא גם הוא בבחינת “ולציון יאמר איש ואיש ילד בה”, כי מטרת הנדודים האלה היתה השאיפה הנשגבה: “והוא יכוננה עליון”.

וזהו המצב הטראגי של השעה הזאת.

ושוב מקרא הוא במשלי: “בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת”, והנה ה' יעד לך אשה אשר כזאת. רעיה אשר הבינה לרוחך, אשר אימצה אותך בדרכך אשר הלכת עליה. בהמיית לב זוכר אני את ביקורכם בביתי. לא ניחש בי לבי, כי ביקורכם זה הראשון יהיה גם האחרון. לא פיללתי, כי לא ירבו הימים ואני אעמוד פה, בשער בת רבים, כדי להגיד בשעת פרידה אחרונה את מקצת שבחיך, ד"ר אריאל בן־ציון.

בעל־אגדה היית בחייך, אתה נתת לנו את “אגדת השבת”, את האגדה המופלאה על שר שלום שרעבי, שנעלם פעם באחת השבתות, עלה למרום, הסתכל באשר הסתכל, ראה את חבלי־המשיח ושב אל החיים וסגר את שפתיו ולא סיפר לאיש דבר מכל אשר ראה, ורק אחרי מותו נודע סודו לרבים. כמה סמלית היא אגדה זו לחייך ולמותך, מה נפלא היה דרכך בחיים. לא אזכיר את כל צעדיך, אזכיר רק את מפעלך האחרון. את ספרך על ה“זוהר” הקדוש, את ספרך זה אשר עשית לך בו שם־עולם. זכות היא לי, שבהיותי עורך “מאזנים” פירסמתי אחד ממאמריך היפים במקצוע זה. מ“בית אל” באת, מעדת “המכוונים”. וגם אתה “מכוון” היית כל ימי חייך, “מכוון” חולם, מכוון־משורר, מכוון־פועל. ואתה פעלת לא בלהט ריטוריקה, אשר היתה לך לזרא, לא בצעקנות, אומר גלוי: לא ב“נגלה” שבך, כי אם ב“נסתר” שבך, בנימת־המסתורין, בנימה הדתית שבך.

ואתה פעלת גדולות. אני עומד פה בשם אנשי־העט, בשם חבריך בממלכת־הרוח. רחוק משבלונה היה דרכך בחיים ודרכך בקרית־ספר, ואף בשעת הפרידה הזאת לא נשתעבד לשבלונה, לשיגרא דלישנא. בחיוך אשר על שפתיך עשית את החיל הרב. באת, חייכת וניצחת, ובחיוך ובעדינות נעבור גם על סך פעולותיך, לא נתיז את ה“זיין”. המבין יבין אשר עשית – וזה די.

איש־המסתורין היית בחייך, תמיד ותדיר עמדת מאחורי הפרגוד של הנעלם, תמיד העמקת חקור בעולם זה שהוא בין החיים והמות, ואתה עתה נכנסת לעולם ההוא, הנפלא מבינתנו והנשגב מהכרתנו. הגיעו רגעי הפרידה. את עפרך נשיב למקום אשר ממנו לוקח, ורוחך ונשמתך, חלק אלוה ממעל, כל אותן תכונות־הנפש ומתות־הרוח אשר עיצבו את הויתך ואת צביונך, – בכל אלה לא תשלוט הרימה, כל אלו יהיו צרורים בצרור־החיים של האומה של ציון, של אלוהי־ישראל.

ד"ר אריאל בן־ציון, ציר אמונים של תחיית עמך בדרכים רחוקות, למזרח הקרוב ולמזרח הרחוק, מבשר בשורת־התחייה במדינות זרות ואיים רחוקים. דרכך עתה לשלום ולמנוחת־עולמים תחת כנפי־השכינה.

[כח חשון תרצ"ג]

היה זה בעצם שנות־המלחמה. אחד ממכירי, פליט מגרמניה, שכן כבוד בלטרון באשמה קשה: מומנטים משונים, שבצירופם יכלו לשמש סממנים בסיפור־בלשים עוררו חשד שהוא עומד בשירות האויב. בהכירי את האיש ואת עניניו עוד מגרמניה, היה בידי המפתח לביטול החשד. עמלתי לשחרורו, אך הענין נמשך שנים. אז פניתי למשרד העורך־דין י.ד. גויטיין ונתוודעתי אל מנהל המשרד, אל יעקב אורנשטיין זכרו לברכה.

מצאתי בו אדם עדין, סבלן, מאזין ומקשיב, הליכותיו נעימות, אינו מפלה בין הגביר ובין הפליט דל־האמצעים, אינו מבליט את ישותו. שירוּת המשרד הפרטי כשירות־הציבור היה בעיניו. נעים היה לסור כפעם בפעם אל משרדו, לתהות תמיד מחדש על מהלך־הענין. בכל אותו הזמן נשא היחד אופי משרדי טהור. אף לא הזכיר לי את אחיו – הרב של הכותל המערבי, הרב יצחק אורנשטיין – שאותו אני מכיר שנים רבות.

אך באחד הימים הראה לי רשימות קטנות, כתובות ברוח הספרות החדישה ביותר, זו שנראית לנו, הזקנים, שאין חוקיות שלטת בה, והכל כפי אשר יעלה הרצון לפני הסופר: מצבים, עלילות, צבעים. ועם כל זה היה מורגש, כי הכותב הוא בעל עין רואה ולב רגש, וכי הוא רציני מאוד בבחירת הנושאים והסממנים. הוא גם רגיש מאוד לגבי השפה, לצלילי המלה וגווניה. כשעירערתי על תיבה זו או אחרת, הראה לי על הקשר המדויק שיש דווקא בין תיבה זו ובין נקודה זו.

אכן היה זה משהו משונה: איש משרד, אדם במחצית חיי־אדם, כחרוז הראשון בשירת דאנטי, מתעורר למשוך בעט־הסופר: תמונות, רגשות, זכרונות, כיסופים. כחידה היה בעיניו הוא ובעיני אחרים. היש ממשות לפרי־העט? הימשיך בגישושיו־נסיונותיו? ואולי כל זה ברכה לבטלה? יעצתי להמשיך. אף פירסמתי משהו ב“הד” ובקובצי “למועד”. כאן היתה אכסניה ספרותית ראשונה שלו.

והוא המשיך. והיריעה התרחבה. שני שטחים השתרעו לפניו. יומם במשרדו המרכזי ראה הרבה פרשיות־חיים מן ההווה השוטף, כשהן מתגוללות לפניו כמו בסרט, ללא מחיצות וללא כסות. ראה גבירים אדירים, הדורכים על במתי־הממון, וראה גם דלי־אמצעים, ראה צדיקים, בינונים ורשעים, ראה את יצר־הממון בהסוואותיו השונות, ראה את מלאכת המשפט בקויו הישרים וגם – אהה! – בקויו המעוקלים, ראה יהודים וערבים, בריטים ובני אומות אחרות. הוא יליד ירושלים העתיקה מכמה דורות, עבד יד ביד עם יהודי בריטי קצת מיוחד במינו, סייפא וספרא, פרקליט מצויין עם חולשה לשירה, רציני מאור וחומד הוּמוֹר, משהו מפילוסוף־החיים. קירוב העבודה גרם גם לקירוב הלבבות.

כל זה היה גיא־חזיון. כל זה היה שטח־מחיה נרחב לכוח הדמיון הטווה ואורג. כל זה הבטיח יבול לימים הבאים. אך בלילה, בהיותו מופרש לעצמו, היה לפניו עוד שטח־מחיה נרחב מיוחד, כמעט אישי: ירושלים העתיקה, הישוב הישן והמושרש. אחרים קדמו וניסו ויש אשר גם הצליחו. מרדכי אבי־שאול, ארי אבן זהב, המנוח ישראל זרחי ועוד. אך כל אלה היו אורחים מרחוק באו. הוא היה יליד־בית. הוא הכיר באמת כל בית וכל אבן וכל בור־מים וכל אדם מראשיתו ועד אחריתו ויצרי־מעלליו. תמונות אלו הקיפוהו כגדוד. הוא היה צריך רק לפשוט ידיו ולקחת.

אך פה התחילה צרת־הצורה. לכתוב בפשטות, לספר בפשטות, כדרך שכתבו בתום ובפשטות אבותינו הטובים ואבות־אבותינו, שוב אין זה מן המידה, כל נושא זקוק היה כביכול לכסות מיוחדת לו. וזה דורש השראה, ריכוז.

ושוב ספקות מענים: היש ערך לעשייה זו? היהיה דורש לה? העורכים הם חשדנים. בהתייצב לפניהם איש חדש והוא אינו צעיר לימים, אז לא בנקל יעיזו לפרסם את דבריו. ההיצע בכלל מרובה על הביקוש. לפרסם איש בלתי־נודע דורש העזה. הם מהססים, גם הוא מהסס. לשלוח או לא לשלוח? ויש אשר בדרכו מן המשרד הביתה הוא סר לביתי. אנו מסיחים בענינים אלו ובענינים אחרים, שעות נעימות. קרה שבאחד הימים – “שוט שוטף כי יעבור” – נאסר במקרה גם הוא, ודרך הקישלה המפורסמת בירושלים הגיע גם הוא, הפודה ומציל, אל לאטרון, ועד אשר הצילוהו והוציאוהו עברו ימים. זאת היתה חוויה עזה בשביל האדם ובשביל הסופר שבו. אינה דומה שמיעה לראייה, לחוויה.

ובינתיים נמצאו עורכים עזי־נפש, שהתחילו לפרסם את דבריו. בראש־וראשונה: “דבר”. הוא העז. ויש שהתחילו לחזור אחרי דבריו. נדמה היה, כי לפני האיש בן ל"ח השנים נפתחו לרווחה דלתי האושר הפנימי. לא שכר־סופרים ביקש בשבתו על האבניים, כי אם פנייה ישרה מלב ללבבות. והנה לבבות לרבבות קוראים בהנאה את דבריו, מאזינים ומקשיבים לדבריו. מי כמוהו מאושר בחיים!

אהה: האושר לא נמשך זמן רב. האושר נמשך רק ירחי מספר. פתאום חלה ימים מספר ועצם את עיניו לנצח. י"ז באלול.

זמן מצער לפני מותו נתבקש מאת דוד זכאי לכתוב לו קצת מתולדות־חייו. בקשה זו היתה נסיבה, שסקר את חייו במכתב ארוך רב־ענין. עוד תגיע שעתו.

ועוד פרט אחד: יום לאחר מותו הגיע “הצופה לילדים” ובו סיפור מרעיתו, מדבורה אורנשטין. הוא שלח אותו למערכת בלי ידיעתה. רצה להפתיע אותה. וכך נתגלה טוב־לבו גם לאחר מותו. אכן היה בזה סמל לחייו.

[יד תשרי תש"ח]