רקע
ר' בנימין
אורי ניסן גנסין: כינור כי ינופץ
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

את סיפוריו של אורי ניסן גנסין בהוצאת ‘תושיה’ לא קראתי. ואולם באותם הימים ששבתי לקרוא עברית, קיבלתי מאת ברנר אותה חוברת ‘הזמן’, שבה נדפס ‘הצידה’. ברנר עיקם בשעת מעשה שלא כדרכו את שפתיו, כאדם שאומר: ‘אלמלי שלח אלי סיפור כזה, בודאי שהייתי מדפיסו, אלא שלא הייתי בא לידי התפעלות’ (לאחר קריאה שניה חזר בו(! לפיכך לא מיהרתי לקרוא את ‘הצידה’. עילעלתי בו מקודם מתון־מתון מתוך סקרנות רפרופית. ואולם לא היו רגעים מרובים ונוכחתי שיצירה לפני, בכל האטריבוטים החשובים של המלה הזאת, מתחילה ועד הסוף, מבחירת המלים והתגים והפסוקים עד הגוונים והקולות. אלי, אלי! עושר כזה משתפך בספרותנו ואנכי לא ידעתי…

אלי, אלי!…

והתחיל אורי ניסן ממטיר עלינו מכתבים על־פי השׁאָלה. כל מכתב היה מין יצירה, שכמותה לא ראתה עוד ספרות עברית זו. כולם התקבצו בנקודת־זוהר אחת: ‘יוליה’. יוליה היא החמה, הכוכבים והמזלות. ומסביב לה נשמע מתוך המכתבים רשרוש שמלות סאמיט, זדון־צחוק, מעשה־תעתועים של עינים קוסמות וכל הוד ועדן הנעורים. אלי, אלי! איך ידע אורי ניסן לכתוב מכתבים, איך ידע שתקן זה סוד כל מלה ומלה בכל ע' פירושיה…

אורי ניסן בא ליפו.

ואני עומד ומביט בקצת ביישנות אל הבחור הגבוה, אשר עדינות־אצילות עם שמינית של ‘גשמיות’ חופפת על פניו. מתחילים הדיבורים מתוך סקרנות ראשונה, בשעה שנשמה עמלה להכיר בטיב־חברתה. לא תחסר שמינית שבשמינית של אי־אמון. אני שואל: ‘מה שלומו של ברנר?’ והוא עונה: ‘לא רע, העיקר הוא שעוד יכתוב סיפורים’. וכדרך העולם הוא מזכיר לשבח את אחת מרשימותי, הסוף של ‘מגילת שגיון’ כשהוא מסתיים במלים ‘ובכו תרווייהו’.

ובאו ימים.

בראשונה היה יושב כל היום בחדר־אחיו בחצר של בית־הספר־לבנות הקודם. בין שיעור לשיעור היו כל אותן ת' ילדות מתהלכות בחצר הצרה ומשננות את תרגיליהן. הלהג והקולות היו יכולים להביא לידי יאוש. הוא חשב כבר אז, כי קצו הולך וקרב. כשבאתי ביום אחד ומשכתיו בחזקה אל מחוץ לעיר, אל הגבעות אשר בין יפו ושרונה, במקום שהעיר נשקפת משם באופן גראנדיוזי, הים מימין, משמאל פס של הרי־יהודה ומסביב שטח גדול מכוסה פרדסים רעננים, השזורים פה ושם עצי־תומר – התחיל נושם בקלות ומעט מעט נגוזו הבלהות.

באותם הימים היינו שלשתנו, הוא, אחיו ואני, מסובים מדי יום ביומו לשולחן אחד בשעת הצהריים. אמרתי לו: ‘אחרי האוכל אני נעשה שוב אופטימיסט’. אמר לי: ‘אצלי להיפך, כאלו דמעות עולות ומחניקות…’.

כמובן, היה המצב החמרי בשפל־המדרגה. אמרתי לו: ‘אתה מפרכס לכאן ולכאן, ואין אתה בוחר בתעודה ידועה’. אמר לי: ‘תעודתי – הפירכוס’.

באותם הימים פירסם ברנר ב’המעורר' דברי קילוסין על מנדלי מוכר ספרים והיה הדבר קשה על אורי ניסן, הוא שאמנותו התחילה בתהיה הנפשית הבלתי־אמצעית ושהביט עוד גם עליה כעל חרצובות־החומר. ‘מה יש במנדלי? במובן של מאור עינים בודאי שאין בו’. והיה טווה את הקוים האלה להשקפה מסוימת.

עברו ימים ואני מעיין דוקא באחד מסיפורי מנדלי, במקום שהוא מצייר תלבושת הנשים. אצלי היו התיאורים הללו מעשה מליצה. ואולם אורי ניסן התחיל מדבר בחמימות על התיאורים האלה, ומיד עמד וקרא לפני מתוך זכרון אותה פיסקא בעל־פה.

כשקבעו האחים את דירתם אצל משפחת צ., התחילו לאורי ניסן ימים נוחים מלבר. מלגו התגברו המצוקות, שכמובן לא עברו על דל־שפתיו. באותם הימים מצאתיו כשהוא יושב וכותב התחלת סיפור חדש על גבי מכונת־הכתיבה. קראתי את ההתחלה – ונדהמתי. כל קו היה מעין גילוי חדש. אבל רגש הבחילה תקף את הכותב וימהר ויקרע בפני את הכתוב. קוים בודדים מזה מצאתי לאחר כך בסיפורו ‘בטרם’.

התראינו בתכיפות. השיחות היו מעטות, אבל לרוב מתובלות בהומור וברמזים על אשר לא ידובר. באותם הימים היה אחד מאנשי שלומנו כרוך אחרי נערה אחת ויאמר להתקשר אליה עולמית. בעיניו היה זה כאילו אומר אותו אדם לרדת לבירא עמיקתא. ‘היא לא תבין את הדומייה שבחדר’. ודומיית־החדר קלטה לתוכה את לחש השיחה רבת־התוכן ורבת־הקטעים.

לאחר שנתיישרו כל המכשולים והכל היה כשורה, נמלך ועלה לירושלים, נסתכל בסביבותיה – ועמד ויצא לחוץ־לארץ.

‘תעודתי – הפירכוס’.


לא קשה למצוא לו סמוכין במשפחת הסופרים. הרמן באנג, למשל. בעיני אני היה אדם אֶכסטיריטוריאלי. ועדיין אני מעריך אותו ככנור, ככלי־שירה יקר־המציאות, ולא כסופר. ואולם קשה מאד לקבוע את האידיאה של ההופעה ‘אורי ניסן’ בכל תחומי אישיותה.

ובכל זאת לי לא מת; האידיאה של אורי ניסן חיה תחיה עמי כל עוד נשמתי בי.

[ברלין, אדר ב' תרע"ג]


בכפר

וכך כתב אורי ניסן גנסין לאביו:

…בדבר ארץ־ישראל, שלדעתי אינה תכלית בפני עצמה… משום שלא זאת היא המנוחה ליהודי שאינו סוחר ביהדותו. הנשמה היהודית היא בגלות ולא פה: פה ישנם רק יהודים שלובשים קפוטות ארוכות ומגדלים את זקנם. ויהודים שלובשים קצרים ומגלחים את זקנם. הצד השווה שבהם, שכולם אינם שווים פרוטה. ערימת הדשן של נשמתנו שנשרפה – אצלכם היא. יודע אני שדברים אלה יגרמו לך צער, אבל צער זה אינו ולא כלום כלפי הצער הגדול שהיה מראה עיניך גורם לך אילו היית בכאן.

הקריאה שלטת בי עכשיו. תנאי־המקום גורמים. בעיר, כשאני פותח איזה ספר על מנת לקרוא, בוא מיד תבוא בי ההרגשה: עוד מעט יפסיקך מי־שהוא ומשום זה מעיקרא אין הקריאה מרוכזת כדבעי.

קריאה צריכה כוונה. כיוון הדעת והתפשטות הזמן. קריאה זו מקומה פה.

אך חיטוב־עצים להסקה, הנעשה גם כן כמו בכיוון הדעת והתפשטות הזמן לפני חלון חדרי, מזרזני לשוב לעבודתי, לחיטוב־עטים…

אוי לו למי שאומנותו אומנות־עט!

[תרע"ג]


איגרת אל מנחם גנסין

שיחרתני, ידידי, לתרום תרומת־עט לאותו צרור־העלים המיועד לעזור בהקמת בית ל’הבימה'. אך מה אעשה לך, ידידי, ואני עודני עומד במחיצת הקלאסיקאים, הראשונים והאחרונים, עודני נעוץ באמנות זו של המאה הי"ט, במשורריה ושחקניה, לפני בוא תור הזעזועים הפזיזים והתמורות המהירות. ספק הוא, ידידי, אם יש בפי מלה של עידוד לאמנות־דהווה, יהי ערכה מה שיהי. תנני, איפוא, להזכיר רגע מאותם הרגעים של הניצנים הראשונים לאמנות־המחזה העברית. מעטים היינו אז, שנתפסו לצד זה שבתרבות מתחדשת, ומעטים הם הזכרונות שנרשמו בספר, ואין בזה מן השובע ומן העודף.


היה זה לפני כ"ד שנים בערך. אלו המעטים החליטו אז על הצגה במושבה ראשון־לציון במוצאי־שבת. אנו הקדמנו ובאנו לשם־כך עוד מערב־שבת. והנה הגיעה שעת־ההצגה. אתה עומד על הבימה וממלא את תפקידך בהצלחה. ואני עומד על ידי אחיך, על יד אורי ניסן, ומכונן מבט אחד אליך ומבט אחד אליו. הן במצב כזה לא ראיתיו לא לפני זה ולא לאחר זה. הכרתי את אורי ניסן שבספר, הכרתי את אורי ניסן שבשיחה, הכרתי את זה שאמר לי: ‘תעודתי – הפירכוס’. אך זאת הפעם נגלה לי בלהט שבפניו העדינים והנאצלים – אורי ניסן שבהזיה. אולי זה שתירגם באופן שירי כל־כך את חזון ימי שבתי־צבי ליעקב ואסרמן. עיניו אורו. נגוזה העייפות הנוגה של האמן היודע רזי־החיים והאמנות, – זה שקרא לפני דפים מופלאים מתחילתו של סיפור חדש. הוא היה כולו מתיחות ודביקות, גם חדווה עילאה. ואולי היה בזה גם משמחת האח? אולי פחד ורחב כל־כך לכל קו ותג באשר על הבימה עמד אחיו והוא שעשה שם ככל אשר יוכל? –

עשרות שנים עברו מאז ואני לא סיפרתי לך על הרושם הנמרץ ביותר, שנחרת בזכרוני מפגישותי אתו. אך כיום הזה, בשעה שאנשים נלבבים מתעתדים להקים בית מוצק לאמנות־הפירכוס, אולי זה דבר בשעתו להזכיר רגע מופלא מן הפסיעות הראשונות, המיצערות ההן.

[בית הכרם, ר"ח ניסן]


המלצות קוראים
תגיות