המנהג לקבוע פרסים לספרות ולמדע חדש הוא בארץ. הוא נתרחש אחרי מותו של ביאליק. מספר שנים היה פרס ביאליק הפרס הספרותי־המדעי היחידי בארץ. אחר־כך נתחדשו עוד מספר פרסים: על שם הרב קוק, דוד ילין, טשרניחובסקי, רופין, אוסישקין ועוד. הסתדרות־העובדים קבעה פרסים משלה. גם אחרים החרו־החזיקו במנהג החדש. עוד מעט ותמלא הארץ פרסים. יש בחזיון זה מן האור ומן הצל גם יחד. ודאי יש בו ממתן כבוד לאישיות דגולה, אשר על שמה קובעים את הפרס. ודאי יש בזה גם קורת־רוח למקבלי־הפרסים. אך צמצום־הסכומים, שנקבעו עד עתה וריבוי־הפרסים המתחלקים הורידו את הענין למדרגה נמוכה. בסכום הקטן אין משום עזרה של ממש לסופר ולחוקר, כדי שיוכל להתמסר לעבודתו לזמן מסויים בלי דאגת־פרנסה. וריבוי הפרסים גורם זלזול וחוסר תשומת־לב. צרף לזה את האמביציות הקטנות המתעוררות עם כל חלוקת־פרס, הלחישות של השפעה על השופטים וכיוצא בזה וידמה לך לעתים, כי השכר יוצא בהפסד, וכי אין הפרס שווה בנזקו. בנוגע לפרס ביאליק, שהוא מאה לא"י לספרות וכסכום הזה למחקר, יש שנהגו אפילו לחלק את הסכום הזה בין שני מועמדים, שספריהם הופיעו באותה שנה. לימים קבעו, שאין לחלק את הפרס, אלא לתתו רק לאחד. ועדיין היתה קיימת התקנה, שכל סופר זכאי לקבל פרס רק פעם אחת. אחר־כך באה הצעה לבטל גם תקנה זו, כיון שבמשך השנים כבר ניתן הפרס לכל הסופרים הראשונים־במעלה וחשבו, שאין זו מן המידה לחלקו בין סופרים ממדרגה נמוכה. ואפשר שיבואו ויתקנו עוד, שלא לחלקו בכל שנה, אלא פעם בשתים־שלוש שנים, באופן שיהא בו משום חשיבות למקבל־הפרס.
בינתיים עולם כמנהגו נוהג ולפני זמן־מה חילקו מחדש את פרס־ביאליק ונתנו את הפרס לספרות לגרשון שופמן ואת הפרס המדעי ליהודה גור. מי הוא גרשון שופמן?
הוא מאותה הגוורדיה הספרותית, אשר אם לכנותה בשם לקוח מן הופעות הישוב מותר לכנותה: ‘העליה השניה’. זהו מספר לא קטן של סופרים, משוררים, חוקרים וכו‘, שנולדו ברוסיה ובגליציה מסביב לשנת תר"מ ושעלו על בימת־הספרות בגיל צעיר בערך, וששרידיהם יושבים עדיין ב’כותל־המזרח’ שבה – דוגמת עסקני העליה השניה, שהשפעתם עוד מכריעה בכל העשייה הישובית. טול את ראשי המדברים, שבין הסופרים שקדמו לאותה תקופה: לבנזון האב והבן, לטריס, יל"ג, מאפו, שולמן, גוטלובר, סמולנסקין, מנדלי, ברוידס, ליליינבלום, אחד־העם, ביאליק, טשרניחובסקי – ונדמה לך, שיש הבדל של שנים בין אחד לחברו. הופעתו של כל אחד היא חטיבה בפני עצמה. זוהי הופעה של יחידים בודדים ולא של חברה, לא הופעה קיבוצית. אחרי תקופה זו ההופעה היא שוב ספוראדית: ברש, עגנון ועוד. אך באותה תקופה ניתן לנו מספר לא קטן של כשרונות גדולים, שהופיעו בערך ביחד: ברנר, גנסין, פיכמן, שמעונוביץ, שטיינברג, כהן, שניאור, ברקוביץ, א. ציוני, לחובר, א. מ. ליפשיץ, מרדכי בן־יחזקאל ועוד. אולי יש לבאר חזיון זה כך, שאותה תקופה (תר“מ־תר”ס) היתה בערך תקופה שקטה בעולם ובישראל ובסופה הופיעה הציונות המדינית־הקונגרסאית, ולכן היתה מצד אחד נוחה להתפתחות בעלי־כשרונות ספרותיים ומצד שני היתה מלאה כיסופים ותקוות.
גרשון שופמן הוא אחד מן החבורה הזאת.
איני זוכר, אם בן־אביגדור היה גם השושבין הספרותי שלו כמו של ברנר וגנסין. בלשון פרוזאית יותר: אם גם ספרו הראשון הופיע ב’ביבליותיקה העברית' של בן־אביגדור, שפתחה אז שערים לכל הכשרונות הצעירים שבין הסופרים. אך הוא היה נחשב לאחד מן השלישיה הזאת. ברנר הופיע בסיפורים קטנים וגדולים כאחד, גנסין פיתח בעיקר את הציור הקטן והבינוני ושקד גם על הליריקה הפנימית־הכבושה, על הכאב והגיל, שהאדם חוצב לעצמו מגנזי נפשו, ומרובים בו יסודות ההעלם והרמיזה, הוא עוזב את דרכי הקלאסיות וצועד בשבילים משלו. לעומת שניהם הופיע שופמן כאמן־הצמצום. הוא אוהב את הבהירות והפשטות כברנר, אבל הוא אינו גורס את האריכות ואת היריעה הגדולה והרחבה. הוא כותב את הנובילה, אבל לא כדוגמת תיאודור שטורם או פאן הייזה, אף לא כצ’חוב ומופאסן. בפסוקים ובמלים. משום שאינו שופע נושאים הרי הוא מתרכז בחומר, שניתן לו, מתעמק בו, הופך בו והופך בו, עד שהוא מוציא מתחת ידו משהו שלם בתכלית – כאותו היוגב, שעליו למצוא בחלקה קטנה וצרה את כל מחיתו. אולי הוא עושה בנובילה מה שעשה איבסן במיטב הדראמות שלו. ריכוז איקונומי במוטיבים ובסממנים. כינון הבאטריה מן הפסיעות הראשונות.
דב קמחי אומר עליו ב’הארץ', שהוא היה האמן הראשון בספרות היפה שלנו. הגדרה זו אינה מדויקת ואינה מבארת במידה מספיקה. אמנים היו גם מיכ"ל בשיריו וגם מאפו בסיפוריו. אין שירה מעולה בלי אמנות. אך את שופמן מציין, שהוא היה אמן־קפדן. קפדנות זו שקועה גם בשטח השפה. אין הוא מבריק, אבל הוא דייקן. דומה שהוא נותן הרבה מזמנו ומכוחו, כדי למצוא את המלה ההולמת. גם כאן סוד־השפעתו על קהל־הקוראים. דומה, ששופמן לא כתב מעולם שלא־בעברית. דומה שיש לו רומן עם כל מלה עברית, שהוא מתבונן לצבעה ומאזין לרחשה. הקורא העברי לא היה כפוי־טובה. בהתקבל קובץ או ירחון או אפילו עתון יומי, שבאו בו דברי שוופמן, היה הקורא המובהק פונה ראשית־כל אליו. יחס זה לא נשתנה בכל ארבעים השנים האלה. שופמן חדל, לדאבון־לב־הקוראים, לטפח את הנובילה. הוא מסתפק בקב־חרובים. באיזו מסה קצרה מאד ‘בשתים, שלוש שורות’. מצד התוכן אינו תמיד קולע אל המטרה. אך הקורא המובהק זוכר לו חסד נעוריו. הוא ודאי היה שותף לשמחתו בקבלו עתה את פרס ביאליק.
שופמן נולד, כמעט מובן מאליו, ברוסיה, חי מספר שנים בגליציה, חי בווינה ובסביבת גראץ. זה כמה שנים שהוא חי בארץ. הוא ראה פה כמה הופעות ראייה ראשונה. כל ספר וכל יובל ספרותי שלו זכה להמון־הערכות. אפשר, שהמאמרים והמסות עליו מרובים בכמות על יצירתו. הוא נתן את יצירתו במידה ובמשקל. אך רבה הסולת בה ורבים רחשי־התודה של הקורא.
[כ“א טבת תש”ז]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.