רקע
ר' בנימין
אברהם אהרן קבק: נס קבק
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

רב יוסף כי הוה בר־שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר… נקוט לך מיהא פלגא בידך (מועד קטן, כח).


בנשף יובל־הששים אשר ערכו לו אנשי מקומו בבית־הכרם אשר בירושלים – הפליט שלמה צמח את האימרה הזאת: נס התרחש לקבק המספר. בגיל אשר מדרכו של אדם להרתק למטבעות שטבע במרבית שנות־חייו ניתק הוא את השרשרת וטיפס ועלה לשלב גבוה יותר. אם בסיפורים ראשונים כוחו גדול בשטף הפאבולה, בדינאמי שבסיפור, הנה בסיפורים אחרונים עצום כוחו בתיאור השקט, בסטאטי, במגובש שבסיפור. במקום השטף הוא נותן קריסטאלים. אכן זהו הפלא הבולט ביצירתו הספרותית – זה השינוי העצום, זו העליה־התמורה שחלה בכל מערכת עבודתו, עד שלכאורה לפנינו לא סופר אחד אלא שני סופרים שונים זה מזה בתכלית. אם היית נותן את ‘לבדה’ ואת ‘במשעול הצר’ בידי קורא נבון, בלי אשר ידע את שם המחבר, לא היה עולה על דעתו, כי רוחו של איש אחד הגה את שני הספרים, ואצבעותיו של איש אחד העלום על הכתב. אכן, זהו הקו העיקרי שעליו עמדה הביקורת שהוקדשה לו בשנים האחרונות.

נס כזה אינו מתרחש יום יום. פירושו: אחרי בלותי היתה לי עדנה. פירושו: אחרי שבילה אדם את ימיו במסלול קבוע, כבוש ומסויים, הוא פונה למסלול חדש. הוא גדל וצומח מחדש. יש לו העוז וכוח־הסבל לגדול ולצמוח מחדש. נס כזה התרחש לפני יובל־שנים באודיסה: ש“י אברמוביץ היה למנדלי מו”ס. שינוי עצום במהות, בכיוון, בכלים. התחדשות האדם, האמן היהודי. נס כזה קרה לפני דור לנ"ס: לסוקולוב. כאן לא חל שינוי במהות, בכיוון, בכלים, אבל היתה עליה מופלאה, סובלימציה מופלאה, שגשוג סובטרופי וכמעט גם טרופי, וזה בגיל הזקנה והשיבה, עד שהיה הדבר לנס ולפלא. נס כזה כמעט שנתרחש לדוד פרישמן אלא שנקטף בלי־משים לפני אשר מילא צבאו עלי ארץ ושוב אי־אפשר לנחש בביטחה, לאן היה מגיע. קבק כבר הגיע בדורנו לשלב גבוה, ואולי עוד דרך ארוכה לפניו.

אם אתה עוזב את מלת־הזוהר ‘נס’ ואתה פונה אל רשת הסיבות והמסובבים, אתה מחפש בלי־משים את גורמי השינוי, את תאי־הצמיחה. ואז אתה נתקל בש"י עגנון, כאחד הגורמים־התאים. אין הכוונה לומר, כי קבק החדש כפות באיזו מידה לעגנון. כי הוא אינו עצמאי במידה מכסימלית והוא משועבד במידת־מה לעולם יצירתו של עגנון. לא ולא, קבק לא היה מה שהיה, אילו היה משועבד לאחרים, אילולא היה הוא־הוא בכל רקמת יצירתו האחרונה. אבל עצמאות אין פירושה אי־דעת ואי־למוד במה שנעשה על ידי חברים מעולים בעליה עליונה של ספרותנו. ומי שיחשיב את מסתרי־הלשון והמייתה כאחד הכלים החשובים ביותר ביצירה הספרותית־השירית – חשוב ביותר, מפני שהוא כלי ומהות, חומר וצורה כאחד –, הוא לא יקל ראשו בדבר הזה. לולא יגיעת חייו ללא־ליאות והפסק של עגנון בשטח היצירה אשר לו – ואפילו לא בלבד בפלאי הלשון והסגנון – היה קבק חסר אחד הכלים החשובים ביותר ברקמת יצירתו האחרונה. זכות היא לו שהצליח להשתמש בכלי זה שימוש מועיל מכסימלי, ללמוד וליצור משלו.

על מה שנאמר על יצירותיו של קבק – ונאמרו דברים נאים והולמים מאד –, אין ברצוני להוסיף פה נופך משלי. אבל רצוני לדבר משהו על קבק האדם, שהוא הרקע והיסוד והשורש לקבק הסופר. אזכיר בראשונה את קבק הנואם, שעודו גם הוא חלק האדם המופנה אל הרבים, אל הציבור. איני יודע, איך נאם לפני תקופתו האחרונה. אך בארבע השנים האחרונות שמעתיו ארבע פעמים, פעם אחת על עגנון, פעם אחת לזכר גליקסון, ופעמיים על עצמו. בראשונה זה היה מעין וידוי מעולמו של הסופר, ובשניה כמעט שוב אותו הנושא. בכל ארבע הפעמים דבקו חושינו אליו. לא שהוא בא לחדש משהו. לא שהוא עושה מעשה־להטים כלשהו. כדרכו בספר דרכו בנאום. הוא פורש יריעה רחבה, פורש בפשטות גדולה, לעיני כל ישראל. אדרבה, ישמעו כולם, יבינו כולם. אין כאן מסתורין, רזין. דברים שהוא רוצה להגידם, הכל יכולים לשמוע ולהבין. אלא בהיפרש היריעה בפשטות, בבהירות, בעוז, בעליה מתמדת, בריכוז הכוחות, באמונה תמה, בבחירת התמונות, הסמלים והמלים, אתה לא בלבד עושה אזנך כאפרכסת אלא אתה גם מזועזע. האם אין זה אותו קבק, אשר לפני רבע שעה ישב לידך כאחד־האדם, נוח, קל, מתלוצץ קימעא? כן, זהו ואולם הוא גם אחר. לא שנתכסה בצעיף אלא כאילו הסיר צעיף. התרחש הנס.

כי התרחש הנס לא בספרות בלבד אלא גם בחיים. לא בלבד ליד שולחן הכתיבה אלא גם באותה יורה המכונה חיים. אין בזו אלא מה שיש באלה. בנאומו האחרון הסיר לרגע את הצעיף מכפילות שבחייו. האם אין הוא בחינת בעל־בית, אזרח, מושך בעול הפרנסה, שוקע לעתים בדאגותיה? האם אין הוא כאחד־האדם, מבלה שעות בנעימים, מתלוצץ בקלות־דעת ומגיב על כל אשר מסביב לו? כן, אבל הוא באותה שעה גם אחר. כי גם באותה שעה אין הוא מנתק לגמרי את הקשר עם חוויותיו הנפשיות; גם באותה שעה הוא מוקף יצורים אשר יצר כצלמם וכדמותם; אף באותה שעה הוא מיצר בצערן של הדמויות אשר קרא לחיים מן התוהו וקרם עליהן עור וגרל להן גורל משלהן. הוא בחברה אתן. על כזאת וכזאת נאם באחרונה, הסיר את הצעיף. הזכיר שעות וימים של סבל וכאב בגלל דמות אחת או אחרת, בחינת אוי לה לדמות זו שכך עלה לה. על כזאת וכזאת דיבר. אך יש שטחים שעליהם לא דיבר; לא במסיבה ולא ביחידות. הוא בחברה אתכם ומגלגל בשיחה אתכם ובאותה שעה הוא גם עומד פנים־אל־פנים מול המות. הוא בחברה אתכם, ובאותה שעה הוא גם נאבק עם אלהיו. הוא חושב את מחשבותיו הוא ועורך את רגשותיו הוא. הוא נוטש את לילית וקרב אל אלהיו. למה אכחד? באחד הימים – אני אז במדינת־הים – הוא קם בבוקר כאילו בא ממרחקים, מדרך רחוקה, כאילו חזר לאבא־אמא, משנה את מערכת־חייו, חי כדת משה וישראל. באחד הבקרים, ואני אז עובר במקרה בקירבת־ביתו, אני שומע רנן־תפילה משתפך מן הבית החוצה, בפשטות, בבהירות, בעוז, באמונה תמה.

* * *

שאוני נא עוד מעט קט, קוראי וקוראותי, הן לא רבים הדברים אשר דיברתי והנה הם גם מגיעים לקצם. (לולא עורך במתנו, אשר שם את הקולמוס בידי, הייתי מוסיף להסתכל מתוך שתיקה). רצוני לומר: הספרים אינם נפרדים לגמרי מן החיים, מן הולם־הלב, מן החזון־ברוח. הכתיבה אינה מעשה־מכונה, מנגנון, טכניקה, אלא משהו הבוקע ועולה מן השיתין, ממעמקים. רצוני לומר: אין כאן קפיצה, קאפריזה, אלא צמיחה, לידה, גידול. הולך האדם אל בית־עולמו, עולם החיים הנצחיים, הוא. משתחרר האדם מן הקליפות אשר דבקו בו, מלילית, וחוזר אל האור הגנוז. האור העצמי, היסודי. דרך התקלפות גדולה, דרך תמורה גדולה. מה הפלא? האין תמורות בעולם? האם לא היה אברמוביץ למנדלי? זה היה צד אחד. כאן לפנינו צד אחר. רצוני לומר: מחוץ לשטחי לשון וסגנון, השקפת־עולם ואמונת־עולם, יש עוד האדם בבחינת עצמוּת כוללת, ובה גם בה חלה תמורה. אזלא סומקא ואתי חיורא. לא זה הקול ולא זה המבט אשר הסכן הסכנו אתם. זהו שיתוף אחר באנקת היצוּרים הממשיים, במכאוב, במשבר, אשר מסביב. ועדיין האדם נושא צעיפים. ורצוני לומר: במידת־מה מרגישים בזה גם אחרים. אוזן מלין תבחן, לב רגשות יבחן. איני יודע מה גורל גרוּל לקבק הסופר, אבל קבק האדם נכנס לאותה ספירה של יחידים־ספורים, שהלב חרד לשלומם, באשר אורם מתעצם ומבהיק, כאור יחידים־ספורים, ובספירה זו ודאי טובה השתיקה והפרישה.

[ג' באדר, תש"א]


מתוך דברי הספד

לא פיללתי, אחי, בשוחחי אמש, במוצאי שבת־קודש, אתך, כי זוהי שיחתנו האחרונה, האחרונה, אשר אחריה אין עוד שיח־ושיג כי אם דומית־אלם, דומית־נצח. לא פיללתי, אחי, בהפרדי אמש ממך כי זוהי פרידה עולמית, וכי היום, כבר היום, אעמוד פה ולבקשת חברים נאמנים אפרד ממך פומבית.

ארוכה הדרך, אחי הגדול, אשר הלכת בה מסמרגון, מבית הרב היקר אשר בקהילה, עד המקום הזה. בית מועד לכל חי על הר־הזיתים בירושלים עיר־הקודש. ארוכה היתה הדרך והיא מגילות־מגילות, תחנות־תחנות ניתנה. לא שעת־הערכה לנו שעה זו, בעמדנו ליד קברך, כי אם שעת אבל וצער ודכדוך־הנפש, אך זאת מותר לנו להגיד גם בשעה זו:

פעולה גדולה פעלת בחייך הברוכים בכרם הספרות העברית. ארבעים שנות יצירתך הן פרשה גדולה. בהשקיפנו עתה לאחור על דפי ספריך וראינו, כי אתה היית המספר של הדור הזה, של ארבעים השנים האלה. לא זכית ולא זכינו גם אנו שתסיים את הפרשה הנהדרה הזאת כאשר ראית אותה בחזון רוחך, בהקיץ ובחלום. אך מה שהספקת לאסוף הגורנה, מה שיצרת, ביחוד בתקופה האחרונה, בתקופת בית־הכרם, בהתמסרות עצומה, בכוונה כנה וטהורה, באהבת־ישראל נאמנה. מתוך אמונה בגאולת־ישראל ומתוך שמירת־הלב על הקנינים, על הערכים היקרים ביותר לישראל ולמין האנושי בכלל, – כל זה הוא מנכסי־צאן־ברזל של אוצר־ישראל, של אוצרו הרוחני, הספרותי והמוסרי כאחד. ר' זוסיא ב ‘בחלל הריק’ הוא גילוי חדש בנשמות־ישראל, גילוי אשר לא יישכח. ובהזכר בדורות הבאים זכר הדור הזה, דור העליות לארץ ודור השואה בגולה הגדולה, דור מאמצי־התחיה ופרפורי־הגסיסה והחורבן הפנימי – ויעלה מאליו זכרך אתה, כסופר נאמן אשר ליווית בהלמות־הלב ובמבט חודר את צעדי הדור הזה והעידות בכתביך עדות נאמנה.

ארוכה ורבת עמל ולימוד ויגיעה היתה דרכך מבית־אביך ועד הנה. תחנות־תחנות היו חייך, והרשאי אני, העומד פה מטעם חבר חברים־לעט, ליחד מעט את הדיבור על התחנה האחרונה, תחנת בית־הכרם, לדבר משהו על דברי שביני לבינך, דברים שבין נשמה לנשמה, דברים שעד היום שנינו לא העלינו על דל־שפתינו? לא ניחש לי לבי בהכנסי לפני חצי דור לבית־הכרם, כי אזכה להתקרבות הלבבות ביני ובינך. אכן, התקרבנו זה לזה בלי אומר ודברים, בלי מחמאות הדדיות, בלי כוונה תחילה, בלי שמץ של פנייה ורצון להשפיע זה על זה. אבל מה נפעמתי, בשובי פעם מחוץ־לארץ ובשמעי כי מצאת עוז בלבבך ואומץ־רוח בנפשך לשוב אל נצח־ישראל. אף פעם לא דיברתי אתך בזה, אבל ידעתי והבינותי את טוהר־רוחך, את לבך הטוב, ומה מאושר הייתי לראותך אזרח בבית־הכנסת היפה של שכונתנו בית־הכרם. מה מאושר הייתי לראות גם אותך מדי שבת בשבתו באותו בית־הכנסת בין שומעי לקחי הדל בדברי חז"ל. אכן, ימי אושר וזוהר היו לנו השבתות ההן!

רבים הם היודעים את שם קבק המספר הגדול, אבל לא רבים הם שזכו להכיר את קבק האדם הדגול, זה שנתעדן ונתעלה מתקופה לתקופה, זה שנתגלה במיוחד בתקופתו האחרונה בבית הכרם. ואפילו את קבק הנואם המצוין, כאשר ינוח עליו הרוח. לא רבים ידעו להכירו.

וכך אני עומד פה ונפרד בלב קרוע ומורתח ממך, סופר גדול, מספר גדול, אדם דגול, חבר יקר ודגול. אין מלים בפי להביע את צערי־צערנו על לכתך מאתנו בלי עת, לפני שסיימת את תכנית ספריך, על הלקח מאתנו כולנו אח ורע יקר, דמות נאצלה, שאין לה תמורה.

עננים נערמו היום, ביום בואך אלי קבר, על שמי־ירושלים. עננים נערמו גם על שמי־הישוב. גדול כים שברנו והנה נעדרת גם אתה מאתנו, להוסיף יגון ומכאוב על יגוננו ומכאובנו. בלבות קרועים ומורתחים אנו נפרדים ממך. זכרך לא ימוש מקרבנו עד בואנו אליך!

[ז כסלו תש"ה]


על זה שנעדר

חברים! לא על ספריו אדבר בזה. ספריו אשר העלו אצבעותיו על הכתב לא נעדרו מאתנו. אתנו הם. קראנום בשעתם בעת הופעתם ועוד נשוב אליהם, נתבונן בהם, נשוה אותם למלאכתם של אחרים, נשקול את היתרונות ואת הרפיונות, ונסכם סיכומים ארעיים־זמניים וסיכומים קבועים לדורות. אך כל זה אינו כיום מעניני. כל זה עוד חי ותוסס ומזהיר ונוצץ ומפרפר ונושם כביום־היוולדו. כל זה אינו נוסך תוגה בלב, אינו כואב ואינו מכאיב, אלא מעודד ומחזק, מבדר ומשעשע. ואולם היום אני מדבר על זה שנעדר מאתנו לפתע־פתאום, רגע כמימריה. עוד הוא יושב אתנו, מסיח אתנו, מאזין ומקשיב, מעיר ומבאר, ולפתע פתאום, בעוד שעה או שעתיים, הוא נאבק את מאבקו האחרון עלי אדמות, קורא את קריאתו האחרונה – והשלך הס. חדל. ויתהלך… ואיננו… כי לקח אותו… איננו. תם ונשלם. מעגל־החיים נסתיים.

חברים! עליו אדבר בזה משהו, ככל אשר אוכל. –

חברים! בצהרי ימיו הוא בונה לו בית בבית־הכרם, צפונה לירושלים. לא בית נהדר ומפואר, לא טרקלין, לא צעצועים ולא קישוטים. בית פשוט, חדרים אחדים, לו ולספריו, לו ולעבודתו, לו ולמשפחתו. אך הבית הפשוט הזה נקבע לו מקומו במרכז השכונה, ברחוב הראשי. אי אתה יכול לפסוח עליו. לא כביתו של המורה־הפילוסוף, השוכן בשכונה על איזו גבעה מן הצד, אשר רק בקושי אתה מגיע אליו, ולא כבית פלוני, המורה־העתונאי, שאתה צריך לעלות או לרדת כדי להכנס אליו, וכו' וכו', אלא בית ברחוב הראשי, קרוב לרחוב. את קול המדבר בבית אתה שומע עוד ברחוב. הקול מידרדר ומתפשט מן הבית אל הרחוב, אל מלוא־תבל.

בית זה נעשה מאליו מרכזי. פה נפגשים כולם. כל אשר הרוח או הכשרון יחייהו. מן השכונה וגם מירושלים ומתל־אביב. גם מחוץ־לארץ. ובתוך הבית חי ועובד אדם מרכזי. הוא עובד בעט, חוטב וחוצב, אך הוא עובד גם במסתרים, הוא מעיין בפנימיות ובחיצוניות. הוא מציץ ושוקל. חשבון־העולם וחשבון־הנפש. הוא פושט צורה ולובש צורה. לכאורה הוא אותו אדם מאתמול ומשלשום, – קו ישר מתוח עשרות שנים, ללא הפלאה וללא הפתעה. וביחד עם זה משהו משתנה, מתחלף, עובר תמורה. באין רואים. אף בארשת־פניו, אף בנועם־הקול. משהו מתמול שלשום הולך ונגנז ומשהו ממחר ומחרתיים הולך וצץ, הולך ומתלבלב. באין רואים.

מרגישים בזה חברים וחשים בזה זרים. איש אינו מדבר בזה ואינו מלַבן את זה. אבל כולם חומדים את הבית ואת האיש ואת שיחו. נמשכים אליו. סוקרים את העבר, מדיינים לשבט ולחסד, טווים ואורגים חלומות ומחשבות לעתיד. פה גם שמעתי בפעם הראשונה את המלה ‘מאזנים’ כשם לבימה ספרותית להבא. פה הוא מקבל כל אדם בעונג. מחוגים שונים, מכיוונים שונים.

חברים! בזוז מעט צהרי־ימיו, בין ים העבר ובין מדבר העתיד, הוא כותב רומן: ‘בין ים ובין מדבר’. ורק לרומן זה הוא מקדים מספר שורות ‘אל הקוראים’. בשורות אלו הוא מסתכל לפנים ולאחור, סוקר את פעולתו עד־אז ומציץ מן החרכים לקראת ימים יבואו. ‘בספר זה הגיע המחבר אל תחנתו האחרונה, אשר יצא אליה לפני כשלושים שנה… לא היתה לנגד עיני המחבר מטרה אחרת זולת החפץ להתפרק ממשא של רשמים וחוויות פנימיות; זולת התשוקה להביא גאולה להלכי־נפש, להגוּיות־לב ובעיות שונות, שהציקו לו בשעתם ודרשו את תיקונם בצורות ודמויות… קוראַי! כאשר יצאנו בראשית־דרכנו עוד היו עלומים בלבנו ושחור בשערות־ראשינו… השנים האריכו מעניתם על פנינו והשליגו על ראשינו. ההעשירו אותנו בבינת־החיים?’… אך לתוך רשימה זו, שצירפתי פה מתחילה ומסופה, נשתזרו באמצע עוד דברי־ביניים: הוא מדבר על שני ספרים שבאו לידו באותו פרק־זמן, שעשו עליו רושם עז. הוא אומר הימנון לספר ‘דברי הפועלות’ ועל ‘השגב והקדושה המוצנעים בעלים הפשוטים והיקרים האלה’. ספר זה אינו אלא ‘איפוס הירואי’, שממנו כל נפש צחיחה תשאב אמונה ונחמה. והוא מזכיר את הספר ‘כתבי משפחה עבריים’ לד"ר הרצברג, בתרגומי אני, אשר ‘עוד היום יש בכוחו להרעיד נימין רבות בלב כל חרד לשאלת הדת והמוסר בעולם בכלל ובעולמנו בפרט’.

באמצע הסקירה על אורח חייו ודרכו בספר הוא מתייחד עם שני ספרים של אחרים. הלא דבר הוא!

יש פגישה עם ספרים ויש פגישה עם בני־אדם חיים.

לא רחוק מביתו, מספר בתים בלבד, מצד השני של הרחוב, מוצנע בתוך בית פשוט, גר אדם אחד ושמו ר' אליעזר אילנאה זכרונו לברכה. מופלג בתורה, בחכמה, בפילוסופיה, בפסיכולוגיה, בהוויות־העולם, בפשטות־החיים. שוקד על חיבור ספריו המעטים כמי ששוקל אוצרות. חס על כל רגע כי עוד מעט יבוא יומו.

ובאחד הימים פרצו חילוקי־דעות בשכונה: המותר בה לחלל שבת בפומבי או אסור? בתקנות־השכונה אין הוראה. מן ההכרח לקרוא לאסיפה כללית ולקבוע הוראה. שני הצדדים מתכוננים ומתגייסים, לא באקדחים כי אם בדברי־הגיון. קבק היה אז מן המשמאילים.

אך באסיפה זו התרחש מצב מוזר, שלא ראינו כדוגמתו בקהילות־יעקב. בראשונה מדבר הישיש ר' אליעזר אילנאה. הוא מדבר בפשטות, בלי פתוס ובלי אריכות. רק כרבע שעה. רק דברי־הגיון. אך ברבע שעה זה הוא מפתח תיאוריה מוצקה. התוצאה – שני הצדדים כאחד מוותרים על הויכוחים. מתקבלת פה אחד הצעת הפותח לקבוע תקנה שיש להמנע בשכונה מחילול־שבת פומבי.

ההרעידו דבריו נימין בלבו, בלב קבק?

והיה עוד אחד בשכונה זו, בקצה־השכונה. מרחק מקום ורוח מבית קבק. אך בקבל האיש ההוא את זה הספר ‘בין ים ובין מדבר’ נפעם לקרוא בהקדשה שבכתב: 'אני מברך את ההשגחה על שזימנה אותך לי על דרכי. כי בך נתעשרה רשימת האנשים אשר וכו''. זה דרכם וזו זכותם של סופרים: דברים שהם כבושים בלבותיהם זמן לא־מצער מגלים הם בשורות שבהקדשה.

חברים! מה שבא אחר־כך הוא כמעט מן המפורסמות. אף אני דיברתי בזה בעודו אתנו ברשימה ‘נס קבק’. באו ספרים מן ההפלאה ומן ההפתעה. נתגלה קבק חדש, מין עליה על גבי הבית. לספרים אלו לא הקדים הקדמות, אבל היה מדבר עליהם בקהל. גם בכתב. כוחו גדל גם בדיבור וגם בחיטוב־שבכתב. מעיין שופע.

הוא עלה ועלה. בספר כמו בחיים.

הוא נעשה מרכזי. הוא נעשה נציג. היה נעשה מאליו ריפרזנטאטיבי.

הנסתרות שבך, אמר שמעונוביץ ליד קברו, עלו על הנגלות שבך.

אדם גלוי־עין וגלוי־לב ונסתרות בו.

אדם שיכולת להתוודות לפניו בכל. ולא אתה בלבד.

אדם שאהב את חיים ואת עליצות־החיים והיה מוכן בכל עת ובכל שעה להיפרד בעליצות מן החיים, להחזיר את פקדון־הנשמה ליוצרה.

על זה דיבר אתי מתוך מעיין של ודאות ואמונת־אומן. על זה חזר בשקט לפני שבועות מספר בפני חברה.

באותה הרשימה שהזכרתי הוא מדבר על ‘דרך־הגורל של נצח־ישראל’. והוא ממשיך: ‘דרך זה, אשורנו מרחוק, מבעד לערפלי העתיד, והוא זורח באופקי אור ויפעה לאין קץ…’

והנה נגוז האיש על פניו העדינים, על חלומותיו היפים, על מעיינותיו השוקקים. לא ישתפך עוד קולו מחלון ביתו הפשוט לתוך חללו של הרחוב. איננו? לאו דוקא. הוא עבר משכונה לשכונה. נתייתמה שכונת בית־הכרם ונתעשרה השכונה החדשה ההיא. עבר אדם מרכזי.

ומה יקרה לי עתה הנקודה החדשה. היא קוראת ומרמזת. –

[כסלו תש"ה]


צרור שרטוטים

באותה פמליה של סופרים, שראו את אור העולם לפני ס’– ס"ה שנים, – באותה פמליה מיוחדת ומובדלת גם לגבי תקופה שקדמה לה, שהסופרים הגדולים הופיעו בה ביחידות, הן לגבי הזמן והן לגבי החטיבה, וגם לגבי התקופה שבאה אחריה, שהיא חסרה צביון מיוחד, – בפמליה זו, המונה מספרים ומשוררים כאחד, היה קבק שונה מחבריו בכמה מובנים, גם במהלך חייו וגם בדרכו בקרית־ספר. כמדומני שהוא לא פירסם מעולם דברי־זכרונות, גם בשיחותיו היה נוגע בצד האוטוביוגרפי רק לעתים רחוקות ורק באקראי, לפיכך יודע אני כל־כך מעט על חייו, – וכמה מצטער אני כיום על שלא אמרתי לו בפשטות ביום מן הימים: ספר לי מקורות־חייך. ואולם בהיר יותר דרכו בספרות.

קו אחד משותף לדרכו זו בכל תחנותיה: היריעה הגדולה. הוא אינו מסתפק במועט, בקב ציורים ושרטוטים. הוא שואף לרחבות. הוא רוצה להעלות על הבד שטחים גדולים של חיי הדור, הדורות. הוא אינו בעל מגמה, כאחדים מחבריו. הוא אינו בעל אנחה עמוקה, כאחדים מחבריו. הוא אינו בעל עדינות נאצלת דקה־מן־הדקה, כאחדים מחבריו. הוא שופע פשטות, יום־יומיות. הוא מפשיל את זרועותיו, כדי למסור בהרחבה את הכללות. הוא גם נהנה מן החיים האלה, מתעלס. את העדינים בין חבריו אין הוא גורס ביותר והם אינם גורסים אותו. עוד בהופיע עגנון הוא בתחילה בין אלה, הנדים לו בראשיהם. בסופר שבי הוא פוגע באותם הימים (מעל דפי ‘הצפירה’) באופן הנמרץ ביותר.

כזו היא ההתחלה, התקופה הראשונה. אחריה באה התקופה השניה, זו של ‘שלמה מולכו’. המשך לראשונה ומעבר לשלישית, לאחרונה, לזו של ‘במשעול הצר’ ושל ‘בחלל הריק’. בתקופה זו עלה ועלה ולא רק בקרית־ספר אלא גם בחיים, גם ברגש, בהבנה. מי שלא שמע את ההימנון שלו על עגנון, כשהוא מתפרץ מפיו בכוח אלמנטארי, לא יוכל לתאר לו את החזיון הזה. אך זה לא היה חזיון בודד. במקרים כאלה עמדנו נפעמים ומשתאים.

קבק אהב את החיים, את חברת־האדם, את מראה הנוף – והיה מרותק אל שולחן־הכתיבה. רצה להעלות על הכתב את כרכי הסיפור ההיסטורי הגדול שעלו במחשבה וידע כי כל יום־עבודה הוא מתנת־הבורא. לפיכך שמח כל־כך, אם פקדו את נוהו ידידים ומכירים, הפסיק את עבודתו וספג לתיאבון את דברי־השיח. רצה לקלוט, לדעת את המתרחש בעולם העשייה או בעולם־הכמיהה. שם אָזנו כאפרכסת. יש שהעיר משהו, לעתים רחוקות סיפר משהו, או נתעורר והביע את מחשבתו הוא. אך בעיקר הקשיב והאזין. כזה היה גם צביון שיחתו־שיחתנו האחרונה, שעה קצרה לפני היפסק פתיל־חייו. – – –


בהלוויה לא הצטופפו המונים לאלפים, לא הוכרז ביטול־מלאכה, השלטונות מבחוץ ומבפנים לא באו לחלוק את הכבוד לסופר הגדול־הדגול. ובכל־זאת היה קהל רב אפילו למעלה על הר־הזיתים, וממיטב משפחת הסופרים והקרובים אליה.

מערכת־הסיפורים לא נסתיימה, על אף כל מאמציו. אך היא היתה חטובה וניצבת לפני עיני־רוחו. כי היה מאלה שרואים מקודם את כל התכנית ואחר הם ניגשים למלאכה. מקודם באה המסגרת ואחר היא נשלמת בתוכן. היה רגיל לצטט את דברי שלום־עליכם: דומה הדבר לקרון מלא נוסעים, בתחנות יורד מי־שהוא, אך רוב הנוסעים מתחילים ומסיימים את המסע בצוותא־חדא.

רבי אהרן אברהם בן הרב קלמן קלונימוס ד"ר קבק יצא קצת ביחידות בדרכו בספרות, אבל סיים את דרכו בצוותא עם טובי־חבריו. הוא לא פרש מן היריעה הגדולה, הרחבה, אבל העלה משלב לשלב את הפנים, עלה והעלה. על יד קברו אמר דוד שמעונוביץ: השם קבק הוא ראשי תיבות: קדוש בן קדושים. אף הוסיף, כי ניצוץ קדוש היה גם בו, בנשמתו.

הניצוץ הקדוש הזה נתלבה בייחוד בתקופתו השלישית. והוא לא יכבה.

[ה בכסלו תש"ה]


פגישה אחרונה

במוצאי־שבת אור ליום ג' בכסלו כבה אורו, כבה נרו. לפתע פתאום. שעה לפני זה ישבתי ליד שולחנו ושוחחנו מעט. למחרתו הבאנוהו למנוחת־עולמים. יום־יומים אחר־כך נסיתי להעלות על הכתב את שיחתנו האחרונה, – שיחתו האחרונה בחייו. בקראי אחר־כך את הכתוב ראיתי שיש לתקן פה ושם. עתה אני מנסה בשנית. כשלושה שבועות אחר מותו. זה בעיני לא ספרות. זה בעיקר פרק בין החיים והמות. עלי לספר בדיוק, כמיטב יכלתי. –

לא פיללתי ולא עלה על דעתי לנסוע במוצאי־שבת בית־הכרמה ולבקר את קבק. מקובלני שיש להמנע, במידת האפשרות, להתחיל את ימות־השבוע בישיבות, במסיבות, באסיפות, בנסיעות, בביקורים, בביטולי־סרק. אך מקרים לא שכיחים קצת, ‘יוצאי דופן’ קצת, הדריכוני־הובילוני אותה שעה לביתו, – כמעט שלא במתכוון, כמעט כמו מן־השמים. והוא? הוא שמח תמיד לקראת ידידים ומכרים. הן הוא היה מרותק כל הימים אל שולחן הכתיבה, קרא ועיין וחשב וכתב. עוד ימים מספר לפני זה לקח הביתה כמה ספרים מן הספרייה הלאומית, כדי לעמוד על קלסתר פניה של תקופה שהתכונן לכתוב עליה. הוא ידע כי כל יום־עבודה הוא מתנת־הבורא. אך בהיכנס אליו מבקרים, ואפילו לא ידידים־מכירים, ספג לתיאבון את דברי־השיח, הושיט קרני־מישוש לכל המתרחש בעשייה או בכמיהה, קלט גוונים ובני־גוונים, שם אזניו כאפרכסת, העיר, הביע או סיפר משהו, אך בעיקר הקשיב והאזין. היה קשר הדוק בינו ובין איש־שיחו, היתה השיחה דרוכה, שיחת־דבקות: השומע נהנה על שהוא בלי משים מציץ לתוך פינה חבויה קצת; והמארח נהנה על שהוא עורך את מערכת־מחשבותיו, מסכם, מבהיר לעצמו ולשומע כאחד. עבודת־גומלין. אלא שבכל־זאת היה המבקר – המשוחח, וקבק השומע. וגם את הצביון הזה יש למסור כמו שהיה. לפגישה אחרונה יש זכויות משלה וחובות משלה. אין לשנות ממטבע שטבעה המציאות.

היתה השעה בערך שבע. אני דופק על הדלת שאינה נעולה ופותח מיד ונכנס ומוצא אותו ואת חברתו יושבים ליד השולחן בחדר הגדול. הוא בראש־השולחן מול הדלת, והיא מימין. הוא קורא בספר. כשהוא רואני אורו מעט פניו, ניצנצו עיניו, כאילו הוא יושב ומחכה לי, קם ואמר: ‘זה יובלות שלא ראיתיך. באמת, חפצתי כבר לנסוע העירה לראותך’.

אני עונה קצת בבדיחות־הדעת: ‘כן, זה שנים שלא התראינו’ (למעשה אולי קצת יותר מחודש). ואני ממשיך: ‘אך לדאבוני, גם עכשיו נכנסתי רק לרגעים. במקרה נתגלגלתי לבית־הכרם, כמעט גלגול אחרי גלגול. בבית ידאגו לי. אך לא יכולתי שלא להיכנס, לפחות לרגעים מספר. מה הספר אשר לפניך?’

‘רומן מאת תיקרי. שמו סיפור חייו של סיר אסמונד, מסופר בידי עצמו’.

‘כמדומני ששם זה מופיע גם בסיפור הגדול שלו: יריד־החיים’.

‘איני זוכר. רומן זה שלפני הוא מהמאה השבע־עשרה, מן החיים האזרחיים באנגליה. תיאור אהבה נאמנה, הנמשכת עשרות בשנים, כמעט כל ימי־החיים. ספר יפה ונחמד. בכלל תיקירי הוא חטיבה לעצמה. הוא לא כבש, כדוגמת דיקנס, בן־דורו הגדול, את קהל הקוראים בסערה לכל ימי־חייו. הוא סנטימנטלי פחות מדיקנס וגם ריאלי יותר, ולכן גם אמן יותר. לפיכך עמד טעמו בו גם בדורנו’.

‘לא בלי כוונה שאלתיך לטיב הספר. משהו נתרחש בזמן האחרון. בחוגי “המזרחי” עומדים לפני ייסוד הוצאת ספרים חדשה. לדיונים צורפתי גם אני, אף יתכן כי תידרש עבודתי וחוות־דעתי. מכאן השאלה’.

‘הוצאת ספרים חדשה? הרי יש מוסד הרב קוק’.

‘כמובן. אלא שמוסד זה עוסק במסגרת מסויימת שקבע לעצמו. הוא עוסק רק בשטח היהדות, נכון יותר: בשטחים מסויימים של היהדות. בחלקו העיקרי הוא ענין למלומדים ולתלמידי־חכמים. ההוצאה החדשה מקיפה יותר ורוצה להיות עממית יותר. וכמובן, היא לא תעסוק בשטח הפעולה של מוסד הרב קוק’.

‘מה התכנית של ההוצאה החדשה?’

‘לפי שעה אין עוד תכנית אלא תכניות, היינו הצעות שונות. בדיונים שנתקיימו היו בעיקר שני כיוונים: המצמצמים והמרחיבים. המצמצמים רוצים לטפל בעיקר בבעיות הדת והיהדות. לצייד את הנוער הדתי במטען ספרותי, שיוכל לעמוד במבחן ביום־מסה. רואים את החסר בפינות שונות ואומרים למלא על־ידי הזמנת ספרים. גישתם בכלל היא בלתי־ספרותית. כאילו אפשר ללחוץ על הכפתור ומיד אתה בטוח ביצירת ספרות הראויה לשמה, הם אינם יודעים כי גם הסופר־היוצר הוא מן בריה, שגם הקב"ה, היוצר האמיתי, ולא בדרך השאלה, מתנהל אתו לאטו’.

קבק חייך. ‘ומה התכנית של המרחיבים?’

‘אני הייתי ביניהם. תכניתי היתה המקיפה ביותר. כללתיה בשבעה סעיפים: קודש, ישראל, מחשבה, שירה, מדע, חברה, נוער. אף בשטח היהדות דרשתי הרחב במקום צמצום. דרשתי אפילו ספרי רומ"ל. אך דרשתי גם את הרומן הכללי הטוב. אולי ההבדל ביני ובין חברי הוא בזה, שהם דואגים לתלמיד־חכם ולבן־הישיבה ואני דואג יותר לבחורה העובדת ולבחור העובד. הנה את חג־הסוכות חגותי זה מקרוב בכפר־עציון וראיתי שם שוב בחורים ובחורות עובדים עבודות קשות ולעתים גם משעממות. ודאי: העבודות האלה הן הכרחיות. אך הרהרתי, שאם אי אפשר לשחררם מהן – וגם הם אינם דורשים זאת – הרי מה־טוב על־כל־פנים לתת בידם אחרי העבודה ספר מעניין, נעים, מושך ומשעשע, – ובלתי פגום במובן זה או אחר. ספר או רומן המתאימים לבחור ולבחורה בכפר־עציון. וספרים טובים כאלה ישנם בספרות הכללית למאות, ואולי לאלפים’.

‘ודאי. כזה גם הספר אשר לפני. כשר למהדרים מן המהדרים. – היש להוצאה החדשה אמצעים מספיקים?’

‘מספיקים לשנה ראשונה, אם העבודה תיעשה בזהירות ובכושר־המעשה. עם ביסוס העבודה יתווספו בודאי האמצעים’.

הושטתי ידי אל הספר.

קבק: ‘זהו תרגום גרמני בהוצאת אינזל’.

‘של מי הספר?’

‘שלי. אפשר עכשיו לרכוש ספרים בזול, אם מתעניינים בכך. אך התרשני לשכב מעט על הספה?’

קם ושכב. חשבתי, כי הוא עיף ורוצה לנוח. אך רעיתו הכירה בעיניו, שהוא אינו מרגיש בטוב ומיד שאלה: ‘האקרא לרופא?’

‘קראי’.

הלכה מיד לקרוא לרופא ואלי אמרה: ‘השאר נא פה עד שובי’.

נשארנו לבדנו. הבטתי אליו ונבהלתי. פניו נתחוורו ונתכרכמו, נשתנו לא רק במראה אלא גם בקוים, בקמטים. לא ראיתיו כך גם בימי־מחלה. חלפתני חרדה לחייו, אך לא ידעתי לשית עצה בנפשי, כי לא חפצתי להביע במשהו את חרדתי, פן אגביר את קשי־המצב. נשארתי ישוב לצד השולחן. מעלעל בספר ומסתכל אליו. החרשנו שנינו. במצב קשה זה עברו רגעים מספר. לאט־לאט הוטב לו. שב מראה פניו הרגיל. הוא נשאר שכוב על הספה, אך החל שוב להמשיך בשיחה. הוא אמר:

‘רואה אני כי הממשלות מתחשבות במאמרך “אחרית ברלין”, שפירסמת ב“דבר”’.

לא ירדתי לסוף־דעתו ואמרתי: ‘הא כיצד’.

‘הן מרבות בהפצצת ברלין, כאילו הן רוצות באמת לכלותה ולמחותה מעל פני האדמה עוד לפני סיום המלחמה’.

שתקתי והוא המשיך: ‘הכותב אתה בקביעות בבמישור’?

‘כן, אני מפסיק לעתים ומתחיל שוב. הקורא אתה אותו?’

‘רק באקראי הוא מזדמן לידי’.

שתקתי והוא המשיך: ‘ומה דעתך להצהרת צ’רצ’יל על הטירור בארץ’?

עניתי: ‘הצהרה קשה אך הכרחית. רצוני לומר, כי צ’רצ’יל מוכרח להתחשב לא רק עם הישוב העברי בארץ ועם הציונות, כי אם עם עוד גורם אחד: עם העם האנגלי. העם האנגלי אינו יכול לעבור על רצח המיניסטר שלו לסדר־היום. הצהרת צ’רצ’יל היא קשה וביחד־עם־זה היא מינימום’.

קבק: ‘ודאי שכן. בלי ספק’.

ואני הוספתי ואמרתי: ‘הפרשנים הנאצים כבר נפלו על המציאה הזאת והתחילו לנצל אותה כיד המומחיות הטובה עליהם. אחרי ההצהרה הראשונה הארעית, הסתומה, הנוחה קצת ורוויה התאפקות אמרו הנאצים: הסתכלו נא במחזה, עד כמה צ’רצ’יל ואידן הם עבדים נרצעים ליהודים – הנה היהודים רוצחים לאור־היום בכרך גדול את חברם ושליחם, והם אינם מעיזים אפילו לפתוח את הפה מפחד מפני היהודים אדוניהם. צ’רצ’יל היה מוכרח להצהיר דברים, שישמשו תריס בפני המזיקים, כי דבריהם נשמעים גם באנגליה’.

‘ועוד איך הם נשמעים!’ אמר הוא.

ואחר־כך הוסיף: ‘הצרה היא שהציבור שלנו אינו מבין, עד היכן הדברים מגיעים. הפופולאריות של הטרוריסטים הולכת וגדלה’. וסיפר פרטים אחדים. כן, אשה פשוטה מעדות־המזרח סיפרה, כי ילדה הקטן, בן שש, שיחק ברחוב ואמר: ‘אני מקבוצת שטרן’. היא היכתה אותו והכניסתו הביתה. פחדה שמא יחשבו, שמפי ההורים שמע דיבורים כאלה.

קבק: ‘כן, זהו סרטן’.

אותה שעה חזרה מרת קבק, והוא אמר לה: ‘חבל שהלכת לקרוא לרופא. הנה זה כבר עבר, כפי שהנך רואה’.

עוד רגעי־מספר ובא הרופא. ‘הזהו החולה?’ קרא כמעט בבדיחות הדעת, בראותו כי מראה־פניו נורמלי והוא מסיח, כרגיל, בענינים כלליים. ‘כן’. ענינו גם אנו ברגש של הקלה. ואני הוספתי: ‘אנו נלעג לרופאים!’ ונפרדתי מהם בברכת־בריאות ויצאתי. אחרי זמן־מה בא גם רופא שני ועשה לקבק זריקה לחיזוק ולחיסון. גם אתם דיבר על הצהרת צ’רצ’יל ובלי חילוקי־דעות, כי גם הם הסכימו אתו. כאשר נפרדו ממנו ומרת קבק ליותה אותם החוצה, שמעה עוד במרפסת את קריאתו: ‘אמא! רע לי! הצילו’. היא מיהרה פנימה, ראתה, כי רע לו, פתחה את החלון וקראה לרופאים שיחזרו, הם חזרו מיד, וכבר נסתלק.


הגיעו לאזני דברי תרעומת על מה שהקדמתי ללכת הביתה. אכן, לא חשבתי אף רגע, כי מצבו מעורר דאגה. והרי גם שני הרופאים לא חשבו כך. קבק בשנות־חייו האחרונות עבר מחלות קשות ומסוכנות ואחר התעודד ועבד בכוח עצום וכולו שופע חיים ובריאות. הקדמתי לצאת גם מפני שחשבתי, שזה לטובתו ולמנוחתו וגם מפני שחשבתי, כי בדיקת־הרופאים דורשת שלא יהיה אדם מיותר בחדר. בצאתי מביתו, אמנם, נזכרתי באותם הרגשים הקשים, שהייתי אצלו, אבל הסחתים מדעתי כמאורע עובר וחולף ללא משמעות רבה. לפיכך כשקראתי למחרת בבוקר ב’דבר' על הסתלקותו הפתאומית הורעשתי ונפעמתי עד־מאד. אכן זה היה שבוע חמור בשבילי, כי בעבור ימים מספר נסתלק גם ד“ר חנוך קלר, – איש חמודות. זה שהכרתיו מהיום הראשון שבא ארצה לפני כ”ה שנים. חדשים אחדים לפני זה ביקרתי יחד עם ד“ר קבק את ד”ר קלר זכרונו לברכה. היתה בזה פגישה של יוצר הדמות ר' זוסיא ‘בחלל הריק’ עם דמות של צדיק טהור ובלתי־שכיח. והנה במשך ימים מספר הוטל עלי לעמוד ליד קברי שניהם, זכר צדיקים לברכה.

וכך הוא הדבר. –

[כט כסלו תש"ה]


לאור חייו


א. מדברי אזכרה בבית־הכרם

שנה אחת, שנה ראשונה, בלי קבק, אשר פה, באולם צנוע זה, השמיע לפעמים, בנוח עליו הרוח ומצב־הרוח, את דברו בכוח, בתבונה וביופי, שהקסימו את כולנו; אשר רבים מאתנו נהנו כקוראים מפרי־רוחו, וכשכנים ממאור־פניו. והוא חלף לפני שנה, לפתע פתאום, מספר רגעים אחרי אשר נהניתי משיחתו עצה ותושיה – ואיננו. ולא אתאונן ולא אקבול. אקבל את הסיום הפתאומי של שירת־חייו באותו אומץ־הבטחון, באותה חדוות הוודאות, באותו ‘הנני כי קראת לי’, שהוא היה מוכן לכך, בייחוד בשנים האחרונות, בזרוח עליו אור האמונה העמוקה בבעל־הבירה ומנהיגה. בעובדת סיום פרשת־החיים הפך והפך בספריו עוד מקודם. תיאור גרנדיוזי של ‘הנני כי קראת לי’ ניתן בסוף שלמה מולכו, כשהוא קופץ לתוך מדורת־האינקויזיציה. בשיחות שבעל־פה שבתקופה האחרונה, שבהן נגע בתחנה האחרונה, שבה חיים ומוות ‘נשקי אהדדי’, רמז על השקפה של אמונת־אומן ושלות פילוסופים.

אף לא אדבר פה על קבק הסופר־היוצר. כי עליו ידברו אחרים – ואולי דורות ידברו. כי אולי עוד מוקדם לדבר עליו בשבילנו אנו, הקרובים אליו קירבת מקום וזמן. ראיה לדבר: חברינו הסופרים מעבר לאוקינוס הגדול רואים את החזיון ‘קבק היוצר־הסופר’ ראייה נכונה ומעמיקה יותר. אולי מפני שהיו רגילים בו פחות מאתנו, מפני שלא חצץ בינם ובינו היום־יומי, השכיח ביותר; מפני שהם התקדשו יותר לכך. חזיון רגיל הוא, כי בני־הדור מבינים ומעריכים פחות את אישי־הדור הדגולים מאשר הבאים אחריהם. אנו מבינים היום, למשל, את הרב קוק יותר משהבינו אותו עוד לפני עשר שנים.

אנסה לדבר לפניכם משהו על קבק ‘לאור חייו’. אין זה קל כל עיקר. כי דוקא חייו זהו ‘המקדש הנעלם’ שבו. מלגו ומלבר. הוא, גלוי־הלב וגלוי־הנשמה, מיעט מאד לכתוב ולדבר על עצמו, על חייו הוא, על העבר וההווה שלו, על אוצר־נסיונותיו. בהכרח אדבר, איפוא, כמו מתוך ניחוש, מתוך רמזי־דיבורים, מתוך קטעי מחשבות.

את הרומנים אנו ממיינים לפי שיטת מחבריהם: תיאורי־מצב או סביבה או מורשת־הדם. יש סוג שאנו קוראים לו רומן ההתפתחות. זה שגיבוריו מופיעים לפנינו לא כשהם כבר בבחינת ‘מוצק’, בעלי אופי מובהק ויציב, אלא בבחינת ‘נוזל’, כשהם עוברים לפנינו משלב לשלב, מטפסים ועולים ונסוגים אחור – ומתפתחים ומשתלמים.

וכרומנים כן יוצריהם, בוראי נפשות רבות ומעלותיהן וחסרונותיהן. יש מן הסופרים האלה העוברים לפנינו כבני־מרון בצביון אחיד מראשיתם ועד סופם, כאילו לקומתם נבראו ואין התמורה חלה בהם. ויש גם סוג אחר. הללו – הם וחייהם ויצירותיהם משתנים כחומר ביד היוצר, פושטים תוכן וצורה ולובשים תוכן וצורה; הללו מתפתחים ומשתלמים דרגה־דרגה: התמורה חלה בהם אם בשינויים איטיים ובלתי־בולטים, אשר ‘לא נודע כי באו אל קרבם’, ואם בשינויים כבירים אשר מראה מפנה ומהפכה להם.

רבי אברהם אהרן קבק, זכרו לברכה, היה אחד מאלה, שלא קפצו תמים ומושלמים מרחם־אמותם אלא חוק התמורה וההתפתחות חל עליהם. ויותר מזה: בסתר־לבו כאילו חש, שעין השגחה מיוחדת צופיה עליו, כאילו יד הנהגה עליונה, שקשה לדעת את רזי־תעלומותיה, צופיה עליו, כובלת אותו לעתים ומתירה את הכבלים לעתים, מכוונת את דרכו, פעם ימינה ופעם שמאלה, פעם קדימה ופעם אחורנית, לאיזו מטרות ולשם איזו כוונות, הנשגבות מבינתו הוא ונעלמות מעיניו הוא. וכאשר אתה מסתכל באורח־חייו ובאור־חייו, נראה לך: אכן כך הוא הדבר.

יש בסיום פרשת חייו שני מומנטים סמליים בולטים, שהם כאילו אומרים: דרשונו! להבנת חייו. יום אחד לפני פטירתו מחליט מכון מדעי במרחקים, בית המדרש לחכמת־ישראל בניו־יורק, בכוח ההרשאה האקדימית שלו לחלוק ל’ר' אהרן אברהם בהרב ר' קלמן קלונימוס קבק‘, ל’רומניסטן רב־הכוח חוזה התחיה הלאומית בישראל’, המגולל ‘באהבה וביראה את ספר יסורי־הגאולה וחזון־המשיחיות באומה וממלא את החלל הריק אמונה וקדושה’ – לחלוק לו ‘את תואר הכבוד דוקטור לספרות־ישראל’. זה הוחלט, כאמור, דוקא יום אחד לפני פטירתו. ובאותה ביוגרפיה קצרה שבאה באותה חוברת ‘בצרון’ המוקדשת לזכרו, נאמר בסוף: ‘לאחר מותו נמצאו גואלים להוצאת כל כתביו על־ידי “עם עובד”. נמצאו גם מתרגמים ומו“לים להוצאת ספריו “שלמה מולכו” ו”במשעול הצר" באנגלית’, לאחר מותו דווקא. אלו הם רק שני פרטים הנראים כמקריים. אך באותם הרגעים המעטים, שבהם הסיר בצנעא את המסך מפני חייו ראית שרשרת של מקרים כאלה, שקיבלו כמעט צורה של חוק, של מחשבה־תחילה, של כוונה מסוימה. כל ימיו חי באיזו מתיחות, באיזו דריכות, כמעט באיזו חרדה, ובאותה שעה גם ברצון עז להמשיך, בחדוות ההתמדה, בלי לפסוק ממשנתו, בלי לנטות ימינה או שמאלה. אילו נמצאו הגואלים הנזכרים מספר שנים לפני זה, היה משתחרר מאותה המתיחות והדאגה לקיומו, והיה יכול להתמסר בשקט למפעל־חייו, ולא לבזבז את כוחותיו לענינים צדדים. אכן, היו מומנטים בחייו, שכאילו הגיע לחוף־מבטחים, אך ברגע האחרון באו מאורעות חיצוניים והפכו את הקערה על פיה. וגם להיפך: בשעות קשות וחמורות נמצא תמיד ברגע האחרון המוצא, עוגן־ההצלה. דומה: הוא היה נתון כמו בכף־מאזנים, כאילו איזו יד נעלמה ניהגה את מושכות חייו, והוא, בסופו של דבר, סבר וקיבל כפילוסוף מאמין.

זוהי המסגרת החיצונית, בחינת הגוף שבאדם, ואם אנו נכנסים פנימה, לחצרות־הנשמה, הרי שוב בולטים שני מומנטים: המיפנה מיהודי חפשי ליהודי דתי ומסופר ריאליסטן של ההווה בשלל צבעיו ליוצר של ‘שלמה מולכו’, ‘במשעול הצר’, ‘בחלל הריק’. אכן גם לגבי שני שטחים אלו אין הסכמה כללית מוחלטת. מי שהוא אומר: סמי מכאן מיפנה. אין הבדל מהותי בין קבק החפשי לקבק הדתי ושניהם עולים ומתלכדים בקו אחד. ומי שהוא טוען: חביבים עלי סיפוריו הראשונים מן האחרונים. אך עובדה היא, כי לא כל־כך לפני הרבה שנים פירסם קבק זכרונו לברכה מכתב ב’הארץ' ובו קבל על ועד בית־הכרם על שהטיל, או שאמר להטיל, מס בית־הכנסת על כל תושבי־השכונה, גם על אלה שאינם נזקקים לבית־הכנסת. ואנו הלא הכרנו בשנים האחרונות את קבק בתור דמות־תפארת של בית־הכנסת, לא רק במובן החיצוני־הגופני, כשהוא מועטף בטלית ארוכה, עורך תפילה בריכוז־המחשבה ורוממות־הנפש, כשכולו קורן זוהר וחיוניות עמוקה. הזה הוא קבק מלפני טו"ב שנים? ואשר לספריו – הוא, לפחות, העריך את ‘מולכו’ ואת ‘המשעול’ כספרים אשר רק הוא יכול היה וצריך היה לכתוב אותם, ראה אותם כשיא. וכמה שמח אחר־כך על ההישג החדש ‘בחלל הריק’. וכמה שונים הם שלשת הספרים האלה מספריו הקודמים במובנים רבים!

אך התמורה חלה לא רק בשני השטחים האלה, כי אם בכל מערכת־חייו. ראיתיו לפעמים בביתי עוד לפני מלחמת־העולם הראשונה, ראיתי את שיחו ושיגו. בכל הדברים האלה עבר כור ההזדככות וההתעלות. אזכיר שוב פרט אחד בולט: הוא, שהתייחס בראשונה, כמו ברדיצ’בסקי ואחרים, בשלילה לעגנון, נאם פה, בבית הכרם, בהתלהבות־דלעילא על עגנון ליובלו החמשים, ונאומו היה המנון אדיר, פרק־שירה, שהשתפך בעוז מחביון־לבו. התמורה חלה גם בארשת־פניו, גם בביטוי ובטון. מכאן האצילות והעדינות, שהיו שפוכות עליו בשנים האחרונות; מכאן גם העידוד והחיזוק, שמצאו אצלו זקנים וצעירים, שדפקו על דלת חדרו. בלי משים נעשה מעין ‘רבי’ נסתר, לאלה שהיו זקוקים לכך.

כה אני רואה אותו לאור־חייו. אדם דגול הוא כמו נוף גדול, כבאר עמוקה. איך יקיף המבט את כולו, איך נדלה את כל העומק? הוא עלה ועלה. לנו נדמה היה, כי רק עתה יוכל למלא את תפקידו, והנה התהלך אתנו – ואיננו. למה ומדוע? אין אתנו יודע עד־מה. –


ב. ממרחקים

הופיעה ‘חוברת קבק’ גדולה, בת מאה עמודים, וכמעט שהייתי אומר: כמובן במרחקים, כמובן בניו־יורק. זוהי חוברת אב־אלול של ‘בצרון’. ודאי שגרם לזה העורך ר' חיים טשרנוביץ (רב צעיר), גיסו של המספר המנוח. אך דוקא הוא כתב בחוברת זו רק שני עמודים: ‘מבוא לאגרות קבק’. את החוברת ממלאים חצי תריסר מטובי סופרינו בארצות הברית ופייטן אחד: גבריאל פרייל. גם שניים מפה. החוברת היא, כמובן מאליו, רצינית־ענינית. התעסקות ביצירות קבק מתוך אהבה והבנה וידיעה. אפשר שהמרחקים – מקרבים. מתוך ריחוק המקום רואים כמו מתוך מרחק־הזמן, ראייה בלתי פגומה. בכל ימי חייו לא זכה קבק לחוברת־קבק כי אם במותו, וגם במותו לא זכה בארץ. שהכל הכירוהו ואהבוהו, אלא בגולה הרחוקה. צדקה עשה הקדוש־ברוך־הוא עם קבק, שיצר בכרך גדול של ניו־יורק קיבוץ יהודי גדול, ובו גם אי ‘לאוהבי תורתך’, לאוהבי ספרות עברית.

מאיגרותיו ניתנו פה רק ששה עמודים. וגם בהן משתקפת הנפש היפה, טוב־הלב וגילוי־הלב, האדם המודה על האמת בלי צעיפים. אתה רואה אותו גם בעבודתו ובסבלו. הוא האמין, כי הגורל מתעמר בו ונטה שכמו לסבול. אך הוא גם האמין בערך־עבודתו. הנה מספר פסוקים: ‘איני יודע אם הוא (ש. אַש) אמן גדול ממני. על זאת יוכלו לשפוט רק אחר־כך, כשיעלו עשבים בלחיי שנינו. אני, למשל, סובר שאַש עוד לא כתב וגם לא יכתוב ספר כמו “שלמה מולכו” או “במשעול הצר”’. – ‘עלינו לעבוד, לעבוד בלי הפסק, מפני שאין אחרים שיעשו את מלאכתנו’. או בשעה שהוא מתכונן לכתוב את ‘במשעול הצר’: ‘עבודתי קשה וטרדותי רבות, וגם בריאותי נתרופפה מאד. עבודתי מתשת את כוחי. נוסף לזה שקעתי בעבודה ספרותית אחת, שמעסיקה את כל מחשבותי, גם כשאיני יושב לפני שולחן־הכתיבה. מוחי טרוד בעבודה זו גם בלילה על מיטתי’. ‘אתה מבין מאליך, שהרומן עצמו לא יהיה נוצרי, כי אם, להיפך, יהודי טהור, יהודי ואנושי. הרקע הוא רחב מאוד’. ‘העבודה מענינת. רבה וקשה, קשה בייחוד לי, שאני עם־הארץ גדול. ועלי ללמוד הכל מחדש, ולא מכלי שני כי אם דוקא מכלי ראשון. גם תקופתו של “מולכו” היתה לכתחילה זרה לי, ובכל־זאת, לפי עדות רבים, עלתה יצירתי בידי. איני אוהב לזייף. אצלי לא ינקוף גיבור אצבע, בלי שתהיה לי אסמכתא לכך באיזה מקור בטוח’. הוא גם אינו מצטמצם בד' אמות של כתיבה. הוא ער לנעשה בארץ והוא אינו משועבד לשום מפלגה או כיוון. הנה הוא חתם (יחד עם עוד מספר סופרים ועסקנים ובתוכם בעל הרשימה הזאת) על כרוז להעמדת סניגור לסטאבסקי, ועל זה הוא כותב: ‘בעד חתימתי על הכרוז המפורסם שקלתי כאן (יחד עם כל החותמים) למטרפסי’. ‘אם הסכלת לא להסכים ולומר, למשל, שיכול להיות שלא ס.[סטאבסקי] רצח את א. [ארלוזורוב] אלא הערבי עבד־אל־מג’יד, – אוי ואבוי לך, הרי אתה מנודה מקהל אנשים הגונים, והרי אתה נעשה הפקר ומצוה לירד לחייך’. אולי תאמר שהחמיץ, חלילה, ונתן לבו לאנשי הריביזיה? הרי הוא כותב באיגרת אחרת: ‘צריך אני להודות לפניך שאין אני אוהב אותם, את הריביזיוניסטים, מכמה טעמים’. והוא מבאר בארוכה את עמדתו השלילית. ושוב באיגרת אחרת על ויצמן מאלול תרצ“ט: 'מפני מה ויצמן חייב להתפטר? כלום הוא נחל מפלה? מפלה נחלה הדימוקרטיה בעולם, שנרתעה מפני כל דאלים, שהתרפסה לפני עול וחומס; נחלו מפלה האידיאלים האנושיים, שטיפחה המאה הי”ט!' אין הוא מתפלא ‘על שמיידים בו אבנים, ובמי אין מיידים אבנים, אדוני? ומה עשו לנביאים? מנהגו של עולם כך. אם משחקת השעה למנהיג… הריהו גאון וקוראים אברך, ואם חלילה אין השעה עומדת לו… – אין חוקרים למסבות ולתנאים: הוא בוגד, הוא עוכר עמו ומוכרו בעד כיבוש אישי או נזיד־עדשים’. וכהנה וכהנה. מאידך גיסא: ד"ר ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית, עשה ביום פטירתו של קבק בירושלים ולא גילה כל יחס… כל סימן של השתתפות. והרי קבק היה אחד משנים־שלשה גדולי המספרים שבדור, והוא שליוה בספריו במשך ארבעים שנה את תנועת התחיה בישראל.

בדרך כלל, אומר ש. הלקין במסתו הגדולה בחוברת זו על ‘הגאולה בספורי א. א. קבק’ – רווחת ההשקפה שמעין תהום רובצת בין קבק הראשון ובין קבק בעל הרומאנים ההיסטוריים. ‘אבל מי שחוזר וקורא את כל כתביו של א. א. קבק – עד שמונה עשר כרכים ועד ארבעת אלפים עמוד – נפתע מתוך גילוי שהוא מגלה בו, כי מדבריו הראשונים־ראשונים ועד לשורות האחרונות ב“תולדות משפחה אחת”, האפוס שנפסק באמצע עם מותו, היה האיש שקוע בשאלה מרכזית אחת: הגאולה, חזון הגאולה בישראל’. והלקין מבאר את זה בט“ז עמודים. ואני לא אדון פה על עצם השקפתו, אני מופתע מן המלים הפשוטות 'מי שחוזר וקורא את כל כתביו וכו''. ברי לי, שאת הדבר הפשוט הזה, לחזור ולקרוא י”ח כרכים של סופר עברי אהוב, אפשר לעשותו כמעט רק במרחקים בכרך גדול וסואן של ניו־יורק רבתי, באותו אי־פלאים אשר יצרו להם שם קהל־העברים, – אך לא פה בארץ, לא בירושלים ולא בתל־אביב.. אין אנו חיים פה בכרך סואן, אבל אין אנו חיים גם באי־קסמים. חיינו העברים־הציבוריים פה עולים על מידת כוחותינו הנפשיים לקלוט ולעכל. אנו פה רק קצת יותר מחצי מיליון נפש, אבל אנו מעלים שאון והמולה יותר מדאי. רבים העתונים והבטאונים, רבים הספרים החדשים לבקרים, רבות הדרישות והתביעות יום־יום, – ואם פשטת ממך את כתונת הבדידות וההתייחדות, איככה תלבשנה? ואם לבך פועם עם ההופעות המרובות של השעה, איככה תמצא לך עת ומועד לחזור ולקרוא י"ח כרכים? אכן כדי לקרוא בשלות־הנפש סופר בעל יצירה שופעת ורבת־הכמות יש צורך אולי להרחיק נדוד עד ניו־יורק רבתי…

א. אפשטיין מנתח את כל סיפוריו של קבק. ישעיהו רבינוביץ כותב ‘במשעולו של קבק’. מרדכי כץ משרטט את תולדות חייו. י. אובסי מתאר את קבק הצעיר ואת תפקידו וחלקו בארגון ההגנה. ישראל מהלמן מירושלים כותב מסה יפה על ‘האמן המחנך’ שבקבק. ישעיה וולפסברג מירושלים, מידידיו הקרובים של קבק בשנותיו האחרונות, נותן כרקטריסטיקה כללית. אף הוא מציין ‘עם כל התלהבותו של קבק, גילוי לבו ואהבתו את הבריות הוא שמר על פנימיותו שמירה מעולה. בעל שיחה נאה זה היה רחוק מווידויים, מגאוה ואהבה עצמית. הוא קיים באורח נהדר את דברי נעים־זמירות־ישראל: כל כבודה בת מלך פנימה. את סוד ה“לפני ולפנים” וחדרי־חדרים הוא ידע היטב’. א. ר. מלאכי נותן חומר ביבליוגרפי. גבריאל פרייל מקדיש שיר לזכרו. ניתן בחוברת גם צילום התעודה של ‘דוקטור לספרות־ישראל’, שעליה הוחלט יום אחד לפני מותו וגם קטע גדול מעזבונו. מדובר בחוברת גם על המיפנה הדתי ומובאים קצת דברים משלי מ’מאזנים' שלא נתפרשו כהלכה, ולא הכל מדויק בנקודה זו. ואולם בסך־הכל זו היא חוברת טובה ונלבבת, מתנת אהבה והוקרה, ידיעה והבנה. מעתה מי שיבוא לדרוש בכתבי קבק יצטרך לפנות אליה. כבוד לעושיה ותשואות־חן למשתתפיה!

[כסלו־טבת תש"ו]



המלצות קוראים
תגיות