רקע
ר' בנימין
דב קמחי: איגרת לבעל הרשימות
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

ובכן עשית מה שעשו אחרים לפניך. עזבת את הרומן הגדול, נטשת את הסיפור ואת הציור ונפנית מעט לרשימותיך, לפיליטוניך, למסותיך הקטנות, ואת הצאן האובדות האלה אספת לעדר אחד, לכרך אחד. על שער הספר רשום: “ד. קמחי, מסות קטנות”. לאמור: “לא מאמרים כבדי־סבר”, לא בירור וליבון יסודי, לא העמדת־פנים כפובליציסט הבא להורות דרך בשאלות־חיים או כחוקר הבא לצלול עמוק־עמוק בנבכי־המחשבה: לא, לא ולא. המסות הקטנות הללו, צאן אובדות אלו, אינן אלא “רשימות קצרות, שנכתבו כל אחת לשעתה, לרגעה, ולא ביקשו אלא להעיר ולהאיר במשהו ולזרות מעט מהלך־נפש על החזיונות”. לבסוף, באותה הקדמה קצרה, עוד הכרה אחת, הכרת־הכרות, באשר היא הכרת האמת: “מעין ספר זכרונות הוא – אם לא לאחרים, הנה לפחות לו, למחבר, לעצמו”.

ואני בקבלי את זה ספר המסות־הזכרונות, זה שהתחלתו סמואל ואוסישקין, וייצמן וז’בוטינסקי וסופו תל־חי ודוד פרנקפורטר ובוגרים והילדה־התלמידה שרה ר., זה הספר, בעל ש"י עמודים יפים בצורה ומשופרים בתוכן – ואני בקבלי אותו הציפני גל־זכרונות גם מאלה אשר אינם כתובים בספר זה. בזכרוני עלה הבחור בעל “השחר”, הירחון הקטן בעיירה בגליציה; בזכרוני עלה הסימינאריסט הצעיר בירושלים המביא לי את הרומן הראשון כתוב בכתב יפה ונקי בתכלית, באותו הכתב הנאה אשר לגודל־הפלא לא נשתנה במאומה עד היום הזה; והרומן, לגודל־הפלא, רומן הוא, דברים שבינו לבינה, כלומר: בין נשמתו הוא לבין נשמתה היא, בין שני חלקי הוויה שנפרדו ושנפלגו ושנתחלקו וכל חלק וחלק ממשמש בעצמו, תוהה בעצמו וממשמש ותוהה גם בחברו. היתה פה איזו רכות, איזו משיות, איזה ענין של קטיפה. ודאי שלא היה פה מאומה מכליו של מיכאל־אנג’לו, או מן הכלים של אריות ודובים ונמרים אחרים בממלכת החי אשר בספרות. היה פה יותר מסיטרא־דנוקבא, מרחש־לחש של עלמה־תמה מלפני מלחמת העולם והמהפכות ותנועות־נוער וכל הצרות הצרורות שבאו מאז כתומן על המין האנושי. היה פה משהו משלך, משל הבחור־הסמינאריסט, משל זה שגדל במערב גליציה, שספג לתוכו משהו מצלילי הספרות הפולנית, מתוגתה, מן המוסיקה אשר לה, ספר ומזג עם ראשוני שירי ביאליק ושאול טשרניחובסקי ויעקב כהן. הוא אשר עשה את הרומן ואת הרומנים האחרים, גם את הרומן כבד־הסבר: “על שבעה ימים” אשר כמה מעמודיו הם מן העידית בכרם ספרותנו.

והנה גם גל־זכרונות אחר. הימים ימי מלחמת־הלשון בארץ. המלחמה היא בחלקה הגדול על שערי “החרות” היומית, באשר העיקר הוא לבצר את עמדותינו בדעת־הקהל, לענות ליריבים, לקונסולים, לתקיפים, לשכירים. במקרה אני עומד בראש החלק הזה ודבר לי עם ראשי־הסופרים: עם לודויפול, עם לוריא ועם אחרים שהלכו לעולמם. דבר לי עם משה סמילנסקי, הסופר הפורה, הנענה תמיד ומיד לכל דרישה ואינו מקמץ במאמר ואינו מונע אגרת. אך דבר לי גם עם הצעירים, עם זה וולמן המופלא, אשר אגב חיוך וצחוק הוא בולע גם דף גמרא ודוקא בסוגיא חמורה, עם זה הבחור סוקיניק, מעין קונספירטור, מי שעתיד להיות מפענח קדמוניות ומפקח תלי־חרבות, עם זה הבחור ריבלין, מי שעתיד לפענח דברי מוחמד ולפקח את חזיונותיו וגם, לגודל־הפלא, ראש מרכז־המורים. אך השעה הנעימה ביותר היא זו בבוא כתב־ידך אתה. הנייר היה אחר, הכתב היה אחר, ובעיקר התוכן. לכאורה מלחמה ושוב לא־מלחמה. שוב צלילים של ליריקה, של הבנה, של אהבה כבושה, של פלג־יציר שחוזר אחרי אבדתו, אחרי הפלג האחר. לא הגדתי לך מעולם את הדברים האלה, אבל, כנראה, הגיעה השעה להגידם. תודה מאוחרת על רשימות, שנכתבו לפני עשרות שנים לשעתן ולרגען.

אתה העצלן, הרשלן, ההולך־בטל, המטייל תמיד, הנמצא בכל הנשפים ובכל הקונצרטים ובכל ההצגות, אתה היושב תמיד על דוכן־ההוראה – כמה רומנים כתבת מאז, כמה קבצי ספורים וציורים, כמה כרכים ותרגומים רבי־התוכן וכבדי־המשקל, מספרי גדולי־היוצרים, כמה מחברות קטנות, מוצאות בתכלית היופי והליטוף, כזו של “ספר הכליונות”, כמה קבצי זכרון, החל מזה לזכרו של וולמן המופלא, שנשתטח ומת באמצע מלחמת־העולם, באמצע הסוגיא החמורה, ואשר לו קבעת גם זכר ברומן כבד־הסבר “על שבעה ימים”, ועד הנפש אשר עשית זה עתה ללוריא הרציני, הקפדן, הליטאי ההגון? והנה טרחת עתה גם את הטירחה הגדולה הזאת. חסת על צאן אובדות אלה. חשבת: “אלה הצאן מה חטאו?” אספת, קיבצת אם לא את המאות הרי, לפחות, את העשרות, ולא עוד אלא שגם הללו לא ניתנו פה כבמתן ראשון אלא רובן לפחות חזרו פה ו“נתנסחו כאן מחדש, נתנפו ונקבעו למדורותיהן”. הנה הן המדורות: על אנשים, על ספרות, בשטף של פולמוס, על ספרים, על הנארג, קוים קצרים.

ועתה אתה אומר עם אגרתך הקטנה: “ענני נא ושמחני נא בשתים־שלש שורות, כי הטעם בפי מר… נחמני נא!”. מה אגיד לך, ידידי־רעי־יריבי? במה אנחמך? יותר מדאי קרוב אני לדפים אלו, לענינים אלו, הנה הזכרתי שעות עונג מלפני עשרות שנים שמינית לי. הייתי יכול להזכיר דבר מן עשרת השנים האחרונות אשר גם עליו לא דיברתי באזנים. מעשה שכתבת עלי עבדך מספר שורות ב“הארץ” שעשו רושם. הרגשתי זאת מיד בבואי אז לועד הלאומי… (מה שלא מנעם, כמובן, להפוך אחר־כך את עורם). אותן השורות, אותו הדף אינם במסות הקטנות, אף־על־פי שכמדומה היו צריכים להיות. והאם רשאי אני לדבר בך ובמסותיך? אפונה.

ושוב, אתה בעצמך הגעת אל הכרת האמת: ספר־זכרונות הוא, לפחות למחבר בעצמו, זוהי האמת הטהורה כנוגה־הכוכבים כטוהר־השמים ממעל. אין אנו, הפיליטוניסטים בישראל, כותבים לאחרים כי אם לעצמנו. אם פנינים יהיו דברינו, טהורים ויקרים, לנו הם ואין לאחרים חלק בהם. אתה אספת ש"י עמודים יפים בצורה ומשופרים בתוכן. ולמה תשאל לדברי־שמחה, ידידי־רעי־יריבי, ולא תבקש דברי־נחמה?

[תמוז־אב תרצ"ח]


הצעיר בן החמשים

הם ערכו לו באחת השבתות האלה בירושלים מסיבת־יובל. והנה נמלא לשעה הקבועה האולם הגדול עד אפס־מקום. אלה אשר בפנים עמדו על הספסלים, הצטופפו, ועוד צבאו מאות מבחוץ על הדלתות באין אפשרות להבקיע להם כניסה פנימה. ואם היה בחזיון זה מהרמת המסך מעל היחס שבין קהל הקוראים והתלמידות אל סופר ומורה חביב, הנה נתגלה היחס הזה בכל יפיו וחמימותו גם מדברי הנואמים הישישים והצעירים גם יחד. נגע עד הלב לשמוע את הישיש ר' יוסף מיוחס, כשהוא הולך וקורא מתוך הכתב ברוב חיבה ותמימות את רוב מעלותיו ותכונותיו של בעל־היובל. שת עליו נוספות ר' דוד ילין. הרצה חברו ורעו יהודה בורלא, שבא לשם כך ירושלימה. הריע בקול־החצוצרה שלו ד"ר בן־זאב, בעל השמחה, באשר הוא שייסד את “התאחדות בני הישוב”, בעלת־המסיבה, והוא המשקיע מכוחו ומזמנו לפיתוחה ולשכלולה. העיר מה שהעיר גם כותב הטורים האלה. ועוד ישבו מסביב “בני היכלא דכסיפין”, משה כרמון, למשל, ואחרים מן הסופרים והמורים אשר רצו בוודאי לדבר גם את מלתם הם. אך היושב ראש גזר אומר להקים סכר כלפי הנואמים ונתן את רשות־הקריאה לבעל־היובל בעצמו. ובקראו את הסיפור “עפרה” מפרי־עטו בשנים האחרונות – והשתלט הסיפור מפרק לפרק יותר ויותר על קהל־השומעים. ובגבור המתיחות ובבוא הסיום ובהשתלט קורת־הרוח וההנאה הרוחנית על כל פנים – ירד המסך. לא, קרא החזן – אל תגידו בגת! – “והוא רחום יכפר עוון”…

היה בזה משום הבעת יחס מרצון ולתיאבון, לא כמילוי חובה חמורה, לסופר ולמורה חביב, והיה בזה בוודאי גם משום יחס מקומי, יחס אנשי ירושלים אל סופר ירושלמי.

דב קמחי הוא ממצניעי לכת בקרית־ספר שלנו. פחות אולי מכל סופר אחר הוא מבליט את ישותו. תכונתו – הקלות. “עלם עליז” לברנסון היה ראשית תרגומיו, ומעין “עלם עליז” – הדגישו זאת הנואמים – נשאר בכל חמשים שנות־חייו. הוא הרים לכאורה משאות כבדים. הוא נתן לכאורה סיפורים גדולים וקטנים, תרגומים של כרכים גדולים ממיטב היצירות בספרות העולמית, מסות, מאמרים, קבצים, “נפש” לפלוני, ו“נפש” לאלמוני; הוא ערך במשך שנים את “הד החינוך”; ובכל אותן השנים היה גם עומד למעשה על דוכן־ההוראה. אלא שכל הדברים האלה ניתנו לו בקלות יתירה, כביכול על מנת להשתעשע ולשעשע; הוא לא טעם טעם זיעה, הוא לא ידע מה זה כובד־משקל. אפשר שלא היה אדיש. אפשר שהיה בעצמו חרד לגורל הנפשות העושות בסיפוריו. על־כל־פנים עיניו תרות בכל קמטי־פניהן ובכל חגווי־חוויותיהן ובכל חליפות־מאורעותיהן ואזניו קשובות לכל הלמות־ליבותיהן. הוא גם תר ומתבונן לדיבור שלהן, לסביבה שלהן, לאויר אשר מסביב. הוא המשתעשע והמשעשע יודע גם בצער הבוקע ועולה ומפעפע ממעמקים, מעמקי חיי אומה גולה וסורה, נתונה בין הפטיש והסדן, תלויה בין השמים ובין הארץ. ואף לבת־הקול הרוויה כאב ההתפתלות, העולה ממפלשי גוילין של תורה מורשה והולכת בגולה וחוזרת ואינה חוזרת אל מוקם שרשיה הגלויים והכמוסים, אף לזו בת־הקול אזנו מקשיבה ומאזינה. צער עלמה הנכספת ואינה יודעת מה, וצער אומה עתיקה־חדשה – שניהם שקולים לו, ולשניהם הד בנפשו וביטוי לירי רוטט בעטו. אך כל זה עטוי גם בת־צחוק קלה, ולכל זה יש גם מאור־פנים וענוות־רעננות. ועל כל זה מתוח חוט של קלות. במקלו זה, בקלותו זו עבר עד עכשיו את ירדן הספרות. אחרים וגם הוא דיברו על הרומאן, ואולם הוא גם ישב וכתב את הרומאן. לא כל־כך לשם מילוי חובה חמורה, לא באמירת “לשם ייחוד”, אלא לשם השתעשעות. אם יש נושא, אם מסתמן לך חומר סיפורי – אין טוב לך מאשר להשכים קום בשעות הבוקר ולהריק את החומר על הכתב באותיות עגולות, נוצצות, מבריקות ובשורות ישרות, שכולן מתאימות “ושכולה אין בהן”, ומוטב שתעשה זאת במינימום של ימים ושעות. לשעשע את נפשך ונפש רעיך. וכך באו הסיפורים בראשית הדברים, לפני חצי יובל שנים. וכך כתב לו, למשל ברקוביץ בימי ערכו את “מקלט”: אחרים מדברים ואתה חונן ונותן. וכך באו לעולם כל אותם הדפים מלאי הספרים. וכך נוצר, כנראה, היחס בין הקורא והקוראה ובין קמחי. לא הרבו לכתוב עליו, לא הרבו לנתחו, לדרוש עליו. אך הקורא, ואולי בייחוד הקוראה, קראו ונהנו. אפשר שסיפוריו ליוו אותם בדרכם בחיים, לתוך חלומותיהם ולתוך מעשיהם. אפשר שסיפוריו יצקו נעימות לתוך שעותיהם, קירבו אותם אל צד ההתגברות שבחיים, קירבו אותם אל אהבת היופי ואל אהבת השירה והקצב והקישוט – והקלות. ואפשר שהם הכירו טובה לסופר־הידיד, האדם החביב והטוב, שאינו תובע ואינו מרעים ואינו פוכר את כפיו, אבל משעשע בדברי־דמיון ובתיאורי־אמת. ובבוא יום חגו ויובלו באו הם ו“באי־כוחם” לקחת חבל בשמחתו. הסופר בעל־היובל והקהל החוגג ־ חד הוא.

אך יתכן, כי היה באותה מסיבה גם מיחס יהודי־ירושלים אל סופר ירושלמי. כי אכן שונה הוא בזה מחבריו. יש לנו מספרים חשובים מילידי־ירושלים ויש או היו מספרים, שעלו ירושלימה וישבו בה וניסו גם לכתוב מחיי־ירושלים. אך הללו לא נתאקלמו בה, הם נשארו בה כזרים, הם לא גדלו בה ואתה. הם צמחו וגדלו במרחקים. לא כן קמחי. בשחרית־ימיו עלה ישר מן הגולה הפולנית ירושלימה, עוד לפני המלא לו העשרת השניה בשנות־חייו. התלכדותו עם ירושלים, עם הנוף ועם האוכלוסיה גם יחד, לא היתה מיכנית־חיצונית־רצינית, אלא אורגנית־פנימית־רגשית. בשחרות ימי עלומיו התנער ועלה ארצה. לפני ל“ב שנה. עלה והעלה אתו בטנא ממיטב החוויות אשר למערב־גליציה, לאותן הקהילות הקדושות קראקא, רישא, טרנא – הה, מה יהמה הלב לגורלכן כיום, קהילות קדושות, יקרות, מפוארות! – אין מן הצורך להדגיש כי הוא ידע פרק באותיות הזעירות שלנו, כי הוא היה באנשי בית־המדרש של שם ועבר, כי כבר אז דבקה נפשו בספרותנו ובשירתנו החדשה לאהבה אותה בכל חושיו לשמחה ולצער, לדעת אותה במיטב־הידיעה בפנים ובעל־פה; ואולם הוא כנראה העלה אתו, אולי בלא יודעים, גם מן הקצב והסלסול וההתפנקות והרכרוכיות, והמיית הנפש והליריקה אשר לנפש הפולנית ולשירתה ולשפתה. אחדים מאנשי־שלומנו ינקו מן הרוסית או מן הגרמנית, והוא כנראה ינק מן הפולנית, וזה גם מה שמטביע מן החן המיוחד על לשונו הוא. אותה המלה העברית, שאנו מכירים אותה אצל אחרים מצד החלמישי שבה או מצד מרירותה והסתערותה, הנה אצלו היא מקבלת גוון חדש, רכרוכי־נשיי, גמיש, רוטט, צלילי, טבול ברצי־דמע ובטללי־צבעי־הקשת. לאמור: לרכות, למשיות, לאיזה ענין של קטיפה שבחומר הנפשות ניתנה גם שפה הולמת, מתאימה. ושפה זו עוד משמרת עצמה אפילו בשטח המסה והרשימה. לפחות היה זה הנוהג בשנים הקודמות. כי בשנים האחרונות נעשים גם החומר וגם הצורה גבריים ומוקשים ומוצקים יותר. בת־הדמע מפנה מקומה לבת־הצחוק. ו”עפרה" תוכיח.

וכך העלה, אמנם, מן המיטב והעידית אשר אדמת־מולדתו יכלה לתת לו. אלא עם עליתו בשחרות־ימיו זכה להאחז בירושלים ובארץ כבמולדת־שניה לא רק מצד התכנית והמגמה הנכספת אלא גם מצד החוויה. הוא פתח בעלומי־ימיו את כל שערי־נפשו לרווחה לרשמים החדשים אשר הסתערו עליו מן הנוף החדש ומן האוכלוסיה החדשה. בכלים הנפשיים, שהביא אתו מן המכורה הישנה, קלט וספג, מזג ועיכל את מאורי המכורה החדשה. ובבואו לספר על חיי־ירושלים לא הורגשה מחיצה. לא סיפר על אנשי־ירושלים כעל עולם זר ולא סיפר על ירושלים בשביל אחרים הרחוקים ממנה, אלא כאילו סיפר לאנשי־ירושלים מחייהם הם. הוא סיפר בחשק רב מחיי הצעירים והצעירות שבירושלים אשר אתם התהלך ואת חייהם חי, ואתם היה לבשר אחד. אך גם בספרו על חיי האבות והדודים והסבים והסבתות, ואפילו בספרו על הזקנים והזקנות שבישוב הישן, הקנאי, בעל האחוזות בהר הזיתים, גם אז לא הורגשה מחיצה, זרות, לא היה נכר. כי הוא עיכל כל זה, כי כל אלה הדמויות וכל אלה המראות – בצירוף הללו של העולם המושלימי והנוצרי שמסביב – היו לחלק מן האוצר הנפשי שלו, מן “הניגון” אשר לו. וכך היה קמחי למספר ירושלמי שהגולה והמולדת מעורות וממוזגות בו ללא הפרדה, בבוּאה לרוב הישוב העברי בירושלים.

דב קמחי הוא לא רק סופר־יוצר, רק מספר. הוא ניסה ועשה בהצלחה גם בשטחים אחרים. וגם בתור מספר איננו מ“עור אחד”. “ספר הכליונות” שונה הוא מן “על שבעה ימים”. הציורים שונים הם מן הסיפורים. כתביו האחרונים שונים הם מן הראשונים. “עפרה” אינה דומה לבתו של רב אבא. שונות הדמויות ושונים גם הטון והמוסיקה. אך ברוב סיפוריו אחד הוא הקצב. זהו קצב השטף, זהו החשק לספר בלי הטעמת חלק אחד על משנהו. דומה הוא בקצב הזה לפרל בוק. אף היא מיזגה שני עולמות. שניהם, כשהם מספרים, דומה הדבר כאילו אתה עומד בשדה־קמה רחב־ידים מלוא כל האופק. השבלים מלאות ומתכופפות מעט תחת משב־הרוח, יתרועעו אף יהמו, אך הכל כמו בקצב אחד, ללא הטעמת שבולת אחת וללא השפלת שבולת שניה. והמראה צודה את המבט, והאיוושה חודרת אל חלל האוזן, והלב מתכווץ מתוך צער מתוק, ואתה שבוי בקסם־הסיפור.

[כ' טבת ת"ש]


המלצות קוראים
תגיות