רקע
ר' בנימין
משה בן־אליעזר: חובב ומחבב
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

הסופר משה בן־אליעזר, מלאו לו בימים אלה חמישים שנה. עודנו, אפוא, במיטב שנותיו, אבל כבר “הזקין” בעבודת העט. כי הנה זה שלושים שנה הוא כותב בלי הפוגות וגם קנה לו מקום־כבוד בספרותנו, אשר העשיר אותה בשפעת סיפורים וציורים, סיפורי־ילדים, מאמרים, פיליטונים ותרגומים מלשונות אירופה. וגם אמנם זכרו ופקדו אותו חבריו הסופרים ויערכו לו חג “יובל” כראוי וכנכון.

את ערך פרי־עטו כבר העריכו אחרים; ואנחנו זכור נזכור לו לטובה את דרכו בספרות: מאז החל למשוך בשבט־סופר ועד היום הזה לא שם חלקו בתוך הסופרים השוללים, המשתערים, ההורסים, אשר קסת־הסופר במתניהם כלי־מפץ הוא להם, כי אם בתוך המחייבים, החובבים ומחבבים על הקהל “מוסדות ראשונים”. בקובץ סיפוריו “עולם עובר” ו“מפי זקנים” הוא מתאר בחיבה את המידות הטובות, שהיו מורשה קהילות־יעקב בדורות שלפנינו וההולכות ועוברות בדור החדש כצללים עוברים. אחת אחר אחת יעביר לפני הקורא תמונות נהדרות מן העולם העובר, הנוצצות לעינינו ככוכבי־אור רחוקים: יראת־כבוד מפני התורה ולומדיה, הממלאה לב האשה העבריה (“מחצה על מחצה”); הרב הישן, אשר ישב “בתוך עמו” ויהי רצוי לכל הלומדים שהיו מתפלאים על חריפותו ובקיאותו, הסוחרים – על הבנתו בדיני ממונות, וההמון היו מתענגים על דרשותיו (“שתי נסיעות”); הפילוסוף־החוקר מן הדור הישן, המוסר נפשו על החקירה וכל מעייניו בה, עם היותו גדול בתורה, עד שהיה יכול לשבת על כסא־הרבנות בעיר גדולה; ולעומתו הדוקטור לפילוסופיה של הדור החדש, אשר אחרי קבלו את ה“סמיכה”, אין לו עוד חפץ בפילוסופיה, כי אם בכל תענוגות החיים (“שני הפילוסופים”); איש יהודי בונה על חשבונו בית־מדרש, מכלכל כל מחסוריו ומחזיק מהונו עדת־לומדים, שהביא ממרחק, בבית־מדרשו (“מחאה אחרונה”); יהודי בן־תורה וירא־שמים משליך נפשו מנגד ועובר בארצות כמגיד־נודד יותר מעשרים שנה למען יוכל להשיא את כל בנותיו, ובכל צדקתו ויראתו הוא מלמד זכות על בני הדור החדש לפני איש שיחו, המתאונן עליהם כי אין אלהים בלבבם: “הנח להם, הנח… בלחישה אגיד לך, כי הם יהודים טובים ממנו… ומי יודע, אם הגאולה לא תבוא על ידיהם…” (“רק עוד שנה אחת”); דרך מתן הצדקה בדור הקודם, שהיה דבר שבלב ולא ענין לראווה ולגאווה (“בעל צדקה”); אהבת תורה ומצוות של היהודים הפשוטים (“חזקה”) ועוד.

גם בסיפוריו לילדים אשר רובם ציורים מחיי ה“חדר”, הוא מתאר את המידות הטובות של ילדי־ישראל לפנים: אהבת־הספר, תום ויושר, לב טהור, שאיפות עדינות.

בן־אליעזר עובד את עבודת־הספרות באהבה, במסירות, בכל לב ובכל נפש, כאחד הסופרים מהדור הקודם, אשר עבודת־העט היתה להם עבודת־קודש ולבם הגיד להם כי לכך נוצרו. ולו אחז דרכו עד זקנה ושיבה, כי עתה הוסיף לספרותנו עוד ספרים וסיפורים יפים כהם וכהם ויעש לו שם כאחד הסופרים הגדולים בישראל – ויהי נעזב ונשכח כל הימים, הוא וספריו עמו, מלבד יום אחד, הוא יום היובל.

אך הנה הסופר שבר עליו חוקו, הבליג על תאוות־לבו וישלח ידו, בעוד עת, במלאכה –במלאכת העתונות, אשר גם היא, ככל יתר המלאכות, מקברת את הסופר. אבל גם את מלאכתו זאת הוא עושה במסירות ובכישרון. בן־אליעזר הוא עתה אחד מ“עמודי התווך” במערכת “הארץ”, ומפינתו זאת עיניו משוטטות בכל תפוצות־ישראל למשוך ולקחת כל דבר־חפץ בחיי המעשה והרוח ולשומו לפני הקהל, פעם בצורת שיחות ספרותיות, פעם ברשימות למעלה או למטה מן הקו. לשונו ישרה, שקולה ומדודה, איננו בוחר לשון־ערומים, לא צעצועי־מליצות ולהטי־סגנון, כי אם דברים פשוטים ונכוחים; לא תפוחי־זהב, לא משכיות־כסף, אבל “דבר דבור על אפניו”. וגם בכתבו על מעשים או על הופעות אשר לא לרצון המה, לא יבוא ברעם וברעש ובשוט לשון זועמת. כי דבריו תמיד בנחת נשמעים ומישרים ישפוט – אם לשבט אם לחסד.

ברכתנו לו, יוסיף להעשיר את ספרותנו מפי עטו הפורה עוד עשרות שנים ויזכה להגיע לימים, שגם סופר בישראל יוכל להיות “רק סופר” ולא ירעב ללחם ולא ידע דאגה ומחסור.

[אב תרצ"ב]


המלצות קוראים
תגיות