אנו עומדים פה, לא כמו שנאמר בטעות במודעת־האבל, כדי לחלוק את הכבוד האחרון למנוח היקר, כי אם לחלוק לו את הכבוד הראשון. וזה משני טעמים. הראשון: באשר צנוע היה המנוח בחייו, נחבא אל כליו, חבוי בפינת החלום והמחשבה, לא הגביה את קולו, לא צעד בראש־הומיות, הצניע את עצמו וממילא נטל מבני דורו את האפשרות לחלוק לו כבוד, להביע לו רגשי־הוקרה כאשר לו יאתה. והשני: באשר הננו בטוחים, כי ברדתו קבר לא יסוף זכרו, כי חלומותיו אשר חלם ופעולותיו אשר פעל עוד יעלו לעתיד על זכרוננו אנו, ולא פעם נהגה בו ונחלוק לו רגשי כבוד והוקרה.

שני מקראות הם התהלים פ"ז ד' ו־ה':

“אזכיר רהב ובבל ליודעי, הנה פלשת וצור עם כוש, זה ילד שם”. “ולציון יאמר: איש ואיש ילד בה – והוא יכוננה עליון”.

לאמור: רהב ובבל, פלשת וצור יחד עם כוש, כל העמים האלה השוקטים על שמריהם; אשר לא נדדו הלכו בגולה, אשר לא נתפזרו על שבעה ימים – אצלם יש בעיקר רק טיפוס אחד, טיפוס האדם המושרש במכורתו ומולדתו, באדמת־ארצו, טיפוס של “זה ילד שם”. לא כן בציון. גורל אחר, שונה מכל יעדה לה ההשגחה העליונה. ציון חרבה פעמיים, עמה נדד בגויים, פזוריו הגיעו עד קצוי־ארץ, ובבוא לציון ימי־התחיה, הימים אשר “הוא יכוננה עליון”, אז יאמר עליה “איש ואיש ילד בה”, אז מתבלטים בה שני טיפוסים שונים, מתבלט בה הטיפוס העולה, זה שהוא במערב ולבו במזרח, זה שנולד בגולה ונכסף ומתגעגע לעלות ארצה, זה שבאחד בימים, בהמלא כוס־היגונים, כוס־הגעגועים הוא עומד ניצב בחוצות־ירושלים, בציון. אבל על־יד הטיפוס הזה מתבלט בה גם הטיפוס השני – והוא הטראגי ביותר, – זה שנולד בציון, בתוך החומות העתיקות, זה שינק מקדושתה, זה שספג לתוכו מילדותו את רטט־אגדותיה ואת שגב־חלומותיה. ואולם דוקא מרוב־כיסופים וגעגועים לראות בבנינה, בתחיתה ובתקומתה, הוא יוצא את ציון, הוא נודד למרחקים, הוא מכתת את רגליו לקצוי־ארץ, הוא מבלה את חייו רחוק מאמא־ציון, רחוק מאם זקנה ואהובה, אשת החיל והתושיה, ויש אשר שם בנכר ידביקו גם המות האכזרי. המות הבא מתוך פרפורי מחלה ממארת. והוא גם הוא בבחינת “ולציון יאמר איש ואיש ילד בה”, כי מטרת הנדודים האלה היתה השאיפה הנשגבה: “והוא יכוננה עליון”.

וזהו המצב הטראגי של השעה הזאת.

ושוב מקרא הוא במשלי: “בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת”, והנה ה' יעד לך אשה אשר כזאת. רעיה אשר הבינה לרוחך, אשר אימצה אותך בדרכך אשר הלכת עליה. בהמיית לב זוכר אני את ביקורכם בביתי. לא ניחש בי לבי, כי ביקורכם זה הראשון יהיה גם האחרון. לא פיללתי, כי לא ירבו הימים ואני אעמוד פה, בשער בת רבים, כדי להגיד בשעת פרידה אחרונה את מקצת שבחיך, ד"ר אריאל בן־ציון.

בעל־אגדה היית בחייך, אתה נתת לנו את “אגדת השבת”, את האגדה המופלאה על שר שלום שרעבי, שנעלם פעם באחת השבתות, עלה למרום, הסתכל באשר הסתכל, ראה את חבלי־המשיח ושב אל החיים וסגר את שפתיו ולא סיפר לאיש דבר מכל אשר ראה, ורק אחרי מותו נודע סודו לרבים. כמה סמלית היא אגדה זו לחייך ולמותך, מה נפלא היה דרכך בחיים. לא אזכיר את כל צעדיך, אזכיר רק את מפעלך האחרון. את ספרך על ה“זוהר” הקדוש, את ספרך זה אשר עשית לך בו שם־עולם. זכות היא לי, שבהיותי עורך “מאזנים” פירסמתי אחד ממאמריך היפים במקצוע זה. מ“בית אל” באת, מעדת “המכוונים”. וגם אתה “מכוון” היית כל ימי חייך, “מכוון” חולם, מכוון־משורר, מכוון־פועל. ואתה פעלת לא בלהט ריטוריקה, אשר היתה לך לזרא, לא בצעקנות, אומר גלוי: לא ב“נגלה” שבך, כי אם ב“נסתר” שבך, בנימת־המסתורין, בנימה הדתית שבך.

ואתה פעלת גדולות. אני עומד פה בשם אנשי־העט, בשם חבריך בממלכת־הרוח. רחוק משבלונה היה דרכך בחיים ודרכך בקרית־ספר, ואף בשעת הפרידה הזאת לא נשתעבד לשבלונה, לשיגרא דלישנא. בחיוך אשר על שפתיך עשית את החיל הרב. באת, חייכת וניצחת, ובחיוך ובעדינות נעבור גם על סך פעולותיך, לא נתיז את ה“זיין”. המבין יבין אשר עשית – וזה די.

איש־המסתורין היית בחייך, תמיד ותדיר עמדת מאחורי הפרגוד של הנעלם, תמיד העמקת חקור בעולם זה שהוא בין החיים והמות, ואתה עתה נכנסת לעולם ההוא, הנפלא מבינתנו והנשגב מהכרתנו. הגיעו רגעי הפרידה. את עפרך נשיב למקום אשר ממנו לוקח, ורוחך ונשמתך, חלק אלוה ממעל, כל אותן תכונות־הנפש ומתות־הרוח אשר עיצבו את הויתך ואת צביונך, – בכל אלה לא תשלוט הרימה, כל אלו יהיו צרורים בצרור־החיים של האומה של ציון, של אלוהי־ישראל.

ד"ר אריאל בן־ציון, ציר אמונים של תחיית עמך בדרכים רחוקות, למזרח הקרוב ולמזרח הרחוק, מבשר בשורת־התחייה במדינות זרות ואיים רחוקים. דרכך עתה לשלום ולמנוחת־עולמים תחת כנפי־השכינה.

[כח חשון תרצ"ג]