‘אין זכרון לראשונים… אל תתפלא, איפוא, בראותך בין אזרחי־העתיד שבעמנו אנשים המועלים בשליחותם. בחייהם גרים הם בארץ־לא־להם; וחושם אומר להם, כי לאחר מותם, כשיגיעו לארצם וידפקו על שעריה, לא יהיה להם פותח; – ובמה יחזק לבבם לעמוד לפני הציבור כפוי־הטובה ולשרתו ימים רבים? – על כרחם שהם מתייאשים ופורשים לדרכים אבלות: יש מהם ממעיטי דמות־אומתם, היוצאים לנטור כרמי־זרים בתקותם למצוא שם את שערי העולם־הבא; והערערים שבחבורה כובשים את יצירתם ונמקים עמה בחרפת השתיקה’. תוגת־עולמים מבצבצת פה בתוך השיטין וביניהם. אתה תוהה לאיזה סוג מהסוגים האלה מתייחס כותבם. ברור דבר אחד: לא לאלה שיצאו לנטור כרמי־זרים. שם כותבם היה ש. ב. מקסימון והדברים האלה לקוחים מעמוד ט"ו שב’גוילים', זה ספר־מעט אשר השאיר אחריו (הוא נולד בי“ט בכסלו תרמ”ב בעיר סקוירה בפלך קיוב, שהה זמן־מה בשוויץ, נתגלגל לונדונה והלך, תרע“ג, לאמריקה. בשנת תרפ”ח הוציא את הקובץ ‘גוילים’. תרפ“ט ביקר בארץ. אשתקד, בכ”ו סיון, מת בסינסינטי. לא היו ימים מרובים והעלו את ארונו לקבורה בארץ־ישראל).

פעמיים ראיתיו.

ראיתיו בראשונה בלונדון. ‘דוברי עברית’ המעטים ערכו בצנעא נשף־חנוכה ובבואי שמה מצאתיו קורא כמעט בפשטות, אבל גם בנעימות מכתבי שלום־עליכם. היה בקריאה זו מטוב־לב, מקורת־רוח, אבל גם נימה חדגונית. נהניתי מאד מן הקריאה הזאת, אך דבר מקרי זה גרם, שהרושם הראשון שלי העמידו במדור המבדחים. אף כובד־ראש בשיחתו והקצב בתהלוכותיו לא שינו את הרושם הזה… נדמה היה כי הרצינות היא רק מעין מסווה, מעין התחפשות, כי בחגווי־שפתיו ילון הליצן. פגשתיו אחר־כך בחדר־העבודה של ברנר, לאמור: באותו חדר, שבו עמד ברנר לפני תיבת האותיות ועסק בסידורן וששימש לשעות גם ‘חדר־מערכת’ בשביל ‘המעורר’. בין המעטים־הספורים, שסרו לעתים אל החדר הזה, היה הוא חטיבה מיוחדת. אדם גרמי לבוש בגדי־עובד, מדבר בפשטות. טוב־לבו נשקף מבין ריסי־עיניו. סיפרו שהוא חי בצמצום גדול, מכבס בעצמו את לבניו ונותן את רובי־עתותיו להשתלמות עצמית, ללימודים ולקריאה. היה הרושם, שאדם זה, אינו חריף ביותר, אלא ששקידתו מסייעת לו. ושוב היה הרושם, ששאלות־מוסר מעסיקות אותו, בחינת ‘וחשב עם קונהו’.

לפני חמש שנים, בתמוז תרפ"ט, נפגשנו בשנית. בתנאים אחרים ובמסיבות אחרות. לא במזרחה־של־לונדון, בימות הגשם המתמיד והערפל המקהה, ברפש ובלכלוך, כי אם ביפה שבערים, בחיפה, על גב־הכרמל, צופה פני ים כחול. לא חדר צר ואפל, בית ועד ל’דוברי־עברית‘, או חדר־עבודה בבית־דפוס נארודיצקי, כי אם מלון מרווח ‘הדר הכרמל’; ואף הדיבור חרג משכבר ממסגרות המעטים, מן ה’מרכאות’ הכובלות ונעשה לדבר־שבטבע. נשתו אי־שם גם האנשים. אני שוב נכנסתי לאותה חורבה, שבה בת־קול מנהמת כיונה והשומעים עונים אָמן. והוא? כן, מה הוא? הקם גשר, הנשאר קשר בינינו?

הוא נשאר אדם גרמי כשהיה, אך הפשטות פינתה מקומה לעידון רוחני צנוע. פגה הגשמיות המופלגה שהיתה שרויה עליו באותם ימי־לונדון. שוּנה גם הלבוש. הוא לבש שחורים. מראה תלמיד־חכם מערבי. נמחק כליל הרושם הראשון מקריאת הסיפור על טוביה החולב ובתו. אדם מרוכז במחשבותיו ובחשבונותיו, חשבונות העולם הפנימי־הנפשי. ‘וחשב עם קונהו’. ובאחד־הימים הוא פורש לחדרו וחוזר אל האולם ומושיט לי תשורה את גויליו. על השער כתב בתוך השאר: ‘זכר לימים עברו ורמז לימים יבואו’.

לימים יבואו? הנה החלום והנה פשרו. עברו שנים מעטות ואדם־גיבור זה כרע נפל. בדמי־ימיו. במקרה משונה. הורעל במחלת־שיניים. רק את ארונו העלו לארץ.

הנה הגשר והקשר. הנה הרמז לימים יבואו.

הוא נולד בסקווירה, בעיר־מולדתו של אחד־העם, כמדומה גלה למקום־מדע בשוויץ, גלה אחר־כך לעולם האנגלו־סאכסי ונשתרש בו במידה מרובה, הוא קיבל השפעות שונות, אבל חזקה ביותר השפעה אחרונה של תרבות אנגלית־אמריקנית. הוא ממיטב הכוחות בסופרינו מחוג זה.

אך זוהי הירושה האחת, המסודרת, היחידה: קומץ ‘גוילים’. קובץ מאמרים. רמ“ז עמודים. נקוד על רמ”ז; ללמדך שהיה אדם בעל שאר־רוח, שלא ביזבז זמנו לבטלה, שקד על התורה ועל החכמה, הגה רבות, תיכן תכניות, טפחות ימיו היו נתונים־נתונים למעולים שבאדם, ובכל־זאת לא נשתייר ממנו אלא רמ"ז עלים. כל־שהוא. היש פתרון בקטע אשר הובא כאן בראש הרשימה? ההיה הוא גם־הוא בין אזרחי־העתיד שבעמנו, שמעלו בשליחותם? בין ‘המתייאשים ופורשים לדרכים אבלות’? בין ‘הערערים שבחבורה הכובשים את יצירתם ונמקים עמה בחרפת־השתיקה’? או היש לחפש את פתרון החידה בפינה אחרת? ההיו מעצורים אחרים?

מ. א. ז’ק מתחיל את מסתו הנאה עליו (‘ספר השנה של ארץ ישראל’ תרצ"ג) בפסוק זה: ‘הקרובים, שעמדו במחיצתו, בדקו את גויליו לאור־חייו ואמרו: תנא ושייר’. והוא מסייג אותה בפסוק זה: ‘הרחוקים, שמכירים את הסופר, מבקשים ללמוד את הסתום מן המפורש ולראות את האיש מתחת ללבוש־הסופר, אלא שהסתום מרובה על המפורש, שהניח את תורתו באמצע והלך לעולמו קודם זמנו’.

את ספר־מעט זה, את ירושתו הרוחנית היחידה הקדיש, כמעט היינו אומרים: כמובן־מאליו, לאחד־העם. אך יש ענין להביא את ההקדשה כצורתה, כי גם הצורה מלתא הוא:

לאחד העם

המורה והידיד

בדחילו ורחימו

המחבר

כאן כל מלה היא רבת־משמעות. כי אחד־העם היה החויה הגדולה בחייו. אולי חסרות פה המלים: בן־העיר. אבל כבר למלה: הידיד יש משקל רב. אולי כדי להפחית מעט מן המשקל הזה באות מלות־ההערצה הלקוחות מעולם־החסידות, מעולם של אי־שלטון־השכל: בדחילו ורחימו. ללמדך כי לא שכח המקדיש ואף לא הסיח את דעתו לרגע מעיקר־העיקרים: המורה. רבים קראו לאחד־העם: המורה, אבל לא רבים היו קרואים להיות תלמידים. ומכל שכן בחינת ‘תלמיד־חבר, שטיפס ועלה ממדרגה למדרגה עד שעמד במחיצת רבו’ (ז’ק). אך בעצם רב האושר להיות תלמיד סתם. כי מי ומי יאות כיום הזה, יום המרדנות הגדולה והנבובה, להיות תלמיד? להוביל, לפחות במובן הרוחני, ‘מאניה לבי מסותא’? להקשיב רב קשב לשיחת־חולין ולשיחת־קודש כאחת? אך בעל־הגוילים היה אחד המעטים שבדור. הוא קיבל עליו עול מלכות מורה. הוא היה אחד מנושאי־הכלים הצנועים ביותר. לא הדגיש את ישותו, אף־על־פי – ניתן לשער – שהרגיש את ישותו. אף הידידות שנחן בה מאת הרב לא המעיטה ממידת היראה והאהבה.

כזה הוא צביונו ברמ“ז העמודים האלה. תלמיד ואמן העומד בכל התחמושת ושומר על הגחלת הקדושה. הוא נושב בה ולעתים הוא גם מרחיב את להבתה הכבושה. כי עתים הוא רואה – מה רב הפלא! – מה שרבּוֹ אינו רואה. ב’רעיא מהימנא', המדבר על משה רבנו עליו השלום הוא מספר, שפעם אחת הוא ורבו ‘עמוד עמדו באוצר־אמנות אחד, לפני פסל משה של מיכאל אנג’ילו. התלמיד בן־בית היה בהיכל־האמנות הלז, והרב – אורח’. הנה כי כן: היו היכלות, שבהם היה התלמיד בן־בית והרב אורח… ושמא תאמר: זה רק באוצר־האמנות, בהיכל הצורה והתמונה והדמות, בעולם המידות והקוים והצבעים והגוונים ובנות־הגוונים ומשחק זהרורי־השמש וקמטי־הצללים? שמא תאמר: אך ורק בש”י עולמות אלו? ולא כן הדבר. דוק ותמצא כי ‘בדעתו של התלמיד נתעוררו… הרהורים אחרים, שהיו לו לבדו’. כי גם בעולם הנשמה מחולק היה לבו של התלמיד מרבו. כי עינו של התלמיד ראתה את נשמתו של משה רבנו בצורה אחרת, בתוכן אחר, במהות אחרת. ואת מחשבתו הוא משרטט ב’רעיא מהימנא‘. יש רק לתמוה מעט, שלא נזכר בעל הגוילים, שבעצם עמדתי על שאלת משה זו עוד בחוברת ג’ של ‘המעורר’ במאמרי ‘עיונים’. באותו מאמר (הוא ישנו גם ב’על הגבולין') שרטטתי בראשיתו את תמצית מאמרו של אחד־העם, כדי מתן מצע לחלוק עליו. וכמה נהנה ברנר משרטוט זה!

היו, כנראה, מעצורים פנימיים בבית־העבודה הרוחנית אשר לו שמיעטו את התוצרת, את הפוריות. אחד מהם: הצורה. הוא היה נאמן לרבו גם בנקודה זו: בהחשבת הצורה. המאור שבספרות הרב, ה’פירורים' – שבעצם אינם פירורים אלא יצירות נהדרות, מחוטבות מן השפריר שבעברית מימות דור ודור – דרשו לעשות כמתכונתם. ומה שנאצל אצל הרב מעצמותו, בחינת צורה הנובעת מעצם־החומר, מעצם־מגד־המחשבה – זה היה ענין של יגיעה ועמל רב אצל התלמיד. היו לו חבלי־סגנון ולבטי־צורה. ואולי גם אלו עיכבו ועצרו. ואין הוא יחידי בכגון דא בקרית־ספר שלנו, שלבטי צורה וסגנון סותמים אצלם את מעין היצירה, שבעצם הוא מעין עשיר ושופע ומקור לא־אכזב.

דרכו בעולם העיון היה הדרך האנאליטי. ‘כל החילוקים והדקדוקים, שנאמרו בזה, אינם אלא ציוּנים בדרך המחשבה, שיקלו את ההתבוננות בענין המדובר’, והוא לא חש, שיש אשר מרוב השתדלות להקל הכביד אף הכביד. ביחוד בולט הדבר במאמרו העיוני הגדול ביותר: ‘שלילה וסתירה’. כאן הוא רואה אפילו הכרח לעצמו (כדוגמת אברהם מאפו בראש ‘אשמת שומרון’ על־ידי לוח־הנפשות העושות בסיפור) לבוא לעזרת הקורא על־ידי הציור:

אך גם בעולם הלשון והצורה היה מושפע גם מאחרים, בייחוד מברדיצ’בסקי. הנה דברים אחרים ולשון אחרת בפיו, אשר כבר הובאו במסתו של ז’ק, והמצלצלים כמו מעולם אחר (שם, עמ' קס"ח):

הכל הולך ומשתלשל מן הטמיר אל הנעלם: מתוהו ובוהו יוצא הערפל הקדמון, ומתגבש והווה שמש לוהטת; השמש עוטה קליפה דוממה, והווה אדמה; הדומם אשר על פני האדמה נהפך לחי, המתנשא על יוצרו הדומם ורודה בו; החי מתעלה לבעל־נשמה, אצולה משכל־העולם, הקמה במקורה ונותנת בו דופי. ובמלוא צבאם – תשוב הנשמה ותיבלע באין סוף, החי ישוב לעפרו, והעפר עתיד לשוב לתוהו ובוהו הראשון.

בייחוד היה אוהב לתת למחשבתו צורה פתגמית, דרך משל: ‘מנצרת יצאה הקריאה: אראה בנקמה; ומיבנה – אראה בנחמה’ (עמ' רכ"ט).

הקובץ בכלל מחולק לשלושה מדורים: מדור לאישים, מדור לשאלות חיים ומדור לעיונים. במדור האישים עושות רושם מיוחד שתי המסות על אברהם רובינסון ועל שלמה רובין. בראשונה מתנה הידיד על אבדן רע־נעורים בדמי ימיו, ובשניה שקדמה בזמן, מדבר המעריץ, החסיד, התלמיד־מרחוק, אוהב המדע והטוהר. וכך מסתיימת אותה מסה:

כד הוינא טליא, הייתי תמה על האגדה של ל“ו צדיקים נסתרים שעליהם העולם עומד, ראשית: במה זכה המספר הזה, ל”ו, יותר ממספרים אחרים – כל“ב, מ”ב ודומיהם – העולים עליו בקדושה? ושנית: מפני מה נסתרים הם? הלא טובים מהם הנגלים, שהם עלולים להיות למופת לאחרים בדרכיהם¹ – את הקושיא הראשונה השארתי, כמובן ב’תיקו': והשניה נתרצה לי משגדלתי ויצאתי אל עולם־המעשה והתבוננתי בתהפוכותיו. נסתרים דוקא: כי עולם כעולמנו, שרוב יסודותיו מתערערים על־ידי אהבת־הבצע ואהבת־הכבוד וההתפארות בשוא, האיך היה יכול להתקיים בלי צדיקים נסתרים: נסתרים שיעסקו במעשים טובים ולא יבקשו תשלומים, ולא יחזיקו טובה לעצמם, ולא יקראו על נפשם: כהנא אנא, גברא רבא אנא – אברך.

אף הוא, בעל ה’גוילים' היה מן הנסתרים האלה. נסתר היה בחייו וקל־וחומר במותו.

(תרצ"ד)