רקע
ר' בנימין
שלום שטרייט: בשערי האהבה
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

הוא נתן לנו בנ"ח שנותיו מה שלא נתן לנו כמוהו שום אחד מבני דורו: חיבה החודרת לשערי־אהבה, התרפקות המגיעה לדבקות, חסידות של ותיקות, בינה של תבונה. הוא נתן לנו מן המתק ומן המאור שבגליציה. הוא ראה גם את הפגמים וחש בכל כובד־הטומאה. לא קלים היו חייו, ולא רכרוכית־סנטימנטלית מתוקה היתה נשמתו. הוא התלבט ונאבק קשה. אך הוא היה מחוסר כל יכולת לשנוא, נעדר כל כושר להגיד: חייב. הוא הוסיף חפור וצרף, עד שגם הפגום נזדכך במידת־מה והטומאה כיבסה שמלותיה וטהרה. הדוגמה השגורה אצלנו היא: ר' לוי יצחק. אכן הוא היה ממשיכיו בדור קשה זה.

על מפעלו בשדה־הספר לא אדבר פה. בשגם קידמני דב קמחי במסתו הנלבבת ב’הארץ' מיום ו' תמוז. אין מן הצורך לחזור בנוסח חדש על דברים, שכבר נאמרו בלב רגש ובידידות־אמת. אגיד רק זאת: האם אין אנו בני־גליציה חשודים ונאשמים על פרסום הדדי? יש בזה קורטוב אמת. אין אנו יכולים לנשום בעולם של אדישות, או אפילו רק של קרירות חיצונית־מלאכותית, כדרך אחינו הנעלים בני־ליטא (ראה בזה תיאוריו הנפלאים של י. ד. ברקוביץ בספרו ‘הראשונים כבני אדם’). אך ראה זה פלא: אנו אהבנו אהבת־נפש את זה האיש שלום שטרייט, והוא גם שפע אהבה אל חיקנו, ובכל זאת לא פינקנוהו ולא פירסמנוהו בחייו. כאן האהבה היתה כל כך שוֹפעת ומובנת מאליה, שלא היה כל צורך וכל מקום בדבר־שפתים.

עקת־לב צובטת את נשמתי בהגותי בו. ראיתיו בזרוח נר חייו, ראיתיו כשדעך. ראיתי את כל המעגל, ראשיתו ואחריתו. הייתי פה לפני שעלה ארצה עם בני העליה השניה. הוא היה לי מעודד ומחזק ומסייע בכמה מומנטים וענינים. נשארתי פה אחרי אשר כרע־נפל. מיטב חברי וידידי יורדים שאולה זה אחרי זה. למי אני ממשיך ואוחז עוד בעט־סופר? למי?

(תמוז תש"ו)


כי נח נפשיה

כ“ח בסיון. – בכ”ה סיון ליווינו לבית־עולמו את אחד החביבים מבין הסופרים העברים, את שלום שטרייט, או כמו שקראנו לו במודעות־האבל ובהספדינו: ר' שלום בר' יעקב שטרייט. פתאום מת האיש בעודנו בנ“ח שנותיו. מספר שבועות לפני־זה נסתבך בצהרי־יום בחצר־ביתו בפתח־תקוה ושיבר את רגלו. ביום כ”ד סיון עמדו לעשות לו ניתוח; אך מספר רגעים לפני כך אחזו שבץ־הלב וימת. מותו־פתאום הדהים את עולם־הסופרים ואת החוגים הקרובים אליו. כי זה האיש שלום היה אהוב ואוהב לכל. אפשר שהיה בנקודה עדינה זו חד־בדרא. כי אהבתו לא היתה שטחית, סנטימנטאלית, עריבה־מתוקה, אלא משהו עמוק, משהו ממהות־הנפש. מדביקות רוח ברוח. משהו מן המסופר על בחיר האבות: ‘ויוותר… לבדו, ויאבק איש עמו, עד עלות השחר… ויאמר: שלחני כי עלה השחר, ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני’. אהבתו היתה פרי האבקות, הוא חתר להגיע לשרשי היצירות ויוצריהם, ורק אז הגיע גם לאהבתם. ביום פטירתו כתב דוד שמעונוביץ ב’דבר': ‘חמימות של ריעות כנה, של אחווה, של דרישת טוב נבעה מכל ישותו, אך היא נבעה לא מהשטח העליון, כי אם ממעמקים, בדיבורו כבכתיבתו מורגש היה תמיד איזה מאמץ הדולה ממעמקים, לעתים רחוקות מזדמן אדם בעל עין טובה ולב טוב כמוהו’. ויעקב רבינוביץ כתב בו ביום באותו עתון: ‘בחיבתו לספר ולסופר היה כמעט יחיד. הנאתו מיצירה ספרותית היתה כמעט גופנית־גשמית. ומתוך עונג זה באו לפרקים התפעלותו ודביקותו היתירה. למעט דמותו של סופר או של ספר לא היה מסוגל’. הוא היה מאנשי העליה השניה, כי בהיותו בן תשע־עשרה, בערך בן־גילו של עגנון, עלה עוד בשנת תרס“ח ארצה. והוא היה מראשוני־העולים מגאליציה. הוא היה קורא, סופר, חקלאי, מורה, מנהל. אך הוא היה בעיקר פלג־גוף, כי הגוף השלם נקרא ‘האחים שטרייט’, שני אחים. ישעיהו הבכור, יבדל לחיים ארוכים, ושלום הצעיר. ישעיהו עלה ארצה עוד בל”ג בעומר תרס“ז, יחד עם עגנון. ושלום בא אחריו בתחילת תרס”ח. מן אז ועד יומו האחרון חיו שני האחים ביחד, בבית אחד, וביתם היה מרכז ישובי קטן. ישעיהו היה בעיקר איש־המעשה, ושלום היה איש־הרוח. אבל הללו היו תחומים חיצוניים, כי ישעיהו אהב ואוהב גם את הספרות ובקי בה, ושלום נשא גם בעול־המעשים. הם בנו להם את ביתם קצת מחוץ למושבה. הם נהגו בענווה ובצניעות ולא הלכו בגדולות. אך בלי משים נמצאו במרכז־הפעולות. ביתם שימש מצד אחד מרכז לסופרים. אי־אפשר היה לסופר לבוא לפתח־תקוה בלי להכנס לבית ‘האחים שטרייט’. ומצד אחר היה זה הבית המרכזי לעולי־גאליציה. פה מצאו עידוד, הדרכה. האחים הללו לבדם העלו עשרות משפחות מקרוביהם ומכיריהם. עוד לפני השואה. בהתמדה, בעקשנות ובלי ליאות. איני מכיר עוד משפחה, שעסקה בעליית קרובים במידה מרובה כזו במשך עשרות בשנים.

מאליו מובן, כי לא היתה שאלה תרבותית־חינוכית־כלכלית בפתח־תקוה, ולעתים גם מחוץ לתחומיה, בלי השתתפות עמוקה של שני האחים המופלאים. בדיונים כאלה היית בטוח, שתשמע את דעתו השקולה, המעשית והיבשה קצת של הבכור, ומיד אחריו את דעתו הנלהבת והנרגשת של הצעיר. בין כך ובין כך נתחוורו הענינים והיה קל להגיע לידי החלטה. מזכיר אני לדוגמא את עליית התימנים לפני מלחמת־העולם הראשונה, בעיקר בשנת תרע"ג. ואותה שנה העלינו בערך אלף וחמש מאות נפש, מה שנחשב לעליה גדולה בימים ההם. ש. יבנאלי היה אז שליח־מצוה בתימן עד סיכון־חייו בפשטות גמורה. ואני הייתי המארגן את הפעולה הזאת בארץ, ונעזרתי במידה מרובה על־ידי שני האחים האלה. וכך נשתזרו הענינים וישעיהו הבכור נעשה למנהל של באנק מקומי בפתח־תקוה ומן המשפיעים בשטח־הכלכלה, ושלום הצעיר יסד לפני עשר שנים גימנאסיה מקומית והיה מנהלה עד יומו האחרון. כל זה היה גידול טבעי, אורגאני, כצמרת האילן הגדול מן השתיל הקטן. שני האחים גם יחד הרבו לעשות את הטוב ואת המועיל לישוב ולתרבות־העם. אך הלב המה בייחוד לאח הצעיר, למבטי עיניו החולמות, לשיחתו הנלבבת. מאה פעמים ואחת הלכתי לאותו בית בקצה־המושבה בפתח־תקוה, ותמיד ידעתי, כי מחכות לי שעות טובות ונעימות. ותמיד לא התאכזבתי. ולא הייתי יחידי בדבר הזה. מלבד הגליצאים שבינינו, שכבר אין להם תרופה עולמית, שאף אם תכתוש אותם בתוך המכתש לא תסיר מהם את עודף רגשנותם, הרי הרגישו כך גם י. ח. ברנר זכרו לברכה, וגם י. רבינוביץ, יעקב פיכמן, סופרים מכל הגלויות, מליטא הכבושה ומאשכנז, ואף מארצות הברית. אכן כולם מיהרו־חשו לפתח־תקוה ביום פטירתו של שלום זכרו לברכה. כולם הרגישו באבדן אח יקר.

עבודתו הספרותית לא ניתנה לו בקלות. התחיל בסיפורים קטנים, פירסם סיפור גדול – ‘חוה שטרן’ – באחד מכרכי ‘התקופה’, אך התייחד בעיקר בכתיבת מסות על סופרים ויצירותיהם. עוד בחייו הופיעו שלושה ספרים משלו: ‘בעלות השחר’ ושני כרכים ‘פני הספרות’. הוא היה קבוע בבימות הספרות שבארץ, בייחוד בירחון ‘גליונות’. במסה ספרותית מצא את המבע למהותו. הבנת היצירה, קשריה עם מה שקדם לה מן הדורות הקודמים ועם בנות־דורה, המאחד שבה, השפעתה על אחרים – כל גופי־הלכות אלו העסיקוהו עד מאוד. עונג לקרוא את היצירה ועונג לדון עליה, לרוממה ולנשאה, לעמוד על היופי הגלוי והמכוסה. למה אכחד? הוא היה הגליצאי הטיפוסי, גליצאי שבגליצאי. הוא היה חסיד, נגוע בדבקות, נגוע באהבה. הוא היה יכול רק לקרב ולא לרחק. את כל הדורות, את כל הזרמים. הוא היה האופטימיסטן ללא־תרופה. אפילו בימים האחרונים, כאשר רבים וכן שלמים הלכו קדורנית, אימרתו היתה: ‘תראו שיהיה טוב’. למה אכחד? בעיני ראיתי ובאָזני שמעתי, כשהוא מתפלל בחדרו, עטור בטלית ותפילין, בדבקות וברוב־רגש. אך הוא לא דחה חלילה את המשכילים ואת האפיקורסים. מאמרו האחרון ב’גליונות' מוקדש לי. ח..ברנר זכרו לברכה, כ"ה שנים להרצחו. בעשרה סעיפים הוא מתנה את שבחיו ואת גדלותו. בחינת ‘כולך יפה רעיתי, ומום אין בך’. האומנם לא חש בכל פגם, האומנם נעלמו מעיניו פסוקים כואבים־צורבים? הם לא נעלמו. הם גרמו לו סיוט. הוא נאבק בהם. הוא גם מרמז עליהם. אך לאחר שהוא מעבירם בכור־המעבדה שלו, שוב אינם פגמים, אלא משהו מצללים הדרושים להשלטת האורות. בקיצור, הוא היה מעין גילגול של ר' לוי יצחק, שאותו ודאי אהב אהבת־נפש ואת ניגוניו שר בדבקות עילאית. במתיקות. צרף לזה עיניים חולמות, הבעת־פנים במחציתה נשיית ובמחציתה ברונזה חטובה־פתוחה קמטים־קמטים, ותבין על שום־מה היה אוהב־אהוב. וודאי שהיו כאלה, שנהנו ממנו לא רק עצה ותושיה, אלא גם עמל־ידים וריצת־רגלים וגם זוזים ודינרים. אבל גם אלה שבאו אליו רק לשם שיחה־בעלמא אהבוהו עד־מאד.

דיברתי ארוכות על שלום שטרייט הסופר־האיש. בפעם הראשונה בחיי. עד עתה לא פירסמתי, כמדומני, עליו אף שורה אחת. לא עליו ולא על אחד מספריו או מאמריו. האם אין ‘מאשימים’ אותנו הגליצאים, שאנו מפרכסים זה את זה? אך ראה זה פלא: אהבתי את ר' שלום בן ר' יעקב אהבת־אח, קראתי לו ‘שלום’קה’, כתבתי לו כמעט תמיד ‘שלום לשלום!’. ואך לא פירסמתי עליו שורה אחת. ההתרעם עלי? אני מניח שלא. אגרותיו אלי היו ספוגות אהבה וידידות והיו יקרות לי גם באותיותיהם היפות. חושבני, ששום צל לא העיב את יחסינו. אך נחרתו בזכרוני בייחוד שיחות אחדות.

ומכיון שפה גם מעין רשימות ביומן אספר משהו גם על ההלוויה. לא ידעתי מאומה על־דבר מחלתו. ואני יושב בכפר עציון, הרחוקה מירושלים, מתל־אביב, מפתח־תקוה. ביום מותו חליתי בכמה מיחושים, גם בעיניים. כבר נעצבתי אל לבי, שמא לא אוכל בו ביום לסיים מסכת מועד קטן, כאשר התחייבתי לחברת ש“ס. אחר הצהרים הוטב לי וסיימתי. לאחר־כך ביקשתי לקרוא דווקא את מאמרו האחרון של שלום שטרייט ב’גליונות' על ברנר. חפצו לקרוא אותו לפני וסרבתי וקראתי בעצמי. בלילה נודע לי על־ידי הראדיו דבר מותו פתאום. מיד החלטתי לנסוע בבוקר השכם ללוויה. אך איך מעלימים את הדבר ממרת דבורה תחיה, שהיא גם היא היתה חולה בו ביום, וגם היא היתה ידידת־נפש לשלום’קה? (היה מעשה, רק לפני ל"ז שנים, והוא והיא שהו בירושלים, ובאותם הימים ירד שלג עצום, עד שסגר את דלתות־הבתים. אין יוצא ואין בא. אותו יום ישבה מרת דבורה, שעשתה בירושלים כמורה מתנדבת, כמעט בתענית. מה עשה שלום? השיג באיזה אופן קביים והוריד לה אוכל דרך החלון…) בקיצור: הערמתי כמה ערמות ‘דיפלומאטיות’, קמתי בארבע וחצי בבוקר, טולטלתי כמה טלטולי־דרך והגעתי עוד שעה לפני הלוויה. מחזה, אשר כמעט לא חזו עיני בארץ, ראו עיני. שמעתי בכי, שעוד לא שמעתי כמוהו. כמה מן הנשים של המשפחות, שהוא העלה מן הגולה ודאג להתבססותן בארץ, ישבו מסביב למת היקר ובכו בכי־תמרורים: הוי אבינו, הוי מצילנו, למה עזבתנו?… וכשהעמידוני לפני בית־הכנסת הגדול להספידו התחלתי בזו הלשון: כי נח נפשיה דר' שלום, כאשר ר' שלום שלנו מת בנ”ח שנותיו, הספידו אותו ואמרו: הוי, ידיד, הוי אח! בלי משים תפסתי את הסגנון של סוף מועד קטן… אף הדגשתי, שהוא הכניס לאוצר־חיינו מן המשופר והמעודן של גאליציה, וכי הוא היה בפתח־תקוה זו, שנוסדה בשעתה בקדושה ובטהרה ובגבורה, חוליה מקשרת בין העבר והעתיד. אף לא העלמתי את פעולותיו למען התימנים ואת השתתפותו בועידת הסופרים למען השבת. – אכן לוויה גדולה כזאת לא ראיתי עוד בפתח־תקוה. השתתפו מכל החוגים. באו גם ממרחקים.

שני אחים עלו ארצה לפני ל"ח שנים בפשטות ובצניעות. לא בלטו ולא ביקשו להתבלט. והנה כבשו את הלבבות ונהיו אנשים מרכזיים. האחד נלקח מאתנו בלא עת. יאריך ה' את ימיו של האחר, ויזכה לראות בגאולת עמו, ובה ינוחם.

(כ“ז תמוז תש”ו)


ועל הכל: אוהב ישראל

מלים אחדות אחרי מטתו של סופר עברי, שהלך בימים האלה לפתע פתאום לעולמו: ר' שלום בר' יעקב שטרייט מפתח־תקוה. מבני העליה השניה, מן המניינים הראשונים של עולי גאליציה. חקלאי מסור ונאמן לעבודה עברית, סופר ותיק, מורה ומחנך מובהק – ועל הכל: אוהב ישראל בכללות ובפרטות. עשרות משפחות העלה מן הגולה עוד בימי השלום, והללו הקיפו את ארונו בבכי תמרורים: הוי אבינו! הוי מצילנו! הוא היה אהוב לבריות ואהוב למקום, כי היה בעל נפש יקרה־נאצלת, חוננת ואוהבת. היה בו זיק של ר' לוי יצחק זצ"ל, אשר את ניגוניו זימר בדבקות עילאה. הוא לא היה יכול למצוא פגם במי שהוא. הוא נאבק עד שמצא לו צד זכות. הוא היה ציוני נאמן ומוקיר תורה ומצוה. בבואי לביתו בשנים האחרונות מצאתיו עטור בתפלין ועטוף בטלית ארוכה ומתפלל בדבקות של חסידים. אף הוא נכח ב’מועצת הסופרים למען השבת' בירושלים ונשא שם את דבריו. בגימנסיא אשר ייסד וניהל השתדל להשריש בלב התלמידים חיבה והערצה לקדשי ישראל. אף כתב על זה מאמר בחוברת המאה של הירחון ‘גליונות’, וכשתמהו עליו חבריו חזר וכתב על הנושא בארוכה זמן קצר לפני מותו ב’הדואר' מניו־יורק בגליונות מאדר ב' השתא. באחד הקטעים האלה הוא בוחר למוֹטוֹ את הפסוק מתפילת ערבית:

כִּי הֵם חַיֵּינוּ וְאֹרֶךְ יָמֵינוּ

וּבָהֶם נֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה.

בקטע הוא מצטט דברי הכוזרי: ‘כי לא ייתכן להתקרב אל האלוהים כי אם במעשים מצוּוים מאת האלוהים’, והוא מצטט מה שכתבתי על היהודי הדתי שהוא ‘חייל פשוט בצבאות ישראל, שלעולם לא יהא עריק ולא ימלט מן המערכה’. והוא ממשיך: ‘תבקש ותיווכח שייחודה של היהדות בסגולת עשייתה’.

יהי זכרו ברוך!

(סיון תמוז תש"ו)


המלצות קוראים
תגיות