רקע
ר' בנימין
בוריס שץ: שומר המפתח
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

שיחרתני, אהובי, לרשום רשימת־מה לזכר שץ. ‘אתה שהתהלכת עמו במשך עשרות שנים, שהכרת וידעת אותו וכו’. טעית, אהובי. לא התהלכתי עמו, כי־אם עם בבואה שלו. לא ראיתיו אלא בחלק מן הפרופיל. לא ראייה שלמה, מקיפה. אומר לך בלחישה ואגלה לך מום שבי. עצם אמנות זו של פיסול – זרה, זרה לרוחי. אין אני ממשיחי אילמים ואיני יודע סוד שיח אבנים. עמדתי לפני פסליהם במערבא והם לא דיברו אל נשמתי, אל שורש נשמתי. הם היו בעיני קרים כאבנים. ועד היום אין אני דורש אל אבנים.

ואדם זה הקיש באבנים. אולי זה משונה מאד, אבל כך הוא מצטייר במוחי: הוא עומד לפני צוק־סלע ומכה ומכה בו ורוצה להפיח בו נשמה, ודוקא נשמה ישראלית, ממקור ישראל. כי זה שוב משונה מאד: ישראלי קנאי ואדוק היה שץ. בעשותו באבן חפץ ליהדה, לשפוך עליה מרוחנו אנו. וזכורני: פעם אחת שוחחנו ארוכות על תתר"א לילות. אני אז מתחיל קורא ספר זה במקורו, אני מוקסם מן האפיקה שבו ומוצא ענין במחקרים של חכמי מזרח ומערב עליו ושואף לתרגמו עברית, על־פי תפיסתי אני. אך הרעיון הזה מבהילו. הוא מוצא ניגוד בין הספר הזה ובין רוח־ישראל…

ואם אני מסתלק מלדבר על האמן, הרי שאין לי לדבר אלא על הציוני שבו. וכאן דוקא פרשה גדולה. בפנקסי אני רשום שמו בין אחד מארבעה: ברזילי, הוא, שיינקין ועוד אחד, אשר לא אזכיר עתה את שמו. כל אלה הארבעה היו נושאי־דגל בתקופה ידועה ומילאו בשעתם יעוד לאומי. וראה זה מפלאי־הגורל ומגזרותיו החמורות, כל שלשה אלו מתו בנכר: ברזילי בשוויץ והוא ושיינקין באמריקה. אנשים מלב־ציון נושאים דגל ציון במרחקים ומחזיקים בדגל עד הנשימה האחרונה. במרחקים. נדמה שהם עומדים לא על עמדות מכריעות, כי אם אחרונות. על הגבולין.

שץ היה נס. הוא היה שומר־המפתח. במשך שנים. הוא היה אז המיתוס הלאומי. מיתוס התחיה. דלים היו הזמנים, קלושים, צנומים. והנה פרש הוא את הדגל. ולחישה עברה אז בין שבלים בגולה, בין לבות צעירים, דופקים: יש תחיה, יש ‘בצלאל’, יש שץ, יש דגל… אחרים יבואו ויספרו מה שהיה בשביל ירושלים, בשביל האמנות העברית. בכל זה יש מן האמת. ויותר ממה שעשה ביקש לעשות, להט לעשות. כי להט זה, שהיה עצם־מהותו, נתבטא גם בפרופיל שלו. הוא היה קנאי אדוק. הוא היה שיכור ממראות־התחיה. הוא היה עקשן־מתמיד. מאלה המעטים, שנתנו תמיד את כל היש שבם. הוא היה ראוי להיות שומר־המפתח, הוא היה ראוי שישרה עליו, אם גם רק למספר שנים, זוהר המיתוס הלאומי…

לא התהלכתי עמו עשרות בשנים. ראיתיו רק בפרופיל, הכרתיו רק במקצת. אך היו פגישות. בליל שמחת־תורה הראשון שלי בארץ־אבות, לפני היות תל־אביב, רקדנו יחד בית ד"ר בוכמיל. הוא, פינחס פרידמן ועוד. אחר־כך, בבוא לו תור־הרדיפות – וגם אלה הן מנת־חלקם של אנשים אלו – הייתי קרוב אליו וניסיתי לעזור כפי יכלתי הדלה. כל זה היה רק כפגישת־ספינות במרחבי־הים. והנה יצאה נשמתו במרחקים. על עמדה אחרונה. יחידי ובודד, וזוהר המיתוס הלאומי על פניו, על עיניו.

(י“ד בניסן תרצ”ב)


המלצות קוראים
תגיות