רקע
ר' בנימין
אברהם ניימאן: אמן בחסד עליון
xמוגש ברשות פרסום [?]
vעיון
פרטי מהדורת מקור: ירושלים: [הועד הציבורי להוצאת כתבי ר' בנימין]; תש"ך 1960

א. מה דמות נערוך לאברהם ניימן? ומה נגיד לאוצר־התמונות אשר הציג לפנינו בתערוכה שלו אשר בירושלים?

זה ימים שאני מעלה לפני את השאלה הזאת. זה ימים שאני במבוכה. עטי זה אשר עליו אמר אורי צבי גרינברג, שהוא יודע לחתוך ביטוי בלשון הקודש, אינו יודע הפעם לחתוך את הביטוי.

בתוך שערי ירושלים קרה הפלא. בתוך שערי ירושלים מתהלך היום אמן אמיתי, אמן בה"א הידיעה, אמן בחסד עליון. לא זה שזקוק באיזו מידה לסנגוריה, ללימוד זכות, לצד התנצלות. כאן באמת חד מחבריא. כאן אחד בעל שעור־קומה.

בתוך שערי ירושלים מתהלך איש הפלא, מתהלך זה כשנה אברהם ניימאן.

ב.

יודע אני בו לא מהיום, לא מירושלים. יודע אני בו למעלה מעשרים שנה. בברלין היה הדבר. שם נפגשנו ראשונה. באותה מסעדה ישראלית זולה ברחוב גורמן. שם ישבנו ואכלנו על יד שולחן קטן. שם גם דיברנו.

היה זה תור־השחרות. כסף לא היה בשפע אבל המיית־לב היתה והיתה. אברהם ניימאן כמעט רק עכשיו יצא מבית־המדרש. עוד תום התורה נשקף מבעד חרכי עיניו. עוד תומת־חסידות שרויה על כל מהותו. עוד הדיבור כאילו אינו בפיו. עוד הוא עומד לפני האמנות משתאה ותוהה. עוד אפשר היה למדוד בהשתאות זו את המרחק שבין יהודה ויון, שבין מוריה ואקרופוליס. וכבר יצאו לאברך הצעיר מוניטין בעולם־האמנות. וכבר רכש לו שם ופירסום. וכבר דיברו בו וביכולתו הגדולה אנשי המקצוע, מרנן דהאי הלכתא.

ברחוב שאון ותרועת־מלחמה. הוצאת ‘צעירים’ הוציאה זה לא מכבר בארבעה ספרים קטנים כתבים מהפכניים של מיכה יוסף ברדיצ’בסקי. בכתבים אלה היה מדובר על ‘שינוי־ערכין’, היה מדובר גם על אמנות־הציור. ברדיצ’בסקי בכה, קונן והתרעם. ובתוכנו אנו התהלך כבר אחד ממגשימי החלום. אחד מילידי זאקופני אשר בפולין המדינה.


ג.

אזכרה את התערוכה אצל קאסירר בברלין. עצם הדבר שקאסירר סידר את התערוכה היה כבר ניצחון. אך מה שמח לבנו בקראנו אחר־כך את דברי הביקורת. לא היה עתון, אשר לא דיבר בתערוכה. יכולנו לשער מראש, כי פריץ שטאל ב’ברלינר טאגבלאט' ישים לב לתערוכה, יכולנו לצפות למלה טובה מאת ה’פראנקפורטר‘, יכולנו לקוות למלה חמה־מעודדת מאיזה שבועון ליברלי הגון. כל זה בא אחר־כך בשפע וכל זה לא הפליאנו. לזה הלא צפינו. ואולם מה גדלה תמיהתנו, בראותנו אותו יחס נלבב גם בעתוני הלאומיים הגרמנים. יותר מזה, עד לב העתונות האנטישמית הגיעה תהילתו. אפילו ‘קרויצ־צייטונג’ ענתה אמן. ה’נורד־דויטשה’ כתבה ארוכות. וכולם לא העלימו על מקור־מחצבתו. כולם התחילו כמעט באותן המלים ‘דער קראקאויער אברהם ניימאן’… אחד השבועונים, ‘ההווה’, כתב: ‘לניימאן אנו מאמינים גם את הקארפטים, גם את החורף וגם את השלג’.

הגרמנים הטובים! הם יצאו קצת מכליהם, מאטצגוינות הקרירות אשר להם. הם באו קצת במבוכה, ימים ושנים העריצו את לייסטיקוב שלהם בשל ציורי־השלג אשר לו, בשל ציורי גרוניוואלד אשר לו. הם קבעו במוחם, כי רק גרמני עם ה־gemut (מזג הנפש) אשר לו ועם אהבת־הטבע אשר בקרבו מוכשר לצייר תמונות־נוף כאלה, מסוגל להשתקע כך בש"י עולמות של מראות־הטבע, מחונן להכיר כך בבנות־גוונים ולדעת את סוד הצירופים והזיווגים. והנה בא יהודי משלנו, יהודי מזאקופני, יהודי מבית־המדרש, יהודי של דף־גמרא וטבילת־הגוף במים קרים של המקוה, ותלה לפניהם בחדר מיוחד אצל קאסירר תמונות־נוף, אשר הוד להן ועומק להן והרמוניה של צבעים ותפיסת־הרגע והכרת־השלג לא בתור בעל גוון אחד אלא בתור מעשה־מרכבה של כמה וכמה גוונים, ועל כל תמונותיו מרחף הלך־נפש, מרחפת נשמת־הנוף. העל אלה ישתוקו? לא. נזכרו הגרמנים בישרותם ודיברו גלויות. הם אמרו: האמנות אינה מכירה גבולים. הם אמרו: אמנותו של ניימאן יונקת, אמנם, מאדמת־מגוריו, ואולם היא מושרשת במהלך הכללי של האמנות. מי־שהוא מהם אמר: היא בין־לאומית. ומי־שהוא מהם, לא, אחדים מהם העמידו את ניימאן לדוגמה ולמופת לציירים שלהם: כזה ראה וצייר! כזה: בפשטות, בכוח, בתפיסה ישרה, בהרכבה טבעית, בלי מלאכותיות, בלי להטי־ברקים, בלי סימני עסקנות, – בלי גוזמאות.


ד.

רק אחד שתק באותם הימים, וזה היה ניימאן בעצמו.

שעות על שעות התהלכנו באותם הימים. דבר־מה דחף אותנו לטיולים ארוכים, ממושכים. ואולם סגור־הפה לא נפתח. דבר־מה מצץ ולחץ. סיפוק לא היה בכל אלה, בכל התהילות והתשבחות האלה.

הוא החליף את אביי־ורבא במכחול, את הדיבור במעשה־מחשבת. הוא חתר לאיזו חופים חדשים. הוא ביטא את השדה ואת הכפר אשר בו נולד. הוא ביטא את התוגה שבשדה ושבכפר, את ‘בין־השמשות’ שבהם, את חילוף־משמרות שבהם, המעבר מגוון לגוון.

אך גם במהותו הוא היה תור של ‘בין השמשות’ של ‘חילוף־משמרות’. דבר־מה אשר היה רחוק אלפי שנים זע וזז ממקומו. אפשר שזיז זה עבר גם בנשמת האמן. ומה בצע בתהילות ומה אוֹן בתשבחות? היה מעשה באותם הימים ומשכתיו למערבה של ברלין, לחוג של אפרתים, לחוג של חובבי־אמנות. והם כבר ביקרו בתערוכה וראו מה שראו. אמרתי: אולי שם ישתעשע וירווח לו. היה הערב ערב־שלג כדיבעי ואני אמרתי לו: הנה הנוף אשר אהבת. ואולם כל זה לא הועיל. הוא ישב כאילם. אף הגה לא הוציא מפיו.

אותה שעה הבינותי, משום מה הקדיש שלום אש לניימאן את הסיפור הנאה על ‘הצדיק מן הכפר’.


ה.


היה אז תור השחרות. ‘פרחה הגפן, פיתח הסמדר, הנצו הרמונים’. זה אחז במכחול וזה אחז בעט. מאמרי הראשון חל באותם הימים. הוא נדפס, כמובן, ב’המליץ' זכרונו לברכה. והוא, עסק באמנות הצעירה שלנו. ומן־אז עברו עשרות שנים. אנו התרחקנו זה מזה. זה בכה וזה בכה. אך שמו לא ניסח מלבי. ויש אשר נזדמן במקרה איזה עתון אנגלי כללי ובו יאמר על famous printer והמדובר הוא על אברהם ניימאן. ויש אשר הוא בא לאמריקה והעתונים הז’רגוניים מדברים עליו בהרחבה, כדרכם. וראשית־לכל הוא נעשה נושא קבוע בעתונות הפולנית. מה שנכתב עליו באותה לשון, יכול למלא כרך גדול.

לאמור: הוא לא ישב בטל. הוא לא נח. הוא לא הסתפק במדריגה, שאליה הגיע. הוא ידע את הסוד הגדול, שלמעלה מכל מדריגה יש עוד מדריגה. הוא לן בעומק הפרובלימות אשר בסוגיות־הציור. הוא לא חת מפני הקושי. דוקא הקושי משך והעסיק. גדלו במשך־הזמן כוחות הגוף והרוח. האברך החיוור והצנום מאז נעשה גם לבעל ‘כמות’. וגדלו גם אמצעי־הביטוי. המכחול אשר בידו ניסה תמיד נסיונות חדשים. הוא הלך מחיל אל חיל. הוא עמד לפני כס־המשפט של מאות מבקרים ויצא זכאי. לאומות־העולם נוסף עוד אמן אחד, לנו אחד ומיוחד.


ו.

והוא עלה לארץ. הוא וכל אשר לו. זה כשנה. והוא ראה וצייר, הסתכל וצייר, לא פסק המכחול מכחל. וכיום הזה נתן לנו את התערוכה אשר לו מול גן־העיר בירושלים.

זה ימים אחדים, שהתערוכה נפתחה. זה מספר ימים, שאפשר לו לאדם להכנס פנימה ולהשתקע באחת התמונות ולא להסב עיניו מהן. אין עוד צורך לנסוע דוקא לחוץ־לארץ, לאחת הבירות, כדי לראות באמת תמונה אמנותית בתכלית־השלמות. היא ישנה לפנינו. היא ישנה בירושלים.

היא ישנה עוד מספר ימים. אחר תסוגר. וספק אם תפתח בארץ במקום אחר. מה קרה? לא קרה כלום. וזהו מה שקרה.

האמן עלה לארץ. הוא וכל אשר לו. אף את תמונותיו העלה עמו. עלה על מנת להשתקע. אף מגרש להקמת־בית רכש לו. בשערי שכונת תלפיות. שנה עבד. הוא ראה ברכה בעבודתו. הוא ראה בנות־גוונים חדשות, אפשרות־ביטוי חדשה, שלא ראה מקודם. הוא עבד ושתק. שתק ועבד. והוא פתח תערוכה גדולה, ממיטב עבודתו, בארבעה חדרים מרווחים, מוארים יפה־יפה.

‘סיפור ישן־נושן ותמיד חדש לגמרי’.

Der Freunde harr ich Tag und Nacht bereit;

Kommt’ist Zeit! Freunde? Kommt! Wo bleibt ihr,

{לְרֵעִים אֲחַכֶּה יוֹמָם וָלֵיל, מוּכָן אַיֵכֶם רֵעִים? בּוֹאוּ, הִגִיעַ זְמָן.}

כה שר ניטשה בשעתו, כה ישיר אברהם ניימאן כיום.

וי להאי שופרא דבלי בארעא'. וכפלים וי אם הוא אינו בלה בארץ אם גם אלה

אשר להם הוא, טחו עיניהם מראות. אם גם איש־התרבות אינו יודע וגם בית־

הספר מסיח דעתו.

הניתן לניימאן לצאת את הארץ? זוהי השאלה.

(תרפ"ו)


המלצות קוראים
תגיות