בשלושה דברים מעניין האמן־היוצר את בני־דורו: בתולדותיו, בשיחתו ובמפעלו. אפשר לומר, כי תולדותיהם של האמנים דומות זו לזו. אפשר כמעט תמיד לכתוב את תולדותיהם באותן שתים שלש שורות:
נגלה כבוד ה‘, כבוד היוצר יש מאין, ביציר האדם דבק שמץ־מה ממידת־יוצרו… ואולם עצם דבר זה, עצם הופעת הגניוס, חלק אלוה ממעל, ביציר־היוצר, זהו ענין בלתי־פוסק, זהו מה שלוקח את נפשותינו שבי, מה שעוצר בנו לפעמים את נשימתנו… נגלה כבוד ה’ על האנוש־האנוש.
תולדותיו של ראובן היו ידועות לי לפני ראותי אותו ואת מפעלו. איש־אמונים אחד, מודע לשנינו, התהלך אתי שעות אחדות ויספר לי ככל אשר יספר בעל נפש יפה ובעל חושים ערים, אשר לפני עיניו עברו רוב מדרגות התפתחות האמן־היוצר ואשר הוא גם סייע להתפתחותו. ואחרי כל־זאת אפשר לספר כל אלה בשורות מעטות: בעיירה פולטשאני הקטנה, מעין ברדיטשוב־קטנה אשר ברומניה, נולד ראובן לפני שלושים שנה. ובכל העיירה ובכל הסביבה אין אמנות בכלל ואין אמנות־הציר בפרט. אך הילד לא חדל מלתאר ומלעשות כל דבר אשר במלאכת־אמנות. ויגדל הנער, והימים ימי יסוד ‘בצלאל’, וישולח ראובן ירושלימה. כמוקסם התהלך הצעיר במטרופולין של ארץ־ישראל. הירשנברג כבר חלה את מחלתו אשר מת בה, אבל ב’בצלאל' עוד מורגש היה משק כנפי־יצירתו. עוד עצומה מזה היתה פעולת־הנוף. מראות־הטבע האלה, השונים כל־כך מאלו אשר בעירה פולטשאני, הוטבעו עמוק־עמוק בנפש הרכה, מסכו עליו רוח סהרורי. לא פחות העשירו את הנפש האגדות מני קדם עד העבר הקרוב. הנה הבית ב’נחלת־שבעה' אשר בו גר… הנה שבעה יהודים אמיצים, שבעה עברים נועדו לצאת את העיר, ומתישבים על פני השטח החפשי, באין חומה, שער ובריחים… שבעה יהודים, בעלי פיאות וזקן, לעגו לכל אדם העיר ולכל פלח ולכל בדואי גם יחד… האם לא מענין לצייר, לפחות על־פי הדמיון, את קלסתר פני השבעה? בבית אשר בו גר ראובן עוד היה חקוק בקיר שם מיסדו… אך ימי האושר בירושלים לא נמשכו. מעתה אפשר לקצר עוד יותר בתולדותיו. תם הכסף אשר בצרורו, והוא שב לעיירתו וכמעט לא יצאה עוד עד קרוב להתפרצות־המלחמה. אך העבודה העצמית והנסיון העצמי לא פסקו. שני חדשים לפני המלחמה הוא נוסע פאריסה ונכנס לתוך האקדמיה. המלחמה האכזריה הפסיקה עד מהרה גם את הדבר הזה. שוב חזר לעירתו. יצא וחזר, יצא וחזר.
וככלות המלחמה חזר לעבודתו. במשך שש השנים האלה נסע הרבה, ראה אמנות הרבה, ובעיקר עבד הרבה. היתה בינתיים גם תערוכה בגלריה הראשונה בניו־יורק עם success (=הצלחה) גדולה, עם מאמרי־ביקורת חיוביים בעתונים ובירחונים של המקצוע. זה עכשיו הגיעה הידיעה, כי הציור אשר צייר, את ידיו שלום אש, זכה שם לפירסום רב, לתהילות ולתשבחות. אך בכל אלה לא היה במה לספק את הנפש. דבר־מה תסס בפנים, ניקר כיתוש, החריד, לא נתן מנוח. וכאן, באמת, אם־הדרך. כאן כדאי להפסיק את סיפור הרע ולהאזין לשיחת ראובן עצמו.
משיחתו אתך אתה למד שני דברים: ראשית־לכל, בכל שש השנים האלה הוא נמצא עוד תחת השפעת מראות־המלחמה. האנושיות הכואבת אמרה: צייר אותי, המראות אשר מסביב ואשר נחרתו עמוק עמוק בנפש ואשר דרשו במפגיע את ביטויים בעבודת־המכחול, – מראות צער וכאב היו. האמן נמצא תחת השפעת עולם אשר מחוצה לו, בה בשעה אשר נפשו פנימה שיוועה למראות אחרים ולצבעים אחרים. הוא שילם את מיסו לימי הרג רב ואת נפשו נשה. את כרמו לא נטר. מתוך אי־הרצון הזה אשר תקפו לפעמים, מתוך המצב הזה ניעור אי־רצון אחר וחזק ממנו, ניעורה השאלה המענה לא־אחת: לשם־מה אני עמל? שיננא, כלום העולם למעשה אצבעותיך הוא צריך? האם אינם מלאים בתי־המוזיאון יפי־האמנות עד אפס־מקום? הכי יתהווה איזה חלל בהעדרך? האם לא יסתערו רבים אחריך אשר יעברו בכשרונם גם אותך?
ומתוך כל מציצה זו חזרו וניעורו זכרונות ימי־השחרות בירושלים, מראות־הוד בהרים שחברו לה, הבית אשר בנחלת־שבעה… והוא נוסע ירושלימה, אלא מכיון שתל־אביב היא על יד חוף־הים, הוא נשאר בתל־אביב… הוא יוצא, אמנם, לפעמים, מבקר את ירושלים, מבקר את המושבות, נוסע למירון. ואולם הוא שב לתל־אביב, כי שם ביתו, חדר־עבודתו. הרגש הקוסמי כמעט, כי הוא נמצא בעיר שכולה יהודים, שכל השכנים בכל הבתים אשר מסביב המה יהודים, שכל העוברים ושבים לפני חלון־ביתו יהודים המה, איש ואשה, זקן ונער, החלוץ והחלוצה – רגש קוריאוזי זה אחרי שנות הנכר והטלטולים יש בו דבר־מה משכר… הוא נעשה לציירה של תל־אביב, הוא נהנה מפראותה, משיכבות־התהוותה. אמנם, הוא מצייר גם את הערביה המטיילת עם רעותה על שפת־הים או היושבת לה בודדה. הוא מצייר את הערבי המעשן את הנרגילה, הוא שב מירושלים ומצייר יהודי־ירושלים ובנות־ירושלים. תמונת־נוף כפי שנחקקה בזכרון. הוא עובד כמה חדשים בציור הגדול, המסמל את הארץ ואת העם העברי כולם בהתחדשם גם יחד. הוא מצייר את הדרך לשרונה. הוא מצייר את עצמו ליום הולדתו השלושים, כפי שהוא עוד בתוך־תוכו בן־הנכר. הוא עובד כאשר יעבדו רק מעטים מחונני־הכשרון, אלה אשר נשקה בהם אש־הגיניוס. ואולם מרכז־העבודה היא תל־אביב, העיר החדשה בארץ הנושנה. בעצם העבודה רבתי זו, המעטיפה של ימים ולילות של שנה אחת, הולכת ומשתנית גם הטכניקה, ואפילו התפישה הנפשית, משתנית בהדרגה, באופן שיש כמה וכמה קוי־מעבר דקים. ואין עצם ההבדל מתבלט לך אלא כשאתה משווה את העבודות הראשונות לאחרונות, הלקוחות ממראות תל־אביב. לבאר את ההבדל הזה, להזכיר כאן את ההלכות שנתחוורו לראובן אגב התבוננותו ועבודתו, אין זה מן הענין. כשם שמעודי לא ניגשתי לשירת ביאליק על מנת לנתחה לנתחיה. די לי שקראתי את שיריו על ענוי־עולם ב’כנסת' ודי לי שאני יודע שיש איזו קירבת נשמה בין חרוזי השיר הזה ובין תמונת ראובן, כי גם בתמונות אלו אין דרמאטיות, אין מומנטים מזעזעים, אין גיבורים כובשי־עולם או מורדי־עולם. כאן עולמם של ענוי־עולם, כאן ארשת־הנפש של האיש אשר איננו יודע את עצמו ואשר גם בחשבו על עצמו אינו מגיע לידי בהירות אלא לידי איזה צירוף עם עולם החי והצומח, והדומם. כאן האדם והבריאה, כפי אשר יראה אותם ראובן, מסורים בהרמוניה שלו, בסגנון שלו בצבעי המזרח שלו. לאמר באותן חמשים ושש תמונות, המסורות כיום להצגה במגדל דוד, מדברת נאמנותו של צייר במשך שנה אחת, והוא היה נאמן לעצמו וגאל את עצמו, באשר מצא במזרח את אדמתו, את צבעיו, את סביבתו. ותערוכה זו אינה סיום, אלא – כך מקוה ומברך המבקר־האורח – התחלה.
(ג' אדר ב' תרפ"ד)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.